חתך רוחב בגזע של ארז הלבנון. קורה בת אלפיים שנה מחפירות ממשית, ובה כמאה טבעות שנתיות ברורות | צילום: נילי ליפשיץ

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

על הקשר בין גיל העץ למספר הטבעות
כיצד אנחנו יודעים את גילם של העצים? מהן השיטות שפיתח המדע כדי לתארך עצים? והאם השיטות שפותחו מהימנות דיין כדי לדעת בוודאות את גילם של העצים? דנדרוכרונולוגיה (דנדרון ביוונית פירושו עץ, וכרונוס פירושו זמן) היא השיטה המדעית העוסקת בקביעה מדויקת של גיל עצים.

כך זה עובד: כשמתבוננים בחתך של הגזע בעצים רבים, ניתן להבחין בטבעות זו בתוך זו, כשבכל טבעת איזור בהיר ואיזור כהה. טבעות אלה הן תוצאה של צמיחתו של העץ לרוחב. האיזור הבהיר מורכב מתאים גדולים ודקי דופן הנוצרים בראשית עונת הצמיחה, בעוד שהאיזור הכהה בנוי מתאים קטנים ועבי דופן הנוצרים בסיום העונה.

גבול הטבעת נראה לעין הודות להבדל בין תאים קטנים עבי דופן של סוף עונה לבין תאים גדולים דקי דופן, שנוצרו בראשית עונת הצמיחה העוקבת. טבעות כאלו נוצרות רק בעצים השרויים בתרדמה חלק מהשנה ומתעוררים בעונת הצמיחה. כיוון שבכל שנה יש לרוב עונת תרדמה אחת ועונת צמיחה אחת, נוצרת טבעת אחת בכל שנה. כך מספר הטבעות בגזע מעיד על גילו של העץ.

"טיקו הזקן", עץ אשוח הגדל בשוודיה הוא אחד העצים הזקנים
בעולם – גילו נאמד ביותר מ-9,500 שנה | צילום: קרל ברודובסקי

חתך רוחב מיקרוסקופי בגזע של אורן ברוטיה. אפשר לראות בבירור טבעות שנתיות – הקטע הכהה והצפוף הוא תוצר של סוף העונה, הקטע הבהיר הוא תוצר של תחילת העונה | צילום: נילי ליפשיץ

הפוסט גילם של עצים: בטבעת הזמן הופיע ראשון במסע אחר

הבצורת שהיכתה את קליפורניה בלטה לעיני כבר במהלך הגלישה הממושכת שביצע המטוס לאחר שחצה את ההרים לעבר סן פרנסיסקו. היובש בלט בייתר שאת במהלך הנסיעה מן העיירה פרזנו לעמק יוסמיטי: משך כשעתיים וחצי חצה האוטובוס איזור ענק של גבעות גרניט נמוכות, מכוסות במרבדים אינסופיים של עשב שהצהיב לחלוטין מחוסר מים ומנומרות בעצי אלון. הנהג, אמריקאי עב כרס, בלונדיני ומשופם, פיטפט ללא הרף עם הנוסעים שלידו, מקרין אותה חביבות אמריקאית שהופכת לעיתים לאטימות לאחר שהוא נפרד ממך לשלום.

בשעת בין הערביים התחיל האוטובוס לטפס בהדרגה במורדות המערביים של הסיירה נבאדה, כשפנינו לעבר שמורת הטבע של עמק יוסמיטי. עצים מחטניים אדומי קליפה החליפו בהדרגה את יערות האלון, ואת מקום הגבעות תפסו מתלולי גרניט.

מראה זרם המים והמפלים של נהר מרסד (Merced), לצד יער עצי האלון והצפצפות, מטעה. ככל שהנמכנו אל קרקעית עמק יוסמיטי נחשפו יותר ויותר פגמים: מסתבר שעיר גדולה מסתתרת שם בינות לעצי העמק הגרניטי הנפלא: מלונות פאר, מערך כבישים וגשרים, מגרשי חניה עצומים גדושים באוטובוסים ובמכוניות, תחנת דלק, מסעדות, סוכנות דואר, חנויות ספרים, סופרמרקט ובריכת שחייה ציבורית. בין כל אלה רועים להם על פיסות העשב הירוק שלגדות הנהר מרסד עדרי איילים שקטים וכנועים, שנראים כתפאורה שהזמינו מעצבי הפארק להנאתם של הצלמים.

בפקס האחרון ששלחה קתרין בייקר, הממונה על קשרי החוץ של הפארקים הלאומיים מוושינגטון, נאמר לי להגיע לאתר הקמפינג הסמוך למרכז המבקרים של הפארק. כשמצאתי את האתר נדהמתי לראות עד כמה הוא מוזנח, לא נקי ומדיף ריח ריקבון של שאריות מזון. אפילו שם האתר, "צד השמש" או "הצד המואר" (The Sunny Side), לא הצליח לשפר את מצב רוחי. מדוכדך מן המקום ומלילה ללא שינה זחלתי לשק השינה, התכרבלתי באחת מפינות הקמפינג ונרדמתי.

מצוקים, מפלים ונופים מרהיבים ברחבי פארק יוסמיטי

לחץ לא בריא
בטסי קלופיין, הדוברת והממונה על ההסברה של פארק יוסמיטי, קיבלה אותי במאור פנים בבוקר שלמחרת. יש משהו מרגש בפגישה כזאת של קולגות מקצועיים משני קצווי הכדור. כשישבנו בצילה של סקוויה ענקית, ברחבה שבחזית מרכז המבקרים, ניסיתי לשתף אותה בתחושה הקשה של המפגש הראשון עם שמורת יוסמיטי. הסברתי שתדמיתו של הפארק התנפצה אצלי במשך פחות משעתיים.
"אתה צריך להבין", השיבה, "שבתוך העמק הקטן הזה, בין הצוק של אל קפיטן לבין 'חצי הכיפה' (HALF DOME), נדחסו בשנה שעברה כארבעה מיליון מבקרים. בשלב מסוים, כשמספר המבקרים הגיע לשיאים חדשים ובלתי אפשריים, איבדנו את השליטה על הנעשה באיזור. עכשיו אנחנו מלקקים בהדרגה את פצעי העונה ומקווים להחזיר את כל מתקני הפארק למצבם הקודם". היא הוסיפה כי זו ההקרבה הנדרשת כדי להגן על פני הארץ, איזור "ארץ הבראשית" של הפארק, מפני לחץ מבקרים לא בריא.

לאחר כשעה כבר ישבתי עם בטסי במשרד המטפל במטיילים באיזור הפנימי של השמורה. באנו לשם כדי לקבל אישור למסע רגלי שעמדתי לערוך ברחבי פארק היוסמיטי. מסתבר שבעניין הזה שולט סדר וחוק: אנשי הפארק מגבילים את מספר המטיילים היומי על כל שביל ונתיב ברחבי הפארק. שיטת המיון פשוטה: "כל הקודם זוכה", ולאחר שנמלאה המכסה המותרת של מטיילים באיזור מסוים או באחד הנתיבים, לא מעניקים יותר היתרים. בדרך זו מווסתים גם את מספר האנשים השוהים בחניוני הלילה המעטים הפזורים בהרים שמעל עמק יוסמיטי.

כאורח רשמי של רשות הפארקים האמריקאית זכיתי באישור בלתי מוגבל, כלומר התירו לי לצעוד בכל שביל שארצה וללון בכל מקום שאבחר, גם באתרים שאינם אתרי לינה מוכרזים. בקשתם היחידה של אנשי השמורה היתה, שאדווח עם שובי בשלום לפקחי מרכז המבקרים. מצויד באישורים הדרושים ובהנחיות לטיפול במזון בחניות הלילה, כדי להתגונן מפני דובים טרדנים, יצאתי למסע רגלי ארוך שנמשך שישה ימים, ובמהלכו גמאתי כ-160 קילומטרים בשבילי הסיירה נבאדה.

בדידות מזהרת
את יום ההליכה הראשון הקדשתי לטיפוס במעלה נהר מרסד. רציתי להגיע למקור מימיו העיקרי של הנהר – אגם מרסד. רבע שעה לאחר שהתחלתי ללכת נעלם מעיני הקרנבל של עמק יוסמיטי, ואת מקומו תפסו נופי ההרים הנקיים והפראיים. שביל אחד, נוח וברור, העלה אותי דרך שני המפלים – מפל ורנל ומפל נבאדה – לעבר "יוסמיטי הקטן", עמק יפהפה, מוקף בכיפות גרניט מעוגלות וביערות שופעי עצים רחבי עלים ומחטניים, כשבתווך זורם הנהר, לעיתים בפלג מקציף, לעיתים בזרימה רגועה על מדרגות גרניט מלוטשות, ממלא למרגלותיהן בריכות טבעיות, צלולות ועמוקות.

בשעות אחר הצהריים, לאחר שצעדתי כבר כ-20 קילומטרים, נגלו לעיני קווי הרכס הקרחים של הסיירה הגבוהה, מזדקרים בכיפות ובחרוטים מעל לקו היער. הייתי בגובה 2,000 מטר, ולמעלה מכאן כבר הולך היער ומידלדל עד שהוא נעלם לחלוטין במפלס הגבוה של הרכסים. אגם מרסד מתגלה בהפתעה מוחלטת – עין כחולה נהדרת בקוטר של כ-600 מטר, עטורה ביער צפוף של אורנים, צפצפות ועצי מחט אחרים. מעליה מתנשאות הפסגות האפורות-ורדרדות של הסיירה הגבוהה.

דקות אחדות לאחר מכן כבר פרקתי את התרמיל בקרחת יער, שהפכה חניון למטיילים רגליים. בלב המקום מבנה שירותים קטן, צנוע ונקי, נקודת שתייה, ומכלי מתכת רבועים שאפשר לנעול בתוכם את המזון למשך הלילה, כדי להגן עליו מפני הדוב השחור, צמחוני החובב אוכל של מטיילים. מלבדי היו בחניון שלחוף אגם מרסד עוד שמונה אנשים, וכל אחד מצא לו את פינתו וישן בשקט מבלי להטריד את שכניו. לצד החניון הפראי הזה יש לחוף אגם מרסד גם חניון מוסדר, שמותקנים בו אוהלים. זמן קצר לאחר שביקרתי במקום, עם תום עונת הטיולים, פירקו אותו, העמיסו את מרכיביו על פרדות, והעבירו את הציוד כולו למחסנים בעמק יוסמיטי. העיקרון שנשמר כאן הוא שבאיזור הפנימי אסור לבנות מתקני קבע.

ב-6:30 בבוקר כבר הייתי בגובה של כ-500 מטר מעל אגם מרסד, בתוך יער מעורב של אלונים, עצי מחט וצפצפות. האגם נגלה אלי מבעד לפירצה בחומת היער, והרחק באופק, במרחק של כ-15 קילומטרים, זיהיתי פתאום את ה"הף דום". משך הבוקר כולו לא הלך אף אחד בעקבותי ואיש לא בא ממולי.

טיפסתי כחמש שעות במעלה נקיק גרניט שופע מים (Lewis Creek), ובסופו של דבר, לאחר הפוגת צהרים וטבילה בבריכה בראשו של הנקיק, עמדתי על פסגת ווגל סנג (Vogel Sang), על קו פרשת המים של רכס ההרים, בגובה כ-3,700 מטר מעל פני הים. הנוף אלפיני לגמרי: רכסים חרוטיים, שלוגיות לבנות על מדרונות חסויים משמש, עמקי U, אגמים עגולים קטנים בתוך קרקסי סחיפה קרחונית, סוללות עפר ורסק אבנים – "מורנות" של קרחונים. השביל שבו טיפסתי היה המרכיב היחיד בנוף שהיה מעשה ידי אדם. מלבדו היה הטבע נקי ובלתי מופרע; ניגוד מושלם לאותה מהומה בלתי נסבלת שבה נתקלתי שלשום בעמק יוסמיטי, בלב הפארק.

מדרום מזרח, במרחק כארבעה קילומטרים, הזדקר הר לייל (Mout Lyell), הגבוה בהרי פארק יוסמיטי (3,997 מטר). ממזרח אפשר היה לזהות את "פסגות הממותה", מרכיב גיאולוגי חריג מעט בנוף – כיפות הרריות, געשיות, בעלות גוון אדום סגלגל, שנוצרו מפריצות ומקילוחי לבה דרך שברים בגב הרכס העליון של הסיירה.

מאגר המים הטץ' הטצ'י בקניון טוולומני שבשטח פארק יוסמיטי

בסיומו של אותו יום ירדתי במאמץ לא קל מפרשת המים, דרך אגם ווגל סנג והקמפינג הנושא שם זהה (אף הוא מקבץ של אוהלי "שמשונית" פלסטית, מתפרקים וניידים, שבעוד שבועיים ייעלם מן הנוף עד לעונת הטיולים הבאה). עם ערב הגעתי ל"אפרי טוולומני" (Tuolumne Meadows), מוקד תיירותי נוסף בתחומי הפארק, אך לשמחתי שונה לחלוטין מזה של עמק יוסמיטי. כביש האספלט היחידי החוצה את ההרים מן העיירה לי וינינג (Lee Vining) במזרח, לעיירה מרסד שבמערב, מגיע לכאן. במקום יש כמה מגרשי חניה, מינימרקט, תחנת ריינג'רים ואתר קמפינג מוסדר.

בחירת המקום כאן נבונה בהרבה מזאת של עמק יוסמיטי: בשל הסמיכות לפרשת המים, האיזור מתון מאוד מבחינה טופוגרפית, והעמק העילי של הנהר טוולומני רחב למדי ושטוח, ללא אלמנטים נופיים דרמטיים כמו אלה האופייניים לעמק יוסמיטי. גם מספר המבקרים כאן קטן ואינו מעיק על המבקר במקום. הטמפרטורה ירדה באותו לילה אל מתחת לאפס. שק השינה היה נוקשה ומזוגג בציפוי מבריק ודקיק של קרח, ומן העשב עלה רעש נפצוצי בזמן שדרכתי עליו. הכל קפא.

דובים, זאבים ויער
נהר הטוולומני מתפתל תחילה בנפתולים גדולים בינות לאפרים הירוקים המכסים את קרקעית העמק. משני עבריו פסלים מרשימים של גרניט בהיר: כיפות, חרוטים, סלעים מעוגלים ענקיים שהידרדרו מפסגות ונעצרו בדרכם אל הנהר על גבי משטחים משופעים של גרניט. משך יום שלם צעדתי בשביל מצוין, המלווה את הנהר טוולומני ועוקב אחר התפתחותו המורפולוגית של העמק.

לאחר הליכה נינוחה הגעתי לאיזור אשדות ומפלים של גרניט, וכאן, סמוך לסדרת מפלי מים נהדרים, התמקמתי בחניון הלילה של גלן אולין: חלקת יער צפופה על שפת בריכה טבעית גדולה. ארבעה אוהלים בתהליכי פירוק ניצבו במקום ולצידם כמה תיבות ברזל לאכסון מזון. מבנה השירותים פשוט, קטן ומוצנע, אך בעיקר מעניין בשל ההיבט האקולוגי: המערכת אינה פועלת על הדחה במים, כדי למנוע חילחול והחדרת מזהמים לנהר הסמוך, אלא על תהליך של איכול הצואה המצטברת מתחת לאסלה בעזרת בקטריות. מסיבות שקשה היה לי לעמוד על טיבן, לא היה במקום ריח לא נעים.

השביל היורד לאורך הנהר ממשיך מגלן אולין מערבה, במורד עמק הטוולומני לעבר מאגר המים הגדול הטץ' הטצ'י (Herch Hetchy); זהו הקטע הידוע בשם קניון הטוולומני. לאורך השביל, כ-25 קילומטרים מגלן אולין עד פייט ואלי (Pate Valley), קטע נקיק נהדר בגרניט הנושא את שמו של ג'ון מיור האגדי – אביו מולידו של פארק יוסמיטי.

בדרך לפייט ואלי חציתי שטח יער ענק שנשרף והותיר את עציו ככלונסאות זקופים, שחורים ומפוחמים. לאחר מכן הבהירו לי אנשי יוסמיטי שחלק גדול מן השריפות בפארק לא נובעות מרשלנות של בני אדם; אלה דליקות טבעיות שמציתים ברקים במהלך סופות הקיץ. המדיניות היא שאין מכבים שריפות שהטבע גרמן. לדעת אנשי הממשק של הפארק, זהו חלק מן המחזור הטבעי של היערות. כאשר מתגלה שריפה שנגרמה בידי אדם, מופעלת מיד מערכת משומנת של מסוקים ואמצעים מודרניים אחרים כדי להתמודד עם האש.

לקראת ערב הגעתי לליבו של העמק. בין שני עצי אורן ענקיים גיליתי כבל פלדה מתוח, המיועד לתליית מזון בגובה ארבעה מטרים מעל הקרקע. חבל, שאבן קשורה בקצהו, מסייע למבקר להניף את שקית המזון שלו לגובה הכבל. לאחר מכן כל שנותר הוא ללפף את הקצה הקשור לאבן אל גזעו של העץ. הדוב מטפס אמנם בקלות על גזע עץ אנכי, אך אינו מסוגל לטייל על כבל הפלדה.

הלילה הזה על גדות הטוולומני היה קשה: דממה מוחלטת שררה מסביב, חושך מצרים ובדידות של ההולך למרחקים ארוכים חברו יחד כדי לעורר במוחי מחשבות לא נעימות על דובים. הם אמנם צמחוניים, אבל הרעיון שבעל חיים כזה, השוקל מאות קילוגרמים, עלול לדרוך בטעות על פרצופי, נראה לי באותם רגעי בדידות ואפלה סביר, אפשרי ומפחיד מאוד.

בבוקר שלמחרת הכל נראה כמובן אחרת. השביל הנוח מפייט ואלי נמשך עוד כ-2 קילומטרים במורד הטוולומני, ולאחר מכן התחלתי לטפס על צלעו הדרומית של קניון טוולומני לעבר מחנה הזאב הלבן (White Wolf Campground ), שעל פרשת המים המפרידה בין הקניון לעמק יוסמיטי. העלייה היתה נהדרת: השביל התפתל בסדרת עקלתונים על מדרונות הגרניט, ולעיתים נדחק אל תוך שברים גיאולוגיים במצוק וניצל נקודות תורפה כדי "לאסוף גובה" לעבר קו פרשת המים.

מטייל על מצוק בפארק. 99 אחוזים מהמבקרים מסתפקים במנעמי העמק

סליחה, טעינו
בגובה של כ-800 מטר מעל לנהר ראיתי לפתע קטע מן הקניון שקרקעיתו מוצפת במי האגם הגדול הטץ' הטצ'י. זה אינו אגם טבעי כאגמי הקרחונים שבהרים הגבוהים, אלא מאגר מים ענק שנוצר לאחר שנבנה סכר אושונסי לרוחב העמק. במשך שנים שימש מאגר הטץ' הטצ'י כמקור אספקת המים לעיר סן פרנסיסקו. בעשור האחרון חוברה העיר למערכת אספקת מים חלופית והמאגר חדל מלהיות חיוני. עובדה שלא תיאמן היא, שאנשי שמירת הטבע באיזור כבר מדברים על האפשרות להרוס את סכר אושונסי ולהחזיר את נהר הטוולומי התחתון למצבו הטבעי. קשה היה לי שלא לערוך שם את ההשוואה עם שמורות בישראל; שם, מרגע שנבנה בהן בית שימוש מצופה חרסינה, לא משנה אם הוא נחוץ או לא, אם הוא מזהם את מי התהום או לא, הוא הופך למונומנט נצחי. הרי לא יעלה על דעתנו להודות בטעות. אנשי פארק יוסמיטי לא ידעו לומר לי בוודאות אם הסכר אכן ייהרס בתקופה הקרובה, אבל כולם הכירו את הרעיון והפגינו מספיק ביטחון עצמי כדי להודות בכך שבניית הסכר בטעות יסודה.

בצהרי היום האחרון למסע הגעתי מכיוון צפון אל ראשו של מפל יוסמיטי (גובהו על שתי המדרגות שלו, כ-1,000 מטר). המפל היה יבש כמעט לחלוטין, למעט זרזיף קלוש שכמעט התאייד בדרכו הארוכה למטה. מראהו של עמק יוסמיטי, הפעם מראשו של מצוק גבוה, היה מרשים מאוד. בריכות השחייה ושאר מתקני השעשועים שלמטה התגמדו, ובחלקם אף נבלעו בסבך העצים הצומחים על שתי גדות הנהר. רק מגרשי החנייה העצומים נצצו בשלל צבעי המכוניות. ראיתי את עמק המרסד, שבו טיפסתי ביום הראשון כמעט לכל אורכו, ומעליו את פסגת מרסד החרוטית. משמאל, לפתחת המרסד העילי, התנשאה פסגת ההף דום, והיישר לפנים – המצוק של גלאשייר פוינט, המצוק הדרומי של העמק הקרחוני, שאליו מגיעים המבקרים ברכב מכיוון חורשת מריפוסה, המוכרת בזכות עצי הסקוויה הענקיים שלה.

בשעות אחר הצהריים של אותו יום, לאחר שישה ימי מסע רגלי בשמורה, ישבתי בחדר הספרייה המדעית של עמק יוסמיטי, הסמוכה למרכז המבקרים, ולצידי, שוב, בטסי קלופיין, דוברת הפארק, מצוחצחת עד אחרון הכפתורים שעל מדי השרד שלה. שוחחנו שעות אחדות על מה שקורה בפארק יוסמיטי, ועל דרכם והאידיאולוגיה של מנהליו. לא התקשינו להגיע להסכמה לגבי רבים מן הנושאים שהועלו בשיחה.

בטסי הסכימה בצער לדברי, שמה שעשתה אמריקה לעמק יוסמיטי הוא קטסטרופה על פי כל קנה מידה. קטע נוף מן היפים, אם לא היפה ביותר, בשמורה הענקית, נכחד מן ההיבט של שמירת טבע. מבחינה נופית גרידא אמנם לא נפגעו כאן המונומנטים הנהדרים של אל-קפיטן, ההף דום והמפלים, אך כשכל קרקעית העמק רוחשת ככוורת קשה להעריך כראוי את היופי הזה. יחד עם זאת קרה כאן דבר מעניין: מתוך שטחו הכולל של הפארק (כ-20,000 קילומטרים רבועים, כמעט כשטחה של מדינת ישראל) הפך שטח של כ-250 קילומטרים רבועים (אחוז ורבע) לאיזור הפיתוח הקולט את המבקרים.

מתוך כארבעה מיליון מבקרים הפוקדים את פארק יוסמיטי מדי שנה מסתפקים 99 אחוזים בעמק ובמנעמיו. מספר המטיילים השנתי בארץ הבראשית של הפארק (כ-18,000 קילומטרים רבועים) מסתכם בכ-40,000 מבקרים בלבד. משמעותו של הנתון החשוב הזה היא, שאין כלל לחץ מטיילים על שטח גדול מאוד. אני יכול להעיד על כך בעצמי: בשלושה מתוך ששת ימי המסע שלי לא פגשתי איש.

הנתונים האלה בהחלט משכנעים כאשר בטסי חוזרת על הקביעה, שעמק יוסמיטי המסחרי הוא הקורבן על מזבח שמירת הטבע של ההרים בתחום הפארק. בעוד בעמק יוסמיטי משתוללת האנרכיה ואיש הישר בעיניו יעשה (למעט גניבת אחד המפלים או חלילה, אל-הקפיטן, והעברתם למדינה אמריקאית שכנה), הרי שיש שליטה מלאה על המתרחש בפנים הארץ. המטיילים אינם נכנסים לאזורי ארץ הבראשית מבלי לקבל אישור, ולכן הוויסות של מספר המטיילים טוב למדי.

הפקח הוא סמכות שאין לערער עליה; מעמדו הוא כשל שוטר, ולעובדה זו משמעות רבה לגבי יכולת אכיפת החוקים באזורי הפארק. רוב המטיילים אינם מעלים כלל בדעתם להעמיד למבחן את יכולתו וכוחו של הפקח, ומלכתחילה רמת המשמעת כאן גבוהה ביותר. היעדרם המוחלט של פסולת, קופסאות סיגריות או שקיות צלופן וניילון לאורך השבילים הוא תוצאה של כבוד לטבע ולנוף והערכה לעבודת הפקחים. במידה מסוימת זו גם רתיעה מגובה הקנס המוטל על פורעי חוק הניקיון – כ-1,000 דולר.

עקרון התיחום מקודש בפארק. ברגע שהוגדרו בתוכניות הממשק הגבולות שבין איזור הפיתוח לאיזור הפנימי, הבק קאנטרי, אין חריגה מן הגבולות; כך אפשר להבטיח לטווח של שנים רבות את איזור ארץ הבראשית מפני זחילות של אלמנטים מלאכותיים. כשאני חושב על כמה מהשמורות הזעירות שלנו בישראל שלא זכו להגנה כזאת, כיצד זחלו לתוכן, לעיתים לאור היום ולעיתים במחשך, כל מיני גורמים שמקומם לא יכירם בשמורת טבע, אני מבין היטב את המשמעות העצומה של קו התיחום הבלתי מתפשר בין שתי הטריטוריות שבפארקים: האיזור המסחרי והאיזור הפראי.

רעה חולה אחת זוהתה בברור במהלך השיחה: מסתבר שהפוטנציאל הכלכלי, הגלום במיליוני המבקרים בשמורת יוסמיטי (וכמספר הזה בקניון הקולורדו), לא נסתר מעיניהם של יזמים ובעלי הון. וכמו בכל מקום אחר, בעלי המאה מוצאים את דרכם אל הפוליטיקאים, ואלו מפעילים את לחציהם על רשות הפארקים כדי לאשר זיכיונות שונים (מלונות, מסעדות וכדומה). רשות הפארקים האמריקאית לא תמיד מצליחה לעמוד מול העוצמה הכלכלית-פוליטית הזאת.

לקריאה נוספת:

יוסמיטי: שיא השיאים של הטבע מפלים אדירים הזורמים בעוצמה שוצפת, גושי גרניט עצומים, דובים שחורים ועצי סקוויה שצמרתם נוגעת בשמים. טיול בטבע המופלא של הפארק הלאומי יוסמיטי לכתבה המלאה >>

הפוסט יוסמיטי – הרחק מן ההמון הסואן הופיע ראשון במסע אחר