ב־20 בספטמבר 2004, הלכה לעולמה במחוז ז'יאנגיונג (Jiangyong) שבחבל הונאן (Hunan) בסין אישה ששמה יאנג הואני. הואני מתה בשיבה טובה מאוד, בגיל 98, ועימה הסתלקה כנראה מן העולם גם הנוּּשוּ, שפה סודית שדוברה בפי נשים בלבד במרכז סין ובדרומה במאות השנים האחרונות.

מאז שנות התשעים של המאה הקודמת היתה הואני — שלא ידעה לקרוא ולכתוב מנדרינית — העדות החיה היחידה לשפה הסודית הזאת, שבאמצעותה ביטאו הנשים את מאווייהן הכמוסים ביותר. עם מותה היה נדמה כי לא נותרה כל עדות לנושו, מכיוון שעל פי המסורת הסינית המתים נקברים עם כתבי היד שלהם, אך נתמזל המזל ובשנת 2004 הצליחו כמה חוקרים מאוניברסיטת קינגואה (Qinghua) להשיג כמה מכתבים ושירים פרי עטה של הואני. החוקרים מקווים לשחזר בעזרתם את השפה הסודית בת 400 השנים.

אין זה טקס הקבורה היחיד שבו נטמנה עם הנפטר גם לשונו. בשנת 1777 הלכה לעולמה בחצי האי קורנוול (Cornwall) שבדרום־מערב בריטניה האישה שוכנת המערות והביבים

קלש היא אחת השפות הקטנות המדוברות באזור צ'יטרל בקצה הצפון-מערבי של פקיסטן. היא נמצאת בסכנת הכחדה מכיוון שדובריה הם בני דת הקלש, אולם ברגע שהם ממירים את דתם לאיסלאם הם מפסיקים לדבר בה ומתחילים לשוחח בשפה הקרויה קוואר. צילום: רויטרס

דוֹלִי פֶּנְטְרִית. מסופר עליה שמילותיה האחרונות היו Me ne vidn cewsel Sawznek — אני לא מדברת אנגלית. חוקרים אמנם סבורים כי דולי דווקא כן ידעה מילים מעטות באנגלית, אולם לשונה היתה הקורנית, שפה קלטית עתיקה הקרובה לברטונית, לוולשית ולאירית.

הקורנית היתה שפתו של חצי האי קורנוול לאחר שנכבש כולו בשנת 930 לערך על ידי מלך הסקסונים אָתֶלְסְטַן. היא שגשגה בימי הביניים, ובמאה ה־13 דיברו אותה כמעט ארבעים אלף בני אדם, אך במאות ה־16 וה־17 הלכה השפה ודעכה, וסבורים כי האדם האחרון שדיבר אותה כשפתו היחידה מת בשנת 1676. בשנים האחרונות מנסים להחיותה, וכיום מעריכים את יודעיה בכ־3,000, אולם איש מהם איננו דובר קורנית כשפת אם.

בקצה השני של העולם, בעיר קווינסלנד (Queensland) שבאוסטרליה, הלך לעולמו ב־1972 ארתור בנט, אחרון דובריה של השפה מְבָּבָּרָם. בנט דיבר את השפה אך בקושי וידע רק מילים מעטות. בעשרים השנים האחרונות לחייו הוא לא דיבר ולו מילה אחת במבברם.
גורל דומה מצפה לגברת מרי סמית, בת 83, תושבת אנקורג' (Anchorage) שבאלסקה. סמית היא אחרונת דוברי האייק (Eyak), אחת משפותיה העתיקות של אלסקה, והיא אומרת כי קשה לה עם העובדה שהיא אחרונת דוברי השפה.

טבח לשוני
היעלמות שפה מן העולם אינה עניין נדיר, והיא מתרחשת כנראה בכל שבועיים. מומחים סבורים שבכל שנה מתות כ־25 שפות. בקצב הזה תאבד האנושות עד סוף המאה הזאת כמחצית ממלאי השפות שברשותה, ונראה כי הקצב אף יתגבר עקב השתלטותן של שפות מסוימות על התקשורת בעולם. יש הסבורים ששיעור השפות שייעלמו יגיע עד לתשעים אחוזים מכלל השפות. בדו"ח של אונסק"ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם, נקבע כי עד סוף המאה ייכחדו 5,500 מ־6,400 השפות המדוברות כיום. אונסק"ו

מכנה את התופעה "טבח".

השפות המאוימות ביותר נמצאות באזורים של העולם השלישי: יותר ממחצית מ־600 הלשונות של אינדונזיה ויותר ממחצית מ־860 לשונותיה של פפואה ניו־גיני עומדות להיכחד, ומאתיים מהלשונות באפריקה כבר מדוברות בפי פחות מ־500 דוברים. אף כי שפות רבות באפריקה ובהודו שרדו את הכיבוש הקולוניאלי, הן לא יוכלו לכיבוש התקשורתי של האנגלית. גם במדינות שהיו בעבר מעבר למסך הברזל, למשל בברית המועצות לשעבר ובסין, לשונות הולכות ונעלמות, ואפילו באזורים המפותחים של העולם יש שפות בסכנה. באירופה, למשל, מתוך 123 שפות שנבדקו, תשע גוססות, 26 קרובות לחיסול ו־38 בסכנה מיידית, כלומר במצב סופני.

שפות נעלמו לכל אורך ההיסטוריה, אם כי בקצב אטי מבימינו. חוקרים מעריכים שב־5,000 שנות ציביליזציה נכחדו כשלושים אלף לשונות, ואת רובן הגדול כלל איננו מכירים. מות שפות הוא תוצאה בלתי נמנעת של שליטת שפות חזקות. שפה מצויה בסכנה כאשר דובריה מפסיקים לתפקד בה; היא מאבדת את תפקודיה התקשורתיים והחברתיים, אינה נדרשת בניהול חיי היומיום ואינה כדאית במישור הכלכלי. להיעלמותן של שפות יש סיבות רבות ומגוונות, והן כרוכות זו בזו.

כיבוש צבאי
תוצאות כיבוש כזה יכולות לגרום להכחדת שפה. טבח עם, למשל, יגרום להפסקת השימוש בשפה שהיתה קודם שפת אם. זה מה שקרה בצפון אמריקה, שבה נותרו ב־1960 רק כ־215 שפות מתוך קרוב ל־700 שנמנו אחרי גילוי אמריקה. זה גם מה שקרה בברזיל ובאוסטרליה, בברית המועצות ובסין. אבל כיבוש הוא לא תמיד ערובה לניצחונה של שפת הכובשים. כאשר הרומאים כבשו את יוון, למשל, לא הם היו אלה שכפו את שפתם על היוונים, אלא להפך — העבדים היוונים לימדו את החיילים הרומאים יוונית. זאת בגלל עוצמתה של הלשון היוונית. לעומת זאת, כאשר כבשו הרומאים אזורים דוברי שפות גרמאניות, כמו צרפת, השתלטה השפה הלטינית לחלוטין על שפות המקום, והיא שולטת שם עד עצם היום הזה.

כיבוש דתי
אבל לא רק כיבוש צבאי אלא אף כיבוש "דתי", כלומר המרת דת, יכול להביא לנטישת שפה. דוגמה לכך אפשר למצוא בפקיסטן, שמצויות בה עשרות שפות בסכנה מיידית. באזור צ'יטרל (Chitral), בקצה הצפון־מערבי של פקיסטן, תשעים אחוזים מכרבע מיליון התושבים דוברים שפה הקרויה קוֹואר. מלבדה מדוברות באזור שפות קטנות רבות, ולהן מאות או אלפי דוברים בלבד. אחת מהן היא קָלָש, הנמצאת בסכנת הכחדה בגלל העובדה שדובריה הם בני הדת קלש, אולם ברגע שהם ממירים את דתם לאסלאם, הם מפסיקים לדבר בה ומתחילים לשוחח בקוואר.

שלטון חדש
גם התחלפות שלטון יכולה להחיש היעלמות שפות. עליית השלטון הקומוניסטי ברוסיה היא דוגמה מובהקת. בשוליה של ברית המועצות חוסלו בשנות השלושים של המאה הקודמת

ג'נבייב אסקיור (מימין), בלשנית מאוניברסיטת מינסוטה, העובדת עם ריינה מרטינז מפונטה ורדה שבהונדורס כדי לתעד את שפתה המקורית של מרטינז – גאריפונה – שנמצאת בסכנת הכחדה | צילום: אי.פי

שפות רבות, ואחרי מלחמת העולם השנייה – שפות רבות עוד יותר. אחת השפות שנפגעה וכמעט עברה מן העולם היא שפתם של האיזורים, הקרויים גם אינגרים. זהו עם היושב בשיפולים המערביים של סנט פטרבורג, בין הנהרות נרבה (Narva) ונבה (Neva), ובניו הם תושביו המקוריים של האזור הקרוי "אינגריאה".

בשנת 1703 נוסדה העיר סנט פטרבורג בלב האזור האינגרי, והדבר הגביל מאוד את התפתחות העמים המקוריים במקום. למרות זאת נרשמה במאה ה־19 עלייה קבועה במספר האינגרים. ב־1897 הם מנו 21,700 בני אדם, וב־1926 הגיע מספרם ל־26,140.

בשנות השלושים של המאה הקודמת הוגלו האינגרים לפינלנד, והוחזרו למרכז רוסיה רק ב־1945. בשל כל הטלטולים הללו צנח מספרם בשיעור של 97 אחוזים בשלושים שנה, ובד בבד שפתם כמעט נעלמה. ב־1956 הורשו האינגרים לשוב לכפריהם המקוריים. את מה שנותר מהם ומשפתם תמחיש הסטטיסטיקה: ב־1989 נרשמו 820 תושבים אינגרים בלבד באזור סנט פטרבורג, ורק 302 היו מסוגלים להתבטא בלשונם.

חולשה כמותית
שפות מקומיות רבות, המדוברות בפי דוברים מעטים בני מחמישים ומעלה, נידונות לכליה. כך קרה לשפה זָפָרוֹ באקוודור. בסוף 1999 נותרו רק חמישה דוברי זפרו מבוגרים מאוד. דוגמה נוספת היא הלִיבוֹנִית, שפתה העתיקה של לטביה. בשנת 1995, בהיותי בלטביה כחבר משלחת בינלאומית של האו"ם, הפגישו אותי עם דוברת הליבונית האחרונה. ייתכן שהיום, עשר שנים מאוחר יותר, שתיהן אינן עוד עימנו.

ההערכה היא שכדי שלשון תשרוד עליה להיות מדוברת בפי מאה אלף דוברים לפחות. הבעיה היא שרוב 6,400 השפות בעולם מדוברות בפי הרבה פחות ממאה אלף בני אדם. אמנם קהילה לשונית קטנה יכולה להתקיים אם היא מבודדת משפה מאיימת ומוגנת על ידי מכשול פיסי כגון הרים, נהרות, יערות וכדומה, אולם בעידן התקשורתי של ימינו כבר אין כמעט קהילות מבודדות שכאלה.
חולשה כמותית יכולה להיגרם גם מפיזור דמוגרפי רחב מאוד. זה בדיוק מה שקרה ללשון השנייה בגודלה בהולנד – הפְרִיזוֹנִית. הפריזונים הם עם המפוזר בשלוש ארצות – הולנד, גרמניה ודנמרק – ועל פני שטח נרחב, כולל איים רבים בין הולנד לדנמרק.

הפריזונית היא שפה גרמנית הקרובה להולנדית ובייחוד לאנגלית (בעצם זוהי השפה הקרובה ביותר לאנגלית). הפיזור הגיאוגרפי, הקרבה לשפות חזקות מאוד והדיכוי ההולנדי עד שנות החמישים של המאה שעברה פגעו בפריזונית פגיעה אנושה.

הגירה
גורם נוסף העלול לאיים על שפה הוא הגירה גדולה אל השטח שבו מדוברת השפה, הגירה ההופכת את שפת המהגרים לשפה דומיננטית. דוגמה מובהקת לכך היא הוואי. בראשית המאה ה־19 השפה הפולינזית של המקומיים היתה מדוברת בפי רוב האוכלוסייה. תהליך ההידלדלות היה מהיר מאוד: ב־1878 היו דוברי הפולינזית המקומיים 81 אחוזים מן האוכלוסייה, ב־1900 ירד שיעורם באוכלוסייה ל־24 אחוזים, ב־1930 הם היו 13 אחוזים, וכיום שיעורם הצטמק לכדי אחוז וחצי בלבד מכלל האוכלוסייה.

עליונות כלכלית
התבוללות, נישואי תערובת ושיעור ילודה נמוך – כל אלה הם סיבות נוספות לאיום על

הסאמים, המוכרים גם בשם לאפונים, חיים אלפי שנים בצפון הרחוק בשלוש מדינות – בשוודיה, בנורווגיה ובפינלנד – וכן בחצי האי קולה ברוסיה. בשוודיה מצבם הוא הקשה ביותר מבחינה תרבותית. יש שלושה דיאלקטים של סאמית – מזרחי, מרכזי ודרומי. ההיסטוריה של המילה הכתובה של הסאמים נעוצה בתרגום של ספרות מיסיונרית בתחילת המאה ה-17, ועל אף "נורווגיפיקציה" במאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים, השפה והתרבות הסאמיות התאוששו מאז מלחמת העולם השנייה | צילום: רויטרס

שפות ולהיעלמותן. בייחוד מרתק הגורם הסוציו־אקונומי, המעודד דוברי שפה חלשה לזנוח אותה ולהעדיף על פניה שפה חזקה. זה מה שקרה לאחת משפותיה של סיביר – הקָמָסִינִית.

דובריה של שפה זו שינו את לשונם שלוש פעמים במהלך חמישים שנה בתופעה הנקראת "מוטציה לשונית". השפה הקמסינית שייכת לקבוצת הלשונות הסָמוֹיָאדִיות, שעימן נמנית גם השפה ההונגרית. בסביבות 1840, לאחר מאות שנות שימוש בלשונם, החלו דוברי הקמסינית לדבר תורכית. הדבר קרה בעקבות השלטון התורכי על אזורים נרחבים של היבשת, בעיקר על קווקז ומרכז אסיה, ובשל העליונות הכלכלית של התורכים. הקמסינים אמנם לא חיו באזור שנכבש, אבל ההשפעה התורכית היתה חזקה וגברה על שיקולים אחרים. אולם כעבור חמישים שנה, לקראת 1890, הם החלו לדבר רוסית, שפתם עד עצם היום הזה.

הסיבות לכך היו הירידה הדרסטית בעוצמתה של האימפריה העות'מאנית, אשר הלכה והצטמקה מיום ליום, ועליית מעמדה של השפה הרוסית. דרך אגב, אחרון דוברי הקמסינית נקבר בשנת 1989.

הגורם הפוליטי
גורם מכריע בעל חשיבות עצומה הוא הגורם הפוליטי. שפות שאינן שפות מדינה רשמיות נמצאות בסכנה מתמדת. זה מצבן של האבוריג'יניות באוסטרליה, הסיביריות ברוסיה, הברברית באלג'יריה, הכורדית בתורכיה, הבושמנית וההוטנטוטית בדרום אפריקה ומאות שפות המיעוטים בחמש היבשות. באוסטרליה, מדיניות הפרדת הילדים האבוריג'ינים מהוריהם במאה העשרים זירזה את היעלמות השפות שלהם, ושפת האם של הילדים האלה היתה אנגלית. גם בארצות הברית נמסרו ילדים אפאצ'ים אינדיאנים לאימוץ בידי הורים לבנים, והתוצאה זהה לזאת שבאוסטרליה.

דוגמה מרתקת להיעלמות שפה הכרוכה גם שלטון חדש, אם כי לא באמצעות כיבוש, וגם בעליונות כלכלית היא זו של השפה אָלֵאוּט — השפה המדוברת בכמה איים השוכנים בין רוסיה לאלסקה. תחת השלטון הרוסי היתה האלאוט שפה מדוברת וכתובה כאחד. אחרי מכירת האיים לארצות הברית, בשנת 1867, השתלטה האנגלית על כל תחומי החיים, כפי שהיה מקובל בארצות הברית. שלטונות ארצות הברית התירו ליושבי האיים להשתמש באנגלית בלבד – בבתי הספר, בתקשורת ובחיי היומיום. התוצאה – הידרדרות מוחלטת של האלאוט והזנחת השפה. רק במחצית השנייה של המאה העשרים החלו לשקם אותה, אולם זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. כיום יש באיים כמאה תושבים המסוגלים להתבטא באלאוט, וכמאתיים תושבים נוספים המבינים אותה אך מתקשים להתבטא בה – כולם בני 55 ומעלה. לא קשה לנחש איזה גורל צפוי לה.

אסטרטגיות של הגנה
אפשר לנסות להגן על שפות מאוימות בדרכים שונות. יש הנוקטים פעולות ארגוניות של לימוד השפה בבתי ספר ובמסגרות חוץ־חינוכיות, ויש יחידים הנוקטים פעולה ומנסים למנוע דו־לשוניות ואובדן של שפת האם המקורית. לסוג הראשון דוגמאות אין־ספור. המצליחות שבהן — הקטלנית בספרד, הבהסה באינדונזיה ובראש כולן העברית בארצנו.

אולם מרתקים יותר הניסיונות של יחידים לשמר את הלשון. באחת מתוכניות הטלוויזיה של רשת דיסקברי הופיע בשנה שעברה סיפורה של צעירה שוודית בשם אנה. האמת היא שאנה אינה שוודית במוצאה, אלא סָאָמִית. הסאמים, המוכרים גם בשם לאפונים, חיים בצפון הרחוק בשלוש מדינות: בשוודיה, בנורווגיה ובפינלנד. בשוודיה מצבם הוא הקשה ביותר מבחינה תרבותית, ויש הטוענים כי בניגוד לשתי שכנותיה, שוודיה מדכאת את מיעוטיה. היא הצטרפה להצהרה האירופית על זכויות שפות מיעוטים רק בשנת 2000, אחרי הפצרות ולחצים רבים.
אנה סיפרה בתוכנית על המאמצים הגדולים שהיא עושה ללמוד ולשמר את הסאמית, שפת אבותיה. מדי שבוע היא נוסעת שמונים קילומטרים, בדרך כלל בשלג ובקור של חמישים מעלות צלזיוס מתחת לאפס, כדי שתוכל להתאמן עם סבתה. היא אומרת שהיא תדבר עם ילדיה רק סאמית.

ילדים כורדים בבית ספר יסודי בכפר קורטולוס שבדרום-מזרח תורכיה. במשך שנים היה אסור ללמד את השפה הכורדית במדינה, אך לפני כשלוש שנים, בעקבות מאמציה של תורכיה להצטרף לאיחוד האירופי, היא הקלה במקצת את האיסור. כיום מותר ללמד כורדית בכמה בתי ספר פרטיים במזרח המדינה (שם נמצאים הכורדים) וכן מותר לשדר כורדית בכמה ערוצי טלוויזיה, אבל רק בשעות הערב ורק למשך שעתיים בכל פעם | צילום: אי.פי

מצב נוסף מעניין במיוחד, וייחודי למיטב ידיעתי, הוא המקרה של שפתה של ממלכת בוטאן, השוכנת מצפון־מזרח להודו, שבה שפתה הרשמית של המדינה נמצאת בסכנה. באירלנד שרר מצב דומה במחצית המאה העשרים, לאחר קבלת העצמאות, אולם כיום נראה שסכנה זו חלפה שם. בבוטאן, לעומת זאת, הבעיה הולכת ומחריפה.

השפה בבוטאן נקראת דזונגקה ונכתבת באל"ף־בי"ת הנהוג בשפות של המזרח הרחוק. למרות היותה השפה הרשמית במדינה ועל אף ניסיונות הממשלה לכפות את השימוש בה במינהל ובתקשורת, רוב הבוטאנים מדירים ממנה את לשונם, ועתידה לוט בערפל.

גם ארגונים בינלאומיים, ובראשם אונסק"ו, מנסים להגן על השפות החלשות והנכחדות. בהצהרת אונסק"ו על שונות תרבותית משנת 2001, ובהחלטת העצרת הכללית של האו"ם 56/262 מיום 15 בפברואר 2002, נאמר: "תוכנית הפעולה של ההצהרה האוניברסלית למגוון תרבותי כוללת אבטחת המורשת הלשונית של האנושות ומתן תמיכה לביטוי, ליצירה ולהפצה במספר גדול ככל האפשר של שפות". אונסק"ו אף צירפה את השפות הנכחדות לרשימת אוצרות הטבע הזקוקים להגנה בינלאומית.

אבל מומחים רבים מסכימים כי הישועה לשפות שבסכנה, הייתי מכנה אותן "שפות סופניות", לא תצמח מהצהרות של מדינאים או של בלשנים אלא מנקיטת פעולות לפי דגם אחד ויחיד בתולדות האנושות: השפה העברית. במשך 1,700 שנים לא היתה העברית שפה מדוברת, וסכנת הכחדה ריחפה מעליה. אולם היא קמה לתחייה וחזרה להיות שפה חיונית ומלאת אנרגיות, שפה ככל השפות, עם כל היתרונות והחסרונות הכרוכים בכך. הדבר קרה בזכות אמונתם ודבקותם במטרה של דובריה ומעצביה. הרוח החיה היה כמובן אליעזר בן־יהודה, אבל יש לזקוף הצלחה זו לרבים וטובים בארץ ובחוץ לארץ וגם לדור הצעיר – ילידי סוף המאה ה־19 ותחילת המאה העשרים.

הפוסט שפות נכחדות: המילה האחרונה הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט שפות מבודדות: הלשון האבודה של האיים הופיע ראשון במסע אחר

אין כמו שפה לשקף את התרבות ואת הלכי הנפש של המשתמשים בה. כמו בצילום רנטגן ניכרים בה עקבותיהן של ההיסטוריה והגיאוגרפיה, שחרצו בה סימנים ונתנו לה צורות. כפי שבשפות של שוכני הקוטב יש עשרות מילים לתאר מצבי צבירה של שלג וקרח, וכפי שבשפה האנגלית יש המון ניואנסים לגוני־גוונים של גשם, כך בשפות של יהודים יש ביטוי לנדודים, לגירוש ולחיים לצד תרבויות אחרות. הדבר נכון באשר ליידיש, שפתם של היהודים במזרח אירופה, והוא נכון עוד יותר באשר ללדינו, שפתם של הגולים מספרד ומפורטוגל, שנפוצו לאורך חופי הים התיכון כולו, משפיעים ומושפעים.
הלדינו מרתקת אליה חוקרי שפה, היסטוריה ותרבות מכל העולם, גם כאלה שאין להם עניין בתרבות היהודית דווקא, פשוט משום שהיא תופעה יוצאת דופן. כאשר גורשו היהודים מחצי האי האיברי ב־1492, הם לקחו איתם את השפה שדיברו בה – הספרדית שדוברה ונכתבה בקרב יהודים ולא־יהודים כאחד בספרד של התקופה ההיא. הגירוש מהמולדת מנע מהמגורשים את היכולת להתעדכן בהתפתחות השפה, כך שעם השנים, כשבספרד כבר דיברו ספרדית אחרת, מודרנית יותר, הלדינו שימרה – ועדיין משמרת – את אוצר המילים ואת הדקדוק של הספרדית מהמאה ה־15. לא לחינם הספרדים בני זמננו חשים התפעמות לא קטנה נוכח דוברי לדינו, כמו שאנו היינו חשים לו פגשנו בדובר עברית רהוטה מתקופת המשנה, מתובלת בביטויי סלנג עדכניים בארמית.

ה"לינגואה פרנקה" של היהודים
אחרי גירוש ספרד התגבשה תופעה חברתית־לשונית ייחודית. המגורשים, שהגיעו מחצי האי האיברי לממלכה העות'מאנית – שהיתה אז בעיצומו של מסע כיבושים, ובתוך שנים

מודעת פרסומת בעיתון בלדינו שראה אור בסלוניקי, יוון, בשנת 1920 בערך צילום: באדיבות ארכיון התצלומים, בית התפוצות, תל אביב

מעטות החזיקה ברוב הטריטוריות שסביב הים התיכון – הצטרפו לקהילות יהודיות שחיו במרחב הזה ודיברו בינן לבין עצמן יוונית־יהודית.
האימפריה העות'מאנית פתחה את זרועותיה בשמחה לקלוט את המגורשים. רבים מהם היו משכילים ובעלי ידע טכנולוגי וקשרים שהיו שווים הון, ולכן הם יכלו לתרום תרומה רבה לחיי המסחר והכלכלה בארצם החדשה. אחרי ככלות הכל, היהודים האלה היו בניה של אחת מהציביליזציות הגדולות של זמנם – ספרד – שעד עלייתם של המלכים הקתולים הקנאים היתה חממה רב תרבותית ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, שהגיעו יחד להישגים תרבותיים אדירים.
"ואז קרה דבר יוצא דופן", אומר אליעזר פאפו, יליד סרייבו ודובר לדינו מהבית, סגן מנהל מרכז משה דוד גאון לתרבות הלדינו באוניברסיטת בן־גוריון. "במקום שהמצטרפים החדשים ילמדו את שפת המקום ואת הניב המקומי של היוונית־היהודית – הם המשיכו לדבר בשפתם והנחילו למקומיים את השפה היהודית־הספרדית. בתוך מאה שנה נעשתה הלדינו לשפה השלטת בקרב היהודים שסביב הים התיכון. למה הדבר דומה? כאילו יגרשו היום, חס וחלילה, את כל יהודי אמריקה לאלבניה. רק טבעי שבתוך זמן קצר ידברו רוב יהודי אלבניה אנגלית, וגם היהודים האלבנים המקוריים מדורי דורות יתבוללו לתוכם, כי זו הקהילה החזקה יותר, מכל הבחינות".
כך נוצרה שפה ים תיכונית־יהודית משותפת, שאִפשרה לדובריה לקשור ביניהם במהירות ובקלות קשרי מסחר, מידע ותרבות, ולמצוא שותפים עסקיים ובני זוג יהודים בארצות אחרות. "הלדינו היתה ה'לינגואה פרנקה', השפה המשותפת, של היהודים יושבי אגן הים התיכון", אומר פאפו. "יהודי היה יכול להגר מסרייבו לירושלים או מצפון אפריקה לדוברובניק, בלי שיצטרך לשנות את שפתו במידה רבה. אמנם הדיאלקט היה שונה, המבטא קצת אחר, אבל בסך הכל זו אותה השפה". לא מפתיע לגלות שגם לא־יהודים רבים למדו את השפה, שנחשבה לשפה חשובה בעולם המסחר.

מקידה עיר השוטים
מעקב אחרי התפתחות הלדינו הוא בעצם מסע לאורך חופי הים התיכון, וגם אל מעבר להם. הלדינו התפתחה לשני דיאלקטים עיקריים: הלדינו המזרחי, שדובר בתורכיה וברודוס והושפע מהספרדית הקסטיליאנית; והלדינו המערבי, שדובר ביוון, במקדוניה, בבוסניה, בסרביה וברומניה, ושימר את הספרדית שדוברה בצפון ספרד ובפורטוגל. מכיוון שאמסטרדם, אנגליה ואיטליה לא נותקו לגמרי מספרד, הספרדית הקסטיליאנית של המגורשים שהיגרו אליהן המשיכה להתעדכן במעט. בכל מקום שנקלטו בו המגורשים היכתה הלדינו שורש, ובה בעת ניזונה גם מאדמת המקום החדש. הספניולית, שנקראה גם ג'וּדֶזְמוֹ,
היתה – בשינויים קלים — אֶסְפַנְיוֹלִיקוֹ במזרח התיכון, חָכֶּתְיָה בצפון מרוקו, וטָטוּאָנִי באלג'יריה.
הלדינו היא שפה גמישה. באוצר המילים שלה יש מאות מילים ספרדיות שנעלמו מהספרדית

מכתב תשובה בלדינו של הרצל ועוזרו ע. קוקש לרב אברהם מסוסה. וינה, 25 באפריל 1901 | צילום: באדיבות הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון הרצל, ירושלים

המודרנית, וכן מילים משפות שונות שמקורן במקומות שבהם דיברו היהודים לדינו. המילים הזרות בלדינו נגזרו בעיקר מעברית, מערבית, מתורכית, מיוונית, מצרפתית, מפורטוגלית ומאיטלקית. בלדינו המדוברת בישראל הושאלו כמה מילים אפילו מהיידיש. ברוב הזמן נכתבה הלדינו באותיות עבריות או בכתב רש"י. רק במאה העשרים החלה הלדינו להיכתב באותיות לטיניות.
אך לא רק בלשנים נהנים מאוצרותיה הייחודיים של תרבות הלדינו, גם חוקרי פולקלור מוצאים בה כר נרחב למחקריהם. אחת מהם, פרופ' תמר אלכסנדר, מנהלת מרכז משה דוד גאון לתרבות הלדינו וראש החטיבה לפולקלור בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, חוקרת באמצעות הסיפורים והפתגמים את הזהות האתנית־הקבוצתית של דוברי הלדינו. כמו השפה, גם הסיפורים, המטבח והאמונות העממיות משותפים לרבים מהעמים היושבים סביב הים התיכון, אך לא נעדר מהם גם הממד האוניברסלי. "הסיפורים הם בבסיסם אותם הסיפורים, אבל לכל קבוצה יש דרך משלה לספר אותם", אומרת פרופ' אלכסנדר. "כך נחשפה רקמה ייחודית של הווי חיים: שמות של מאכלים, מקומות, דמויות מפתח ונושאים שמעסיקים את הקבוצה".
דוגמה לכך היא דמותו של ג'וחה, דמות ים־תיכונית מובהקת של שוטה־חכם עממי. על ג'וחה, מספרת פרופ' אלכסנדר, יש סיפורים מקבילים רבים בלדינו, בערבית, בתורכית, באיטלקית ובשפות נוספות. "הערבים יאייתו אותו ג'וחא, המרוקאים יקראו לו ג'יחא, בסיציליה – ג'יופה ובתורכיה – נאסר א־דין חוג'ה, אבל התכונות יישארו אותן התכונות, כפי שבכל הקבוצות האנושיות רווחים הסיפורים על הטיפש ועל הטיפש־חכם או על עיר הטיפשים. גם בלדינו, אגב, יש מקבילה לחֶלֶם, הלוא היא מקידה, עיר השוטים. מולה ניצבת עיר החכמים — שהיא כמובן ירושלים".

נגיעה של יהדות
כל התרבות העשירה הזאת כמעט שהתחסלה בידיהם של הנאצים. רוב הקהילות היהודיות באירופה שבהן דיברו לדינו – סלוניקי, רודוס, סרביה, בוסניה ואחרות – הושמדו. העולם הספרדי־יהודי נהרס כמעט לגמרי, חוץ מהקהילות של תורכיה ובולגריה, ששרדו. יהודים אלה הגיעו ברובם לארץ, אבל תרבות כור ההיתוך של ישראל בשנות החמישים של המאה

הקודמת לא היטיבה לא עם הלדינו ולא עם היידיש. הלחץ לדבר עברית בלבד פעל את פעולתו, והשפות היהודיות שקעו והלכו.  כיום ישראל היא המדינה שבה מספר דוברי הלדינו הוא הגדול ביותר בעולם, וגם הוא אינו עולה על 200 אלף איש לכל היותר. הלדינו אמנם לא גוועה, אבל ילדים שהוריהם אינם מדברים עימם לדינו מגיל צעיר, הלדינו אינה קולחת מפיהם.
בשנים האחרונות מסתמנת בארץ ובעולם תחייה של הלדינו. כיום, למשל, ברוב האוניברסיטאות בארץ מלמדים את השפה, ושני המרכזים הגדולים ללימודה הם מרכז סלטי בבר אילן ומרכז גאון בבן־גוריון. אך גם מחוץ לאקדמיה יש בה התעניינות גדולה. נערכים ימי עיון, הרצאות וכנסים לקהל הרחב, ויש מתעניינים רבים. בחנויות הספרים אפשר למצוא עוד ועוד ספרים העוסקים בבישול, במנהגים, בפולקלור, בפתגמים ובסיפורי העם היהודי־ספרדי.
אם פעם היה רק "בוסתן ספרדי" של יצחק נבון (וגם הוא הועלה מחדש לאחרונה ב"הבימה"), הרי שכיום יש בארץ יצירה תרבותית עשירה, בעיקר מוזיקלית, בלדינו. גם האינטרנט תורם את שלו לתחייה, ובאתרי אינטרנט ישראליים פועלים כמה פורומים המוקדשים לתרבות הלדינו, ובהם מחליפים המשתתפים זיכרונות מבית אבא, מתכונים מבית אמא ודעות בענייני היום.
מספר הנרשמים ללימוד השפה גדל בהתמדה בקצב מפתיע. אליעזר פאפו אומר שאפילו לקורסים המתקדמים בתרבות הלדינו שהוא מעביר, קורסים שנדרש להם ידע קודם, נרשמו פי שלושה סטודנטים מהמצופה. רבים מהם כלל אינם באים מבתים דוברי לדינו, והם הגיעו לנושא בעקבות רומן עם השפה הספרדית בטיולים בדרום אמריקה ואפילו דרך הטלנובלות הטלוויזיוניות. הלדינו היא תרבות לטינית עם נגיעה של יהדות, הוא אומר, וזה מושך.
מה פשר הגל היהודי־הספרדי הזה? פרופ' אלכסנדר מאשרת שהנושא באופנה. לדעתה זו תולדה של השינוי הגדול במדיניות הרשמית של המדינה – מכור היתוך לפלורליזם ולרב־תרבותיות – שינוי שהביא להכרה בשואה של הקהילות הספרדיות במלחמת העולם השנייה (ולהכללתה בספרי הלימוד אחרי שנים של התעלמות), ולהקמתה של הרשות הלאומית לתרבות הלדינו לצד הרשות הלאומית לתרבות היידיש.

אליעזר פאפו מקשר את הרנסנס הזה גם לרוח הפוסט־ציונות שמנשבת בקרב האליטות: "השיח הפוסט־ציוני גרם לכמה מהאנשים להרגיש שהבסיס של הציונות רעוע. כדי לחזק אותו הם לקחו יסודות ממה שקדם לציונות: הגלות שנשללה, בית אבא, בית סבא, הניחוח של ההווי הספרדי־העות'מאני. עד תמול־שלשום, מי שלא גלגל את הרי"ש כמו הצברים, נחשב שונה. היום, מי שאין לו סיפור מתובל בלדינו, ביידיש או בערבית־יהודית, הוא השונה, והוא צריך למצוא לו סיפור משלו".

הפוסט לדינו – תחייתה של שפת היהודים הופיע ראשון במסע אחר

המטייל המערבי בסין לא תמיד מבחין בכך, אך בעודו מטייל בסין העצומה, הוא שומע עשרות ומאות דיאלקטים שונים של השפה הסינית. הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בסין היא ה"האן" והסינית היא השפה המדוברת בפי רובה המכריע של אוכלוסיית סין, כש-5%-6% מתושבי סין דוברים מגוון של כ-50 שפות אחרות. הדיאלקט המנדריני הוא העיקרי בסין, אך ככל שמתרחקים מעיר הבירה, בייג'ינג, שומעים יותר ויותר דיאלקטים מקומיים.

הנהרות והתעלה הגדולה אפשרו מעבר מהיר של יבולים, טכנולוגיה ותרבות בין אזורים שונים ותרמו לאיחוד תרבותי ופוליטי בסין. עיקר ההשפעה הגיעה מן הצפון ושיטת הכתב שנוצרה שם דחקה והחליפה כל שיטה אחרת, עד שנותרה כצורת הכתב הנפוצה כיום. לכך תרם גם הקיסר Qin הראשון (206-221 לפנה"ס) כשהכריז שכל ספרי ההיסטוריה שנכתבו לפני זמנו הם חסרי ערך וציווה לשרוף את כולם.

הסינית המדוברת היא אוסף של דיאלקטים, שהם שפות בפני עצמן וההבדל ביניהם דומה להבדל בין צרפתית, ספרדית ואיטלקית השייכות כולן לאותה משפחת שפות. סיני מהצפון לא בהכרח יוכל לדבר עם סיני מן הדרום והם עשויים להשתמש בשפה הכתובה כדי לתקשר. גם בטלוויזיה הסינית כמעט תמיד יש כתוביות בסינית, אפילו כשמדברים בה בסינית, משום שלא כולם מבינים את הדיאלקט המדובר.

משמאל לימין – התפתחות הסימן שמייצג את המילה "שמש"

הכתב הסיני התפתח באלף השני לפנה"ס והוא בנוי מסימנים שמייצגים מילים. מקורו של כל סימן בציור של עצם, מושג או פעולה, והוא מורכב מקווים (מקו אחד ועד 28 קווים). מספר הסימנים גדל עם השנים עד שהגיעו למספר מדהים של 56,000 סימנים.

בתחילת המאה ה-20, עם צמיחת הלאומיות הסינית, נוצרה שפה כתובה מובנת יותר, ובה מיוצגות המילים לרוב ע"י צרוף של 2 סימנים, דבר המקל על הזיהוי וההבנה. ברחבי סין נפוצה שיטת הכתיבה המקוצרת, בעוד שבטייוואן, הונג קונג ואזורים נוספים שמחוץ לסין, משתמשים עדיין בסימנים המסורתיים.

הממשלה הקומוניסטית, במאמץ לחזק את שליטתה במדינה ולצמצם את אחוזי האנאלפבתיות, הקימה את התנועה לרפורמת השפה בסין והציבה לה כמה מטרות:

1. לפשט את הסימנים הקלאסיים ע"י צמצום מספר הקווים שלהם, וביטול חלק מהם.
2. לספק אמצעי תקשורת אחיד לכל סין ע"י הפצת הדיאלקט שנבחר כרשמי.
3. להציג תעתיק פונטי לסימנים הסינים.
הדיאלקט הרשמי שנבחר כונה Pu Tong Hua (שפה נפוצה, רגילה)
וב-1956 זו הפכה לשפת הלימוד הרשמית במדינה.

למעלה: משמאל לימין – התפתחות הסימן למילה "אש". למטה: משמאל לימין – התפתחות הסימן למילה "פיל"

מילה סינית יכולה להיות מורכבת מסימן אחד או יותר. לרוב, האטימולוגיה של המילים היא פשוטה. המילה "פיראט", למשל, מורכבת מהסימן "גנב" והסימן "ים". סימנים רבים מורכבים משילוב של שני ציורים: לרוב ישמש חלק אחד לתת משמעות והשני יבטא את הצליל. מכיוון שיש בסינית הרבה צלילים דומים, השימוש בשני סימנים תורם לזיהוי נכון של המילה.

בתרגום שמות זרים לסינית מנסים לתת שם שיישמע דומה בצליל ויש לו גם משמעות דומה. כך עשו בתרגום שמות המדינות צרפת (FaGuo) ואנגליה (YingGuo). לפעמים יסתפקו רק בצליל כמו בתרגום שמה של מדינת ישראל (Yi Se Lie). בתרגום שמות אנשים, משתדלים לתת שמות דומים מבחינת הצליל, ואם מוצאים, משתמשים בסימן שהמשמעות שלו תהיה חיובית. הסינים מאוד אוהבים לתת לאנשים זרים, המגיעים לחיות או לבקר בסין, שמות במתנה ולרוב הם ישתדלו מאוד שהשם יכיל סימן עם משמעות מחמיאה.

הפוסט זה סינית בשבילי הופיע ראשון במסע אחר