מיהו תרמילאי? על פי המילון, תרמילאי הוא אדם במסע תרמילים או חובב מסעות כאלה. ואם נרחיב, הרי שמדובר במי שיוצא למסע עצמאי, לרוב לאורך זמן ועם אמצעים מועטים. ההתניידות ממקום למקום נעשית בתחבורה ציבורית מקומית או בטרמפים (את הטרמפ הקלאסי מחליפים בשנים האחרונות "טרמפים חברתיים" – אנשים שמוצאים זה את זה דרך הרשתות החברתיות), הציוד לא מאופסן במזוודה ממותגת אלא בתרמיל על הגב ואכסניות הן מקומות הלינה המועדפים.

תרמילאות זה לא רק טיול עם תרמיל על הגב, זאת תפיסה חיים | צילום: תומר בכר

אבל זה רק צד אחד של תרמילאות. להיות תרמילאי זה לא רק לטייל עם תרמיל על הגב, זוהי תפיסת חיים שלמה. אדם יכול להיות תרמילאי בגיל 17 ובגיל 77, הוא יכול לנוע בדרכים במשך שנים מבלי לחזור הביתה או להחזיק במשרה קבועה ולצאת למסעות תרמילאות מזדמנים. החיפוש אחר הרפתקה חדשה בארץ שמעולם לא היית בה, הרצון להכיר תרבויות אחרות, הפתיחות לטעמים ולצלילים שונים, הנכונות לגלגל שיחה עם כל מי שחוצה את דרכך, בין אם הוא תרמילאי אחר, חקלאי מקומי או תלמיד כיתה א'. ראיית העולם והפתיחות כלפיו היא מהות התרמילאות.

חלון, קירגיזסטן 2007 | צילום: תומר בכר

נתונים מראים כי בכל שנה יוצאים מעל 50 אלף ישראלים לטיולי תרמילאות ברחבי העולם, רובם צעירים בראשית שנות ה-20 שלהם, והיעדים המועדפים עליהם הם אוסטרליה, ניו זילנד, תאילנד, הודו ומדינות דרום אמריקה. אבל, כאמור, יש גם תרמילאים מסוג אחר, כאלה שבמשך שנים לא מפסיקים לטייל, גם אם בין מסע למסע הם חוזרים לשולחן במשרד, לכיתת הלימוד או לטיפול בנכדים. דיברנו עם כמה תרמילאים נצחיים על התשוקה למסעות הרפתקניים, שלא רק שאינה דועכת עם השנים, היא רק הולכת וגוברת.

להיות תרמילאי פירושו לפתוח את העיניים והלב לתרבות מסביבך. פפואה ניו גיני | צילום: תומר בכר

"טיול תרמילאים מתחיל בלארוז את הסקרנות הטבעית שלכם", אומרת גליה גוטמן, עיתונאית, מרצה בנושא טיולים ומסעות בעולם ותרמילאית בנשמה. "אם פעם טיול בחו"ל היה חייב לכלול את השילוש הקדוש של ים, חול ושמש ורק המשוגעים יצאו כדי ללכת, טרקים הם כיום כמעט מיינסטרים, פעילות שמשפחות שלמות עושות בחופשה. גם העובדה שתיירות הטרקים נחשבת כיום לבטוחה יותר, לפחות מאיימת ולבת השגה, תורמת לפופולריות של סוג הבילוי הזה".

מה הופך טיול "רגיל" לטיול טרק?
"על פי ההגדרה, טרק הוא כינוי למסלול טיול רגלי, שאורך בין מספר שעות למספר ימים, והוא מהווה מרכיב חשוב בטיול של תרמילאים. פעמים רבות יש לטרק שיא שהולכים לקראתו: טיול על קרחון, הגעה למעבר הרים גבוה, או מקום מעניין מבחינה תרבותית כמו מאצו' פיצ'ו".

ילדות נושאות עצי הסקה. המפגשים לאורך הדרך הם שנותנים לטיול את הייחוד שלו | צילום: תומר בכר

אילו טיולי תרמילאות מיוחדים זכורים לך במיוחד?
"טיול אחד זכור לי במיוחד הוא מרדף אחר השלכת היפה ביותר. שנים חיפשתי את השלכת הכי יפה. בניו אינגלנד, ביפן, במונטנגרו, בקנדה, בעמק הלואר, במחוז צ'ינגחאי בסין, ברמת הגולן, ובסוף מצאתי אותה בקוריאה. היה סתיו, חודש אוקטובר, ויצאנו מסיאול. תור של מכוניות השתרך בדרך לשמורת סורקסאן (Seoraksan), הנחשבת ליפה בדרום קוריאה ונמצאת ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו. בכניסה ניצב פסל ענקי של בודהה העשוי יציקת ברונזה מוזהבת, ואת הנכנסים בשעריה מקבל פסל של דוב שחור – הסמל של הרי סורקסאן. טיפסנו על גושי גרניט עצומים בין עצי אדר שאותתו בצבעים כמו שרק הם יודעים – אדום שני, צהוב, כתום, ירוק בהיר.

שלכת בשמורת סורקסאן בדרום קוריאה | צילום: שאטרסטוק

"אף שתושבי קוריאה נוצרים ברובם, הם קרובים באמונתם גם לבודהיזם, שאחד מעקרונותיו הוא ההתחברות לטבע. ומה טבעי יותר מאשר עלייה לרגל למקדשים שהוקמו, ולא במקרה, במקומות שבהם השלכת מעלה הרהורי תפילה? הקוריאנים אכן סוגדים לטבע שלהם ויוצאים אליו בהמוניהם. צעירים ומבוגרים הם צעדו במרץ בשבילי השמורה בבגדי טיול מדוגמים להפליא ולא הפסיקו להצטלם על רקע השלכת".

הודו. כשמצלמים אנשים, חשוב לצלם בגובה העיניים | צילום: אייל הירש

גוטמן מספרת על טיול נוסף, מדהים לא פחות, שעשתה למדבר דנקיל (Danakil) בצפון-מזרח אתיופיה, על גבול אריתריאה. "המדבר נראה לכאורה חסר חיים, אך למעשה זהו פלא גיאולוגי רוחש של הרי געש, שברים גיאולוגיים, בקעים, מעיינות חמים וקיטור. מדבר דנקיל נמצא בשקע עפאר (Afar), שהוא עצמו חלק מהבקע הסורי אפריקאי המוכר לנו היטב. מתחתיו רוחשת הפלטה האפריקאית חסרת המנוח, ששולחת כל העת זעזועים המרעידים את האדמה. כתב של הנשיונל ג'יאוגרפיק כינה את דנקיל 'המקום האכזרי עלי אדמות' – כבשן שהטמפרטורות מטפסות בו ל-44 מעלות בחורף וליותר מ-50 מעלות בקיץ".

אם ובנה בנמיביה | צילום: אייל הירש

הסיפור הוא התרמיל
בין שלל התרמילאים ומדריכי הטיולים, מצאתי גם תרמילאות אחרת. את מסעותיו של עמי בן בסט, מנחים סיפורים, דרכם הוא יוצא לדרכו לכבוש את היעד הבא. "למזלנו, העולם שלנו עמוס בסיפורי מסתורין ותעלומות, שחלקם לפחות מצית את הדימיון ועושה לנו טוב בדרכו", אומר בן בסט, שמלבד המסעות הפרטיים שלו, הוא גם ארגן והשתתף בכמה משלחות מטעם מסע אחר.

בן בסט מאמין בתרמילאות שבה הדמיון הוא תרמיל הגב. מסעות טובים, הוא אומר, הם אלה המונחים על ידי הדמיון או על ידי ספור חזק או מיתוס. במקרה כזה, אחת המטרות של המסע יכולה להיות לנסות לאושש או להפריך את המיתוסים. הוא מספר על כמה משלחות של "מסע אחר" שהשתתף בהן ואשר יצאו לדרך בעקבות סיפורים, היסטוריים או דמיוניים.

תרמילאות מזן אחר: מסע בכדור פורח מעל שמורת הסרנגטי – בעקבות ברטון וספיק | צילום: שאטרסטוק

כ־150 שנה אחרי שיצאו החוקרים הבריטים ברטון וספיק לאפריקה, לחפש את מקורות הנילוס, משלחת של "מסע אחר" יצאה במסע מחווה בעקבותיהם, באותו מסלול שהונצח גם בספרו של ז'ול ורן, "חמישה שבועות בכדור פורח". כמו גיבורי הספר הם ריחפו בכדור פורח, פגשו מקומיים שמעולם לא ראו חפץ מעופף שכזה, התמודדו עם ברדלסים וזבובי צה־צה וחוו את קסמה הכובש של היבשת השחורה.

"תכנית המסע שלנו היתה שאפתנית למדי, בן בסט מספר, "טיסה לניירובי ומשם לזנזיבר, הפלגה בספינת דאו עתיקה באוקיינוס ההודי, טיסה לפנים היבשת, מסע ברכב שטח באזורי שמורות הטבע הענקיות של טנזניה – נגורונגורו וסרנגטי – וגולת הכותרת: טיסה בכדור פורח, במטרה להגיע עימו אל חופיה של ימת ויקטוריה.

גנו חוצים את נהר המארה במהלך הנדידה הגדולה בין קניה לטנזניה | צילום: שאטרסטוק

"התכנון והמשא ומתן להפקת הטיסה בכדור הפורח ארך שנה כמעט. בקשתנו מחברת בלון ספארי הבריטית היתה מוזרה: לטוס בכדור פורח מהסרנגטי עד לימת ויקטוריה, בדילוגים, בעקבות ספרו של ז'ול ורן. רצינו להגיע לשמורה באוקטובר, בעת שמתרחשת הנדידה הגדולה של החיות. מאות אלפי פרטים, עדרים עצומים של גנו, זברות וצבאים ממינים שונים, נודדים צפונה לחפש אחר מזון. המראה מכדור פורח אמור להיות מרהיב. 'מעולם לא נעשה מסע כזה. יש הרבה בעיות טכניות. קשה מאוד להשיג אישורים בטנזניה. צפו גם לעלות גבוהה מאוד', כתבו לנו. האישורים לטיסה במערב השמורה לא הגיעו, ועונת הגשמים התקרבה. פקס מאכזב מאנגליה הודיע לנו על ביטול הפרויקט. 'חפשו נתיבים חלופיים, אנחנו נבוא באביב!', הודענו נחרצות". ההתעקשות הזאת השתלמה ובמאי שנה לאחר תחילת התכנונים המשלחת יצאה לדרך והצליחה להגשים את המסע.

מפגש בשחור לבן, גרמניה | צילום: תומר בכר

חלם – מציאות או דמיון?
גם לעיר חלם, מקום מושבה של חבורת הכסילים המצחיקה מסיפורת היהודית, יצא בן בסט, ביחד עם גיל אל עמי, שותפו למסעות רבים. היעד היה חלם, עיר קטנה במזרח פולין, לא הרחק מהגבול עם אוקראינה. הם חזרו משם עם סיפורי חלם חדשים לגמרי.

"דו יו האב ברקפאסט טומורוו?, שאלנו באנגלית בקבלה של מלון פורטלנד. בחלם, כמו בהרבה ערים פולניות אחרות, מדברים רק פולנית. ניהלנו במשך דקות ארוכות מונולוגים ארוכים וחסרי סיכוי עם החלמאי העדין שישב בקבלה ולא הבין מלה וחצי מלה מהאנגלית שבפינו. פורטלנד הוא מלון עם שם אנגלי שמדבר רק פולנית. האם מדובר במעשה חלמאות? האם העיר חלם שבויה בדימוי המגוחך והייחודי שדבק בה לאורך השנים?

רחוב בחלם. האם העיר שבויה בדימוי המגוחך שדבק בה? | צילום: DyziO / Shutterstock

"במהלך ארבעת הימים ששהינו בעיר נתקלנו פעם אחר פעם בסיטואציות משונות שהעלו את השאלות הללו", מספר בן עמי. הוא מביא כדוגמה את הקיוסקים הזעירים המצויים למכביר בעיר חלם. "בדוכנים המסורגים הללו יש חלונות זעירים (אלה המאפשרים שיחה בין המוכר לקונה) נמוכים, בעצם נמוכים מדי, בגובה הבטן. האם זו תופעה אופיינית לעיר חלם? סביר להניח שלא. אולם כאשר אתה רואה את החלמאים מתכופפים מלוא קומתם על מנת לשוחח עם המוכר, אתה לא יכול שלא להיזכר בסיפורים ההם".

לקריאה נוספת:

הפוסט התרמילאים החדשים הופיע ראשון במסע אחר

"הקמצנות הטיולית" הוא מושג חדש שהמצאתי לאחרונה. הוא הבשיל אצלי לאחר שני טיולים גדולים וממש באמצע השלישי. 

הרי בארץ לא באמת אכפת לי אם העגבניה עולה שלוש תשעים ותשע או ארבעה שקלים חדשים לקילו ובבית רוב הסיכויים שהייתי קונה לעצמי גם איזו פחית קולה מדי פעם ובוודאי שהייתי הולכת בלי כל היסוס על הטיטולים היקרים.
 
אבל בטיול ארוך, כזה שלכבודו ארזנו תרמילים גדולים ולא מזוודת טרולי קטנה, מהרגע שבו עלינו למטוס נהפכנו לקמצנים פוטנציאליים. ההרגשה הזו, הרגשת הקמצנות החודרת ומתפשטת, היא חוויה שכל מטייל, כל "מוצ'ילר" יכול להזדהות איתה (אני מקווה שאני לא היחידה). 

המדהים הוא, שאפילו כשטיילנו בהודו, במקומות בהם אוכלים ארוחה שלמה בחמישה שקלים, גם שם הפכנו קמצנים כרוניים, מתלבטים בכל ערב בין חדר בעשרה ₪ ללילה או שמונה עשרה ₪. גם בארבעים מעלות חום בצל התלבטנו התלבטות כבדה ורצינית בכל פעם שהיינו צריכים לבחור בין חדר ממוזג לבין מאווררי התקרה ההודיים הלא יעילים. 

בכל זאת, כמו לפני כל טיול, חשבתי שכאן יהיה אחרת. הרי אנחנו מטיילים עם ילדה קטנה, משתדלים לתת לה את הטוב ביותר. בארץ כבר מזמן עברנו לירקות ופירות אורגניים וכמובן שהסתובבו אצלנו בבית סוגים שונים ויוקרתיים של קמח מלא, קינואה ושאר מצרכי יוקרה כראוי להורים צעירים ומשקיענים. 

עוד ביום הראשון של הטיול, בסניף וול מרט (wal-mart) המפלצתי הראשון בו ביקרנו כדי להצטייד לטיול, הבנתי שהקמצנות הטיולית רדפה אחרינו גם עד לפה. הנה אנחנו עומדים ומתלבטים אל מול מדף הזיתים העצום, הבלתי נגמר, ולבסוף קונים את הסוג הזול ביותר. גם מול מחלקת המגבונים הלחים עמדנו שעה ארוכה, נקרעים בין כל הסוגים ומשכנעים את עצמנו: "הכל מיוצר באותו מפעל, רק העטיפות שונות" כדי שבשקט ובלי נקיפות מצפון משמעותיות נוכל להוסיף לעגלה את המגבונים הפחות יקרים. מיותר לציין שהתרחקנו מהאיזור האורגני היקר והאיכותי כמו מאש. 

אי אפשר להסביר את זה. זה פשוט קורה. ברגע שבו עולים למטוס, כבר שם אנו אוגרים מעט כלי סכו"ם מפלסטיק, קצת מפיות, שיהיה,לאחר כך. תמיד יש את הרגע הזה בו חולפת בך התלבטות, חמדנות קלילה ואתה שוקל האם לשמור לך איזו פחית שתיה קלה,אולי אחר כך יהיה יקר יותר. 

בקרוואן הקמצנות הטיולית מורגשת כמעט בכל דבר, אבל בעיקר כשמגיע השלב בו צריך להחליט על מקום לינה ללילה. הקרוואן זהו אמנם בית על גלגלים אבל צריך לחנות במקומות חניה מוסדרים, "קמפגראונדים". אלה מצוידים בדרך כלל בחיבורים לקרוואן (למים, ביוב, חשמל), המקום בדרך כלל שקט, נקי, מסודר, עם חדר כביסה נחמד ועם קצת מזל גם חיבור לאינטרנט אלחוטי. המחיר לתענוג נע בין 20-40 $ , תלוי במיקום ובעונה.
מיד ברור לקמצנים מנוסים כמונו שזוהי פרצה גדולה שאפשר לחסוך בה, כל קרוואניסט מתחיל (אני מקווה שזה לא שמור רק לישראלים) מקבל מיד את הטיפ הראשון והגדול מכולם: רשת וולמארט מאפשרת חניית לילה ללא תשלום בחניוני הרשת. 

החזקנו מעמד כמעט חודש ימים מבלי שהתייחסנו למידע הקריטי הזה. הוא היה שם, מונח וכתוב בכל אלף אלפי העצות שהבאנו עמנו, אבל אנחנו התעלמנו ממנו באומץ, המשכנו לישון לנו בשקט, קמים לקול ציוץ הציפורים או זרימת נחלים, מחוברים למים, חשמל, משלמים לנו בשקט כמה עשרות דולרים בכל לילה. 

לא זוכרת מי היה הראשון שנשבר והעלה את ההצעה: "אולי נישן הלילה בוול מארט, ננסה מה יכול להיות?" (לפי סולם הקמצנות הטיולית שלי , זו בטח הייתי אני). 

את הפעם הראשונה שישנתי בחניון של סופר אני לא אשכח אף פעם. אתה מסתובב ברכב, מתקלח, מתלבש, ארוחת ערב וכל זה עם נוף של עגלות הסופר מכל כיוון, אנשים סוחבים שקיות מלאות קניות ואתה מביט בהם מחלון הקרוואן, מתארגן לשנת לילה ערבה. זה מוזר מאד. 

מוזר אבל ממכר. בבוקר אתה אומר, מה, לא היה כל כך נורא ואז אתה מתחיל לבדוק בכל יום את סניף הוול מארט הקרוב על הדרך. מפה לשם, בלי שאתה מרגיש התחלנו לישון ברחובות צדדיים, בחניונים של תחנות רכבת, מול כנסייה והכל, תענוג ושמחה, בחינם. תחושת נוודות מוזרה מתגנבת לטיול וכל פעם שאתה ישן במקום חניה מסודר, משלם עליו כמו אזרח למופת, אתה מרגיש שהגעת הביתה. 

הקמצנות הטיולית חודרת לכל, ואני מניחה שכל זה חלק מהעניין, של הטיול, של החוויה, אני כבר יודעת שזה לא מדבק וזה לא חוזר איתך הביתה ובבית אני אחזור לי בשקט, לטיטולים היקרים, אורגני, בגדים יפים, זיתים איכותיים.
אני מקווה שאתם יכולים להתחבר להרגשה הזו שלי. ואם לא – אם הקמצנות הטיולית הזאת היא פסיכיות ששמורה רק לנו , אז האמת, שזה די פדיחה כל העניין הזה. 

לכתבות נוספות של מרב לונדנר:

•  חלום באיי קוק  » 

• הפתעות באגם ברוקס »

• סיפורים מהקופסה »

• לואיס וקלארק במונטנה »

• משחק פוטבול »

הפוסט קרוואן באמריקה – עם "הקמצנות הטיולית" הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט גואה – לא רק מסיבות הופיע ראשון במסע אחר

המסע הראשון שאני יכול לחשוב עליו (ומאז אני מתנהג באופן די דומה) התחיל בארגז החול ברחוב המייסדים בבית הכרם, כשהייתי בן שלוש. שתי בנות (שלא הכרתי והיו מבוגרות ממני בעשר שנים) שאלו אותי אם אני רוצה לבוא איתן לטייל. הצטרפתי מיד. אמא שלי, שדאגה, קראה לשוטרים, ואנחנו, שאולי הרגשנו שהחילוץ בעקבותינו, נפרדנו ברחוב ביאליק, ומשם עליתי ברגל הביתה. הטעות היתה, כמובן, שמרוב שמחה על זה שחזרתי בשלום, קיבלתי במתנה קטר פלסטיק ירוק. למדתי שאם אתה יוצא לדרך בלי לתכנן, פוגש אנשים, מבלה, נפרד וחוזר הביתה במפתיע – זה משמח את כולם, וכולם משוכנעים שאתה הרפתקן גדול ושבמזל חזרת בשלום.

שום דבר ממה שבא אחר כך לא הראה לי שאני טועה. בגיל 13 נסעתי באנגליה בטרמפים עם אחותי (שהיתה אז בת 16). שנה אחר כך ירדתי בטרמפים לסיני לצלול עם חבר בן גילי. הגענו למפרץ נעמה, שהיה אז חול ושני מועדוני צלילה. יצאנו לצלילות ארוכות במפרץ, מבוהלים והרפתקנים באותה המידה.

איש לא טרח להסביר לי שהעולם מסוכן ומלא באנשים רעים. זה כנראה נכון, אלא שבתקופה הרכה שלי נתקלתי בעיקר בנדיבות ובטוב לב, ומאז יש לי דעה טובה יחסית על העולם ועל כמה שאנשים בעצם אוהבים את זה שנמצא בתנועה. הם שונאים הרבה יותר את השכנים שלהם. החלטתי להיות פחות שכן ויותר מבקר.

מתוך האלבום האישי: טיול טרמפים בוויילס, 1973. הכותב, מימין, עם אחותו ליד השלט של העיר בעלת השם הארוך ביותר בעולם

חשיבות הכיור והמים
רוב המסעות התחילו בכיור. כשהדחתי כלים ורעש המים מהברז גרם לי להפסיק לחשוב באופן רציונלי ולהתמלא בתשוקה שאינה בת־כיבוש. שמעתיגלים. נהרות. מעיינות. גשם רחוק. נביעות חמות. גרגור מפלים. יכול להיות שחיי היו נראים אחרת לו היה לנו מדיח בבית, אבל מכיוון שגדלתי בזמן קדום ומפרך – הזמן ליד הכיור הפך להיות הזמן שבו שולחתי למסע הבא. מה שגם נותן מושג על תהליכי ההחלטה לפני היציאה למסע. אין לי כאלה. עניין המסעות שלי הוא פשוט לחלוטין. אני אורז תרמיל.

למה המים עושים לי את זה? את ההסבר הסביר היחיד מספק דאגלס אדמס, שכתב שהמים המציאו את בני האדם כדי להעביר את עצמם ממקום למקום.

אחרי הצבא נסעתי לארצות הברית, לקנדה ולאלסקה (צדפות על השרטון בהומר, עפנו מהדרך בכזיאר הייוויי ליד מכרות הזהב, צד אחד אגם, צד שני יער. לא קרה לנו כלום. מזל), ואחר כך טרמפים באירופה עם אוהל (היו לנו שלטי־יד קטנים: לונדון, פריז, רומא, ברצלונה. קמים בבוקר ומחליטים לאן לנסוע).

ואחר כך טיילתי בסיני. למדתי משהו על סלעים ועל נאות מדבר, על פסגות ועל אלמוגים. תנועה מורכבת וזהירה. נסעתי להודו. לא היה לי לא מושג על הודו ולא שום סיבה לנסוע דווקא לשם, אבל אולי זה מעיד על כך שהתשוקה חשובה יותר מההיגיון (כמעט נהרגתי בהודו, והמשכתי לנפאל, לבורמה, לתאילנד). ואז החלטתי שאני רוצה להכיר את ישראל, הארץ הקטנה הזאת, מצפון לדרום, וחציתי אותה מצד לצד, נחל־נחל. הלכתי. נסעתי בטרמפים. אני מרגיש פה בבית.

כשהתחלתי, רוב המטיילים היו תרמילאים. מאז ועד היום לא השתנה מספר התרמילאים – אלא שהמטיילים רבים יותר, והם מטיילים בתנאים טובים יותר. נמהלנו.

על גשר בסקוטלנד, 1973

אמריקה הדרומית. מרכז אמריקה. שוב הודו. דרך המשי. מונגוליה. שוב הודו. סיביר. שוב אסיה מקצה לקצה. ברכבות, במטוסים, במשאיות, ברגל, על גבי יאקים, סוסים, גמלים. אפריקה. הקילמנג'רו לזריחה. גלפאגוס כדי לראות את ריקוד האלבטרוסים ואת הסולות צוללות לתוך להקות האנשובי. האטלס. הסהרה. שקע קטרה ונאות סיווה שבמצרים. טימבוקטו. קטמנדו. קולומבו שבסרי לנקה. רעידות אדמה. הרי געש. מלחמות. ושוב להודו.

המסע על פי משוררים ופילוסופים
מעולם לא עניין אותי במיוחד למה אני נוסע. הפחד מפני התשוקות החבויות שמעורר הנווד ביושב הבית ישן. מתח בין מי שמחפש משמעות לאדם שהכל נהיר לו. אני לא מחפש משמעות, ושום דבר אינו נהיר לי. אני אוהב לנסוע.

רוב חיי מורכבים מתנועה ומהיחס שבין זמן לתנועה ובין עונג למחשבה. איפה נמצא הרגע הזה של עונג מוחלט, שברור שהוא מצוי במקום שבו נגמרת המחשבה וממלא אותך באופן שאין צורך להוציא מילה או לחשוב על זה?

במערב קנדה, 1980

אצלי זה בתנועה. ביציאה למסע. במסע. בכמה ימים אחרי החזרה, כשזמן המסע עוד לא התפורר לזמן יום־יום. שמתי לב לזה במסיבה מול הים. כל מרכיבי העונג האנושי (כפי שהוא מקובל אצל נהנתנים) היו. חברה טובה ויפה, אלכוהול, מוזיקה וכל השאר. אני לא נזיר, אבל עובדה שבחלקים הכי טובים של המסיבה (והם היו טובים מאוד) ידעתי שאני מוכן לוותר בקלות על התענוגות האלה כדי למצוא את עצמי באפיק מדברי קטן ומצוקי. מקום שהגעתי אליו בהליכה ולמחרת אצא ממנו למקום כלשהו.

מה אני מחפש בהליכה חסרת המטרה? כלום. אין שום דבר שאני יודע עליו שהוא שווה חיפוש. אני סוג של מכונה שמניעה את עצמה לשם עצמה. אבל מכיוון שאני לא משוחרר מהמוח, שחייב להמציא סיבות רציונליות לתנועה, אני מייצר לעצמי תירוצים בדיעבד — בפינה הזאת של הודו עוד לא הייתי. ומה עם שיני החזיר בפפואה ניו־גיני? ומתי זה הברנינג־מן בנוודה? וכמה אנשים יהיו בקומבה־מלה באלהאבד שבהודו, בכינוס הכי גדול של המאה (היו שם שלושים מיליון, וזה היה נפלא. אני לא אחזור לשם בחיים. מתי הקומבה־מלה הבאה? זה היה כבר לפני שש שנים, יש עוד שש שנים לחכות)? ומה עם יריד הגמלים בפושקר? ועמק מוסטנג שבדרך שבין נפאל לטיבט? ומה עם השמאנים של קמצ'טקה? והדוגונים במצוק שעל גבול מאלי ובורקינה־פאסו. ומה עם מכרות המלח של אגדז שבניז'ר ומסיבת שנה חדשה בגואה (אף על פי שהמסיבות הטובות הן בסוף העונה והכי טובות הן בכלל באיביזה)?

באלסקה, 1980

סופר המסעות ברוס צ'טווין אסף לרשימה גדולה מקורות על הנדודים. הוכחה לזה שהנוודות היא גנטית ושבריאותנו הנפשית, כמין אנושי, תלויה בנדודים. מה שאולי מסביר כמה מהצרות שלנו. אולי תאוות הנדודים של הישראלים (שהולכת ומקיפה מעגלים גדולים יותר ויותר) היא תנועה של ריפוי עצמי? אני מקווה שהתיקון הוא בתנועה. לא משנה לאן, לא משנה איך. טקס של קניית תרמיל, נעליים, סנדלים, ביטוח, חיסונים, מדריך, חיפוש באינטרנט, והופ – יצאנו לדרך.

את החיבור שבין ההפכים – המסע והמנוח, הקיבעון והאושר – עשו כבר די מזמן. ב"ריג־ודה", הקובץ הדתי שנחשב העתיק ביותר בהינדואיזם, אומר האל אינדרה לעלם רוהיטא: "אין אושר לזה שאינו נודד, רוהיטא! ככה אומרים. כשחיים בחברת אנשים, גם הטוב ביותר חוטא, ולכן צא לנדוד! כפות רגלי הנווד הן כמו פרח, נפשו צומחת ומבשילה את הפרי, וכל חטאיו מתמוססים בעייפות הנדודים, ולכן צא לנדוד! מזלו של זה שנשאר במקום דורך במקום. הוא מתרומם כשהוא קם, הוא ישן כשהוא ישן, הוא יוצא לדרך כשהוא יוצא לדרך. ולכן, צא לנדוד!"

הכותב ברגע נדיר בין מסעות | צילום: משה שי

לפני כמה שנים עמדנו דנדן בולוטין ואני במערכת "מסע אחר". מאחורינו היתה תלויה מפה ענקית של העולם. "מאחוריך", אמרתי לדנדן. הוא הסתובב, סרק את מפת העולם (דנדן, עם הגובה שלו, רואה רחוק וברור) ונאנח: "יש עוד הרבה עבודה". ברוך השם יום יום.

הפוסט התשוקה למסעות – אדם בעקבות גורלו הופיע ראשון במסע אחר

	קדחת דנגי (Dengue fever)
	מכל המחלות שמועברות בעקיצה, קדחת דנגי היא השכיחה ביותר. איפה » באסיה הרחוקה, שם בשל גשמי המונסון הקיציים מתרבים היתושים, ועימם מקרי ההדבקה. וגם: באמריקה הלטינית ובאיים הקאריביים. מפות ומדריכים מודפסים ליעד אוקייניה - אוסטרליה והפסיפיק, בהנחה לגולשי מסע אחר! הדבקה » בעקיצה של יתוש אָאֵדֶס. ההידבקות שכיחה בייחוד לאחר עונת הגשמים. תסמינים » חמישה עד שמונה ימים מההדבקה מופיעים כאבים חזקים בשרירים ובגב וחום פתאומי שנשאר למשך חמישה עד שבעה ימים. לאחר מכן יכולה להופיע פריחה מגרדת. לרוב המחלה מלווה גם בחוסר תיאבון ובחולשה קשה. מקצת החולים סובלים מדימומים מהפה, מהאף, מהעור ומהמעיים, לכמה מהם יֵרד לחץ הדם באופן קיצוני עד כדי הלם. מצב זה יכול להסתיים גם במוות. חיסון » אין. טיפול » הטיפול הקיים הוא טיפול תומך בלבד, למחלה עצמה אין תרופה. מניעה » הדרך היחידה למנוע הדבקה היא להימנע מעקיצות על ידי שימוש בתכשירים דוחי יתושים בשעות הפעילות של יתושי אאדס – מוקדם בבוקר ולקראת שקיעה.
	מלריה (Malaria)
	המחלה הזיהומית השחיכה והקטלנית ביותר בעולם: כ-500 מיליון איש בשנה חולים במלריה, כשני מיליון מהם ימותו בגללה. מחולל המחלה נקרא פלסמודיום, וכיום ידועים ארבעה זנים שלו. הנפוץ והמסוכן שבהם, הנקרא פלסיפרום, עלול לפגוע במוח ובכליות ולגרום למוות. זן אחר, שנקרא ויוואקס, יכול לדגור בכבד של האדם עד שנה ולהתפרץ זמן רב לאחר שחוזרים מהטיול, אך הוא גורם למוות רק לעתים רחוקות. איפה » הרוב נדבקים באפריקה, בעיקר מדרום לסהרה. גם איים באוקיינוס השקט, כמו פפואה ניו-גיני ואיי שלמה, הם אזור מסוכן. היתר נדבקים במזרח אסיה (למעט טייוואן, סינגפור, יפן וקוריאה), באסיה המרכזית (בתורכיה ובחלק ממדינות חבר העמים), באמריקה הלטינית (למעט אורוגוואי וצ'ילה) ובקאריביים (בהאיטי וברפובליקה הדומיניקנית). הדבקה » המחלה מועברת בעקיצת נקבת יתוש אנופלס. תסמינים » במלריה מהזן האלים, כשבוע עד חודש אחרי העקיצה מופיעים חום גבוה, צמרמורות, כאבי שרירים וכאבי ראש. נשמע כמו שפעת? נכון. לכן חשוב לגשת לרופא מיד ולעבור אבחון מסודר. הטיפול המוקדם חיוני להחלמה. בחוסר טיפול מתאים הטפיל עלול לחדור לכלי דם ולגרום נזק למוח, לריאות ולכליות. חיסון » אין. טיפול » יש כמה טיפולים למלריה. תרופה אחת אפשר לרכוש מראש ולהשתמש בה בעת הצורך. בכל מקרה מומלץ לפנות לרופא. מניעה » חשוב להתגונן מפני עקיצות יתושים באמצעות תכשירים דוחי יתושים, כילות וביגוד מתאים. בארץ יש שלושה סוגי תרופות למניעת מלריה, ויש ליטול אותן לפני שנכנסים לאזור הנגוע ובמהלך השהייה בו. יש דיווחים, מקצתם מוגזמים, על תופעות לוואי לא נעימות, אבל חשוב לקחת טיפול תרופתי מונע. התרופה החדשה (מלרון) אינה גורמת לתופעות לוואי נוירופסיכיאטריות.
	בילהרציה (Bilhartzia)
	אחת המחלות הזיהומיות הנפוצות בעולם. יש שישה סוגי בילהרציה, השניים השכיחים ביותר הם סכיסטוזומה המטוביום – התוקף את דרכי השתן, וסכיסטוזומה מנסוני – הפוגע במערכת העיכול ובכבד. איפה » במקווי מים מתוקים באפריקה בעיקר (בייחוד בימת מלאווי), ובאזורים מסוימים בברזיל. לאחרונה אובחנו בארץ כמה מקרים שנדבקו בנהר מקונג בלאוס. הדבקה » זחלי זוג תולעי סכיסטוזומה, מחוללי הבילהרציה תולעת הסכיסטוזומה חודרים לגוף דרך העור, מתיישבים באיברים פנימיים ומטילים שם ביצים. הביצים מופרשות בשתן ובצואה, ובמגע עם מים הן בוקעות. התולעים הקטנות מתיישבות בשבלולים שחיים במים ומופרשות מהם למים, שם הן ממתינות לאדם הבא שיארח אותן בגופו. כמה מן הביצים שאינן מופרשות נתקעות באיברים הפנימיים ונוצרת סביבן דלקת. הביצים הללו הן שגורמות לרוב התסמינים. תסמינים » שבועיים עד חודש מההדבקה מופיעים חום גבוה (שמאובחן לעתים בטעות כתסמין של מלריה), שיעול ופריחה אלרגית. אם יש פגיעה במערכת העיכול, יופיעו לאחר כמה חודשים שלשולים, ואם מדובר בפגיעה בדרכי השתן, ייתכן שיופיע דם בשתן. הסיבוכים כוללים פגיעה בכליות, בדרכי השתן ובכבד. מקרי המוות נדירים. חיסון » אין. טיפול » טיפול תרופתי בתכשיר שנקרא Praziquantel, שגורם להכחדת התולעת הבוגרת. מניעה » כל רחצה במקווי מים מתוקים באזורים נגועים יכולה לגרום להדבקה. אם התרחצתם במים שנחשדים כנגועים — מהרו להתנגב בחוזקה במגבת יבשה. מי שתייה יש להרתיח או לחטא בכלור או ביוד. אין חשש להידבק במחלה במי ים.
	טיפוס הבטן (Typhoid fever)
	כ־16 מיליון איש לוקים מדי שנה בטיפוס הבטן, יותר משמונים אחוזים ממקרי ההדבקה קורים באסיה. איפה » בעיקר בהודו ובנפאל. הדבקה » החיידק המחולל את המחלה, סלמונלה, עובר במזון נגוע שלא בושל כהלכה או במים מזוהמים. תסמינים » שבוע עד חודש מההידבקות מפתח החולה בהדרגה חום גבוה וממושך. מאוחר יותר ייתכנו עצירות או שלשולים, חולשה קשה, חוסר תיאבון, אפתיה וזיהום באיברים פנימיים. חוסר טיפול יכול לגרום בשבוע השלישי למחלה, לנמק במעיים ובחלל הבטן, ואף למוות. חיסון » מופק מחיידק מת. ניתן בזריקה מגיל שנתיים ואילך. טיפול » אנטיביוטי. בשנים האחרונות פיתח החיידק עמידות לאנטיביוטיקה, והטיפול קשה יותר. מניעה » חיסון, בישול מזון כהלכה, שתיית מים מטוהרים בלבד.
	לישמניה (Leishmania)
	מחלת עור שמועברת על ידי טפיל. איפה » באמריקה הדרומית, טפיל הלישמניה | צילום מיקרוסקופי: פרופ' יעקב גולזנר בעיקר בג'ונגלים באמזונס, וגם אזור טואיצ'י בג'ונגל בבוליביה (שמורת הטבע אלטו מדידי). הדבקה » הטפיל מועבר בעקיצת זבוב החול. תסמינים » כחודש לאחר העקיצה מופיע בעור נגע שאינו נרפא ומתפתח לכיבים גדולים. הלישמניה הברזילאית גורמת בדרך כלל לכיבים עמוקים ורחבים יותר מזו הישראלית (שושנת יריחו). בהיעדר טיפול תרופתי יכולים הכיבים להתפשט לחלל הפה והאף ולהרוס את רקמת הסחוס באף. חיסון » אין. טיפול » טיפול תרופתי תוך-ורידי. מניעה » בגדים ארוכים ומריכת חומר דוחה יתושים.
	מיאזיס (Myiasis)
	פגיעה תת־עורית שנגרמת מחדירת זחל שגורם לפצע מוגלתי. זוהי אחת המחלות המפחידות והמגעילות ביותר שתוכלו לתפוס בטיול, אבל בדרך כלל היא אינה מסוכנת. איפה » באמריקה הדרומית, בעיקר באמזונס ובאזור טואיצ'י שבבוליביה. במידה פחותה באפריקה. הדבקה » באמריקה הדרומית מדובר בזבוב שעקיצתו משאירה על פני העור ביצה, וממנה בוקע הזחל וחודר אל מתחת לפני העור. באפריקה מדובר לרוב בזבובים שמטילים ביצים על בגדים שתלויים לייבוש, ומהם מגיעות הביצים לעור. סוג אחר של מיאזיס אפריקאי מגיע מפרעוש שחי בחול וחודר לרגליים. תסמינים » עקיצה שמפרישה נוזל בהיר, מגרדת וכואבת ואינה נעלמת במשך זמן רב. עם הזמן הזחל גדל, והחולה מרגיש "משהו זז מתחת לעור". בני מזל זוכים לראות את הזחל פורץ את דרכו החוצה מבעד לפצע. סיבוכים אפשריים תלויים בעיקר במקום חדירת הזחל. באזור העין למשל הדבר יכול לגרום לזיהומים שונים. חיסון » אין. טיפול » הוצאת הזחל, לעתים בהליך כירורגי, וטיפול בזיהומים משניים, אם יש. מניעה » הגנה מפני עקיצת הזבוב בחומרים דוחי יתושים ובגדים ארוכים. באזורים הנגועים באפריקה מומלץ שלא להשאיר בגדים לייבוש בחוץ אלא לייבשם במייבש כביסה או לגהץ אותם היטב אחרי הייבוש.

הפוסט חיידק הנסיעות הופיע ראשון במסע אחר

השנה היא 2100. אוריה משתחרר בעוד חודש מהצבא. הוא כבר מפנטז על הטיול הגדול. חייב לנקות את הראש אחרי השנה הקשה בבינת ג'בייל. מלחמת לבנון התשיעית הסתיימה לפני שלושה חודשים, התיירות מתחילה להתאושש, ואבא ואמא של אוריה — תרמילאים מהדור הישן — הסכימו לממן לו טיול שיקום. רק שיחליט לאן.

לרוב המקומות שבהם טיילו הוריו כבר אי אפשר לנסוע. הטיול הראשון שלהם היה מסע רגלי בארץ המכתשים בנגב, בקניונים ובוואדיות שבהם עברה פעם דרך הבשמים. עכשיו עומד שם, על שטח של אלפי דונמים, "פארק מכתש רמון" — מבנה מתכת וזכוכית שקוף, ארבעה קילומטרים גובהו, שמדמה בטכנולוגיות תלת־ממד את המכתש הגדול, שכבר איננו, עם ריחות וקולות מדבריים אותנטיים, רובוטים של עופות דורסים ומכרסמים זריזים שמתרוצצים על דיונות מזכוכית גרוסה שמוּחזרה לחול. יש גם גמל אמיתי. אחד. ההבדל המרכזי בין זה למקור הוא בטמפרטורה: בפארק מכתש רמון הטמפרטורה קבועה. 24 מעלות. שהמבקרים לא יזיעו.

הפארק נבנה בהשראת "כיפת האוקיינוס" של פארק סיגאיה (SeaGaia) ביפן, שהוקם כבר בשנת 1993. סיגאיה הוא פארק המים המלאכותי הגדול ביותר בעולם, שבעה קילומטרים רבועים שטחו. תחת "כיפת האוקיינוס" בעלת הגג הנפתח, שגובהו 38 מטרים, יכולים לבלות בעת ובעונה אחת עשרת אלפים בני אדם, ובתוכה נבנה אוקיינוס עם גלים וחוף ים מלאכותי ששורר בו קיץ תמידי בטמפרטורה קבועה של שלושים מעלות. טמפרטורת המים קבועה אף היא: 28 מעלות במשך כל ימי השנה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

[banner]

יערות וירטואליים שבהם מסתובבים בעלי חיים שנכחדו, כפרי ילידים משוחזרים בטכנולוגיות תלת־ממד וביוספרות מלאכותיות שמחקות נאמנה את מה שהיה — כל אלה לא מושכים את אוריה. הוא מחפש משהו אותנטי. הרפתקני ורומנטי. כמו הטרקים שעשו הוריו בהודו. אבל לפני שלושים שנה סגרה הודו את שעריה בפני תרמילאים ישראלים, אחרי שאלה הסתובבו שם בחבורות קולניות ענקיות, עישנו יותר מדי סמים ויצרו עם ההודים יחסים "בעלי אופי ניאו־קולוניאלי", כהגדרת דובר ממשלת הודו.

סין? תשכחו מזה. קשה לנשום שם, ואין מי שתייה נקיים. שיעור פליטת הגופרית בסין המתפתחת עלה ב־27 אחוזים כבר בשנים 2000־2005. גשם חומצי שמוצאו מגופרית שנפלטת ממפעלים ומתחנות כוח ירד בשליש משטחה של סין ופגע במקורות המזון במדינה. כבר ב־2005 קבע דוח של הבנק העולמי כי 16 מעשרים הערים המזוהמות בעולם נמצאות בסין, ומאז המצב רק החמיר. המשרד הסיני לאיכות המים הודה באותה השנה כי שבעים אחוזים ממקורות המים בגבולות המדינה מזוהמים.

גם באמריקה הדרומית מסוכן. בתחילת המאה שעברה נחטפו בקולומביה כ־3,000 בני אדם מדי שנה. בברזיל נרצח בן אדם בכל רבע שעה. עוני מחפיר, טרור עולמי, יערות שנכרתו ואקלים בלתי אפשרי דנו את דרום היבשת ליובש תיירותי.

מגדל פיזה נפל, האלמוגים הלבינו
אז אוריה מפנטז על מסעות צלילה, כמו שראה בטלוויזיה — ים טורקיז, חול לבן ובעלי חיים צבעוניים שמסתובבים חופשי בין אלמוגים. אבל שוניות האלמוגים מתו. אלמוגים מסוגלים להתקיים רק בטמפרטורת מים של 18־30 מעלות. עלייה קבועה של מעלת צלזיוס אחת בטמפרטורה המרבית של מי הים בקיץ גורמת להלבנת האלמוגים — תהליך שבו הם דוחים את האצות שחיות עליהם ומספקות להם מזון באמצעות פוטוסינתזה. בשל התחממות כדור הארץ עלתה טמפרטורת המים, ושוניות האלמוגים התנוונו. אפילו שונית המחסום הגדולה של אוסטרליה נפגעה אנושות, כפי שחזה בתחילת המאה ה־21 פרופ' יו גולדברג, מומחה האלמוגים מאוניברסיטת סידני. המעוניינים לצלול בין אלמוגים ודגים בשמורה הווירטואלית באוסטרליה חובשים קסדות מיוחדות שמגבירות את תפישת התלת־ממד. אבל לאוריה היו די והותר קסדות על הראש. הוא רוצה חופש.

לאנטארקטיקה אי אפשר לנסוע. חם שם מדי, וכבר אין בעלי חיים. אולי רפטינג? איפה בדיוק? המחסור העולמי במים הביא לשאיבת יתר מרוב נהרות העולם. בתחילת המאה ה-20 התייבש הנהר הצהוב בסין; מי נהר אמו דריה, שזרם בעבר בתחומי טורקמניסטן ואוזבקיסטן, נשאבו במלואם. אפילו הפלגה על הנהר קולורדו בארצות הברית אינה אפשרית. כבר בתחילת האלף השלישי הגיע הנהר אל האוקיינוס רק לעתים נדירות.

"אני מאמין שבמאה הבאה טיול השחרור לאחר הצבא לא יהיה למאצ'ו פיצ'ו אלא למכתש קפלר על הירח או להר אליסיום מונס שבמאדים"

אוריה נזכר בסיפורים של הוריו על טיול הרכבות באירופה, ששיאו בג'וינט הראשון שלהם בקופי שופ באמסטרדם (רק שם זה היה חוקי באותה התקופה). הוא שמע רבות על העיר היפה הזאת, שהוצפה לפני כמה עשורים ושקעה במצולות בשל ההתחממות הגלובלית שנמשכה במאה ה־21 וגרמה להמסת קרחונים ולעליית פני האוקיינוסים בעשרות סנטימטרים. האיים המלדיביים, איי סיישל, מאוריציוס, איי טובלו, איי קוק ולא מעט איים נוספים באוקיינוס ההודי ובאוקיינוס השקט הוצפו. חלקים מהם שקעו בים. כך גם חלקים מארצות השפלה באירופה. לביקור בוונציה המשוקמת צריך להזמין מקום שש שנים מראש (ב־2006 ביקרו בה כ־14 מיליון תיירים, ומאז הוגבלה הכניסה אליה). לונדון יקרה מדי. מגדל פיזה נפל. האייפל חלוד. אז לאן נוסעים?

תרמילים לוהטים בחלל

אם אי אפשר לנסוע למכתש רמון, למה לא לקפוץ למכתש קפלר בירח? "אני מאמין שבמאה הבאה טיול השחרור לאחר הצבא לא יהיה למאצ'ו פיצ'ו אלא למכתש קפלר על הירח או להר אליסיום מונס שבמאדים", אמר ל"מסע אחר" יואב יאיר, דוקטור למדעי האטמוספרה ולאסטרונומיה. "נקודות היציאה אל יעדים בחלל יהיו תחנות חלל גדולות, שיימצאו במסלול הקפה סביב כדור הארץ.

את החוף של העתיד אפשר למצוא כבר היום ביפן. "סיגאיה" הוא פארק המים המלאכותי הגדול ביותר בעולם. בתוכו נבנה חוף ים מלאכותי ששורר בו קיץ תמידי

האתרים לטיסות החלל המסחריות הראשונות יהיו ככל הנראה המקומות הקרובים: מלונות צפים בחלל במסלול הקפה נמוך (500 קילומטרים מפני כדור הארץ) או בנקודות שבהן יש איזון בין כוחות המשיכה של הירח לאלה של כדור הארץ. במלונות הללו נוכל לחוש את חדוות הריחוף בתנאי הכבידה המופחתת. מרפסות תצפית מצוידות בטלסקופים משוכללים יעניקו נקודת מבט לא שגרתית על גרמי השמים הקרובים והרחוקים. למעוניינים בטיסות המשך לכוכבי לכת ולירחים אחרים תאפשר השהות בתחנות זמן להסתגל למסע מבחינה פיזיולוגית ופסיכולוגית".

ד"ר יאיר מעריך שמטפסי הרים יהיו מהנוסעים הראשונים שיבחרו בירח כיעד לטיול — אולי כדי לכבוש את פסגת הרכס המרכזי בלבו של מכתש טיכו, שגובהה 1,800 מטרים, או כדי לגלוש בסנפלינג מהמצוקים החיצוניים התלולים של המכתש, המגיעים לגובה 3,600 מטרים. אטרקציה אחרת יכולה להיות מסעות לחיפוש מינרלים ומרבצי מתכות שמקורם בפעילות געשית קדומה על הירח.

ואולי במקום לירח יצאו תרמילאי העתיד למסע אל הרי געש תת־מימיים? קרקעית האוקיינוס היא נוף פרוע של בזלת שחורה בתצורות מפתיעות. אוריה שוקל להצטרף למודל החדש של הצוללת ההיסטורית הנוטיל, צוללת צהובה שכבר בתחילת האלף השלישי הובילה אוקיינוגרפים של המכון הצרפתי איפרמר לקרקעית הוולקנית. אורכה של הצוללת היה שמונה מטרים וגובהה ארבעה מטרים, והיו לה זרועות רובוטיות שיכלו לתפוס דוגמיות קרקע, לצלם ולהניח מכשירים שיישארו על קרקעית הים. המודלים החדשים של הצוללת יאפשרו לאוריה ולחבריו לצאת ממנה לטרקים על קרקעית הים. הם ילבשו חליפות צלילה תרמיות, שפועלות בדומה לרדיאטור, וינשמו הליוקס – תערובת משובחת של הליום וחמצן.

ואולי הוא בכלל לא ייסע לשומקום. יש המאמינים כי תרמילאי העתיד יפליגו בעיקר בדמיון, בתודעה, בעזרת השתלת שבבים עם זיכרונות של מסעות, בנוסח הסרט "זיכרון גורלי". אולי יפנה אוריה לסוכנות להשתלת זהויות ויזמין מסע בגופה של אישה? ואולי יסור למכונת הזמן הקרובה למקום מגוריו, שם יוכל להצטרף לרגע שבו נפלה החומה בברלין?

אותו הדבר, רק לגמרי אחרת

קשה להאמין. עד עכשיו טעו רוב נביאי העתיד עד מאוד. רובוטים אינם מנקים את בתינו, המדינה אינה מפקחת על תינוקות מבחנה מתוכנתים, ואפילו בילוי לילה במלון צף בחלל נראה רחוק. אוריה, כך נראה, יטייל כמו שטיילו הוריו, רק במקומות אחרים, עם ציוד אחר, בנוחות רבה יותר ועם הרבה פחות פרטיות.

כי בשנת 2100 יחיו בכדור הארץ 8.9־12 מיליארד בני אדם. יהיה צפוף בערים. כולם ירצו לטייל. ובטיול יפגשו עוד אנשים. אוריה יארוז את חפציו ככל הנראה בתרמיל גב סולארי שבעזרתו אפשר לטעון מצלמה דיגיטלית, MP3, איי־פוד, מחשב נישא וגרסאות מתוחכמות של מערכות לווייניות (GPS) לניווט ולהתמצאות; הוא יוכל לקבל בזמן אמיתי מידע עדכני (ובטח גם שלל פרסומות) באשר לכל מקום שמעניין אותו — מסעדות, מקומות לינה, טרקים מומלצים — אולי אגב שימוש בממשקים חדשניים, למשל דיבור אל מכונה; אמצעי תקשורת יהיו זמינים בכל מקום כדי שיוכל לספר להוריו על מה בדיוק הוא מוציא את כספם. הוא יוכל לשתף אותם בזמן אמיתי לא רק בצילומים מהמסע אלא גם בצלילים ובריחות. מדענים מהמכון הטכנולוגי של טוקיו כבר פיתחו טלפונים ניידים שיודעים להקליט ריחות של תפוח, תפוז, בננה ומלון.

אבל תרמילאים אמיתיים ימשיכו מן הסתם לחפש את השקט, ההרפתקה והניתוק – חופי ים שלווים כמו בסיני, טרקים בשרידי יערות הגשם של אסיה, איים שטרם הוצפו ושאר מקומות שבהם עדיין לא נפתח סניף של מקדונלד'ס. אוריה וחבריו, אזרחי המזרח התיכון, יוכלו אולי – למה לא נהיה אופטימיים? – לצאת למסעות קרובים לבית: טיול רכבות בדרך הבשמים ההיסטורית, מבאר שבע ועד תימן; או מסע לחציית מדבר סהרה, כולל לילות סוערים בבירת לוב; ואולי יצא אוריה להרפתקה מתחת לפני האדמה, בתחנת האטום באיראן, שמספקת כבר שנים חשמל לכל תושבי עמק הירדן?

הפוסט טיסה לחלל: עד גיל 21 תגיע לירח הופיע ראשון במסע אחר

אבל הבטחנו זה לזו.

אבל מי שואל אותנו בכלל? מתברר שהסכנה האמיתית למטיילים עם ילדים לא אורבת בג'ונגלים, במטוסים או בביצות. היא ממתינה בסלון הבית, במקום העבודה ובבתי קפה סטריליים במרכז העיר, בדמותם של המזועזעים מחוסר האחריות.

מיקה וקלינטון (הכלבלב) בבקטאפור, נפאל

 

הוכרזנו כפסיכים

עם מוכרת תאילנדית בשוק הצף דמנאן סאדואק

הצאצאית התגלתה כמפתח כניסה

כך, למשל, ניהלנו שיחה מדהימה למדי עם נהג מונית מבקטאפור

על חוף בקו-פנגן. מי לוקח ילדה בת שנה וחצי למזרח, אתם השתגעתם?!

עכשיו הם משוויצים בתמונות
שלב הסיכומים? סעו, זה ברור. גם עם ילד.

הפוסט המזרח הרחוק עם ילדים הופיע ראשון במסע אחר

היום הראשון: מחניון מצפה המכתש לעין ירקעם

• נקודת התחלה: חניון הלילה מצפה המכתש (ליד כביש 227)
• נקודת סיום: עין ירקעם
• אורך המסלול: 17 קילומטר
• משך הטיול: 8־10 שעות
• דרגת קושי: בינוני־קשה
• מים: אין לאורך המסלול,
• צריך לסחוב הרבה
• לינה: חניון לילה כ־400 מטר מצפון לעין ירקעם, חניון החולות הצבעוניים בכניסה למכתש
• מפת סימון שבילים: מספר 14 (צפון הערבה ומזרח הנגב)
• אתרים באזור: המכתש הגדול, חולות צבעוניים, תצפית הר אבנון, נחל גוב, נחל עקרבים, מעלה עקרבים הרומי, עין ירקעם

אין בארץ הרבה כבישים שכל מי שנוסע בהם נמצא בטיול. כביש 227 שבין צומת רותם למעלה עקרבים הוא כביש טיולים מהסוג הזה. בימי השבוע הוא שומם למדי, אבל כשאנחנו מטיילים באזור, בזמן חופשת חג סוכות, רבים פוקדים אותו.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד הר הנגב,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

דורון ורמי, חברַי מימי השירות הסדיר, מצטרפים אלי ליומיים האלה, שאמורים להיות מהיפים עד כה בשביל ישראל, הקלאסיקה של הנגב. אנחנו מתחילים לעלות בתווי נוח בנוף המדברי, והרחק מולנו בולט היעד הראשון שלנו, מצד צפיר. בתחילת העלייה עומדת חבורת מטיילים צעירים שמחכים לחברים שיחזרו מהקפצת הרכב. בינתיים הם מעבירים את הזמן בהטלת אבנים לעבר אחד השלטים.

פיתולים שנדמו לזנבו של עקרב
לאחר כארבעה קילומטרים אנחנו מגיעים למצד שבראש הדרך הרומית המפורסמת של מעלה עקרבים. פירוש השם מעלה עקרבים אינו ברור. ייתכן שמקורו בעובדה הפשוטה ששרצו כאן עקרבים, או אולי בפיתולי הדרך שנדמו בעיני מישהו לזנבו של עקרב. על כל פנים, מעלה עקרבים נזכר כבר בתנ"ך בתיאור הארץ המובטחת: "…והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה; ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים…" (במדבר ל"ד, ג'־ד'). במעלה עקרבים עבר הגבול הדרומי של שבט יהודה, כמתואר בספר יהושע: "ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחתם אל גבול אדום… ויצא אל מנגב למעלה עקרבים…" (יהושע ט"ו, א'־ג'), אבל לא לגמרי ברור אם מדובר באותו המקום. בתקופת החשמונאים נלחם כאן יהודה המכבי בבני אדום והשתלט על המעבר האסטרטגי החשוב הזה, ובמאה השנייה לספירה נפרצה כאן הדרך הרומית המרשימה, שהשתמרה היטב ונקראת היום מעלה צפיר. לאורך המעלה הרומי הוקמו תחנות משמר, ושרידיהן עוד נראים בשטח: רוגם צפיר למטה, חורבת צפיר באמצע ומצד צפיר בראש המעלה, שולט על כל סביבתו. ב־1927 פרצו הבריטים ממזרח למעלה צפיר את כביש מעלה עקרבים הפתלתול, שנקרא גם הכביש המנדטורי, לטובת כלי הרכב שנעו מתחנת המשטרה הבריטית בעין אל־חוצוב (עין חצבה) אל זו שבכורנוב (ממשית). בראשית שנות החמישים שיפץ חיל ההנדסה את הכביש, ועד 1956 היה מעלה עקרבים הדרך היחידה לאילת.

בפיתולי הכביש אירע ב־1954 פיגוע שבו נרצחו 11 מנוסעי אוטובוס אגד שחזר מ"חגיגות ים סוף" במלאות חמש שנים לכיבוש אילת. האוטובוס הותקף בעיקול האחרון בראש המעלה, ולאחר שנפגע הידרדר אחורה. המחבלים עלו לאוטובוס וירו בנוסעיו מטווח קצר. רק 14 שנה לאחר מכן נסגר החשבון, כשסיור צה"לי הרג ליד קדש ברנע את סעיד אבן בנדק, בדואי משבט עזאזמה שעמד בראש חוליית המחבלים הזאת. האירוע היה טראומטי מאוד וקידם את ההחלטה לסלול את כביש מצפה רמון־אילת.

מה בין השביל למשבר הגיל
במצד צפיר אנחנו פוגשים שלושה אחים ממשפחת רוטשילד מהיישוב רמת ישי. הם נשענים בגבם אל קיר המצד ואוכלים ארוחת צהריים של קופסת תירס, טונה, לחם ועגבנייה אחת. שני האחים הגדולים, גלבוע ואיתמר, לקחו איתם את אחיהם הצעיר, אביתר בן ה־13, שמסתובב עם שיער צבוע בפסים בלונדיניים בגוון מדברי, למסע של כמה ימים שבוודאי ייחרט בזיכרונו לשנים ארוכות. הם מופתעים לשמוע שאנחנו חברים עוד מתקופת הסדיר, במיוחד כשמתברר שהתגייסנו עוד לפני שגלבוע, המבוגר שבהם, נולד. כשהוא שואל אם אנחנו במשבר גיל הארבעים, אנחנו צוחקים ועונים שלא, ושאם כבר, אנחנו מתקרבים למשבר גיל החמישים. אבל אז אנחנו מחליטים שלמען האמת זה כבר לא מצחיק.

ממצד צפיר נשקפת תצפית יפהפייה לעבר הערבה ובקעת צין, וכשמביטים מערבה אפשר להבחין במצלעות המכתש הגדול, שאליהן מועדות פנינו. מתחתינו מתחתר נחל גוב, שהוא אחד המסלולים הקלאסיים של הנגב. אחרי החורף אפשר לרדת בו בחבלים היישר לתוך גבי מים צוננים, ולעתים ירוקים־מעופשים. משפחת רוטשילד פונה מזרחה לנחל גוב, ואנחנו מעמיסים את התרמילים ופונים מערבה. לאחר כשני קילומטרים וחצי אנחנו מגיעים לנחל ימין שמוצאו במישור ימין, שם שוכן הכור האטומי (או שמא יש לומר הקריה הגרעינית) שכיפתו נראית למרחוק מעבר לגבעות. כעבור עוד כמה דקות מתגלה המפל הגדול של נחל ימין. אנחנו חוצים בקע גיאולוגי עמוק ומרשים בסלע ואחריו הולכים על משטח סלע לבן רחב ידיים שמוביל למפל הגבוה. זהו אחד המקומות היפים ביותר בנגב, ואנחנו עושים את מה שמתבקש: משתרעים על משטח הסלע למנוחה ארוכה ומתבוננים בנוף המדהים הפרוש לכל עבר. איזה יופי.

דורון ורמי מתחילים לטפס על קיר המכתש. העלייה קשה למדי, וצריך להיעזר בידיים וברגליים

השמש מתחילה לנטות. הזמן עובר לו במהירות, והדרך עוד ארוכה. מה שהיה אמור להיות מסלול קל־בינוני מתחיל להסתמן כמסלול קשה יותר מכפי שציפינו. איש מאיתנו לא במיטבו הפעם: אני סוחב בעיה ברגל, רמי סובל מבעיות גב, ודורון בולע כדורים נגד כאבי שיניים. בחוסר רצון אנחנו קמים מרבצנו ומתחילים לרדת במעלה ימין הנוח. חבורת המטיילים שפגשנו בתחילת היום מגיעה אחרינו לראש המפל הגדול, ומלמטה הם נראים כנקודות זעירות. השביל יורד דרך בולדרים גדולים ותצורות סלעים ציוריות, ולאחר קטע קצר בערוץ צדדי מגיע לערוץ נחל חתירה. נחל חתירה מגיע ממכתש חתירה (המכתש הגדול), זורם לדרום־מזרח ונשפך לנחל צין. ערוץ הנחל, על קירותיו הזקופים שגובהם 300־400 מטר ועל עצי השיטה שפזורים בו, הוא מסלול נהדר.

תרמילאות עברית, פרק א'
השמש נעלמת במהירות מעבר להרים, וקרניה האחרונות מאירות את הקירות. למעלה פלמ"ח התלול אנחנו מגיעים סמוך לחשכה ומטפסים בו עד לסולמות. מצפון־מערב אפשר להבחין באור אחרון במפל של נחל חתירה, שגובהו כמאה מטר. בראש מעלה פלמ"ח כתוב על סלע "מעבר זה נפרץ בידי אנשי פלוגה ג פלמ"ח בשנת תש"ד — במוצא באין דרך במסעה", ועוד שורה מהמנון הפלמ"ח: "שביל לפרא בין הרים". מסעות הפלמ"ח בנגב היו בעצם מחנות אימונים בתהליך ההכשרה של הלוחמים. בתחילה יצאו המסעות ביוזמתם של מפקדים מקומיים וארכו עד שלושה ימים, אך בסופו של דבר הם התפתחו למסעות ארוכים, כמו המסע המפורסם שבו נפרץ מעלה פלמ"ח: עקב תכנון לקוי של הדרך, שלא הביא בחשבון את המפל הגבוה, נאלצו הפלמ"חניקים לפרוץ דרך אחרת. אפשר להרהר רבות בהתפתחותה של מסורת התרמילאות הישראלית ממסעות הפלמ"ח האלה ועד שהפכנו למעצמת טיולים, לפחות בכל הקשור בתרמילאות בחו"ל. אמנם כבר בימי העלייה הראשונה הבינו המורים במושבות את חשיבות הטיולים, ו"הסתדרות הצופים בארץ ישראל" נוסדה כבר ב־1919, אך מסעות הפלמ"ח הם שהביאו את הטיול הארצישראלי למעמדו והתחילו את מסורת הטיולים של תנועות הנוער בנגב. היום סגנון הטיול הנפוץ הוא תרמילאות בהודו ובאמריקה הדרומית, אך העלייה העקבית במספר ההולכים את שביל ישראל היא אולי סימן מעודד לחזרתה של מסורת המסעות הפלמ"חית.

כשאני מטפס בסולם של מעלה פלמ"ח לקראת חשיכה אני מהרהר אם את שמו הערבי של המעלה – נקב אל־יהוד – קבעו הפלמ"חניקים שביקשו להנציח את פועלם, או כמו שמספרת האגדה, התושבים הבדואים שהופתעו לראות את חבורת היהודים צצה בקצה המעלה. יש לי הרגשה שהאפשרות הראשונה היא הנכונה.

לעין ירקעם אנחנו מגיעים בחשיכה מוחלטת ומוותרים על הירידה למקום היפה הזה. בנקיק הקצר והקטן יש בור גדול מלא במי שיטפונות, ולעתים אפילו זרימה קלה. טבילה במי הבור לאחר שיטפון ולאחר יום הליכה ארוך ומאובק היא חוויה מומלצת.

להפתעתנו אין כמעט מטיילים בחניון הלילה שביציאה מהמכתש. נראה שרוב המשפחות המטיילות בחרו להעביר את הלילה בחניון הסמוך, שבו אפשר למלא בקבוקים בחול הצבעוני של המכתש. אנחנו מארגנים מדורה קטנה ואוכלים ארוחת ערב שמבוססת על "מנות חמות" זוועתיות. חברי ישנים, ואני שוכב ומביט בירח המלא ובמעט הכוכבים. אני מוטרד ממצב הרגל שלי ומהסיכוי ללכת למחרת את המסלול הארוך מהר כרבולת לנחל עפרן. אני חושש מאוד שלא נצליח לסיים אותו עד הערב, ולאחר התלבטות ארוכה ומעיקה אני מחליט שנקצר את המסלול ונלך רק על צלע המכתש הגדול עד מפעל אורון. אחרי ההחלטה אני חש הקלה ומצליח סוף סוף להירדם לשעתיים לא מספקות שנותרו עד אור הבוקר.

קירות המכתש הגדול נטויים בזוויות משוגעות

היום שני: מעין ירקעם למפעל אורון

• הערה: המסלול המקורי ליום הזה — מעין ירקעם עד לחניון הלילה בנחל עפרן — מציב אתגר לא פשוט למטיילי שביל ישראל. רבים בוחרים לקום מוקדם מאוד וללכת את כולו ביום אחד ארוך וקשה. אני בחרתי לחלק אותו ליומיים כדי להפוך אותו לסביר יותר. המסלול מעין ירקעם לאורון קצר, ולכן מומלץ לחזור בבוקר היום השני לביקור בעין ירקעם.
• נקודת התחלה: עין ירקעם
• נקודת סיום: מפגש השביל עם הכביש לאורון
• אורך המסלול: 7 קילומטרים
• משך הטיול: 4 שעות; 6 שעות אם מבקרים בבוקר בעין ירקעם
• דרגת קושי: העלייה תלולה וההליכה קשה למדי, אבל המסלול קצר מאוד
• מים: אין במסלול. צריך להטמין מים בנקודת הסיום של היום הראשון או לדאוג להקפצת מים. אפשר להזמין הקפצה בתשלום, למשל אצל חיים ברגר משדה בוקר
  (טלפון: 5343797־054), ואפשר לקבל מים גם במפעל אורון
• לינה: חניון הלילה שנמצא ממזרח לכביש, כקילומטר לפני המפעל
• אתרים באזור: למי שעושה את המסלול הקצר מומלץ לבלות את הבוקר בעין ירקעם

אנחנו משכימים ופוגשים את חיים משדה בוקר שמגיע עם הג'יפ להקפיץ לנו מים. "הזהב השקוף" בבקבוקי הפלסטיק החבוטים והמקומטים הוא ללא ספק המים היקרים ביותר ששתינו אי פעם.

מצפה לנו חצי יום הליכה על קיר המכתש הגדול, שמואר עכשיו באור זריחה. אנחנו מעמיסים את התרמילים, חוזרים מהחניון לשביל ישראל ומטפסים לעבר פסי הרכבת המובילים למפעל אורון. השביל עובר מתחת לפסי הרכבת במנהרה ארוכה, שהולכים בה כפופים. ביציאה מהמנהרה מתחיל הטיפוס על קירות המכתש הגדול הנטויים בזוויות משוגעות. העלייה קשה, וצריך להיעזר בידיים וברגליים, אבל רק אחרי שאנחנו עוברים כמה מצלעות גיאולוגיות מרשימות מתחיל הטיפוס האמיתי. אנחנו מטפסים בזווית חדה על שכבה שמכוּנָה "הסנפיר הגדול" שעולה לשיא קיר המכתש. הפעילות הגיאולוגית שהתרחשה כאן חשופה וברורה, ויש תחושה חזקה של עולם בראשיתי תזזיתי. דורון אומר שזה נראה לו כהליכה אל לב שִדרת כדור הארץ. רמי אומר שזה דווקא מזכיר לו את עמוד השדרה הנטוי שלו בצילום הרנטגן האחרון. לי, בגלל הבעיות ברגליים, זה מרגיש כמו הליכה על סכין חדה.

הצורות המוזרות של מצלעות המכתש
לאחר כשעה וחצי של טיפוס והזעה אנחנו מגיעים לנקודת התצפית המדהימה שבראש המצוק בפתחו של מכתש חתירה. מתחתינו פרוש כל המכתש, ובתוכו ערוצים רבים שמתנקזים לערוץ המרכזי של נחל חתירה. כביש ירוחם־אורון חוצה את המכתש, וכמו במכתש הקטן, גם פתחו של המכתש הגדול הורחב.

צורתו של המכתש מוארכת: אורכו כ־13 קילומטר ורוחבו חמישה קילומטרים. כיוונו מדרום־מערב לצפון־מזרח, ועומקו כ־300 מטר. הנתונים היבשים האלה מקבלים משמעות חזותית מרהיבה כשאנחנו מעבירים את הזמן בעצלתיים בראש מצוק המכתש ומביטים אל הנוף הפרוש לרגלינו.

לאחר מנוחה ארוכה אנחנו פונים דרומה בשביל ההולך על קיר המצוק. השביל הצר עולה ויורד, וההליכה לאורכו נפלאה, אך גם קשה למדי. מדי פעם יש תצפיות מהממות לעבר קרקעית המכתש מצד אחד ולעבר הצורות המוזרות של מצלעות המכתש מצד שני. שני הקילומטרים בשביל הזה לוקחים לנו זמן רב. כשאנחנו מגיעים למפגש שבילים, אנחנו יורדים שוב דרך קירות המכתש והתצורות הגיאולוגיות המפתיעות לכיוון מסילת הברזל, חוצים אותה ומגיעים סמוך למפעל אורון.

בסיום המסלול בא לאסוף אותנו בן משפחת סבן מירוחם. חביבה ושלמה סבן הם ידידים של רמי מאז שנת השירות שעשה בירוחם לפני שנים רבות. היום הקצר אך המדהים הזה מסתיים בביתם, שם אנחנו זוכים לקבלת פנים נעימה, לעוגיות תוצרת בית ולשיחה מרתקת על בעיותיה של ירוחם ועל פיתוח הנגב בכלל. כשאנחנו מתארים את יופיו של המסלול המדברי ביומיים האחרונים, הם צוחקים: "כשאנחנו נוסעים לטייל אנחנו נוסעים לצפון, רוצים לראות קצת ירוק בעיניים".

להמשך שביל ישראל:

אורון – נחל מדור – נחל צין – עין עקב שמעון לב | צילום: שמעון לב שמעון לב הוא בחור קשוח. זה לא הפריע לו להתלונן על כל מה שנקרה בדרכו ביומיים האלה: השיפוע, השרירים התפוסים, העשן מהמפעלים, השמש. טוב שהנוף היה שם כדי לשמח אותו לכתבה המלאה >

הפוסט שביל ישראל: חניון מצפה המכתש – מפעל אורון (מסלול 17) הופיע ראשון במסע אחר

כשדוד בעלי זרק לחלל האוויר: "מה דעתך שנחגוג את יום הולדתך החמישים בטרק בנפאל?" הרמתי גבה. לא יצאתי בצעירותי לטיול תרמילאים, אז מה פתאום עכשיו? אבל ככל שיום ההולדת התקרב, יצר ההרפתקנות שבי הלך וגבר, הרעיון לחגוג כך את שנת היובל שלי מצא חן בעיני, וההחלטה התקבלה – מתחילים להתארגן! מפות ומדריכים מודפסים ליעד נפאל, בהנחה לגולשי מסע אחר! כצעד ראשון שמנו פעמינו אל חנות "למטייל". התיישבנו על מחצלת, בין עשרות בוגרי צבא, שהאזינו בשקיקה לכל מלה של המרצה. העלינו את ממוצע הגילאים בעשרות אחוזים, ומבטי ההשתאות שנשלחו לעברינו הביכו אותנו בדקות הראשונות. אבל התעשתנו מהר ומיד נרשמנו לקבל חיסונים. מאוד נעלבנו כשהרופא הכריז קבל עם ועדה שאנחנו משוחררים מחיסון הפוליו, בגלל שאנחנו מעל גיל חמישים. ניסיתי להסביר לו שאני עדיין לא בת חמישים – זה יקרה רק עוד כמה שבועות – אבל לשווא. בינתיים השמועה על הטיול שלנו עשתה לה כנפיים והמון מכרים נרתמו לסייע לנו בתהליך ההצטיידות. וכך אחרי שהצטיידנו, התחסנו וארזנו, עלינו על המטוס לקטמנדו. מגיעים לקטמנדו מיד עם הגעתנו לקטמנדו באוקטובר יצאנו לשוטט בכיכרות העיר, ברחובותיה ובסמטאותיה. את פנינו קידם משב אדיר של קולות, צבע, המולה וססגוניות. המוני אנשים מסתובבים ברחובות, הנשים לבושות סארי צבעוני בוהק, החנויות מציגות את מרכולתן בשלל צבעים וריחות, ובין לבין חולפים המוני אדם, אופנועים, ריקשות, וגם מדריכי תיירים שלא מרפים. המחזות הרבים עוררו תחושה ראשונית של "רגע, אי אפשר להכיל את הכל". תושבי הכפרים נושאים משאות כבדים כבר מגיל צעיר, באמצעות חבל המונח על הראש באחד הבקרים יצאנו לסיור במקדש ההינדו פאשופאטינאת. בסמוך לו, לצדי הנהר, נערכים טקסי שריפת גופות. אפשר להתקרב, לצלם את התופעה, שהיא בעלת עוצמה ומעוררת תמיהה כאחד. הנפאלים, כמו שאר התרבויות במזרח, מקבלים בהשלמה את המוות כחלק מן החיים, והטקס נראה כמחזה סוריאליסטי – במיוחד כשתיירים מצלמים מתוך מסך העשן שעולה מהמת. משם עשינו את דרכנו לסטופת בודהאנת, שהיא הסטופה (מבנה בודהיסטי בצורת כיפה) הגדולה ביותר בנפאל. הקפנו אותה ביחד עם עוד כמה עשרות מאמינים וגלגלנו את גלגלי התפילה. לא פסחנו גם על סטופת סוואיאמבונאת, המכונה גם "מקדש הקופים" בשל להקת הקופים הנמרצת המתגוררת במקום. הסטופה שוכנת על ראש גבעה, ממנה אפשר לתצפת על קטמנדו וסביבותיה. העלייה לסטופה, דרך גרם מדרגות תלול, היתה הכנה לא רעה לטרק. בקטמנדו גם התחלנו להתארגן לקראת הטרק. בסוכנות הטיולים המכונה בפי הישראלים שמגיעים לנפאל "מאיר סוויסה", בשל הדמיון של בעל המקום המקומי לשחקן הישראלי, פגשנו את ת'ורם, הפורטר (סבל) שלנו. המחשבה על פורטר מעוררת אסוציאציה של מישהו גדול ושרירי, ולכן כשראיתי את ת'ורם בפעם הראשונה נפלו פני. תהיתי איך האיש הקטן והרזה הזה יסחב תרמיל שיותר גדול ממנו. אבל במהלך הטרק ת'ורם לא איכזב. הוא הניף את התרמיל בחיוך ולאורך כל הטרק הלך כשהוא מזמר ושורק לעצמו שירי עם נפאליים. בהמשך התברר לנו שבעברו הוא היה פורטר במשלחות של מטפסים מקצוענים לפסגות ההימלאיה ואף חווה מפולת שלגים, בה נהרגו שניים מחבריו והוא נפצע קשה. מאז הוא לוקח רק משימות של "טרקים לייט", אם אפשר לכנות כך את טרק "סובב האנאפורנה" אליו יצאנו. יוצאים לדרך היום הגדול הגיע. בבוקר תחילת המסע יצאנו באוטובוס לכפר בסיסהאר, שממנו מתחיל הטרק, ואותו מכנים הישראלים "בסיס ההר". יש כמה סוגים של אוטובוסים, ואנחנו בחרנו באוטובוס המקומי, כיוון שרצינו להתחכך כמה שיותר עם בני המקום. זו בהחלט היתה חוויה של פעם בחיים – יותר זה לא יקרה. באוטובוסים של המקומיים אין מגבלת תכולה, ומצאנו עצמנו דחוסים יחד עם כ-60 נוסעים, ועוד כעשרים אנשים על הגג, לא כולל העזים. הנסיעה ארכה כתשע שעות ועם ערב הגענו לכפר. בעת הדמדומים כבר עשינו את צעדינו הראשונים בטרק. "שבילי החמורים" משמשים את המקומיים  למעבר מכפר לכפר. שבילים אלה לא ראו גלגל מימיהם בשלב הזה הפנמתי שטרק זה לא רק הליכה ונופים אלא גם "תנאי שירות" שלא חוויתי מאז שירותי הצבאי. למעשה, אחד החששות הגדולים לפני הטיול היה מנושא התנאים במהלך הטרק. כאשר סיפרו לי שאין מקלחות, שהשירותים הם "בול פגיעה", ועל חשמל אין מה לדבר, התגנב חשש לליבי. אבל הרחקתי מחשבות מדאיגות והחלטתי "לזרום". ביום הראשון לטרק התקלחתי במקלחת קרה. למחרת חברים צעירים שהכרנו, בוגרי הודו, הסבירו לנו שכדאי לנו לבקש "הוט בקט", ואכן גילינו את הכיף העצום שאפשר להפיק מדלי מים חמים לשני אנשים. כמו שכבר ציינתי, "הצמצום" היה שם המשחק. מעולם לפני כן לא הלכתי עם שני זוגות גרביים במשך שבועיים… מדי לילה הזדחלתי לי לתוך שק השינה המפנק, המותאם למינוס שבע מעלות צלזיוס, שהשאלתי מאחד מידידי הצעירים. בתוך החום הנעים נרדמתי עוד לפני שהספקתי לסגור את הרוכסן. היה שווה להיסחב איתו אף שתפס נפח רב בתרמיל. את ההתנהלות בערבים בחדרים או מחוצה להם עשינו בעזרת פנסי ראש, המצאה גאונית שמשחררת את הידיים. נכון שזה לא מלון חמישה כוכבים עם ג'קוזי ופינוקים אחרים, אבל כל אי הנוחות מתגמדת אל מול החוויה. האתגר הפיזי, האתגר הנפשי, המפגש עם הכפריים, האוויר והאווירה, ובעיקר הנופים – זוהי חוויה שאין דומה לה. על הגובה את הימים בילינו בדרכים העוברות בין כפרים צבעוניים. בכל כפר בקתות העשויות עץ, אבן ובוץ. על גגות הבתים מפוזרים לייבוש תירס, פלפלים, תפוחים, שיבולי חיטה, "בקוויט" – סוג של דגן ממנו עושים צ'אפטי ולחם טיבטי – ועוד מיני תוצרת חקלאית, מה שיוצר מעין תשבץ ססגוני. צעדנו גם ב"שבילי חמורים" שלא ראו גלגל מימיהם, בהם משתמשים המקומיים להגיע מכפר לכפר. הדרך היא לרוב צרה ומוקפת בצמחייה סבוכה, ורק אנשים, פרדות ועזים עושים בה שימוש. הנופים מדהימים – מרחבי אין קץ של ירוק, פסגות מושלגות שמזדקרות לגבהים אדירים, נהרות עצומים שוצפים וקוצפים לאורך המסלול והמוני גשרים תלויים הנמתחים מעל הנהרות ומחברים בין רכס אחד למשנהו. כל יום האקלים משנה את פניו. באזורים הנמוכים מאוד לח ורטוב ומזג האוויר טרופי, אך ככל שמטפסים האוויר הופך להיות ממוזג, יבש וקריר. גשרים תלויים נמתחים  מעל הנהרות ומחברים בין רכס אחד למשנהו. לא מומלץ לסובלים מפחד גבהים! תופעת לוואי נוספת של העלייה לגובה היא מחלת הגבהים (ראו תיבה). כמי שמעולם לא העמידה את גופה במבחן היכולת להתמודד עם חמצן דליל, הטיפוס לגבהים כאלה נחשב למלחיץ. למזלי עברתי את החוויה הזו רק עם כאב ראש קל במהלך יום הפסגה בלבד. ב"מננג" (Manang), כפר בגובה 3,200 מטר, עוצרים מרבית המטיילים, על פי המלצת הרופאים, לשני ימי התאקלמות. שם פגשנו שני רופאים מתנדבים המעבירים הרצאות ומטפלים באנשים שהגיעו לאזור. אנחנו הגענו להרצאה אחרי יום הליכה ארוך והרופא החל לתאר את תסמיני המחלה. אחרי יום הליכה מייגע היה נדמה לי שלקיתי בכולם… אבל מיד לאחר פירוט התסמינים קיבלתי חיזוק ממקום בלתי צפוי – הרופא הסביר לנוכחים, תוך שהוא מצביע עלי ועל בעלי, שדווקא אנשים "מבוגרים" כמונו נמצאים בסיכון נמוך יחסית, בעיקר משום שאנחנו הולכים יותר לאט ולגוף יש יותר זמן להסתגל לגובה. כך גיליתי את היתרונות בלהיות בת חמישים פחות שלושה ימים. טובי כובשת פסגות יום ההולדת הגיע בעיתוי מושלם – ביום שלפני הטיפוס לפסגה. באחד הערבים, בעודנו מבלים עם החברים החדשים שלנו, הודיע לי בעלי שמחכה לי הפתעה בחדר. בתרמיל שבחדר חיכתה לי שקית ובה מכתבים שדוד אסף מראש, ללא ידיעתי, מהמשפחה ומהחברים. ישבנו לאור פנסי הראש, עטופים בשק השינה, והתחלנו לקרוא את מכתבי האהבה ששלחו לי כולם לכבוד יום ההולדת. ופתאום שם, כל כך רחוק, כל כך קר, בלי חמצן, גל ענק של חום ואהבה עטף אותי. כמובן שהזלתי דמעות על כל מכתב שעבר תחת ידי. זו היתה מתנת יום הולדת מיוחדת במינה. ההתרגשות לא פגה, שכן למחרת, כאמור, היינו צפויים להתחיל בטיפוס לפסגה. במשך כל הטיול נבנתה "הילה" סביב היום שבו מגיעים למעבר ההרים. יום מפרך זה, הכולל הליכה קשה שנמשכת כ-12 שעות, נפתח בשעה ארבע בבוקר, בקור אימים. בתחילת היום יש טיפוס של כ-1,000 מטר במעלה תלול, עד ה"פס" – מעבר ההרים. חייבים להגיע לשם לפני השעה 10:00, משום שאז מתחילות לנשב רוחות עזות והטמפרטורות צונחות אל מתחת לאפס. מיד לאחר שמגיעים לפס צריך להתחיל לרדת ירידה תלולה מאוד, בהפרש גבהים של 1,700 מטר. במהלך הירידה הרגשתי כיצד אני מפתחת התכווצות שרירים שלא ידעתי כמוה בחיי. כעבור כ-12 שעות הגענו ליעד המבוקש, "מוקטינאט" (Muktinath), שם עושים כולם את חניית הלילה. מכאן ואילך המשך המסלול כבר היה קל הרבה יותר, כי הוא במגמת ירידה מתונה, ולמעשה השיא כבר היה מאחורינו. וכך עברתי שתי פסגות ביום אחד – את יום ההולדת החמישים שלי ואת הפסגה ב"ת'ורונג לה", ונשארתי שלמה…

הפוסט תרמילאים: יום הולדת 50 בגובה 5,416 מטר הופיע ראשון במסע אחר