את קשת הרגשות הרחבה אני פוגשת אצל מטיילים במסעות אותם אני מדריכה לאפריקה, ובמפגשים עם השבטים המקומיים. אפריקה לימדה אותי להתבונן ללא שיפוטיות וללא ביקורת. אני משילה כל מה שאני יודעת, ובאה לחוות וללמוד עכשיו, את הרגע. כאישה וכמדריכה, המפגשים עם נשות השבטים השונים מעוררים בי את המחשבה איך היו נראים חיי אילו הייתי בת לשבט אפריקאי, ולא בת לשבט יהודה בארץ ובמדינת ישראל.

במפגש עם שבטים מקומיים למדתי להתבונן בלי שיפוטיות וללא ביקורת | צילומים: גילה התרסי

בת שבט המסאי: הפרות לפני הכל

בביקורים באפריקה אני פוגשת את שבט המסאי, שבט החי בקבוצות קטנות ועצמאיות הפזורות ברובן בדרום קניה ובצפון טנזניה. השבט מונה בסך הכל כמיליון איש, אך הוא בעל נוכחות מרשימה בתודעת העולם בזכות המראה המטופח של אנשיו, תכשיטיהם הצבעוניים ובזכות ריקוד הקפיצות השבטי המפורסם בו מנתרים הגברים לגובה (החזקים שבהם מגיעים אפילו עד לגובה של מטר מעל הרצפה).

אילו הייתי בת לשבט המסאי הייתי לומדת מילדות את חוכמת השבט על ידי שמיעת סיפורים בעל פה, העוברים מדור לדור במשך חמש מאות שנים. הייתי חולקת את  ה"בומה" (אזור מגוריי בכפר המעגלי המורכב מבקתות בודדות) עם נשים אחרות, שחלקן נשואות לבעלי וחלקן לקרובי משפחה. החיים שלי על פני כדור הארץ היו מתנהלים בשטח קטן של מספר קילומטרים רבועים בלבד, הכוללים את הכפר שלי ואת הכפרים השכנים, שעם אנשיהם הייתי נפגשת בטקסים, בנהר וביום השוק השבועי.

ביקור בשבט המסאי

כל חיי היו מורכבים משני מעגלים – המקום בו נולדתי וגדלתי, והמקום אליו נדדתי בעקבות נישואי. המעבר ממעגל ילדותי למעגל בעלי היה נתפס בעיניי כמו מעבר לעולם אחר וחדש לגמרי, גם אם כפרו היה למעשה רק כמה עשרות קילומטרים מאזור הולדתי. את חיי הייתי מעבירה בקישוש עצים לבישול, בחיפוש אחר צמחי מרפא מצמחיית הבר, בסחיבת מים על ראשי או בערימת עצים על גבי, בחריזת תכשיטים, קליעת סלים ומחצלות ובמכירת מזכרות לתיירים בניסיון לשמור את הכסף לעצמי (ולא רק לפרנס את הגברים בחיי), על מנת לנהל משק כלכלי עצמאי לי ולילדיי שלי. לו אחד מילדיי או קרוב משפחה היה חולה בתסמיני מלריה, הייתי אוספת גללים של פילים, מייבשת אותם ועוטפת עם שמיכה מסאית אדומה את גוף החולה לצד מדורה בה נשרפים הגללים. העשן יגרום להזעה מרובה אצל החולה וסיכוייו להירפא יעלו. למה גללים של פילים? הפיל הולך קילומטרים רבים בסוואנה וגם ביערות הטרופים, אוכל ענפים, גזעים, שורשים ועלים, בעוד מערכת העיכול שלו מעכלת רק חלק קטן מכל מה שהוא אוכל. בערך כשבעים אחוז זוהי תצרוכת לא מעוכלת אשר נפלטת לאדמה בגושים גדולים, והנה יש לי בית מרקחת לצמחי מרפא שהפיל ליקט עבורי. לכן הייתי אוספת גללים של פילים, מה שנחשב כמציאה חשובה לשעת חולי ומזור.

לו הייתי אמא מסאית הייתי נאלצת לשלוח את ילדיי לבית הספר לחינוך חובה, אך אם יש חוסר בידיים עובדות החוק הופך לשולי כיוון שצריך לפני הכל לדאוג לדבר החשוב ביותר – הפרות. הפרות שבבעלות הגבר הן סמל סטטוס וקובעות את מעמדו, ראש המשפחה, ולכן גם ממוקמות במרכז הכפר לשם הגנה מחיות הבר שסביבנו. אם כך, בלית ברירה הייתי מפרה את החוק ושולחת את הבן שלי לרעות צאן לבדו על זמן בית הספר, כבר בגיל 7, באזור בו יש חיות בר מסוכנות. הייתי מציידת אותו בבקבוק דייסה למהלך היום ובמקל להגנה. כמובן שלא הייתי שולחת אותו ללא קמע נגד פילים.

למרות שיש חוק חינוך חובה, לפעמים הצורך לשמור על הפרות גובר על החוק

כבת שבט יהודה שנולדה בישראל אני מלמדת את ילדיי היוצאים לדרכם על זהירות בדרכים ומפגש עם אנשים זרים, אך אילו הייתי בת שבט באפריקה באזור של חיות בר הייתי מלמדת על מפגש עם אותן החיות. "ילדי, אם תפגוש בבפאלו – תשתדל כמה שיותר מהר לרוץ ולטפס על עץ קרוב, אם תפגוש פיל והקמע לא עוזר – תדמה את עצמך למת (נצפו פילים שמכסים את מתיהם בענפים אז אלה סיכוייך לשרוד ילד קטן שלי) ואם תפגוש נמר – תלך לאט לאט חזרה לכפר ותזרוק לו תרנגולת".

לו הייתי בת שבט מסאי הייתי עם ילדיי כל היום, במטלות היומיום, בישיבה האינסופית מתחת לעץ הבאובב או בצל הסוכה הקטנה ומאפשרת לילדיי ללמוד את החיים מהתנהלות היומיומית שלי ושל שאר האנשים החיים אתנו. הילד הקטן הוא חלק מהשבט 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אין חוג תנועה, או חוג בישול, או חוג ליקוט. האנשים, הצמחייה ובעלי החיים הם בית הספר לחיים שלו.

בת שבט ההדזבה: ליקוט שורשים וצמחי בר

אני ממשיכה במסע המדומיין שלי ועוברת לשבט שכן, לארצם של אנשי ההדזבה, שבט של ציידים לקטים. אנשי השבט חיים בצפון טנזניה משני צדי ימת אייאסי, המזרחי והמערבי. הם נחשבים לאחת החברות הקדומות בעולם, ומונים כאלף אנשים בלבד, החיים באותו אזור למעלה ממאה אלף שנים. זהו שבט קטן המשמר תרבות וידע קדום של צייד וליקוט.

לקטות משבט ההזדבה

לו הייתי בת שבט ההדזבה הייתי יוצאת ללקט שורשים, צמחי בר ופירות מלפחות 200 מינים שונים לפי מחזוריות הצמיחה והבשלות של הטבע. הייתי דואגת לעצמי ולכוחותיי בהווה, כי אם יש אוכל – אז אוכלים (את מה שנותר לי הייתי מביאה לשאר החבורה). כמובן שאת פעולת הליקוט הייתי עושה בזהירות כדי להימנע מפגיעה בשורשי הצמח או העץ כדי שימשיך לגדול ולתת מזון בעתיד. אם הייתי מוצאת מחילה של מכרסמים הייתי לוקחת מכרסם לצלייה לפי צרכיי, ושמה לב להשאיר את הזכר והנקבה הפוריים, כדי שימשיכו להתרבות ושמחזוריות החיים תמשיך.

נשים וילדים משבט ההדזבה. השבט מונה רק אלף אנשים | צילום: franco lucato / Shutterstock.com

לו הייתי בת שבט ההדזבה הייתי בזוגיות עם גבר, ובאמת היינו נחשבים לזוג, אך הייתי גם יכולה להחליף בן זוג ולהיות בזוגיות עם הצייד הטוב ביותר או הצלף הטוב ביותר או עם מספר הסיפורים המצחיקים ביותר והייתי ממשיכה לגדל את ילדיי גם עם בני הזוג המתחלפים.

בת שבט ההאמר: מנערות לבגרות

בהמשך המסע "לו הייתי", אני עוברת לדרום אתיופיה, לשבט ההאמר. אנשי ההאמר מונים כארבעים אלף אנשים באזור סוואנה יבש וקשוח במיוחד בין נהר האומו לבין ימת צ'ואו. הם עוסקים במרעה ובחקלאות ועד לפני כארבעים שנה הם היו מבודדים, כי אזור מחייתם לא היה נגיש.

לו הייתי בת האמר צעירה, ביום טקס המעבר לבגרות של אחד מנערי השבט, טקס "האוקלי" המעניק גם כשירות להינשא, הייתי קמה בבוקר בהתרגשות רבה ביחד עם שאר חברותיי. היינו מורחות זו לזו אבקה אדומה, שהכנו מאבן חול אדומה ושומן בקר, על תסרוקת החימר העשויה מצמות קטנות ועל הגוף. הייתי מתקשטת בצמידי פעמונים על רגליי, לובשת שמלה צבעונית חגיגית שהכנתי, עוטפת את פלג גופי העליון בפיסת בד החושפת את הגב ומתרגשת ומקווה שהאחראי על הטקס ההצלפות יגיע בזמן. עליו להגיע מהכפר הסמוך הנמצא במרחק של 12 ק"מ, אך אם הוא לא יגיע מספיק זמן מראש לפני השקיעה, הטקס יידחה ליום אחר וכל ההכנות היו לשווא.

טקס ה"אוקאלי" בשבט האמר

לו הייתי נערה בת לשבט ההאמר ביום מרגש זה הייתי יושבת עם חברותיי הצעירות מתחת לעץ בתוך ערוץ נחל אכזב רחב ומחכה בהתרגשות לתחילת טקס ההצלפות, שהוא מנת חלקן של הנשים. חברותיי ואני היינו מתחילות לרוץ בהתרגשות כשקול הפעמונים שעל רגלנו מצלצל ומרעיד את האוויר בצלילים קופצניים ושמחים. הייתי תוקעת בחצוצרה קטנה תוך כדי קפיצות שמחה והתרגשות, ובעיקר עומדת על זכותי בגאווה לקבל כמה שיותר הצלפות על הגב מענף שהכנתי מראש, אותו אני נותנת לגבר צעיר שיצליף על גבי עד זוב דם. הצלקות על הגב הן סימן היכר ליופי, לחוזק, לחוסן, ליכולת עמידות והן מסמלות אישה חזקה וראויה להקמת משפחה.

בת שבט האמר רצה כאחוזת אמוק לקבל הצלפות בעוד שחברתה מחזיקה אותה

לאחר סיום טקס ההצלפות, הריקודים, השירה וצביעת הפנים נעלה מערוץ הנחל לעבר הכפר, שם נערך טקס קפיצה מעל שוורים, בו הנער המיועד להפוך לגבר מדלג מעל לארבעה שוורים בדילוגים מהירים מאחד לשני.

רב הדומה על השונה

בכתיבתי על נשים באפריקה לא התייחסתי הפעם לנושאים הנחשבים כ"בוערים", כמו מילת נשים ומעמד האישה. רב הדמיון על השונה בין נשים הגרות בבית אבן בחיים מודרניים לנשים הגרות בבית ארעי מעשי ידיהן. הצרכים והרצונות בדרך להישרדות והמשכיות דומים, אך הדרך להשיג את המטרה שונה. כשביקרתי בשבט האמר הייתי אורחת שלהם כמה ימים, הזרה היחידה בטקס ה"אוקאלי". משכה את תשומת לבי אישה שהמשיכה לרוץ אחוזת אמוק עם הענף ביד במטרה לקבל עוד הצלפות, למרות ששלב ההצלפות עבר וכבר עלינו מערוץ הנחל לכפר. אותה אישה המשיכה לרוץ עם הענף ומאחוריה רצה בת שבט אחרת ששמרה עליה וניסתה להרגיע אותה. חייכתי לעצמי ולה ואמרתי לה במבט שכולנו היינו בשלב זה או אחר בחיינו אחוזות אמוק להשיג את מבוקשתנו, וטוב שיש חברה תומכת ששומרת.

השבטים באפריקה מנסים לשמור על אמונותיהם ואורחות חייהם למרות השינוי שמביאים התיירים והמפגש עם האחר. הביקור באפריקה מאפשר לנו הצצה חטופה למציאות שונה וזרה, לעיתים מאתגרת ולעיתים קסומה, ובזכותה אנחנו לומדים על עצמנו כיחידים וכחברה.

____

גילה בן ארי התרסי – מדריכת טיולים ותיקה, בעלת ניסיון עשיר בהדרכת טיולים באפריקה. מדריכה מגוון טיולים בשיתוף חברת מיי טריפ לאפריקה – לצפייה בטיולים הקרובים לחצו כאן

צילום תמונה פותחת: Dennis W Donohue / Shutterstock.com

הפוסט שבטים באפריקה: להיות בת שבט הופיע ראשון במסע אחר

בשנות השלושים של המאה הקודמת יצאה משלחת מחקר במסגרת המגזין נשיונל ג'יאוגרפיק למסע מיוחד. מטרת המסע הייתה גילוי השבטים הססגוניים של דרום אתיופיה. החוקרים יצאו בדרכים העקלקלות והגיעו אל עמק נהר האומו, עמק פורה בשבר הסורי אפריקאי. לאחר שחלפו על פני אגמי השבר, הגיעו אל מה שעד כה שמעו עליו רק משמועות – השבטים המסתוריים של דרום אתיופיה.

בשנת 1991, לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם ונפילת השלטון הקומוניסטי, עלתה לשלטון באתיופיה חזית השחרור העממית הדמוקרטית בראשותו של מלאס זנאווי. הממשלה הדמוקרטית התייחסה לראשונה לקבוצות האתניות והגדירה 80 קבוצות שונות. הכוח והשלטון נותרו אמנם אצל מיעוט האמהרה, אבל מעתה הוכרו גם העמים האחרים כחלק מהפסיפס האתני שמרכיב את אתיופיה.

כפר של בני ההאמר. ממשלת אתיופיה מכירה ב-80 קבוצות אתניות שונות | צילום: אבי בלום

במחוז הדרומי אוחדו חמישה מחוזות שונים שהוגדרו כחבל ארץ מיוחד של בני המיעוטים של עמק האומו. מאותה העת, האזור המיוחד הזה הפך לחגיגה אנתרופולוגית יוצאת דופן, שלומדים להכירה במהלך מסע ג'יפים באתיופיה. קצרה היריעה מלפרט על כל אחד מהשבטים שחיים בדרום, כטעימה קטנה ליקטנו עבורכם כמה מיעוטים מעניינים במיוחד וצירפנו מקומות יפים להפליא באזורים אחרים של המדינה שלא כדאי להחמיץ.

מסע ג'יפים בנהיגה עצמית מוביל לעומק האזור בו חיים השבטים המרתקים של דרום אתיופיה | צילום: אבי בלום

בני הקונסו – גלעד הוואג'ה להנצחה
גלגלי המטוס נוגעים במסלול הנחיתה בנמל התעופה של ארבה מינץ'. מכאן יוצא מסע הג'יפים בנהיגה עצמית  לגילוי השבטים של הדרום. בעיירה קונסו (Konso) נמצא המרכז העירוני של בני שבט הקונסו, אליו נאספים מדי יום בני השבט הגרים בכפרים הסמוכים. דרך מאובקת מובילה אל הכפרים החקלאים של בני הקונסו, שם, בטרסות עתיקות, הם מגדלים דגנים וגידולים חקלאיים נוספים: שעועית, אפונים, בננות, קני סוכר ועוד. הכניסה לכפרים היא דרך שער צר ומבוך של סמטאות וגדרות – שיטה של הגנות וביצורים, שאפשרה במשך השנים לקונסו להתקיים כישות פוליטית איתנה, חרף מאבקי השליטה עם עמי האזור. בפינת הכפר יש גלעד ענקי. זהו הוואג'ה – פסלי עץ, המתנשאים לעיתים לגובה של שלושה וארבעה מטרים ואשר מייצגים את חיי המת. פסלו של המנוח ממוקם במרכז, ולצדו נשותיו, ידידיו וסמלים שונים המתארים את האויבים אותם הרג או את חיות הבר אותן צד.

כפר של בני הקונסו. בני השבט מגדלים יבולים חקלאיים שונים, משעועית ועד קני סוכר

בני ההאמר – הצלפת נשים וקפיצת השוורים
אנו ממשיכים במסע הג'יפים בדרכי העפר המטפסות אל אזור העיירות טורמיי ודינקה. כאן גרים בני ההאמר (Hamer), קבוצה אתנית גדולה יחסית, המונה כ-50 אלף איש, שחיים בכפרים ועוסקים בחקלאות. נשות השבט, שיופיין יוצא דופן, נוהגות להתקשט בטקסי הבגרות המיוחדים שלהן. שערן מסודר בצורת קסדה, את ראשן מעטרות רסטות אדומות דקות, והן מקושטות בעדיים רבים, שרשראות וצמידים מיוחדים. אני תוהה לגבי הצלקות העמוקות שבגבן ומולו, המדריך המקומי, מסביר לי כי מקור המנהג בטקסי ההתבגרות שנערכים מדי שנה בתחילת העונה הגשומה. בטקסים אלו כולם, נשים וגברים, שותים לשוכרה ואז הנשים פוצחות בשירים המקניטים את בני הזוג שלהן. הגברים המבושמים לא נותרים חייבים, נוטלים ענף המשמש להם כשוט ומצליפים בנשים. התוצאה – חתכים עמוקים ומדממים המשאירים חותם לעתים לכל החיים. לנו זה נשמע מוזר, אבל בכל ביקור אצל שבטי ההאמר, נשות השבט מציגות בגאווה את גבן המצולק, אות לנאמנותן הרבה לבעליהן.

בנות שבט ההאמר מקושטות בעדיים רבים | צילום: אבי בלום

אבל מה שמאפיין יותר מכל את טקסי ההתבגרות של בני ההאמר הוא טקס האוקלי. רגע לפני העונה הגשומה (היום, תמורת טיפ נחמד, הם יקיימו אותו במהלך כל השנה…), נוהגים הגברים למשוח את פניהם בצבעי גיר לבנים והנערים שזה עתה הגיעו אל גיל הבגרות לצאת לטקס "קפיצת השוורים": בני הכפר מעמידים בשורה עשרה פרים גדולים וחסונים (בחברה השבטית, ככל שעדר הבקר גדול יותר, הרועה נחשב עשיר יותר) ועל הנער המתבגר לקפוץ, עירום כביום היוולדו, מעל שורת הפרים. הטקס מתקיים הלוך וחזור פעמיים, ומי שקופץ לרוחק בצורה הטובה ביותר יזכה לזיווג טוב יותר.

טקסי ההתבגרות של ההאמר מעוררים עניין רב בקרב המטיילים המגיעים לאזורם | צילום: אבי בלום

בני המורסי ודיסקיות השפה
השבט המוכר ביותר בקרב שבטי האומו הוא שבט המורסי (Mursi), וזאת בזכות צלחות החימר שבני השבט משחילים לשפתותיהם. בני השבט הזה שוכנים במערב פארק מאגוי, על גדות נהר האומו. בעבר הלא רחוק הם נהגו לנדוד עם העדרים בעקבות שטחי המרעה השונים בחורף ובקיץ. זהו שבט קטן, המונה רק כ-5,000 איש. בנות השבט צובעות את פניהן ואת גופן בלבן ועונדות מה שמכונה דיסקיות שפתיים – מעין צלחות חימר קטנות המוכנסות לתוך השפה התחתונה, לרוב בגיל 15 או 16. במהלך השנים מחליפות אותן הנשים בדיסקיות גדולות יותר וככל שהדיסקית גדולה יותר, כך האישה נחשבת שווה יותר וראויה יותר לחיתון. על פי ההשערות, מקור המנהג הזה הוא בצורך להטיל מום בנשים, כדי שלא ייתפסו על ידי סוחרי העבדים. למרות חשיבות הדיסקיות בתרבות המקומית, הנשים "מתקשטות" בהן רק בחגים ובאירועים מיוחדים, שכן הן כבדות מאוד ולא נוחות. אבל בתמורה לחמישה ביר, הן ישמחו לענוד את הדיסקיות ולהצטלם עמן.

נשות שבוט המורסי עם דיסקיות בשפתיים | צילום: אבי בלום

בשנים האחרונות, יש המסתכלים בצורה צינית על אותם שבטים וטוענים שזוהי הצגה שנעשית לתיירים המגיעים מכל רחבי תבל כדי לפגוש את "המוזרויות" של בני השבטים המשמרים מסורות שלעיתים נתפסים כהזויות. אבל כשיוצאים למסע ג'יפים בעומקו של השטח, גם הציניקנים הגדולים ביותר נשארים פעורי פה….

הטבעות המוכנסות לשפתיים כבדות ולא נוחות ולכן הנשים עונדות אותן לרוב רק בחגים | צילום: אבי בלום

מפלי הנילוס הכחול – המים המעשנים
אחרי מסע ג'יפים בנהיגה עצמית בחלק הדרומי של אתיופיה הגיעה העת לעלות צפונה, אל ערש התרבות האתיופית, מדינת אמהרה. אחרי עצירה קטנה באדיס אבבה, בירת אתיופיה, ממשיכים לעיר בהאר דאר. מכאן, התנועה שלנו כבר באוטובוס תיירים. על שפת אגם טאנה, יוצאים, בקצה העונה הגשומה, לצפות בפלא טבע עוצר נשימה, אחד משיאי הטיול – מפלי הנילוס הכחול. הדרך חוצה כפרים קטנים וציוריים ונופים ירוקים עד הכניסה לשמורת טבע משם יוצאים למסלול הליכה. המוני ילדים נאספים לאורך הדרך להציע את מרכולתם. כשרואים את המפלים המדהימים, הצונחים מגובה של כ-40 מ', מבינים את משמעות שמם באמהרית, טיס אבאי – מים מעשנים, וזאת בשל הרסס התלוי מעליהם כעשן.

מפלי הנילוס הכחול במבט מעל | צילום: משה בנישו

משמעות שמם של מפלי הנילוס הכחול באמהרית היא "מים מעשנים"

הזווית היהודית: הכפר אמבובר
מבהאר דאר ממשיכים צפונה, בדרך העוברת בין כפרים המרוחקים זה מזה מרחק רב. כאן חיו מרבית יהודי אתיופיה לפני עלייתם ארצה. אנו בדרך לכפר אמבובר, הממוקם בסמוך לעיר גונדר. מנהל בית הספר המקומי מספר שעד סוף שנות השמונים חיו יהודים רבים באזור, ושאמבובר שימשה כמרכז היהודי הגדול באתיופיה של אותה תקופה. לאחר ביקור מרגש בבית הכנסת, אותו מתחזק נוצרי מקומי, אנו ממשיכים בדרכנו אל ההר בו התקיימו בכל שנה חגיגות הסיגד. בכל שנה, בכ"ט בחשוון , טיפסו היהודים שחיו כאן על ההר הגבוה ביותר באזור. חלק מהנשים אף נשאו על גבן אבנים גדולות במהלך הטיפוס. בפסגת ההר התייחדו היהודים, שקראו לעצמם ביתא ישראל, עם החזון והחלום לעלות לירושלים. משהתגשם החלום, חוגגים יהודי אתיופיה את חג הסיגד בטיילת ארמון הנציב בירושלים, המשקיפה על הר הבית.

נערה באזור הכפר אמבובר, בו חיו רבים מהיהודים שעלו לישראל | צילום: משה בנישו

אישה ממיינת פלפלים מיובשים ליד אמבובר | צילום: משה בנישו

גונדר – הבירה הקדומה
עד המאה ה-16, מלכי השושלת הסולומונית, צאצאיהם של המלך שלמה ומלכת שבא על פי המסורת האתיופית, חיו חיי נוודים. המסורת מספרת כי תאו (באפלו) הוליך את הקיסר פאסילידס לבריכה שעל שפתה ישב נזיר אשר אמר לקיסר כי במקום הזה הוא יקים את ממלכתו. פאסילידס מילא אחר הפקודה ובנה שם את טירתו, שמאוחר יותר זכתה לכינוי פסיל גמב. אתר הארמונות של פאסילידס וצאצאיו הוכרז כאתר מורשת עולמית. מתחם הארמונות של גונדר משתרע על שטח של 70 דונם והוא מושפע מהסגנון האדריכלי של האימפריה הפורטוגזית, בת בריתם של האתיופים במאה ה-16. חלק מהמבנים לא שרדו, אך אילו שנותרו שופצו על ידי הכובשים האיטלקים במאה ה-20 וכן לאחר עצמאותה של אתיופיה.

ארמון שבנה פאסילידס בגונדר | צילום: משה בנישו

לליבלה – היהלום שבכתר
הטיול שלנו מסתיים ביהלום שבכתר, העיר לליבלה (Lalibela). על פי האגדה, כאשר נולד הקיסר לליבלה הקיף אותו נחיל דבורים. אמו פירשה זאת מיד כסימן לכך שהוא יהפוך בעתיד לקיסר, ועל כן קראה לו לליבלה, שפירושו "הדבורים מקיימות את ריבונותו". אותו קיסר התבגר וזכה לבקר בירושלים. מוקסם ממראות הקדושה של ירושלים, החליט, כאשר נפלה העיר בידי המוסלמים בשנת 1187 להקים את "ירושלים החדשה", אדיס ירוסלם. הוא בחר במקום בו זורם נהר, שמיד זכה לשם נהר הירדן, את הכפר השכן כינה בשם בית לחם ובעיר החדשה החל לבנות מתחם כנסיות אדיר, שכולל בתוכו מספר רב של כנסיות שכולן חצובות בסלע הגעשי. את המראה המרשים של מתחם הכנסיות, שעומד על תילו עד עצם היום הזה, תיאר מגלה הארצות פרנססקו אלוורש: "נלאיתי מלהוסיף ולכתוב אודות בניינים אלה, כי נראה לי שלא יאמינו לי אם אמשיך ואכתוב"….

כנסייה חצובה בסלע בלליבלה | צילום: משה בנישו

ילדים באתר הכנסיות המרהיב של לליבלה | צילום: משה בנישו

מסע לאתיופיה הוא מסע אחר, שונה, מעמיק ולא דומה לשום מקום אחר בעולם: השילוב בין שבטי הדרום וטיולי השטח שם עם אזור הצפון המפותח יותר, התושבים מסבירי הפנים, הטבע עוצר הנשימה, המפגש עם השבטים – כל אלו ודברים רבים נוספים הם שהופכים את אתיופיה ליוצאת דופן ולמיוחדת כל כך.

עוד מידע על טיול לאתיופיה

משה בנישו – מדריך טיולים

הפוסט מסע ג'יפים בין שבטים באתיופיה הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט טיול בדרום אתיופיה הופיע ראשון במסע אחר