בכל שנה ידידתי מרתה מברצלונה מגיעה לישראל כדי לרוץ במרתון תל אביב. למען האמת, היא אפילו לא רצה את המסלול המלא, אלא רק 10 ק"מ, אבל עבורה, ועבור רצים חובבים אחרים המגיעים מרחבי העולם, זאת הזדמנות לרוץ בנופים שונים מאלו שהם מכירים, לפגוש אנשים חדשים שחולקים את אהבת הספורט ולנצל את הביקור כדי לבלות בתל אביב ולטייל בארץ.

תיירות המרתונים אולי אינה מפותחת כמו זו של האופניים או טיולי ההליכה, אבל היא בהחלט צוברת תאוצה, ויותר ויותר אנשים בוחרים לשלב ריצת מרתון (או ריצות קצרות יותר במסגרת מרתונים) עם טיולים באזור. מלבד המרתונים העירוניים המפורסמים, כמו מרתון ניו יורק, מרתון פריז ומרתון בוסטון, מתקיימים בכל שנה מרתונים רבים בלב הטבע או באתרים היסטוריים. הנה חמישה מרתונים שכאלה – באירופה וביעדים רחוקים יותר – אשר יספקו לכם נופים נהדרים במהלך הריצה ואפשרויות לטיולים לפני או אחרי המרתון.

הישורת האחרונה (אם אפשר לקרוא כך למסלול תלול כל כך) במרתון יונגפראו, אחד הקשים והיפים בעולם

מרתון יונגפראו, שווייץ
אחד המרתונים המאתגרים בעולם ואחד היפים שבהם. עשרת הקילומטרים הראשונים של מרתון יונגפראו (Jungfrau Marathon) עוברים בעמק שבין הרים אדירים, ואז מתחילה העלייה, ואיזו עלייה! 1,823 מ' מפרידים בין נקודת ההתחלה באינטרנלקן לנקודת הסיום בקליינה שיידג (Kleine Scheidegg), בגובה של 2,061 מ', כשהקושי העיקרי מתחיל בקילומטר ה-25 עם מסלול מפותל, שעולה מעלה-מעלה. את הרצים מלוות הפסגות האדירות של האלפים – האייגר, המונש והיונגפראו, ואם האוויר הדליל ומאמץ הריצה לא יעצור את נשימתכם, הנופים המדהימים בפירוש יעשו כן… מלבד מסלול מלא, יש גם מיני מרתון באורך ארבעה קילומטרים ומרתון לילדים של חצי קילומטר.

נגינה בקרן אלפים מסורתית מלווה את הרצים במרתון יונגפראו, כשברקע הפסגות המושלגות 

מתי? מרתון יונגפראו מתקיים בכל שנה בחודש ספטמבר. פרטים והרשמה באתר האינטרנט 
אם אתם בסביבה: האזור שבו מתקיים המרתון הזה הוא אחד היפים בשווייץ, עם אינספור מסלולי טיול ברכב, ברגל, ברכבות, ברכבלים ובספינות השטות באגמים תכולים. אינטרלקן, שם מתחיל המרתון, היא עיירה מקסימה הממוקמת בין שני אגמים, בריינץ ותון, והיא משמשת נקודת מוצא לטיולים בסביבה, אל כמה מהפסגות המרשימות ביותר באלפים השוויצריים ואל מפלים מרשימים לא פחות, בהם מפלי טרומלבך ומפלי רייכנבאך, שם מצא את מותו הבלש הספרותי המפורסם שרלוק הולמס (מאוחר יותר, הסופר ארתור קונן דויל החזיר את גיבורו לתחייה…).

אגם תון ומעליו הפסגות המרשימות של האייגר, המונש והיונגפראו | צילום: swiss-image.ch/Max Schmid

המרתון של מדוק, צרפת
ריצה, יין ואוכל גורמה לרוב לא הולכים יד ביד, אבל בצרפת כמו בצרפת – השלושה נפגשים, ובגדול, במרתון של מדוק (Marathon du Medoc), באזור היין של בורדו, בדרום-מערב צרפת. השילוב הבלתי רגיל הזה בא לידי ביטוי לאורך כל המסלול, עם יותר מ-20 תחנות עצירה שבהן אפשר לטעום מיינות האזור, ובמקום חטיפי אנרגיה יבשושיים, אפשר לנשנש בדרך גבינות, בשרים, צדפות ופואה גרה – הכל מתוצרת מקומית. ואם זה לא די בכל אלה כדי להבהיר שזהו אינו מרתון רגיל, המארגנים מעודדים את הרצים להגיע בלבוש מיוחד על פי נושא שנקבע מראש – ב-2016 הנושא הוא סיפורי אגדות. למקרה שאחרי כל היין שהרצים טועמים בדרך הם עדיין עומדים על הרגליים, הם יכולים ליהנות מנופים פסטורליים של שדות חקלאיים, כפרים קטנים, טירות עתיקות ואינספור כרמים, שבלבם עובר מסלול הריצה.

רצים במרתון של מדוק בלבוש הומוריסטי, כמקובל במירוץ אשר עובר דרך כרמים וכולל עצירות לשתיית יין | צילום: Kinolamp

מתי? המרתון של מדוק מתקיים בכל שנה בספטמבר, בשיא עונת בציר הענבים. פרטים והרשמה באתר האינטרנט 
אם אתם בסביבה: אוהבי החיים הטובים – הגעתם למקום הנכון. האזור שבו מתקיים המרתון שופע מסעדות נהדרות, יקבים וכרמים ואפשר לבלות כאן שבוע שכולו אכילה ושתייה (אחרי שרצתם יותר מ-40 ק"מ, בהחלט מותר להתפנק). פחות משעה נסיעה צפונה ממדוק נמצאת העיר בורדו, עם רובע עתיק יפהפה שהוכרז כאתר מורשת עולמית וכמובן אפשרויות רבות ומצוינות לטעום את יינות האזור. ומי שרוצה לשלב פעילות גופנית לצד תענוגות גסטרונומיים, באזור מדוק יש מסלולי הליכה ושבילי אופניים ובאוקיינוס האטלנטי, הנמצא במרחק לא גדול, אפשר לצאת לשייט מפרשיות, גלישת רוח ועוד.

כרמים, יינות וטירות עתיקות מקדמים את פני הבאים למדוק ומעידים על טיב הטיול באזור

מרתון מפלי הניאגרה, ארה"ב וקנדה
מרתון חוצה גבולות, תרתי משמע. נקודת ההתחלה של מרתון מפלי הניאגרה (Niagra Falls International Marathon) היא בעיר באפלו שבארצות הברית ונקודת הסיום היא בצד הקנדי של המפלים. רובו המכריע של המסלול עובר לאורך נהר הניאגרה, הגבול הטבעי בין מדינת ניו יורק בארצות הברית לפרובינציית אונטריו בקנדה. המסלול עובר בפארק ירוק הנמתח לאורך הנהר בצד הקנדי, והדובדבן שעל הקצפת מצפה בסוף הדרך: המפלים השוצפים, שגם אם מעולם לא ביקרתם בהם ודאי פגשתם אותם בסרטים, סדרות טלוויזיה וצילומים רבים. בנוסף למרתון מלא, שאורכו כאן 42.73 ק"מ, יש חצי מרתון (21 ק"מ) ומסלולים מקוצרים של 10 ו-5 ק"מ. כל המסלולים מסתיימים באותה נקודה, כך שאיש לא מפסיד את רסס המפלים. ואם אתם בכושר שיא ועם סיבולת גבוהה במיוחד, תוכלו להתנסות באולטרה ניאגרה, מרוץ של לא פחות מ-100 ק"מ שמתקיים בחודש יוני, כמה חודשים לפני המרתון הרגיל.

נקודת הסיום של מרתון מפלי הניאגרה היא גם נקודת המוצא לטיולים באזור

מתי? מרתון מפלי הניאגרה מתקיים בסוף אוקטובר, זמן שבו השלכת צובעת את האזור. האולטרה ניאגרה (100 ק"מ להזכירכם) מתקיים בתחילת חודש יוני. פרטים והרשמה באתר האינטרנט 
אם אתם בסביבה: לא במקרה מפלי הניאגרה הם המפלים הכי מפורסמים בעולם – התיירות באזור מפותחת מאוד ואפשר לצפות במפלים משני צדי הגבול ומנקודות שונות – מעליהם, מתחתם, בשייט, בטיסת הליקופטר וכן הלאה. למי שרוצה להתרחק מעט מהמוני המבקרים, בצד הקנדי, סמוך מאוד למפלים, נמצא פארק פרפרים (Niagara Parks Butterfly Conservatory) מוקף בצמחייה ובו המוני פרפרים ססגוניים. פיסת טבע ירוקה ושלווה מחכה גם ב-Niagara Glen, עמק מקסים עם מסלול הליכה באורך 4 קילומטרים בין עצי היער (השביל עלול להיות חלקלק והירידה אל העמק נעשית דרך מדרגות).

נהר הניאגרה, הגבול הטבעי בין מדינת ניו יורק לפרובינציית אונטריו, שלאורכו עובר רוב מסלול מרתון מפלי הניאגרה

מרתון פטגוניה, צ'ילה
המרתון הזה הוא שיר הלל לטבע, וקשה לחשוב על תפאורה טבעית מרשימה יותר – נופיה של שמורת טורס דל פיינה בדרום צ'ילה. אם במרתונים העירוניים מלווים את הרצים מגדלים של בטון וזכוכית, במרתון הבינלאומי של פטגוניה (Patagonian International Marathon) המגדלים שתראו הם המצוקים האדירים של הפיינה. זוהי ריצת שטח אמיתית, בלי כבישים סלולים או מקומות יישוב לאורך הדרך, כל מה שהרצים רואים בדרכם הם אגמי טורקיז, הרים נישאים וסלעי גרניט, כשבשמיים מעל דואים קונדורים ועופות דורסים נוספים.

מגדלי הפיינה המרהיבים מלווים את הרצים במרתון פטגוניה 

הנושא המרכזי של המרתון הזה הוא הגנה על הסביבה ולכן יש הגבלה על מספר הרצים – לא יותר מאלף (הנרשם ה-1001 יקבל הודעה שאינו רשאי להשתתף), וכל רץ צריך לדאוג בעצמו לשתייה שאותה יישא על גופו, שכן בשם ההגנה על הסביבה אין כאן תחנות מים ("חשבו על כל הכוסות החד פעמיות שחסכנו", אומרים המארגנים). בנוסף למסלול מרתון סטנדרטי יש חצי מרתון (21 ק"מ) ומסלול של 10 ק"מ, והמכורים הכבדים יכולים לאתגר את עצמם במגה-מרתון שאורכו 60 ק"מ. נקודות ההתחלה לכל המסלולים האלה שונות, אבל כולם נגמרים באותה נקודה – לגונה אמרגה (Laguna Amarga) היפהפייה.

לגונה אמרגה, נקודת הסיום של מרתון פטגוניה

מתי? מרתון פטגוניה מתקיים באפריל, עונת הסתיו בחצי הכדור הדרומי. פרטים והרשמה באתר האינטרנט 
אם אתם בסביבה: שמורת טורס דל פיינה (Torres Del Paine) משתרעת על שטח עצום וכדאי להקדיש לפחות שבוע לטיולים רגליים במסלולים העוברים בין קרחונים, אגמי טורקיז וסלעי גרניט אדירים. פטגוניה, הנחלקת בין צ'ילה לארגנטינה, מספקת עוד מפגשים מפעימים עם ענקי הטבע. בצד הארגנטינאי שוכן פארק הקרחונים (Parque Nacional Los Glaciares) שבו אפשר לשוט בין קרחוני ענק, בהם פריטו מורנו, המוכר בכינוי "הקרחון המתנפץ", שגושי קרח עצומים נשברים ממנו ומתנפצים אל מי האגם.

טיול בפטגוניה, לפני או אחרי המרתון, מומלץ שיכלול את פארק הקרחונים בארגנטינה 

מרתון החומה הגדולה, סין
אם חשבתם שריצה של 42 ק"מ במישור היא עניין מאתגר, חכו עד שתרוצו במרתון הגדולה (Great Wall Marathon). המסלול המעגלי עובר דרך המקטע השמור ביותר של החומה הסינית, באזור Huanyaguang, כ-150 ק"מ ממזרח לבייג'ינג והוא כולל ריצה ב-5164 מדרגות! סביר להניח שבנקודת הסיום השרירים שלכם יצעקו הצילו, אבל כל מי שהצליח לסיים את המרתון הזה מעיד כי הנופים הנשקפים בדרך מצדיקים את המאמץ, כמו גם תחושת הסיפוק על שעמדתם באתגר הלגמרי לא פשוט הזה. בנוסף למסלול מרתון רגיל, יש גם חצי מרתון ו"ריצת כיף", מסלול באורך 8.5 ק"מ.

מרתון החומה הגדולה כולל ריצה ביותר מ-5,000 מדרגות על החומה הסינית

מתי? מרתון החומה הגדולה נערך כל שנה בחודש מאי, פרטים והרשמה באתר האינטרנט 
אם אתם בסביבה: אם הגעתם עד סין, מן הסתם לא תסתפקו במרתון על החומה ותרצו להקדיש כמה ימים לבייג'ינג (העיר האסורה, ארמון הקיץ, כיכר טיאנאנמן, פארק ארמון השמיים ועוד) ואז להמשיך לטייל ברחבי המדינה המרתקת – האפשרויות כאן אינסופיות ומגוונות מאוד, מערים גדולות ומלאות עניין כמו שנחאי, דרך אתרים היסטוריים, כמו חיילי הטרה קוטה בשיאן ועד אזורי טבע יוצאי דופן דוגמת יער האבן ליד קונמינג. 

אחרי שרצתם במרתון החומה הגדולה, צאו לשוטט באתריה המפורסמים של בייג'ינג (בצילום – העיר האסורה)

בתמונה הפותחת: רצים במרתון יונגפראו באלפים השוויצריים | צילום: swiss-image.ch/Andy Mettler

הפוסט מרתונים בטבע – לרוץ בתוך הנוף הופיע ראשון במסע אחר

לאדם תשוקות רבות. החיים מלמדים אותנו להטיל ספק. להישאר במקום, באזור הנוחות שלנו. זה מרגיש לי לפעמים כמו כהות חושים. תקיעות. אני בחרתי לתת לרגליים שלי את האומץ לעשות את מה שהלב לא תמיד מצליח. אני אוהבת לרוץ ורצוי שמסביבי יהיה טבע. זו הדרך שלי לפרוץ את גבולות העצמי שלי, החופש שלי.

המרתון הראשון שלי היה מרתון הרים בדאבוס, שוויץ. נסענו קבוצה גדולה לרוץ ביחד. עברה שנה וחיפשתי מרתון שיאתגר אותי לא פחות. אבל חשוב מהכל החלטתי שהשנה אני רצה רק עם עצמי. בלי חברים שילוו אותי, בלי קבוצה של אנשים שאני מכירה על המסלול. היה לי חשוב לעשות את זה לבד. נרשמתי למרתון בדבלין, יעד שנראה לי די אטרקטיבי. לפחות כך חשבתי. ידעתי שלהתאמן לבד זו תהיה משימה לא נכונה, וחיפשתי קבוצה שתתאים לצרכים שלי, וכך הגעתי לאנדיור. לאחר תחקור קצר, רן שילון, המאמן הראשי של אנדיור, המליץ לי על מרתון שונה, בקזבגי שבגאורגיה.

נכנסתי לאתר המרתון בקזבגי, פשפשתי בדפי האתר הצנוע, התעלמתי מהמקום ההזוי, ממעט המשתתפים שנרשמו, מהמסלול שהיה לא מובן, ממפת הגבהים שנראתה בהחלט מאיימת. והחלטתי שהמרתון בדבלין יחכה, ואני השנה עושה את המרתון בקזבגי. רציתי להוכיח בעיקר לעצמי כי אין כמו הדרך שלי. לפחות בשבילי.

כנסיית השילוש הקדוש, בגובה 2,200, האתגר של התחרות

יום לפני התחרות: ההרים עוטפים מכל עבר
גיאורגיה זו ארץ שונה. ארץ שהתברכה ביופי עוצר נשימה, באוכל טעים עד כדי אובדן חושים. הפשטות, העוני והכבוד שניבטים בך מעיניהם של יושביה מבלבלים אותך. יש משהו נינוח במדינה הזאת, אך יחד עם זאת אתה תמיד נשאר דרוך.

יצאנו מטביליסי בשעות הבוקר לכיוון קזבגי. נסיעה ארוכה של כמעט ארבע שעות. לא הרגשתי כמו לפני מרתון. הרגשתי לא טוב, שבוע קודם חליתי, לקחתי אנטיביוטיקה ועוד מיליון ויטמינים. למזלי, כבר תקופה ארוכה שאני צורכת DHA שמונע ממני התפתחות של דלקות לאחר אימונים ולאחר מרתון כה ארוך. ככל שעלינו לכיוון הקזבגי ההרים סגרו עלינו, הכבישים התפתלו והפכו לשבילים שהנהיגה בהם היתה נוראית. אבל הנוף היה עוצר נשימה, הלכנו לאיבוד בעוצמה הבלתי נגמרת הזאת של ההרים שעטפו אותנו.

בגודאורי הנהג הסביר לנו שזו עיירת הסקי שלהם. המראה שונה מעיירות סקי מוכרות באירופה. הנסיעה לקזבגי ארכה עוד כשעה בכביש לא סלול, בהיתי בחלון, ההרים הפנטו אותי. ניסיתי לחפש בעיני את הכנסייה, האתגר של התחרות, בגובה 2,200 מטר.

הגענו לכפר שומם. קשה  לי לתאר את המראות, פשטות זו לא המילה, צניעות גם לא. חיפשנו מקום לינה, ולאחר מסע מתיש בין צימרים שנראים יותר רע מחדרים בשנות העלייה של ישראל, מצאנו נחמה במעונות הסטודנטים. הלכנו לחפש את גולן, מי שארגן את התחרות מישראל, ופגשנו אותו במלון הצנוע של התחרות. שלא תבינו לא נכון, נפעמתי למראה הפשטות, זה יופי בתולי של שלווה, נינוחות וטבע. אין חגיגות, ערב פסטה, מסיבות. הכל כל כך צנוע, שפשוט להתאהב במקום. וכל אותו הזמן אני מציצה מדי פעם, נושאת את עיניי אל על, מפוחדת מהגובה, באמת שלא הייתי מוכנה לזה. בשרטוט זה נראה פחות נורא, אבל תאמינו לי כשמסתכלים מהעמק אל גובה ההרים, שום דבר לא יכול להכין אותך לזה. ידעתי שבק"מ ה-33 מתחיל האתגר.

הלכתי לישון עם הרבה חששות ומחושים. התכנסתי בעצמי, והאמת שממש לא ישנתי טוב מרוב התרגשות.

מהנופים שבדרך – הרים, כפרים צנועים, ערמות חציר, מגדל שמירה עתיק ועננים

המרתון: בין עגלות חציר וקלשונים
בבוקר קמתי כמו חדשה, עם המון אנרגיה ושמחה. התלבטתי מה ללבוש. היה קריר אבל הייתי בטוחה שיתחמם. נעלתי את נעלי הסולמון שלי, חצאית של זזה ספורט, חולצה קצרה, מעיל רוח, שתי כמוסות DHA, את תיק הגב שלי ושתי קוקיות.

הגענו לנקודת המפגש והתעכבנו שם שעה. דחו את הזינוק ל-10:10, ככה זה בגאורגיה: הדי.ג'י איחר, האמבולנס היה בדרך, אוטובוס שלם של משתתפים עוד לא הגיע, לגאורגים שעון משל עצמם וצריך הרבה סבלנות.

במרתון השתתפו 28 גברים (בהם דני מורגרשטרן בן ה-68, שותפי הישראלי לריצה) ואני – האישה היחידה. בשעה 10:10 הזניקו אותנו, ויצאתי אל 42 ק"מ, שלא היה לי מושג איך הם יראו ואיך הם יסתיימו. עברנו 200 מטר עד שהתחברנו לשטח. ששת הקילומטרים הראשונים היו קלילים עבורי, ולאורך כל המרתון הודיתי על האימונים בבן שמן שהרגילו את רגליי לאבנים ופיתולים. לאחר הק"מ השישי יצאנו לכביש שהוביל אותנו לכפר, שבקצהו יש כנסייה – לא "הכנסייה", אלא חימום לקראת הפסגה, בסך הכל עלייה של 400 מטר לאורך שלושה קילומטרים. היה לא נורא. בכנסייה היתה תחנת רענון שבה התענגנו על בננות גאורגיות, הג'לים הטעימים של צ'לנג ומשקאות איזוטוניים. היינו מופתעים לראות עמדה כל כך מסודרת ומאורגנת בגאורגיה הרחוקה. זה הרגיש קצת כמו בבית.

הירידה היתה משחררת ועזבנו את הכפר לכיוון הנקודה הבאה. החלק המדהים במרתון הזה היתה הדרך מהק"מ ה-11 ועד ה-24 . הגענו למקום שכוח אל, כפר נידח, מדהים בפשטות שלו. רצנו בין עגלות חציר, ערמות חציר, פלאחים עם קלשונים בידיהם. הגרמני מבין הרצים התכבד בכוסית וודקה. אני כאישה הייתי זהירה, לגאורגיה יש חוקים אחרים לכל מה שקשור לנשים. ברגעים אלו חשבתי שאולי היה עדיף אם הייתי לובשת מכנסיים ולא חצאית. דילגנו בין פרות, סייחים, תרנגולות וחזירים שהתבשמו להם בבוץ.

רויטל ודני, שני הישראלים במרתון, רצים ליד נהר טרגי

הייתי בעננים, הרגשתי מצוין והגעתי לק"מ ה-21 רעננה ללא שום מחושים. המשכנו בדרכנו חזרה. השלטים היו מצוינים לאורך כל המסלול, גם במרחבים של גאורגיה אי אפשר היה להתבלבל, וזה יאמר לזכות המארגנים.

בחזרה דהר על פנינו גאורגי שכבר צלע בריצה, ולצערנו בקו הסיום לא ראינו אותו. המטרה שלי היתה ברורה – להגיע לק"מ ה-33 מאוששת, חזקה, לא עייפה, מוכנה לקראת טיפוס של 900 מטר והירידה.

העניין הוא שלטבע חוקים משלו. בנקודת ההתרעננות של הק"מ ה-27 החלה רוח חזקה והטמפרטורות צנחו. רעדתי מקור, הרגליים שלי היו אדומות מקור, האף נזל. אכלתי ארבעה ג'לים, איזוטוניים ובננה, אבל הריצה כנגד הרוח היתה לא קלה, ואני חייבת לציין שמהק"מ ה-28 ועד ה-33 זה היה קצת לא פשוט. אבל מצבי הפיזי היה טוב והתמודדתי בהצלחה בריצה מול הרוח.

זהו, הגענו לתחנה של הק"מ ה-33. התרעננו והתחלנו לטפס. האמת שהרגליים שלי היו כבר עייפות מהדרך הלא פשוטה שעברנו. עברו ארבע שעות. חשבתי שייקח לי שעה לטפס ולרדת, אבל זו היתה מחשבה תמימה. התחלנו את הטיפוס לכיוון הכנסייה. התחלנו בגובה 1500 וטיפסנו טיפוס שלא נגמר. המאמץ היה גדול, הרגשתי את הלב שלי דופק בחוזקה, זה לא נגמר, מדי פעם עצרתי להתפעם מהיופי והעוצמה שמסביבי, עדרים של סוסים רעו ודהרו מסביבנו, זה היה מחזה מרהיב. הם היו כל כך יפים, חופשיים.

כשהגענו למעלה זה היה הרגע בו הרגשתי את לבי מתרחב, נישא אל על, מרחף, אם אפשר לומר רוח השכינה נחתה עלי . היה ערפל, לא ראינו כלום, חיפשתי את הכנסייה, אבל העננים, או שהיה זה ערפל, הסתירו אותה. המשכנו להתקדם בשביל, הרגשתי כאילו באותם רגעים אני נמצאת בשערי שמים, ודנים אותי האם אני ראויה להיכנס לגן עדן. באותם הרגעים, שכמו נלקחו מתוך סרט הוליוודי, רוח קרירה הסיטה את הערפל והכנסייה נחשפה בפנינו במלוא הדרה. זה היה מחזה מרהיב, אין לי מספיק מילים לתאר את העוצמה של אותו הרגע, אבל בכל זאת אנסה -הרגשתי און דה טופ אוף דה וורלד.

עצרנו כדי להנציח את הרגע הזה. אני יכולה לומר לכם כי טיפסתי כבר על הרים, טיילתי ורצתי, אבל המראה הזה היה עוצר נשימה.

הייתי בשיכרון גבהים, בהיי, הרגשתי מעולה. לא כאב לי כלום, רגליי שרדו את העלייה, הייתי רגועה – נותרו עוד ארבעה ק"מ ו-200 מטר של ירידה. חשבתי שזה יהיה פשוט יותר, אבל חיכתה לי הפתעה. שאלנו בעמדה היכן המסלול חזרה. הגאורגים הסתכלו עלינו והניפו ידיהם לכיוון תהום אפופת ערפל ואמרו "שם". הירידה היתה מאוד מאוד תלולה, החלקתי וצחקתי, זה היה חלק מהנה, במיוחד כשהחל לרדת עלינו גשם. היה כל כך קר, ואני צחקתי בלי הפסקה.

בק"מ ה-41 עצרנו, הסתכלנו על ההר שירדנו ממנו, על הכפר שלמטה – ולא האמנו. סיכמתי את החוויה כמדהימה, מרגשת, מאתגרת.

הכותבת, האישה היחידה במרתון, עומדת על הפודיום בקו הסיום

קו הסיום: לגעת באושר
איבדתי את תחושת הזמן, ריחפתי מאושר. רגליי כבר היו עייפות, שש וחצי שעות של טיפוס אינסופי, ואחריו באות ירידות שלא נגמרות. ריצה נגד רוח חזקה, בקור של כמעט אפס מעלות. ריצה בנופים עוצרי נשימה, במרחבים שגורמים לנשמה שלך לשיר. בגבהים שאתה מרגיש כל כך קרוב לרוח השכינה, רק רציתי שיהיו לי כנפיים. החופש, הריחות החזקים של הטבע, הסוסים, הפרות, החזירים, התרנגולות, הסייחים, הפלאחים, ערמות החציר, רשרוש המים, רעש הרוח החזקה, הנשימות שלי, העוצמה של ההרים, ריחפתי בין ארץ לשמים. הגעתי לכביש 200 מטר לפני קו הסיום, ופשוט לא רציתי שזה יגמר.

מחיאות הכפיים, קריאות העוברים ושבים והכרזת שמי העירו אותי. הבנתי שזהו, המסע הזה הסתיים. ועשיתי אותו לבדי.

הרגשתי חלוצה, גם הישראלית הראשונה, וגם – וסִלחו על ההגדרה המגדרית – האישה הראשונה. זה נטע בי גאווה גדולה. קיבלתי כבוד לעלות על הפודיום, רק בגלל שהייתי הגברת היחידה. אני, עם החצאית שלי ושתי הקוקיות. אין ספק שזה היה נוף לא שגרתי בגאורגיה הרחוקה.

צילומים: גולן לובנוב – טיולי יעדים

הפוסט מרתון קזבגי – לגעת בשמים הופיע ראשון במסע אחר

בקו הזינוק השתרע הצל על החול משמאלי, ארוך וצר. הוא התחיל לרוץ לידי, גמיש ומתפתל על הדיונות, ברוח העזה שהעיפה ענני חול מסמאים. בצהריים, כעבור 40 קילומטר, הוא כבר היה לפני, קצר ונחרץ, נאבק בתשישות ובחום הכבד. לאט לאט נמתח שוב, הפעם לימיני, עד שבקילומטר ה־60, עם רדת החשכה, התחיל לדעוך – יחד איתי – מפנה מקום למעגל האור שהטיל פנס הראש שלי כשני מטרים לפני, נזהר לא להירמס תחת צעדי הריצה.

חוג האור ריצד מולי עד לקילומטר ה־80 מתחת לשמים זרועי כוכבים. הרחק באופק ראיתי את מקל התאורה הזרחני שנשא הרץ שלפני, קופץ ומתנדנד באוויר כמו גחלילית ענק מטורפת. ואז מחקו האורות של קו הסיום את כל האורות האחרים מסביבי, את מעגל האור, את הצל שמזמן נשכח ואפילו את השמים המכוכבים. כשחציתי את הקו שמעתי במעורפל מחיאות כפיים. מישהו חיבק אותי בחום וצעק באוזני כמה מלים בצרפתית, שאיני מבין גם ברגעי הצלולים יותר, אבל ההתרגשות דבקה בי: זה עתה הצלחתי להשלים ריצה של 80 קילומטר במדבר, והיום המאמץ ביותר במירוץ הארוך הזה מאחורי. עם שוך מחיאות הכפיים נעמדתי, לראשונה זה עשר שעות, והכל מסביבי שקט, נעצר, דמם.
חמש דקות אחר כך כבר הייתי בתוך שק השינה באוהל, יריעת יוטה שחורה מתוחה על כלונסאות עץ מתחת לשמים צלולים. דממת המדבר נקרעה מדי דקות אחדות במחיאות כפיים שקידמו כל אחד ואחד מהרצים שהצליחו לצלוח את היום הקשה הזה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מרוקו,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

במשך כל אותו הלילה הגיחו רצים מתוך החשכה, פנס הראש מבשר על התקרבותם, ובעקבותיו צללית שחורה שרצה־כושלת לקראת האור הצבעוני הגדול. עד שעות הערב שלמחרת, כמעט 40 שעות מאז צאתם לדרך, עוד הגיעו האחרונים בספק הליכה ספק ריצה, מתחבקים בהתרגשות על קו הסיום, יודעים שעברו את המבחן הגדול: חמישה ימים וארבעה מקצים מאחוריהם, ונותרו עוד יומיים, הראשון – מרתון של 42 קילומטר, והשני, האחרון, יום "קצר", רק 20 קילומטר.

רעיון "סאדו-מסחרי"
ריצת מרתון היא מאמץ גופני ונפשי מפרך. שש ריצות רצופות, במשך שבוע ימים, מפרכות פי עשרה. הוסיפו לזה תרמיל גב ובו ציוד הישרדות מגוון ואוכל שצריך להספיק לשבוע, מקמו את המירוץ במדבר סהרה והזניקו אותו מדי בוקר בשעה תשע, כשהשמש הלוהטת כבר מטפסת לאמצע השמים, וקיבלתם תחרות המותחת את גבולות היכולת האנושית עד לקצה. זהו מרתון החולות – המירוץ הרגלי הקשה ביותר בעולם.

התחרות נמשכת לאורך כ־250 קילומטר ושבוע ימים, ומשתתפיה נושאים על גבם את כל הנדרש להישרדות במדבר (מזון, משאבת ארס, נורי תאורה, מצפן, עזרה ראשונה, שמיכה תרמית, שק שינה, כדורי מלח ומראת איתות), פרט למים הניתנים על ידי המארגנים בקיצוב של תשעה ליטרים ביום. אם זה נשמע כהמצאה סהרורית של מוח שנצלה זמן רב מדי בשמש המדברית, זה לא במקרה: מרתון החולות הוא פרי חזונו של הצרפתי פטריק באואר, שהגה אותו לאחר שחצה בעצמו 200 קילומטר בסהרה.

למרבה הפלא, הרעיון ה"סאדו־מסחרי" הזה תפס והיכה שורשים, והוא מתגשם זו השנה ה־15 ברציפות בסהרה המערבית, סמוך לגבול מרוקו־אלג'יריה. על תובענות המירוץ יכולה להעיד העובדה שבטופסי הרישום מצוין גם תעריף של הטסת גופה הביתה. בדרך נס, גבה מרתון החולות עד היום רק קורבן אחד, צעיר צרפתי שלקה בהתקף לב ביום השלישי של המירוץ לפני כמה שנים.

מדי שנה בשנה גדל מספר המשתתפים בחוויית ההיטהרות בתופת של הסהרה, כל אחד וסיבותיו, הנכתבות בטופסי הרישום. משתתף אמריקאי, שלא מאמין כנראה בדיאטות מתונות, רץ במטרה להוריד משקל. אחד האיטלקים כתב שהובטחו בחורות יפות מיד אחרי הדיונות, ובנקאי מסין כתב בסגנון פיוטי שמאחורי שולחנות כתיבה מלבלבים רעיונות משונים. משתתף גרמני בן 67, שהגדיר את מקצועו "משורר", ציין תחת "ענפי ספורט הרפתקני אחרים שהשתתפת בהם" – "מנוחה". על השאלה מה הביא אותו להשתתף במרתון החולות, השיב לאקונית: "כמה שירים וסיפור אחד".

כאן, מן הסתם, נשאלת השאלה מה הביא אותי למדבר, גם אם לפעמים נדמה לי שקל יותר לחצות את הסהרה בריצה מאשר לספק תשובה משביעת רצון. ובכל זאת, במהלך המירוץ (לא ייאמן כמה מקום למחשבה מתפנה תוך כדי ריצה, ביחידות, לאורך מאות קילומטרים חוליים) עלו במוחי המתמוסס מחום כמה תשובות אפשריות. אני מאוד אוהב לרוץ. על אף שגיליתי אותה לא מזמן, הריצה היא האמנות שלי: קח את גופך, את יחידך, אשר אימנת, והעבר אותו מהר מנקודה אחת לנקודה אחרת. רצוי בטבע. אני אוהב לטייל במקומות לא מובנים מאליהם. אני אוהב את סוג המפגשים ואת המגע האנושי המתרחשים רק בהרפתקאות כאלה. אני אוהב אתגרים שיש בהם יותר ממאמץ פיזי גרידא. ואני ממש אוהב לחצות קווי סיום. נראה לי שקו הסיום בסהרה הוא הקו האולטימטיבי.

בתחרות בה השתתפתי השתתפו כ־700 רצים מ־30 מדינות, רובם צרפתים, ואחריהם אנגלים, גרמנים, איטלקים, אמריקאים ויפנים. יומיים לפני תחילת המירוץ התקבצנו כולנו בעיר וורזאזאת (Ouarzazate), בשולי מדבר סהרה, עם הרי האטלס המושלגים ברקע. מסביב לבריכה הכחולה התהלך הסיפור על האיטלקי שהלך לאיבוד בסופת חול לפני שלוש שנים, הוכרז נעדר לאחר ארבעה ימי חיפוש של הצבא המרוקאי, וכעבור שבוע נמצא באלג'יריה, מרחק 320 קילומטר ממסלול המירוץ, על סף מוות מהתייבשות. או הסיפור על האנגלי קטוע הרגל, שהוכיח לעולם ולעצמו כי אין דבר העומד בפני הרצון, שלו לפחות.
מתוך מאות הרצים השנה, בלטו כמה טיפוסים צבעוניים: נהג מונית אנגלי שרץ בתחפושת של שפן, במטרה לגייס כספים למרכז רפואי לטיפול בסרטן שאשתו אושפזה בו. אחר התהדר בחליפת פראק שדגל אנגליה מצויר עליה, ויפאני אחד רץ בתלבושת סמוראי – לפחות עד שפרש מהמירוץ.

מוורזאזאת יצאנו לנקודת הזינוק בסהרה, שבע שעות נסיעה במשאיות מדבר של הצבא המרוקאי. היום שלפני המירוץ הוקדש לבירוקרטיה: המארגנים אספו מהרצים את האישורים הרפואיים הנדרשים, שקלו את הציוד שלנו ובדקו אותו, לוודא שכל משתתף נושא את ציוד החובה ואת מכסת הקלוריות היומית המינימלית. בשעות הערב הצטרפנו למקומיים שבאנשי הצוות, הבֶּרבֶּרים, ששרו, רקדו ותופפו על פחים.

מרתון החולות כולל שישה מרוצים לאורך דיונות, נאות מדבר, ערוצי נחל, הרים ומשטחי חול עצומים, כולם במדבר הגדול בעולם. המסלול משתנה מדי שנה, ונשמר בסוד עד תחילת המירוץ, אז מקבל כל משתתף "ספר דרך". רוב המסלול מסומן בשטח, אך יש קטעים שבהם על הרצים לנווט את דרכם בכוחות עצמם.

מדי ערב אנחנו מתקבצים במאהל הענקי הנודד בעקבותינו, מטפלים ברגליים החבולות ומזדחלים לשקי השינה. מקלחות אַיִן, ומי שיתפתה לאלתר לו מקלחת מבקבוק מי השתייה מסתכן בהתייבשות, ובעקבותיה – בנשירה מהמירוץ. גם על הארוחות לא נחלום בכיסופים אחרי שהכל יסתיים: כיוון שכל האוכל נסחב על הגב, כל גרם חייב להיות מרוכז ויעיל, והטעם לא נמנה עם הקריטריונים. המזון מורכב מאבקות חלבונים, חטיפי גרנולה עתירי פחמימות ושאר תוצרי מעבדה, שמי שאינו ספורטאי לא יידע את טעמם לעולם, ומוטב לו כך. מפעם לפעם, אם הרוח המדברית תנשוב לעברנו מכיווּן המאהל של העיתונאים המלווים את המירוץ – השנה קרוב ל־80 – נזכה לשאוף ניחוח עוף באגסים ויין או קרם ברולה מארוחות הערב המפוארות שלהם.

זהר ארגוב בים הדיונות
היום השלישי התחיל כשני קודמיו. השמש שהתרוממה מעל לאופק צבעה את הדיונות בזהב, וקצת אחרי שש בבוקר פורקו מעלינו האוהלים השחורים בעודנו בתוך שקי השינה. כעבור דקות אחדות התעורר המאהל כולו לחיים. גזיות הובערו, קרם שיזוף נמרח, יבלות נחבשו ותרמילים נארזו. במאמץ נואש להפחית מהמשקל הנישא לאורך עשרות הקילומטרים, נגזרו שרוכי הנעליים וכל שאר הרצועות לאורך המינימלי הנחוץ. עשרות מטרים של פלסטרים רחבים הודבקו לגב הרצים, כדי למנוע חיכוך בין התרמיל והנושא אותו בדרך הארוכה. אדרנלין של טרום זינוק הורגש באוויר. כל אחד מאיתנו ניגש לעמדה של חלוקת המים, הגיש את הכרטיסייה לניקוב המאשר שקיבל את מכסת המים הראשונה, ליטר וחצי, והתקדם אל קו הזינוק.

הדקות שלפני היציאה הוקדשו לעיון אחרון בספר הדרך. המסלול היום קצר יחסית, 38 קילומטר "בקו אווירי", שזה כמו למדוד את הטמפרטורה בסהרה בצל. אין צל ואין קו אווירי, אלא אם אתה ציפור. המפה לא בישרה טובות: ה־38 ייהפכו ל־45 קילומטר, כ־25 מתוכם באיזור של דיונות גבוהות, רצופות, ללא תחנה של חלוקת מים. זהו "יום הדיונות" הידוע לשמצה.

בשעה תשע בבוקר מתרכזים כל 700 הרצים ליד השער, שם נמצא קו הזינוק. עשרות דגלים מרשרשים מעלינו, ולידינו מרחפים בלונים צבעוניים בגובה בניין, נושאים את שמות נותני החסות לאירוע. אני מזנק יחד עם מאות חברים לריצה, מתרחק מקשת הדגלים הססגוניים ומבלוני הענק, ויודע שהם יצוצו כמו פטה מורגנה, כאילו לא הוזזו משם כלל, בעוד 45 קילומטר, ויקדמו את פני בעליזות במאהל החדש. שירים איריים וסקוטיים קופצניים מהערב הקודם מתנגנים לי בראש. מכיוון שאני נציגו היחיד של עם ישראל במירוץ, נרשמתי דרך המשרד האנגלי וסופחתי לצורך העניין (שוב!) לאימפריה הבריטית. כך שובצתי באוהל שמזכיר סיטקום בריטי פרוע, המצהיל מאוד את מצב רוחי. החברים לאוהל – רוֹבּוֹ, דייב, שיימוס, מייק, דייוויד, קווין, כריס ומארק – רצים לא רחוק ממני, לפני שייפערו מרחבי חול בינינו.

אני מתקדם בקצב אחיד, איטי למדי. לפנַי כ־200 רצים ומאחורַי כ־500. בשלב המוקדם הזה של הריצה החושים עוד ערים וחדים. אני חש את האדמה מתחת לנעלי ורואה את ההרים המשוננים באופק. מדבר הסהרה כמעט נטול ריח. הרוח נושאת חול ואבק, וריחות הפריחה הקצרה של הצמחים הספורים בטלים בשממה הגדולה. כקילומטר לפנַי אני מזהה את תחנת הביקורת, זו שאחריה מצפים לנו 25 קילומטר של דיונות. אני לוגם את שארית המים מהבקבוקים שעלי ומכין את הכרטיסייה לניקוב. בתחנה אני לא עוצר למנוחה. אני אוסף את שלושת הליטרים של המים, מרווה את צמאוני בכחצי ליטר ומוזג את השאר לתוך הבקבוקים שעל גופי. כעבור דקה אני שוב בדרך. הריצה היום תובעת ריכוז, אי אפשר לחלום ולהיסחף במחשבות. צריך לנווט, לתכנן את צעדי הריצה בחול העמוק, בעליות ובירידות, לחשב את כמות המים.

לפני נפרשים לכל מלוא העין דיונות חול זהוב, שמים כחולים עזים ואור בוהק. רצים רבים עצרו להפסקה בנקודת הביקורת, אלה שהמשיכו מיד רצים בקצב איטי, ואני חולף על פניהם. כעת לפני כ־100 רצים ומאחורי כ־600. עשר דקות לאחר תחנת הביקורת אני נכנס לדיונות הגדולות. ים צהוב עם גלים בגובה 20 מטר, כגובהו של בניין בן שש קומות. אז כך נראה מדבר סהרה, אני חושב לעצמי. מדרונות החול התלולים והטובעניים מתחילים לגבות מחיר, והרצים שלפני נשברים, רובם עברו להליכה.

שבועות רבים של אימונים על חוף הים בתל אביב וחריש עמוק של המסלול הקרוי "אסון טבע" בווינגייט, עם תרמיל מלא משקולות על הגב, מוכיחים את עצמם. אני מרגיש חזק ומתקדם בעקשנות, עוקף עוד כ־50 רצים. המרחק בין הרצים הולך וגדל. פתאום אני מוצא את עצמי לבד במרחב חול עצום עד סחרחורת. יד ימין מחזיקה מצפן ששומר עלי בכיוון הנכון. מדי עשר דקות בדיוק אני שותה, שתי לגימות של מים ושתי לגימות של מיץ (עתיר סוכרים, מלחים, ויטמינים ופחמימות). הרגליים שוקעות שוב ושוב בחול הרך עד אמצע השוק, ועל פסגת הדיונה מולי אני רואה את הנסיך הקטן, עומד ומנופף לי לשלום.

החום מכביד על הגוף, האוויר מלובן ממש. מד החום מורה על 50 מעלות צלזיוס. כעבור שלוש שעות וחצי, רק רצים ספורים נשארו לפני. העליות והירידות בדיונות דורשות תשומת לב קפדנית: לבחור את הנתיב הנכון, לא ללכת לאיבוד, לשמור על קצב הנשימה, לשתות באופן מסודר. אני חושב על האחרים, על המאמץ האדיר, על סכנת ההתייבשות, על התשישות. בקילומטר ה־40, הרבה אחרי שהמוזיקה האירית דממה, מציץ אלי מפעם לפעם מבין הגבעות הפרצוף הג'ינג'י של רובו, שר בקול של זהר ארגוב את "ים של דמעות", משום מה.

אחרי ארבע שעות נשקף מראש אחת הדיונות הגבוהות מחזה מרנין ("מחמם לב" לא יתאים כאן): הדיונות מסתיימות סוף סוף, ים החול נרגע, ומשם למאהל עוד כארבעה קילומטרים. בסוף הדיונות נוכחוּת לא מדברית: רופא ניצב שם לקבל את פני הבאים, לשאול לשלומם ולטפל בפגועים. אולי בגלל החום, אני לא מצליח להיזכר איך אומרים בצרפתית "הכל אחלה, אחי", וממילא אין לי נשימה מיותרת לדיבורים. אני מחייך אליו לאות שהכל tres bien, וממשיך.

הריצה בערוץ הנחל המישורי קלה יחסית ואני מגביר מהירות, סוגר פער על רץ מספר חמש של המשלחת המרוקאית. על סף האופטימיות, חושך בעיניים: אני מקלל את מארגני התחרות בכל שפה אפשרית, כשאני מגלה שהדובדבן לסיום הוא עוד קטע של דיונות. בשלב הזה הגוף כבר ממשיך מעצמו והמחשבות לא ממש הגיוניות. באופק מרצדת הצבעוניות החוגגת של הדגלים והבלונים המיוחלים. אנרגיות חבויות מתעצמות ודוחפות אותי לשם, ואני חוצה את קו הסיום בחיוך גדול. 683 רצים מאחורי, 16 לפני.

אני מציג את הכרטיסייה לניקוב, אוסף את שלושת בקבוקי המים שהרווחתי ביושר, מדדה לאוהל וחושב על האחרים. הקושי היום הוא עצום ואני חושש לאיטיים ולחלשים יחסית, שנצלים זמן רב יותר בכבשן המדברי. לאט לאט מגיעים הרצים הבאים, תחילה ברווחים גדולים ביניהם, אחר כך יותר בצפיפות, ולבסוף שוב בהפרשים גדולים.

70 אלף ליטר מים
זיקוק החירום הראשון נורה לאוויר כשעתיים אחרי שהגעתי למאהל, והזעיק את המסוק לפינוי רצים שנפצעו, התייבשו או נשברו. כל אחד מאיתנו מצויד בזיקוק כזה לשעת חירום, וזה רק פרט אחד מני רבים בארגון המופתי של המירוץ, שקברניטיו חשבו על הכל. צוות של 350 איש משתתף בהפקת הענק, הכוללת גם 100 ג'יפים מלווים, שני מסוקים, מטוס, 70 אלף ליטר מים מינרליים ועשרות קילומטרים של תחבושות. מרתון החולות הוא אולי רעיון עיוועים, אבל שום גשר לא יתמוטט פה.

עד השעה 00:23 לא היה לצוותי החילוץ רגע מנוחה. מי שלא תכנן את צריכת המים שלו בצורה מבוקרת נקלע למחסור במים. מי שאזלו כוחותיו וזחל על הדיונות על ארבע, ידיו נכוו בחול הרותח והוא הובהל למאהל לטיפול. אחרים חפרו בור, נכנסו והתכסו בחול ובשמיכה התרמית כדי למצוא מחסה מהחום הנורא. כ־50 רצים עד הערב. זהו מספר הפורשים הגדול ביותר במירוץ עד היום. עד הסוף ייפסלו כ־100 משתתפים. חלקם ויתרו מרצונם, חלקם נפסלו אוטומטית לאחר שקיבלו עירוי נוזלים, אחרים לא עברו את המרחק הנדרש בפרק הזמן המקסימלי או שרופאי התחרות אסרו עליהם להמשיך, והיו גם שתפסו טרמפ על אחד הג'יפים לקיצור הדרך.

כריס חצה את קו הסיום בתשע בערב בתשישות נוראה, על סף התמוטטות ובתחושת אשם כבדה: הוא השאיר מאחור את שיימוס, יועץ תעסוקתי בן 53 מאירלנד, עם בחורה אנגלייה, שניהם באפיסת כוחות וללא מים. כשהגיע, דיווח על מיקומם, וצוות חילוץ יצא אליהם. עירוי הנוזלים שאושש אותם אִפשר להם לעלות על גמל, שהביא אותם לרכב החילוץ. שיימוס הובא לאוהל ונרדם, מותש מהיום המפרך ומאוכזב מכך שנפסל ולא יוכל להשלים את המירוץ. שאר חברי לאוהל כבר הגיעו בכוחות עצמם, וכל אחד מהם הוא מנצח, מנצחו של היום הקשה הזה.

בן הלורד ופועל הייצור
אנחנו כבר בסופו של היום הלפני אחרון, לאחר מקצה באורך מרתון: 42 קילומטר. נקודה מזגזגת באופק, בין אדי החום. לאט לאט היא מתגבשת לדמות הרץ המתקרב, אפוף ענני חול. זה רובו. אני נזכר בסיפוריו על אימוני הריצה העקשניים שלו בסוף משמרת העבודה, מעשר בלילה ועד אחרי חצות. מגיע לו לסיים, אני חושב. קריאות העידוד ומחיאות הכפיים מבקיעות את הלאות ואת הכאבים וחודרות אליו עמוק פנימה. בפרץ אחרון של אנרגיה רובו רץ לקו הסיום ועובר להליכה.

לפניו, טור מזדחל של מסיימים מותשים מנסה להגיע למאהל. מחזה הירואי, בדרכו העגומה: הצולע נשען על הפיסח, החיגר על הכושל. כולם מדדים, משתרכים, נזהרים לא להכביד על יבלות האתמול שהפכו לפצעי היום, מקלפים את התרמיל יחד עם עור הגב, בודקים את השפשפות, אבל בעיקר רוצים להגיע. לשבת. לשכב. להוריד את הנעליים הלוחצות. לנוח.

רובו מתקרב לאוהל, ודייב ואני קופצים החוצה במחיאות כפיים ובברכות. אנחנו צולעים לקראתו, הוא מקרטע לעברנו, ואחרי סדרת חיבוקים אנחנו אוספים ממנו את התרמיל ואת בקבוקי המים שקיבל עם הגיעו. רובו זוחל לאוהל ומשתרע באפיסת כוחות. כך, במחול הטרגי־קומי הזה, נקבל את פניהם של שאר החברים, ובשעות הערב כבר יבקעו מתוך האוהל שלנו שירי עם איריים, שירים באנגלית במבטא קוקני ושירים שנולדו והולחנו היום במהלך הריצה, בחום הסהרה.

בתוך ימים אחדים בכור ההיתוך הזה, תרתי משמע, נרקמה בינינו אחוות רצים הדוקה. תשעה אנשים במכנסיים קצרים, בגופייה ועם הרבה שכבות חול ואבק, חפים לחלוטין מכל סממן חיצוני של מעמד כלכלי, חברתי או מקצועי. הפרטיות והאלמוניות נשמרות עד ליום האחרון. החיים האחרים לא משחקים תפקיד ביחסים בתוך האוהל. בן הלורד ליד הטכנאי, המורה ליד פועל הייצור, איש המכירות ליד הבנקאי, הטבח ליד המשורר. איש לא יודע מי הוא מי. הקרקע החולית אינה פורייה לסטיגמות ולדעות קדומות. במקום תחרותיות יש פרגון, עזרה הדדית וחברות עזה כשמש המדברית וקצרת ימים כפריחה בסהרה.

ביום הלפני אחרון התחושות אמביוולנטיות. מול הרצון לטעום עוד מהיופי המדברי, מתחושת החברות, מעוצמת החוויה, עומדת התשישות הגופנית. בשלב זה הווטו של הגוף מכריע. רוצים הביתה. לספורט שהמשורר הגרמני ההוא מתמחה בו: מנוחה.

"הרגליים שוקעות שוב ושוב בחול הרך עד אמצע השוק, ועל פסגת הדיונה מולי אני רואה את הנסיך הקטן, עומד ומנופף לי לשלום" | צילום: יעל לב

ילידי המדבר, מלכי המרוץ
שש פעמים במהלך המירוץ חצינו את קו הסיום המקושט כמו עוגת חתונה, אבל אין ספק שהוא הכי מתוק ביום האחרון. רצים רבים בוכים כאן, אבל האחים מוחמד ולחסן אחנסאל דווקא מחייכים כשהם חולקים ביניהם את המקום הראשון והשני. השניים, בני עשרים ומשהו, תושבי כפר קטן באיזור, הגיעו לפני שמונה שנים לנקודת הזינוק וביקשו להשתתף. לא היו להם נעלי ריצה, תרמיל או אישור רפואי על בדיקת א.ק.ג תקינה, ובוודאי שלא היו להם 2,000 דולר לשלם עבור ההשתתפות. אבל המארגנים הצרפתים ערכו למענם מגבית של ציוד בקרב הרצים והתירו להם להשתתף. הם הדיחו את הרץ הרוסי שהוביל את מירוץ החולות לפניהם, חזרו להתחרות שנה אחר שנה, ותמיד קטפו את המקומות הראשונים.

החיוך שלהם גדול וכובש לב, ויש צדק פואטי בכך שדווקא הם, ילידי המדבר, מלכי המירוץ. להם, מן הסתם, הניצחון משמעותי יותר מאשר לרוב רובם של שאר המשתתפים, ולא רק מבחינת ההישג האישי. באיזור שבו ההכנסה הממוצעת לנפש היא 300 דולר לשנה, 6,000 הדולר של הפרסים הראשון והשני הם סכום נכבד מאוד, להם ולבני משפחתם.

לא רבים חוזרים לכאן, אבל יש גם כאלה. ג'יי, שהתיידדתי איתו השבוע, הגיע למירוץ בשנה שעברה כצלם של אחת מרשתות הטלוויזיה בארצות הברית. במהלך האירוע התאהב ברצה האמריקאית שזכתה במקום הראשון של הנשים. השנה חזרו שניהם שוב, נשואים, היא כפייבוריטית והוא כמשתתף. ביום השלישי היא נאלצה לפרוש בעקבות התקף אסטמה קשה, אבל נשארה במדבר וניצבה לחכות לו על קו הסיום יום יום.

גם חברי לאוהל מחכים זה לזה על קו הסיום, לאחר שהשלימו את 20 הקילומטר של היום האחרון. כולם כבר כאן, ורק כריס עוד לא הגיע. כבר ביום השני הציקה לו הברך, וביום השלישי הפך המטרד לכאב איום. הוא עבר מריצה להליכה ומהליכה לצליעה. בעקשנות ובכוח רצון חסר פשרות, המשיך את המסלול עם ברך חבושה וכדורים משככי כאבים. כל יום היה מגיע לאוהל אחרון וצונח ארצה באפיסת כוחות, לא לפני שהיה מברר עם כל אחד מאיתנו איך היה, מתפעל ומברך על ההישג. אם יש מישהו שאני משתוקק לראות אותו דורך על קו הסיום, זה כריס. אבל חלפו יותר מארבע שעות מאז הזינוק, והוא עדיין הוא לא נראה באופק. המחשבה שמשהו קרה לו דווקא היום, על סף הסיום המיוחל, בלתי נסבלת. הדאגה לו מעיקה כל כך שאף אחד לא מדבר כמעט.

כל הרצים האחרים כבר באוטובוסים בדרך צפונה, רק אנחנו וקומץ אנשי צוות נשארנו. הדקות מזדחלות. סופה נוראית מזנבת בנו, מרימה עמודי אבק וחול מסמאים. ואז, מתוך ענן חול, מגיח כריס. הוא מתקדם לקו הסיום בהליכה מיוסרת, והחרדה נושרת מאיתנו בקריאות הידד רועמות. הוא שומע אותנו מריעים לו, רואה את עשרות הדגלים מתנופפים ברוח ומתחיל להאמין שהוא באמת עשה את זה. הפרצוף המאובק, המחייך, התשוש, הקורן שלו הוא התמונה האחרונה שלקחתי איתי מהסהרה.

תודת המערכת לחברת Nike על הסיוע בהפקת הכתבה.

הפוסט מרתון בסהרה הופיע ראשון במסע אחר

בקילומטר ה־18 אני נפרד מהגוף, מתחיל לרחף מגובה העיניים. הגוף נע מתחתי בקצביות ממכרת, אני שומע את כפות רגלי הולמות בקרקע הקפואה. העיניים בולעות את המראות, את הים הזרוע קרחונים כחולים וזקופים כמו מסגדים בתורכיה, את הסלעים המזדקרים מן המים לאחר שהיו מכוסים במעטה קרח כל החורף. ברקע נמשכת הקצביות החדגונית, כאילו היא מכתיבה לי את הקצב ולא להיפך.
הקילומטר ה־21, חצי הדרך אל קו הסיום. אני מרגיש את האוויר הקפוא והצלול עוטף אותי, חסר ריח לחלוטין. אוויר שלא עישנו בו, שלא צבר חלקיקי עשן ממדורות או מארובות, נקי מעפר ומאפר. הרגליים מטפסות במעלה הקרחון, צעדי הריצה נבלעים בשלג הרך. הרוח מתגברת, מצליפה ללא רחם על לחיי הימנית, מסיטה אותי ממסלולי, מאיימת לקרוע מעלי את המעיל ואת מעט החום הנעים שאופף אותי. אני סוגר את הרוכסן ומהדק לראשי את הכובע. הרוח שואגת, מרימה ענני שלג ופתיתי קרח שמצליפים בפני. מסביב, ים של לובן. הגוף קורא לי. הריצה במעלה הקרחון התלול נותנת את אותותיה, הריאות זועקות לאוויר, הבל נשימותי מתערבל ברוח הקרה ונסחף במהירות הרחק משם, לעבר הים.
זה אותו הים שהביא אותנו לכאן לפני חמישה ימים, באונייה שעל סיפונה מאה רצי מרתון מקנדה, ארצות־הברית, סין, בלגיה, רוסיה, שוודיה, ארגנטינה, אוסטרליה, דרום־אפריקה, ניו־זילנד ואחד מישראל, על מנת להשתתף במירוץ היחיד שנערך ביבשת הלבנה – מסלול ריצה של 42.2 קילומטרים באי קינג ג'ורג'. המועד שנבחר – חודש פברואר, הנחשב חודש קייצי באנטארקטיקה: 19 שעות אור ביממה וטמפרטורות הנעות בין חמש מעלות צלזיוס מעל לאפס לחמש מעלות מתחתיו.
האונייה – ספינת מחקר רוסית שהוסבה לספינת טיולים – הפליגה מהעיר הארגנטינית אושואייה (Ushuaia), העיר הדרומית ביותר בעולם, שבקצה ארץ האש. מעבר דרייק (Drake Passage), חלק הים המפריד בין כף הורן שבדרום ארץ האש לבין אנטארקטיקה, זכה לכינויים "רחבת הריקודים של השטן" ו"זולל הספינות", ולא בכדי: למעבר הצר הזה, כ־1,000 קילומטרים רוחבו, נדחסת מסת מים עצומה. 140 מיליון טון של מים זורמים הנה מדי יום מן האוקיינוסים – ההודי, השקט והאטלנטי – ונהדפים מזרחה, מסביב לאנטארקטיקה. הגלים כאן הם הגבוהים בעולם, עד 20 מטרים לעיתים.
כך בים. למעלה, באוויר, שקעים ברומטריים סובבים את אנטארקטיקה, רוחות שואגות וסופות אימתניות, שבגינם כינו ספנים את קווי הרוחב באיזור זה: The Roaring Forties ("ה־40 השואגים"),  The Howling Fifties ("ה־50 המייללים"), The Screaming Sixties ("ה־60 הצורחים").
במשך שלושת ימי ההפלגה חרקו ונמתחו שרשראות הפלדה שחיברו את כסאות חדר האוכל לרצפתו בספינה הרוסית. לארוחות הבוקר לא היה ביקוש רב: המעטים ששרדו את טלטולי הלילה הקשים ירדו לחדר האוכל המתנדנד בפראות, נאחזים בעמודים ובשולחנות בדרכם לאוכל שנותר מיותם על המזנון. כמו סימוּן של ברית בין חברי כת סודית, לכולם מדבקה מאחורי האוזן, שתפקידה להקל על ההתמודדות עם מחלת הים.
את רוב שעות היממה העברנו שרועים במיטה, תוהים מנין נולד המיתוס על האהבה של תינוקות לנדנודים. מדי פעם העזנו לעלות אל גשר הפיקוד, להתבונן בגלים האדירים הנשברים על חרטום האונייה ולהקשיב לקפטן מיקלוביץ' מפקד על ספינתו ביד רמה. וגם לתהות, בשקט, למה בעצם החלטנו לרוץ ריצת מרתון באנטארקטיקה.

היבשת שאינה שייכת לאיש

בשעה שאני מבוסס בשלג במעלה הקרחון, נלחם על כל נשימת אוויר, חוזרת השאלה "למה". למה אני עושה את זה? אני כבר מכיר אותה. היא תמיד מגיעה – קנטרנית, רעה, תוקפת ברגעי החולשה, מפתה את הגוף העייף ואת הריאות הכואבות לעצור, לנוח, לוותר. אבל מפעם לפעם ההתמודדות איתה קלה יותר. היריב הלעגני, המנצל את רגעי החולשה, כבר מוּכּר, אפשר להביס אותו אם רק לא אתפתה להקשיב לשירת הסירנות שלו.
עוד מטרים אחדים ואני על פסגת הקרחון. היבשת הלבנה נפרשת לפני כמו מפה של שבת, נשפכת לים כחול, שפה ושם אפשר להבחין בסנפירי לוויתנים המפלחים אותו. הנוף עוצר הנשימה -הקצרה ממילא – הוא רק חלק מהתשובה לשאלת ה"למה". אני בקילומטר ה־30. מרחוק אני רואה את הצריפים האדומים של בסיס המחקר הרוסי, אחד מ־40 בסיסי מחקר הפזורים באנטארקטיקה. כ־1,500 אנשי צוות שוהים בהם, וזוהי כל האוכלוסיה – הזמנית והמתחלפת – ביבשת הענקית הזאת, שגודלה פי אחד וחצי משטח ארצות־הברית.
בעולם שמצפון ליבשת הלבנה, נקבעת הבעלות על מדינות בדרך של כיבוש במלחמה, רכישה בכסף, חזקה מכוח התיישבות היסטורית או חדשה, צו "אלוהי" או קבלת עצמאות ממדינה ריבונית. לא באנטארקטיקה. מעולם לא היתה בה התיישבות קבע, מעולם לא התחוללה מלחמה על אדמתה, מעולם לא נרכשו חלקים ממנה והיא לא הוזכרה בשום הקשר דתי. אנטארקטיקה לא היתה שייכת לאיש עד שהתגלתה.
מדינות שונות, כמו צ'ילה, ארגנטינה, ניו־זילנד ואוסטרליה, טוענות לבעלות על חלקים מן היבשת בשל קרבתן הגיאוגרפית. מדינות אחרות, ובהן אנגליה, נורווגיה וצרפת, טוענות לבעלות על חלקים ממנה משום שמשלחות מטעמן הגיעו ראשונות לנקודות מסוימות ביבשת. למדינות אחדות יש אזורי מינהל בה.
בכניסה לבסיס הרוסי שלושה מדענים מזוקנים שעוּנים על הזחל"ם שפילס את הדרך לרצים, מעשנים ובוהים בי באדישות. אני מברך אותם לשלום ברוסית, והם מגיבים כמי שהקיץ בפתאומיות משינה, במקהלה של ברכות. לידם בקבוקי השתייה למשתתפי המרתון. פתיתי קרח התחילו להתגבש עליהם מאז הונחו כאן בשעות הבוקר, והמים קרים מאוד. הגוף משווע לנוזלים. הקור העז והרוח החזקה מייבשים את הפה. אני מנער את הבקבוק ולוגם מעט, ועוד קצת, מזהיר את עצמי לא להתפתות לשתות יותר מדי.
אני שוב בדרך. הקילומטר ה־34. השמש במרכז השמים, מתגלה ומסתתרת לסירוגין מאחורי עננים מזדמנים. מסנוורת בלי לחמם. אני רואה את צל העננים על הגבעות לידי ומשתעשע ברדיפה אחריהם. הקור, הרוח והמרחק מתחילים להשפיע. הגוף נחלש במהירות. התופעה שרצים למרחקים ארוכים מכנים "הקיר" נמצאת כאן, איתי: אי־אפשר להמשיך, נקודה. הגוף דורש אנרגיה, ואם זו לא תגיע – הוא ייעצר. כמה שאאמץ את כוח הרצון ואהיה נחוש, הקיר יעצור אותי. אני שולף את שקית התאנים שבכיס מכנסי, תאנים שנקנו אצל עמרני בשוק הכרמל, בין הדגים והפיצוחים. הפרי הים־תיכוני הזה עושה נפלאות גם באנטארקטיקה. אני מבקיע את ה"קיר" וממשיך לרוץ.
מבנה צהוב־כחול של הכנסייה הצ'יליאנית מזדקר מעל לקו הרכס. הצלב לא שייך לכאן, לא נדבק. אנטארקטיקה היא מקום חילוני, שבטרם המצאת האלוהים. מקום שאלוהים לא מתחבר אליו. יופי והדר בראשיתי, נטול שכר ועונש, נטול העולם הבא. סוף הדרך. אני עובר את הכנסייה, שמח להשאיר אותה מאחור.
ב־1961 חתמו עשרות מדינות, העוסקות במחקר מדעי באנטארקטיקה, על אמנה מטעם הקהילה המדעית הבינלאומית. האמנה קובעת כי היבשת תשמש לצורכי שלום בלבד, עם חופש מוחלט למחקר מדעי וחופש תנועה לכל העובדים בה. נאסר להקים בסיסים צבאיים באדמתה, להשתמש בה כשטח ניסויים לנשק או כאתר לפסולת גרעינית ולנצל את משאבי הטבע שלה. כל האיזור שמדרום לקו הרוחב 60 הוא כיום שמורת טבע.

אל קו הסיום
הקילומטר ה־38, הבסיס הסיני באופק. ממנו יתחיל החלק האחרון במסלול המעגלי של המירוץ, אל קו הסיום. הבסיס נראה נטוש. הרחבה עם הדגל מחזירה אותי לרגע לצבא, ואני שומע את ה"פסססט" המוכר להחלפת האלונקה. הקילומטר ה־40. קבוצת פינגווינים מהדסת לעברי, אני מתפתה לעצור ולהתבונן ומיד מתחרט. שריר נתפס ברגל ימין ואני מדדה כדי לשחרר אותו. לרגע, אני לא שונה בהרבה מהפינגווינים.
בספרות הריצה נהוג לסווג את הרצים לקטגוריות אחדות. הקבוצה הראשונה היא "הג'וגרים", ללא תוכנית אימונים או שאיפות גדולות. לעיתים הריצה היא מטלה עבורם, אך הם מפיקים ממנה די סיפוק כדי להתמיד בה. אחריהם נמצאים "המתחרים", אלה שרצים כדי לנצח, כדי לשפר זמן, שהתחרות היא טבע שני להם. הריצה איננה עיסוק מרכזי בחייהם, אך כתחביב מוקדש לה מקום – וזמן – של כבוד. בקטגוריה השלישית נמצאים "המנצחים" – אצנים המנצחים בתחרויות לאומיות, בקטגוריות גיל, באליפויות אזוריות וכדומה. הריצה היא עיסוק חשוב, ולעיתים עיקרי, בחייהם. הקבוצה הרביעית, המוכרת והמתוקשרת ביותר, היא קבוצת "האתלטים": אלופי העולם, האצנים והאצניות המובילים את שיירת הרצים באליפויות העולם ובמירוצים היוקרתיים האחרים. עבורם הריצה היא מקצוע.
מעבר לכל הקטגוריות האלה, ישנם רצים. כך סתם, בלי תואר. אנשים שרצים כמו שציפורים עפות, כמו שדגים שוחים, שהריצה בשבילם אינה תלויה בדבר: לא בתוצאה, לא בתחרות. גם בלי הישגים הנמדדים בדקות ושניות הם ימשיכו לרוץ. הריצה אינה במרכז חייהם. היא חלק אינטגרלי מהם. רוב האנשים שהפליגו איתי לאנטארקטיקה שייכים לקבוצה האחרונה הזו: אנשים שפשוט אוהבים לרוץ, שנוסעים לקצה העולם כדי לרוץ.  לכמה מהם, המרתון באנטארקטיקה היה גולת הכותרת ברפרטואר הריצות שלהם, בצד ריצות מפורסמות ורבות משתתפים אחרות (ראו מסגרת).
הקילומטר ה־41. ה"למה" נעלם כבר מזמן, נרמס בלי משים מתחת לסוליות בדרך הארוכה. מנוחה או פרישה שוב לא באות בחשבון, ובעצם לא באו בשום שלב. אורך המרתון הוא מרחק מקרי שנקבע לפני כ־2,500 שנה בחלק אחר של העולם. הגוף יכול לו אם הנפש תרצה. אני על גבול הבסיס של אורוגוואי. רואה את העומדים בקו הסיום. תחילה מגיעים אלי המראות של הידיים המוחאות כפיים, אחר כך נישאים לקראתי ברוח העזה קולות העידוד. בעוד שעתיים נעלה על סירות הזודיאק, שיפלסו את דרכן בין הקרחונים ויחזירו אותנו אל הספינה, למסע הארוך צפונה.

תודה לחברות "Adidas" ו"CEBE sunglasses" על העזרה בהפקת הכתבה.

מדריך מסע אחר לאנטארקטיקה

הפוסט ריצת מרתון באנטארקטיקה: לרוץ כמו שציפורים עפות הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט תל אביב – סרט החיים הופיע ראשון במסע אחר