לעומת ג'אווה שבה שליטים שני סגנונות אלה, בבאלי הריקודים מגוונים יותר. אבל ההבדל המהותי בין שני האיים טמון בסגנון הריקוד: בבאלי הוא מלא הפתעות, נמרץ, חזק ומהיר יותר, ותלבושות השחקנים מרהיבות יותר. ידידי מג'אווה הסביר כך את ההבדל: "הריקוד הג'אוונזי מתאים לרנסאנס. הוא קלאסי, מארגן את החלל בדרך גיאומטרית, מלא הרמוניה וחסר מהפכות ותמורות. יש בו התמקדות בדקויות, בגוונים, באור ובצבע, ורגישות בתיאור פרטים. ואילו הריקוד הבאלינזי מתאים לבארוק: יש בו נטייה לצבעים עזים, לתמונות סוערות, רבות תנופה ותנועה. הוא ריקוד מוגזם, עז רושם ומסעיר, מאופיין בתנועה רחבה, ברגשיות ובחושניות".

ריקודי קודש וחול
הילדים בבאלי נחשפים לריקוד בגיל צעיר. תינוקות נלקחים להופעות בטרם למדו ללכת, והם לומדים לרקוד לפני שהם לומדים לקרוא. הטכניקה דומה בכל השיעורים: התלמידים מחקים את המורה העומד לפניהם, ולאחר שהם לומדים את התנועות עומד המורה מאחוריהם ועוזר לאחדים מהם להיטיב את תנועותיהם באמצעות מגע. לאחר אימונים רבים, כשהתנועות הופכות לאוטומטיות, ניתן להתאמן ביחידות. רק לאחר שיודעים לרקוד, אפשר לעשות זאת בליווי תזמורת גמלאן.

הריקוד בבאלי, כמו אמנויות אחרות, הוא כלי לתקשורת בין הקהילה לאלים (ראה גם מאמרו של ניסים קדם בגיליון זה). הריקוד מענג את האלים, ובעזרתו אפשר להרחיק את הכוחות השטניים. כל רקדן מתפלל לפני הריקוד להשראה – טקסו (TAKSU) – וזו הופכת את הריקוד לחוויה מאגית. כדי לעורר את ההשראה, נוהגים הרקדנים בריקוד המסכות, למשל, לישון עם המסכה.

מאות סוגי מחול יש בבאלי: החל מריקוד טראנס של נשים העומדות במקומן ומניעות רק את צעיפיהן, וכלה בריקודים מסובכים ומורכבים וביצירות מודרניות, המיועדות לתיירים המערביים. ב־1971 בגלל החשש שהריקודים הקדושים יהפכו למופעים תיירותיים, הוחלט לחלק את הריקודים לשלוש קבוצות על פי דרגות קדושה: ריקודי הוואלי (WALI), ריקודי הבבאלי (BEBALI) וריקודי הבאלי באליאן (BALIH BALIHAN ).

לפני ההפועה צובעים את גופם של הרקדנים בעזרת מברשת | צילום: נלי שפר

הוואלי הם ריקודים באלינזיים מקוריים, שתפקידם ליצור תקשורת עם רוחות האבות. אלה נערכים בקודש הקודשים של המקדש, והם כוללים כניסה לטראנס ונקראים גם סאנגיאנג (SANGHYANG); הקבוצה השנייה הם הבבאלי – ריקודים טקסיים הנערכים במרכז המקדש, היכן שנפגשים הכוחות האלוהיים עם העולם האנושי. בקבוצה זו נכללים ריקודי האפוסים ההינדואיים, שהגיעו לבאלי במאות ה־14 וה־15, וריקודי המסכות, וואיאנג טופנג (WAYANG TOPENG ). הסוג האחרון הם הבאלי באליאן – ריקודי חול המתבצעים בחצר החיצונית של המקדש, בהם ריקוד הילדות המפורסם לגונג (LEGONG) וריקוד הגברים הלוחמים, באריס (BARIS).

יצירות הריקוד החדישות יוצרות למעשה קבוצה רביעית, דוגמת הקצ'אק (KECAK), המכונה בפי התיירים "ריקוד הקופים". חלוקה זו אינה נשמרת תמיד בקפדנות. תורמים לכך ההבדלים בין הכפרים, בין הזמנים שבהם נערך הריקוד ובין מצבי הרוח של הרוקדים. עם זאת, מאפשרת החלוקה להבין טוב יותר את ההבדלים בין הריקודים.

קריאה לרוחות
ריקודי הטראנס, הסאנגיאנג, אמורים להביא את האל לקהילה כדי שיסיר פגעים קיימים או צפויים. הרקדנים נכנסים לטראנס בעזרת עשן הקטורת, שירת הנשים הקוראות לאלים וחיקוי מוסיקת הגמלאן על ידי הגברים. ריקודים אלה, שהיו באי לפני הגעת ההינדואיזם, מתחלקים לשתי קבוצות. הראשונה, ריקודים שבמהלכם רוכבים כמה גברים בטראנס על סוסי קרטון, מתפלשים באדמה ורוקדים על גחלים לוהטות, קליפות קוקוס שרופות, ומעבירים את הגחלים האדומות על גופם.

הקבוצה השנייה – כוללת ריקודים המתבצעים כדי להרחיק כוחות אופל, הגורמים למגיפה או לאסון בכפר. שתי ילדות שנבחרות תוך כדי טראנס לבצע את הריקוד נכנסות בעצמן לטראנס בעזרת שירתם של גברים ונשים, היושבים זה מול זה בפתח המקדש. כניסת הילדות לטראנס, פירושה הגעת האלים לכפר. במהלך הריקוד הן נישאות על כתפי שני גברים, מובאות לתהלוכה בכפר ונעצרות במקומות המועדים לפורענות, שהבאלינזים מאמינים כי בהם מתרכזים כוחות השחור – צומתי רחובות, גשרים, בתי אנשים המוגדרים כליאק (LEYAK): מכשפות ומכשפים, ובתי קברות. אחר כך מובאות הילדות למעין במה בכפר וממשיכות בריקודן עוד שעות ארוכות.

ריקוד נוסף מסוג זה מייצג את העימות בין הכוח הרע, מלכת המכשפים ראנגדה (RANGDA), לבין נציג הטוב, בארונג (BARONG). ברקע ריקוד זה עומד הסיפור הבא: בתחילת המאה ה־11 נשא המלך הבאלינזי האדיר יוּדָאיָאנָה לאשה נסיכה ממזרח ג'אווה ונולדה להם בת יפהפייה. אלא שאשתו החלה לתרגל את הכישוף השחור והוא גירש אותה ליער, שם היא הפכה לשד מכוער עם עיניים בולטות, שיער צהוב ומדובלל, שיניים ארוכות, ניבים חייתיים, שדיים מדולדלים ולשון משתרבבת. בתה נותרה בבדידותה, כי איש לא העז להתחתן עימה, בגלל הפחד מאמה המפלצתית.

מופע צלליות בג'אווה. ההופעה נמשכת כל הלילה | צילום: אריאן אונד, TAP

יש גירסאות שונות לריקוד זה, אך בכולם מתקיים המפגש בין המפלצת, ראנגדה, לבין הבארונג, ספק דב ספק אריה מגושם, מאיים וחביב. הבאלינזים מאמינים במאבק המתמיד, הבלתי נמנע והבלתי מסתיים שבין הטוב לרע. בסופו של המאבק קיימת רגיעה זמנית של הרע עד העימות הבא. עימותים אלה מתקיימים בבאלי מדי יום. המפורסם שבהם הוא העימות בין בארונג לראנגדה.

במהלך הריקוד מגייס הבארונג צבא לוחמים חמושים בחרבות ויוצא למתקפה על הדמות השדית; אלא שראנגדה מטילה עליהם קסם, ובמקום להתנפל עליה הם נכנסים לטראנס ומתחילים לדקור את עצמם בחרבותיהם. המוסיקה גוברת ומאיימת יותר ויותר. הילדים שבקהל צווחים. ראנגדה מתכווצת, צוחקת, מחרחרת, בעוד חיילי הבארונג נועצים את החרב בגופם, נאנחים, גונחים ובוכים. הכוהנים מנסים להרגיעם, מזים עליהם מים קדושים ומונעים מהם לפגוע בעצמם או באחרים.

אחרי הטראנס, הרקדן אינו זוכר דבר ממה שהתרחש. הבאלינזים מאמינים כי בניגוד לאלה שמסוגלים להרחיק את הרוחות הרעות באמצעות מדיטציות, מנטרות או קמיעות, מי שהופך לקורבן טראנס אינו מסוגל למנוע מהם לחדור לגופו. משום כך, הם מתייחסים אל רקדן הטראנס באמביוולנטיות: מצד אחד, הם לועגים לחוסר האונים שלו מול הרוח, ומצד שני הם מכבדים אותו על התקרבותו לאלים.
היום יכולים גם תיירים לחזות בריקודים הדומים לאלה. עם זאת, במרבית המקרים נותרו רק התבניות החיצוניות: הרקדנים אינם נמצאים בטראנס אמיתי, והמשמעות המקורית של הטקס אינה נהירה לצופים ולכן אינה רלוונטית.

מאחורי מסכה
ריקוד אחר הוא תיאטרון המסכות, הוואיאנג טופנג. במרכז המקדש רוקדים הטיפוסים האלוסיים, עוטי מסכות שלמות, עם ליצנים ומשרתים, שעל פניהם חצאי מסכות, ובפיהם הגלוי הם יכולים לדבר עם הקהל. המסכות מגלמות דמויות היסטוריות, ובאמצעות ריקודים אלה לומדים הילדים על ההיסטוריה של האי.

ריקודים אלה קשורים לפולחן, מעין ריקוד מסכות לאלים ולאבות הקדומים. השחקן־רקדן מבקש מאבותיו רשות להשתמש במסכות בהצגות, כדי לשמח ולרַצות את האלים ולהגן על הקהילה. בריקוד האחרון לובש הרקדן מסכה שטנית וקומית, "מביא המזל", ומבצע טקס היטהרות שבמהלכו הוא חוטף ילד מהקהל, מברך אותו ומשחרר אותו. בריקוד המתבצע ללא מסכות המשתתפים רוקדים בפנים קפואות, ולא נוצרת קרבה בין הרקדן לקהל. דווקא בריקוד המסכות, כשפני הרקדן מכוסות, נוצר קשר הדוק בינו לקהל.

הכנת המסכות היא אומנות דתית בפני עצמה. כדי שתהיה נשמה למסכה, על השחקן להתקשר אליה, והוא נוהג לישון בלילה כשהיא למראשותיו. גם יוצר המסכה חייב ליצור איתה קשר בלתי אמצעי. אידה באגוס אנום, מגלף מסכות מן הכפר מאס שבבאלי, למד את אומנות הגילוף מאביו ומסבו: "כדי ליצור מסכה רוחנית שיש בה נשמה, צריך להתחיל לחתוך את העץ ביום טוב, כלומר במולד הירח או בליל ירח מלא. כאשר המסכה מוכנה, עלי להביאה למקדש ולהניח מנחה. הכוהן קורא לרוח להיכנס במסכה. הדבר הקשה ביותר בגילוף הוא שמירת האופי, הרוח והנפש. אם רוצים ליצור מסכת שד, למשל, צריך לחשוב כמו שד. צריך לדעת מה הסיפור שמאחורי המסכה. כשאני מגלף מסכה, אני חושב תוך כדי העבודה על התנועה, והמנגינה שלה. המסכות המסחריות הנמכרות בשווקים אמנם יפהפיות, אבל אין להן עוצמה, נשמה או רוח".

רקדניות לגונג בבאלי | צילום: נלי שפר

חזון גן העדן
בחצר החיצונית של המקדש מתבצעים כמה ריקודים. אחד מהם הוא ריקוד הבאריס, המבוסס על פולחני מלחמה, ומתאר קרבות היסטוריים. מחול זה מבצעים רק הגברים. על הרקדן להפוך ללוחם המתכונן למלחמה, ואחר כך עליו לחוש כאילו הוא משתתף בקרב ולהראות לקהל את שינויי מצב רוחו בהבעות פנים. במשך הריקוד הוא משתמש בכלי נשק שונים, כששם הריקוד נקבע לפי כלי הנשק: באריס חרב, באריס כידון ועוד.

ריקוד נוסף שנהוג לרקוד בחצר החיצונית הוא הלֶגונג, שהתפתח מריקוד הסאנגיאנג הקדוש של שתי הילדות, והוא היום המפורסם בריקודי באלי. המחול מבוצע על ידי שלוש ילדות הלבושות בבגדי זהב צמודים, פניהן מאופרות ועל ראשיהן כתרים מעוטרים בפרחים.
קיימים סיפורים רבים על מקור הלגונג. אחד המפורסמים מספר על נסיך שחי במאה ה־19. באחת המדיטציות שלו, שנמשכה ארבעים יממות, ראה בחזונו שתי ילדות לבושות בגדי זהב רוקדות זו עם זו כבגן עדן. בסיימו את המדיטציה, אסף את רקדני הארמון והנגנים, תיאר להם את חזונו, ואלה יצרו את הסאנגיאנג לגונג. את הריקוד נהגו לבצע במקדש אחת לשבעה חודשים, והילדות הרוקדות עטו מסכות. מאוחר יותר הוסרו המסכות ונוספה ילדה שלישית – המשרתת – ושם המחול השתנה ללגונג קראטון (LEGONG KERATON), ריקוד הארמון, והוא מתקיים בבאלי עד היום.

בתחילת הריקוד נכנסת המשרתת לבושה בבגדים זוהרים ומבצעת מעין מבוא לריקוד, הנמשך כעשר דקות. היא מרימה שתי מניפות, ושתי הילדות המשמשות בתפקידים הראשיים לוקחות אותן ממנה ומתחילות לרקוד זו לצד זו, המשרתת יוצאת והסיפור מתחיל. אחד הסיפורים הידועים לקוח ממחזור האפוסים על הנסיך פאנג'י וחיפושיו אחרי אהובתו, שנחטפה בידי מלך מרושע. במהלך הריקוד מגלמות הילדות את כל התפקידים.

רקדן בבאלי. באי יש מאות סוגים של ריקוד | צילום: פולי ברינר

המשכיות ושינוי
אבל לא רק ריקודים מסורתיים יש בבאלי, אלא גם חדשים. אלה מבוססים בדרך כלל על הריקודים המסורתיים עם חידושים. זוהי דרך יעילה לנצל את סקרנות התיירים בלי לוותר על התרבות המקורית. ריקוד הקצ'אק, שנוצר בשנות השלושים, הוא אחת הדוגמאות לכך.
בתחילת הריקוד יושבים כמאה גברים חשופי חזה על האדמה במעגלים, סביב מנורת שמן, למותניהם בדים משובצים בשחור־לבן, והם מניפים ידיהם השמיימה. פלג גופם העליון נע מצד לצד, והם שרים מין שירה היפנוטית קסומה – צ'אק, צ'אק, צ'אק. מקורו של ריקוד זה הוא בריקודי הטראנס שנערכו בפתחי המקדשים.
בשנות השלושים, כשהחלו תיירים להציף את באלי, נכח הצייר הגרמני וולטר שפיס (SPIES) בטקס במקדש, והצלילים הותירו בו רושם רב. הוא יזם הקמת להקת גברים, ויצר לה ריקוד ברוח ריקודי הטראנס. קבוצה זו הופיעה בסרט "אי השדים" ורקדה את הקצ'אק בפעם הראשונה. מאוחר יותר נוספו לריקוד שחקנים, שהציגו חלקים מהרמאיאנה.

כיום מוצג הקצ'אק בפני תיירים, והוא ממשיך להתפתח. בריקודים מסוימים נעשו הגברים פעילים יותר, והם רצים, מתהלכים במעגלים ומשתתפים בחלק הדרמטי של ההופעה. אין ספק כי הקצ'אק הוא ריקוד חילוני; עם זאת, מקורותיו העתיקים, הדתיים הפולחניים, ברורים. זה אולי סיפורה של באלי כולה: שמירת הישן במסגרת החדשה, באופן שמאפשר לבאלינזים לא לאבד את זהותם ולא להיכנע כליל לעולם המערבי.

תיאטרון הצלליות בג'אווה
אין מודעות או יחסי ציבור, אין שום פרסום. אבל מדי פעם כאילו באופן ספונטני יוצאים ילדים, נשים, גברים, משרתים ומכובדים מהבתים לכיוון חצרו של מאן דהוא כדי לראות מופע של תיאטרון צלליות, הוואיאנג קוליט (WAYANG KULIT).

הפנדופו, החלל המשמש להופעות ריקוד ותיאטרון (ראה מאמרו של אמציה בר יוסף בגיליון זה), מקושט כולו כבר בשעות הערב המוקדמות. הנגנים מגיעים מוקדם ומתחילים להקיש בכליהם. נגן הרבאב מכוון את שני מיתריו; המתופף מותח את עור התוף, והדאלאנג מציב את קופסתו הגדולה מלאת הבובות ומתיישב לפני המסך הלבן. הקהל, שנאסף אט אט, עוקב בעניין ובשקט אחרי הפעילות.

בסביבות השעה שמונה בערב משמיעים הנגנים את קטעי הפתיחה האיטיים. הבובות כבר מוכנות, מנורת השמן דולקת, והדאלאנג מסיים את הכנותיו להצגה, שתימשך תשע שעות, עד עלות השחר. הילדים מתרוצצים עדיין בחצר, מחקים את קולות הגיבורים בהצגה, כולם מהאפוסים ההודיים: קולו הרך של ארג'ונה, קולו הכועס של בימה, הקול הרועם של קרישנה, קולן הדקיק של נשים הקובעות את מהלכי ההיסטוריה, וזעקות המלחמה של המפלצת. אבל לאט לאט משתלטת על הנוכחים אווירת ההצגה. הצלליות מרצדות על המסך לאור עששית השמן המהבהבת: צלליות גדולות וקטנות, צנועות וגסות, והדאלאנג משמיע את צליליו וקולו עולה ויורד, שר ומתייפח, צוחק ומלגלג.
בחצות הלילה מוגש אוכל ואחר כך מתנמנמים כולם ומתעוררים לקראת המלחמה האחרונה. זו שינה שמופרעת מדי פעם על ידי הצחוק והדיבורים של הצופים הערים. נשים שמתעוררות לעבודתן מצטרפות אל הצופים. רק הילדים ממשיכים לישון בחיק ההורים, או על הרצפה הקרירה, שעליה נפרס בד באטיק דק.

השחר מפציע. הנגנים מסיימים את תפקידם, וכך גם הדאלאנג והבובות. הפנדופו מתרוקן, וילדים עטופי בדים ושינה נגררים הביתה אחרי הוריהם המנומנמים.

קפיצה מעל האש במהלך ריקוד הקצ'אק | צילום: נלי שפר

סיפור לכל אירוע
מקורו של הוואיאנג קוליט הג'אוונזי אינו ברור. תיאטרוני בובות אפשר אמנם למצוא במקומות שונים בדרום־מזרח אסיה, בהודו ובסין, אך לפי צורת הבובות בג'אווה, ניתן להניח כי הן נוצרו במקום, וההשפעות הזרות הגיעו מאוחר יותר.

השפעת התרבות ההודית על ג'אווה החלה במאות הראשונות לספירה. אז אימצו הג'אוונזים את שני האפוסים ההודיים, המהבהראטה והרמאיאנה, שהפכו לסיפורים העיקריים המועלים בוואיאנג. הכיבוש הערבי השפיע על עיצוב הבובות החל מהמאה ה־11. לפי המסורת, השתמשו הוואליס (WALIS) – תשעת הערבים הצוּפים שהפיצו את האיסלאם בג'אווה – בתיאטרון הצלליות כדי להעביר את המסר הדתי החדש. בהשפעת האיסורים האיסלאמיים, הם שינו את צורת הבובות והפכו אותן לפחות ריאליסטיות.

אבל ההשפעות ההודיות והערביות הן, כאמור, מאוחרות. במקור, נראה כי תיאטרון הצלליות התפתח סביב פולחן האבות, והיה קשור בהעלאת רוחות טובות ומגינות ובסילוקן של רוחות רעות ומזיקות. אסונות טבע, מוות בלתי צפוי, מחלות או לידות מוזרות היו סיבה לזמן את רוחות האבות באמצעות הוואיאנג קוליט, כדי לקבל עצה או ברכה מהרוחות הטובות. נהוג היה גם להציג את הוואיאנג באירועים בעלי משמעות טקסית או פולחנית, כמו טקסי טוהרה, חניכה ופולחני גירוש שדים. כיום, מעלים הצגות תיאטרון בחתונות, בלידות, בימי הולדת ובטקסי מוות וקבורה, בחוגים משפחתיים וקהילתיים. אך גם כשחונכים אולם חדש או חנות יוקרתית.

מי ומי בתיאטרון
ההופעה מתחילה עם ערב ומסתיימת עם עלות השחר. הדאלאנג יושב בשיכול רגליים לפני מסך לבן, מעליו מנורת שמן או נורת חשמל, והוא מפעיל את הבובות בשתי ידיו במשך כל ההופעה. במהלכה הוא מקיש ברגלו הימנית על תיבת עץ סימנים מוסכמים לנגני הגמלאן היושבים מאחוריו.

כל הופעה מלווה בתזמורת גמלאן, הכוללת מלבד הנגנים גם כמה זמרות (PESINDEN). במשך הלילה משמיע הדאלאנג קולות של כל הדמויות המשתתפות בהופעה. לכל דמות טון דיבור אופייני, רמה לשונית משלה, ביטויים ומחוות גוף אופייניים.

במהלך ההופעה משתמש הדאלאנג בכשמונים צלליות, אותן שולף עבורו עוזרו מארגז המונח לשמאלו. הארגז מכיל את כל הצלליות לפי סדר הופעתן. את הבובות נועץ העוזר בגזע בננה המונח לרגלי הדאלאנג, וכשמסתיים תפקידן מעביר אותן הדאלאנג לצידו הימני. לצד הבובות המופיעות, נעוצות לראווה עשרות בובות שאינן משמשות את הדאלאנג בהופעתו: בובות האלוס – מימין, ומשמאל – הקסאר.

בובות האלוס הן הצלליות המעודנות של בני המעמדות הגבוהים. הן צבועות בשחור, המסמל שליטה על התאוות, ובצבעי זהב ולבן המסמלים תכונות טהורות. עיני הבובות צרות, אפן ישר ומחודד, צווארן ארוך, וזרועותיהן ארוכות במיוחד. בובות הקסאר הגסות מייצגות את המעמדות הנמוכים, משרתים ודמויות בעלות תכונות שליליות באפוסים. הן גדולות יותר וצבועות בגוונים אדומים, שפירושם אכזריות וגסות. שיניהן ארוכות יותר; הן שעירות; עיניהן מעוגלות, ואפן עגלגל. צלליות הנשים תמיד קטנות מאלה של הגברים ורגלי כל הצלליות יחפות, ורק אלה המייצגים אלים נעולים בקבקבי עץ הולנדיים.

לצד בני האדם, יש גם צלליות של חיות, כלי נשק, עצים ולעיתים גם של מבנים. הצללית המיוחדת ביותר, שאינה של אדם או אל, היא הקאיון (KAYON), הנקראת גם גונונגאן (GUNUNGAN). זוהי צללית גדולה בדמות הר, הניצבת בתחילת ההצגה במרכז הבמה. בכל הצגה משתמשים בקאיון אחד או שניים, המסמלים את גבולות המסך. במהלך הלילה מסמל הקאיון את הזמן החולף, ונעיצתו במרכז המסך פירושה סיום הסצינה או ההצגה כולה. כאשר רוצה הדאלאנג להציג סופה, סערה בים או סערת רגשות של הגיבור, הוא מניף את הקאיון באוויר ומניע אותו מצד לצד. על הקאיון מצוירים סמלים מחיי האלים והאדם: יערות ובהם חיות מיתולוגיות; הרים, שבהם שוכנים אלים; מקומות פולחן לאל; ארמונות השמורים בידי שדים; אוקיינוסים ובריכות מים מיתולוגיות.

הצלליות עשויות מעור תאו, והן מנוקבות כתחרה. הניקוב של בובות האלוס קפדני, סבוך ודק, ואילו ניקובן של בובות הקסאר גס. קרני תאו עוברות לאורכה ולרוחבה של הצללית.

ריקוד מסכות השייך לקבוצת הבבאלי, ריקודים טקסיים הנערכים במרכז המקדש, שם נפגשים הכוחות האלוהיים עם העולם האנושי | צילום: גלעד פיסקוס

המאבק בין הטוב לרע
רוב המחזות לקוחים מהמהבהראטה והרמאיאנה. אפוס פופולרי נוסף הוא אפוס ג'אוונזי מהמאה ה־11, המספר על הנסיך פאנג'י וחיפושיו אחר אהובתו. גם האפוסים ההודיים עברו בג'אווה שינויים רבים, ולעיתים מיטשטש המקור מאוד. הדאלאנג בוחר סצינה ממחזורים אלה, בהתאם לאירוע שבמסגרתו מתקיימת ההצגה, ועל פיה הוא מפתח את הסיפור. להופעה יש מבנה עלילתי קבוע. בחלקו הראשון של הערב מוצגת הבעיה שבה יעסוק המחזה. הגיבור מופיע רק בחלק השני, המתחיל בחצות, והוא יוצא למסע מדיטטיבי, כדי לפתור בעיה. בחלקו האחרון של הלילה מתוארת המלחמה המכרעת. ובסיומה מתרחש אירוע בחצר המלכים.

בסיפור סצינות רבות, שלעיתים אינן קשורות זו בזו, למרות שהן הכרחיות מבחינת רעיון ההצגה. כך למשל, בכל הצגה נערך קרב בין ארג'ונה – אחד מגיבורי המהבהראטה – לבין המפלצת צ'אקיל. ארג'ונה מסתובב ביער ועוצר מדי פעם למדיטציה, וצ'אקיל כועס עליו משום שהמדיטציה מעלה את חום היער ומפריעה לשדים. המפגש בין ארג'ונה למפלצת, המסתיים תמיד בנצחון הראשון, הוא חלק מכל הצגה, גם אם אינו משפיע על מהלך המאורעות. תבוסת המפלצת הכרחית לרעיון הוואיאנג, המייצג את המאבק המתמיד בין הטוב לרע, שאינו מסתיים לעולם: המפלצת מנוצחת, אבל תמיד היא מתאוששת.
הטוב והרע אינם מושלמים. בובות גסות בצבעים אדומים אפשר למצוא גם בין הדמויות המסמלות את הטוב, ובובות עדינות וצנועות – בין הדמויות השליליות. גם בדמויות הגיבורים יש שילוב של תכונות טובות ורעות.

הליצנים והמפעיל
בתיאטרון הצלליות מדברות רוב הדמויות בשפה הג'אוונזית העתיקה – קאווי (KAWI). הקהל אינו מבין את השפה, אך הדבר אינו מפריע, משום שהוא מכיר את הסיפורים והדמויות. אבל למקרה הצורך, יש בהצגה "פרשנים", הליצנים, פנקאוואן (PANAKAWAN) – תוספת ג'אוונזית מקורית, המורידים את הסיפור מהספירות העליונות אל העם. דמויות הליצנים מופיעות בהצגה רק לאחר חצות ומדברות בשפה המקומית המוכרת לצופים. בפרשנותם הם הופכים את ההצגה כולה לאקטואלית וברורה.

כשמתחילה ההצגה, מבעיר הדאלאנג קטורת ונושא תפילה לאלים כדי שיגנו עליו, על ההצגה, על הבובות ועל הצופים. אבל בכך לא מסתיימת התקשורת שלו עם הכוחות הנסתרים. הדאלאנג אינו מפעיל הבובות הקלאסי, הוא גם המקשר בין הצופים לבין האלים ורוחות האבות. במהלכה הוא פונה אליהם בנוסחאות מאגיות שאיש מלבדו אינו מבין.

תיאטרון הצלליות הג'אוונזי אינו, אם כן, הצגה, אלא טקס פולחני, שבמהלכו מעלים את רוחותיהם של אלים ואבות כדי לחזק את הקהילה ולעזור לה בבעיות מעשיות. ההצגות נתפסות גם כייצוג רוחני של המאבק בין הטוב לרע ביקום, הקרבות מייצגים מלחמות פנימיות בין הדחפים הבסיסיים לבין התחושות המעודנות יותר והגיבורים מייצגים דילמות רגשיות ומוסריות. אך המסר ברור: על האדם לפעול מתוך אמונה ולא מתוך רגש.

הפוסט ריקוד בבאלי: הטוב והרע בתנועה מזרחית הופיע ראשון במסע אחר