רעידת אדמה - מסע אחר

רעידת האדמה בסן פרנסיסקו

Fri, 01 Nov 2013 12:21:55 +0000

לא היה מקרה כזה בהיסטוריה, שבו עיר מודרנית נהרסה לחלוטין. בסן פרנסיסקו כבר אין אזור תעשייתי ואזורי מגורים, אין בתי חרושת ומחסנים, ובתי מלון נהרסו כליל. פה ושם עומדים שרידים של בניינים מהעיר המופלאה הזאת. עשן מיתמר מהעיר, והאש מאדימה את השמים בלילה. אין שום כוח שיכול להתמודד עם השרפה הזאת. הרחובות מלאים שרידי קירות, פסי חשמליות עקומים, קווי טלפון וטלגרף מנותקים. המים זורמים ברחובות מצינורות שהתפוצצו. כל עמלו של האדם נהרס ב־45 שניות של תזוזת קליפת האדמה". כך דיווח לקוראיו הסופר הידוע ג'ק לונדון שהגיע לעיר סן פרנסיסקו לאחר רעידת האדמה והשרפה שפקדו אותה ביום בהיר אחד באפריל 1906.

בכל ההיסטוריה של ארצות הברית, למעט בזמן מלחמת האזרחים, לא נהרסה שום עיר במידה כזאת. מראה מפינת הרחובות טורק ומרקט

"לא ראיתי אנשים בפאניקה, לא שמעתי צעקות, גם לא היתה תחושה של אי סדר. אפילו לא ראיתי אנשים בוכים. רוב האנשים היו עטופים בשמיכות, מקצתם נשאו חבילות של רכוש יקר. עגלות של תינוקות שימשו כלי עזר לנמלטים. כולם היו אדיבים ומתחשבים ועזרו זה לזה. מעולם בהיסטוריה של סן פרנסיסקו לא גילו התושבים אחדות ועזרה הדדית כמו בלילה הזה", המשיך לונדון לתאר. "סן פרנסיסקו דומה למכתש וולקני שמסביבו עשרות אלפי פליטים. מאה אלף איש עזבו את העיר, עזרה מגיעה מכל רחבי ארצות הברית, והממשלה עושה כמיטב יכולתה לעזור. אין סיכוי לרעב! הבנקאים ואנשי העסקים כבר מתכננים איך לבנות את העיר מחדש".

מפות ומדריכים מודפסים ליעד סן פרנסיסקו,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

בגלל הבייקון והביצים
ב־1906 היה אפשר כבר לומר כי סן פרנסיסקו, אז עיר בת 56, השאירה מאחור את עברה כעיירת כורי זהב קטנה והיתה לעיר משגשגת של 400 אלף תושבים, העיר האמריקאית העשירית בגודלה באותה התקופה. הפעילות הכלכלית והעסקית בה היתה ענפה: היו בה נמל שוקק, בתי חרושת גדולים, חנויות הומות ובנקים שהחזיקו כמיליארד דולר, סכום עתק באותה התקופה. והיו גם פארקים וחיי תרבות עשירים.

בניין העירייה אחרי הרעידה

בניין העירייה היום. העיר, ועימה המדינה כולה, התגייסו למבצע
השיקום המוצלח

ביום רביעי, 18 באפריל 1906, 12 דקות לאחר השעה חמש בבוקר, כשרוב תושבי סן פרנסיסקו עדיין שכבו במיטותיהם, רעשה האדמה. בתחילה התרחשו כמה רעידות קטנות, אך כעשרים שניות מאוחר יותר הורגשה רעידת האדמה הגדולה, העצומה. הרעידה, שנמשכה דקה לכל היותר, הורגשה באורגון שמצפון לקליפורניה, בנוודה שממזרח לה, וגם בלוס אנג'לס שבדרומה. הרעש היתה בעוצמה של 7.9 בסולם ריכטר, והוא פער באדמה סדק לאורך 470 קילומטרים. זו היתה רעידת האדמה החזקה ביותר בקליפורניה, והיא נחשבת עד היום אחד מאסונות הטבע הכי גדולים שקרו אי פעם בארצות הברית.
אבל האסון לא נגמר ברעידת האדמה. את מה שקרה אחריה מייחסת הספרות של אותה התקופה לאישה אחת שהתגוררה לא רחוק מרחוב מרקט, באזור שבתי עסקים ומגורים נבנו בו בצפיפות רבה. האישה, שביתה לא נפגע ברעש, הכינה ארוחת בוקר, ולא היתה מודעת לסכנה הטמונה בהדלקת הגז. צינורות הגז במטבחה עלו באש, וכך גם כל ביתה. כך פרצה השרפה הגדולה, המכונה גם "השרפה של קתלי החזיר והביצים". הגז לא פסק מלדלוף, ומכיוון שמערכת אספקת המים ניזוקה ברעידת האדמה, לא הצליחו כבאי העיר להשתלט עליה, והיא חיסלה את אזור העסקים והתפשטה אל אזורי המגורים. בניסיון נואש לכבות את השרפה החליטו כוחות ההצלה והביטחון למוטט את הקירות באמצעות דינמיט, אך ללא הועיל.
שלושה ימים ושני לילות בערה סן פרנסיסקו, ואז כבתה האש. מניין ההרוגים ברעש ובשרפות עמד על כ־3,000 איש, ויש הטוענים כי מספר ההרוגים היה גדול הרבה יותר. 300 אלף איש נשארו מחוסרי בית. רבבות ניצולים נמלטו מסן פרנסיסקו לעיר אוקלנד שבצדו השני של המפרץ, מקצתם בסירות קטנות ומקצתם בדרך היבשה. הפארקים בעיר וגם החופים הסמוכים לה היו בן לילה למחנות פליטים. ממשל צבאי הוכרז בעיר, וניתנה לצבא ולמשטרה הרשות לירות בבוזזים בו במקום. כ־500 איש נורו על ידי כוחות הביטחון

שיקום זריז
השפעתו של האסון מבחינה ארכיטקטונית, חברתית וכלכלית היתה כה רבה, עד כי כיום, מאה שנה לאחר מכן, שנת 1906 עדיין נחשבת השנה המשפיעה ביותר על ההיסטוריה של אזור המפרץ. ההרס שנגרם לצפון קליפורניה, ובעיקר לסן פרנסיסקו, היה עצום — בכל ההיסטוריה של ארצות הברית, למעט בזמן מלחמת האזרחים, לא נהרסה שום עיר במידה כה רבה. סך כל הנזקים נאמדו אז ביותר מ־400 מיליון דולר. בוני העיר עמדו בפני אתגר עצום של בנייה מחדש של עיר שנהרסה כמעט כליל. הם שאפו ליצור "סן פרנסיסקו מושלמת": מצד אחד לשמר את אופייה ואת הארכיטקטורה הייחודית של העיר, ומצד שני – לבנות אותה כך שתעמוד ברעש אפשרי נוסף. כשלושים אלף איש השתתפו בפרויקט הבנייה הגדול: אלפי בנאים, כבאים ואנשי צי גדשו את העיר ואת אזור המפרץ. מיטב המוחות של ארצות הברית באותה התקופה — מדענים, מהנדסים ואדריכלים — התגייסו לעזרה.

300 אלף איש נשארו מחוסרי בית. הפארקים
והחופים היו למחנות פליטים. ממשל צבאי הוכרז בעיר,
וניתנה לצבא ולמשטרה הרשות לירות בבוזזים.
כ־500 איש נורו על ידי כוחות הביטחון

רשת החשמליות וקרונות הכבלים שוקמו; בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטאות ובתי ציבור נבנו מחדש, וכמוהם בניין העירייה המרהיב ביופיו, שראש העיר התפאר שכיפתו גבוהה מזו של בניין הקונגרס בוושינגטון הבירה. אל החוף הצפוני ואל אזור המרינה הובאו אדמה והריסות, נערמו והודקו למעין קרקע, ונבנו עליה בתים חדשים. למרבה האירוניה, הבתים הללו היו אלה שניזוקו במידה הרבה ביותר ברעידת האדמה שאירעה ב־1989.
שיקום העיר נמשך כמה שנים. הושקעו בו מאמצים אדירים וכספים רבים, ומכיוון שנעשה בהתלהבות גדולה, הסתיים מוקדם מהמתוכנן. כבר בשנת 1915 נפתחה בעיר תערוכה בינלאומית שהיתה לסמל לסיום בנייתה של העיר ולגאוותה המחודשת. סן פרנסיסקו התאוששה והיתה לעיר חדשה ומודרנית בעלת ארכיטקטורה מרהיבה. הכלכלה, התרבות והמסחר פרחו. החיים בסן פרנסיסקו השתנו לבלי הכר.

רצו ליצור את העיר המושלמת
כיום אין בסן פרנסיסקו כל רמז או שריד לרעידת האדמה שהרסה את העיר לפני מאה שנה, ואף על פי כן תושבי העיר יודעים שרעידת האדמה הבאה היא רק עניין של זמן. אני משוטטת בעיר מגורי, אחת הערים היפות והמעניינות בארצות הברית ואולי אפילו בעולם כולו. המפרץ היפה, שמעליו מתוח גשר שער הזהב (Golden Gate Bridge) המיוחד, מזכיר לי תמיד את חיפה, עיר הולדתי. אני נוסעת בקרוניות כבלים, יורדת ברחוב לומברד (Lombard) הפתלתל, מטיילת ברחובות שלפני מאה שנה בדיוק היו הרוסים ושרופים כליל. אני עוברת ליד הסיטי הול (City Hall), בניין העירייה המפואר, ברחוב מרקט עמוס החנויות, בתי הקפה ובנייני המשרדים המפוארים. אני מסתובבת בפארקים המקסימים, בגנים הבוטניים, בגן התה היפני שבפארק גשר הזהב, אותו הפארק שבשכונות הסובבות אותו נבנו בתים בסגנון ויקטוריאני בצבעי סגול ואדום. ברחוב הייט (Haight) המפורסם עדיין זוכרים את ג'ניס ג'ופלין. אני מטיילת בין חנויות ניו אייג', חנויות קעקועים ובגדי יד שנייה ותקליטים ישנים ועוברת ליד מסעדות אתניות וצמחוניות רבות. ביוניון סקוור (Union Square), הכיכר המרכזית המרשימה, אני מציצה בחלונות הראווה של כמה ממאות החנויות שפתחו פה מעצבים מכל העולם. האנשים כאן נחמדים, אינטלקטואלים, פתוחים. זוגות מעורבים וזוגות
חד־מיניים רבים מטיילים מחובקים בלי הפרעה בעיר הליברלית הזאת.
אני מטיילת בצ'יינה טאון (Chinatown), השכונה הצבעונית עם החנויות המקסימות, ומסתובבת בג'פאן טאון (Japan Town), מרכז ענקי של תרבות יפן הכולל סופרמרקט למוצרים יפניים ושפע מסעדות. אני עוברת כמובן במזח הדייגים (Fisherman’s Wharf), שהמוני תיירים מבקרים מדי יום בדוכני פירות הים הרבים שבו. כאן אני אוכלת מרק צדפות בתוך לחם שאור. אני מבקרת במאפיית בודין ועוקבת אחר תהליך אפיית הלחם הייחודי של סן פרנסיסקו. לידה ניצבת חנות השוקולד המפורסמת ג'יראדלי, שם אני שותה משקה שוקולדה חם עם הר קצפת. אני אוהבת את העיר הזאת. האם אני חיה בעיר שהיא בעצם פצצה מתקתקת?

למפה המוגדלת

ומה יקרה בפעם הבאה?
"אם רעידת אדמה נוספת באותה העוצמה תפגע בסן פרנסיסקו, האסון עלול להיות גדול הרבה יותר מזה שנגרם על ידי הוריקן קתרינה בניו אורלינס", אמר גאווין ניוסון, ראש עיריית סן פרנסיסקו בריאיון, והוסיף ואמר כי אם ייהרסו גשר המפרץ וגשר שער הזהב, העיר תהיה לאי, ויצטרכו לפנות אנשים בדרך הים.
האם יש לחשוש מפני רעידת אדמה נוספת? הנתונים אינם חד־משמעיים, וקשה לחזות את מועד בואה של רעידת האדמה הבאה ואת עוצמתה. בשנים
1911־1979 היתה תקופה סייסמולוגית שקטה, ולא נרשמו רעידות אדמה, אולם בשנים 1979־1989 אירעו ארבע רעידות אדמה בעוצמה 5־7.1 בסולם ריכטר. האחרונה שבהן, שאירעה בשנת 1989 והיתה החזקה שבהן, הותירה 63 הרוגים ו־4,000 פצועים, מוטטה גשרים וגרמה נזק לרכוש בסך שישה מיליארד דולר. בשנת 1990 דיווח המכון הגיאולוגי האמריקאי הלאומי שיש סיכוי של 67 אחוזים שעד שנת 2020 תקרה בסן פרנסיסקו עוד רעידת אדמה גדולה (7 בסולם ריכטר).
מומחים טוענים כי 75 אחוזים מהבתים בסן פרנסיסקו נבנו לפני 1960, והם עלולים להינזק קשות או להיהרס במקרה של רעידת אדמה חזקה, וכמוהם גם בית החולים הגדול ביותר בעיר ושליש מבתי הספר. אם הבניינים האלה ייהרסו, יינזקו גם קווי המים והגז, ויגדל הסיכוי שתפרוץ שרפה. רעידת אדמה גדולה בסן פרנסיסקו עלולה להשפיע גם על אזורים נוספים בקליפורניה. מערכת סכרים מונעת כיום מהמים המלוחים של מפרץ סן פרנסיסקו לחדור אל מקורות המים המתוקים המספקים מי שתייה לרוב תושבי קליפורניה. רבים מהסכרים האלה רעועים, והם עלולים להיפרץ במקרה של רעידת אדמה חזקה, ואז תוצף העיר, כפי שקרה בהוריקן קתרינה.
ראש העיר אומר שהוריקן קתרינה שינה את יחסו לנושא המוכנות לאסון מקצה לקצה. "יש לנו שלושים אלף עובדים שמחויבים להשתתף בתרחישי אסון שונים ובתוכניות פינוי", הוא מפרט. בזמן חירום יופעלו הצופרים הפזורים ברחבי העיר, ובכל יום שישי נבדקת תקינותם. אגב, מכוניתו של ראש העיר מאובזרת כך שתשמש מרכז פיקוד ובקרה בעת אסון, מעין "עירייה על גלגלים". ניוסון מודה שמאז נפלו התאומים, רוב תשומת הלב מופנית למניעת טרור ולטיפול באסונות שנגרמים על ידי בני אדם. "מובן שחשוב להילחם בטרור", הוא מסכים, "אבל חייבים לחזור לבסיס ולהתבונן ב'אמא טבע', בין שזה טורנדו או הוריקן ובין שזו רעידת אדמה".

ראש העיר מודה שמאז נפלו התאומים, תשומת
הלב מופנית למניעת טרור, "אבל חייבים לחזור לבסיס
ולהתבונן ב'אמא טבע'"

איש אינו יכול לומר בוודאות מתי תרעד שוב האדמה בסן פרנסיסקו. לא המדענים ולא חוזי העתידות. אך דבר אחד ברור לכל – שעל פני האדמה הכה לא יציבה ולעתים בוגדנית הזאת בנויה אחת הערים היפות ביותר בעולם. אני מטיילת על גשר שער הזהב, הולכת לאורכו ומביטה בעיר הנשקפת ממול. האם ייתכן, אני תוהה ביני לבין עצמי, שכל זה עלול להיעלם בן רגע? לא ייתכן, אני עונה לעצמי מיד, שואפת אוויר צח וקריר מלוא ריאותי, מסלקת את המחשבות הרעות מראשי ומשקיפה בהנאה על המפרץ השליו ועל העיר.

לכתבתו של עמי בן בסט על רעידות אדמה

הפוסט רעידת האדמה בסן פרנסיסקו הופיע ראשון במסע אחר

רעידות אדמה. כשהאדמה רוחשת

Simi Schauer — Mon, 23 Jul 2012 13:48:11 +0000

קשה למצוא בטבע אירוע מפתיע יותר בהתרחשותו, מהיר יותר במהלכו, והרסני כל כך בממדיו כמו רעידת אדמה. בבוקר יום שלישי, 17 בינואר 1995, רעדה העיר קובה (KOBE) ביפן במשך 20 שניות. במהלך הזמן הקצרצר הזה מצאו את מותם יותר מ-5,000 בני אדם, אלפים רבים אחרים נפצעו ויותר מ-300,000 איש נותרו ללא קורת גג. הנזק לרכוש ולתשתית היה עצום. לפי אומדנים רשמיים נהרסו לחלוטין 50,618 בתים, ואלפי בניינים אחרים ניזוקו קשה כתוצאה מרעידת האדמה ומהשריפות, שהשתוללו בעיר בעקבותיה.

רעידות אדמה שייכות לסוג האירועים האקטואליים תמיד. הרעשים הגדולים גרמו בעבר למאות אלפי קורבנות ונטבעו בזיכרון הקולקטיבי כאירועים טראומטיים. חלק ניכר מאוכלוסיית כדור הארץ מתגורר באזורים רגישים ומועדים לפורענות, וחווה רעידות אדמה דרך קבע. עמוק בתת המודע של תושבי האזורים האלה רוחשת האדמה כל הזמן, משגרת גלים עמומים של חרדה כבושה ודאגה תמידית מפני הבאות.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

עבר לא שקט
במכון למחקרי נפט וגיאופיסיקה בחולון נמצא האגף הסיסמולוגי, שתפקידו לבצע סקרים ומחקרים בסיסמולוגיה, לשפר את הידע והמידע על רעידות אדמה, את הערכת הסיכונים הכרוכים בהן ואת הדרכים לחיזוין. ישראל היא מדינה קטנה, שאינה משופעת ברעידות אדמה תדירות ודרמטיות כמו יפאן. אף על פי כן, כאשר מעיפים מבט במפה הסיסמולוגית התלויה על הקיר בחדרו של ד"ר אבי שפירא, מנהל האגף, אפשר להבחין בקבוצות של כתמים צפופים, המצביעים על פעילות סיסמית משמעותית בעיקר לאורך השבר הסורי-אפריקני, החוצה את המדינה לאורכה. גם אם בוחנים את עברה הסיסמי של ישראל מוצאים כי קשה להכתיר אותו בכינוי שקט.

"ההיסטוריה מלמדת", אומר ד"ר שפירא, "שמדי כמאה שנים בממוצע התרחשה באזורנו רעידת אדמה, שגרמה לקורבנות רבים ולנזקים משמעותיים ברכוש. אם היו באיזור זה רעידות חזקות יחסית בעבר, הן יתרחשו כאן גם בעתיד". ואכן המקורות ההיסטוריים מספרים על לפחות עשר רעידות אדמה הרסניות, שאירעו כאן ב-1,000 השנים האחרונות. כמה מהן היו קטלניות במיוחד.

בסביבות חודש יוני 1201 התחוללה בישראל רעידת אדמה עזה, שמוקדה היה בבקעת הירדן. הרעש פגע קשה בסוריה ובישראל וגרם לאלפי אבידות בנפש. העיר שכם נחרבה, כנראה לחלוטין. צפת, עכו ויישובים לאורך החוף ניזוקו בצורה רצינית. רעש אחר שאירע ב-1546 גרם ל-900 אבדות בעיר שכם והחריב אזורים שלמים בערים ירושלים, חברון, רמלה, חיפה ועזה. בינואר 1837 התחוללה רעידת אדמה מפורסמת, שגרמה לכ-5,000 קורבנות. ברעידת אדמה זו נחרבו צפת וטבריה כמעט עד היסוד. תשעים שנים אחר כך, ב-11 ביולי 1927 התחולל רעש, שפגע בכל האזורים המאוכלסים אותה עת בישראל. במיוחד נפגעו טבריה, רמלה, לוד ושכם. נספרו מעל ל-300 הרוגים וכ-1,000 בתים נהרסו.

לוחות ענק
ד"ר שפירא מבקש שנחכך את כפות הידיים זו בזו. החום שחשים, הוא מסביר, הוא תוצאה של האנרגיה המכנית שאנו משקיעים בפעולה זו. אם נלחץ בהדרגה את כפות הידיים אחת כנגד רעותה, יגבר החיכוך עד שהתנועה תיעצר. אם נמשיך בלחץ, נצליח ברגע מסוים להתגבר על החיכוך וכף יד אחת תשתחרר לרגע ותנוע בבת אחת על פני כף היד השנייה. זו, מסביר ד"ר שפירא, סימולציה ידנית של רעידת אדמה.
רעידת האדמה נולדת עמוק מתחת לפני הקרקע, כאשר נוצר נתק בין שני גושי חומר וסלע הלחוצים זה כנגד זה. ההשתחררות הפתאומית הזו, תוך התגברות על גורמי החיכוך, מלווה בשחרור כמויות גדולות של אנרגיה בצורת חום וגלים אלסטיים, המתפשטים לכל עבר, ומרעידים את האדמה בעוצמות שונות, תלוי בגודל השבר ובכוחות הפועלים עליו.

אולם כדי שיהיה חיכוך צריך שתהיה תזוזה. לפני קצת פחות מ-30 שנה הוצגה לראשונה תיאוריה מרתקת, המניחה את קיומה של תנועה דינמית, בלתי פוסקת מתחת לפני השטח. על פי התיאוריה, המכונה "טקטוניקת הלוחות", מחולקת הקליפה המוצקה של קרום כדור הארץ למספר לוחות עצומים, הנעים כל הזמן באיטיות, כמו רפסודות ענק על פני זרמים של חומר מגמתי (חומר סלעי מותך). לעיתים הן מחליקות זו לצד זו, לעיתים הן מתנגשות ראש בראש ולעיתים הן נפרדות ומתרחקות.

המשחק הטקטוני המדהים הזה, המתרחש במעמקים, יוצר במשך עשרות ומאות מיליוני שנים את מבנה פניו המשתנים של כדור הארץ. הוא זה ש"מרים" גבעות ושרשרות הרים, "כורה" עמקים ותהומות ו"פותח" אגמים, ימים ואוקיינוסים. השברים, התוחמים את הגבולות בין הלוחות, ואלה הנסדקים ונפערים תוך כדי פעילותם, הם ה"מטבחים" של רעידות האדמה.

על כלבים וקופים
תיאורית טקטוניקת הלוחות תרמה תרומה עצומה להבנת המנגנונים המייצרים רעידות אדמה. השוואה פשוטה של המפה הגיאוגרפית של העולם עם מפת הלוחות, הנעה במעמקים, מראה לנו את מה שכולנו יודעים, את רשימת המטרות: אותה קבוצת מדינות, היושבת מעל לשברים, אזורי החיכוך היותר פעילים והיותר דינמיים. ברשימה הזו אפשר למצוא, בין היתר, מדינות כמו: יפן, סין, ארצות הברית (קליפורניה), תורכיה, ארמניה, יוון, איטליה ואיראן. תושבי הארצות הללו טועמים, פעם אחר פעם, טעמן של קטסטרופות צפויות, הנרקחות במעמקים. מכאן גם ניתן להבין מאין נובע הרצון העז לצפות את התרחשותן מראש.

אמונות ומיתוסים רבים נקשרו לנושא חיזוי רעידות האדמה. לפי אחת התפיסות הנפוצות, שאין לה ביסוס מדעי מלא, יכולות חיות לחוש את בואה הצפוי של רעידת האדמה. תפיסה זו מבוססת על ההנחה שבעלי החיים רגישים לשינויים זעירים בפני השטח ובעוצמת השדה המגנטי והחשמלי, הקודמים, בדרך כלל, לזעזוע הגדול.

בספרות המדעית והפופולרית מופיעים דיווחים רבים, המתארים שינוי קיצוני בהתנהגותם של בעלי חיים טרם התרחשות הרעש. בין השאר דווח על התקהלות מבוהלת של דגי שפמנון באזורי דיג, מנוסת עכברים ונחשים, השתוללות קופים ונביחות כלבים.

הסיפור המפורסם ביותר על חיזוי רעידות אדמה לא מתקשר בבעלי חיים דווקא, אלא במדענים סינים, שהצליחו לצפות מבעוד מועד את רעידת האדמה החזקה שהתחוללה בפברואר 1975 במנצ'וריה. מספר הנפגעים ברעידה הזו, שהיתה בדרגה 7.3 בסולם ריכטר, היה מועט יחסית, מאחר שהשלטונות פינו למעלה ממיליון תושבים מהאיזור בזמן. אבל שנה וחצי אחר כך, ביולי 1976, רשמו המדענים הסינים כישלון. הם לא הצליחו לחזות את אחת הרעידות הקשות ביותר בהיסטוריה האנושית, שאירעה בטנגשאן, בה נהרגו כ-500,000 בני אדם.

מערכת כאוטית
"לדבר היום על חיזוי מדויק של רעידות אדמה", אומר ד"ר שפירא, "זו כמעט מלה גסה. ככלל, לא ניתן לדבר על רעידות וחיזוין במושגים דטרמיניסטים". שפירא עצמו מעדיף לדבר על הסתברויות של רעידות אדמה בפרק זמן נתון. לדבריו, "ככל שפרק הזמן ארוך יותר, סיכויי ההצלחה גבוהים יותר". סיסמולוגים רבים מתייחסים למערכת המייצרת רעידות אדמה כמערכת כאוטית, בעלת מגוון עצום של מרכיבים, שאינם מאפשרים חיזוי מדויק. לכאורה הדבר דומה לחיזוי מזג האוויר. אלא שניתן כיום לקבל תחזית מזג אוויר ודאית למדי לפחות למשך היומיים, שלושה הקרובים, בעוד שתחזית רעידות אדמה לא ניתן להשיג בינתיים. "רעידות אדמה" אומר לנו ד"ר גדי שמיר, סיסמולוג מהמכון למחקרי נפט וגיאופיסיקה, "נוצרות מבחינתנו בחושך. אין לנו שם לוויינים, שיכולים לראות מה בדיוק קורה שם למטה". מבחינה סטטיסטית לפחות קיימת מחזוריות מסוימת בהתרחשותן של רעידות אדמה. הכוחות, המצטברים בשכבות הסלעים העמוקות, משתחררים בקצבים פחות או יותר קבועים במהלך הזמן של השעון הגיאולוגי. בשעון האנושי שלנו, שנראה אחרת, לא ניתן לדבר על זמנים קבועים.

ד"ר שמיר ממחיש את הבעייתיות בניסוי הבא: דמו לעצמכם בול עץ קטן, השוכב על האדמה. בקצהו מחובר קפיץ בעזרתו ניתן להוביל את העץ על פני הקרקע. היד מתחילה למשוך את הקפיץ בקצב קבוע, אבל בול העץ לא זז. בשלב הזה כוח החיכוך עדיין חזק יותר ומצמידו למקום. אבל היד ממשיכה לנוע כל הזמן. בנקודה מסוימת, לאחר זמן מה, יימתח הקפיץ עד לקצה גבול יכולתו והעץ ינוע גם הוא. הקפיץ הוא גושי החומר והסלעים, שנלחצים ומתעוותים כתוצאה מהלחץ; היד, המושכת, היא תנועת הלוחות, והעתקת בול העץ היא רעידת האדמה. כעת אם נעשה את הניסוי שוב, בדיוק באותה צורה ובאותם תנאים, "תתרחש" הרעידה בדיוק לאחר אותו פרק זמן. "הבעיה היא שבטבע", מסביר שמיר, "זה עובד קצת אחרת. המערכת אינה הומוגנית ולא מדובר רק בשבר אחד, אלא בהרבה שברים קטנים וגדולים ובאינטרקציות מסובכות, המתרחשות כל הזמן ביניהם".

פספוסים
הרעידה בקובה היכתה את היפאנים בתדהמה. הם חיכו (ועדיין מחכים) ל"גדולה באמת" (THE BIG ONE), שתפגע באיזור טוקיו. מנסיון העבר הם יודעים כי כל 69 שנים בממוצע, פוגעת רעידת אדמה חזקה באיזור טוקיו. האחרונה בהן, ה"רעידה הגדולה של קנטו", התרחשה ב-1923, החריבה שני שלישים מהעיר וגרמה ל-140,000 הרוגים. לפי חשבון האימה הזה הם מצויים כבר "באיחור" של שלוש שנים.

שנה בדיוק לפני הרעש בקובה התחוללה "הפתעה" דומה בקליפורניה. גם בקליפורניה המתינו (ועדיין ממתינים) לרעידה הגדולה וההרסנית, שתבוא משבר סאן אנדריאס. אלא מה שהגיע היתה דווקא רעידה ממקום אחר, שמוקדה היה 35 קילומטרים צפונית מערבית מלוס אנג'לס, בנורת'רידג' (NOTHRIDGE). הרעידה הזו, שנוצרה על ידי אחד משברי המשנה הקטנים יחסית, הקשורים לסאן אנדריאס, גרמה ל-16 הרוגים ולהרס של 5,900 בתים.

הסיפור של פארקפילד (PARKFIELD) הוא אולי אחד הפספוסים המתועדים יותר בהיסטוריה של רעידות האדמה. פארקפילד היא עיירה זעירה בקליפורניה, הנמצאת בסמוך למרכז שבר סאן אנדריאס. החל מאמצע המאה ה-19 ספגה פארקפילד רעידות אדמה בעוצמה דומה מדי 22 שנים בממוצע. קבוצת חוקרים מהמכון הגיאולוגי האמריקאי צפתה במחצית שנות ה-80, שבאיזור פארקפילד תתרחש רעידת אדמה בדרגה 6 בסולם ריכטר. החוקרים טענו כי היא תתרחש "בסביבות 1988 ולא יאוחר מ-1.1.1993".

פארקפילד, בה נותרו רק כ-35 תושבים, לאחר שהשאר מיהרו להימלט מהשואה הקרובה, הפכה מהר מאוד ל"מֶכָּה" של הסיסמולוגים בעולם. כולם חשבו, שאם התחזית תתגלה כנכונה, תהיה זו הזדמנות פז לחזות בייסורי לידתה של רעידת אדמה אמיתית. באיזור הוצבו מכשירים מתוחכמים מסוגים שונים, שיוכלו לאתר סימנים מוקדמים לבוא הרעש, החל משטף של רעידות קטנות, שיקדימו את השוֺק הגדול, וכלה בתנועות זעירות ועיוותים בפני הקרקע ומתחתיה. עד לשעת כתיבת מאמר זה רעידת האדמה בפארקפילד לא התרחשה עדיין ומכשירי הסיסמולוגים עדיין ממתינים.

"הפתעות" מעין אילו לא תורמות לרווחת התושבים באזורים המועדים, מה גם שבמקביל ממשיכות להתפרסם תחזיות ומחקרים אפוקליפטיים מסוגים שונים. בחודש ינואר האחרון, למשל, פרסמה קבוצת חוקרים במכון הגיאולוגי האמריקאי תוצאות של מחקר, שניתן לכנותם כ"מחסור ברעידות אדמה". על פי אותם חוקרים, במשך 200 השנים האחרונות התחוללו באיזור לוס אנג'לס מעט מדי רעידות אדמה. באיזור זה קיימות שש מערכות שברים פעילים החוצות זו את זו. מערכות אלה אמורות, על פי החישובים, לייצר 71 רעידות בחוזק של כ-7.6 בסולם ריכטר כל אחת. מאחר והיו באיזור רק שתי רעידות, טוענים החוקרים, יושבת לוס אנג'לס על פצצת זמן.

מערכת פעילה
גם אצלנו ממתינים. בהרצאה במכון ויצמן ב-1981 הודיע אחד החוקרים, העוסקים ברעידות אדמה, כי באיזור הגליל, בקרבת צפת, יש סבירות מסוימת להתרחשותה של רעידת אדמה בחמש השנים הקרובות. השמועה פשטה כברק במספר גירסאות. אחת מהן, שהובלטה בהרחבה בעיתונים, היתה ש"בשבת הקרובה" צפויה רעידת אדמה חזקה בצפת. זקני צפת ומקובליה נרתמו לביטול רוע הגזירה. בבתי הכנסת נשאו תפילות לשלומה של העיר, ותושבים רבים העדיפו לבלות את סוף השבוע במרכז הארץ. באותה שבת וגם בשבתות שאחריה, לא אירע דבר.

"כאשר שאלו אותי אז עיתונאים אם אכן תהיה רעידת אדמה בשבת", נזכר ד"ר שפירא, "לקחתי את הסיכון והשבתי בשלילה. זהו סיכון משום שבמוקדם או במאוחר הרעש יגיע. יש לנו שבר שהוא מערכת פעילה, שתשחרר רעידת אדמה. לא מדובר במקרה זה בפרקי זמן של חודשים אבל בהחלט בשנים ועשרות שנים".

רשת של סיסמוגרפים ומדי תאוצת קרקע, הפרושים ברחבי ישראל, משדרים באופן רציף למרכז בחולון מידע על תנודות הקרקע. על פי הנתונים, המוצגים במפה הסיסמית, מאתר ד"ר שפירא את האזורים המועדים לפורענות. "על פי המפה אנו רואים, שעלינו לצפות לרעידות אדמה לאורך השבר הסורי אפריקני ולאורך שברים, החוצים את ישראל מכיוון חיפה ועד לאיזור גשר דמיה. איזור נוסף, הפעיל בצורה סיסמית, שאינו מוכר דיו, מצוי בים התיכון בין ישראל לאי קפריסין".

כמה פעמים בשנים האחרונות רשמו המכשירים בישראל התגברות פתאומית של פעילות סיסמית בכמה אזורים, מה שהביא את אנשי המכון להתריע על הסתברות מסוימת להתרחשות רעידת אדמה. הדגש הוא על המלה הסתברות מאחר, שהתגברות הפעילות אינה עדות הכרחית להתרחשותו של רעש חזק. כל אירוע צריך להיבחן לגופו יחד עם שורה ארוכה של נתונים אחרים. ניתן לנסח זאת כך: קיימים מספר אירועים "לא מחייבים", שאם הם מתרחשים, לסיסמולוגים יש סיבה טובה לדאגה. בין האירועים הללו אפשר למנות שינויים חריגים בשדה האלקטרו-מגנטי של כדור הארץ, שינויים במפלס המים בבארות, שינויים בקצב נביעת גאז הרדון מהקרקע ושינויים גיאודטיים (למשל התרוממות פני הקרקע).

אירועים מדאיגים
בחודש פברואר 1983 התרחשה דרמה קטנה, הידועה רק לציבור מצומצם. בדיון רב משתתפים, שנערך אז בהשתתפות גיאולוגים ונציגי צבא הגנה לישראל והמשטרה, הועלתה האפשרות לפנות תושבים בעיר אילת. האפשרות הועלתה על רקע מידע, שמסרו כמה ימים קודם לכן אנשי האגף הסיסמולוגי. לדברי אנשי האגף, לאחר תקופה של שקט יחסי החל איזור מפרץ אילת לרעוד באופן אינטנסיבי. הפעילות הסיסמית הזו, שהיתה בעוצמה נמוכה ולא מורגשת, נקלטה היטב ונרשמה במכשירי המכון הגיאופיסי. סך הכל התחוללו אז כ-500 רעידות זעירות.

מידע על פעילות זו נמסר לשר האנרגיה דאז, יצחק מודעי, שהעביר זאת לשלטונות הביטחון ולראש עיריית אילת. אלא שהאירוע הצפוי התרחש לפני שזומן הדיון בעניין. ב-2 בפברואר, במוקד המרוחק מהעיר, התחוללה רעידה בינונית בדרגה 5.2 בסולם ריכטר, שלא הסבה כל נזקים. כאשר התקיים סוף סוף הדיון, בו נשמעה הדרישה לפינוי, צעד זה כבר לא היה רלבנטי משום שהרעידה שחררה את מרבית האנרגיה, שהצטברה במעמקי המפרץ.

בנובמבר 1984 נקלטה סדרה של רעידות קטנות באיזור נחל פריעה בשומרון. האגף הסיסמולוגי התריע אז שתוך כ-3 חודשים עלולה להתרחש רעידת אדמה בדרגה הגבוהה מ-4.5 בסולם ריכטר באיזור גשר דמיה. ב-25 בינואר 1985 אומנם התרחשה באיזור רעידת אדמה בדרגה 4.7 בסולם ריכטר, שהורגשה בכל רחבי הארץ, אבל לא גרמה לנזקים.

למפת אסונות טבע במאה ה-20>>

לקריאה נוספת:

קליפורניה: בתנועה מתמדת

עודד נבון

צילום: שחר עזרן

אדמת קליפורניה לא נחה לרגע – בצפון המדינה ובמזרחה פעילים הרי געש, והאיזור שבין לוס אנג'לס לסן פרנסיסקו מועד לרעידות אדמה חזקות. מדוע זה קורה ולמה דווקא בקליפורניה? פרופ' עודד נבון על הטופוגרפיה ועל הגיאולוגיה של מדינה חסרת מנוחה

הפוסט רעידות אדמה. כשהאדמה רוחשת הופיע ראשון במסע אחר

גלישות מצוקי החוף ועוד צרות

Sat, 20 Aug 2011 13:22:30 +0000

מצוקי כורכר בחוף בית ינאי. יש מקרים שבהם הצוק נותר "תלוי על בלימה", ותהליך כמו רעידת אדמה קלה או פיצוץ בסביבה יכול לחולל מפולת | צילומים: גיל אל-עמי

נכון, יש לנו אתרי טבע נפלאים, שמורות ייחודיות, פריחה מרהיבה, נוף מרתק. הכול נכון. אבל בכל זאת, תמיד יהיו אלה שיזכירו שההרים כאן לא ממש גבוהים, שהנהרות, איך לומר, לא גועשים, וגם המפלים לא משהו. הדברים הללו נכונים גם באשר לתופעות טבע דרמטיות. הוריקנים, שיטפונות, התפרצויות געשיות, רעידות אדמה… כל אלה, טפו טפו, קורים בטלוויזיה, לא אצלנו. אם בוחנים בקפידה את העבר הגיאולוגי והאקלימי של אזורנו דווקא אפשר למצוא פה ושם אירועים חריגים, אבל בתקופה המודרנית, במאה־מאתיים השנים האחרונות, אנו חיים כאן בשלווה יחסית, לפחות מנקודת מבטו של הטבע.
האם פירוש הדבר כי אנחנו יכולים להיות רגועים? ודאי שלא, יאמרו המומחים. איש מהם אמנם אינו צופה פה התפרצות הר געש רדום או סופת הוריקן בנוסח קתרינה, אבל צרות כמו שיטפונות חזקים, רעידות אדמה ואפילו גלישות קרקע הרסניות – בהחלט כן.
"אם היית צריך להרכיב רשימה של אסונות טבע העלולים להתחולל בישראל, במה היית פותח?" שאלתי את ד"ר צבי רון, גיאומורפולוג מהחוג לגיאוגרפיה ולסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב. רון, שמלמד קורס בנושא אסונות טבע, בחר במים.
בשנים האחרונות היו הצפות גדולות במקומות רבים כמו ברומניה, בצרפת, באנגליה ובחלקים נרחבים במדינת בנגלדש. "נכון שאין אצלנו הוריקנים", אמר רון, "אבל שיטפונות גדולים, כאלה שיכולים להציף שטחים פתוחים ועירוניים נרחבים בקנה מידה שלא ידענו עד היום, בהחלט ייתכנו". כל מה שצריך, לדבריו, הוא גשמים רבים שמורידים כמויות מים רבות במרווחי זמן קצרים יחסית.
כדוגמה ציין רון את אירוע הגשם הגדול שהיה כאן בחורף 1991־1992, כאשר באזורים רבים, למשל במפרץ חיפה, ירדה כמות רבה מאוד של גשם, יותר אלף מילימטרים, בפרק זמן קצר. "מסוף דצמבר 1991 ועד סוף פברואר 1992 התרחשו חמישה אירועי גשם שהורידו פי שניים מהכמות הממוצעת לשנה שלמה", אמר רון. בשל הגשמים העזים הוצף חלק מעמק זבולון, ואזור מפרץ חיפה, כולל אזורי התעשייה ושכונות המגורים, היו לאגם מים אחד גדול. רק בנס לא היו אבדות בנפש.
באותם החודשים הוצפו גם נחלים רבים, בהם נחל דליה, נחל חדרה, נחל ירקון ונחל אילון. מי הירקון, שעלה על גדותיו, הפכו את איצטדיון רמת גן לברֵכה גדולה והציפו גם את קניון אילון וסביבותיו. "מה יקרה אם תרד כאן מנה כפולה של גשם בפרק זמן קצר? ובכן, ההצפות יהיו דרמטיות הרבה יותר", אמר רון. מקום נכבד ברשימת קטסטרופות פוטנציאליות כחול־לבן תופסת רעידת האדמה. השבר הסורי־אפריקאי, החוצץ בין שני לוחות טקטוניים שנעים כל הזמן, הוא המנוע העיקרי של רעידות האדמה בישראל. ההיסטוריה מספרת על שורה של רעידות קשות שהתחוללו כאן בעבר וחוללו נזקים עצומים בנפש וברכוש – בצפת, ביריחו, בירושלים, בשכם וברמלה. איש אינו יכול לחזות מתי בדיוק תתרחש הרעידה הגדולה הבאה, אבל תזכורות לאותה פעילות סייסמית המתחוללת כל העת מתחת לרגלינו מגיעות מדי פעם בדמות רעידות בסדרי גודל קטנים ובינוניים.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ישראל,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

איש אינו יכול לחזות מתי תתרחש הרעידה הגדולה הבאה, אבל תזכורות לאותה פעילות סייסמית המתחוללת כל העת מתחת לרגלינו מגיעות מדי פעם בדמות רעידות בסדרי גודל קטנים ובינוניים

מקור נוסף שממנו עלולה לצמוח פורענות הן רעידות אדמה באגן המזרחי של הים התיכון, שמקורן בשבר גיאולוגי גדול מדרום לאי קפריסין. רעידה חזקה במיוחד יכולה לשגר גלי צונאמי הרסניים, ואלה ינועו מזרחה במהירות ויכו בערי החוף. האפשרות הזאת נראית רחוקה, אף שיש חוקרים הטוענים כי גלים מן הסוג הזה פגעו לפחות פעם אחת בתושבי העיר יפו במאה ה־11 לספירה.
תופעה נוספת שמדברים עליה פחות, אולי בגלל מה שנראה כפוטנציאל ההרס המוגבל שלה, היא גלישת קרקע ומפולות סלעים במצוקים שלאורך מישור החוף, בבקעת ים המלח ובבקעת הירדן. אבל אסון הטבע שגרם לפגיעה בנפש הגדולה ביותר בישראל בחמישים השנים האחרונות נגרם מגלישת מצוק חוור הלשון באזור נאות הכיכר שמדרום לים המלח. במפולת, שאירעה בדצמבר 1970, נמחצו למוות תחת הסלעים עשרים חיילי נח"ל ששהו באותה העת בחדר האוכל.
בעבודת המאסטר שלו בנושא "אזורי אסונות טבע" כתב יורם פורת מאוניברסיטת חיפה על מרכזיותה של רצועת החוף בהוויה הישראלית: "ב־57 שנות קיום המדינה חל תהליך מואץ של בינוי ובכלל זה מרינות, נמלים, עשרות מזחים, שוברי גלים בניצב ובמקביל לחוף, מעגנות לברכות מי קירור עבור תחנות הכוח, מפעלי תעשייה, מלונות, אתרי קיט ונופש, בתי מגורים, בסיסי צבא וכיו"ב".
רצועת החוף של ישראל, מראש הנקרה בצפון ועד אשקלון בדרום, משתרעת לאורך כ־195 קילומטרים ומתאפיינת במצוקי כורכר שלעתים ממש נושקים לים. בסוף אוגוסט התרחשה מפולת סלעים באחד ממצוקי הכורכר הסמוכים לחוף בית ינאי, ונפצעה בה אישה צעירה. בתחילת ספטמבר אירעה עוד מפולת קטנה באותו האזור. יום אחר כך יצאתי עם צבי רון לסייר בחוף בית ינאי. לאורך החוף היו פזורים סלעי כורכר גדולים וקטנים, עדויות לגלישות שאירעו בעבר. לא היה צריך להתאמץ הרבה כדי להבחין בכמה בתים שממש "מגרדים" את קצה המצוק.
הסיבות לגלישות הקרקע שונות ומגוונות, הסביר רון. בין הסיבות העיקריות לכך אפשר למנות מצוקים תלולים שפועל שעליהם כוח כבידה ומסלע לא יציב. בין סלעי הכורכר, שאינם יציבים, יש שתי שכבות חמרה, היציבות עוד פחות ונוטות לתפוח במים ולהתפורר. בה בעת, הקריסה יכולה להתרחש גם כתוצאה מגריעה בתחתית המצוק בשל גידוד גלי הים (או מחתירת נהרות, כפי שקורה בעמק הירדן). יש מצוקים שבהם מתפתחים סדקים גדולים, הוסיף רון, משום שהגלים מכים בכוח בבסיסם. במקרים כאלה הצוק נותר "תלוי על בלימה", ותהליך כמו רעידת אדמה קלה או פיצוץ בסביבה יכול לחולל מפולת. "איננו יכולים לצפות מתי תתרחש הגלישה הבאה, והיכן", אמר רון, "אבל ברור שהיא בוא תבוא"

הפוסט גלישות מצוקי החוף ועוד צרות הופיע ראשון במסע אחר

האיטי: הקרנבל האחרון

גיל אל עמי — Tue, 09 Mar 2010 16:10:55 +0000

"האיטי: קרנבל אחרון" הוא שמה של תערוכת צילום שהתקיימה מרץ בתל אביב. הצילומים הם של דניאל קדר, צלם ישראלי המתגורר זה 20 שנה בהאיטי ונשוי לבת המקום. קדר מתעד במשך שנים רבות את החיים, האנשים והנופים המקומיים, והוא הוציא לאור שלושה ספרי צילום העוסקים בהאיטי. בתערוכה בתל אביב יוצגו עשרות צילומים בהם תיעד קדר את הקרנבל בהאיטי בשנה שעברה. הם מראים את המסורת המקומית, הייחודית לעיר החוף ג'אקמל. קדר צילם את ההכנות לתהלוכות ואת החגיגות עצמן, הכוללות מחולות וודו, צביעת הפנים בצבעים קודרים וחבישת מסכות של בעלי חיים ושל זומבי – מכשפים חיים-מתים. המראות הללו טומנים בחובם יופי עז וקסם, לצד פחד ואכזריות. השנה, בזמן שבקריביים ובאמריקה הדרומית חגגו בקרנבלים עליזים, בהאיטי מבכים את המתים ומנסים להתאושש מהאסון הנורא שפקד את המדינה בעקבות רעידת האדמה.
מדריך מסע אחר להאיטי

דמות מתוך תהלוכה בקרנבל בג'אקמל. שילוב של יופי ואכזריות | צילום: דניאל קדר

מאז רעידת האדמה קדר ואשתו מאריז, בעבר שרת התיירות של האיטי, מקדישים את כל זמנם בעזרה לכוחות העוסקים בשיקום תשתיות. בין השאר, הם מפעילים קו חלוקת מים למחנות הפליטים ומפעילים בתי ספר זמניים לילדים החיים במחנות האוהלים. קדר היה גם איש הקשר בין משלחת החילוץ והסיוע הישראלית בהאיטי לבין התושבים והשלטונות המקומיים.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד האיטי,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

התערוכה "האיטי: קרנבל אחרון" הוצגה במקביל במתחם קסטיאל בתל אביב ובגלריה צ'לסי במיאמי, וכל ההכנסות ממנה יוקדשו להקמת בית ספר קבוע לילדי האיטי המתגוררים במחנות. בית הספר, שיוקם באזור שנפגע אנושות מרעש האדמה, יספק פעילויות חינוכיות וחברתיות לילדים ויכלול מערך של הסברה וסיוע לכלל הקהילה, שיופעל בידי מתנדבים ישראלים בעלי רקע טיפולי בתחום החינוך והפוסט טראומה.

הפוסט האיטי: הקרנבל האחרון הופיע ראשון במסע אחר

פקיסטן: האדמה עדיין רועדת

Sat, 18 Oct 2008 22:33:03 +0000

בבוקר שבת 8 באוקטובר 2005 פקדה את צפון־מזרח פקיסטן רעידת האדמה הקשה ביותר במאה השנים האחרונות ומחקה ערים שלמות מעל פני האדמה. שמונים אלף הרוגים, שמונים אלף פצועים קשה, כ־3.5 מיליון חסרי בית ושלושים אלף קילומטרים רבועים של הרס.
הרצון לבקר בפקיסטן התעורר בי לאחרונה, לאחר שהושמעו קולות של פיוס ופתיחות כלפי ישראל מאחת המדינות המוסלמיות הגדולות בתבל. ציפיתי זמן רב לקבל את אשרת הכניסה שתאפשר לי לראות במו עיני את הנופים עוצרי הנשימה של הרי ההימלאיה הפקיסטניים. הוויזה המיוחלת הגיעה יום לפני רעידת האדמה. אחרי כמה ימים של התלבטויות יצאתי למסע, ובמהלכו חזיתי בצד המרהיב והאכזרי גם יחד של כוחות הטבע ופגשתי את האנשים שמאחורי הסטטיסטיקה.

>>>

הגעתי מהודו לבירת התרבות הפקיסטנית להור (Lahore), הקרובה להודו לא רק מבחינה

מפות ומדריכים מודפסים ליעד פקיסטן,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

זה מה שנשאר. תושבי בלקוט מחפשים בין ההריסות את מה שנותר מרכושם. על מה שיעזור להם להעביר איכשהו את החורף

גיאוגרפית אלא גם מבחינת הצפיפות והאווירה התוססת שברחובותיה. בזכות ארבעת מיליון תושביה להור היא העיר השנייה בגודלה בפקיסטן, והיא גם בית לאוצרות המורשת העולמית של אונסק"ו, הכוללים בין היתר את גני שלמאר (Shalamar) ואת מבצר שאהי קווילה (Shahi Qila). אך שני המקומות האלה
מחווירים לעומת מסגד וואזיר קאן (Wazir Khan), היפה ביותר בתת־יבשת, ומסגד בדשאהי (Badshahi), הבנוי כולו מאבן חול אדומה ומצדיק לבדו את הנסיעה ללהור.
מלהור המשכתי לעיר הבירה איסלאמבד (Islamabad) בנסיעה לילית של כארבע שעות באוטובוס. אמצעי הביטחון בתחנת האוטובוסים הזכירו לי את אלה שבבית, אלא שהם קפדניים יותר: כל נוסע מתועד, נבדק ואף מצולם במצלמת וידאו, ובתחנות הביניים איש הביטחון אינו מסיר מבט מן האוטובוס.
ברגע שמתיישבים באוטובוס הממוזג, אפשר להרגיש כמו בטיסה בינלאומית מפנקת: דיילת רעולת פנים מחלקת ארוחות, שלושה סרטי וידאו אמריקאיים מוקרנים ומנעימים את הנסיעה, והנהג שט ברוגע על כביש מהיר, רב־מסלולי. הייתכן שזוהי אותה תת־יבשת, אני שואל את עצמי. הרי קילומטרים ספורים מכאן, בצד ההודי, ניהלתי מלחמת הישרדות בתוהו ובוהו התחבורתי ההודי המוכר. אבל הרושם הראשוני מתוקן במהירות ברגע שמגיעים לאיסלאמבד. שוב אני מוצא את עצמי רץ על נפשי בין מכוניות צופרות שהגיחו מכל עבר. חלוקת התת־יבשת ההודית לשתי מדינות ב־1947 היתה פוליטית, דתית ועדתית, אך בהחלט לא תחבורתית.

רעידת האדמה עוררה גל של התנדבות, וצעירי המדינה נוהרים לאזורים שנפגעו כדי לסייע. "לצעירים רבים אין עבודה. לכן אנחנו מעדיפים להתנדב מאשר לשבת בבית", מספר עלי מוחמד, במבטו ניכרים הרשמים הקשים שצבר בשבועות של התנדבות בין ההריסות

איסלאמבד
עיר הבירה איסלאמבד הוקמה בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת. עד 1963 ניהלה ממשלת פקיסטן את ענייני המדינה מהעיר קרצ'י (Karachi), העיר הגדולה ביותר בפקיסטן, שמלבד קרבתה לחוף הים, אין דברים טובים רבים לומר עליה. הצפיפות וזיהום האוויר שבה חונקים את 11 מיליון תושביה, החום והלחות בלתי נסבלים, ושיעור הפשע בה עולה בהתמדה מאז נטשו אותה הפוליטיקאים ובנו לעצמם בירה חדשה ונעימה יותר באיסלאמבד.
הנתונים הגיאוגרפיים הבסיסיים של איסלאמבד קסמו לפוליטיקאים. בקרצ'י הם הזיעו,

מסגד פייסל באיסלמבד הוא המסגד הגדול ביותר בעולם. המסגד תוכנן בידי אדריכל תורכי, מומן בידי משפחת המלוכה הסעודית ונקרא על שם המלך פייסל. בשעות הלחץ נכנסים בשעריו כ-74 אלף מתפללים

ואילו כאן נהנו מעיר ירוקה, מודרנית ומרווחת, מאוויר צח בגובה של כ־500 מטר מעל פני הים ומקרבה לאזורי הנופש, בהרי מרגלה (Margalla), השוכנים מדרום להימלאיה. רשמית חיים כיום באיסלאמבד רק כ־800,000 תושבים, אבל בפועל התמזגה הבירה עם השכנה הוותיקה רוולפינדי (Rawalpindi), על שלושת מיליון תושביה.
הקרבה לרוולפינדי לא היטיבה עם איסלאמבד. הגבולות בין הערים כמעט נעלמו, והג'ונגל העירוני של רוולפינדי השתלט בה על אזורים נרחבים. כלל פשוט בהתמצאות בשטח קובע — כשאתה רואה צמחייה ירוקה, סימן שאתה בשטחה של איסלאמבד.
מסגד פייסל (Shah Faisal), הבניין הנוצץ ביותר של איסלאמבד, שולט בנוף העיר. המסגד הגדול ביותר בעולם, שבשעות הלחץ נכנסים בשעריו כ־74 אלף מתפללים, תוכנן בידי אדריכל תורכי, מומן בידי משפחת המלוכה הסעודית (ולכן קרוי על שם המלך פייסל), ונבנה במשך קרוב לעשר שנים, עד שהושלם ב־1988.

עולים צפונה
קירות סדוקים, תקרות שהתמוטטו ואינספור אוהלים מאולתרים מלווים אותנו במספרים גדלים והולכים ככל שאנחנו מתקדמים בג'יפ צפונה מאיסלאמבד. הכפר קוטגלה (Kotgala) ישב על צוק בגובה של כ־300 מטר מעל לנהר. בזמן הרעש הידרדר חלק מן הצוק לתהום. מתחת לערמת הסלעים והבוץ קבור חצי מן הכפר, החצי השני נותר הרוס לחלוטין על הפסגה הצרה.
רעידת האדמה הקטלנית שזעזעה את פקיסטן עוררה גל של התנדבות סוחפת. צעירי המדינה נוהרים לאזורים שנפגעו כדי לסייע בכל דרך. עלי מוחמד לקח פסק זמן של שבועיים מעבודות ההתנדבות כדי ללוות אותי כמתורגמן במסעי. "לצעירים רבים בפקיסטן אין עבודה. לכן אנחנו מעדיפים להתנדב ולעזור מאשר לשבת בחוסר מעש בבית", מספר לי עלי, עדיין חי ונושם את הרשמים הקשים שצבר במהלך שבועות של התנדבות בין ההריסות.
אין בימים האלה מקום בצפון פקיסטן שבו לא נחשפים להשלכות הרעש. בכל מקום פזורים אוהלים, בתים חדשים לא רק לכ־3.5 מיליון חסרי בית אלא גם לכאלה החוששים להישאר בבתיהם נוכח סירובה של האדמה להפסיק לרעוד. רעשים יומיומיים עדיין פוקדים את פקיסטן בעקבות הרעש הגדול, ועוצמתם 3־6 בסולם ריכטר. רעידות שבמחוזותינו היו זוכות לכותרות ראשיות היו כאן לדבר שבשגרה. בדרך כלל אין נזקים ברכוש, פשוט כי לא נותר רכוש שיינזק. אבל גם לאחר חודש של רעידות אדמה, התופעה עדיין מטילה אימה על נפגעי הרעש הגדול. בכל פעם כשהאדמה רועדת, אנשים רבים מגיחים בריצה מתוך הבניינים.
באחד הכפרים אנחנו נתקלים בהמונים העומדים ברחוב. הם מספרים לנו שלפני כמה דקות

שמי אכטר ליד הקברים הטריים של בני משפחתה. "לא הספקתי לחזור ולהוציא את ילדי. עכשיו אין לי בית, אין לי חנות ואין לי משפחה. אפילו תמונה של הילדים לא נשארה לי"

שוב רעדה האדמה. ממשיכים בנסיעה, ולפתע רץ על הכביש לפנינו איש ובידו סכין ענקית נוטפת דם. עכשיו אנחנו כבר מודאגים באמת, אבל מרגיעים אותנו, "אל תדאגו, זה מוחמד השוחט, שעם תחילת הרעידה ברח לרחוב, והכבש שעמד לשחוט ניצל את ההזדמנות ונמלט. עכשיו מוחמד רודף אחריו בכל הכפר".
בפרברי העיירה בטאלה (Battale) עומדים מאות גברים בתור מול הכניסה למחנה הסיוע. דממה שוררת במקום. למרות שעות ההמתנה הארוכות אין כאן דחיפות וצעקות. גם המסייעים וגם הנפגעים כבר התרגלו לשגרה העגומה והצטיידו בסבלנות רבה. החיילים הפקיסטנים מכניסים קבוצות קטנות ומחלקים מוצרי מזון ושמיכות, ובמקרים קשים אף אוהלים. גבר בשנות השישים לחייו חוזר לעמדת החלוקה אחרי שכבר קיבל אוהל ושואל אם אפשר לקבל אוהל נוסף בשביל הכבשים שלו. החיילים מסרבים בנימוס, אך הזקן לא מוותר. "הבית שלי נהרס", הוא אומר, "באוהל אוכל לשרוד את החורף עם משפחתי, אבל הכבשים והפרות לא ישרדו את הקור בלי מחסה. אם הם ימותו, איך אפרנס את המשפחה? מי כבר יחלק לי מזון בשנה הבאה?" כאשר עזבנו את המחנה ראינו את האיש שקוע בתפילה על סלע על גדת הנהר, וסביבו עדר של כבשים.
בערב אנחנו מתקרבים לחבל קשמיר, מוקד הרעש באזור הגבול עם הודו. אנחנו מתלבטים איפה לישון בלילה. ככל שמתקרבים למוקד הרעש, כך נראים פחות ופחות מבנים שעוד עומדים על תִלם, אך בשל הרעידות היומיומיות, גובר הסיכון ללון בבתים שנותרו.
אנחנו מוצאים חדר באכסניה סדוקה בעיירה מנסרה (Mansehra), כשלושים קילומטרים מן היעד שלנו, עיר המחוז בלקוט (Balakot), שנהרסה כליל ברעידה. אני מתמקם בחדר בקומה הראשונה, קרוב למדרגות, כדי שבמקרה חירום אוכל לצאת מהר ככל האפשר. אני לגמרי לא רגוע, נכנס למיטה בבגדים, בנעליים ובמשקפיים ומקפיד להשאיר את היד על ציוד הצילום, מוכן ודרוך לרוץ החוצה בכל רגע נתון. אני לא ישן הרבה בלילה הזה. אני מחכה בקוצר רוח לבוקר, לרגע שבו אוכל לצאת מן הבניין הרעוע.

בפרברי בטאלה מחלקים החיילים הפקיסטנים מוצרי מזון, שמיכות ואוהלים. גבר בשנות השישים מבקש אוהל גם בשביל הכבשים שלו. החיילים מסרבים, אך הזקן לא מוותר. "הכבשים לא ישרדו את הקור. אם הם ימותו, איך אפרנס את משפחתי?"

בלקוט
נהר גועש חוצה את העיר בלקוט, השוכנת בעמק ירקרק מוקף הרים מיוערים. עד לא מכבר

אב ובתו בבית החולים בעיירה בטגראם. אגף של בית החולים קרס ברעש וקבר תחתיו יותר מחמישים איש. בית החולים ממשיך לתפקד, אבל אינו מצליח לעמוד בקצב הפצועים הממשיכים להגיע. רוב הילדים סובלים מכוויות קור

נפשו כאן פקיסטנים רבים שנמלטו מהחום הלוהט של דרום המדינה. העיר ידעה שגשוג כלכלי וחיים תוססים. עתה נשארו מן התפאורה הפסטורלית חורבות בלבד. שכבת אבק עבה מרחפת מעל לאזור. אלפים משוטטים ברחובות שפולסו בין ההריסות על ידי בולדוזרים, גברים מחטטים במקלות בין ערמות הבטון בתקווה למצוא חפצים בעלי ערך כמו מיטה, מכונת כביסה או אלבום תמונות של קרובי משפחה שכבר אינם.
אבל המציאות חזקה מהכל, ותושבי העיר מגייסים את כל כוחותיהם לחזור לשגרה. בין ההריסות צצים דוכני ירקות חדשים, ואפילו המספרה המקומית נפתחה שוב על ערמת הריסות שהיתה פעם בניין משרדים מפואר באזור יוקרתי, מול בתי המלון.
העיר, שלרוע מזלה נמצאה במוקד הרעש, נהרסה כליל: כ־95 אחוזים מן הבתים קרסו, והיתר ניזוקו קשה ואינם ראויים עוד למגורים. כמחצית מעשרים אלף תושביה שרדו את הרעש בלא פגע, והדבר נחשב נס נוכח ההרס הכבד. מה שנראה בעיני כגהינום עלי אדמות היה למוקד משיכה קוסם לאלפי פליטים היורדים מן הכפרים שבמרומי ההרים כדי למצוא מקלט בערי האוהלים שהוקמו כאן.
הכפריים, שאיבדו כבר את ביתם וחלק ממשפחותיהם, נאלצים עתה לנטוש את הבהמות ואת האדמות שהיו בסיס לפרנסתם, ומספרם הולך וגדל ככל שהחורף מתקרב. גם מי ששרד את הרעידה לא ניצל מהסכנה לחלוטין, ואיש אינו יודע כיצד יעבור בשלום את הקור המקפיא, הגשם והשלג המאיים לכסות את ערי האוהלים. קפטן מאז'יד, מפקד בבסיס צבאי המרכז את פעילות הסיוע באזור, מספר לי שמאז הצליחו לפתוח מחדש את הכבישים באזור, אלפי תושבים יורדים בכל יום מן הכפרים ההרוסים אל בלקוט. "כלי הרכב הכבדים ואפילו מסוקי הסיוע אינם מצליחים להגיע לכפרים הנידחים האלה, השוכנים על פסגות ההרים", הוא אומר, "לכן התושבים יורדים אל העמק כדי לזכות כאן לסיוע. גם שלושה שבועות אחרי הרעידה יש כפרים שבהם עדיין קבורים מתים מתחת להריסות, והפצועים טרם זכו לעזרה ראשונה. גרוע מכך. אין לנו סיכוי להגיע אליהם לפני תחילת החורף".
מוחמד נוראני יושב בפתח האוהל המאולתר שלו, מחזיק על ברכיו את הדבר היחיד שנותר לו מן הבוקר ההוא, בנו בן הארבע. "זאת לא היתה רעידת אדמה רגילה", הוא נזכר. "האדמה ממש התפוצצה מתחת לרגלינו, עלתה וירדה לסירוגין לגובה של שני מטר. במשך דקות ארוכות העיפה האדמה אנשים, בהמות ובניינים לכל עבר כמו היו כדורי־רגל. מי שהיה בתוך הבית, לא היה לו סיכוי לשרוד, אבל גם מי שהיה בחוץ נפגע מן הטלטלה". גם גילדר כורש עבר חוויה דומה, אך הוא משוכנע שלא היתה זאת רעידת אדמה אלא פיצוץ תת־קרקעי. "אל תאמין למה שמספרים לך על רעידת אדמה", הוא אומר. "אני משוכנע שניסיון הודי או פקיסטני לפיצוץ גרעיני תת־קרקעי גרם לנזק הזה. אחרת אי אפשר להסביר את התפוצצות האדמה ואת היקף ההרס".
שמי אכטר מעבירה את שעות היום בישיבה עם חברותיה ליד הקברים הטריים של בני משפחתה. חצר הבית

בכפרים רבים נכחד דור הילדים לגמרי. בתמונה, חיילים מפנים את ההריסות מבית ספר לבנות גולאם מורטזה שבבלקוט. בים שברי הקירות, השולחנות והכיסאות המחוצים פזורים תיקים ומחברות של 250 הבנות שלמדו כאן. כמחציתן לא שבו הביתה. שליש מנפגעי הרעש הם ילדים

ההרוס היה למאהל, וסביבו הוקם בית הקברות. "יצאתי בבוקר מן הבית אל החנות, ולפתע האדמה החלה לרעוד. לא הספקתי לחזור לביתי ולהוציא את משפחתי. עכשיו אין לי בית, אין לי חנות ואין לי משפחה. אפילו תמונה של הילדים שלי לא נשארו לי. הכל נקבר מתחת להריסות. מה שנשאר לי זה רק הבגדים שלבשתי באותו הבוקר".
כשליש מנפגעי הרעש הם ילדים. רובם שהו בבתי הספר בזמן הרעידה. בכפרים רבים נכחד דור הילדים לגמרי. בבית ספר לבנות גולאם מורטזה חיילים מפנים את הריסות. בין שברי הקירות ובין השולחנות והכיסאות המחוצים פזורים תיקים ומחברות של 250 הבנות שלמדו כאן. כמחציתן לא חזרו הביתה. לנוכח המראות הקשים עלי המלווה שלי ממעט בדיבור. הוא מתקשה לזהות את העיר שהכיר היטב מביקוריו הרבים כאן כמדריך. כשאנחנו עוזבים את בלקוט הרגשות והתסכול מתפרצים ממנו. "תבטיח לא לשכוח את המראות האלו", הוא משביע אותי, "תספר במדינה שלך על סבלם של האנשים כאן ותציג את תמונות ההרס. בימים הראשונים אחרי הרעידה כל העולם עוד דיבר עליהם. אחר כך זה ירד לכותרות המשנה, ומשם לאייטם קטן לפני תחזית מזג האוויר. ועכשיו, כמעט שכחו אותם לגמרי. אבל עבור האנשים האלה האייטם הזה יימשך לכל החיים. אל תשכח אותם, הם זקוקים לכל עזרה אפשרית".
ההבטחות לסיוע הבינלאומי מסתכמות בסכום נאה של כ־5.4 מיליארד דולר, אך בפועל התקבל סכום נמוך בהרבה. המערב מהסס לשלוח מזומנים למדינה שמלחמתה בשחיתות נוחלת הצלחה חלקית בלבד, ומעדיף להעביר אליה מוצרי מזון, תרופות, שמיכות ואוהלים. הסעודים מקימים בתי חולים מאולתרים, ומנסיכויות המפרץ מגיע הסיוע במטוסי סילון מפוארים. נתח נכבד מסך הסיוע שהתחייבו האמריקאים להגיש נבלע בשעות הטיסה היקרות של מסוקי הסיוע. פקיסטן נקלעה למשבר עמוק של תזרים מזומנים, והיא זקוקה בדחיפות לכסף כדי לבנות מחדש ערים שלמות. ממשלת קטר היתה הראשונה להבין את הצורך במזומנים ומצאה פתרון יצירתי: המדינה הקטנה התחייבה לבנות על חשבונה עיר שלמה מן היסוד.

בבית החולים
בעיירה בטגראם (Batgram) אנחנו פוגשים את אחמד שביר ואת מוחמד עריף. השניים יושבים על ערמת אבנים ובטון, זכר למה שהיה פעם מקום עבודתם, בית החולים המחוזי. "היינו באמצע חלוקת ארוחת הבוקר לחולים", משחזר מוחמד, "ולפתע הכלים החלו לרעוד. עד מהרה החלו גם הקירות לזוז, והאדמה החלה לרקוד. כאשר הקירות החלו לקרוס, כל מי שהיה יכול רץ החוצה. רוב החולים לא הצליחו לצאת מן המיטות, כך שלפחות חמישים מהם נלכדו ומתו". השניים מחטטים בין ההריסות בתקווה למצוא מכשירים רפואיים שיועילו לשימוש בבית חולים שדה שהוקם בסמוך. באוהלים הגדולים מצטופפים עשרות פצועים וחולים, בעיקר ילדים, ששהו בשדות בימים הראשונים אחרי הרעידה וסבלו מפגיעות קור בשל הלילות הקפואים. כמה מן הילדים נמצאים כאן עם הוריהם, אחרים הפכו יתומים ונתמכים על ידי קרובי משפחה, שכנים או מתנדבים.
בבוקר ביקורנו בבית החולים המאולתר פקדה את האזור רעידה חזקה יחסית ודרדרה סלעים ואבנים, ושוב הגיע גל של פצועים חדשים אל בית החולים. מזג האוויר הסתווי מאפשר טיפול סביר, אך ברגע שירדו כאן גשמי החורף הראשונים, התנאים הסניטרים עלולים להפוך סיוט של ממש. ואף זה ייחשב נסבל יחסית לחורף האמיתי הצפוי להגיע, אז יכסו השלגים את האזור, והטמפרטורות יצנחו אל מתחת לאפס.
פזיל רחים ואשתו ביבי קאלי יושבים עם עוד עשרות חולים באוהל המרכזי ומנסים להאכיל את בנם בן הארבע סמי. "ניצלנו כי בזמן הרעידה היינו מחוץ לבית שקרס", הם מספרים. "את הלילות הראשונים עשינו תחת כיפת השמים. מאז יש לסמי חום גבוה. אחר כך הלכנו עוד שלושה ימים ברגל, עד שהגענו לבית החולים כאן. אומרים שהילד סובל ממלריה, אבל איש לא יודע מה באמת יש לו".

סוג'אמוליק אאוג'אן, בן למשפחת פליטים אפגנית ועתה פליט פעם שנייה, רץ בכל כוחו אך מאחר את המועד: כשהוא מגיע, מסוק הסיוע כבר איננו. את מצרכי היסוד ייאלץ לרכוש מתושבי העמק שהגיעו לפניו

כשסוף סוף מגיע המסוק
אנחנו נוסעים במעבר ההרים שנגלה (Shangla). גשרי העץ הרעועים, המקשרים בין הכפרים שמשני צדי הנהר, מחייבים כישרון על־אנושי בשמירה על שיווי משקל, כדי לא ליפול לתהום. הדרך עוברת בעמק שמשני עבריו מתנוססים הרים מיוערים לגובה של יותר מ־3,000 מטר. תושבי האזור אוהבים להתבודד. כמעט שאין כפרים בהרים, רק בתים רבים אך מבודדים שצמחו בפיזור על מורדות ההרים. הירידה לעמק היא לעתים כה תלולה ומתישה, שתושביו שוקלים היטב כל יציאה מן הבית.
רעם של מסוק סיוע אמריקאי מתגלגל פתאום בין ההרים ומפר את שלוות העמק. אנשים

מסוק סיוע אמריקאי מצליח למצוא שטח נחיתה קטן ליד הנהר בשנגלה. הגברים רצים לעברו. מתפתח מאבק קולני. עשרות גברים מושכים, דוחפים ורבים על מוצרי הסיוע הנפלטים מפתחו. מי שמצליח לתפוס שק קמח, שימורים או שמיכה רץ אל קרובי המשפחה הממתינים בעורף, מוריד את השלל ורץ בחזרה. הסיוע אינו מצליח להגיע ליישובים המרוחקים והמבודדים

מביטים בציפייה דרוכה השמימה, ואכן המסוק מצליח למצוא שטח נחיתה קטן ליד הנהר. הגברים רצים לעברו, וכעבור דקות מתפתח מאבק קולני. עשרות גברים מושכים, דוחפים ורבים על מוצרי הסיוע הנפלטים מפתח המסוק. מי שמצליח לתפוס שק קמח, שימורים או אפילו שמיכה, רץ אל קרובי המשפחה הממתינים בעורף, בדרך כלל זקנים, מוריד את השלל ורץ בחזרה למסוק. עוד ועוד אנשים יורדים מן ההר ומצטרפים למאבק, עד שהמסוק מתרוקן לחלוטין, ממריא ומותיר את הכפריים להיאבק לבדם על מוצרי הסיוע, שאיש מהם אינו נזקק להם באמת.
אלא שהמסוק אינו יכול לנחות באזורים הקשים לנחיתה, שם מצויים אלה הזקוקים לסיוע באופן הדחוף ביותר. האנשים המתגוררים בהרים מסביב אינם מספיקים להגיע אל העמק מרגע שהמסוק מגיע ועד שהוא עוזב, ובשל כך אינם יכולים ליהנות מן הסיוע. כחמישים אחוזים מן הבתים שבהרים נהרסו, ובני המזל שביתם לא נהרס פוחדים לישון בו. האוהלים טרם הגיעו לכפרים האלה, כך שרוב תושביהם לנים בקור המקפיא תחת כיפת השמים.
סוג'אמוליק אאוג'אן, בן למשפחת פליטים אפגנית ועתה פליט פעם שנייה, רץ בכל כוחו במורד ההר אל המנחת שבעמק, נופל בדרכו, קם וממשיך לרוץ אך מאחר את המועד. כשהוא מגיע, המסוק כבר איננו. בין נשיפות אוויר עמוקות הוא משחרר כמה קללות עסיסיות. "מי שנזקק לשמיכה, לאוהל או למזון", הוא מספר בתסכול, "יצטרך לרכוש אותם אצל תושבי העמק, שהגיעו מהר יותר למסוק. אבל כיצד אשלם אם מעט הכסף שהיה לי נעלם בין הריסות הבית?"
אחרי שהמסוק המריא, אני המערבי היחידי שנשאר במנחת, די בולט בשטח ובעיקר נבוך מאוד. אנשי הכפר התחרו ביניהם בניסיון להזמין אותי לארוחה. שואלים אם אני יכול לשלוח להם עוד מסוק, לא מאמינים שאני בסך הכל צלם שנקלע לאירוע.
כ־75 אלף חיילים פקיסטנים מגויסים בימים האלה למשימות סיוע. בבסיס צבאי ליד העיירה שיקיירי (Shikeyri) פגשנו חיילים חדורי מוטיבציה, שלא ישנו לילות. חסן, מפקד הבסיס, פורש לפני את תורת הסיוע: לעזור עד כמה שאפשר, ולעודד את הנפגעים לעזור לעצמם בשיקום הכפרים. "באזורים נרחבים נהרסו יותר מ־95 אחוזים מן הבתים. שנים יידרשו כדי לשקם את הכפרים האלה, אבל בינתיים החורף מתקרב וצריך פתרונות מיידיים," הוא אומר. "בימים הראשונים אחרי הרעש לא ידענו אפילו מהיכן להשיג אוהלים. לפקיסטנים אין תרבות של מחנאות כמו שלכם, התיירים, ולאיש אין אוהל בבית. בפקיסטן כולה מצאנו רק 150 אוהלים, ובמחוז שלנו בלבד יש מאתיים אלף נפגעים. הנזק גדול מכדי שנצליח לשקם לבדנו הכל. אנשים צריכים להבין שלא נוכל לעבוד במקומם אלא רק בשיתוף איתם".
המצב השתפר קצת בזכות סיוע של ארגונים בינלאומיים, וערי אוהלים שלמות הוקמו כדי

הנופים המרהיבים של חבל הונזה, בצפון המדינה. השלכת בשיאה, ועלי עצי האפרסקים תובעים את העמק בשלל גוונים. סביב נישאות פסגות מושלגות לגובה של כ-8,000 מטר

לספק מחסה לפליטים, אך עדיין מורגש החוסר. אנואר, חייל בן 24 בשירות קבע, לא ידע מנוחה בשלושת השבועות האחרונים. "בהתחלה היה לי קשה נפשית", הוא מספר. "מראות הסבל, המתים והפצועים, היו בלתי נסבלים. אך כעבור כמה ימים נאטמתי. נכנסתי לשגרה של עבודה מאומצת וחוסר שינה תמידי. הרגשות נשארו מאחור, אחרת אי אפשר לתפקד כאן". אנואר בטוח שהמראות האלה ירדפו אותו כל חייו, ועם זאת הוא גאה להיות כאן. "זוהי הפעם הראשונה במהלך השירות שלי, שאני מרגיש שאני ממלא תפקיד חשוב ומועיל באמת", הוא אומר ומבטא מה שרבים מרגישים.
אנואר הצטרף לג'יפ שלנו כטרמפיסט בהמשך המסע צפונה, לאחר שזכה לשלושה ימי חופש, הראשונים זה חודשים. וגם זה רק כדי לחגוג את מסיבת האירוסין שלו ולחזור במהירות ליחידה. ככל שאנחנו מתרחקים מהבסיס, אנואר רוצה פחות לדבר על רעידת האדמה ויותר על אשתו לעתיד. בניגוד למקובל במדינה, שרק בשנים האחרונות החלה להתרחק מעט מהפונדמנטליזם האסלאמי, הוא בחר את אשתו מאהבה, ולא נכנע למסורת השידוכים. אנואר מייצג דור פקיסטני חדש שמנסה להשתלב בעולם המודרני המערבי בלי להתנתק משורשי המסורת. "אשתי לומדת זואולוגיה באוניברסיטת איסלאמבד", הוא מתגאה. "בניגוד לגברים אחרים, אני דווקא בעד שתלמד ותעבוד גם אחרי הנישואין".

ניסיון בריטי לפתוח סניף דואר בהונזה הפך לכישלון צורם. תושבי הונזה אמנם ידעו לקרוא ולכתוב, אך מרוב בדידות לא ידעו למי

על הכביש המהיר
אנחנו עולים על הכביש המהיר KKH (Karakoram Highway), כביש חוצה פקיסטן ופרויקט לאומי ממדרגה ראשונה שמנותב חלקית
לאורך דרך המשי ההיסטורית, עובר דרך הרי ההימלאיה ורכס קרקורם (Karakoram) ומחבר את מחוזות הצפון עם סין ועם איסלאמבד. במשך כעשרים שנה עמלו סינים ופקיסטנים יחדיו וחצבו, חפרו, פוצצו והנדסו בתוך ההרים כביש באורך של כ־1,400 קילומטרים, שהנסיעה בו מומלצת רק לנוסעים נטולי פחד גבהים. מאות עובדים נהרגו במהלך שנות הבנייה, עד שהושלם הכביש בשנת 1978. מבחינתם של הפקיסטנים — זהו פלא העולם השמיני.
אנחנו כבר עשר שעות בדרך, העיירה הצפונית גילגיט (Gilgit) עדיין רחוקה מאיתנו. קצב התקדמותנו אטי למדי. ה־ KKHמכונה מסיבות מסתוריות "כביש מהיר", כינוי שהיה אופטימי למדי גם בתקופה שקדמה לרעידת האדמה ולמפולות הסלעים הרבות החוסמות חלק מן הנתיבים הצרים שמעל לתהום. באחד הכפרים הידרדר סלע בגודל של בניין מגורים ממרומי ההר היישר אל כיכר הכפר ונעצר מטרים אחדים לפני המכולת. בכפר אחר ראיתי קצב המנצל קטע ישר של הכביש לשחיטת כבשים. תושבי הכפרים מאכלסים את שולי הכביש באוהלים, ופה ושם נתקלנו במחסומים שנועדו לאתר מבריחים של מוצרי סיוע. "בבוקר ראית את המתנדבים ואת הצד הנאור שלנו, והנה, לפניך פקיסטן האפלה", רוטן

בקתה על רכס קרקורם. הכביש המהיר והחיבור ללוויין דחקו הצדה את רוחות הרפאים ורופאי האליל

אנואר. "אפילו במצב חירום לאומי יש אנשים שמנסים להרוויח במרמה כמה פרוטות על גבם של הקורבנות. הם מתחזים לקורבנות, אוגרים מוצרי סיוע ומנסים להבריח אותם לשווקים של איסלאמבד".
עם רדת החשכה נהר אינדוס נעלם באפלה, והתהום שלצדנו ממתינה לטעות הקטנה ביותר של הנהג המפהק. באחת בלילה אנחנו עוצרים במחסום משטרתי. "חכו, נארגן לכם רכב ליווי", מפציר השוטר ונסוג להתייעצויות עם חבריו המתחממים ליד המדורה. כעבור דקות הוא חוזר ומבשר לנו שלא הצליח לשכנע את חבריו ללוות אותנו בדרך. איש מהם אינו מוכן לעזוב את המדורה ולצאת אל הכפור ללוות רכב אחד עם ארבעה נוסעים. "פשוט תשמרו על עצמכם בדרך ותשתדלו לא להיתקל בשודדי דרכים".
אני מתחיל לא לאהוב את הלילה הזה. הקור מקפיא, הבטן הריקה מקרקרת, מתחתי תהום המאיימת לבלוע, מעלי סלעים המאיימים למחוץ אותי עם הרעידה הקלה ביותר. אז עכשיו גם שודדי דרכים? סיפרו לי שברעידת אדמה שגרתית שהתחוללה כאן לפני שנה ושאיש לא דיווח עליה נהרסו כאן כמה כפרים. התושבים נותרו בלי בית ובלי פרנסה. איש לא חשב לפצות אותם או לעזור להם לבנות בתים חדשים. הייאוש הפך אותם לשודדי דרכים היורדים בלילות לכביש KKHכדי להתפרנס משוד נוסעים מזדמנים. בלית בררה וברגשות מעורבים אנחנו ממשיכים בדרכנו. בחצי השעה שבה אנחנו חוצים את קטע הכביש שבשליטת השודדים, המתח בג'יפ משתיק כל שיחה. אנחנו חותכים את החושך בדממה מוחלטת. עלי מאלתר פנס מהבהב בצבע כחול, ניסיון נלעג לשוות לרכב שלנו רושם של רכב משטרתי. למזלנו, בלילה הקפוא השודדים, כמו השוטרים, מעדיפים כנראה להישאר ליד המדורה. רק מדרום לעיירה שילס (Chilas) חזרה אלינו הרגשת הביטחון. שם אין שודדים, אין מתח עדתי ואין מחסומים.
אחרי כעשרים שעות וכ־600 קילומטרים אני עדיין לא מבין למה מכנים את השביל הזה כביש מהיר ושואל את עצמי מתי ייגמר הסיוט הזה. השעה ארבע לפנות בוקר, אני כבר לא יכול לשבת, והנה באופק, סוף סוף, כמו פטה מורגנה, נראים האורות המיוחלים של העיירה גילגיט, ואני כבר מחייך מתוך פנטזיה על מיטה רכה ומקלחת.
השמחה היתה מוקדמת מדי. במחסום צבאי, בפרברי גילגיט, מבשרים לנו על עוצר בעיירה. עוד התכתשות בין סונים לשיעים. אין יוצא ואין בא עד שמונה בבוקר. אף שאנואר סוחט מעמיתיו החיילים הבטחה להכניס אותנו לעיירה שעתיים לפני תום העוצר, חזון המיטה הרכה שוב נמוג באופק. עייפים, רעבים ומיואשים אנחנו מחפשים פונדק קטן שבו נוכל להמתין לבוקר ולזכות במקור חימום כלשהו. על כוס תה אנחנו זוכים לדיווח על הסיבות לעוצר, מיקרוקוסמוס לבעיות הפנים החריפות בפקיסטן: בבתי הספר לומדים על פי ספרים סוניים, מה שיצר התמרמרות בקרב ההורים השיעים. אלה באו עם אקדחים ומקלות לבית הספר. כאשר הורה אחד ירה באוויר, הגיע הצבא וירה בהורים, בילדים ובמורים. "הצבא דיווח על ארבעה הרוגים", צוחק במרירות ידידנו ליד השולחן ונוקב במספרים אחרים לחלוטין. "הצבא ירה בלי הבחנה לתוך ההמון. כמאה תלמידים, נשים וגברים נהרגו". מאז העיר משתוללת. שורות של חנויות שיעיות הוצתו, לאחר מכן עלו חנויות סוניות באש. העוצר הלילי נמשך כבר שבועיים, אך גם במשך היום אפשר לחוש במתח באוויר.

עם רדת החשכה נהר אינדוס נעלם באפלה, והתהום שלצדנו ממתינה לטעות הקטנה ביותר של הנהג המפהק. בהמשך הכביש, מזהיר אותנו שוטר במחסום, אתם עלולים להיתקל בשודדי דרכים

הונזה
עלי נלחץ מן המצב הביטחוני בגילגיט ומזרז אותי לקצר את הביקור בעיר המחוז. המתח והעייפות עושים את שלהם, והאווירה בג'יפ מעט עצבנית. עלי מתלונן שלא התפלל כבר שלושה ימים. אני מקטר שכבר ארבעה לילות אני לא ישן כמו בן אדם. אך ככל שאנחנו מתקרבים להונזה (Hunza) , הטבע עושה את שלו: הנופים כה מרהיבים עד שעלי שוכח מן התפילה ואני מן המיטה. השלכת בשיאה, ועלי עצי האפרסקים צובעים את העמק בשלל גוונים. סביבנו מתנוססות פסגות מושלגות לגובה של כ־8,000 מטר. בהתלהבות של ילד המונה כוכבי כדורגל ידועים מדקלם עלי את שמות ההרים, את גובהם ואת שמות המטפסים הראשונים שכבשו אותם.
רכס הרי קרקורם ניתק עד שנות השבעים של המאה הקודמת את ממלכת הונזה הקטנה והנידחת מן העולם החיצון. בעיירה קרימאבד (Karimabad) משקיף מבצר אלטיט (Altit) על העמק הציורי, זכר
ל־600 שנות השלטון של שושלת המירים. רק ב־1974 ביטל הנשיא הפקיסטני דאז

היופי הפראי של הרי קרקרום. נוף הנשקף ממנזר בהונזה

זולפיקר עלי בוטו את האוטונומיה המלכותית האחרונה ששרדה בצפון המדינה וצירף את הונזה לפקיסטן. בוטו הופל במהפכה צבאית ב־1977 והוצא להורג ב־1979 בגלל פשעים נגד העם הפקיסטני, אך בהונזה הוא עדיין פופולרי מאוד. זקני הונזה לא שכחו לו את השחרור מעול העבדות למלך מוחמד ג'מאל קאן, והם מהללים אותו עד היום על שחילק את אדמות המיר לאיכרים. מאז יש לכל משפחה חלקת אדמה משלה, ובכלל, החיים השתנו מקצה לקצה.
"אבל לא בכל התחומים לטובה", קובל עלימדאד קוויזילגול בן השישים. "מאז שהמכוניות מרעישות ב־KKH והמטוסים באוויר", הוא מסביר, "נטשו רוחות הרפאים את האזור, האלים כבר לא מתפקדים כמו פעם, וגם השמאנים כמעט נכחדו". אחרון השמאנים, ביטן איברהים, לא הסתגל למהפכת המודרניזציה ששטפה את הכפר. בהתחלה, פה ושם עוד עלו לו יפה קסמים וכישופים, אבל בשנתיים האחרונות הוא השתגע לגמרי, וכיום כבר אי אפשר להיעזר בו. עלימדאד חוזר ושוקע בנגינה עצובה על כלי נגינה עתיק, ובניו מחייכים במבוכה. "אנחנו יודעים שאתם המערבים לא מאמינים בעוצמת השמאנים", הם אומרים, "אבל אנשים כמו ביטן איברהים באמת ידעו לחולל פלאים". לפני סלילת ה־KKH, כמובן. הבודהיזם ואחריו האסלאם לא הצליחו להפוך את האמונות העתיקות לבלתי רלוונטיות, ואמונות שונות ומנוגדות לכאורה ממשיכות לשרוד בדו־קיום מופלא בלבם של תושבי הונזה. עלימדאד אמנם לא מתגעגע למיר, אך הוא בהחלט עורג לתקופה שבה לא היו עשירים ולא עניים, לא היתה משטרה ולא זנות. תקופה של ניתוק מן העולם החיצון, שבה ניסיון של בריטים לפתוח סניף דואר התגלה ככישלון צורם. תושבי הונזה אמנם ידעו לקרוא ולכתוב, אך מרוב בדידות לא ידעו למי.
כביש ה־KKH אכן גרם לשינויים מפליגים. לא רק בתפקוד השמאנים אלא גם באורח החיים של כל מי שחי במסורת עתיקת יומין, במחוזות נידחים ומנותקים מן הציביליזציה. לפני שנסלל ה־KKH התבססה כלכלת הונזה בעיקר על פירות, סחר בעבדים, שוד שיירות והתקפות תכופות על הממלכות השכנות. בעת האחרונה נטשו איכרים רבים את השדות והקימו בתי מלון לתיירים. צעירים שלא מצאו עבודה בתיירות היגרו לערים הגדולות, מוזיקה מודרנית החליפה את צלילי הכלים המסורתיים, ואריגת שטיחים ובגדים מצמר היתה לתעסוקה של זקנים בלבד, אלה המסרבים להסתגל לסגנון הביגוד המערבי העכשווי. אך למרות כל המהפכות של שלושים השנים האחרונות, הונזה היא עדיין מקום נידח ויפהפה בצפון פקיסטן, ורק מעטים
מ־500 אלף התיירים הפוקדים את המדינה בכל שנה מצליחים להגיע אליה. רוב הזרים שמגיעים לכאן הם מטפסי הרים המנסים את מזלם בכיבוש פסגות שמקצתן לא ידעו רגל אדם מעולם.
עלי מספר לי על החורף הארוך, הקר והמושלג, בכפרים של מחוזות הצפון. "במשך חמשת חודשי החורף אנחנו כמעט לא יוצאים מן הבית. עבודה אין בחורף, והילדים לא יכולים להגיע לבית הספר הנמצא במרחק של כעשרים קילומטרים. כל עיסוקנו מסתכם בשמירת החום בבית ובהעברת כספים זה לזה: הספר משלם למכולת, בעל המכולת לשוחט, השוחט לבעל בית הקפה שחוזר לספר…"
בקרוב החורף יכסה את הונזה בשכבת שלגים עבה. עננים כבדים כבר מכסים את השמים. מדי פעם השמש מבצבצת ומאירה באור דרמטי חלקים נבחרים של הנוף הפסטורלי. כאן בהרי הצפון, במרחק של כמה שעות נסיעה מאזור הרעידה, זכיתי לראות את הצד המרהיב של כוחות הטבע.

לתרומות: www.embassyofpakistan.org/news162b.php

הפוסט פקיסטן: האדמה עדיין רועדת הופיע ראשון במסע אחר

אחרי הרעש

Sat, 27 Sep 2008 10:33:07 +0000

"ככה זה אצלנו, בני ההָריג'אן [בני המעמד הנחות, המטמאים במגעם]. אנחנו חיים בשולי הכפר, מעט בנפרד משאר האנשים, בני המעמדות האחרים. גרנו כאן כל המשפחה – אשתי עם הבנים, הבנות, הנכדים והנכדות, בסך הכל 64 איש להאכיל. אבל אנחנו לא צריכים הרבה בשביל לחיות.
"כל החדרים פנו לחצר המרכזית, שעכשיו מכוסה בשברי לבנים, בקורות עץ ובטיח. במרכז החצר, מתחת לעץ גדול, היתה במה שעליה ניצב המקדש המשפחתי. כל בוקר וכל ערב ערכנו לפניו פוּג'ה [טקס תפילה]. אתה יכול לראות את השברים של ההיכל ושל צלם האל. הכל מנופץ. רק העץ נותר שלם.
"היה לנו מזל גדול שהאדמה רעדה כשכמעט כולנו היינו מחוץ לבתים. היה רעש חזק, כמו ניסור, והכל נפל. הקירות התבקעו והגגות קרסו. מהבתים שלנו לא נותר דבר.
"שתי נכדות שלי, שבישלו במטבח, לא הספיקו לברוח. הבית קרס עליהן כשהן היו ממש בפתח. בת ה־13 נקברה מתחת למשקוף האבן. היה צריך עשרה גברים כדי לחלץ אותה. אחותה הקטנה נפצעה קשה בעמוד השדרה. אבא שלה, הבן שלי, לקח אותה לבית חולים. מאז אין לי קשר איתם. אולי אתה יכול לעזור לי לאתר אותם ולברר מה שלומם? אין מה לעשות, הכל מאלוהים. לא, אני לא צריך ממך שום דבר נוסף. מספיק לי שאתה מדבר אלי בצורה ראויה ומכובדת".

מפות ומדריכים מודפסים ליעד הודו,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הפוסט אחרי הרעש הופיע ראשון במסע אחר

קליפורניה: בתנועה מתמדת

Sun, 18 May 2008 14:00:25 +0000

אזהרה למתכננים חופשה בקליפורניה: מדי שנה נרשמות במדינה כחצי מיליון תנודות סייסמיות, ב־160 השנים האחרונות רעד איזור המפרץ של סן פרנסיסקו 22 פעמים בעוצמה של יותר משש בסולם ריכטר, ולפי ההערכות – הסיכוי שבאיזור המפרץ תתרחש בעשור הקרוב רעידת אדמה בעוצמה של יותר מ־6.7 בסולם ריכטר הוא 67 אחוז.

ברעידת האדמה, בעוצמה של 6.9 בסולם ריכטר, שפגעה במפרץ סן פרנסיסקו בשנת 1989, נהרגו יותר מ־60 בני אדם, התמוטטו גשרים, קרסו אוטוסטרדות והנזק הכלכלי למדינה הוערך ב־6.4 מיליארד דולר. היה זה אחד מאסונות הטבע היקרים ביותר בתולדות ארצות הברית. עד לרעידת האדמה של 1994 שהתחוללה מצפון ללוס אנג'לס – 6.8 בסולם ריכטר, 57 הרוגים ונזק כלכלי שהוערך בעשרה מיליארד דולר.
אנחנו רגילים להתייחס לסלעים שמתחת לרגלינו כמסד יציב ומוצק, אולם תושבי קליפורניה מודעים לכך שהנחה זו אינה תקפה תמיד: בצפון קליפורניה ובמזרחה יש הרי געש פעילים, ודרום המדינה מועד לרעידות אדמה חזקות. רעידת האדמה המפורסמת ביותר התרחשה בסן פרנסיסקו ב־18 באפריל 1906. כמה דקות לאחר השעה חמש בבוקר החלו כלבים ליילל, סוסים נעו בחוסר מנוחה, ו־12 דקות לאחר השעה חמש רעדה האדמה במשך 49 שניות בעוצמה אדירה – כשמונה בסולם ריכטר.
ביום הראשון נספרו 315 הרוגים. שישה אנשים נורו למוות במהלך נסיונות ביזה לאחר רעידת האדמה. אחד מהם נורה בטעות. השרפה הגדולה שהשתוללה בעיר במשך שלושה ימים בעקבות הרעש גרמה נזק עצום, ובסך הכל נספרו כ־3,000 הרוגים, נהרסו ונשרפו 28 אלף בניינים, ו־225 אלף תושבים, מאוכלוסיה כוללת של כ־400 אלף, נותרו ללא קורת גג.

סן פרנסיסקו, 18 באפריל 1906, לפני ואחרי השעה 5:12. 49 שניות בעוצמה של כשמונה בסולם ריכטר שינו לחלוטין את פני העיר | צילום: Wells Fargo History Museum, סן פרנסיסקו

מפות ומדריכים מודפסים ליעד קליפורניה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הרי געש תוצרת פרלון
רעידות אדמה הן תוצאה של תנועת גושים שונים של קרום כדור הארץ, המכונים "לוחות טקטוניים". בתוך כל לוח התנועה מועטה יחסית; עיקר התנועה והפעילות הגיאולוגית מתרכזות בהעתקים באזורי השבירה שבגבול בין הלוחות.
את דרום קליפורניה ומרכזה חוצה העתק גדול – העתק סן אנדריאס
(San Andreas) – המחלק אותה לשני גושים הנעים זה ביחס לזה. העתק סן אנדריאס עולה ממפרץ קליפורניה צפונה אל ימת סולטון (Salton) ופאלם ספרינגס (Palm Springs), ממשיך בין הרי סן גבריאל (San Gabriel) והרי סן ברנרדינו (San Bernardino), דרך רכס החוף (Coast Range) אל סן פרנסיסקו, והלאה לאורך החוף עד לפוינט ארנה (Point Arena) ואיזור מנדוסינו (Mendocino).

הלוח הפסיפי – יחד עם סן דייגו, לוס אנג'לס, סנטה ברברה, סנטה קרוז וסן פרנסיסקו – נע בכל שנה כחמישה סנטימטרים צפונה, ביחס ללוח של אמריקה הצפונית. חלקה הנכבד של תנועה זו, כשלושה סנטימטרים וחצי בשנה, מתרחש לאורך העתק סן אנדריאס.
בעומק, התנועה הזאת רציפה, אך קרוב לפני השטח הסלעים קרים וחזקים מספיק כדי להתנגד לתנועה. כאשר באיזור מסוים המאמצים עוברים את חוזק הסלעים, מתרחשת רעידת אדמה. רעידה גדולה, עם תנועה של כמה מטרים, הנמשכת כמה עשרות שניות, משחררת מאמצים שנצברו במשך עשרות או מאות שנים.

היכרות עם תנועת הלוחות ועם תהליכים גיאולוגיים נוספים שופכת אור על המראה והטופוגרפיה של קליפורניה כולה. כך, למשל, תנועה של אחד הלוחות אחראית ליצירת הרי הגעש של צפון קליפורניה, וושינגטון ואורגון. רעידות אדמה המתרחשות באוקיינוס השקט, במרחק של מאות קילומטרים מחופי מדינות אלה, מגלות שני לוחות המתרחקים זה מזה. באיזור הרכס התת ימי חואן דה פוקה (Juan de Fuca), נפרד חלק מהקרקע של האוקיינוס השקט – הלוח הקטן פרלון (Farallon Plate) – מהלוח הפסיפי הגדול, ונע מזרחה. בתפר שבין הלוחות המתרחקים עולות ומתפרצות בזלות, היוצרות קרום אוקייני חדש.
בגבולו המזרחי, מול חופי וושינגטון, אורגון וצפון קליפורניה, נוחת לוח פרלון ונלחץ אל מתחת ללוח האמריקאי. במסען בקרקעית האוקיינוס אוגרות הבזלות מים בסדקים, נקבוביות ומינרלים שונים. חלק מהמים נישאים עם הלוח הנוחת, משתחררים בעומק של כ־100 קילומטר ומביאים להתכת הסלעים החמים שבעומק. הסלעים המותכים עולים, חלקם מתפרצים ויוצרים את שרשרת הרי הגעש של הקסקייד (Cascade Range). שרשרת זו נמשכת דרומה עד למאונט שסטה (Mount Shasta) ופסגת לסן (Lassen Peak) שבצפון קליפורניה.

הרי סיירה נוואדה. מפרץ סן פרנסיסקו הוא השריד האחרון לים שנלכד בין רכס החוף לשרשרת ההרים הזאת, ומולא בסחף שבא מסיירה נוואדה

כיפות לבה וזכוכית שחורה
בתקופות עתיקות יותר פעלו הרי געש גם בחלקים דרומיים יותר, באיזור סיירה נוואדה (Sierra Nevada). לפני 150־60 מיליון שנה היה הלוח של פרלון גדול יותר והשתרע דרומה יותר, כך שתהליך החדירה והנחיתה של הקרום האוקייני אל מתחת לקרום היבשתי התרחש מול חופי קליפורניה ומקסיקו. הרי געש התפרצו לאורך סיירה נוואדה ודרומה, עד סונורה ובָּחה קליפורניה
(Baja California) שבמקסיקו.

חלק ניכר מהסלעים המותכים לא הגיע אל פני השטח, אלא נעצר בעומק והתמצק לגושי גרניט גדולים. בחלוף השנים, עם התרוממות סיירה נוואדה, ההרים התבלו, הסלעים הוולקניים הוסרו ונחשפו גושי הגרניט הבונים כיום את הפסגות הגבוהות של הר וויטני (Whitney) שבסיירה נוואדה, הרי סן גבריאל, הרי סן ברנרדינו והרי סן ג'סינטו (San Jacinto), ויוצרים את הנוף המיוחד של הפארק הלאומי ג'ושוע טרי (Joshua Tree).
הסלעים היוצרים כיום את רכס החוף שמדרום לסן פרנסיסקו השתתפו אף הם בתהליך החדירה והנחיתה של הקרום האוקייני אל מתחת לקרום היבשתי. מקורם במשקעים ימיים שצללו עם הלוח הנוחת עד לעומק של 30 קילומטר ויותר, ועלו שוב אל פני השטח. מפרץ סן פרנסיסקו הוא השריד האחרון לים שנלכד בין רכס החוף לסיירה נוואדה ומולא בסחף שבא מסיירה נוואדה.
מדרום וממזרח לסיירה נוואדה משתנה הגיאולוגיה, ואיתה גם הנוף. במזרח קליפורניה ובנוואדה נמשכים רכסים ובקעות מצפון לדרום. המפורסמת בבקעות אלה היא עמק המוות (Death Valley), שקרקעיתו נמוכה מפני הים ועדיין ממשיך לשקוע.

המבנה המיוחד של רכסים ובקעות הוא תוצאה של מתיחה ודיקוק שעובר הקרום באיזור זה במיליוני השנים האחרונות. בבסיס הרכסים נחשפים הסלעים הקדומים של קליפורניה, הדומים לאלה שבתחתית הגרנד קניון, וגילם מגיע ל־1.8 מיליארד שנה. מעליהם נוספו רבדים של אבני חול, חלוקים וגיר, הדומים לאלה שבחלקו העליון של הגרנד קניון. אלו שקעו באוקיינוס שנפתח ממערב ליבשת הקדומה לפני 800 מיליון שנה בקירוב.
האיזור שממזרח ומדרום מזרח לסיירה נוואדה מאופיין גם הוא בפעילות געשית צעירה, שמתרחשת בעשרות מיליוני השנים האחרונות: מדבר מוהבי (Mojave) מנוקד בעשרות שפכי בזלת ומרכזי התפרצות, ומדרום לאגם מונו (Mono) מזדקרות כיפות של לבה שהתמצקה לזכוכית שחורה, הנקראת אובסידיאן, אשר שימשה את תושבי האיזור לייצור ראשי חיצים וסכינים.

לפני כ־760 אלף שנה היה האיזור של לונג ואלי (Long Valley) מוקד של פעילות וולקנית עזה. כ־600 קילומטרים מעוקבים של אפר וולקני פרצו מעומק של כעשרה קילומטרים ושטפו שטחים נרחבים במזרח קליפורניה ובנוואדה.
האפר מהתפרצות זו, שהיתה בעוצמה גדולה פי 2,000 מזו של הר הגעש סנט הלנס, כיסה את אריזונה, נוואדה, יוטה, ניו מקסיקו, קולורדו ואת החלקים המזרחיים של נברסקה וקנזס. הפעילות הוולקנית נמשכה בעוצמה מופחתת ויצרה את כיפות האובסידיאן. פעילות זו נמשכת גם בימינו, כך שעל תושבי קליפורניה מרחפת לא רק הסכנה שהאדמה תרעד, גם מהתפרצויות געשיות צריך להיזהר שם.

הפוסט קליפורניה: בתנועה מתמדת הופיע ראשון במסע אחר