טרזין נמצאת כשעה נסיעה לכיוון צפון-מערב מפראג ואפשר בקלות לשלב את הביקור בה במהלך החופשה בעיר. האתר בטרזין מחולק לשני אזורים: המבצר הקטן ששימש כבית סוהר והמבצר הגדול בו היה הגטו (שבגרמנית נקרא טרזיינשטט), וכיום נמצאת בו עיירה שלווה.

המבצר הקטן נבנה בסוף המאה ה-18 על ידי הקיסר האוסטרו-הונגרי יוזף ה-2 ונקרא על שם אימו, מריה טרזה. הוא נועד להגנה מפני פלישה פרוסית, אך מכיוון שהפלישה הפרוסית התבצעה, בסופו של דבר, מכיוון אחר המבצר לא היה בשימוש. בשנת 1940 הגסטאפו נטל את האחריות על טרזין והמבצר הקטן החל לשמש כבית סוהר לאסירים פוליטיים ולמתנגדי השלטון הנאצי מרחבי אירופה – יהודים ולא יהודים. במהלך הסיור המצמרר במבצר הקטן המבקרים משחזרים את מסלולו של האסיר שהגיע לכאן – עוברים דרך צריף הקבלה ואחר כך הולכים לחדר החקירות ומשם לחדר בו קיבלו האסירים מדים ובו הופרדו הגברים מהנשים והילדים. ילדים מתחת לגיל 14 נשלחו לגטו במבצר הגדול, הסמוך.

הצטרפנו לסיור מודרך באנגלית בקבוצה של כ-20 אנשים מכל מיני מקומות בעולם: אמריקאים, אוסטרלים, בריטים, בלגים ואנחנו הישראליות. המדריכה ביקשה מאיתנו להיכנס לאחד מחדרי המעצר. החדר קטן, לבן, חשוף וקר (למרות שבחוץ היה חם). עמדנו בצפיפות והקשבנו להסברים. "תסתכלו מסביב", המדריכה אמרה לנו. "צפוף לכם? עכשיו אתם רק 20 אנשים. בזמן המלחמה הוחזקו בחדר הזה ואחרים כמוהו 60 אנשים". נדמה היה שבין כל חברי הקבוצה עברה מן צמרמורת קולקטיבית. המשכנו לעבר חדרי הבידוד. כאן המתינו אסירים שנגזר דינם למוות. חלק מחדרי הבידוד עם חלון וחלק בלי. נכנסתי לחדר בידוד עם חלון, עמדתי בו וניסיתי לדמיין איך הרגיש מי שהיה כלוא פה. אבל קרני השמש שזרחה בחוץ נכנסו דרך החלון והאנשים שעברו על פני הדלת הפתוחה הקשו על הדמיון. לא התייאשתי ופניתי להיכנס לאחד מחדרי הבידוד שאין בהם חלון. עכשיו ממש לא היה צורך להפעיל את הדמיון. החושך הכבד שסגר עליי (למרות שהדלת נותרה פתוחה), הקור והטחב הבריחו אותי החוצה מיד.

כניסה למבצר הקטן בטרזין ששימש בית סוהר לאסירים פוליטיים ולמתנגדי השלטון | צילום: Hans Weingartz

סך הכל נמשך הסיור במבצר הקטן כשעה. במהלכו ביקרנו באולמות המקלחת, בחדר המרפאה, במזדרונות הארוכים שעוברים תחת חומות המבצר, בחצר ההוצאה להורג ובאזור המגורים של קציני הגסטאפו שנהנו כאן מתנאים משופרים שכללו מסעדה, בריכה ובית קולנוע. לקראת סוף הסיור קיבלנו מעט הסברים על הגטו בטרזין, על ייחודו ועל ומקומו בתעמולה הנאצית.

היהודים הראשונים הגיעו לטרזין בסוף נובמבר 1941 ותוך חצי שנה גורשו לטרזין כ- 30 אלף יהודים צ'כים מבוהמיה ומורביה. בהמשך הגיעו אל הגטו אלפי יהודים מאוסטריה וגרמניה, רובם קשישים או יהודים שקיבלו אותות גבורה כשנלחמו בשרות גרמניה במלחמת העולם הראשונה. בטרזין נוצר ריכוז של אמנים, סופרים, מוזיקאים ומדענים מצ'כוסלובקיה, אוסטריה וגרמניה. תושבי הגטו ניהלו במקום חיי תרבות עשירים ככל שאפשרו התנאים: הועלו הצגות תיאטרון, התפתחה ספרייה עשירה, נערכו פעילויות ספורט והתקיימו שיעורי בית ספר. כל זאת למרות תנאי המחייה הקשים. במקום שהיה בעבר עיירה של כ-7,000 נפש חיו עכשיו יותר מ-50 אלף יהודים שנאלצו להתמודד עם צפיפות, מחלות ומחסור באוכל.

הגטו בטרזין שימש עבור הנאצים כ"מחנה לדוגמה" אותו הציגו בפני העולם כהוכחה לכך שהשלטון הנאצי מיטיב עם היהודים. בשנת 1943 נשלחו לטרזין כ-500 יהודים מדנמרק. ממשלת דנמרק, בצעד יוצא דופן, התעקשה על ביקור של הצלב האדום במחנה. הנאצים החליטו לאפשר את הביקור במטרה להזים את השמועות על מחנות ההשמדה שהחלו להתפשט באותה תקופה. לקראת הביקור נשלחו יהודים רבים מטרזין לאושוויץ, על מנת לשפר את תנאי הצפיפות הקשים בגטו והוקמו בתי קפה וחנויות מדומים כדי לתת תחושה של חיים נורמליים. ביקור הצלב האדום היה כל כך מוצלח עד שהנאצים החליטו לצלם בטרזין סרט תעמולה שיופץ ברחבי העולם. הסרט שנקרא "הפיהרר מעניק כפר ליהודים" צולם בשנת 1944. הבמאי, קורט גרון, היה יהודי תושב הגטו והיה גם במאי ושחקן מפורסם. בסרט מוצגים חיי קהילה ומסחר משגשגים: שוק בכיכר המרכזית, משחק כדורגל עם קהל משולהב ואנשים שמחים שאומרים למצלמה "טוב לי בטרזין!". בזמן צילומי הסרט נאסר על מי שלא השתתף בו לצאת לרחוב. בתום הצילומים נשלחו המשתתפים, כולל הבמאי, לאושוויץ.

קיר בית כנסת מחתרתי בטרזין

בתום הסיור במבצר הקטן הוקרן בפנינו סרט הסברה קצר ומצוין שהופק כאן ובו משולבים קטעים מתוך סרט התעמולה שצילמו הנאצים. אי אפשר שלא להתרגש עד דמעות, בעיקר כשיודעים מה עלה בגורלם של כל האנשים המחייכים מן המסך.

מכאן המשכנו לעיירה טרזין בה מתגוררים כיום כ-3,000 אנשים באותם המבנים שבהן חיו תושבי הגטו. אפשר לטייל ברחובות העיירה, אך קשה לקבל פה תחושה על חיי הגטו. העיירה היום מטופחת ושלווה, בקושי נראו אנשים ברחוב ואת המבנים אפשר לראות רק מבחוץ. מוזיאון הגטו המצוין, שנמצא ברחוב Komenskeho, שווה ביקור וכדאי להקדיש לו לפחות שעה (ורצוי יותר). המוזיאון לא גדול ובנוי מתצוגה של קטעי מסמכים, מכתבים ויומנים, תצלומים קטעי וידאו ויצירות אמנות של תושבי הגטו, של שלטונות הגטו ושל הממשל הנאצי המסודרים בסדר כרונולוגי. אי אפשר לקרוא כל מילה שכתובה כאן, זה ייקח שעות, אבל מספיק לקרוא חלק מהמכתבים והמסמכים ולהתעמק בחלק מהצילומים כדי לקבל תמונה שלמה, מעניינת, מרגשת ועצובה על החיים בגטו. בסוף התערוכה, על שלט גדול מפורטים כל משלוחי הטרנספורטים לגטו. שורות של נתונים ביורוקרטים, מספרים ואותיות ששינו את חייהם של עשרות אלפי אנשים.

ב-3 במאי 1945 הועברה השליטה על הגטו לצלב האדום ומספר ימים אחרי כן שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום.

מידע מעשי
הגעה: טרזין נמצאת כ-50 ק"מ מצפון-מערב לפראג. אפשר להגיע באוטובוס מתחנת Florenc בפראג. דרך נוספת להגיע היא בסיור מאורגן של חברת Martin City Tours היוצא מכיכר העיר העתיקה של פראג. הסיור המאורגן נמשך כחמש שעות וכולל את הנסיעה הלוך ושוב. אתר אינטרנט

מיקומה של טרזין בצ'כיה:

הפוסט ביקור בגטו טרזין הופיע ראשון במסע אחר

לפני שנים אחדות נכנס יריב נורנברג, תושב רמת השרון, לחנות סדקית אפורה ומיושנת ברחוב סוקולוב שאת בעליה הכיר מילדות. "החנות הזאת נראתה תמיד כאילו היא יצאה משנות החמישים", אומר נורנברג. "ישב שם איש זקן מאוד, אולי בן 90, שהייתי בטוח שהוא בכלל ממייבשי הביצות. באותו ערב עמדתי לטוס במשלחת למחנות ההשמדה בפולין, ורציתי לקנות אצלו דגל ישראל. כשהזקן שמע את יעד הנסיעה הוא החוויר כמו סיד ואמר: 'בחור, אתה יודע שאני נולדתי באושוויץ?', כשהוא מתכוון להגייה הגרמנית של העיירה אושוויינצ'ים (Oświęcim)".

שיחה ערה התפתחה בין הקשיש לנורנברג, חובב נלהב של היסטוריה יהודית. נורנברג המרותק ישב בחנות שעתיים תמימות. בין שלל סיפוריו אמר לו הזקן כי בשנת 1939, לפני שכבשו הגרמנים את אושוויינצ'ים, החליטו פרנסי הקהילה להטמין את אוצרות בית הכנסת – ספרי קודש, כלי תאורה עתיקים, נברשות, פמוטים ועוד – באתר מסוים באדמה. מאחר שהיה עד ראייה למעשה, הוא צייר לו מפה של מקום ההטמנה. נורנברג ההרפתקן החליט לעשות מעשה. הוא השיג את ספר הקהילה ומצא שם עדות נוספת בכתב לכך שראש הקהילה ביקש מהגבאי להכין ארגזים עם כל תשמישי הקדושה, לאטום אותם בזפת ולהסתירם. נורנברג חבר לבמאי הקולנוע יהלי גת, והלה תיעד את מסע חיפוש המטמון בסרטו "אוצר אושוויץ".

אחת מאנשי צוות החיפוש חושפת אוצרות שיהודי אושוויץ טמנו באדמה

פתאום מצאנו מפתח
שש שנים ארכו מסעות התחקיר לאושוויינצ'ים, שנועדו לאתר את חלקת המטמון בעזרת הקהילה המקומית. גם ניצולי שואה מהארץ שגרו בעבר בעיירה סייעו לאנשי הצוות לבדוק את השטח, עד שאותרה החלקה. "הבנו שאנחנו חייבים לעבוד עם צוות ארכיאולוגי מסודר", אומר גת, במאי הסרט. "בהתחלה עוד דימינו את עצמנו חופרים לבדנו באישון לילה מבלי שאף אחד ירגיש, אבל זה לא היה כך".

נורנברג יצר קשר עם צוות חפירה פולני מקצועי, ויחסי העבודה הרשמיים הפכו ליחסי ידידות. "אני זוכר שפעם, בשעת המנוחה, שלף פתאום אחד החופרים הגויים גיטרה והתחיל לשיר בעברית". גת מספר שהדור הצעיר בפולין פתוח מאוד לנושא המורשת היהודית ורוצה לשמוע את הסיפורים.

שני הצעירים הישראלים חשבו שייתקלו באנטישמיות ובסירוב לשתף פעולה, אך ההפך קרה. העירייה והמוסדות הארכיאולוגיים בפולין סייעו מתוך צמא להבין מה קרה לעם היהודי שנכחד כמעט לגמרי מארצם. דווקא בישראל לא זכה הצוות לתמיכה. נורנברג פנה למשרד הדתות ולרב הראשי לישראל – כולם עודדו אותו במלאכתו, אך לא סייעו בכסף.

חלק מהאוצרות שנחשפו. יותר מארבעים ארגזים של שכיות החמדה

בסופו של דבר, לאחר מאמצים מרובים, נמצא חלק מהמטמון. "חפרנו על שטח של דונם, לעומקים של כמעט ארבעה מטרים", נזכר נורנברג. "פתאום מצאנו מפתח, כנראה של שער בית הכנסת. למחרת מצאנו כן לנר של ארון הקודש. וכך, יום אחרי יום, מצאנו ממצאים מרגשים. מנורות, פמוטים, נברשות עתיקות. בסך הכל ארבעים עד חמישים ארגזים של שכיות חמדה. ספרי התורה לא נמצאו. הם הוטמנו כנראה בבית הכנסת היהודי. בין השאר התגלו ממצאים מבית כנסת קדום מעץ, שנשרף שם במאות הקודמות".

למי שייך האוצר שהתגלה? לנורנברג התשובה ברורה: "המטמון הזה היה קבור חמש מאות מטרים מאתר השמדת היהודים הגדול בהיסטוריה, ללא ספק הוא שייך לעם היהודי".

בתמונה הפותחת: יריב נורנברג בחברת צוות חיפוש מקומי מעל בור שבו נטמנו אוצרות היהודים

הפוסט אושוויץ – מטמון בצל המוות הופיע ראשון במסע אחר

המוזיאון היהודי בברלין

המוזיאון היהודי בברלין הפך בשנים האחרונות לאחד מאתרי התיירות המרכזיים של העיר. בניין המוזיאון תוכנן על ידי האדריכל היהודי דניאל ליבסקינד בגישת הדה-קונסטרוקטיביזם. ייחודו בכך שגם המבנה עצמו מהווה מוצג אמנותי, שמטרתו לסמל את ההיסטוריה והתרבות של יהדות גרמניה. תכנון המבנה מתייחס פחות לפונקציונאליות ויותר לסמליות, ולכן המבקר במוזיאון נאלץ להתמודד מצד אחד עם התצוגה במוזיאון ומצד שני עם המסרים הסמליים של הבניין.

לבניין אין יציאה ישירה לרחוב והכניסה אליו היא דרך מעבר תת קרקעי מהמבנה הסמוך (ששייך למוזיאון הגרמני להיסטוריה). המעבר מוביל לשלושה מסדרונות, שכל אחד מהם מהווה ציר תצוגה נפרד: ציר המוות ומגדל השואה, ציר הגלות וגן הגלות וציר ההמשכיות. לתצוגה במוזיאון אין מסלול עיקרי או סדר מסוים, דבר שנעשה במכוון במטרה להביא את המבקרים במוזיאון לתחושה של בלבול. התצוגות הקבועות עוסקות בתולדות העם היהודי, בדמויות בולטות בהיסטוריה של יהודי גרמניה ובאירועים שהתרחשו במהלך מלחמת העולם השנייה. התערוכות המתחלפות מוקדשות בכל פעם לקהילה אחרת או להיבט שונה באמנויות ובתחומי העיסוק של יהודים בקהילות גרמניה.

גן הגלות במוזיאון היהודי בברלין | צילום: philipN, cc-by 3.0

מלבד התצוגות הקבועות והתערוכות המתחלפות, יש במוזיאון גם גן גדול שנקרא "גן הגלות וההגירה". בגן ישנם 49 עמודי בטון, כל אחד בגובה שישה מטר. הם מסודרים בריבוע שבכל צלע שלו שבעה עמודים, מראש כל עמוד צומח עץ זית.

כתובת: Lindenstrasse 9-14
טלפון: 49-30-25993300
מידע נוסף: אתר המוזיאון

מוזיאון השואה בוושינגטון די.סי

המוזיאון לזכר השואה של ארצות הברית ממוקם במול של וושינגטון די.סי, לצד האנדרטאות המפורסמות של העיר. המוזיאון נבנה בעקבות חוק שעבר פה אחד בקונגרס, ונפתח לקהל באפריל 1993. מטרתו של המוזיאון ללמד את המבקרים בו על שברירות החופש ועל הצורך בשמירה על ערכי הדמוקרטיה, על הסכנה שבשנאה והצורך למנוע הישנות של רצח עם.

במוזיאון מספר תערוכות, קבועות ומשתנות, יצירות אמנות, פרסומים וחפצים הקשורים בשואה. המוזיאון אוסף ומשמר עדויות, מפיץ חומר חינוכי ומקיים תכניות עבור הציבור. הוא מכיל גם את משרדי ועדת המצפון, צוות חשיבה הממומן על ידי הממשלה האמריקאית וגורמים פרטיים. מטרתו של גוף זה לחקור רצח עם במקומות שונים בעולם.

הנשיא האמריקאי לשעבר, ברק אובמה, מבקר במוזיאון השואה בוושינגטון | צילום: הבית הלבן, Pete Souza

התערוכה הקבועה במוזיאון מציגה את ההיסטוריה הכרונולוגית של השואה. היא מתחילה בשנת 1933 ומסתיימת בשחרור מחנות הריכוז והקמת מדינת ישראל. התערוכה מתפרשת על שלוש קומות, כל אחת מהן מוקדשת לתקופה אחרת. הסדר הכרונולוגי של התערוכה מתחיל דווקא בקומה העליונה (הרביעית) שעוסקת בשנים 1940-1933, ומתמקדת בתהליך הרחקת היהודים מהחברה וברצף האירועים שהוביל למלחמת העולם השנייה עד לפלישת גרמניה לפולין. הקומה השלישית מתמקדת בשנים 1945-1940 – במחנות הריכוז, במרכזי ההשמדה ובגטאות. הקומה השנייה עוסקת בהתנגדות לנאצים, בהצלה ובשחרור ובשנים שאחרי המלחמה. בסוף התערוכה מוצג סרט המציג עדויות של ניצולים.

כתובת: 100 Raoul Wallenberg Place, SW
טלפון: 1-202-4880400
הכניסה בחינם
מידע נוסף: אתר המוזיאון

בית אנה פרנק באמסטרדם

בית אנה פרנק הוא אחד האתרים היהודיים המרכזיים באמסטרדם ואחד ממוקדי התיירות בעיר. המוזיאון משמר בנאמנות, למרות כל השיפוצים שעבר מאז נפתח לקהל ב-1960, את המחבוא הסודי בו הסתתרו בני משפחת פרנק בזמן מלחמת העולם השנייה ובו כתבה אנה את יומנה. הביקור בבית המקורי שבו הסתתרה משפחת פרנק מאפשר לחוות מעט ממה שהתרחש כאן בימים ההם. חדרי המחבוא שמורים בדיוק כפי שהיו – הם ריקים מכיוון שכל הרהיטים נלקחו מהם אחרי המעצר של המשפחה, ומוצגים בהם מסמכים וחפצים. הבניין הצמוד לבית המקורי שופץ והפך לחלק מהמוזיאון, עם תצוגה המוקדשת ליומן של אנה פרנק. במוזיאון מבקרים כמיליון אנשים בשנה.

כתובת: Prinsengracht 267
טלפון: 31-20-5567105
מידע נוסף: אתר המקום

פסל של אנה פרנק באמסטרדם | צילום: EQRoy Shutterstock.com

בית לוחמי הגטאות

קיבוץ לוחמי הגטאות שבגליל המערבי הוקם ב-1949 על-ידי יוצאי המחתרות בגטאות, פרטיזנים, אסירי מחנות ריכוז ולוחמים בצבאות בעלות הברית. כולם התאחדו לקראת עלייה לארץ והקמת יישוב לזכר לוחמי הגטאות ובני משפחותיהם שנספו בשואה. מיד עם הקמת הקיבוץ החלו חבריו להקים את בית לוחמי הגטאות. המוזיאון קרוי ע"ש יצחק קצנלסון, איש חינוך ומשורר שפעל בגטו ורשה ונספה במחנה ההשמדה אושוויץ. בית לוחמי הגטאות הוא אחד המוזיאונים הראשונים שקמו להנצחת השואה והגבורה היהודית. במרכזו עומד סיפורו של העם היהודי במאה העשרים, בדגש על מלחמת העולם השנייה, השואה וביטויי ההתנגדות היהודית בגטאות, ביערות ובצבאות.

מוזיאון יד לילד בלוחמי הגטאות

במוזיאון מוענקת חשיבות גבוהה לעשייה חינוכית והוא כולל מרכזים להדרכת קבוצות, ללימודי סמינרים ולחינוך הומניסטי. כמו כן, כולל המוזיאון ארכיון מסמכים, תערוכת צילומים, אוסף אמנות עשיר, עדויות מוקלטות, ספריה, חדר עיון, מחלקה לחקר שואת ברית המועצות, ומחלקת הוצאה לאור של ספרים בנושאי השואה. ליד בית לוחמי הגטאות ישנו מוזיאון נוסף, הנקרא יד לילד, ומותאם לביקור ילדים. הוא בנוי בצורה עגולה, חלקו בנוי מתחת לאדמה וחלקו שמעל האדמה מעוצב בצורה של גזע עץ כרות – סמל לחיי הילדים שנקטעו. במוזיאון יש, בין השאר, מופע אורקולי העוסק בסיפורם של ילדי השואה, מנקודת מבט ניצול שהיה ילד בזמן השואה.

טלפון: 04-9958080
מידע נוסף: בית לוחמי הגטאות

יד ושם

יד ושם, המוסד המרכזי בישראל להנצחת הנספים בשואה, מארח מדי שנה אלפי מבקרים מהארץ והעולם, בהם את מנהיגי כל המדינות המגיעים לביקור בירושלים. הוא הוקם על הר הרצל ב-1953 מכוח "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם", שחוקקה הכנסת. אתר יד ושם מורכב מכמה מרכזים העוסקים בתיעוד השואה, בהצגתה ובמחקר אודותיה. שבילים מובילים למוזיאונים, תערוכות, אנדרטאות, פסלים ומצבות זיכרון.

המוזיאון ההיסטורי לתולדות השואה מתפרש על פני 4,200 מ"ר, ובו מסופר בצורה כרונולוגית על התפתחות השואה, מרדיפה ועד לרצח ההמוני, באמצעות תצלומים, חפצים, מסמכים היסטוריים ואמצעים אורקוליים. אוהל יזכור הוא מבנה בטון הבנוי בצורה מופשטת וצורתו מבפנים מזכיר אוהל, במרכזו דולקת אש התמיד ועל רצפתו מוטבעים שמותיהם של מחנות ההשמדה.

אנדרטת הקרון ביד ושם | הצילום באדיבות יד ושם

מבנה אחר באתר הוא יד לילד, אתר ההנצחה לזכר הילדים שנספו בשואה. בחלל חשוך דולקים מאות נרות וברקע מוקראים שמות הילדים. היכל השמות בנוי משני קונוסים, האחד פונה למעלה ועליו מפוזרים מאות תמונות של תצלומי פנים. השני שקוע כעשרה מטרים בקרקע, ובין שניהם ישנו משטח במרכזו רציף מוגבה שעליו המבקרים עומדים. אתר זיכרון לקהילות יהודיות באירופה שחרבו לאחר השואה, הוא בקעת הקהילות – מבוך שמשתרע על כעשרה דונם, עשוי אבן ירושלמית שמעליו נטועים ברושים. על כמאה קירות אבן המפוזרים בחצרות חרוטים שמותיהם של אלפי קהילות מכל אירופה. החצרות מסודרות בהתאם למיקומן הגיאוגרפי באירופה ובצפון אפריקה.

נקודות ציון נוספות ברחבי האתר הן: שדרת חסידי העולם וגן חסידי העולם – שדרת עצים שניטעה לכבוד חסידי העולם, אזרחים לא יהודים ממדינות באירופה שפעלו למען יהודים בשואה; מוזיאון לאמנות המציג יצירות של אומנים יהודים מתקופת השואה ולאחריה; מרכז לצפייה בסרטים הקשורים לשואה; אנדרטאות; וכן רחבת הטקסים- שנחתמת בקיר אדום ובה נערכים טקסי יום הזיכרון לשואה והגבורה. מוסדות הלימוד והמחקר באתר כוללים את הארכיון והספרייה לתיעוד וחקר התקופה, בית הספר המרכזי להוראת השואה והמכון הבינלאומי לחקר השואה.

כתובת: הר הזכרון, ירושלים
טלפון: 02-6443749, 02-6443686
מידע נוסף: אתר יד ושם

בתמונה הפותחת: גשר זכוכית מעל אולם העדים במוזיאון השואה בוושינגטון די.סי

הפוסט מוזיאונים לזכר השואה הופיע ראשון במסע אחר

זה אולי ישמע מוזר, אך הדבר הראשון שעשיתי לאחר שחזרתי ארצה ממסע למחנות ההשמדה בפולין היה לרוץ לשידה בחדר השינה ולשלוף את תעודת הזהות ואת כרטיס הפלסטיק של קופת חולים ולהטמינם עמוק בארנקי. כן, זה היה מעין טקס של שיבה לחיים.

לקריאה נוספת:

• טיולי יום מוורשה
• מדריך מסע אחר לפולין
• מדריך מסע אחר לורשה
• כתבות על קרקוב

תמונות שואה
הצטרפתי למסע בפולין שנקרא "עדים במדים", מסע עם לוחמים בקורס מפקדי גדודים ופלוגות בצה"ל. "אל תסתכלו על מה שקרה בשואה בפרספקטיבה מהיום לאחור, אלא ממבטו של פליט שלא יודע מה יקרה בעוד דקות", תכונה גדולה של מדריך הקבוצה אוריאל היא היכולת לבטל במוחנו את ממד הזמן, ולהביאנו באחת להרגיש כפליטים. או בשפתו הציורית – אתם כעת פליטים שיורדים על רמפה באחד הלאגרים (כפי שנקראים מחנות ההשמדה בגרמנית), חלקכם עובר סלקציה, מי לחיים ומי למוות, וכל זה תוך צעקות רמות וריצות של קבוצות אנשים, כאשר סביבם כלבים נובחים ומשרוקיות מצווחות.

צריף ובו חלל סגור בזכוכית מלא שיער / נעליים / גפיים תותבות / פנכות אוכל / משקפיים / מזוודות – במאות ואלפים, אין סוף למחזה המבעית.

תמונה ובה שורה ארוכה של מחראות, ואין מילים.

תמונה (מתוך סרט) של אישה המגיעה ברכבת מהולנד, גברת מטופחת שאינה מבינה כי תוך דקות לכל היותר תושמד. היא מתעקשת לתת טיפ ליהודי שעוזר לה לרדת מן הרכבת, ולמרות שהוא אומר כי אינו רשאי לקחת טיפ היא מתעקשת, כי זה החינוך האירופאי שקיבלה.

ראשית האדם איבד זהות. לקחו את כל רכושו, אך הורו לרשום את שמו על גבי המזוודות וטרחו לתת לו קבלה (מעשה הונאה), כי זה רכושו. לאחר מכן איבד האדם את כבודו, הושפל, עונה והורעב. בסוף התהליך קעקעו על זרועו מספר, והמספר היה כל זיהויו.

יער לופחובה. כאן אין ציוץ ציפורים

בורות הירי ביער לופוחובה
לאחר שביקרנו בטיקטין (השם הגרמני), אשר 2,500 מתושביה היהודים רוכזו ברחבת העיירה בבוקרו של יום, הוצעדו לכיוון יער לופוחובה, ושם נטבחו והוטמנו בשלושה בורות ענקים, החלטתי שאיני רוצה להגות את שמם הפולני של המקומות. לדוגמה, טיקוצין = טיקטין, אושביאנצים = אושוויץ.

אני הולך בעקבות 160 לוחמי צה"ל, שנכנסים בצעידה מסודרת ליער לופוחובה. מן הצד מחצצר חייל ישראלי, גרישה שמו, את מנגינת "העיירה הבוערת", המוכרת גם כ"אחים, הצילו, שריפה". אני מביט בבעתה בבורות הירי, הדמעות זולגות ללא הרף, הגרון נחנק בזעם אין אונים. איך זה קרה לעם שלי? או יותר נכון לומר, הזוועות האלה אירעו לעמי ולמשפחתי!

נזכר בשריד היחיד לקהילת טיקטין, הלא הוא אברהם קפיצ’ה, שאביו שלחו דקות לפני האקציה, שבה היהודים פונו מרחבת העיירה, ה"שטייטל", להביא מהבית דבר ערך, יהלום או מטבעות זהב. ריצה זו הביתה הצילה את חייו.

אני חוזר לטקס ביער לופוחובה. יער עבות, עצים דקים נעים ברוח מצד לצד, כאילו אומרים "אנו עדים למה שקרה כאן", ואין ציוץ ציפורים ביער לופוחובה.

דגלי ישראל ונרות נשמה באתר בורות הירי ביער לופוחובה

טרבלינקה – לאגר השמדה
ביקור בטרבלינקה. כל שניתן להתרשם זה רק בהפעלת דמיון, מאחר שטרבלינקה היא מוזיאון ואנדרטה ל-860 אלף שנטבחו בה. המספר מצמרר, אך לנו כבני אנוש קשה להבין ולעכל את שקרה בלאגר הזה. כעשרים קצינים יושבים לשיחה קבוצתית, וכל אחד מביע את דעתו והרגשתו. חלק מהנוכחים כנראה שאינם מרגישים כפליטים, או שמא לא חדרה למוחם ההכרה שמדי יום היו מגיעות רכבות עם 60 קרונות למחנה טרבלינקה, הקטר עוצר לפני מחנה ההשמדה ומכניס 20 קרונות, 2,000 יהודים מושמדים במהירות, הקטר חוזר ורותם אליו עוד 20 קרונות, ושוב מושמדים 2,000 יהודים, וסיבוב אחרון לאותו יום של הקטר ו- 20 הקרונות האחרונים נרתמים ומוכנסים פנימה להשמדה. אלוהים, היכן אתה?

חלק מהקצינים הצעירים מתלהמים ואומרים שמוטב להסתכן בבריחה, בטיפוס על הגדר החשמלית או ביריות של אנשי גסטאפו או עוזריהם האוקראינים מאשר לחיות כך! ואני – אני רוצה רק לשתוק, בזעם, בכאב, בחוסר אונים ובחידלון.

תפילתו של חייל. האבל האישי נכרך באבל הלאומי

מיידנק – שלושה כתמי צבע
סיור עצוב במיידנק. לאחר הסיור, בשיחה קבוצתית, אני אומר לקבוצה, שאותם אני מכנה ביני לבין עצמי "הילדים שלי" – אני רוצה לקחת אתכם לעולם אחר, אני התרשמתי משלושה כתמי צבע.

כתם צבע בתקרת תא גזים, אחרון שנותר שלם מכל תאי הגזים. לגז יש תכונה שכמה שלא תסייד ותצבע, הרי שבשלב מסוים יופיעו כתמים ירוקים, במקרה זה על תקרת תא הגזים בלאגר מיידנק. ביני לבין עצמי אני חושב, צריך להביא את כל מכחישי השואה ולתחוב את פניהם לתוך כתמי הצבע!

כתם צבע שני – ביתן הנעליים. נכנס לביתן, גל ריח לא רגיל אופף אותי, מאות אלפי זוגות נעליים בצבעים כהים. בין הנעליים לוכדת את עיניי נעל נשית כחולה, מי יודע אולי שייכת לאותה יהודיה הולנדית שניסתה לתת טיפ ליהודי שעזר לה לרדת מהרכבת דקות לפני השמדתה?

וכתם צבע שלישי אותו אני רוצה לציין. חיפשתי את השירותים, הקור והצינה עשו את שלהם, הגעתי לקצה המחנה שם ליד הגדר הטלתי מימי. מהעבר השני של הגדר נמצאים בתיה של העיר לובלין, סמוכים ונוגעים בגדר, וממש בצמוד לגדר חממה ענקית וגדולה של פרחים בשיא פריחתם, ראיתי פריחה כתומה וצהובה אדומה וסגולה.

פולנים – מתחת לאפכם התחוללה השמדה, היכן הייתם?

טקס ליד הר האפר במיידנק, הכנות אחרונות, מערכת הגברה, דגלים, צוות צילום פולני, ואני עומד ובתוכי מתחוללת סערת רגשות. עוד מעט קט אעלה לדבר בפני קציני הצבא שלנו, בטקס לזכר המושמדים במיידנק. האבל האישי שלי נכרך באבל הלאומי, ואין יודעים מתי זה שלי אישי ומתי זה שלי לאומי? מה זה חשוב, כולי נרגש. השמים אפורים שחורים וממטירים ממטרי עוז, ואני מדבר אל מול האפר ואל זיכרון ילדי הקטן, שחר שלי.

מאות אלפי זוגות נעליים בביתן הנעליים במיידנק

פלשוב – על גבעה ירוקה
לאגר השמדה סמוך לקרקוב. הסמיכות זועקת איך, איך זה כה קרובים וכה עיוורים, כה קרובים וכה חרשים, כה קרובים וכה אטומים? יאנק, עד חיים, יהודי יקר מכפר סבא, אדם קשה ואוד מוצל מתופת פלשוב, מספר לנו על גבעה ירוקה את שקרה במחנה פלשוב. יאנק עצמו היה זונדר קומנדו – מעביר גוויות להשמדה ולשריפה. כך שרד את השואה, מספר לנו בקול יציב ובוטח, זוועות שאילו היית שומע במקום אחר היית מסב ראשך, אוטם אוזניך, מוחק ואומר, לא, מעשים כאלה אינם יכולים להתרחש, ודאי לא בין בני תרבות. השמדה שיטתית של עם, אך אלה מילים של בית מרקחת. יאנק בשפתו תיאר דם ופצעים, אונס והתעללות, צעקות ובכי, מחלות ומגיפות, זוועות. והכל מעשי אדם.

אושוויץ 1
נכנסים בצעידה צבאית בשערי הלאגר אושוויץ 1. מעל השער הכתובת המפורסמת, "העבודה משחררת". נכנסים ומתפצלים לקבוצות, שומעים את עדת החיים חדווה, שהייתה בבלוק 10, הלא הוא ביתן הילדים של ד"ר מנגלה. ממשיכים לקיר המוות. באוזניי אני יכול לשמוע את ירי השומרים, צווחות הנרצחים ונביחות הכלבים. נכנסים לבלוק המעצרים והעינויים של המחנה, איך אדם עשה זאת לאדם אחר? ולא, אין צורך לקרוא להם שטן או מפלצת, כי רוב רובם של הגרמנים, פולנים או כל שם של עם אחר שתאמר, עשו את הדברים בחדווה רבה. אפילו מבני עמנו יש כאלה שאיבדו מצפונם ויהדותם.

נכנסים לביתן השמות, "לכל איש יש שם". אנחנו מדליקים נרות, לכל נר מתלווה קריאת שמות המושמדים. בהגיע תורי, בקול רועד אני מזכיר את סבי וסבתי, הירש לייב ופסיה רוזנברג, וארבעת ילדיהם מהעיירה בוריסלב, גליציה, היום אוקראינה, ואת סבי וסבתי מצד אמי, זיגמונד וחיה-דינה פורמן וחמשת ילדיהם מהעיירה ירוסלב, גליציה, היום פולין. קולי רועד ואני מתקשה בהדלקת הנר. מרגיש לחיצה בכתפי, מריו, קצין הניהול של המשלחת, קם להדליק נר זיכרון ואומר, שנים שאני כאן מלווה משלחות, זו פעם ראשונה ששמעתי את השם גליציה, ולי עצמי אבדה משפחה בשם פלדמן מעיירה קטנה בגליציה, "יהי זכרם ברוך".

ברקע נשמעת תפילת "אל מלא רחמים". איני יודע מי המבצע, אך דבר אחד יודע אני, התפילה חדרה מקצות האצבעות עד לקצוות השיער בראש, אותו שיער שגולח לסבתות וסבים, גברים ונשים, ילדות וילדים.

מסילות הרכבת איחדו את היהודים והביאו אותם להשמדה מכל אירופה

אושוויץ 2
מהלכים על פסי הרכבת ונכנסים מבעד לשער ללאגר בירקנאו. מצעד צבאי מרשים. אני עומד מהצד נרגש לראות כוח מגן יהודי/ישראלי, בראשו דגלי צה"ל והמדינה. מעל, במגדל השמירה, עומד גרישה ומחצצר את "לו יהי". הצלחתי לראות הרבה עיניים דומעות בין אנשי הצבא הקשוחים.

לא מתאפק מחפש פרחים כדי לשימם על המסילה, אותה מסילה שאיחדה את היהודים והביאה אותם להשמדה מנורבגיה, מהולנד, מבלגיה, מצרפת, מצפון אפריקה, מהונגריה, מגרמניה, מיוון, מיוגוסלביה, מצ’כוסלובקיה ומכל הגוש הסובייטי רוסי לשעבר. אני מוצא שני פרחי בר בצבע צהוב וסגול ומניחם במעין טקסיות, לזכרו של עמי שהושמד.

בתעלה התחתונה והבוצית, המובילה לתאי הגזים, אני רואה את אודי מתפלל בדבקות ובכוונה רבה, תנועותיו מביאות אותו כמעט עד לאדמה הארורה והמקוללת. אני מסתובב בין השרידים, הצריפים וההריסות, ואיני מבין איך קרה, מגיע להכרה שאת המושג אנטישמיות יש לשנות ולהגיד במלוא הפשטות "אנטי – יהודיות".

פולין
ולסיכום, כמה מילים אישיות. אני עומד מול הר האפר במיידנק, אפר אשר אפילו נהר הוויסלה לא הצליח להכיל, עומד ומדבר אליכם קצינים ומפקדים. בפולין אתה נזרק לאחור במנהרת זמן, בפולין אתה נחשף לזהות האמיתית שלך, בפולין אתה שואל ונשאל, בפולין מתחבר העבר ועם ההווה, הזהות היהודית חוברת לזהות הישראלית. השאלות רבות הן – לרובן אין תשובות. לפני היציאה לפולין מכינים מזוודה, אך אין בנמצא בעולם מזוודה שתכין אותך למחנק בגרון, לקול הרועד ולדמעות בעיניים. הנוסע לפולין אינו יודע איך ירגיש, איך יגיב. אדם הנוסע לפולין, בסיום המסע מתווסף כחוליה ונאגד בשלשלת הזיכרון. מעתה הוא נקרא "בוגר פולין".

קצינים ומפקדים, אתם ההמשך החי של עם מופלא זה, עם ישראל חי – וחי הזיכרון ליהודי השואה. חי הזיכרון לנופלים במערכות ישראל. חי הזיכרון לשחר בני.

הפוסט עדים במדים: רשמי מסע בפולין הופיע ראשון במסע אחר