ראמים - מסע אחר

הראם הלבן – מבצע שחרור בנגב

גיל אל עמי — Thu, 14 Jun 2012 20:04:27 +0000

בעשור האחרון שוחררו לטבע בארץ עשרות ראמים. מבצע ההשבה של רשות הטבע והגנים החל ב־1978, וכיום מגיע מספרם של הראמים המסתובבים ברחבי הנגב הדרומי ליותר מ-80. כךתשלים רשות הטבע את אחד מיעדי ההשבה החשובים ביותר של חיות בר שהיו בארץ ונכחדו.

הבדווים האמינו כי הצד ראם ואוכל את בשרו אינו זוכה רק לסעודה טעימה אלא גם נטען בתכונותיו של הראם: אומץ, התמדה וחסינות מפגיעת כדורי רובה

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אילת והאזור,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

עד סוף המאה ה־18 ניתן היה למצוא את הראם הלבן במדבריות שונים ברחבי המזרח התיכון: בעבר הירדן, בדרום סוריה, על פני חלקים ניכרים מעיראק וחצי האי ערב, וכן בסיני ובדרום ארץ ישראל. דיווחים מאותם ימים מספרים על עדרים שמנו לעתים עד כמאה פרטים. המצב השתנה לרעה במשך המאה ה־19, ובעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעקבות חדירת הנשק החם לאזור. נשק זה, שהגדיל את טווח הפגיעה של הציד, היה גורם קריטי לכלל עולם החי במזרח התיכון, וגרם להשמדתם של התנין, היען, הפרא, אייל הכרמל, הברדלס ואחרים. הראמים הצליחו לשרוד, אך תפוצתם נסוגה אל מרחבי חצי האי ערב. ב־1914 נותרו ראמים מעטים מחוץ לתחומי ערב. גם שם שרדו שתי אוכלוסיות בלבד ושתיהן במרחבי החול הענקיים: במדבר נפוד הגדול (An Nafud) שבצפון חצי האי וברוּּבּע אל־חאלי (Rubí al Khali) על גבול עומאן ותימן בדרום. בראשית שנות החמישים החלו לחדור כלי רכב ממונעים גם לאזורים אלה, שעד אז כמעט נותרו מחוץ לתחום לציידים, ובתוך זמן קצר נכחדה אוכלוסיית הראמים הצפונית. האוכלוסייה הדרומית שרדה עד ראשית שנות השישים. אך גם לה לא נותר כל סיכוי, בייחוד לאחר שהציידים החלו להיעזר במטוסים קלים. לפי האומדן נותרו אז בעולם כולו עשרות פרטים של הראם הלבן. היתה זו שאלה של זמן עד שהיונק, שנחשב אז נדיר בעולם, ייכחד. הידיעות על הטבח באחרוני הראמים עוררו תהודה נרחבת ברחבי העולם. אנשי מדע וחובבי טבע השתכנעו כי הסיכוי היחיד להצלת הראמים מכליה הוא לנסות ללכוד את השרידים האחרונים בדרום ערב הסעודית כדי להעבירם למקלט בטוח שבו יוכלו להתרבות תחת בקרה ופיקוח. כך יצא לדרך, ב־1962, "מבצע ראם".

מיהו הראם הלבן

הראם הלבן (Oryx leucoryx) תואר פעם כבעל חיים שגופו מזכיר פוני קטן (משקלו כ־150 קילוגרם וגובה כתפיו כתשעים סנטימטר) ולו ראש של צבי, רגלי פרה וזנב סוס. עיניו שימשו מקור השראה למשוררים בעולם הערבי. הראם ניכר גם בפרסותיו הרחבות,

ראם לבן. עיני הראם שימשו מקור השראה למשוררים ערבים, קרניו היו מקור לדימויים שונים במקרא

שמותאמות לתנועה על פני החול. אולם עיקר תפארתו היא בקרניו הארוכות והזקופות. לא בכדי הן משמשות כמקור לדימויים אחדים במקרא כגון: "כתועפות ראם לו" (במדבר כ"ד ח') או "וקרני ראם קרניו" (דברים ל"ג י"ז). אלה מתנשאות כדי 70־75 סנטימטר, וקצותיהן המחודדים הם נשק הגנה אימתני.
פרט נוסף המאפיין את הראם הוא פרוותו הלבנה. הצבע הלבן שכיח בין בעלי חיים של אזורי הקוטב הצפוני ומסייע להסוואתם על רקע מדבר הקרח. במדבר החם יש לצבע הלבן תפקיד שונה בתכלית. הוא דוחה את קרינת השמש ומקטין את עומס החום על הגוף. בחורף, כשקר יותר, הפרווה הופכת לאפרפרה.
הראם הלבן הוא היחיד מבין מיני הראמים שחרג מגבולות אפריקה. הוא חי בנופים מישוריים בסביבה מדברית קיצונית בקדמת אסיה. כדי להתקיים בסביבה עוינת זו לא די בצבע הלבן, והתפתחו בו גם התאמות נוספות – פיזיולוגיות והתנהגותיות. הוא מסוגל, למשל, להתקיים חודשים ארוכים ללא מי שתייה ועשוי להסתפק בלחות המצויה בצמחים אותם הוא אוכל ובטל הנותר על פניהם בשעות הבוקר הקרירות, אך כשיזדמן ליד מים הוא עשוי לגמוע בבת אחת כדי 15 אחוז ממשקל גופו.
הבדווים ראו בראמים יעד מועדף לציד. הם האמינו כי הצד ראם ואוכל את בשרו אינו זוכה רק לסעודה טעימה אלא גם נטען בתכונותיו של הראם: אומץ, התמדה וחסינות מפגיעת כדורי רובה. שימוש רב היה גם לאיבריו האחרים של הראם: השומן והדם, שנשמרו מעורבים במלח ועטופים במעי של הראם, שימשו לחיסון מהכשת נחשים. השומן מנע גם סבל מכאבים וממחלות שונות. אכילת המוח נועדה לריפוי שיתוק. האפר שהתקבל משריפת הפרסות היה מזור לכאבי שיניים. את מיצי הקיבה שתו. הקרניים הארוכות שימשו כחליל וגם מעין פגיון־נשק נגד חיות טרף. מהעור הכינו נאדות למים ומעור הצוואר, העדין יותר, כפפות הדרושות לציד בעזרת בזים.
הראם, שבצדודית שלו נראה כבעל קרן אחת, נחשב למקור ההשראה לתכונות שהוענקו לחד קרן, היצור המיתולוגי שמתנוסס על סמל בית המלוכה הבריטי. החד קרן הפך לסמל הפריון והגבריות וכן סמל לכוחם של מלכים ואבירים. כבר אריסטו והסופר הרומאי פְּלינְיוּּס הזקן, מחברה של האנציקלופדיה המדעית המקיפה ביותר של העולם העתיק, מזכירים את החד קרן. האגדה צברה תאוצה בתקופה הצלבנית. דווח אז על סוס לבן, לעתים בעל זקן תיש, שקרן אחת מתנוססת ממצחו, והוא תוקף אריות ואף פילים. דמותו מקשטת כוסות שתייה, כביטוי לאמונה כי לקרנו היכולת לזהות רעל ולנטרל אותו. הצלבנים אף הוסיפו וסיפרו כי הדרך היחידה לצוד אותו היא בעזרת פיתיון בדמות בתולה צעירה. משהוא רואה אותה הוא רץ לקראתה, מתפלש למרגלותיה, ומניח את ראשו בחיקה. אז ניתן ללכדו מבלי שיגלה כל התנגדות.

ושבו ראמים לגבולם
המשלחת של "מבצע ראם", שיזמו החברה הלונדונית לשמירת החי והארגון הבינלאומי לשמירת הטבע, לא צוידה בפיתיון כמו זה שהמליצו עליו הצלבנים. היה על חברי המשלחת לעמול קשה כדי ללכוד שלושה ראמים. הם החלו את דרכם בתחומי עַדֶן (Aden), בשטח שהיה בשלטון בריטי וכיום הוא חלק מתימן, אך חדרו במשימתם גם לתחומי עומאן, ושם לכדו שני זכרים ונקבה בהריון. אליהם התווספו שישה פרטים שנתרמו על ידי גורמים שונים, ביניהם מלך ערב הסעודית והשייח של כוויית. אלה היוו את הבסיס לעדר הרבייה שהועבר למשמרת לפניקס (Phoenix) שבאריזונה, ארצות הברית. הקהילה הזואולוגית עקבה בהתרגשות אחר המהלך וחששות כבדים ליוו אותו. אלה התבררו כחששות שווא. הראמים הסתגלו בנקל לכלובי האקלום. עד מהרה הם החלו להתרבות, ועדרים קטנים של ראמים הועברו לגני חיות נוספים.
מאז הקמתה ראתה רשות שמורות הטבע את השבת חיות התנ"ך – יען, אייל הכרמל, יחמור ופרא – כאחד מיעדיה. הראם נחשב מאז ומתמיד גולת הכותרת של פעילות זו. רק במאי 1978 התאפשר להביא ראמים לישראל (שליטי ערב, שהתירו לצוד בארצם את הפרטים הראשונים לגרעין הרבייה, ואף תרמו מספר בעלי חיים לתגבורו, הטילו וטו על האפשרות כי פרטים מעדר זה יועברו למדינת ישראל). ארבעה זוגות של ראמים הועברו לארץ מגן החיות בלוס אנג'לס. ב־1980, כדי להגדיל את המגוון הגנטי של גרעין הרבייה, נרכשו שלושה פרטים נוספים מגן החיות בסן דייגו.
הראמים הובאו לחי בר ביטבתה. לאחר חבלי קליטה קצרים הם הסתגלו למקומם החדש, החלו להתרבות, ובתוך שנים אחדות ניתן היה לחשוב על שחרורם לטבע. במרץ 1997 שוחרר בערבה, לא הרחק מחצבה, מניין הראמים הראשון. בשנים הבאות שוחררו עוד כחמישים פרטים. כיום מצויים ברחבי הנגב כשמונים ראמים, והם חיים בשתי אוכלוסיות: האחת במרכז הערבה, באזור חצבה, והשנייה באזור נחל פארן עד נחל צניפים.
ישראל אינה היחידה במדינות האזור שפועלת לשיקום אוכלוסיית הראמים. עומאן וערב הסעודית ראו בראם את ספינת הדגל של שמירת הטבע בארצותיהם. בעומאן שוחררו ראמים לטבע עוד ב־1981 ובערב הסעודית ב־1986. בירדן הפכה דמות הראם לסמל של החברה הממלכתית לשמירת הטבע, וכיום מצויים בה מאות ראמים, אך כולם עדיין בתנאי שבייה למחצה.
הראם הלבן היה היונק הראשון בעולם שהושב לטבע. בתחילה רבו הספקות: כיצד יתאקלמו בעלי חיים, שחיו דורות אחדים בשבי במקומות החִיוּת המקוריים של אבותיהם? כיצד, לאחר שהואבסו בחציר עתיר קלוריות וסופקו להם מים ללא הגבלה, יסתגלו למדבר הצחיח?
היו אלה חששות שווא: הראמים ה"מפונקים" נקלטו היטב בסביבתם הישנה־חדשה. אחדים מהראמים מושדרו, וכך חוקרים, המצוידים בציוד המתאים, מסוגלים לגלות את מיקומם ולעקוב אחר תנועותיהם כדי ללמוד את אורחות חייהם. ללא מכשור זה הסיכוי לצפות בעדריהם, המשוטטים בערוצים נידחים רחוקים מעיני טיילים, קלוש למדי בשלב זה. סביר כי ברבות השנים, עם הגידול הצפוי באוכלוסיית הראמים והרחבת תחום מחייתם, תהיה התצפית בהם קלה ונגישה יותר.

הפוסט הראם הלבן – מבצע שחרור בנגב הופיע ראשון במסע אחר

קלהרי: ציידים מלקטים במדבר

Simi Schauer — Thu, 09 Oct 2008 22:19:01 +0000

העונה החמה והלחה של 1988 נחרתה בוודאי היטב בזכרון תושביו המעטים של מדבר קלהרי, ולו בזכות הגשמים הרבים שהביאו עימם העננים הכבדים והכהים שכיסו ימים רבים את השמים. לא היתה זו מנת הגשמים השגרתית של המדבר, אלא סיום מפתיע בנדיבותו לשנות בצורת ארוכות וקשות. בנופי החולות לא נותרו המים הרבים, אף לא לזמן קצר; הם לא זרמו בשצף באפיקי הנהרות היבשים ולא מילאו בריכות ושקערוריות בקרקע. כל טיפה נספגה עד תום בין הגרגרים היבשים.
ואמנם, ה"יבול" לא איחר לבוא. שבועות מעטים לאחר מכן, כאשר שלושת כלי הרכב של משלחת חוקרי הארינמלאים עלו מאפיק נהר הנוסוב (NOSSOB) לעבר הדיונות האדומות, כבר היו אלה מכוסות במרבד סמיך של פריחה צבעונית, תפרחות השושן הפיצו את ריחן לכל עבר, ומלוני הבר הראשונים הלכו ותפחו מיום ליום.
אך אירועים נוספים הטרידו את שלוותם של שוכני המדבר באותה שנה מפתיעה. אי־אפשר היה לא להבחין ממרחקים, כי במשך לילות ארוכים עלו וצצו מתוך אפילת המדבר משואות זוהרות, וסביבן התרוצצו דמויות מוזרות שהתקרבו והתרחקו מדי פעם אל מקור האור ופיזזו סביבו. המשואות הופיעו באפיקי הוואדיות, במדרונות הגבעות ובמרחבי הדיונות. עם אור ראשון היו נעלמות, והשקט שב והשתרר במרחבי המדבר. אפילו זקני הבושמנים לא הצליחו לדלות מזכרונם מראות כאלה.

אור באפילה

אירועים אלה היו חלק משני מסעות מחקר בהם נטלתי חלק, במסגרת הכנס הבינלאומי השלישי של חוקרי הארינמלאים שנערך בדרום אפריקה. מסעות אלה נמשכו כארבעה שבועות. המסע הראשון נמשך כחמישה ימים. במהלכו גמענו כ־1,200 קילומטרים וחצינו את פארק קרוגר מדרום לצפון, והמשכנו לצפון חבל טרנסוואל. המסע השני, שאורכו היה כ־5,500 קילומטרים, התנהל לרוחבו של מחוז הקייפ הצפוני, חצה את מדבריות קלהארי ונמיב, הגיע לחופי האוקיינוס האטלנטי ומשם בחזרה לבירת דרום־אפריקה, פרטוריה.
היתה זו הזדמנות נפלאה לחוקרים מכל קצות העולם לשהות יחד ולעבוד זה במחיצת זה במשך ימים ארוכים. במהלך המסע תועדה לראשונה פאונת הארינמלאים (Insecta, Neuroptera) של אזורים אלה, נלמדה הביולוגיה של מינים אחרים, והתגלו תופעות שלא היו ידועות. כרגיל במסעות כאלה, היתה למארחים זכות ראשונים לבעלות על החומר שנאסף – במקרה זה, מדובר באוסף הלאומי של חרקים בפרטוריה – אולם כמעט כל אחד מאיתנו נטל עימו חרקים להמשך המחקר בארצו.
מרבית ימי המסע עברו עלינו בנסיעות ארוכות, בדרך כלל של מאות קילומטרים, מאתר לאתר. הן נקטעו מפעם לפעם כדי לצפות בעדרי הדלגנים ששוטטו באפיקי הוואדיות, בקיני הענק של השתפנים על עצי השיטים ועמודי החשמל ובסנאי הקרקע, שהגנו על גופם מקרני השמש היוקדות בעזרת זנבם הרחב. אבל ההתרחשות האמיתית החלה עם ערב.
עם דמדומים הצבנו מבני לכידה מוארים באתרים שנבחרו קודם לכן. מבנים אלה הורכבו ופורקו בקלות ובמהירות ותיפקדו למעשה כמלכודות, שאינן קוטלות, אלא מושכות את החרקים. כל מלכודת היתה עשויה ממוט מרכזי שננעץ בקרקע, ובראשו פרושה מטרייה רחבה. בהיקף שולי המטרייה, עד לקרקע, נמתח בד לבן שהקיף את כל המתקן. על גבי המוט המרכזי הוצבו שלושה מקורות אור: נורת ניאון לבנה, נורת ניאון המקרינה אור על־סגול ומנורת כספית רבת עוצמה. כבל חשמלי חיבר את מקורות האור לגנרטור קטן ונייד.
מזג האוויר הנוח ששרר בלילות בתקופת המסע איפשר לנו לפרוש מדי ערב שמונה מבנים כאלה. עם הפעלתן, הפיקו המלכודות אור רב שזהר למרחקים באפילת המדבר, וחרקים רבים נהרו אל הבדים המוארים מכל עבר. שעות ארוכות בילינו מסביב למלכודות, ממיינים את שפע החרקים שנצמדו אל הבד ונוטלים דוגמאות להמשך המחקר.

מחפשי המציאות

מפות ומדריכים מודפסים ליעד בוצוואנה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

המלכודות הוצבו תמיד בטרם חשיכה. זמן זה נקבע לא רק משום הנוחות שבעבודה זו בתאורה טבעית, אלא משום שזמן הדמדומים הוא בעל משמעות מיוחדת לתעופתם של הארימחושיים
(Ascalaphidae) – אחת המשפחות הפחות מוכרות של סדרת הארינמלאים. בניגוד לשאר המינים בסדרה, מצטיינים בני משפחה זו בתעופה מהירה, אותה הם מבצעים ממש לקראת אור אחרון ובדקות הראשונות שלאחר רדת החשיכה. באותם מקרים שבהם החמצנו זמן זה ידענו כי קלושים סיכויינו לפגוש בהם.
קבוצות שונות של חרקים בלטו בנוהגי הופעתם על גבי המלכודת; העשים – ערב־רב של פרפרי לילה שונים ומשונים, קטנים וגדולים, צבעוניים ואפורים – כיסו את דופנות המלכודת מרגע הדלקת הנורות ועד לכיבוין. לעיתים הם היוו מטרד של ממש, משום שנדמה היה כי כנפיהם מכסות כל פינה חשופה. חרקים אחרים, כפשפשי מים מכונפים וחיפושיות, נהגו להגיע בגלי תעופה אחדים במהלך הלילה, בקצב שלא הצלחנו לעמוד על טיבו ותזמונו.
הארינמלאים, לעומתם, הגיעו טיפין טיפין והלכו והצטברו על פני המלכודת. רובם היו ממינים רחבי תפוצה ושכיחים, אולם מפעם לפעם הגיחה "מציאה של ממש", ייחודית ונדירה, אל מעגל האור. יחידי סגולה אלה, להם המתנו, "הקפיצו" אותנו בכל פעם שהגיעו, והיינו מאריכים ככל האפשר בהפעלת המלכודות בתקווה ללוכדם.
מרבית הארינמלאים הגיעו אל הבדים המוארים בתעופה, נחתו עליהם ושהו זמן רב בחוסר תנועה. המינים הגדולים והיפים מהסוג בחנינית (Palpares) נהגו באורח שונה. ארינמלאים ענקיים אלה נהגו על פי רוב לנחות מטרים אחדים מהמלכודת המוארת ולעשות את דרכם אליה בהליכה רעשנית על פני הקרקע. תנועה קולנית זו הסגירה את נוכחותם דקות אחדות לפני שהתגלו על המלכודת עצמה.
עד מהרה נוכחנו שאין אנו היצורים היחידים בסביבה המעוניינים בחרקים. גמלי שלמה מוזרים למראה נהגו לנחות על בדי המלכודת וליהנות מארוחת החינם העשירה שסופקה להם. באותם מקרים שהתברר כי הם ואנו חומדים אותם חרקים, לא נותר לנו אלא לכלוא אותם בצנצנות רחבות ולשחררם רק בתום הפעילות הלילית.
מפתיעות ביופיין היו גם שממיות הקרקע, שהגיעו אל המלכודות ונמשכו במיוחד אל העשים שכיסו את דופנותיהן. בסבר פנים חמוצות יותר התקבלו עקרבי ענק ששוטטו על הקרקע וביקשו גם הם את חלקם. למזלנו, הם הופיעו לעיתים רחוקות יותר.
ציניקנים יוכלו לראות בכך מסע ציד בלבד, אך בפועל הניב המסע נתונים חשובים לא רק לגבי הביולוגיה והמיון של הארינמלאים. מצאי החרקים, שתועד בשמורות ובפארקים השונים, ישמש במשך הזמן כאבן בוחן לשינויים המתרחשים בהם ולדרך ניהולם.
חוקרי החולייתנים שכחו זה מכבר מסעות כאלה. אמנם מפעם לפעם מתגלה מין חדש של יונק במעבה יער עד, או דג שטרם תואר במעמקי האוקיינוס, אולם מרבית עולם החי בקרב קבוצות אלה כבר מתועד וממוין היטב בשמו ובייחוסו. שונה המצב בפרוקי רגליים ובחרקים בפרט. מחקרים שנערכו ביערות גשם הראו כי מספר המינים שאינם מוכרים בקרב קבוצות אלה עולה עשרות מונים על מספרם של אלה שכבר התגלו ותועדו. הקצב המואץ של פגיעה בנופים טבעיים והיעלמותם של מינים רבים, עוד בטרם עמדנו על טיבם, מדרבנים בשנים האחרונות את החוקרים לרכז מאמצים במחקרם ובתיעודם.

חיי שיתוף

במהלך מסעותינו הופתענו להיווכח עד כמה רבה נוכחותם של מיני חרקים אחדים באזורים מדבריים, שבתחילה נראו צחיחים ושוממים. הארינמלאים, שהיוו את מוקד התעניינותנו, הופיעו מדי לילה במאות על גבי יריעות הבד של מלכודות האור. מיקומם בשרשרת המזון, הן כטורפים פעילים והן כנטרפים, בעיקר על ידי עכבישנים זוחלים ועופות, נתן מושג־מה על הביומסה (מאגר החי) הנסתרת שאינה מתגלה לעיני המטייל באזורים אלה בשעות היום.
הרבה בעלי חיים מעניינים משכו את תשומת ליבנו במהלך המסעות הארוכים. אחד מהם היה השתפן, אורג חברתי (Philetarius socius). מראה קני הענק של השתפן מעוררים את תשומת ליבו של כל נוסע ברחבי הקלהארי. עמידה בקרבת קן פעיל מותירה אותו משתאה למראה עשרות העופות, שגודלם אינו עולה על זה של דרור, הטרודים ללא הרף בבניינו ובשיפוצו.
על אף שיוכם למשפחת האורגיים, אין הקן אלא ערימת זרדים התחובים זה בתוך זה ואחוזים זה בזה בכובד משקלם. המבנה כולו מהווה בית דירות משוכלל, שאורכו עשוי להגיע עד שבעה מטרים. בתוכו אפשר למצוא כחמישים חדרי קינון נפרדים, שכולם נפתחים כלפי מטה באמצעות מסדרון קצר. גילם של קינים אחדים נאמד במאה שנים, וגדלו בהם דורות על גבי דורות של שתפנים. חיי פרט בודד נמשכים בין שנתיים לחמש שנים. כל חייהם של השתפנים סובבים סביב מבנה המגורים המשותף, ואין הם מרחיקים מעבר לקילומטר וחצי ממנו, אפילו לא כדי לחפש מזון. את מזונם, זרעים וחרקים, מוצאים השתפנים בחיטוט בקרקע.
כמו אצל עופות מדבר רבים, מתחילה רביית השתפנים כתגובה ישירה לגשמים, ואז הם מקיימים ברצף מחזורי קינון אחדים. השיתוף אינו מסתיים במבנה המגורים, אלא נמשך גם בחיי המשפחה: צעירים בני דורות קודמים מסייעים להוריהם לגדל את הדורות המאוחרים יותר ומשתתפים בהאכלת הגוזלים הניזונים מחרקים בלבד.
למרות המבנה המוצק של הקן והנוכחות הניכרת של השתפנים, אין הם פטורים מאויבים טבעיים. את קניהם חומסים, בראש ובראשונה, נחשים, בעיקר קוברות, הזוללים בפה מלא ביצים וגוזלים. בזים גמדיים מקננים באחד מחדרי הקן המשותף באופן קבוע. באחרונה נמצא כי בניגוד למה שחשבו קודם לכן, אין הבזים הגמדיים בוחלים ב"מארחיהם" ומיטיבים ללכוד אותם בשעת תעופה באוויר.
מה מניע את השתפנים לשכון יחד? מדוע עוזרים הצעירים להוריהם לגדל דורות נוספים של גוזלים? עיסוק בבעיות אלה ואחרות אפשר למצוא בספרם של אמוץ ואבישג זהבי, "טווסים אלטרואיזם ועקרון ההכבדה".

שלווה בזירה

אבל לא רק השתפנים משכו את תשומת ליבנו במדבר קלהארי, אלא גם העדרים הגדולים של הדלגנים (Antidorcas marsupialis), שהתגלו לעינינו בנסיעה לאורך אפיק האכזב של נהר הנוסוב. האפיק נותר יבש במשך שנים רבות, מה גם שהשנים שקדמו למסענו היו שנות בצורת רצופות, שבמהלכן ירדו כ־50 מילימטרים גשם בשנה במקום 200 מילימטרים היורדים באיזור בשנים רגילות. אפיקו המוצק של הנהר ידוע כאחת הדרכים הנוחות ביותר לתנועה ברחבי מדבר קלהארי, וצמחייתו מהווה מקור משיכה לעדרי פרסתנים רבים, ועל כן גם לטורפיהם.
תכונות אחדות הוציאו את שמעו של הדלגן למרחוק. הראשונה שבהן – יכולתו האקרובטית לבצע קפיצה לגובה ולנחות בשעת סכנה באותה תנוחה, כך שכל ארבע רגליו מתוחות כלפי מטה. קפיצה זו
(STOTTING OR PRONKING) מבוצעת גם על ידי אנטילופות אחרות, אולם הדלגן הביא אותה לשיא השכלול. בשעת ביצועה הוא פורש פס של שיער לבן, הקבוע ומוסתר בדרך כלל בקפל עור בחלק האחורי של גבו, אשר מבליט את קווי המיתאר של גופו.
מדוע קופץ הדלגן לגובה במקום למהר ולנוס מאויבו? כיום מקובלת הדעה כי המסר המועבר בדרך זו מיועד לטורף, ומעיד על כשירותו הגופנית של מבצע הקפיצה ועל יכולתו לנוס במהירות בשעת הצורך. בדרך זו עשוי המרדף המיותר להיחסך משני הצדדים גם יחד.
הדלגנים מתגודדים בעדרי ענק ונודדים בעונות שונות, כדי למצוא מקורות מזון. נדידתם מותירה שבילים עמוקים בקרקע, הבולטים למרחוק. הזכרים הטריטוריאליים קשורים מאוד לנחלותיהם, ואינם נוטשים אותן גם לאחר השתנות התנאים הסביבתיים והתחלת הנדידה. הם נותרים בנחלותיהם, ובעונה היבשה הם סובלים ממחסור במזון ובמים. בעונה הגשומה מסתירים הצמחים הגבוהים הגדלים בנחלתם את הטורפים המתקרבים אליהם, וחושפים אותם לסכנה מוגברת של טריפה. זכרים המצליחים לשרוד בתנאים אלה זוכים להפרות את הנקבות בשובן מהנדידה.
מראה להק לביאות וזכרים על גופת ראם שנקטל זה עתה עורר את תשומת ליבי, לא רק בגלל קרניו האדירות של הטרף. לאחר שעה קלה של תצפית וצילום, מצאתי את עצמי משתאה למראה הפלא שהתרחש: זירת הקטילה לא הוצפה כהרף עין בכלי רכב של תיירים, והשלווה המשיכה לשרור במקום; מראה נדיר למי שאמון על נופי שמורות אמבוסלי ומסאי מארה.
אריות הקלהארי מעוררים עניין מיוחד. הופעתם שונה מזו של אריות מזרח אפריקה וכך גם התנהגותם; כפי שמגלה מחקר מפורט, שבוצע באוניברסיטת פרטוריה. במחקר זה נמצא שהתנהגות הציד שלהם שונה אפילו משל קרוביהם בקרוגר־פארק. אריות אלה נוהגים לטרוף יותר פרטים (עד פי שלושה), אולם בניגוד לאריות ממקומות אחרים הם מסתפקים על פי רוב בפרסתנים קטנים ובמכרסמים גדולים. דורבנים, למשל, מהווים כרבע מתפריטם. זוהי תכונה המאפיינת טורפים גדולים באיזור מדברי צחיח למחצה.

השילוב של נופי הקלהארי בשנה גשומה, תצפיות אינספור בפרסתנים, טורפים, זוחלים ועופות מדבריים ולילות ארוכים בחברת עולם חרקים עשיר ומגוון יצרו חוויית מסע שונה מאוד מאלה שהכרנו. שנים לאחר אותו מסע מחקר הוסיפו לצאת לאור מאמרים שפורסמו על סמך הממצאים שנאספו בו. מאמרים אלה הוסיפו על ערכו המדעי של מדבר הקלהארי ותרמו להבנה טובה יותר של הסביבה ולטיפוח נופים טבעיים המאוימים בעולם כולו.

הפוסט קלהרי: ציידים מלקטים במדבר הופיע ראשון במסע אחר