"בואו וראו את ארצי. האדמה הזו מקודשת! היא היתה פעם, לפני זמן רב, מולדתם של אבות- אבותי. בואו באוזניים קשובות, בעיניים פקוחות, בלב פתוח…" (דבריו של אחד מזקני שבט האננגו, מרכז אוסטרליה) ב-26 באוקטובר 1985, נערך טקס רשמי צנוע למרגלות האיירס רוק (Ayers Rock), צוק המקודש לילידי מרכז אוסטרליה. במהלך הטקס החזירה ממשלת הטריטוריה הצפונית את הצוק, אחד מסמליה הידועים של אוסטרליה, לבעליו החוקיים, האבוריג'ינים בני שבט האננגו (Ananngu). האדמה הוחזרה לבעליה רק לשעה קלה. על פי ההסכם, בתום הטקס, החכירו בני האננגו את השטח לממשלה. עם זאת, הכריזו נציגי הממשלה כי מעתה ואילך יסמנו במפות את הסלע בשמו האבוריג'יני המקורי, "אוּלרוּ" (Uluru), שאחד מפירושיו הוא "מקום המפגש". מפות ומדריכים מודפסים ליעד אוסטרליה, בהנחה לגולשי מסע אחר! בשמורת אולורו, המנוהלת מאז בשיתוף על ידי הממשלה והילידים, מתחולל בשנים האחרונות מפגש תרבויות – ניסיון לשלב השקפות עולם שונות על יחסי הגומלין של האדם והטבע. אחרי יותר מעשור של שיתוף פעולה, נדמה עדיין שב"לב האדום" (Red Center) של אוסטרליה עומדים זה מול זה הנטייה של הלבנים להכריע את איתני הטבע, וה"חלום" של האבוריג'ינים, הרואים בנופי מולדתם ישות חיה ומקודשת. "בבקשה אל תטפסו על אולרו" – כותבים בעלי האדמה בדפי המידע שהם מחלקים למבקרים בכניסה לשמורה – "בני האננגו לא מטפסים". גיאוגרפיה מטאפיזית בטקס החזרתה של אדמת אולרו לבעליה המסורתיים, כ־200 בני אננגו ששרדו, אמר אחד מנציגיהם, טוני טג'מיווה, מחברי הוועד המנהל של השמורה: "אבות־אבותי וכל בני שבטי הכירו את המקום הזה. אבל כשהלבנים הגיעו הם לא הכירו את החוק [המסורתי] ואת המקומות הקדושים [של האדמה]… הם באו רכובים על גמלים והתבוננו באולרו, אבל הם לא ראו. הם חשבו שהמקום הזה הוא רק סלע…". בדבריו סיכם טג'מיווה את ההיסטוריה של אולרו, שראשיתה בימי בראשית של הנטייה של הלבנים להכניע את איתני הטבע, לטפס לפסגה ולכבוש את ההר מתנגשת ב"חלום" של האבוריג'ינים, הרואים בנופי מולדתם ישות חיה ומקודשת האבוריג'ינים, את המפגש הטרגי שלהם עם האירופאים ואת שורשי העימות התרבותי בין הילידים ללבנים: בני המערב, הכובשים והמגלים, ראו בטבע אתגר לכישוריהם, ואילו ילידי אוסטרליה סבורים שהאדמה היא ביטוי פיזי ורוחני לחוקי הבריאה. חלוצי המחקר האנתרופולוגי באוסטרליה, ספנסר וגילן, בחרו לכנות את תפיסת העולם הייחודית של האבוריג'ינים במינוח הפיוטי "חלום" (Dream). אבל להשקפה זו אין קשר עם חלומות. הילידים מעדיפים לתרגם את המושג – ששמו בלשון בני האננגו, למשל, הוא טג'וקורפה (Tjukurpa) – כ"חוק" (Law). לא מדובר בחוקים במובן המערבי של המלה. החוק המסורתי של הילידים הוא מאגר של מידע ודגמי התנהגות, שהועברו מדור לדור בשפת סמלים מילולית וחזותית, באמצעות מיתוסים המסבירים את ההיסטוריה של הקבוצה ומגדירים את מערכת היחסים עם הסביבה הפיזית והאנושית: הזמן והטריטוריה השבטית, הצומח והחי, קשרי השארות, הארגון החברתי והכלכלי, אורח החיים והטקסים הדתיים. על פי המסורת, נברא ה"חוק" כשעלו רוחות האבות מהאדמה וירדו מהשמים. האבות הקדומים, ישויות שהופיעו לעיתים כבני אדם ולעיתים כבעלי חיים, נדדו על פני האדמה, התהלכו ושרו. במהלך המסע נתנו שם לכל היצורים וביצעו את הטקסים והריקודים שהפיחו בהם רוח חיים. הצעדים וצלילי השיר הפכו להרים, נהרות וכוכבים, לנתיבי הנדודים ולנופי הארץ. במקומות שבהם עסקו בציד ובליקוט, אהבו ונלחמו – נבראו מקווי המים, מקומות המפגש והאתרים המקודשים. בגלל שנוצרו ב"זמן רב עוצמה", הם לא תוויים טופוגרפיים אלא מאגרים של אנרגיה, המכונה בקרב ילידי מרכז אוסטרליה "קורנפה" (Kurunpa), רוח האבות הקדמונים. לכן, בניגוד למה שרואים האנשים הלבנים, יודע כל ילד מבני האננגו כי אולרו אינו סלע העשוי אבן חול, שגילו כ־600 מיליון שנה, היקפו כתשעה קילומטרים, והוא מתנשא לגובה של כ־350 מטרים מהחוֹליות של מרכז אוסטרליה. צבעיו המשתנים עם הזריחה ולעת ערב, המערות המסתוריות, ערוצי המפלים, תעלות הסחף ומקווי המים הם "נתיבי השיר" (Song Lines) של האבות הקדמונים של בני השבט: לונגקטה (Lungkata) – איש הלטאה כחול הלשון; קונייה (Kuniya) – אשת הפיתון; לירו (Liru) – איש הנחש; אנשי המאלה (Mala) – הוולאבי. האבוריג'ינים מאמינים שאם הולכים בשקט באתרים המקודשים האלה, אפשר להרגיש את העוצמה הקמאית של ימי הבריאה, לשמוע את האבות הקדומים שרים. מיניבוס קטן עם ציורים ציורים של האבות הבוראים, הנחשים קונייה ולירו וטביעות רגליהם של אנשי המאלה ושל הדינגו המרושע, שהבריח אותם לדרום אוסטרליה, מעטרים את המיניבוס של חברת הטיולים החדשה של השבט. בכל בוקר, בטרם שחר, כשאלפי מצלמות מתקתקות בשמורת אולרו, מזדחל המיניבוס הקטן בקצה טור האוטובוסים של חברות התיירות, המובילים את המטיילים לתחנת היציאה למסלול הטיפוס. באחרונה, מציעים בני השבט לכ־250 אלף המבקרים מדי שנה בשמורה דרך אחרת לטייל ולהכיר את אולרו. "הם מודאגים כשאנשים אינם מכבדים את ה'חוק' ומהמספר הגדול של המטיילים שנהרגו ג'ייקוב פוטורה, מזקני שבט האננגו, מדגים הבערת אש באמצעים מסורתיים, במהלך סיור מסוג אחר ב"נתיבי השיר" במהלך הטיפוס. על פי המסורת, נשמתו של אדם שמת רחוק מביתו אינה יכולה לחזור לאדמת אבותיו", אומר לורי ברימן, לשעבר פקח בשמורה וכיום מנהל את חברת הטיולים של השבט, אחד האוסטרלים הלבנים היחידים שמעסיקיו הם אבוריג'ינים. "החברה הוקמה בתקווה שהיכרות עם בני השבט תסייע להבין את המשמעות התרבותית והרוחנית של המקום. בדרך זו אפשר אולי לשכנע אנשים לוותר על הספורט הזה, לכבוש את פסגת הסלע". ארנסט גילס, ש"גילה" בשנת 1872 את אולרו, היה כנראה גם האדם הראשון שטיפס לפסגתו. הוא ובני דורו, המתיישבים האירופאים, סברו שהם מגלים "ארץ ריקה" (terra nullius) ועל כן העניקו שמות לחבלי ארץ ולתוויי הנוף. שנה לאחר מכן, טיפס על הסלע וויליאם גוס, והוא העניק למקום את השם "איירס רוק", על שמו של סר הנרי איירס, מושל אוסטרליה הדרומית. על פי רשימותיו, תכנן גוס את מסעו במשך שנה כמעט ורכב על גמל שלושה חודשים מאליס ספרינגס (Alice Springs) למחוזות ה"חלום" של בני האננגו. בגלל קשיי הגישה, נסללה הדרך לאולרו רק בשנת 1930. דרך העפר, שעברה בין חוליות טובעניות, היתה משובשת וקשה למעבר, במיוחד בעונת הגשמים. אבל נדמה כי תלאות הדרך רק הגבירו את קסמו של הסלע התלול, אשר הפך למוקד עלייה לרגל ולסמל לאומי, בדומה למצדה של הישראלים. השלטונות הכריזו על השטח כשמורת טבע בשלהי שנות החמישים, בשנות השישים והשבעים כבר הגיעו לאתר עשרות אלפי מטיילים, רובם תלמידי בתי ספר תיכוניים מרחבי אוסטרליה, ובעשורים האחרונים מגיעים למקום כאלף איש מדי יום. בני האננגו, שאולרו הופקע מטריטוריית המחיה שלהם, עבדו כאנשי שירותים במלונות ובמסעדות וכעוזרים לפקחי השמורה. הסלע שימש לספורט הלאומי, הטיפוס לפסגה, והילידים שימשו אובייקטים לצילומים. בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז שהם שותפים לניהול, השתפר המצב בהרבה. האכסניות והמזללות סולקו משטח השמורה, והמטיילים מתארחים בכפר הארחה חדשני המשתלב בנוף וכולל מרכז מבקרים. השמורה והכפר זכו למוניטין ולפרסים בינלאומיים על שימור הטבע והתרבות. בנתיבי האבות הקדומים שלמרגלות הסלע כבר אסור לצלם. בקטה טג'וטה (Kata Tjuta), "ראשים רבים" בלשון הילידים, הנחשב לאתר קדוש יותר, נסגרו רוב האזורים לכניסת מטיילים. אבל התיירים יכולים עדיין לטפס לפסגת אולרו. דאמיין קונור, שהגיע מטסמניה הרחוקה כדי לעבוד בשמורה, מודה באכזבה: "הממשלה טוענת שזה סמל לאומי, אבל זה עסק כלכלי. תעשייה של סיורי גמלים, אופנועים והליקופטרים, טיולי שקיעה עם שמפניה וברביקיו לצלילי הדידג'רידו. המשקיעים חוששים כנראה שאם לא ייתנו לתיירים לטפס, הם לא יגיעו". ה"חוק" של ג'ייקוב ג'ייקוב פונטורה, בן 75, זוכר את הימים שהלבנים הגיעו לאולרו רכובים על גמלים. הוא היה עוזרו של מנהל השמורה הראשון, ביל הנרי האגדי. השיחה נערכת באמצעות מתורגמן, כי ג'ייקוב, כרבים מילידי מרכז אוסטרליה, אינו יודע אנגלית. ג'ייקוב הוא מאנשי ה"חוק", זקני שבט האננגו. החוק המסורתי הוא סודי ומיועד לילידים שעברו טקסי חניכה. אבל כמחווה, במסגרת הניהול המשותף של השמורה, החליטו זקני השבט לפתוח לביקור את האתרים המקודשים שלמרגלות האולרו ולחלוק מעט מהידע שלהם עם לבנים. מדמי החכירה הם הקימו ביישוב הקהילתי שלהם מרכז תרבות, המציג את אולרו מנקודת מבטם של בני האננגו, ומשם אנו יוצאים לטייל יחד ב"נתיבי השיר". משפחה אבוריג'ינית, אליס ספרינגס "אני שמח להראות את ה'חוק' שלי", אומר ג'ייקוב ומצביע על בעלי חיים, צמחים ועצים המשמשים לציד וליקוט, לבניית מחסה ולהתקנת כלים. כל ההיבטים של הקיום הם חלק מהחוק המסורתי. בידיו ובסל הפלסטיק שלו נושא ג'ייקוב את מקל החפירה וקעריות העץ של הנשים הלוקטות, ואת המגינים, החניתות, האלה והבומרנג המשמשים את הגברים לציד. בניגוד לדעה המקובלת, לא כל ילידי אוסטרליה השתמשו בבומרנג להטלה (Returning Boomerang), ששימש לציד ציפורים באזורי החוף. במרכז אוסטרליה, הבומרנג גדול וכבד, קצותיו חדים, והוא משמש גם כלי עזר להדלקת אש ולעיתים אף כלי נגינה. גם בדידג'רידו, הכלי המוסיקלי המזוהה ביותר עם האבוריג'ינים, לא ניגנו כל ילידי היבשת. בני האננגו, למשל, נוהגים לנגן ב"מקלות מוסיקה" (Timpilypa). ה"חוק", שהוא הבסיס למערכת היחסים עם הסביבה, מחייב לשמור על משאביה. על אף שהם חיים באיזור צחיח למחצה, מחבלי היבשת הקשים יותר למחיה, מגדיר החוק המסורתי של ילידי מרכז אוסטרליה מאות ואלפי מינים שונים של זוחלים ובעלי חיים, צמחי מאכל ומרפא. ה"חוק" מגדיר גם את קשרי השארות, השייכות לטריטוריה השבטית ולקבוצה. עם הולדתו מקבל האבוריג'יני שם של אב קדמון, מהאבות הבוראים של ה"חוק" שלו, הקובע את זהותו האתנית, את שטח המחיה שלו ואת קשריו המשפחתיים. הקשרים המשפחתיים מבוססים על מערכת סמלים, לא על קשרי דם, ולכן מכונה שמו השבטי של היליד "שם העור" (skin name). שיטת השארות נועדה למנוע נישואי קרובים בקבוצות קטנות של ציידים ולקטים, ולהבטיח שבסביבה העוינת יהיו לכל אחד קשרי משפחה. ג'ייקוב, האומר שהוא מצאצאי אנשי המאלה, משרטט בחול את "נתיב השיר" שלהם. הוא מספר כי באחת הפעמים שערכו את הטקס, הפרו אנשי המאלה את כללי ההפרדה בין הפולחנים של שני המינים – "ענייני גברים, ענייני נשים" (men’s business, women’s business) – והרגיזו את השכנים, אנשי זרע עץ השיטה (Mulga). אלה שילחו בהם כלב שטני, שהבריח אותם מאולרו. "אם רוצים לדעת את סוף הסיפור, צריך ללכת לדרום אוסטרליה", הוא אומר. אנתרופולוגים מאשרים שתושבי דרום היבשת מכירים את המיתוס. במשך אלפי שנים, מציירים האבוריג'ינים את נתיבי ה"חלום": תיאורים סמליים של המיתוס – מקווי המים, ההרים ומקומות המפגש – האבות הקדומים והילידים המספרים. הציור בצבעי האדמה המקודשים הוא חלק מה"קורובורי" (Corroboree) – טקסים המציגים את ה"חוק" בריקוד ובצליל. הם מאמינים כי הטקסים שומרים על חיוניות הטבע, ושבלעדיהם – תגווע האדמה. אבל כלי פולחן רבים, הנחוצים לביצוע הטקסים של ילידי מרכז אוסטרליה, נלקחו מהם ונמצאים במוזיאונים ובמוסדות מחקר. קניון המלכים (King's Canyon), שבו צולמו חלקים מהסרט "פריסיליה מלכת המדבר" האוסף של סטרלו כלי הפולחן, שאסף פרופ' תיאודור סטרלו (Strehlow) במסגרת מחקר על הדתות והאמונות של ילידי מרכז אוסטרליה, נחשבים לעוד אחד מהסמלים הלאומיים. לכן, בדומה לאולרו, זכויות הבעלות ואופי השימוש ב"אוסף סטרלו" הפכו לסלע מחלוקת בין לבנים לילידים. האוסף נשמר במכון מחקר באליס ספרינגס, המרוחקת כ־500 קילומטרים מאולרו, יום נסיעה בכביש המהיר החוצה את האאוטבק. ה"אוטוסטרדה של סטיוארט" (Stuart Highway) עוברת בלב של אוסטרליה, בנתיב גילוי היבשת על ידי האירופאים. בשנת 1860 יצא ג'ון סטיוארט בניסיון להשיג את הפרס בסך 2,000 לירות שטרלינג, אשר הובטח לראשון שיחצה את היבשת מדרום לצפון. הוא הגיע לליבה הגיאוגרפי של אוסטרליה, אך נאלץ לשוב על עקבותיו. רק כעבור שנתיים, בנסיונו השלישי, הצליח לחצות את המדבר ולהגיע לחוף הצפוני. המסלול שעשה עובר בסמוך לאתרי טבע ונוף מרהיבים, בהם קניון המלכים (Kings Canyon), שבו צולמו חלקים מהסרט "פריסיליה מלכת המדבר". קו הטלגרף היבשתי, שהושלם שנים רבות אחר כך, והכביש המהיר המודרני עוברים בנתיב המסע של סטיוארט. אליס ספרינגס נוסדה כתחנת שירות עבור קו הטלגרף, שקישר ישירות בין חלקי היבשת ובין אוסטרליה לאירופה. היתה זו משימה אדירה, שהושלמה תוך זמן קצר להפתיע. אבל העיר, אשר הוקמה בסמוך לתחנת הטלגרף, התפתחה לאט ושגשגה רק משנות השלושים, אחרי שהסתיימה הנחת מסילת הברזל. באותם ימים התחיל סטרלו, בלשן ואתנוגרף, את המחקר על אמונותיהם של בני הארנדה (Aranda), ילידי האיזור. זקני הארנדה בטחו בסטרלו, בנו של מיסיונר, אשר גדל בין האבוריג'ינים ודיבר את שפתם. הם מסרו לו מידע על טקסיהם והפקידו בידיו למשמרת את כלי הפולחן. סטרלו ראה בעבודתו שליחות. הוא האמין שהוא מתעד עולם הולך ונעלם, תרבות נכחדת. אבל בני הארנדה שרדו, והפיקדון שהעניקו לסטרלו לא הושב מעולם. הממשלה, שהחזירה באחרונה שרידי אדם וחפצים אבוריג'יניים ממוזיאונים וממוסדות מחקר, החליטה לשמור על אוסף סטרלו, בטענה כי החפצים ניתנו לו על ידי זקני הארנדה ולא נלקחו מהם. עם זאת, בלחץ אגודות הילידים נסגרה בחודש שעבר התצוגה במכון המחקר, והמוצגים הועברו למחסנים. "אנחנו עדיין חוקרים את החפצים, הסרטים, התמונות ויומני השדה", מסביר מנהל מכון המחקר, האנתרופולוג ברט גאלט־סמית. "אנו מנסים לארגן את האוסף כך שיהיה נגיש הן לאנתרופולוגים והן לאבוריג'ינים". לדבריו, אילנות היוחסין שהכין סטרלו מסייעים לילידים לאתר את קרוביהם, וכלי הפולחן – שהם חלק מהחוק המסורתי – משמשים כראיות לזכויות הבעלות על אדמותיהם. "שלמות האוסף", הוא מוסיף, "מחייבת לשמור את החפצים עם התיעוד המדעי". נציגי האבוריג'ינים טוענים כי החזקת החפצים המקודשים במכון המחקר מסכנת את חייהם ואת תרבותם. לא לכל אדם, גם אם הוא אבוריג'יני, יש זכות לראות את כלי הפולחן. ילידים העוברים על האיסור צפויים עד היום לעונש המסורתי, שיפוד בחניתות. יתרה מזו, ללא החפצים המקודשים, אי־אפשר לקיים חלק מהטקסים. "אנו נאבקים על החזרת האדמות, האתרים המקודשים וכלי הפולחן כי הם לא תוויי נוף וחפצים אתנוגרפיים – הם התרבות שלנו", אומר מקס סטיוארט, יו"ר מועצת האדמות המרכזית (Central Land Council, אגודות הילידים) באליס ספרינגס. כל צבעי הקשת שורשי המחלוקת בין הילידים ללבנים באים לידי ביטוי בשיר שכתב מוֹטה, אבוריג'יני מבני המורינברה (Murinbara): "לאיש הלבן אין 'חלום'. הוא הולך בדרך אחרת… יש לו דרך השייכת לו". רק באחרונה הכירו הלבנים באחריות שלהם להכחדה הפיזית והתרבותית של ילידי מכון התרבות של אגודות הילידים באליס ספרינגס מסייע בשמירת השפה והמורשת האבוריג'יניות אוסטרליה. רבים מהאבוריג'ינים לוחצים בשנים האחרונות על ממשלת אוסטרליה להתנצל על כך. עם זאת, חשוב להכיר גם את נקודת המבט של הלבנים. המתיישבים האירופאים הראשונים הגיעו לארץ לא נודעת: בינם ובין מדינת האם שלהם הפריד מסע ימי של 24 אלף קילומטרים, שנמשך שמונה חודשים. שנתיים וחצי של קיום על סף רעב עברו בין הגעתה של ספינת אספקה אחת של הצי האנגלי לזו שבאה בעקבותיה. רבים מהמתיישבים היו אסירים, שהיבטיהם האכזריים של החיים במושבת העונשין הותירו בהם צלקות. הם השתמשו בכישורים ובמיומנויות המערביות, בסקרנות ובאומץ, על מנת להגיע אל חבלי ארץ נידחים וליישבם, ושרדו למרות התנאים הקשים. הם מילאו את היבשת, בנו מדינה דמוקרטית וגיבשו אופי לאומי ייחודי. הילידים ה"פראים" – שנחשבו בעיניהם כמו הצמחייה ובעלי החיים של הארץ העוינת – שילמו את מחיר ההישרדות וה"קדמה" המערבית. ואף על פי כן, במרכז אוסטרליה הצליחו הילידים לשמר את התרבות שלהם. קשיי הגישה שנמשכו עד המאה ה־20, הסביבה העוינת, מיעוט המתיישבים הלבנים והריחוק מהמרכזים העירוניים תרמו לשימור אורח החיים המסורתי בקרב קבוצות רבות. מכון התרבות של אגודות הילידים באליס ספרינגס מסייע בשמירת השפה והמורשת האבוריג'יניות, בעת ובעונה אחת עם חשיפה לתרבות המערבית. שירותי התרגום, הקורסים והסדנאות מיועדים לילידים וללבנים. "אחרי ככלות הכל, כשמשלבים את שתי השקפות העולם, זוכים בטוב שבעולמות", אומרת ג'וי מאסורס מהמכון לתרבות הילידים, בת ל"דור האבוד". "אני גאה באמי השחורה ובאבי הלבן. כולנו ילדיו של וואנאמפי [נחש הקשת, האב הקדום של כל תושבי אוסטרליה], ויכולים ליצור יחד את כל צבעי הקשת".

הפוסט סלע המחלוקת – איירס רוק, אוסטרליה הופיע ראשון במסע אחר

"בזמן החלום יצר בונג'יל – הבורא – את העולם וכל מה שבו. ראשית עשה ירח וכוכבים. אחר כך עשה את השמש. אז פנה ליצור את הגבעות ואת העמקים, את המישורים הגדולים ואת העצים והצמחים האחרים. לבסוף יצר את כל היצורים שאכלסו את הארץ. לאחר שסיים את מלאכתו נתקף עצב. הוא חש בודד והתאווה לחברים שישירו וירקדו עימו. כך החליט ליצור את האדם. הוא אסף את החרסית העדינה ביותר וממנה עיצב אדם לטעמו. מפירורים של קליפת עץ עשה את השיער. כל כך מוצלח היה האדם הראשון בעיני בונג'יל עד שמייד עשה דמות נוספת. כשהשלים בונג'יל את עשיית שתי הדמויות, הוא נשף עליהן כדי להפיח בהן רוח חיים. נשימתו יצרה סופה אדירה, שנשבה ימים רבים והעיפה כל צמח מהמקום. לבסוף, כששככה הרוח, קמו שתי הדמויות לתחייה. בונג'יל שהה בחברת שני בני האדם במשך זמן רב. הוא לימד אותם לשיר ולרקוד. בהדרכתו רכשו מיומנות וידע בכל תחום. בבוא היום יכלו הם להעביר את חוכמתו לאבוריג'ינים שבאו אחריהם. הם היו הראשונים במספרי הסיפורים". (סיפור בריאה מדרום אוסטרליה)

"טרה אינקוגניטה", אדמה לא נודעת, קראו גיאוגרפים וספנים במשך קרוב ל-1,500 שנה, מאז ימי פתולמיאוס איש אלכסנדריה, ליבשת שהשתרעה אי שם בדרום. וויליאם דמפייר, ספן ופיראט אנגלי, היה מראשוני האירופים שהגיעו לחופי היבשת, שנודעה מאוחר יותר בשם "אוסטרליה". ב-1688 עגנה ספינתו בחוף שומם בצפון מערב היבשת. ביומנו רשם את התרשמותו ממראה עיניו. מהחוף עד לאופק ראה רק מדבר, שמעט צמחים גדלו בו, בעלי חיים כמעט לא נראו ומעט הילידים שחומי העור שפגש על החוף, עוררו בו סלידה. "תושבי הארץ הזאת", כתב דמפייר, "הם היצורים העלובים ביותר בעולם… לבד מצורתם האנושית כמעט שאינם נבדלים מחיות. הם גבוהים, זקופים וצנומים… עפעפיהם סגורים למחצה, להגן על עיניהם מהזבובים הטורדנים, שרבים כאן מאוד. בגלל החרקים לעולם אין הם פוקחים את עיניהם כשאר הבריות… אפיהם בולבוסיים וגדולים, שפתותיהם עבות ופיותיהם רחבים. שתי שיניים קדמיות בלסת העליונה חסרות לכולם… חזותם דוחה ובפניהם אין אף לא תו נעים אחד. שערם השחור אינו ארוך וישר, אלא קצר ומקורזל כשל כושים… צבע עורם שחור כפחם ודומה לזה של הכושים בגינאה. אין להם שום בגד, מלבד איזור חלציים עשוי מסיבים של קליפת עץ ובו נעוצים עלים ארוכים של עשב המכסים על מערומיהם. אין להם בתים והם רובצים בחוץ, ללא מחסה".

דמפייר לא ידע שהזלזול שגילה, כשכתב את מה שנחשב כיום לתיאור המפורט הראשון של ילידי אוסטרליה, יהיה לחוליה ראשונה בשרשרת טרגית של אירועים. הוא לא ידע שהיחס כלפי תושביה המקוריים של היבשת יהיה רצף של אי הבנות ודעות קדומות, ויביא כמעט כליה עליהם ועל תרבותם העתיקה.

בן שבט הוואלבירי, ליד אליס ספרינגס. צבעי הטוטם על גופו מצוירים בצבעי אדמה | צילום: אברהם שקד

במשך 300 שנים, מ-1606, שנת הגעתה של הספינה ההולנדית הראשונה לחופיה הצפוניים של אוסטרליה ועד לסוף המאה ה-19 נחקרה היבשת, מופתה ויושבה, אם כי לא בצפיפות. למעשה כבר ב-1770, בעת ביקורו הראשון של קפטן ג'יימס קוק, שהגיע לאוסטרליה בלוויית חוקר הטבע ג'וזף בנקס, נאסף מידע רב על טבעה של הארץ, על בעלי החיים והצמחים המיוחדים לה ועל שפע אוצרותיה הטבעיים. אבל רק מעט נלמד במהלך אותן מאות על תרבותם של הילידים האוסטרלים. עמדתם הבסיסית של תושבי אוסטרליה ממוצא אירופי כלפיהם, שהיתה ברוח דברי דמפייר, לא השתנתה. עוד שנים רבות נדרשו כדי ללמוד, להבין ולהעריך תרבות מיוחדת ונדירה זו, שהפכה רק בסוף המאה ה-20 לחלק בלתי נפרד מהמורשת האוסטרלית ומוצר צריכה מבוקש לחובבי אמנות ומטיילים.

ארץ הפכפכה
להבנת תרבותם ואורח חייהם המסורתי של ילידי אוסטרליה מתבקשת היכרות עם אופייה וטבעה של הארץ בה התגוררו. שטחה של אוסטרליה יותר מ-7.5 מיליוני קילומטרים רבועים, כמעט כשטח ארצות הברית, ללא אלסקה. קו החוף האוסטרלי הוא מהארוכים ביותר בעולם, יותר מ-36 אלף קילומטרים. זו יבשת עתיקה ובלויה, שאיתני הטבע העניקו לה מראה שטוח. יש בה רכס הרים משמעותי אחד, לאורך חופה המזרחי, ופה ושם פזורים רכסי הרים נמוכים והרי בדד. האקלים ברוב שטחה של אוסטרליה הוא מדברי, או מדברי למחצה, והוא קשה והפכפך. תקופות יובש קיצוני ובצורות ממושכות נקטעות בפתאומיות בגשמים עזים, הגורמים לשיטפונות, שממלאים – במקומות רבים רק לעיתים נדירות – גבי מים, נחלים יבשים ונקיקים. רק בחלק קטן מהיבשת תופסים את מקום הצמחייה המותאמת ליובש – בעיקר מיני איקליפטוס ושיטה – צמחים טרופיים הגדלים ביער גשם רטוב וסבוך.

בנוף ובאקלים זה חיו בעת ביקורו של דמפייר ועד לביקורם של קוק ובנקס, מיליוני בעלי חיים ממינים שונים ומשונים כמו, למשל, יונקי הביב ברוזון (PLATIPUS) ואוכל נמלים קוצני (ECHIDNA), מינים רבים של יונקי כיס כקנגורו וקואלה, וציפורים יוצאות דופן, כעופות חסרי התעופה אמו וקסווארי. בשטח העצום הזה נדדו כ-300 אלף ילידים, צדים ומלקטים מזון במסגרת חברתית ותרבותית מרתקת ויוצאת דופן.

ילדים אבוריג'ינים. היחס כלפי האבוריג'ינים עמוס באי הבנות ודעות קדומות, שכמעט הביאו כליה עליהם ועל תרבותם העתיקה | צילום: אייסטוק

מחקרים אנתרופולוגיים וארכיאולוגיים ממושכים קבעו שאין כיום לילידי אוסטרליה אח ורע בעולם. הם אינם נגרואידים – "כושים", כפי שקרא להם דמפייר בזלזול. שיערם אינו מקורזל, אלא ארוך וגלי בדרך כלל, וצבע עורם בהיר מהצבע השחור האפריקני. מחקרים אלה שייכו אותם לגזע מיוחד, הגזע האוסטרלואידי. בשפותיהם הרבות העניקו ילידים אלה לעצמם שמות שונים. בפי הלבנים נקראו אבוריג'ינים, כינוי חסר ייחוד, שבמשך השנים היה האישור היחיד לזכויותיהם כ"תושבים המקוריים" של אוסטרליה.

ללכת על המים
אין שום סימן להתפתחות אנושית נפרדת באוסטרליה. כל האבטיפוסים של ההומו-ספיאנס, שהתפתחו באפריקה, מעולם לא נכחו שם. איך ומתי הגיעו האבוריג'ינים ליבשת? גם כיום, לאחר שנים רבות של מחקר מרתק, מהוות שאלות אלה סלע מחלוקת בין אסכולות שונות של חוקרים.

ההנחה המקובלת היא שראשוני הילידים הגיעו לאוסטרליה לפני כ-40 עד 50 אלף שנים מדרום מזרח אסיה, שם הופיע האדם כבר לפני יותר ממיליון שנים. תיארוך זה מתאפשר בעקבות בדיקה של עצמות בעלי חיים, שלדי אדם ואפר מדורות, שנמצאו במספר רב של מחנות ואתרי קבורה באוסטרליה. השוואת עצמות וגולגולות, שנמצאו באחדים מהאתרים, ומאפייני הילידים כיום לשרידי אדם קדמון, שנמצאו בדרום מזרח אסיה, מוכיחה כי קיים קשר בין חלק מאבות האבוריג'ינים לטיפוסי האדם שחיו באינדונזיה ובפיליפינים בסוף תקופת הפלייסטוקן, במיוחד ל"איש סולו" (SOLO MAN). קשר נוסף לדרום מזרח אסיה נרמז מקרבתן של רבות משפות הילידים ללשונות הקדומות של הודו, שהשתמרו מהתקופה הפרה-ארית בפי חלק מתושבי דרומה של תת היבשת. כמו כן, בחפירות שנערכו באוסטרליה נמצאו כלי אבן המעוצבים ככלים, שדומים להם נמצאו באתרים פרהיסטוריים בתאילנד. דמיונו הרב של הדינגו, כלב הבר האוסטרלי, שהגיע ליבשת עם הילידים כשהוא, כנראה, מאולף למחצה – לדהול, כלב הבר בתת היבשת ההודית, הוא עוד רמז לקשר עתיק היומין הזה. יש המצביעים גם על דמיון מסוים בין ילידי אוסטרליה לבני שבטי גונד – ילידים הודים ממוצא קדום מאוד, החיים עדיין בדרום מזרח הודו.

הופעה ברחוב הראשי של אליס ספרינג. למרות שהוכרו כאזרחים אוסטרלים ב-1967, האבוריג'ינים עדיין סובלים מתנאיי חיים ירודים | צילום: אברהם שקד

אבל השאלה המסקרנת ביותר היא: איך הגיעו האבוריג'ינים מדרום מזרח אסיה עד ליבשת אוסטרליה המרוחקת? כשהגיעו הלבנים ליבשת לא היו לילידים תושבי החופים כלי שיט, שבהם יכלו להתרחק מהחוף ולהפליג לים הפתוח. היעדרם מאוסטרליה של מיני יונקים ממוצא אסיאתי (מלבד עטלפים), מהווה הוכחה לקיומו של מחסום ים משמעותי בין היבשות במשך מיליוני שנים. בשלושת מיליוני השנים האחרונות לא היה, כנראה, רוחב רצועת הים בין אוסטרליה לאסיה קטן מ-50 קילומטרים.

ההסבר נעוץ, בין היתר, בתנודות בפני הים, כתוצאה מתקופת הקרח בפלייסטוקן. במהלך שיא התרחבותן של כיפות הקרח ירדו פני הים בכ-150 מטרים מתחת למפלס בהווה. אדן יבשת רדוד נחשף והוסיף לשטח אוסטרליה 30 אחוזים נוספים של יבשה, ואילו לדרום מזרח אסיה נוסף אז שטח בגודל תת היבשת ההודית כיום. כשהיו פני ים נמוכים רק ב-65 מטרים משהם בהווה, השתרעה יבשת אוסטרליה מקו המשווה עד לקו הרוחב הדרומי 45 מעלות, וכללה בתוכה את שטחי פפואה-גינאה החדשה, טסמניה, מפרץ קרפנטריה, ים ארפורה ואדן היבשת הצפון מערבי. לפני 50 עד 70 אלף שנים אפשר היה לצעוד ברגל מבורמה לבאלי, מגינאה החדשה לצפון אוסטרליה ומדרום אוסטרליה לטסמניה. אך עדיין היה מכשול מים רציני בין שולי אוסטרליה לאסיה ובו איים רבים, בהם יאווה וסומטרה, שהיו מרוחקים במקומות מסוימים כ-80 קילומטרים זה מזה.

הנוסעים הראשונים לאוסטרליה היו כנראה ניצולים, שנסחפו לחופיה על רפסודות מענפי עצי מנגרוב או מבמבוק, שלהם אטימות טבעית למים וכושר ציפה יוצא מן הכלל. לנוסעים אלה היה ידע טכנולוגי מספיק כדי ליצור כלי שיט חזק ועמיד דיו, שיוכל להביאם לאוסטרליה. מחסור בחומר גלם לתיקון או לבניית רפסודות חדשות, לא איפשר להם לשוב על עקבותיהם. גלי הגירה מאוחרים יותר היו כנראה חלק מתנועת אוכלוסייה אסיאנית דרומה, בחיפוש אחרי איים לא מיושבים, בעקבות עליית פני המים והצפת שטחי יבשה נרחבים בראשית התקופות הבין-קרחוניות, או בעקבות פעילות געשית עזה ומסוכנת. במסעם בין האיים יכולים היו המהגרים לזהות את קיומה של יבשה מדרום להם באמצעות העשן שעלה מעל הערבה האוסטרלית, בעקבות שריפות טבעיות של צמחייה. עשן זה נישא לגובה של אלפי מטרים ויכול להיראות גם ממרחק של כ-100 קילומטרים.

כך או כך, יישוב אוסטרליה מציין את ההתפשטות האנושית הראשונה אל מחוץ לתחומי לאוראסיה (החלק הצפוני של יבשת-העל הקדומה פנגיאה, אפריקה, אסיה ואירופה, לאחר שלב ההתפצלות הראשון). "היצורים העלובים ביותר בעולם", כדברי דמפייר, היו, אפוא, יורדי הים הקדומים ביותר בעולם, או לפחות הניצולים המוצלחים ביותר, שפיתחו טכנולוגיה חוצת ימים כבר לפני 50 אלף שנים.
יכולתם של המהגרים, שהגיעו מהאקלים המשווני המצטיין בשפע מים ובצמחייה עבותה, להסתגל לסביבה החדשה היתה מרשימה במיוחד. האקלים של ארצם החדשה היה יבש בהרבה ממה שהורגלו לו, דומה לזה של צפון אוסטרליה בהווה, עם עונתיות ברורה ותקופת יובש ארוכה בחורף. עם כלי האבן והעץ שלהם שרדו התושבים החדשים שינויים קיצוניים באקלים, התפשטו על פני היבשת וחדרו לכל חלקיה, כולל הצחיחים ביותר. הם פיתחו והתאימו את הטכנולוגיה המוגבלת שלהם, כדי לעמוד באתגר הישרדות יוצא דופן זה.

הציור האבוריג'יני שצויר על גוף המטוס של חברת התעופה האוסטרלית קוואנטס מעיד על ההכרה המאוחרת בערכה של תרבות הילידים | צילום: אברהם שקד

הגדילו לעשות הילידים שהגיעו (לפני כ-23,000 שנים) לטסמניה, דרך גשר יבשתי, ונאחזו באזורים שגם כיום הם בחזקת ארץ בראשית פראית וקשת תנאים, זאת בעת שקרח ושלג-עד כיסו עדיין את פסגות ההרים וקרחונים צפו בים שמסביב. הם נותרו שם, התמודדו עם הקור ועם מגבלות הקיום, ושרדו כשוכני מערות. כ-10 אלפים שנים לאחר מכן גילו צאצאיהם שפני הים העולים, כתוצאה מהתחממות ונסיגת קרחונים, גרמו לניתוקם מהיבשת. הם שרדו גם את הבידוד הארוך, תוך שימור ופיתוח תרבות ומסורת עשירות, שהביאו אבותיהם בדרך היבשה.

זמן חלום
ילידי אוסטרליה עצמם לא היו מודעים, כמובן, לשפע המידע המדעי הזה. עם זאת, באחדים מסיפוריהם המיתולוגיים של תושבי אזורי החוף הצפוניים, כאדמת ארנהם ומפרץ קרפנטריה, מוזכרים אבות בוראים שבאו מעבר לים. בסיפורים של קבוצות אחרות יש התייחסות לתופעות של שינויי אקלים, תהפוכות גיאולוגיות ועליית פני הים. אבל האבוריג'ינים לא התלבטו מעולם בשאלות הגדולות הללו. הם ידעו כי חיו בארצם מאז ומתמיד, וכי אבות אבותיהם נוצרו מאדמת הארץ בידי הרוחות, שאכלסו אותה בזמן בראשית, הוא "זמן החלום", כאשר הארץ היתה מישור גדול, שהשתרע עד לאופק.

מתוך האדמה, מן הים ומן הרקיע באו הרוחות הבוראים ונעו ונדו על פני הארץ, לאורכה ולרוחבה. במהלך מסעותיהם יצרו את כל מה שהכירו הילידים, את כל מה שהיווה את תמונת עולמם: את המרכיבים הפיזיים, כאגמים, נחלים, הרים, גבעות ומישורים; את גרמי השמיים ומאפייני האקלים; את הצמחים השונים, את בעלי החיים ואת בני האדם. לפעמים היתה היצירה מעשה כישוף, ולפעמים יצרו הבוראים את הדברים במו ידיהם, כשהם משתמשים בחומרי גלם טבעיים כמים, אוויר או אדמה. לפעמים פשוט "שרו את הדברים לכדי קיום". כשנשלם מעשה הבריאה ותם "זמן החלום", שבו הרוחות הבוראים למקומותיהם והשאירו מאחוריהם "חלום".

ציור על סלע בפארק קקדו. ה"חלומות" מורכבים מכל מה שהאבוריג'ינים מכירים ונתקלו בו במהלך חייהם ודברים שהם עתידים להיתקל בהם בעתיד

אין ל"חלום" זה כל קשר לשינה וגם לא לתת-מודע בנוסח הפרוידיאני. זהו תרגום מוגבל לשפתנו של מונח בשפות הילידים השונות, המגדיר את תפיסת עולמם המיוחדת, הפיוטית והיפה. "חלום" הוא החוט המקשר בין עבר, הווה ועתיד, ו"לחלום" פירושו לחיות כחלק בלתי נפרד מקשר זה. חלומו של היליד האוסטרלי הורכב מכל דבר שהכיר בימי חייו, ומההסברים שקיבל לתופעות בהן נתקל, או שעתיד היה להיתקל בהן במהלך חייו. הוא כולל את סימני הבריאה המקודשים שעל פני הארץ ואת הטקסים הנדרשים כדי לקיימם לעד; את התכונות המיוחדות לכל אחד ואחד מיצירי הבריאה ואת פרטי הידע הרב והמיומנויות, שאפשרו לילידים לשרוד בארץ מושבם. ראשיתו של כל דבר היתה ב"זמן החלום".

לכל יליד היה "חלום" משלו, שחלקים ממנו היו משותפים עם קבוצות ההתייחסות השונות שלו: המשפחה המורחבת, השבט ובעל החיים או הצמח, שהיו הטוטם שלו. מאחר שלילידי אוסטרליה לא היה כתב, הועברו פרטי החלום בעל פה מדור לדור. בלילות, ליד מדורות המחנה, היו מספרי הסיפורים מגלים לבני קבוצתם הצעירים את החלום ש"חלמו" מאז ימי בראשית, ומבארים למבוגרים, את פרטיו. שליטתם בכל פרטי החלום הפכה את מספרי הסיפורים לאנשים החשובים ביותר בחברה האבוריג'ינית.

הקשר בין "החלום" ל"זמן החלום" קידש כל מעשה, הרגשה או מחשבה של כל יליד אבוריג'יני בהווה. מאחר שהדגם לחיי האדם ולחיי היצורים סביבו נקבע בזמן בראשית, לא נותר לו מקום לספק. הוא ידע מראש את כל דרכו בחיים: את גלגולי הגיל, את המעברים בהירארכיה השבטית, את זכויותיו המצטברות ואת חובותיו. הוא ידע את מי יוכל לשאת לאישה, מי הן החיות אותן יוכל לצוד ומה הם הטקסים שעליו לקיים.

ציור בחול. מפת החלום צוירה על חול, על גזעי עצים, על סלעים ולפעמים גם על גופות המשתתפים בטקסים | צילום: אייסטוק

החלום לא היה עניין ערטילאי לילידים. שלושת ביטוייו המוחשיים, סימני הבריאה הפיזיים, הטקסים ומפת החלום, היו מקודשים ביותר. מרכיבי הנוף – הרים, נחלים, בורות מים או קבוצות עצים – היו עדות לבריאה. הם הופיעו לאורך "נתיב החלום" (שנקרא לעיתים גם "נתיב השיר"), התוואי בן מאות הקילומטרים בו נע ויצר הבורא הקדמון. הילידים חיו בהרגשה שהם מוקפים בישות הקדושה, שבראה את עולמם, ויכלו לראות ולמשש אותה באבנים, בצמחים ובבעלי החיים.

ביטוי נוסף לחלום היו הטקסים. באתרים השונים לאורך "נתיב החלום", בזמנים ובעונות מסוימים, קיימו האבוריג'ינים טקסים שונים. הם האמינו כי הטקסים, שכללו מחולות ומזמורים, שימשו את הבוראים במעשה הבריאה וכי הבוראים הורישו אותם להם, כדי שיעבירום מדור לדור. ל"חלום" היה גם ביטוי גרפי – "מפת חלום", אם תרצו. מפה זו – צ'ורינגה – צוירה באזורים השונים בטכניקות שונות: על חול, על קירות סלע, על קליפות וגזעי עצים ולעיתים גם על גופות המשתתפים בטקסים מקודשים. המפה היוותה את הבסיס לאמנות האבוריג'ינית המיוחדת, הזוכה כיום להתעניינותם של חובבי אמנות ברחבי העולם. הצ'ורינגה ניתנה לכל צעיר אבוריג'יני שהגיע לבגרות, כלומר צבר "ידע חלומי" מספיק ועמד במבחנים הדרושים. היה עליו לשמור עליה מכל משמר, והוא היה חייב להסתירה מפני כל מי שלא היה ראוי לחזות בה, למשל, בן קבוצתו שלא סיים את תהליך החניכה, בן קבוצה או טוטם אחר, או אירופי נבער מדעת.

שימורם הקפדני של האמונות והמנהגים הללו והעברתם ללא שינוי מדור לדור, הבטיחו את קיומו המתמשך של החלום ומרכיביו האחרים, אך גם את קיומם הפיסי והרוחני של הפרט וקבוצות ההתייחסות שלו. כל עוד התקיים החלום, ידעו הילידים, יהיו החיים אחדות, והם עצמם יהיו חלק מאותה אחדות. ומפני שידעו זאת יכלו לחיות בתחושת ביטחון מוחלט.

כך חיו האנשים האלה, במשך עשרות אלפי שנים, בארץ קשה שאקלימה הפכפך. ולמרות שחייהם היו מאבק קשה ובלתי פוסק להישרדות, הם ידעו טעמם של צחוק ושמחה, ללא סמים או משקאות משכרים. קפטן ג'יימס קוק, שפגש בהם ב-1770, במסעו הראשון לאוסטרליה, כתב ביומנו ביותר משמץ של קנאה: "גם אם יראו לאחדים כאנשים העלובים ביותר בעולם, הם מאושרים הרבה יותר מאיתנו, האירופים". אבל סופו של האושר כבר היה קרוב.

מידע מעשי:

על המורשת האבוריג'ינית אפשר ללמוד במסגרת "תיירות החלום", שהתפתחה בעשר השנים האחרונות. אחת החברות המתמחות בטיולי חלום היא סוכנות הטיולים של רוד סטיינרט מאליס ספרינגס, הסמוכה לפארק איירס רוק, שם יש אתרים אבוריג'יניים רבים. לאליס ספרינגס ניתן להגיע עם טיסה פנימית של קוואנטס או אנטס. אפשר לטוס מאדלייד, דארווין, מלבורן, מאונט אייזה, פרת' או סידני.

סטיינרט, התגורר באליס ספרינגס שנים רבות ומכיר היטב את הטריטוריה הצפונית ואת קבוצות הילידים החיות בה, ואף דובר כמה שפות אבוריג'יניות. הוא יצר שותפות עם שתי קבוצות ילידים, משני שבטים שונים – וואלבירי (WALBIRI) וארנדה (ARANDA) – החיות באיזור. מאחר שהילידים ממשיכים לנוע לפי צרכי החלום, למקומות שונים בעונות השונות, משתנה הרכב הצוות העורך את הפעילות. הטיול נערך לאחד מקבוצת אתרים, הממוקמים בערבה האוסטרלית, בטווח של 20 עד 30 קילומטרים מהעיר, סמוך ל"נתיבי החלום" של בני שתי הקבוצות.

התיירים, המשתתפים בפעילות הנמשכת ארבע עד שש שעות, מגיעים לאתר ברכב מאליס ספרינגס. שם מחכים להם סטיינרט והילידים. במהלך השהייה באתר עוברים התיירים בכמה תחנות, רואים תצוגות ומקבלים הסברים על נושאים שונים. הם חוזים בהטלת אלות ציד וחניתות ומנסים להטילם בעצמם. הם לומדים את מושגי יסוד בתרבות הילידים ומקבלים מידע על המבנה החברתי שלהם, על חיפוש מזון ומים ומוזמנים לטעום מטעמים אבוריג'ינים: בשר אפוי על גחלים של זחלי עץ (WICHETTY GRUBS) ענקיים וצפרדע מדברית. הם צופים באמנים המציירים בצבעים מסורתיים מוטיבים מיוחדים, ויכולים לרכוש ציורים ללא תוספת התיווך הגבוהה של החנויות בעיר.

לחלק השני של הכתבה:

אבוריג'ינים – זמן חלום, חלק ב' במשך עשרות אלפי שנים חיו האבוריג'ינים באוסטרליה, ארץ קשה שאקלימה הפכפך. ולמרות שחייהם היו מאבק בלתי פוסק להישרדות, הם ידעו טעמם של צחוק ושמחה. ואז הגיע האדם הלבן, ושם קץ לחלום. כתבה שנייה בסדרה לכתבה המלאה >

הפוסט אבוריג'ינים – זמן חלום, חלק א' הופיע ראשון במסע אחר

מייקל נלסון ג'קמארה, צייר אבוריג'יני המתגורר במושבה פאפוניה שבמרכז אוסטרליה, סיפר בראיון שנערך עמו לרגל תערוכת יחיד שלו: "סבא לימד אותי לצייר בחול, על הגוף ועל גבי מגינים עוד כשהייתי ילד קטן. כך התחלתי להשתתף בטקסים יחד עם סבי, דודי ואחי. אמא לימדה את אחיותיי ובנותיי אודות ציורי נשים וטקסיהם. אני תמיד מצייר כשילדיי מקיפים אותי. אני משוחח איתם ומספר להם אודות הארץ שלנו וכל מה שהתרחש בה. אני רוצה להנחיל להם את התרבות שלי. אני גאה ביצירתי ורוצה להציגה בפני אחרים, כדי שכולם ידעו מה עושים אמנים אבוריג'ינים".

ב-1967 העניקה הממשלה האוסטרלית ל"מתיישבים הראשונים" שלה זכויות חוקיות מלאות, וכתוצאה מכך הם זכו באזרחות אוסטרלית וניתנה להם הרשות לצאת מתחומי ארצם, עובדה שאפשרה להם לראשונה להביא את תרבותם ואמנותה לתודעת העולם המערבי. באותה שנה נמצא בחבל ארנהם אחד הריכוזים הגדולים ביותר בעולם של ציורי סלע, וארכיאולוגים קבעו שהם בוצעו לפני יותר מ-20,000 שנה. קשה לקבוע תאריך מדויק, בין היתר, משום שמסורת ציורי הסלע נמשכת עד עצם היום הזה.

"נחש הקשת בענן", ציור של מיק גיל ג'אגאמארה משנת 1988

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של האמנות האבוריג'ינית הוא בהמשכיותה. בציורים בני זמננו ניתן למצוא יסודות שמוכרים מציורי הסלע העתיקים, כגון מעגלים קונצנטריים ונקודות. מה הקשר בין ציור אבוריג'יני מודרני לבין ציורי הסלע בני אלפי השנים? מה מייחד את האמנות האבוריג'ינית ובמה היא שונה מאמנות העולם המערבי? האם ניתן לפענחה ומי מורשה לכך? ההתעניינות באמנות האבוריג'ינית החלה באופן מוגבל רק בסוף המאה ה-19. האנתרופולוג, סר בלדווין ספנסר, היה בין האספנים הראשונים שהוכיח כי האמנות היתה מרכיב מרכזי בתרבות האבוריג'ינית. בשנות ה-30 של המאה ה-20 חקרו אנתרופולוגים נוספים תרבות זו, אך רק בשנות ה-60 וה-70 התפרסמו מחקרים משמעותיים שהניחו את הבסיס להבנתה.

סיבות רבות גרמו להתעלמות המוחלטת של המערב מן האמנות האבוריג'ינית. המדיניות האוסטרלית שאפה להטמיע את תרבות הילידים בתרבות האירופאית ה"לבנה". במאה ה-19 התייחסה החברה הבורגנית לאמנות של חברות שבטיות כנחותה, לעומת "האמנויות היפות", שהוצגו בסלונים. האמנות האבוריג'ינית נחשבה ל"פרימיטיבית" או אקזוטית בשל היותה שונה מהתרבות המערבית. אף על פי כן, בתחילת המאה ה-20 החלה התעניינות בתרבויות שבטיות דווקא בקרב אמני אוונגרד מערביים, שחיפשו מקורות השראה חדשים. ידועה במיוחד הערצתו של פול גוגן לאמנות איי האוקיינוס השקט ומשיכתם של פבלו פיקאסו, אנרי מאטיס ואמני האקספרסיוניזם הגרמני לפיסול האפריקני. אולם אף אחד מהאמנים המערביים לא הכיר את האמנות האבוריג'ינית באוסטרליה. הסיבה לכך נעוצה, כנראה, בסודיות ובהרמטיות של אמנות זו. אמנות אבוריג'ינית קשורה בטקסים דתיים סודיים, שלא היו נגישים למתיישבים האירופים או לאמני המערב. יתר על כן, מאחר שהאמנות נועדה בעיקר לשמש בעת הפולחן הדתי, היא נעשתה לרוב על גבי חומרים זמניים ומתכלים, כקליפות עץ או חול ולעיתים קרובות נהרס הציור כחלק מהטקס או מייד לאחריו. חלק מהציורים אף בוצעו על גופם של המשתתפים בטקס. לפיכך, מלבד ציורי הסלע, כמעט לא השתמרו עדויות של אמנות בעלת מסורת כה עתיקה.

ציורים על סלעים היו חלק מתהליך פולחני, שתפקידו להבטיח את קיום עונות השנה במועדiן ולהשביח את תנובת הארץ | צילום: NT Tourism

מציירים במסתור
אמנות אבוריג'ינית עתיקה כוללת שני סוגים של יצירה: חריטות על סלעים בנוף הפתוח וציור על סלעים בתוך מערות. חריטות הסלע העתיקות ביותר התגלו באיזור אורליי שבדרום אוסטרליה. אזורים נוספים שבהם נמצאו חריטות הם חבל ארנהם והטריטוריה הצפונית. לאתרי הציורים היתה גישה רק לקבוצות מסוימות של אבוריג'ינים, שהיתה להם הרשות לקיים טקסים דתיים במקום. הם גם הורשו להוסיף ולצייר על גבי הציורים העתיקים כחלק מהתהליך הפולחני, שתפקידו להבטיח את קיום עונות השנה במועדן, להשביח את תנובת הארץ ולהגביר את הילודה. החריטות נעשו על ידי שפשוף פני השטח והסרת חלקים ממנו, או על ידי נקישה וניקור באמצעות אבן או חפץ חד אחר. הדימויים שמאפיינים את החריטות הם בעלי חיים ועקבותיהם, כלי מלחמה, אנשים ויצורים מיתיים.

ציורי הסלע בוצעו במקומות מסתור והם נשמרו טוב יותר מפני פגעי מזג האוויר. ציורים אלה נמצאו בכל רחבי אוסטרליה, אולם המערות המרשימות ביותר התגלו בחלק הצפוני של הטריטוריה הצפונית, באזור לאורה שבקייפ יורק, בקווינסלנד שבמזרח ובקימברלי בצפון מערב. האבוריג'ינים השתמשו בצבעי אדמה: אדום, חום, צהוב, שחור ולבן, שהם מצאו במקורות טבעיים בסביבה. הם נעזרו בפה לצורך פיזור הצבע בעיקר ליצירת דימויים מוטבעים ככפות ידיים, מעין "חמסה" שמוכרת גם בציורי המערות במערב. כמו כן השתמשו באצבעות, בענפים ובנוצות. סגנונות ציורי הסלע משתנים מאזור לאזור. חבל ארנהם, למשל, ידוע בסגנון ציוריו המיוחד, שמכונה "קרני רנטגן", כינוי שניתן לו על ידי האירופים על שום הרישום הקווי של האיברים הפנימיים, כגון השלד, הלב והריאות. באזור לאורה נמצאו ציורי דמויות בעלות גוף ארוך ודק, שמייצגות רוחות רעות. על פי האמונה גופם הדקיק אפשר להם להסתתר בין העצים או בתוך נקיקי הסלע. הציור באזור המדברי מתאפיין במוטיבים קוויים מופשטים למחצה – מעגלים, ספירלות, נקודות וקווים. הצורות הכמו מופשטות טעונות משמעויות וסמלים, שידועים רק למי שמשתתף בטקסים.

ציור סלע בטריטוריה הצפונית. הצבעים שבהם האבוריג'ינים השתמשו – אדום, חום, צהוב, שחור ולבן –  הגיעו ממקורות טבעיים בסביבה | צילום: NT Tourism

ציור כפעולה פוליטית
האבוריג'ינים מאמינים שהעולם בו אנו חיים הינו חלק מישות גדולה יותר, שנשלטת על ידי יחסי גומלין עם האבות הקדמונים בעידן החלום. המושג קשור עם בריאת העולם על פי האמונה האבוריג'ינית, אך הוא מהווה גם כוח מניע רב עוצמה שמתקיים כאן ועכשיו. זהו מושג מפתח, שעל פיו נקבעים המערכת החברתית, הלכות הדת והיצירה.

האמנות האבוריג'ינית, בעבר ובהווה, קשורה עם סיפורי עידן החלום והיא משמשת בטקסים שמיועדים לקשר בין בני האדם לבין כוחותיהם של האבות הקדמונים. אלו הם יצורים על טבעיים, המזכירים בצורתם חיות או צמחים שנבעו מהאדמה השטוחה והאפלה. כשהתעוררו מתרדמת הנצח שלהם, החלו לנוע בעולם, ובמסלולי נדודיהם בראו את הנופים ואת בני האדם, שהם יורשיהם הטבעיים. לאחר שסיימו את משימתם חזרו ושקעו באדמה במצב של תרדמה, אולם רוחם המשיכה להתקיים ביורשיהם. לפיכך, היצורים הקדמוניים – החולמים – הם בעלי נוכחות מתמדת, והאתרים שבראו הם מקומות מקודשים.

סיפורי החלום מועברים מדור לדור באמצעות ציורים, סיפורים, שירה וריקודים. כך מתקיים רצף אינסופי בין האמנות של האבוריג'ינים בני זמננו לבין האמנות העתיקה. בניגוד לתפיסה המערבית, האמן האבוריג'יני אינו ממציא צורות או דימויים חדשים, אלא הוא יוצר במסגרת נוקשה של כללים, שמוכתבים לו על ידי מסורת עתיקת יומין. האמנות שלו נועדה להפיח חיים ברוחות הקדמוניות ולקדש את האתרים שבראו. בתשובה לשאלה מה משמעות ציוריו, משיב אמן אבוריג'יני, שהוא מצייר את הארץ שלו. אין אלה ציורי נוף במובן המקובל, שמתארים מראות מן הטבע, אלא מעין מפות של מסלולים, המסמנות באורח סמלי אתרים גיאוגרפים, שבעבר התרחשו בהם אירועים מיתולוגיים.

תערוכה של אמנות אבוריג'ינית בגלריה באליס ספרינגס | צילום: NT Tourism

גלרוי יונופינגו מסביר מהם הכוחות שמניעים את האמנים האבורג'ינים: "כשאנחנו מציירים בזמן הטקסים – על גופנו, על קליפת עץ, או על בד – איננו עושים זאת לשם הנאה או תועלת. כשם שעשינו תמיד בעבר, אנו מציירים על מנת להוכיח את הקשר המתמשך עם הארץ שלנו, כולל הזכויות שלנו והחובות שלנו כלפיה. יתרה מזאת, אנו מציירים כדי להוכיח לעולם שאנו בעלי הארץ ושאנחנו הקניין שלה. הציור שלנו הוא פעולה פוליטית". ואכן ציור שמכיל את הסמלים המסורתיים יכול לשמש כיום כמסמך משפטי שמוכיח בעלות על הקרקע. בשפה האבורג'ינית רבת הדיאלקטים, שהיא שפה מדוברת בלבד, יש מונח אחד משותף למושגים הבאים: אדמה, ארץ, מחנה ובית ומשמעות כולם היא טריטוריה. אין מונח ייחודי לאמנות, כיוון שאין רואים בה פעילות עצמאית, אלא חלק ממערכות החיים.

מפיצים את האמנות בעולם
מוריס ג'ופורלה לותר נסע ב-1983 לפריס יחד עם 11 מחבריו, בני שבט הואלפירי, כדי לבצע ציור אדמה מסורתי, במסגרת התערוכה "מיבשת אחרת: אוסטרליה – חלום ומציאות", שהתקיימה במוזיאון לאמנות מודרנית. ב-1990 נבחרו שני אמנים אבורג'ינים לייצג את אוסטרליה בביאנלה בוונציה, עובדה שסימנה נקודת מפנה בהתייחסות לאמנות האבורג'ינית, שהוכרה כחלק מהיצירה העכשווית הבינלאומית בשנות התשעים. ב-1993 התקיימה בדיסלדורף שבגרמניה התערוכה הגדולה ביותר עד כה של אמנות אבורג'ינית. התערוכה זכתה לכותרת "השליח – אמנות האוסטרלים הראשונים". המונח "שליח" שנכתב בהיגוי אבורג'יני (ARATJARA) מבטא את הצורך העז שחשים כיום האבורג'ינים להפיץ את אמנותם בעולם כולו. אמנות אבורג'ינית מוצגת כיום גם בגלריות מסחריות ברחבי העולם והיא נמכרת במחירים שעולים ללא הרף.

ביצירות העכשוויות חסרה ה"פאטינה" (ציפוי) שכיסתה את האובייקטים והציורים ששימשו לצרכי פולחן בעבר. האמן העכשווי אינו משתמש עוד בחומרים ובצבעים טבעיים ויצירתו רחוקה מלהיות אנונימית. האבורג'ינים אמנם אינם נוהגים לחתום על ציוריהם, אולם מאחורי כל ציור ניצב אמן אינדבידואלי. האמנות העכשווית משקפת את הדינמיות והרב-גוניות של החברה בה היא נוצרת.

"חלום תרנגול ערבת השיחים", 1989, ציור של מאתיו ג'ופורולה גיל. תרנגול ערבת השיחים המופיע בציור הוא אביו הרוחני הקדמון של הצייר

תחילתה של האמנות האבורג'ינית המודרנית בשנות השבעים המוקדמות, במושבה פאפוניה, והיא קשורה בשינוי שחל ביחס השלטונות כלפי הילידים. מושבת פאפוניה נוסדה ב-1959 על מנת לאחד התישבויות שונות בשולי המדבר המערבי. במקום הוקמו בתי ספר והמגמה הרווחת היתה להקנות לתושבים ידע וערכים מערביים.

ב-1971 הגיע לפאפוניה ג'ף ברדון, אז סטודנט לאמנות מסידני, על מנת להקים שם בית ספר לאמנות. בהשפעתו החלו האבורגינים לצייר בצבעי אקריליק על בד, לינולאום וחומרים אחרים שמקורם במערב. אולם ברדון לא כפה על תלמידיו סגנון ציור אירופאי. להיפך, הוא המריץ אוצם לצייר מוטיבים המוכרים להם מציורי הסלע, ציורי החול או ציורי הגוף הטקסיים. החומרים המודרניים שימשו לאבורג'ינים ככלי עזר לביטוי היסודות המסורתיים של תרבותם. הפרויקט הראשון שברדון יזם היה ציור קיר גדול, שצוייר בידי הדור הדור הבוגר בסגנון ציורי הסלע. עד מהרה החלו האמנים לצייר על בדים ולמכור את מרכולתם. אחת הסיבות שהביאו לפיתוח מואץ של ציורי האקריליק קשורה בצורך של האבורג'ינים להתפרנס.

הגל השני של הציור האבורג'יני המודרני היה בראשית שנות השמונים. האמנים הראשונים שכבר הזדקנו, דאגו להנחיל לדור הצעיר את שיטות הציור שלהם. בשלב זה החלו גם נשים לצייר. בתחילה הן רק סייעו לבעל או לאב, אך עד מהרה הן הפכו להיות אמניות בזכות עצמן. לנשים יש סיפורי חלום משלהן, והטקסים שלהן אסורים לגברים.

גבר מנגן בדידג'רידו. מעבירים מדור לדור את אמנות הציור הכוללת גם ציורי גוף וציורים על חפצים, כלי נגינה ועוד | צילום: אייסטוק

הדגמים העיצוביים בציור אינם נחלת הכלל. לפי המסורת, האבות הקדמוניים העניקו אותם לקבוצות מסוימות, שעברו טקס הכנסה בברית, ועליהן לשמור על סודיות ולא להפיץ את הדגמים בין זרים. יש ציורים סודיים עד כדי כך שבעליהם אינם מוכנים להציגם או לפרשם. לכל בית אב יש דגמים משלו. הרשות לצייר אותם קשורה במין, בגיל ובמעמד. רק לבעלי זכות מיוחדת מותר להעתיק את המוטיבים מציורים מסורתיים, או, במקרים מיוחדים, לאפשר לאחרים לעשות זאת. לעיתים קרובות שניים או שלושה אנשים, בדרך כלל בני משפחה אחת, עובדים במשותף על ציור אחד, אולם בר הסמכא של החלום נחשב לצייר הבלעדי.

הצורות, שנראות לכאורה מופשטות, טעונות בסמלים ובצפנים שניתנים לפיענוח באופן חלקי בלבד. הציור הוא אידיאוגרמה – תמונה שמייצגת רעיונות. על פי התפיסה האבורג'ינית, העולם מורכב מסימנים בעלי משמעות והצורות מסמנות טווח רחב של משמעויות. כך, מעגל יכול לייצג מקווה מים, שביל, פרי, אש, בסיס עץ או פקעת צמחים. קו ישר יכול לסמן דרך, זנב של בעל חיים, חרב, עץ או עמוד שדרה. קווים גליים יכולים לסמן מים זורמים, קשת בענן, נחש, ברק או גבעת חול. חיצים מסמנים עקבות של בעלי חיים וצורתם משתנה לפי סוג החיה. בציורים האבורג'יניים יש שימוש נרחב בנקודות ובקווים מצטלבים. צורות אלו קשורות בדימויים של יערת הדבש, עור של קרוקודיל, זחלים וקורי עכביש. הנקודות מסמנות גם את עקבותיהם של בני האדם ובעלי החיים שעברו באתר בעידן החלום.

ציור של לורנס ג'אנגאלה ווטסון "חלום מים", 1989. החלום קשור לעוף האמו, שעקבותיו מצוירים כחצים; הסימנים דמויי הצלב הם עקבות של עופות המים

ציורי האקריליק מתבצעים בדרך כלל על האדמה. כתוצאה מכך הם נעדרי פרספקטיבה וקיימים כמה כיוונים אפשריים של קריאה והתבוננות. הצורות אינן מצוירות כ"דמות" על פני הרקע, אלא שזורות במערך הכולל, שפרוס על פני כל המשטח. האבורג'ינים משתמשים בצבעים המסורתיים של גוניהם: צהוב, אדום, לבן ושחור. לצבעים יש משמעות סמלית והם קשורים במרכיבי החלום, אך המשמעות הנקשרת לצבע משתנה מאזור לאזור ומאמן אחד למשנהו. בארץ ששטחה כגודל יבשת אירופה מובן שביטויי היצירה שונים מאזור אחד לשני. כך ניתן למצוא באזורים מסוימים גם אמנות תלת ממדית: פסלים, עמודי טוטם, כלים וכלי נשק מעוטרים.

האמנות האבורג'ינית, ככל אמנות אחרת, מהווה חלק מהמערכת החברתית-תרבותית בה נוצרה. לפני פלישת האירופים לאוסטרליה לא נועדה האמנות להחשף בפני זרים ובוודאי שלא היה לה כל ערך כספי. ההתפתחות שחלה מאז שנות השבעים אמנם סייעה בהפצת האמנות ובהבנה חלקית שלה, אך בד בבד הפקיעה אותה במובן מסויים מההקשר ומהצרכים המקוריים שלה.

לקריאה נוספת:

אבוריג'ינים – זמן חלום, חלק א' אין לאבוריג'ינים, תושביה המקוריים של אוסטרליה, אח ורע בעולם. הם שייכים לגזע אנושי מיוחד, הצליחו לשרוד במשך כ-50 אלף שנים ביבשת מבודדת, פיתחו תרבות, מיתוסים ואמנות מקוריים, אך גם סבלו השפלות ודיכוי אינסופיים מידי האדם הלבן. כתבה ראשונה בסדרה לכתבה המלאה >

אבוריג'ינים – זמן חלום, חלק ב' במשך עשרות אלפי שנים חיו האבוריג'ינים באוסטרליה, ארץ קשה שאקלימה הפכפך. ולמרות שחייהם היו מאבק בלתי פוסק להישרדות, הם ידעו טעמם של צחוק ושמחה. ואז הגיע האדם הלבן, ושם קץ לחלום. כתבה שנייה בסדרה לכתבה המלאה >

הפוסט אבוריג'ינים – לצייר את הארץ הופיע ראשון במסע אחר

לקריאת החלק הראשון של הכתבה לחצו כאן >>

ב-18 ביוני 1788 עגנו במפרץ בוטאני שבמזרח אוסטרליה 11 אוניות ובהן 500 חיילים ו-800 אסירים, שנשלחו לארץ גזירה. שירים חדשים נשמעו בחוף וקפטן ארתור פיליפ הכריז על שלטון בריטניה ביבשת החדשה. היישוב האירופי בניו סאות' ווילס (New South Wales, דרום ווילס החדשה) גדל במהירות. מושבות עונשין ויישובים חדשים נבנו גם לאורך חופי אוסטרליה האחרים. בעקבות החיילים והאסירים באו גם מתיישבים חופשיים, שחיפשו ביבשת הזדמנות לחיים חדשים. הם הביאו איתם בקר וכבשים ומינים רבים של גידולים חקלאיים וחיפשו אדמה. חוקרים וסיירים נועזים חדרו לפנים היבשת, ובעקבותיהם המתיישבים. ב-1851 התגלה זהב במחוזות שונים של אוסטרליה, בעשרים שנים של "בהלת זהב" גדלה אוכלוסיית הלבנים ביבשת מ-405,000 ל-1,650,000 נפש.

במהלך התפתחות מואצת זו לא היה זמן או רצון להתחשב בילידי אוסטרליה. ממילא, בעיני רוב המתיישבים הם נראו כמין נוסף של חיות משונות, בדומה לקנגורו או לקואלה. רוב אדמותיהם נלקחו מהם והפכו לערים, חוות או מכרות זהב. בכמה מקומות ניסו המתיישבים לקנות מהם את האדמה, אבל האבוריג'ינים, שלא ראו באדמה רכוש פרטי שניתן למכרו, לקנותו או לחלקו בגדרות, סרבו לשתף פעולה. בין כה וכה, ברוב המקרים נלקחו האדמות ללא כל גינוני טקס.

אבוריג'ינית קשישה. ב-1788 חיו באוסטרליה 300 אלף אבוריג'ינים, אחרי מאה שנות התיישבות לבנה נותרו רק כ-60 אלף

כשניסו האבוריג'ינים להתנגד, או כשצדו את הבקר והצאן של המתיישבים במקום חיות הבר שהלכו והתמעטו, התפתח עימות עקוב מדם שהביא עליהם אובדן. האבוריג'ינים לא היו לוחמניים כמו האינדיאנים בצפון אמריקה, ונשקם היה דל. הם התעמתו באופן אלים רק עם מי מביניהם שנתפסו על ידם כפוגעים בערך החלום. בעימות עם הלבנים לא היה להם שום סיכוי.

על פי הערכות, ב-1788 חיו באוסטרליה כ-300 אלף אבוריג'ינים. בתום 100 שנים של התיישבות לבנה נותרו ביבשת כולה רק כ-60 אלף. באזורים אחדים, בטסמניה למשל, עשתה אלימות המתיישבים מה שלא הצליחו לעשות אקלים קשה וניתוק מהיבשת במשך עשרות אלפי שנים, והילידים הומתו עד האחרון שבהם. במקומות אחרים היה די במחלות שהביאו המתיישבים מאירופה – צרעת, עגבת ואבעבועות – ובשתיית אלכוהול, כדי לעשות בהם שמות. רק מיעוט מהם המשיך לחיות באורח החיים הישן, בעיקר באזורים הנידחים והמדבריים ביותר של הארץ. במקומות אחרים ברחבי היבשת הם התגוררו במחנות עלובים, בשולי ערים ועיירות, או בתחומי חוות שהוקמו על מה שפעם היתה אדמתם השבטית. רובם נוצלו ככוח עבודה זול ונשותיהם הפכו לאובייקטים מיניים לנחותים שבלבנים.

הבלתי נראים
הם לא נחשבו לאזרחי המדינות החדשות, למעשה לא נחשבו כלל. ממשלות המדינות השונות באוסטרליה התאמצו לרכז אותם בשמורות ולמסרם לטיפולם של פקידים, שהטילו עליהם הגבלות קשות של תנועה ותעסוקה, או לטיפולם של מיסיונרים צדקנים ופטרוניים, שתבעו מהם להאמין באלוהים מופשט ולהתכחש לתרבותם ולמנהגיהם. רובו של הציבור הלבן התייחס אליהם באי הבנה, בחשד, בשנאה ובאלימות. אחרים העדיפו להתעלם מהם, כמו אותו עיתונאי ליברלי ממלבורן שכתב ב-1868: "…הבה נעשה את דרכם אל הקבר נוחה ככל האפשר. הבה נעשה כל שביכולתנו כדי לעשותם בני תרבות נוצרים. אך אל נחמיא לעצמנו כי הצלחנו במשימה. אולי ניתן עוד לעשות דבר מה עם בני התערובת, אך חושש אני כי עניינו של היליד טהור הגזע הוא חסר סיכוי…".

ציורי סלע אבוריג'יניים. רק בשנות ה-60 הפכו האבוריג'ינים לקיימים על פי חוק

ב-1901 הוקמה פדרציית המדינות האוסטרלית והטיפול בחלקים מאוכלוסיית האבוריג'ינים הועבר לידיה. אך מדיניות הפטרונות והאפליה לא השתנתה. ילדים בני תערובת נלקחו מהוריהם, על בסיס תקנה קולוניאלית גזענית מ-1819, ונמסרו לבתי יתומים ולמשפחות אומנות לבנות. שוב ושוב נעקרו האבוריג'ינים מאדמותיהם המסורתיות ורוכזו בשמורות. שם, כמו בחוות ובמחנות בשולי הערים, המשיכו לסבול ממחלות, מאלימות ומתת תזונה.

בעקבות התעוררות ציבורית מסוימת ומודעות ממסדית רבה יותר לחומרת הבעיה האבוריג'ינית בשנות ה-30 וה-40, החלה הממשלה הפדראלית, בראשית שנות ה-50, בפעולה לפתרון הבעיה על ידי הטמעתם של הילידים ובני התערובת בחברה הלבנה, במטרה "להפכם לבני תרבות". משאל עם שנערך ב-1967 זיכה את הממשלה הפדראלית בסמכות לטפל בכל אוכלוסיית הילידים. האבוריג'ינים הוכרו כאזרחים אוסטרלים שווי זכויות והפכו לראשונה ל"קיימים" על פי חוק.

לרבים מהם, בשמורות ובשולי הערים, באו השינויים מאוחר מדי. ב-1971 יצאה הקבוצה האחרונה של האבוריג'ינים, שחיה באורח מסורתי, מתוך המדבר שבמערב אוסטרליה. רק חמישה אנשים היו בקבוצה, והם באו להתיישב בשמורה. מנהיגם, טיג'ינה הזקן, מת שם כעבור שלושה שבועות.

בשנים האחרונות התפתחה באוסטרליה "תיירות חלום", שבמהלכה המבקרים צופים באבוריג'ינים בסביבתם הטבעית – מציירים, צדים, מחפשים מים ועוד

הווה כתנאי לעתיד
בין 1975 ל-1976 גרתי באליס ספרינגס שבמרכז אוסטרליה, בטריטוריה הצפונית. זו היתה אז עיר קטנה ומבודדת, שגרו בה כ-12 אלף איש. בטריטוריה הצפונית כולה חיו אז כ-20 אלף אבוריג'ינים, רובם טהורי גזע.

בערוץ הנחל היבש טוד, החוצה את העיר, היה מחנה אבוריג'יני, שנחשב למקום המסוכן ביותר בעיר. שם גרו בסוכות, באהלים ובצל עצי האיקליפטוס, אנשים שהגיעו מהשמורות. מעטים מהם עבדו. רובם בילו את היום בבטלה ובשתיית היין, שקנו בכספי המענק הממשלתי השבועי (ממשלת אוסטרליה החלה לשלם קצבה זו לילידים טהורי הגזע מראשית שנות השבעים). בלילות התקיימו שם הילולות פרועות, בהן השתתפו גם לבנים, פועלי חוות ונוודים. שומר נפשו רחק משם, אם רצה להימנע מאגרוף בפנים או מסכין בבטן. בבקרים חזר המראה על עצמו: נשים וגברים אבוריג'ינים שתויים כלוט, מזוהמים ולבושי סחבות, שרועים ברחובות, ישנים בין שברי בקבוקים ופחיות ריקות. תושבים לבנים היו עושים דרכם לעבודה, כשהם פוסחים על גופות הישנים באדישות גמורה.

לבית החולים לילדים אבוריג'ינים הובאו ילדים בדרך כלל במצב ירוד ביותר, כתוצאה ממחלות, הזנחה, תת-תזונה או מכות. מראה מזעזע במיוחד היה לילדים חולי עגבת מולדת, שסבלו מעיוותים מחרידים בפנים ובגוף. הילדים שהו שם בחברת אמהותיהם לפעמים חודש ויותר, וזכו לטיפול ולמזון. כשיצאו מבית החולים בריאים וחזקים יותר, תודות למאמצי הצוות המסור, ידעו הרופאים שתוך זמן קצר יראו אותם שוב, לעיתים במצב גרוע יותר.

במסגרת עבודתי ביקרתי ברבות מהשמורות בטריטוריה. בכולן ראיתי עזובה: בתים נוטים ליפול, ציוד מחליד, שלדי מכוניות, אנשים בטלים מעבודה. כל השמורות והמיסיונים היו "יבשים" על פי חוק, ואסור היה למכור או לשתות שם אלכוהול. אבל תושבי אליס ספרינגס נהגו להבריח יין לתוך השמורות ולספסר בו. כשלא נמצא להם משקה, היו מבוגרים וילדים בשמורות מריחים מיכלי דלק, דבק או צבע כדי להשתכר וגורמים לעצמם נזק מוחי בלתי הפיך או מוות.

לצייר את החלום. האבוריג'ינים ציירו בכל מקום – על חול, על סלעים, על גזעי עצים

אבל דבר נוסף התרחש באליס ספרינגס באותם ימים: בגן מול בית העיריה עמד אוהל גדול ועליו שלט: "שגרירות אבוריג'ינית". זה היה סניפה הראשי של "שגרירות", שנציגות אחרת שלה ישבה מזה שלוש שנים על מדשאת הפרלמנט בקנברה, בירת אוסטרליה. זו היתה דרכם של הפעילים לזכויות הילידים, שהיו זועמים ומיליטנטים יותר מאי פעם, להזכיר לאוסטרלים, ללא הרף, את בעייתם והצורך הדוחק בפתרונה. המסר שיצא משם ומריכוזי ילידים אחרים ברחבי אוסטרליה היה מסר של כאב, תסכול וכעס. אבל נוספה לו נימה חדשה: גאווה והכרה בשייכותם לעם ולמורשת תרבותית עתיקה. הם תבעו את זכותם להיות שותפים בקביעת עתידם, וידעו היטב שאינם רוצים להיות אדם לבן. הם גם הבהירו מהו הבסיס לפיתרון נאות: החזרת אדמות שבטיות לידי הילידים, והכרה בערך תרבותם, הנגזרת מאותן אדמות.

מאבקם העקשני וכעסם של הילידים העצימו את תחושת המבוכה ורגשי האשם של הממשלה וחוגים שונים בחברה האוסטרלית. בשנים שחלפו מאז התחוללו שינויים רבים: הממשלה הכירה בארגונים ובמוסדות אבוריג'ינים כדוברים הרשמיים של בני עמם. ב-1976 אושר חוק "זכויות לאדמות הילידים", שהחזיר מאז לידי הילידים למעלה מ-20 אחוזים מאדמות הטריטוריה הצפונית (כ-250,000 קילומטרים רבועים), כולל זכויות המרעה, העיבוד והכרייה. "חלומות" רבים הושבו לבעליהם. אדמות הושבו לילידים גם במדינות אוסטרליות אחרות, אם כי בהיקף קטן יותר. תרבות הילידים הוכרה רשמית כחלק רב חשיבות במורשת האוסטרלית והיתה לנושא נלמד בבתי הספר. ביטוייה האמנותיים, מסורתיים כמודרניים, של תרבות זו, זוכים להערכה נלהבת ולמחירים גבוהים בחוגי האמנות ואספניה.

דידג'רידו, כלי נשיפה עשוי מגזע עץ חלול, שמנגנים בו בטכניקה ייחודית

גם ערכה התיירותי של מסורת ייחודית זו זכה לגילוי. כך נוצרה "תיירות חלום" – מסעות קצרים לאתרים אבוריג'יניים, במהלכם מוסברת לתיירים מורשתם על היבטיה השונים, והם אף זוכים בהדגמות: צופים בציירים, בחיפוש מים ומזון ואף אוכלים מטעמים אבוריג'ינים. פעילות זו, שהפכה לפופולרית, מעסיקה מספר גדל והולך של אבוריג'ינים. הכנסות ממפעלי תיירות ואומנות, מזכויות עיבוד וכרייה באדמות הילידים ומקרנות ממשלתיות מיוחדות, מופנות לקידום כלכלי וחברתי של קבוצות אבוריג'ינים, בהתאם לצרכיהן המיוחדים.

אבל הבעיה רחוקה עדיין מפיתרון. האבוריג'ינים עדיין נמנים ברובם עם השכבה הנמוכה ביותר בחברה האוסטרלית. תוחלת החיים הממוצעת שלהם נמוכה בכ-15 עד 20 שנהמהממוצע הכללי, תמותת התינוקות בקרבם גבוהה פי שלושה מכלל האוכלוסייה וגבוהה יותר גם שכיחותן של סכרת ומחלות לב ושל מחלות מדבקות, כצהבת, שחפת וטרכומה. שיעור האבטלה בקרבם עדיין קרוב לפי שישה מהממוצע הלאומי. שכרם הממוצע הוא כמחצית השכר הממוצע של שאר חלקי האוכלוסייה. רבים מהם עדיין חיים בשולי הערים, בצפיפות רבה ובתנאים לא תנאים. שיעור המאסרים של אבוריג'ינים גדול פי 16 משיעור המאסרים של שאר התושבים, ומספר אלה מהם המתים בכלא גבוה מאוד. האם צודקים הפעילים האבוריג'ינים, שטוענים כי קיום על בסיס של מסורת עתיקה, תוך התרחקות מהרעות החולות של העולם המודרני הוא שיציל את האבוריג'ינים? האם קיום כזה אפשרי בכלל במאה ה-21?

ציורי סלע אבוריג'ינים בפארק קקדו

הד לשיר עולמי
אי אפשר לסיים את סיפורם של האבוריג'ינים מבלי להתבונן בו בפרספקטיבה החורגת מגבולות היבשת האוסטרלית. בהגיע האדם הלבן לאוסטרליה פגש אנשים החיים בתקופת האבן. אמנם התרבות האבוריג'ינית עברה שינויים והתאמות לתנאי היבשת האוסטרלית במהלך 50 אלף שנות קיומה, בעיקר בתחומים חומריים וטכנולוגיים. אך אפשר בהחלט להניח כי לאור החשיבות הרבה שנותנים בני תרבות זו לשימור העבר, תחומים אחרים בה, בעיקר אלה הקשורים לתפיסת העולם ולביטוייה הטקסיים והגרפיים, השתמרו ללא שינוי ניכר. לאור זאת, אין ספק שבתרבות זו השתמרו יסודות שמקורם קדום ביותר, יסודות שהביאו המהגרים מארצות מוצאם בדרום מזרח אסיה.

יותר מכך. בזוכרנו את הרעיונות המקובלים על מוצא המין האנושי, התפתחותו, התהוות תרבותו ותפוצתו בעולם, אי אפשר להימנע מהמחשבה שיסודות תרבותם של האבוריג'ינים קדומים אף יותר ומהווים חלק מהמורשת האנושית-תרבותית של כולנו. האם מקרה הוא שהבוראים ברבים מסיפורי הבריאה יוצרים את האדם מעפר הארץ? האם מקרה הוא ששלדים מלפני 30 אלף שנים, שהתגלו באתר אגם מונגו שבאוסטרליה מונחים בקבריהם באותה צורה ומרוחים באותה אבקת צבע אדמה אדומה מקודשת, כמו שלד של אשה צעירה מלפני 100 אלף שנים, שהתגלה ליד אגם בלטון בהונגריה? כלום ייתכן שלפחות חלק ממזמורי האבוריג'ינים האוסטרלים הם המזמורים הקמאיים, ששרו אבות המין האנושי בטקסים דומים בחלקי עולם אחרים? ומי היו מספרי הסיפורים הראשונים?

אולורו, הר הקדוש לאבוריג'ינים בטריטוריה הצפונית

איני מתיימר לדיון אנתרופולוגי, זהו יותר עניין וכבוד למורשת העתיקה ולמאמץ האדיר שעשו האבוריג'ינים לשמרה, גם למעננו, בלי יודעין. בספרו הנפלא "נתיבי השיר" (The Songlines), העוסק בקדחתנות במסרים תרבותיים שונים, מהתרבות האבוריג'ינית לתרבותנו אנו, מיטיב סופר המסעות ברוס צ'טווין לבטא תחושה זו: "…בעיני רוחי אני רואה את נתיבי השיר נמתחים על פני יבשות ושנות דור; ובכל מקום בו פסעו בני האדם השאירו הם נתיב של שיר (שאת הדו נוכל לקלוט מפעם לפעם); ושמקורם של נתיבים אלה הוא אי שם הרחק בזמן ובמרחב, בכיס המבודד שבסבנה האפריקנית, שם פצה האדם הראשון את פיו, מתריס נגד האימים אשר סבבו אותו, וקרא את השורה הראשונה של השיר העולמי: אני הוא!".

לקריאה נוספת:

אבוריג'ינים – לצייר את הארץ המסורת האמנותית האבוריג'ינית נמתחת על פני עשרות אלפי שנים והיא עושה שימוש נרחב בנקודות ובקווים מצטלבים. צורות אלו קשורות בדימויים של יערת דבש, עור תנין, זחלים, קורי עכביש. הנקודות מסמנות גם את עקבותיהם של בני האדם ובעלי החיים שעברו במקום בעידן החלום לכתבה המלאה >

הפוסט אבוריג'ינים – זמן חלום, חלק ב' הופיע ראשון במסע אחר