לגונת סן רפאל. בחודש הבא הספינה תגיע | צילום: Vincent Huang, flickr

פריטו מורנו. אחד הקרחונים הבודדים בעולם שחזיתו ממשיכה להתקדם, ואינה במצב של נסיגה | צילום: "חבלי ארץ"

גוש קרח נופל מקרחון פריטו מורנו ומתרסק למים | צילום: Calyponte, GFDL

קרחון פריטו מורנו. כדי לצפות בחזיתו אין צורך לשוט | צילום: Luca Galuzzi

לטיול לדרום אמריקה כאן >

הפוסט קרחונים בדרום אמריקה: מסן רפאל לפריטו מורנו הופיע ראשון במסע אחר

כמה שלא ידברו על ההתחממות הגלובלית ועל התוצאות הרות הגורל של המסת הקרחונים, אין כמו מראה עיניים. בסרטון מרהיב של ה-BBC נראית המסת קרחונים בטכניקת טיים לאפס – בהתחלה הלב מתרחב למראה מפלי המים האדירים הנופלים מהקרחון, אבל מיד התחושה מתחלפת בעצב גדול על זוג דובים – אם ובנה המתבגר – שנותרו לכודים על גוש קרח הצף באוקיינוס, כל שנותר מהקרחון העצום. מה יעלה בגורלם של הענקים הלבנים הללו? אפשר רק לנחש את התשובה, והיא שוברת לב ומעיקה מאוד:

הפוסט סרטון: איך נראית המסת הקרחונים? הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט ניו זילנד: בעקבות קפטן קוק הופיע ראשון במסע אחר

"לימדו אותי שלא להאמין לאף מלה ממה שכתוב בעיתון, ולהאמין אך ורק למה שכתוב בסאגות האיסלנדיות" (מתוך "תחנת האטום" מאת הלדור לכסנס).

רצה הגורל ובאי לא גדול כאיסלנד, שפחות מרבע מיליון בני אדם חיים בו, התרכזו יותר תופעות טבע ותרבות מבמקומות רבים אחרים. זהו אחד האזורים הפעילים ביותר מבחינה וולקנית על פני כדור הארץ, הקרחון הגדול באירופה מתנשא במרכזו, מעיינות מים חמים מזינים את מערכת החימום של רוב תושבי האי ומפלי מים מספקים את כל תצרוכת החשמל. כל אלה לצד הפרלמנט העתיק באירופה וספרות הסאגות הייחודית משאירים את המתבונן מן הצד בפה פעור מעט.

איסלנד – מדריך מסע אחר, מסלולים כתבות ומידע

240,000 האיסלנדים החיים כיום באי הצפוני חבים את מולדתם לספנים ויקינגים. באמצע המאה השמינית טעה שוודי בשם גארדאר סוואוורסון בדרכו. הוא הפליג מסקנדינביה בחיפוש אחר ירושת אשתו, סטה מנתיבו, והגיע לקצה המזרחי של איסלנד. גם לממשיכי דרכו של גארדאר קרה מה שקרה פעמים רבות בעבר לוויקינגים אחרים: כשמצאו מקום שנראה להם יפה למגורים, נשארו בו כמתיישבים (לא לשווא היו הוויקינגים הראשונים שהמציאו את שקי השינה העשויים מעור). הוויקינג הנורווגי אינגולפר ארנרסון, שהגיע אל האי בשנת 874, היה כנראה הראשון שנטה על חוף המפרץ עליו ניצבת היום הבירה רייקיאוויק (REYKJAVIK) את מגורי הקבע שלו.

ברבים מהמפלים הגדולים באיסלנד החניה הוקמה במכוון במרחק  מהאתר, וזאת כדי שהמבקר הצועד ברגל יוכל להעריך את יופיו של הטבע | צילום: אייסטוק

הארולד בהיר השיער, שמלך בנורווגיה במאה התשיעית, היה אביהם של תשעה בנים שהגיעו לבגרות. לבנו ויורשו, אריק גרזן דם, היו שמונה בנים. אין כל פלא שהם נזקקו לעוד אדמות. מלכים אלה שאיחדו את נורווגיה הבריחו מתוכה ראשי שבטים קטנים רבים. המחסור באדמה והתקווה המעורפלת להשיג דברים טובים יותר יצרו גל מהגרים שמילא עד מהרה את איסלנד, אך לא היה בכך די כדי להביא על הוויקינגים את שלוות הנפש המיוחלת. רעב שהחל להתפשט וקשיים אחרים הגבירו את הלחץ להמשיך ולנדוד.

היעד הבא היה גרינלנד. פושע מועד בשם אריק האדום גורש מנורווגיה לאיסלנד. לאחר שביצע במולדתו החדשה מספר מעשי רצח המשיך ונמלט מערבה, עד שגילה את גרינלנד והקים בה מושבת ויקינגים לתפארת. בקיץ 986 לקח בעל ספינה בשם ביארני הריולפסון מטען לאיסלנד, והתכוון לבלות שם כמנהגו את החורף בחברת אביו. להפתעתו גילה ביארני שאביו היגר לגרינלנד בחברת אריק האדום, והוא נאלץ לצאת בעקבותיו. ביארני ואנשיו לא הפליגו כמובן מעולם לאיזור זה, ולא היו ברשותם מפה או מצפן. כשהבחינו סוף-סוף ביבשה מישורית ומכוסה ביערות, הבין ביארני שטעה בדרכו. הוא הוכיח עד כמה הסקרנות אינה מאפיינת אותו כאשר אסר על מלחיו לעלות על החוף הבלתי מוכר, היפנה את ספינתו לאחור, והסתפק במבט תכול עיניים חטוף ראשון על מה שנודע כיום כיבשת אמריקה.

ביארני שב לחפש את גרינלנד ואת אביו ומצא אותם לרווחתו כעבור ארבעה ימי שיט נוספים. בנו של אריק האדום, לייף אריקסון, היה כנראה האדם הלבן הראשון שדרך על אדמת היבשת הלא מוכרת הזו, לאחר שניסה לאמת את עדותו של ביארני. אנשיו כינו את המקום שחנו בו במשך החורף בשם וינלאנד (ארץ היין), בשל הענבים הרבים שהיו בו. שרידי המחנה שלהם נחשפו לפני זמן מה בקצה הצפוני מזרחי של ניו פאונדלנד, קנדה.

קרח ואש
איסלנד הפכה איפוא לארצם של נורווגים שנמלטו ממולדתם או שנאלצו לחפש מקורות פרנסה טובים יותר במרחקים. הארץ הקשה למגורים ולמחיה התאימה להפליא לאופיים הקשוח של האנשים שהגיעו אליה. עדויות רבות שנאספו וסופרו במהלך מאות שנים על נופי איסלנד ועל איתני הטבע השולטים בה מוכיחות עד כמה התאמה זו הכרחית.

האיסלנדים אמנם רואים עצמם כיום כסקנדינבים, אך גם כדבר מה נפרד לחלוטין. הם שומרים בקנאות על הלשון הייחודית שלהם, מקפידים להדגיש את עצמאותם הלאומית (שבה זכו רק בשנת 1944 לאחר שמאז המאה ה-14 היו בשליטה נורווגית ודנית), ודואגים להזכיר ולהדגיש היטב את הקשר שלהם לאותם איסלנדים ראשונים, ויקינגים עטורי זקן שעלו על החוף השומם לפני 1,100 שנה, וזמן קצר לאחר מכן יסדו במקום את הפרלמנט האירופי הראשון.

מפלי גולפוס באזור המכונה "משולש הזהב" | צילום: אייסטוק

דורון הארי, גיאוגרף שביקר באי כמה פעמים, מתאר אותו כארץ של קרח ואש: "איסלנד ממוקמת במרכז האוקיינוס האטלנטי, בדיוק מעל הרכס המרכז-אוקייני. זוהי למעשה רמה בזלתית תת-ימית, הפעילה ללא הרף ופולטת חומרים וולקניים אל קרקעית האוקיינוס. הגיאולוגים מעריכים שהאי עצמו נוצר כאשר הצטברות הלבה עלתה אל מעל לפני הים. בשל התרחקות הלוחות היבשתיים מזרחה ומערבה נקרעת למעשה איסלנד לשני הכיוונים, והקרום הקרקעי הדק שלה (לא יותר מחמישה קילומטרים) הולך ונסדק. הפעילות הוולקנית באיזור אינה פוסקת, ובאיסלנד כולה מודעים התושבים לאפשרות המתמדת שהקרקע תתחיל לרחוש מתחת לרגליהם. הדוגמאות הבולטות ביותר היו באיים לאורך חופה הדרומי של איסלנד, שם גרמה הפעילות הגעשית להיווצרותו של האי סורטסי (SURTSEY), ובאיזור האגם מיוואטן (MYVATN).

הארי אומר שהרי הגעש של איסלנד פלטו כשליש מכל כמות הלבה שזרמה על פני כדור הארץ בחמש מאות השנים האחרונות. ההערכה הזו מבהירה עד כמה רבה הפעילות הגעשית באי ובסביבתו. כ-200 לועות של הרי געש פזורים היום ברחבי איסלנד. חופה הדרומי של איסלנד מושפע מזרם הגולף החם. האקלים באיזור זה נוח יחסית, המים אינם קפואים, ולכן קל להסביר את ריכוזה של רוב האוכלוסייה באיזור זה דווקא. כאשר מתרחקים מן החוף הדרומי הופך האקלים יבשתי יותר, וההבדלים בין היום ללילה ובין הקיץ לחורף נעשים קיצוניים יותר. במרכז האי יש רמה שגובהה כ-800 עד 1,000 מטרים מעל פני האוקיינוס. מזג האוויר שם קר מאוד, גם בקיץ והטמפרטורה אינה עולה לעיתים קרובות מעל האפס.

שטח הקרחונים, המכסים כחמישית משטחו של האי, כשטחה של מדינת ישראל. קרחונים אלה מספקים כמויות מים אדירות הזורמות במאות ערוצים רחבים ומקימות רעש עצום. הנהרות נושאים עמם מטען אדיר של סחף מן הטוף והבזלת הפריכים של האי. רוב הנהרות זורמים ממרכז האי אל הים, והזרמים החזקים נושאים את כמויות הקרקע והסלעים ומשקיעים אותם בים. במקומות שבהם חורצים עמקי הנהרות את הקרקע הוולקנית יש נביעות רבות של מעיינות אשר מימיהם בוקעים מסדקים בקרום הקרקע הדקיק. מים אלה הגיעו לרתיחה סמוך לנקודת הנביעה. כשהם יוצאים אל פני השטח הם בטמפרטורה של כ-70 מעלות צלזיוס.

את המעיינות החמים, שאיסלנד עשירה בהם יותר מכל ארץ אחרת בעולם, אפשר למצוא ב-250 אתרים שונים ברחבי האי. הגדול שבהם, דיילדארטונגוור (DEILDARTUNGUHVER), פולט כ-200 ליטרים של מים רותחים בשנייה. ניצול המעיינות החמים מאפשר כמעט לכל תושבי רייקיאוויק, כמחצית מתושבי האי, לחמם את בתיהם בעזרת המים החמים המוזרמים היישר מן המעיינות לצנרת העיר באמצעות צינורות תת-קרקעיים. הנהרות והמפלים הרבים מספקים 96 אחוזים מתצרוכת החשמל של תושבי איסלנד, כך שהם אינם תלויים כלל באספקת נפט לחימום או לחשמל. תוצאה נוספת של חיסכון זה היא ניקיון האוויר ברייקיאוויק. למרות שמשמעות שמה של העיר הוא "המפרץ העשן" (תושבי העיר הראשונים התרשמו כנראה מן הקיטור שעלה בקרבת המפרץ ולכן כינו אותו בשם זה), העיר אינה סובלת מכל התופעות המוכרות של תחנות לייצור חשמל המזהמות את האוויר. תושביה גאים מאוד לספר לכל מבקר שזוהי העיר האירופית שאווירה הנקי ביותר.

סוס איסלנדי עם כסות חורף עבה שמגנה מפני הקור | צילום: Andreas Tille, GFDL

ארץ בראשית
האנתרופולוג דני רבינוביץ' ביקר באיסלנד מספר פעמים, והתעניין בעיקר בשאלה עד כמה משפיעים החיים על פי התהום על אורח מחשבתם של התושבים. איסלנד, הוא מזכיר, היא לכל הדעות מקום מסוכן לחיות בו. הסיכוי לסבול שם מרעידת אדמה או מהתפרצות געשית גבוה יותר מאשר ברוב המקומות האחרים על פני כדור הארץ. "יש שם התעניינות וסקרנות אדירה של כל תושבי האי בכל אירוע שבו מתפרצים איתני הטבע ומאיימים על אורח החיים הרגיל", הוא אומר. כשהיתה בתחילת שנות ה-80 התפרצות געשית במיוואטן זרמו לשם סקרנים מכל רחבי האי כדי להתבונן במתרחש. מאות ג'יפים התקרבו עד כמה שניתן למקום ההתפרצות, ובצילומים של חלק מהם אפשר לראות שהגומי על הפגושים החל להינתך בשל החום. תושבי איסלנד נהרו לראות את השסע שנפער בקרקע, ואורכו הגיע עד עשרה קילומטרים. אי-אפשר היה לעצור אותם. כשהייתי באי, כשנה לאחר ההתפרצות, פגשתי עובדים של חברת הפקה איסלנדית שאנשיה יושבים יום ולילה ומחכים, מצוידים בג'יפ ובמטוס, להתפרצות הגעשית הבאה. כל מטרתם היא לצלם אותה סמוך ככל האפשר לתחילתה".

לגבי השאלה עד כמה זוכה המבקר באיסלנד לתחושה שזוהי אכן ארץ בראשית, התשובה מורכבת יותר. עד לפני כ-5,000 שנה היו כנראה פני האי מכוסים ביערות. בני האדם והכבשים הצליחו במשך כאלף שנים להרוס את כל יערותיה של איסלנד, וכיום אין למעשה באי עצים כלל. כשנעלמו היערות נעלמה איתם רובה של אדמת הסחף הראויה לעיבוד חקלאי. החקלאות שאפשר למצוא כיום באיסלנד מוגבלת לשטח שהוא פחות משני אחוזים מכלל שטחו של האי.

יתכן שהעבר הכואב הזה הביא לגישה השונה לחלוטין שבה נתקלים שם כיום. דני רבינוביץ' רואה בנוף הטבעי, הלא פגוע, שלא הפך לאתרי תיירות מתועשת, את יתרונה הגדול של איסלנד: "די אם נחשוב על כך שברוב שטחו של האי אין כבישים אלא דרכים סלולות, ושחלקים גדולים ממנו תופס קרחון ואטנאיוקול (VATNAJOKULL), הקרחון הגדול ביותר באירופה, ששטחו כ-8,000 קילומטרים רבועים, כדי להבין עד כמה רב הקסם של הנוף הטבעי באי.

בשום מקום באיסלנד אינך מוגבל למרכז מבקרים זה או אחר, אינך נכנס לתחומי גדר כלשהי, אינך נדרש לשלם בעבור החניה או הכניסה לאתר. אתר האלתינג (ALTHING), הפרלמנט העתיק בתינגווליר (THINGVELLIR) למשל, שהאיסלנדים גאים מאוד להציג כפרלמנט העתיק בעולם, הוא ללא ספק אחד ממוקדי המשיכה העזים ביותר לגבי מבקרים המגיעים לאי. במקום זה נאספו כבר לפני כאלף שנים נציגים של כל תושבי האי, העלו את טענותיהם, וקבעו חוקים וקודים של התנהגות שחייבו את כל המשתתפים. המקום, למרבה הפליאה, אינו מסודר כאתר תיירות. האיסלנדים טוענים בתבונה רבה שגביית כסף באתר כזה אינה משתלמת כלכלית לטווח הרחוק. לא כדאי שאנשים שהגיעו למקום מרוחק כל כך ישלמו סכום פעוט נוסף כדי לראות את האוצר הלאומי הזה. על הגבעה עצמה אין אפילו שלט שמסביר למבקרים את משמעותו של המקום. על גבעה שכנה קבועה בקרקע חוגת תצפית מברזל עליה מפורטות הנקודות הבולטות באתר. צבעה של החוגה בדיוק כצבע הבזלת. אם אינך יודע שחוגת המתכת הזו מצויה שם, לעולם לא תוכל לראותה.

אגם מיוואטן נמצא באזור פעיל מאוד בחינה וולקנית | צילום: Andreas Tille, GFDL

ברבים מן המפלים הגדולים יש רחבת חניה קטנה מקרקע כבושה. רחבות אלה מרוחקות בכוונה תחילה מרחק כקילומטר מן המפל. במקומות רבים אפשר היה מבחינה טכנית לקרב את כלי הרכב המגיעים עד למקום המרגש שלשמו באים לאתר, אך לא עשו כך. ההליכה הקצרה הזו מאפשרת למגיע למקום להעריך טוב יותר את הגודל ואת המשמעות.

הסופר האיסלנדי המפורסם ביותר, חתן פרס נובל הלדור לכנסנס, שם בפי אחד מגיבורי ספרו "תחנת האטום" את השורות הבאות: "אנחנו מאמינים בתפקידם של מחוזות כפריים בחיים הלאומיים של איסלנד; אנחנו מאמינים במדרונות הירוקים ששם חיים החיים".

עם הספר
הנכנס לסופרמרקט באיסלנד צריך, על פי דבריו של דני רבינוביץ', להתמודד עם הרעיון ששליש משטחה של החנות מוקדש דרך קבע למדפי ספרים. חנויות אלה, המוכרות כמובן גם מזון, מספקות לקונים מבחר מגוון מאוד של ספרות. נתון ידוע הוא שאיסלנד תופסת את המקום הראשון בעולם ביחס בין מספר הספרים היוצאים בה לאור לבין גודל האוכלוסייה (כלומר מודפסים בה יותר ספרים יחסית למספר הנפשות החיות בה מבכל מקום אחר. חלק מן הסקרים האלה מציבים את ישראל במקום השני, מיד לאחר איסלנד).

ההסבר לתופעה זו הוא שחלק גדול מן האוכלוסייה חי בקהילות קטנות מאוד, רובם חייבים לשהות משך החורף שעות רבות, ולמעשה חודשים ארוכים בתוך בתיהם. בתים שנשתמרו באיסלנד מן המאה הקודמת ומתחילת המאה הנוכחית מבהירים עד כמה גדולה היתה ההקפדה בתקופות אלה על הפרטיות של החיים בהם. העיסוק, הפרטי מאוד, בכתיבת ספרות ובקריאתה, הפך אם כן לחלק בלתי נפרד מן החיים.

דמדומים בצהרי היום בחורף. עוד מעט החשכה תשוב ותשלט | צילום: אייסטוק

התבוננות בעבר מלמדת שאיסלנד מייצגת במובנים רבים מאובן תרבותי שכוסה כבר במקומות אחרים באירופה, אך עדיין נותר חשוף, משומר וגלוי לעין בפינה המרוחקת של היבשת. כזו היא המיתולוגיה הגרמנית שמקורה במאות השמינית לספירת הנוצרים, ואשר נכתבה והונצחה באיסלנד במאה ה-13. כאלה הן הסאגות, סיפורי הגיבורים של מתיישבי איסלנד הראשונים, המנציחים את מאבקיהם בעיקר סביב נושא מרכזי אחד – הכבוד.

הסאגה הארוכה והידועה מכולן, הסאגה של ניאל (NJAL'S SAGA), שמחברה אינו ידוע, פורשת באריכות את סיפור התמודדותן של כמה משפחות המחפשות נקמה על כבודן שאבד. בסופה הטראגי של הסאגה נשרפת כל משפחתו של ניאל תורגאירסון בעודה בחיים בתוך ביתה, על ידי קבוצת אויבים אכזריים. היצירה, שנכתבה במאה ה-13, מתארת אירועים ודמויות שחלקם היסטוריים וחלקם בדיוניים, מן המאה העשירית; כלומר, זמן קצר יחסית לאחר ישובה של הארץ על-ידי מהגרים נורווגיים, אך לפני שהממלכה הנורווגית השתלטה על האי הצפוני (בסוף המאה ה-13).

קוראי הסאגה זוכים לתיאור תמונת חיים אלימה מאוד ועקובה מדם, אך גם לתיאורם של גופים כאלתינג, הפרלמנט האיסלנדי הקדום, שהתכנס במורדות תינגווילר מדי חודש יוני. עניין מיוחד מעוררות כיום הסאגות כדרך כתיבה בפרוזה: המבנה שבו היא ערוכה מלמד על מקורות מבנהו של הרומן המודרני.

לדעת המשורר טוביה ריבנר, שביקר באיסלנד מספר פעמים כדי לשהות במחיצת בתו החיה באי, יכחיש האיסלנדי המשכיל בשיחה ראשונית כל קשר עם הסאגות. הוא אמנם יודה שהוא מכיר אותן, אך לא יודה ביחס מיוחד כלשהו לספרות העתיקה. בהמשך השיחה הוא עשוי אפילו להודות בכך שהוא גאה בעובדה שזו הספרות האירופית העתיקה ביותר, ממש כשם שהוא גאה בזכויות הנשים באי או בפרלמנט העתיק באירופה. ריבנר מוסיף שלאחר שהשיחה תתפתח עשויה להתברר העובדה, שבעצם ההשפעה של תפיסת העולם שמציגות הסאגות, ואפילו השפעת היחס לעולם העל-טבעי המופיע בהן, לעיתים מורכב הרבה יותר מכפי שהסכימו להודות בתחילה. היסודות האי-רציונליים עולים מהר למדי אל פני השטח. הבדידות, האור המיוחד כל כך לאי הצפוני, והתצורות המוזרות של הסלעים – כל אלה מעודדים לדברי ריבנר את היחס הלא רציונלי. "הם קוראים הרבה מאוד", הוא אומר, "והם גם גאים בכך מאוד, בייחוד הלאומי הזה". הקריאה היא לדעתו אחת מדרכי הפורקן שהאיסלנדים מוצאים כדי לתת מנוחה למורכבות הפנימית שלהם: "עם ספר יותר קל להסתדר מאשר עם איש חי. לכן הם ממעטים לבטא רגשות, ולמרות חביבותם והכנסת האורחים שלהם קשה להם להפגין פתיחות ממשית. הם מגלים את הקושי הזה במגע משפחתי ובין-אישי, והספרות היא דרך אחת לעקוף אותו. האלכוהול הוא הדרך השנייה, הנפוצה מאוד, כדי לעקוף את הסגירות".

הקשר בין תרבות הסאגות העתיקה ובין האנשים החיים באיסלנד כיום הוא אחד הנושאים המרכזיים בספריו של הלדור לכסנס. דני רבינוביץ' פגש אותו בביתו הסמוך לרייקיאוויק. לדבריו מצא את שמו של הסופר הנודע בספר הטלפונים, והחליט להעמיד במבחן את החביבות האיסלנדית והיעדר הפורמליות שכבר נתקל בה בעבר. לכסנס, שהיה אז בן 84, הזמין את האנתרופולוג הלא מוכר לביתו עוד באותו ערב, לאחר שיחת היכרות טלפונית קצרה. האינטימיות הזו מייצגת לדעת רבינוביץ' היטב את אופיה של איסלנד: הרצון של בני האי החשים עדיין מבודדים לשוחח עם זרים, לספוג משהו מן החוץ, מהעולם.

התפרצות הר הגעש אייאפיאטלאייקוטל בשנת 2010. ענן האפר הוולקני גרם לביטול טיסות מאירופה ואליה במשך שבוע | צילום: David Karna, GFDL

יום בלי נשים
על קיר הסלע, סמוך למפל המרשים של סקוגאפוס (SKOGAFOSS) בדרום האי, קבוע שלט מתכת שעליו מצוירים תווי פניה של האשה שנלחמה עוד בשנות השלושים נגד יוזמת הממשלה לתת זיכיון לייצור חשמל לחברה גרמנית. אשה זו הפכה להיות גיבורה לאומית והוכרה כמצילת האתר. היא הצליחה לגרום לממשלה לקנות את השטח ולהפכו לשמורה.

שלטון הגברים והפטריאכליות הנוצרית מעולם לא קובעו בצורה חזקה באיסלנד. דוגמאות רבות לכך אפשר למצוא כבר בספרות הסאגות, שם מניעות נשים כהולגרד, גיבורת הסאגה של ניאל, את העלילה. ב-1975 הנהיגה ויגדיס פינבוגאדוטיר, אז מנהלת התיאטרון של רייקיאוויק ולימים נשיאת איסלנד, שביתת נשים כללית ברחבי האי. מטרת השביתה היתה לדבריה להפגין עד כמה חיוניות הנשים למהלך החיים התקין. היה זה לדעתה יום נפלא: רבים מן הגברים בישלו במהלכו את הארוחה הראשונה בחייהם, אחרים ניהלו את גני הילדים, חלק מן הבנקים היו סגורים, ומערכת הטלפונים התמוטטה בהיעדרן של המרכזניות. באוקטובר 1985 ציינו נשות איסלנד את יום העשור לשביתה המפורסמת, ואפילו הנשיאה לא הופיעה באותו יום לעבודה.

זוג איסלנדי צעיר שהחליט להקים משפחה לא יפנה בדרך כלל לכנסייה או לגוף כלשהו כדי להינשא. הנורמות החברתיות הנהוגות באיסלנד אינן רואות בכך הכרח. ההשוואה המתבקשת היא כמובן עם מעמד האשה בסקנדינביה. נשות איסלנד, מסתבר, הצליחו לרכוש לעצמן מעמד טוב יותר אפילו משכנותיהן הידועות בהקפדה על מעמדן החופשי. אשה איסלנדית צעירה שילדה תינוק מחוץ לנישואין אינה נתקלת בשום קושי בבואה להטביל את תינוקה בכנסייה או כשהיא מגדלת אותו במסגרת חברתית רגילה, לעיתים קרובות אפילו בבית הוריה. הלידה מחוץ לנישואין, ולעיתים אפילו ללא אב מוכר אינה נתפסת כעבירה כלשהי על הקוד המוסרי המקובל, לא תיחשב ככתם, ולא תביא לנידוי כלשהו מן החברה. ילדי איסלנד נושאים זה מאות שנים את שמו הפרטי של אביהם ולא את שם משפחתו, וגם בכך יש כדי ללמד על הבדל ביחסם של האיסלנדים למערכת הפטריאכלית.

בדפיו האחרונים של "תחנת האטום", שבו מסופר בין הייתר על נערה כפרית הבאה לרייקיאוויק, הרה לאחד מידידיה החדשים בעיר, וחוזרת לחוות הוריה בכפר כדי ללדת בטרם תחזור לעיר, מתנהלת השיחה הבאה: "'איסלנד היא ארץ רק על פי הגדרה גיאוגרפית. הפצצה האטומית תמחה ערים, ולא גיאוגרפיה; ואיסלנד תוסיף איפוא להתקיים'.
"'ואתה, שאתה איש תרבות – אתה יכול לראות בשוויון נפש כיצד הם הורסים עד עפר את ערי הבירה של העולם, משכן התרבות?', שאל השוטר הלא-ביישן.
"'תמיד שמעתי אומרים שהערים נחשבות יותר ככל שיש בהן יותר חרבות', אמר העוגבר וצחק צחוק של קלות ראש למראה המים שהחלו רותחים בקומקום. 'תחי פומפיאה'".

הפוסט איסלנד – מפגש הענקים הופיע ראשון במסע אחר

"מנשמת אל יתן קרח ורחב מים במוצק"
(איוב ל"ז, פסוק י')

בשמורת הקרחונים הלאומית שבדרום ארגנטינה נמצא קרחון העונה לשם אוֹנֶלי (Onelli). הקרחון נותן את שמו גם לאגם הקטן שלרגליו וגם לנהר קצר המוליך את מימיו משם אל ימת ארגנטינה (Lago Argentino) הגדולה. עם התחממות האוויר והמים בקיץ של חצי הכדור הדרומי ניתקים מן הקרחון גושי קרח גדולים וקטנים ונשפכים אל אגם אונלי. בשל נתוניו הטופוגרפיים, האגם הוא מלכודת לצאצאי הקרחון הצפים בו, ורק מעטים מהם מצליחים לחמוק ולעשות את דרכם בנהר המוליך לימה הגדולה, שם הם מתמוססים בתוך זמן קצר. סופם של בני הקרחונים הנלכדים באגם אינו טוב יותר, ודינם להתמוסס בו עד כלות. לכן נקרא המקום בפי אנשי הסביבה "בית קברות לקרחונים".

קרני השמש, זרמי המים והרוח צרים צורות בקרח הגלוי. גם הקרח השקוע במים, שהוא רוב המסה, מתמוסס וכנראה משנה צורות, אך אלה נסתרות. צורתם של חלקי הקרח הגלויים שראיתי בזמן ביקורי שונה מן הסתם מזו של היום שקדם לו, וכדרך המקום תשתנה שוב למחרת. הטבע, הידוע כצייר וכפסל לתפארת, מפליא לעשות בקרח. בעוד ציורי העננים משתנים בתוך שניות או דקות, הצורות בקרח זוכות לשעות, ואפילו לימים, של חסד.

גוש קרח באגם אונלי

מן האגם צפו אלי שלל ציפורים, דגים וחיות מזוגגות אחרות, וגם סירות, ספינות, דאונים ועצמים שונים. תחילה ראיתי זוג ברבורים, דבוקים כתאומים סיאמיים, שהצליחו להשתחרר ממלכודת האגם וחמקו אל הנהר, שכאמור אינו נוטה חסד לבריות הקרח. דקות אחדות נאבקו בזרם עד שלבסוף הצליח להפריד אותם זה מזה, הפרדה מסורבלת, בלתי מתחשבת, שהשחיתה את צורתם הנאה. ניתוח תאומים סיאמיים כרוך בסיכונים, אפילו בקרח. ברבורה לבנה שנשארה באגם הנידה ראשה בעצב: הם ימותו מהר.
הם בוודאי קרובים שלך, ניחשתי.
כולנו כאן קרובים, אמרה הברבורה, הקרחון הוא אבא של כולנו. החוקים כאן שונים. אתמול שני הברבורים היו מחרשה כפולת להב ואני הייתי דינוזאור גמדי, אבל דווקא אז היינו קרובים מתמיד.
ברבור שחור עבר על פניה והתנשא בחוסר נימוס.
מדוע אינו נחמד אלייך? התעניינתי.
אל תשים לב אליו, הוא ברבור רק מהיום. הוא אומר שברבור שחור הוא בן אצולה, אף שהוא יודע שצבעו השחור בא לו ממנהרת הרפש שדרכה הגיע אלינו.
מה את עושה כל היום כשאת תקועה פה?
אני מרבה לשיר, זה משפר את מצב רוחי.
כולם יודעים מהי שירת ברבור, מלבד הברבורים עצמם. אנפת בקר הגיעה בשיוט על גבי דולפין. היי, טעית בכתובת, רציתי לומר לה, דולפין הוא אמנם יונק, אבל מה לו ולבקר?
אנפות דווקא טובות בזואולוגיה, אמרה הברבורה, אך כאמור, החוקים אצלנו שונים. אל דאגה, מחר האנפה תהיה משהו אחר. הדולפין הוא גדול, ואולי יישאר בדולפינותו עוד כמה ימים.
החוקים פה אמנם אחרים, אבל גם כאן יש יתרון לגודל. הגדול שורד. למי שישרוד עד הסתיו יש יתרון מובהק, כי אז תיפסק התמוססותו, והמסה הנותרת שלו תעמוד בעינה. עם בוא החורף יתווספו לו תוספות של שלג וקרח ושוב תשתנה צורתו, והפעם יגדל ואולי אף יתאחד שוב עם הקרחון־האב עד בוא האביב.
איזו ציפור נחמדה, ניסיתי להחמיא לאחת הלכודות.
אני לא סתם ציפור. היום אני קיכלי.
ככלי ריק, הלעיגה הברבורה.
דמות של מתאגרף ענק התקרבה אלי מעדנות. סוף סוף דמות אנושית.
נעים מאוד, החוויתי קידה קלה, אוחז בידו השלוחה.
טיטן, הציג הענק את עצמו ולא יסף.
גדול־גדול, אבל גם גורלו נחרץ, ככל היתר.
הזיקית נראית כנהנית היחידה מן המצב. כל יום משהו אחר.
שום דבר אחר. פעם זיקית, תמיד זיקית, צחקה צחוק לבן.
אל תתחסדי, חסידה כבר לא תהיי לעולם, גערה הברבורה.
מכל חיות האגם הקרוחות, שמקצתן השלימו עם גורלן והיתר פשוט מתעלמות, מכחישות ומדחיקות, יוצא דופן הפסיון הכחול. ראשו נטוי במחאה, זעקה קפואה פוערת את מקורו אל השמים שגם הם כחולים היום בחוסר קונטרסט משונה.
אנחנו כאן אבודים, זועק הפסיון, בואו נעשה משהו…
Requiem Aeternam Dona Eis Domine, עונה לו פינגווין שאתמול היה כומר. רוח קלה נענעה את העצים על הגדה. בפורגטוריום הזה קריר גם בקיץ.


סרטון המראה את התרסקות קרחון פריטו מורנו

לגעת בקרחון
הפופולרי שבקרחוני פטגוניה הוא פריטו מורנו (Perito Moreno), שלמשמע אוזן מיתרגם שמו לכלבלב חום, ועם קצת דרור לפואזיה קראתי לו כלבלב ערמוני.
איני רואה שום כלבלב, אמרתי למדריכת התיירים, וגם לא שום חום. הכל כאן לבן.
המדריכה הנאמנה עשתה מאמץ כן להסביר לי שיש להבין את השם אחרת, ונימוקיה היו חותכים. אך אני בשלי: אני רוצה כלבלב ערמוני. הנוסעים גיחכו. קרצתי לה, על אף הסיכון שתבין אותי שלא כהלכה. הפעם דווקא הבינה אותי מיד ופרצה בצחוק משחרר. סוף סוף הגענו לכלל הבנה.

לקרחון הזה אפשר להתקרב עד טווח מגע כמעט. למרות גושי הקרח המתנתקים וצונחים למים בקולות מפץ רמים, יודע הקברניט לנווט את ספינת התיירים בביטחון, ועם זאת קרוב למדי לקרחון. מן הספינה נראה הקרחון כאילו לקחו את כל אנדרטאות השיש שבעולם, מן העולם העתיק ועד בכלל, והציבו אותן בחזית רחבה.
אבל למה לדמיין ולהשוות למעשה אמן אנושי שעה שהאמנות כאן היא על־אנושית. זקיפים מחודדי מצנפת שולטים במניין: חשמנים במצנפות שרד עם נזירים בברדסים מחודדי כיפה; ליצני קרקס גבוהים ושפופים לצד תלמידי בית ספר מוגנים במעילי גשם; אנשי קו־קלוקס־קלאן לצד שחקני פורים בנוסח ישן. ועוד ועוד. קרנבל של ממש.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד פטגוניה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

לרגלי הזקיפים הגבוהים והמחודדים מתנה עם הארץ את ענותו: דמויות גולים נשרכים בשלג הדרכים, שקים על שכמם; סבלים שפופים נושאים את משאם במסע בלא התחלה ובלא סוף; עגלה נטושת סוסים, והנה אפשר גם לאתר את הסוס הנוטש שניתק מן התמונה הכללית והרי הוא קורס אל מי האגם, ראשו שוקע במים ואחוריו נטויים כמחכים להצלפה אחרונה; כל קבצניה של לאה גולדברג עומדים בתפילה. הכל בקרח לבן ובכל צבעי הכחול, כמו הטלית שקיבלתי מסבא שלי, שלאחר טקס בר המצווה נותרה חסרת שימוש. "אתה עדיין מחפש את הכלבלב?", שואלת אותי המדריכה. "בטח, בטח", עניתי, "ועוד אמצא". המדריכה צוחקת צחוק שבין מביני עניין ועוברת הלאה. אנו עולים אל המצפה היבשתי.

תצורות קרח בפריטו מורינו | אייסטוק

בניגוד לגלידי הקרח הצפים באגם, שרבים מהם ממהרים לקבל דמויות של החי והעוף למינהו, אין חיות רבות על הקרחון עצמו. כשראיתי אותו לראשונה, מחלון המטוס בגובה רב, דווקא נראה בשלמותו כגבו של תנין כחול הרובץ בתנומה שאין לסמוך עליה יתר על המידה. הגב הכחול והמחוספס למראה שובה את העין, אך מי ששמע על תנינים נזהר מהם אפילו כשהם מזילים דמעה. ודמעות הקרחון רבות, אגמים נוצרו מהם. כשמביטים בקרחון מן הארץ התנין נעלם, ובכלל אין כאן עניין לבעלי חיים רבים. וכלבלב – אין. אפילו לא לבן. יותר נדיר מפילון לבן.

מפעם לפעם מתנודדת אחת הדמויות ומפילה את ראשה, או נופלת, מלוא קומתה אל המים. התיירים קוראים קריאות התפעלות ומצלמים את גושי הקרח, אלה הברבורים המסתלקים אל לב האגם בטרם יתמוססו עד תום. מתוך הקיר הלבן חורג מגדל פיזה, לא כל כך נאמן ארכיטקטונית, אך מחקה באמונה את נטייתו המופלאה. אבל כאן המים מכרסמים בזריזות את הבסיס, וברור שהנפילה היא עניין של זמן קצר. התיירים אורבים במצלמותיהם לרגע הנפילה הנכסף, אך המגדל עומד בנטייתו ולועג למייחלים.
אתה מחכה לו? אני שואל את אחד האורבים.
לא, אני מחכה להוא, מורה הצייד על גוש ענקי המופרד מהחומה בסדק המגיע מראשו עד קו המים.
אל תסמוך על סדקים עליונים, אני נותן לו שיעור, הבסיס מאסיבי הרבה יותר.
אני יודע, אבל אני רוצה תמונה טובה. אני אחכה.
לא אהמר, אבל נדמה לי שהוא עדיין מחכה. כל אחד מחכה לכלבלב ערמוני משלו.

מטיילים מתבוננים בקרחון פריטו מורנו העצום | צילום: אייסטוק

קבוצת ילדים עומדת לידי, מספרים בהנאה בדיחות גסות. מן הסתם אינם חושדים שהזר העומד לידם מבין במקרה את שפתם. כל הילדים בעולם דומים, יש להם ראש כחול. ממש כמו לילדת הקרח ההיא, הנראית כמחכה לאוטובוס. ראשה שקוף למחצה ופסים כחולים מנצנצים מתוכו. גם כל הילדות דומות.

אני חוזר לאוטובוס. המדריכה משוחחת בערנות עם זוג אמריקאים קשישים. האמריקאים ידועים ביכולתם הזריזה לסלק מחיצות, ואמנם נראה שהם משוחחים כידידים ותיקים. כשאני נכנס לאוטובוס אני שומע את האמריקאית שואלת באהדה את המדריכה הצעירה: "ולפחות את מאושרת בנישואייך?". את התשובה כבר לא שמעתי, וגם ויתרתי על הלצה אחרונה בעניין הכלבלב. אז כלבלב ערמוני לא מצאתי, אבל מצאתי את פריטו מורנו, וגם בכך היה רב לי.

קצה קרחון פריטו מורנו במפת צילום לוויין

לחצו להגדלה

לקריאה נוספת:

קרחונים בדרום אמריקה: מסן רפאל לפריטו מורנו קרחוני ענק הם מסוג הדברים שצריך לראות כדי להאמין בקיומם. הקרחונים המרוחקים בדרום אמריקה, דוגמת סן רפאל בצ'ילה ופריטו מורנו בארגנטינה, מותירים את המתבונן משתאה מול הכוחות הפועלים בטבע. ביקור בהם הוא גם הזדמנות להבין כיצד נוצרו הקרחונים ומה עומד לקרות להם בעולמנו המתחמם

הפוסט ארגנטינה – קרחונים בדרום הופיע ראשון במסע אחר

צעד אחד מעבר

פרופ' רוברט סוואן הגיע לקוטב הדרומי בפעם הראשונה ב־1986. כשחזר משם מוקסם, התחיל להרצות על יופיו של המקום ועל אופיו המיוחד. העניין הרב שעוררו דבריו שכנע אותו כי יש בידיו הכוח להפוך את המסעות לקטבים למשימה מועילה לאדם ולסביבה. באחד מבתי הספר סיפר פרופ' סוואן לתלמידים, כי אל מול לובן הקרח באנטארקטיקה וצלילות האוויר קשה שלא לפתח תפיסת עולם אופטימית. הוא קרא לילדים לאמץ תפיסה זו. אחד הנערים ביקש רשות דיבור ואמר: "איך אפשר לראות את העולם באור חיובי, אם החדשות שאנחנו שומעים תמיד רעות?"
הערת התלמיד הבהירה לסוואן מה עליו לעשות: להראות כי ישנם דברים חיוביים רבים בעולמנו, הנמצא לכאורה על סף אסון. הצעד הראשון היה הקמת ארגון בשם "צעד אחד מעבר" (ONE STEP BEYOND). הצעד השני היה ארגון משלחת בינלאומית של צעירים לאנטארקטיקה, שנועדה לעסוק בשמירת הסביבה ובמחקר. סוואן האמין כי העבודה בצוותא לא רק תועיל לסביבה, אלא תיצור גם קירוב לבבות בין אנשים ותרבויות שונות.
חלק מהצעירים שהוזמנו למשלחת באו מאזורים שבהם יש סכסוכים פוליטיים וחברתיים ממושכים וקשים – כמו צפון אירלנד, דרום־אפריקה, בוסניה, סרביה, סין, פלסטין וישראל – ובחלקם היו בעברם קורבנות של בעיות חברתיות כמו התמכרות לסמים. במשלחת נכללו גם צעירים עם רקע בלימודים מדעיים ואקולוגיים.
לא מיד התפתיתי להציע את מועמדותי למשלחת. חשבתי שלא אוכל לעמוד בתנאי המסע הקשים; שיהיה לי קר; שאהיה בודדה בין כל הזרים; שיש כל כך הרבה מטפסי הרים, חוצי יבשות וחובבי קרח המתאימים יותר ממני; אבל החלום ההוא מימי ילדותי היה חזק. הגשתי את מועמדותי וחיכיתי בחוסר ביטחון גובר לתשובה. ביום שבו בישרו לי כי התקבלתי עשיתי את הצעד הראשון בדרך לאנטארקטיקה.

רוברט סוואן, שצעד ברגל אל שני הקטבים, יזם את מסע הצעירים לאנטארקטיקה "כדי ליצור דוגמה לדו-קיום בשלום בין אדם לאדם ובין האדם לסביבה

עם חברת המשלחת הפלסטינית, דנה בודיירי מרמאללה, נפגשתי כמה פעמים לפני המסע. הפגישה הראשונה היתה מלאת מבוכה והססנית: שתי צעירות משתי תרבויות קרובות רחוקות. אבל עד מהרה תפסה את מקומה של המבוכה חברות, שהעמיקה בעת המסע. יחד התכוננו ליציאה, החלפנו רשימות ומידע. שלושת החודשים שעד היציאה לדרך עברו עלינו בפעילויות שכללו רכישת ציוד מיוחד, בנוסף לזה שחיכה לנו במקום ההתכנסות של המשלחת.

לעוף באנטארקטיקה
טסתי לניו־יורק ומשם לבואנוס איירס שבארגנטינה. במונית, בדרך למפגש עם שאר אנשי המשלחת, ניהלתי "שיחה" מוזרה ביותר עם הנהג. הוא התעקש לדבר אלי בספרדית, ואני, באנגלית, ניסיתי להסביר שאינני מבינה דבר. אמנם לא הצלחתי להבין אותו, אבל הבנתי שאני במקום זר, בדרך אל הלא נודע עם אנשים לא מוכרים – 35 צעירים מ־25 מדינות.
כל אנשי המשלחת חיכו שם בבואנוס איירס. רק סוואן נעדר. הוא כבר היה בדרכו לקוטב הדרומי. בחברת שניים מוותיקי המטיילים באנטארקטיקה, ג'ף סומרס וקריספין דיי, התכוון סוואן לחצות את היבשת באמצעות מגלשיים ומצנחי מפרש ומזחלת ציוד.
בניגוד לנסיעה בכלי רכב ממונע המגן על הנוסע, התנועה באמצעות מצנח־מפרש, פירושה שהות בתנאי שטח ואקלים הקשים. אך היתרון של שימוש בו הוא ניצול אנרגיית הרוח, מה שמונע פליטת חומרים מזהמים ופגיעה בסביבה.
אלא שפתרון לבעיה אחת יוצר בדרך כלל בעיות חדשות. כאשר מתאמץ הגוף לצעוד בתנאי השטח הקשים, הוא מייצר חום רב. בגלישה, לעומת זאת, המאמץ פחות, ולפיכך הקור רב יותר. גם מהירות התנועה באמצעות מצנח ומגלשיים מגבירה את תחושת הקור. השלושה הביאו גורמים אלה בחשבון והצטיידו בביגוד מיוחד העשוי מחומרים חדשים, שנבחנו במסע זה בראשונה. הם שומרים את חום הגוף, אך מאפשרים איוורור. הם אינם קופאים בקור ומתקשים, והם עמידים יותר מחומרים אחרים לבליה ושפשוף, העלולים להיגרם משלל הרצועות והרתמות של העפיפונים והמזחלת.
שיטת ההתקדמות הזו, דיווח לנו סוואן כמה ימים אחר כך בפגישתנו באנטארקטיקה, היתה מוצלחת ביותר. "היא תהיה לשיטה המובילה באנטארקטיקה, ואולי תהפוך לענף ספורט חדש", הוסיף באופטימיות האופיינית לו. שיטה זו של התקדמות באמצעות מגלשיים ומצנחים יעילה בעיקר באזורים שטוחים ויבשים. היא אינה יעילה באזורים הרריים או בים קפוא. גם הבד החדש נמצא יעיל, ולבטח יהיה בתוך שנים ספורות לציוד חובה לחוקרים ולמטיילים באזורים קרים במיוחד.
עם זאת, מסעם של השלושה לא היה קל. מזג האוויר ההפכפך והקור העז עיכבו אותם בדרכם. סוואן נאלץ לפרוש כדי לפגוש אותנו, והליקופטר הטיס אותו למפגש בחוג הקוטב. את חבריו פגשנו כמה שבועות אחר כך, כשחזרנו לבואנוס איירס.

שוברים קרח
הפגישה עם שאר חברי המשלחת היתה מרגשת ומפחידה כאחת. במבט ראשון, נראו ההבדלים בינינו עצומים. תרבויות שונות, אנשים שונים כל כך; איך אשרוד את השבועות הארוכים בקור ובתנאים הלא נוחים? איך, למרות ההבדלים, נמצא כולנו שפה משותפת?
ארבע שעות טיסה מבואנוס איירס הביאו אותנו לאושואיה – העיר הדרומית בעולם, הנמצאת בארץ האש שבארגנטינה. כאן התכוננו למסע: תרגילי גיבוש חברתי, פיתוח כישורי מנהיגות והכשרה פיזית לתנאי השטח המיוחדים והקשים של אנטארקטיקה.
איך משיגים מטרות אלה? מתברר שאפשר לעשות זאת בדרכים שונות. מצאתי את עצמי מנחה אנשים זרים לי עם עיניים קשורות במסלול מכשולים; ויותר מפחיד: מצאתי עצמי מנסה לבצע הוראות של מישהו אחר, שרק התחלתי להכיר, כשעיני קשורות. עזרנו זה לזה לחצות שטח בזמן קצוב, תוך דילוגים על קופסאות שהיו פזורות בו באקראי. תוך כדי ריצה, קפיצה ועזרה לחברים שכשלו ניסינו לענות לשאלות היגיון ש"ירו" המדריכים לעברנו. הצורך לשתף פעולה, האתגרים, החוויה המשותפת שברו את הקרח. הפכנו לקבוצה מגובשת.
באחד הלילות הראשונים ישבנו סביב המדורה. מישהו הציע שכל אחד ישיר שיר מארצו ובשפתו. מישהו התחיל בקול מהוסס ורועד, וצלליתו ריצדה באור המדורה. לא הבנתי את המלים, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי קרובה לאנשים האלה.
החברות עם נרמה פרניאבורק, פליטה מסרייבו שבבוסניה־הרצגובינה, נוצרה בימים הראשונים. באחד הלילות היא סיפרה לי על ילדות מגוננת ומאושרת בסרייבו הקוסמופוליטית, שנקטעה במלחמה. היא אמנם הצליחה להימלט מהגיהנום שהיה עיר הולדתה, והיום היא חיה בבריטניה. נרמה היא סטודנטית לארכיטקטורה, ובאחת השיחות תיארה באוזני את הבניינים השונים בסרייבו שנהרסו במלחמה. "הם שרפו את הספרייה, ובשבילי זה היה סמל לכך שהם מוכנים להרוס ולהכחיד תרבות שנבנתה במשך מאות שנים", אמרה בעצב. "אבל זה כלום לעומת מותם של האנשים ולעומת אובדן האמון ששרר פעם בינינו. איך אפשר לשקם אמון אחרי כל כך הרבה דם?"
ימים ארוכים עברו עלינו. לא רק משום שהשמש שקעה רק ב־11 בלילה, אלא גם משום שעבדנו ולמדנו ללא הפסקה. מדי יום יצאנו לטיולים ולסיורים להכרת הסביבה. סביב אושוואיה מתנשאים הרים שמדרונותיהם מכוסים בצמחייה עד לקו השלג, ובשל הקרבה לקוטב מצוי קו זה נמוך יחסית.
האיזור בעל הגיאומורפולוגיה המיוחדת עוצב על ידי פעילות קרחונית. כך למשל העמקים, שקרקעיתם שטוחה ובשוליים של חלקם עדיין אפשר לראות קרחונים. במקומות אחרים מסמנות מורנות את קו נסיגתם. בעבר, היה איזור אושוואיה מכוסה בכיפת קרח הדומה לאנטארקטיקה.
צעדה בתחתית העמקים היא חוויה משונה הדומה להליכה על מיטת מים. זאת משום שהכל מכוסה ביצות – בוג (BOG) – שבהן גדלה עשבייה רבה. על העצים שמסביב לבוג צומח טחב המביא לכליונם וצובע את הגזעים בכחול ובאדום. פעם היה תהליך הרס זה חלק מהתחדשות הטבע: במקום העצים הישנים שמתו צמחו חדשים. אלא שבתחילת ההתיישבות באיזור נכרתו עצים רבים, וכריתה זו הרסה את האיזון הטבעי, ורק מעט עצים נותרו בעמקים. הגזעים העירומים המתנשאים אל על, מתים למחצה, מעניקים לנוף מראה רפאים.

אל תשכח אמיגו
מכיוון שאושוואיה סמוכה למפגש של שני אוקיינוסים, יש כאן כמות נכבדת של פלנקטון. עושר זה מביא למקום דגים רבים הניזונים ממנו. עד לשנים האחרונות עסקו כאן בדיג נרחב, והתוצאה היתה הפחתה ניכרת באוכלוסייתם.
לאחר שלושה ימים באושוואיה התברר כי הספינה שאמורה לקחת אותנו לאנטארקטיקה עלתה על שרטון בדרכה אלינו. היה עלינו לחכות עוד כמה ימים. נאלצנו להחליף מקום לינה, ועברנו לאכסניה שהיתה עלובה מקודמתה. העדפנו לישון באוהלים בחוץ. הנוף היפהפה חיפה על אי־הנעימות.
לפני השינה שוחחנו הרבה. מארק מקלוגיין מסקוטלנד סיפר לי לילה אחד כי מצא בסמוך מרכז לגמילה מסמים. רוב שנות נערותו, סיפר, היה מכור לסמים. "מה שאפיין אותי היה שאיבדתי את היכולת לחלום", אמר, "זה אסור, זה נורא". היום הוא מספר את סיפורו בבתי ספר, בניסיון להבהיר לילדים עד כמה מסוכן המגע עם סמים. "ואל תחשבי שהחברה סולחת לי בקלות", אמר, "אני צריך להילחם כדי שיבינו".
מרכזי גמילה הפכו לחלק מחייו. בתחילה בילה בהם כמכור ועכשיו כמתנדב. אחרי שמצא את מכון הגמילה באושוואיה הלך לשם מדי יום. הפרידה שלו מהמטופלים ומאנשי הצוות היתה נרגשת. "אל תשכח אותנו, אמיגו", אמרו לו.
השיחות היו נעימות, אבל את ימי הציפייה אפיין בעיקר חוסר שקט: רצינו כבר לצאת הדרך, להגיע לאנטארקטיקה. כדי לשכך את חוסר המנוחה, עסקנו בפרויקטים שונים, כדי לא לאבד את הגיבוש החברתי. קיבלנו הסברים על אנרגיה חלופית, על ניסויים מדעיים הנערכים באנטארקטיקה ועל השפעת התיירות עליהם. רשמנו שינויים במזג האוויר, ועקבנו אחרי בעלי חיים.

לשמוע את הדממה
הספינה הגיעה ב־16 בינואר. יצאנו לדרך בסערה. רק לאחר שהים שקט הצלחתי להיזכר מדוע התפתיתי לנסוע לאנטארקטיקה. מהספינה נשקף נוף יפה להפליא. הים היה כחול־שחור והשמים הלבנים. מדי פעם הופיעו אלבטרוסים שעקבו אחרינו. פגשנו את הקרחון הראשון. אנטארקטיקה היתה קרובה מתמיד, והשינה – מאיתנו והלאה. מולנו נפרס נוף של חלומות ואגדות. אפשר היה לשמוע את הדממה, שהופרה מדי פעם על ידי נפילת חתיכות קרח למים. האוויר היה צלול עד כאב.
אחרי כ־1,500 קילומטרים, בשעות הבוקר המוקדמות של ה־20 בינואר הגענו לפורט לוקרוי (PORT LOCKROY), שבמערב חצי האי האנטארקטי. פעם היה זה מחנה של ציידי לווייתנים. העצמות האדירות ושברי אונייה הם שרידי העבר הזה. אחר כך בנו שם הבריטים מחנה צבאי, שתיפקד בין 1943 לינואר 1962 כמרכז למחקרים מדעיים. במשך שלושים שנה הוא היה נטוש, ורק ב־1996 החליטה הממשלה הבריטית שזה אתר היסטורי חשוב שכדאי לשפצו ולשחזרו. הנחיתה בבסיס היתה כמו ביקור בשנות החמישים. דיוויד ברוקיט, אחד משני החוקרים הנמצאים במקום, משתמש ברדיו אלחוטי עתיק, כדי ליצור קשר עם תחנות מחקר חדישות יותר באנטארקטיקה.
ירדנו אל החוף. ריח מוזר, סירחון של ממש, עלה באפי. הבטנו זה בזה ממאנים להאמין כי הפינגווינים החביבים, שנראים אנושיים כל כך בחליפותיהם הקטנות, הם מקור הריח. האבנים שנצבעו ורוד מלשלשת של הציפורים החביבות, לא הותירו מקום לספק.
במשך שלושה ימים היו הפינגווינים חברינו הטובים. עזרנו לחוקרים הבריטים למפות ולספור את מושבותיהם, ושקלנו את האפרוחים. על גופנו למדנו, כי יש להחזיקם בדרך מסוימת כדי לא להתכסות בלשלשת. באחד הימים מכרנו מזכרות מהמוזיאון שבמקום לתיירים שהגיעו בספינה. מספר התיירים גדל, אמרו לנו החוקרים, עד כמה עשרות אלפים בשנה.

במשך שלושה ימים היו הפינגווינים חברינו הטובים. עזרנו לחוקרים הבריטים למפות ולספור את מושבותיהם, ושקלנו את האפרוחים

ביום השני לשהותנו במחנה יצאנו אל דאמוי פוינט, אתר נחיתה למטוסים שהביאו חוקרים וציוד לחבל ארץ זה לפני שנים רבות. צעדנו על הקרח קשורים זה לזה, מוגנים מפני החלקה ונפילה לסדקים. המקום היה נטוש ורק בקתה קטנה, שבה לנים מטיילים, עדיין ניצבת שם. בשקידה קראנו את רשמי הטיילים שנכתבו ביומן מיוחד. לאחר מכן עסקנו בנקיונה ובשיפוצה של הבקתה למען המבקרים הבאים. מי שלא אהב את עבודתנו היה חמסן שקינן בקרבת המקום. הוא תקף אותנו כמה פעמים ורק לאחר שהשתכנע שאין בכוונתנו לוותר, חזר לעיסוקיו.
באותו לילה ישנו באיזור דאמוי פוינט. במהלך ארוחת הערב הרעיד את האיזור רעש חזק ומרוחק. מפולת שלגים שינתה את הנוף בתוך שניות. את השינוי ראינו למחרת: חלקו של קרחון שעליו גלשנו בבוקר נשמט לתוך הים. הדממה חזרה לשרור סביב. נכנסנו לאוהלים. חברתי הונג חיכתה שישתרר חושך מוחלט, אך כל הלילה היה אור.
הונג טי מין הואנג מווייטנאם היא אחת הנשים המצחיקות שפגשתי בחיי. הכל מילא אותה התלהבות סוחפת. גם ברגעים קשים לא השתנה מצב רוחה המרומם. כשצעדנו על הקרח היתה הונג מופיעה לפתע לצידי ומושיטה לי חבילת סוכריות. "רוצה?" היא מצצה סוכריות כל הזמן; אפילו בלילה, בשעה שחיכתה לשווא לחשיכה, שמענו את רשרושי העטיפות. הונג היתה גאה מאוד בכך שהיתה הווייטנאמית הראשונה באנטארקטיקה. כשראינו את הקרחון הראשון, מיהרה ללבוש את האאו־די – התלבושת המסורתית של ארצה.

קרחונים בכחול ובטורקיז
למחרת קמנו מוקדם לתוך שקט לבן. נלחמנו ברוח כדי לקפל את האוהלים. נשמנו שוב את האוויר הצלול וחזרנו לספינה. הפלגנו אל המעבר במצרי לה מר (LE MAIRE CHANNEL). בערך בעשר בבוקר קרא לנו סטפן הקברניט אל חרטום הספינה. עמדתי מול אחד המראות היפים ביותר בחצי האי האנטארקטי. מצרי לה מר מכונים גם KODAK CRACK: צירוף נפלא של נוף ובעלי חיים. לווייתנים גוצים ליוו את ספינתנו משמאל, ואריות־ים ופינגווינים רדפו זה אחרי זה בצד ימין.
בוקר לאחר מכן התעוררנו בין קרחונים בצבעי כחול וטורקיז: גן פסלים קסום של הטבע. לכל קרחון צורה אחרת, אך בפנים זהרו כולם בכחול עמוק. אחד המחזות היפים שראיתי באטנטרקטיקה הוא קרחון מתהפך: רעש אדיר מרעיד את האוויר ולאחר מכן – דממה, ושברים צפים מכל עבר.
הסופה החלה לפתע. הרוח התחזקה, מאיימת. הקברניט ניסה להתרחק מהמקום. התעקשנו לעמוד על הסיפון העליון, כדי לראות. הפרס היה שני לווייתנים גדולי סנפיר ששחו סביבנו, הניפו את זנבם אל השמים, מתיזים זרנוקי מים באוויר. הרוח והגשם הצליפו בנו ובמצלמות, אבל לא ויתרנו, עמדנו שם קפואים מקור עד שנעלמו השניים.
לאחר כמה שעות הגענו לאי דספשן (DECEPTION ILAND) – שהוא הר געש שהתפוצץ והים חדר לתוכו. הפעילות הוולקנית מחממת את המים ולכן אפשר לרחוץ בהם. נכנסתי ונהניתי מהמים החמימים, אך כל גל הביא עימו מי קרח מהאוקיינוס. התחפרנו בחול ונשארנו כך זמן רב. היה קסם במחשבה שאנו טובלים בים הקפוא באנטארקטיקה. מה שהוציא אותי לבסוף אל האוויר הקפוא היה החשש שלא תישאר לי מגבת יבשה.
לאחר מכן ביקרנו בבסיס צ'יליאני נידח, ארטורו פראפ (ARTURO PRAP) העוסק בעיקר במחקר של התפלת מי ים. אנשי הבסיס משמשים כשפני הניסוי העיקריים. הבסיס צבוע בכתום עז, מה שהשרה אווירה קלילה ונעימה. אנשי המקום שמחו מאוד לארח אותנו, ולמרות קשיי השפה הצליחו ללמד אותנו מעט על חייהם בבסיס. חלק מהחוקרים שוהים כאן במשך חודשי הקיץ בלבד, ואילו אחרים נשארים שנה לפחות, ועוברים במקום גם את החורף הארוך והאפל. 12 הצ'יליאנים שפגשנו התכוונו להישאר באנטארקטיקה במשך שנה.
התחנה הבאה היתה האנה פוינט, אי שוקק חיים בצפון חצי־האי. פגשנו שם שלושה מינים של פינגווינים וציפורים יפהפיות שהתעופפו לכל עבר. השמש חיממה קצת את האדמה: מעלה אחת צלזיוס מעל האפס.

תקווה ודו־קיום
ב־28 בינואר עזבנו את אנטארקטיקה. בשיחות שנמשכו לתוך הלילה חלקנו חלומות ותקוות. כל אחד עמד בתורו וסיפר מאיפה הגיע ומה תוכניותיו. דברים שידענו משיחות אישיות קיבלו פתאום משמעות נוספת.
נרמה מבוסניה הראתה לנו סרט דוקומנטרי על ארצה: אנשים פצועים ומדממים. כשהכינה את החומר ביקשה שאצטרף אליה, וכשראתה שהתעצבתי אמרה כי היא מגיבה באופן דומה לתמונות קשות מארצות אחרות. "בשבילי, לנסוע לאנטארקטיקה היה צורך", הסבירה, "סרייבו שלי תהיה תמיד רב־לאומית. באנטארקטיקה קיוויתי לחוש שוב כמה שביר האדם במקום שבו כולנו שווים".
מול התמונות המזעזעות אמרה נרמה לחברי המשלחת: "אני רוצה מאוד לשוב לסרייבו ולשנות משהו. להראות לכולם מה שהראה לי הטיול הזה: שיש עוד תקווה. זה קשה, כי החברים שלי שם חושבים שאני בוגדת. עזבתי לאנגליה, והם חושבים שאני לא מבינה דבר. אבל נדמה לי שאני מבינה יותר מהם". הכאב של נרמה סחף את כולנו. מישהו הציע שעוד שנה ניסע כולנו לסרייבו ונהיה לצידה כשהיא תממש את חלומה.
החלטנו שלא נרפה. המפגש באנטארקטיקה לימד אותנו שאפשר אחרת: דו־קיום, בעיקר דרך פעילות חוצת גבולות של שמירת הסביבה ואיכות החיים על כדור הארץ, הוא המסר שנעביר הלאה, בכל מקום. המסע הפך אותנו לשגרירים של אונסק"ו בעולם כולו.
אבל מדוע אנטארקטיקה? מה ליבשת קרח זו ולשלום? מה לה ולאיכות חיים? כי באנאטרקטיקה, שלא כמו בשאר היבשות, נשמר האיזון העדין בין כוחות הטבע לבין פעילות האדם. נערכים בה מחקרים העשויים להשפיע על גורלנו. למשל, על האקלים ועל צורות ראשוניות של חיים כמו חזזיות וטחבים הגדלים על הקרח. חוקרי חלל טוענים שכאן שוררים התנאים הדומים ביותר לאלה שבכוכב מאדים.
ביבשת זו אפשר לממש את הרעיון של פיתוח תוך כדי שמירת הסביבה. אך מדוע לדבר על פיתוח באיזור שבו לא מתגוררים בני אדם? למעשה, יש באנטארקטיקה בסיסי מחקר רבים (כמה בערך???? כמה אנשים יש בהם???) היוצרים בעיית אשפה ושפכים חריפה. בעשור האחרון הפכה היבשת לאתר תיירות, וספינות רבות מגיעות אליה מדי קיץ. אם לא ייתנו על כך את הדעת, עלולים הספינות והמבקרים שעל סיפונן להיות מקור לזיהום של הסביבה. מכיוון שאין רשות האחראית לכל היבשת, מוטלת האחריות לשמירת הסביבה על כל ספינה או בסיס מחקר, ועל כל אדם.

——-

תודה לחברות עלית מזון, שלדג והמטייל שעזרו במימון ובציוד המסע לאנטארקטיקה.

מדריך מסע אחר לאנטארקטיקה

הפוסט אנטארקטיקה: צעד אחד מעבר הופיע ראשון במסע אחר

"האקלים שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא הוא הטוב ביותר אליו נוכל לייחל, לפחות מבחינת יציבותו"
(פרופ' ריצ'רד אלי)

ביולי 2003 הצהיר הארגון המטאורולוגי העולמי (WMO) שאירועי מזג האוויר החריגים צפויים להתגבר, ושהם מהווים עדות להתחממות הגלובלית. בהודעה מצוטט הפאנל הבין־ממשלתי לשינויי אקלים (IPCC), אשר בדו"ח האחרון שלו כתוב לראשונה כי ניתן להבחין בהשפעה אנושית על מהלך האקלים בחמישים השנים האחרונות.
הפאנל הבין־ממשלתי הוא הגוף המספק למקבלי החלטות את הבסיס המדעי על שינויי אקלים. לא פלא, אם כן, שהתמונה שיש לרוב העוסקים בנושא מקורה בגרף המפורסם שהפיק הפאנל ובו חוזים מודלים אקלימיים עלייה הדרגתית של בין 1.4 ל־5.8 מעלות צלזיוס בממוצע העולמי עד שנת 2100.
רוב הדיון בנושא שינויי האקלים נשען על ההנחה הנוחה הזו, לפיה כדור הארץ יתחמם לאיטו, והנוף ומזג האוויר ישתנו בהתאם לאורך עשרות או אף מאות שנים. זהו לוח זמנים ארוך מבחינה אקלימית וכמעט נצח במושגים פוליטיים.
הגרף שהפיק הפאנל פתח את הרצאתו של פרופ' ריצ'רד אלי בכינוס על "שינויי אקלים חדים" של החברה המלכותית בלונדון, שנערך בפברואר 2003. אלי הוא פליאוקלימטולוג (כלומר, חוקר את האקלים ששרר לפני שהחלו מדידות המכשירים) מאוניברסיטת פנסילבניה. הוא שותף במחקר גלעיני קרח ארוכים שנקדחו מכיפת הקרח בגרנלנד, אותם הוא מכנה "מכונת זמן", משום שהם מספקים לנו עדויות רבות על אקלימי העבר.
"האם התמונה המוצגת למקבלי ההחלטות אינה אופטימית מדי?", שאל אלי, והתייחס בעיקר להחלקה שעבר הגרף לקראת פרסומו ולעלייה ההדרגתית הצפויה בטמפרטורה. "כשאנחנו מסתכלים על רשומות מהעבר, נראה כי האקלים השתנה בחדות ולא באופן הדרגתי; זה נכון לכל מקום ובכל זמן שאנו בוחנים, חוץ מאשר בכמה אלפי השנים האחרונות, שבהן התחילו הציוויליזציות לפתח חקלאות ותעשייה".

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הזיגזג הוויקינגי
המשך הרצאתו של אלי שפע גרפים מפותלים, שמשקפים אקלים הפכפך המשתנה בפתאומיות ובחריפות בכל כמה אלפי שנים, ובמהירות עוצרת נשימה. אלי התעכב על זיגזוג קטנטן בגרף: התחממות קלה בסביבות שנת אלף לספירה אִפשרה לאריק האדום, מנהיגם האגדי של הוויקינגים, לשוט ברחבי צפון האוקיינוס האטלנטי ולהתיישב באיסלנד ובגרנלנד, ולאנגלים לגדל גפנים.
כמה מאות אחר כך, בערך ב־1400 לספירה, החלה התקררות שנמשכה עד אמצע המאה ה־19 ומוכרת בשם הקצת יומרני "תקופת הקרח הקטנה". בתחילת ההתקררות הצטמצמו יישובי הוויקינגים בגרנלנד אל רצועת החוף; עם המשך ההתקררות הם הפסיקו לעבד את האדמה, "הכניסו את החיות הביתה, אכלו אותן ונעלמו…", כדבריו של אלי.
מהמשכה של התקופה הזו מוכרים לנו נופים אירופאיים קפואים מציורו של פיטר ברויגל האב, "ציידים בשלג", וגם רשמים קפואים פחות מפורסמים מצדו השני של האוקיינוס, כמו ציורו של עמנואל גוטליב לויצה, "ג'ורג' וושינגטון חוצה את הדלוור". זהו קצהו של הזיכרון התרבותי שלנו וזהו ההקשר שבו דנים רוב האנשים בסוגיית שינויי אקלים.
"אלו היו תנודות של כמעלה וחצי. הן לא קבעו את אורח חייהם של בני האדם, אבל ללא ספק היו אלו שינויים שהשפיעו עליהם", אמר אלי וחשף את חציו הקדום יותר של הגרף. תמונה דרמטית הרבה יותר מתגלה. בעת ההתחממות מתקופת הקרח האחרונה, הטמפרטורות נסקו במהירות אל טווח קרוב לזה של ימינו, צנחו חזרה במספר קפיצות גדולות, העולם קפא לכ־1,500 שנה, ואז התרחש טלטול נוסף: הטמפרטורות עלו שוב בכשמונה מעלות צלזיוס בתוך כעשר שנים, כמות השלג שירדה בגרנלנד הוכפלה בתוך שלוש שנים.
עדויות אחרות, מעשרות מקומות בעולם, מראות שהשינויים לא אפיינו את גרנלנד בלבד. תקופת הקרח בעולם כולו הסתיימה, ואז החלה לפתע שוב והסתיימה שוב במהירות עצומה. ההיפוכים האלו אינם חלק ממצעד תקופות הקרח. תקופת הקרח תמה קודם לכן, וכיסוי הקרח קטן לכמחצית. הם גם לא התרחשו בגלל עלייה בכמות הפחמן הדו חמצני באטמוספרה.
בהשוואה לטלטולים האלה מתגמד הזיכרון התרבותי שלנו: השטפונות העזים באירופה בשנים האחרונות, גלי החום, הבצורות בסאהל (Sahel) שבאפריקה בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, הבצורת הגדולה בארצות הברית בשנות השלושים של המאה העשרים, ואפילו המחליקים על התעלות הקפואות בהולנד בתקופת הקרח הקטנה והוויקינגים שיישבו את גרנלנד בתחילת ימי הביניים — כל אלה נשמעים כהד חלוש למה שמערכת האקלים מסוגלת לעשות. למעשה, נראה כי אף פעם לא היה משעמם יותר.

עידן קרחוני
רק בתקופות קצרות יחסית במשך כארבעה וחצי מיליארדי שנות כדור הארץ כיסו קרחונים את הקטבים. זהו המצב במשך קצת יותר משניים וחצי מיליוני השנים האחרונות. כלומר, אנחנו חיים בעידן קרחוני. במשך עידן קרחוני יש מחזורים רבים של התקררות והתפשטות קרחונים, ולאחריהם התחממות ונסיגה.
האדם הקדמון חווה מחזורים רבים כאלו. האחרונים שבהם היו די סדירים: 10,000 שנים חמימות ולאחריהן 90,000 שנים קרות, שבהן התפשטה כיפת קרח ענקית באמריקה דרומה עד אזור ניו יורק, ושנייה כיסתה את סקנדינביה, האיים הבריטיים וחלקים גדולים של רוסיה ומזרח אירופה. בשיא התקופה הקרחונית האחרונה כיסו קרחונים כשליש משטח היבשות והיא הסתיימה לפני כ־12 אלף שנה. כלומר, התקופה הבין־קרחונית הנוכחית מעט ארוכה מאחיותיה.
מרבית המדענים משייכים את המצעד אל ומחוץ לתקופות הקרח לשינויים קלים באופן שבו כדור הארץ מסתובב סביב השמש – שינויים הגורמים להבדלים קטנים בין כמות הקרינה בחצי הכדור הצפוני והדרומי, בין אזור המשווה לאזורי הקטבים – ולאופן שבו החום מחולק על פני הכדור.
קצבי השינוי במסלול תואמים את מצעד תקופות הקרח, אבל אין הם מסוגלים להסביר את ההתקררות העזה שבאה לאחר היציאה מתקופת הקרח האחרונה. היא התחוללה בזמן שקרינת השמש המשיכה להכתיב מעבר מאקלים קרחוני לאקלים של היום. אין לנו הסבר טוב לעובדה שבעת התקופות הקרחוניות – ובעיקר בעת המעברים – אקלימו של כדור הארץ מיטלטל בחדות אחת לכמה אלפי שנים, ועושה זאת בתוך שנים ספורות בלבד.

"סופת שלגים" במרכז תל אביב, פרי מחלקת האפקטים של ארגון גרינפיס לקראת הקרנת הסרט "היום שאחרי מחר" העוסק בשינויי אקלים. בגרינפיס מתריעים כי שינויי אקלים אינם מדע בדיוני, אלא מציאות קיימת ומסוכנת | צילום : Greenpeace/BauBau

מהם שינויי אקלים חדים?
שינויי טמפרטורות חדים ומהירים מתחוללים כל יום, מזג האוויר משתנה לחלוטין בין קיץ לחורף, אבל בשינויים אלו אין שום דבר בלתי צפוי. עליית הטמפרטורות באה בתגובה לעלייה בקרינת השמש, ובעת שמפסיק החימום יורדות הטמפרטורות. לעומת זאת, שינוי חד מתחולל כאשר אין קשר בין עוצמתו של הגורם האקלימי (קרינת השמש או שינוי בריכוז גזי חממה) ובין התוצאה. "לדוגמה", אומר אלי, "שייט קיאק יכול לנטות מעט ימינה ושמאלה וכשיפסיק תחזור הסירה למקומה. אך אם הוא יעבור זווית מסוימת, הקיאק יתהפך. לא בגלל שהדחיפה הסופית היתה חזקה יותר, אלא משום שנחצה ערך סף מסוים, שמעבר לו הקיאק יציב יותר כשהוא הפוך. כדי להחזיר את המצב לקדמותו יהיה צורך בהפעלת כוח שונה לגמרי".
אלי מעלה את ההשערה ששינויי אקלים כוללים תהליך של מעבר ערך סף, ומרגע שהוא נחצה מתחולל שינוי מהיר שאינו תלוי יותר בגורמים החיצוניים: מערכת מורכבת להפליא של תהליכי משוב בין רכיביה השונים של מערכת האקלים (בעיקר בין האוקיינוסים, האטמוספרה וכיפות הקרח) מגבירה את התהליכים והמערכת "קופצת" ממצב שיווי משקל אחד למצב לגמרי אחר, למרות שהאילוץ החיצוני ממשיך להשתנות באופן הדרגתי.
השערה זו מתחזקת בעקבות עבודותיהם של חוקרים המריצים מודלים המדמים את האקלים. הם מצאו כבר משנות השישים של המאה העשרים ש"קפיצות" אקלימיות עשויות להתחולל בתגובה לשינוי קטן יחסית במשתנים המכתיבים את פעילותה של המערכת. אילולא העדויות מגרנלנד וממקומות אחרים, קפיצות אלו היו נדונות קרוב לוודאי רק בכתבי עת המוקדשים למודלים ממוחשבים ומיוחסות לממצאי שווא שמקורם בסכמות מתמטיות סבוכות, בחסר נתונים או בשיקוף גס מדי של האוקיינוסים והאטמוספרה על ידי המודל. אבל הדמיון בין ההדמיות ובין אוסף העדויות האקלימיות ההולך וגדל חיזק את ההשערה שערכי סף אכן קיימים במערכת האקלים וש"קפיצות" כאלו הן אפשריות מבחינה פיזיקלית.
הגורם, אם כן, לשינויים כה חריפים במחזורים של אלפי שנים נמצא בתוך מערכת האקלים עצמה. מערכות מזג אוויר באטמוספרה נוצרות ודועכות בתוך ימים. קצב ההתרחשויות הזה מוציא מכלל אפשרות שהאטמוספרה היא הגורם, ונשארו שני חשודים: האוקיינוסים וכיפות הקרח. לאו דווקא השרידים שאנחנו מכירים היום מאנטארקטיקה ומגרנלנד, אלא כיפות קרח גדולות הרבה יותר שכיסו אזורים נרחבים בחצי הכדור הצפוני.

אגסים, תותים ודובי קוטב
אזור המשווה מקבל יותר קרינת שמש מאזורי הקטבים. האטמוספרה והאוקיינוסים מסיעים כמויות אדירות של חום אל הקטבים וכך מאזנים את עודף החום. בדרך כלל מכונה התהליך הזה "מזג האוויר". זרמי הים בצפון האוקיינוס האטלנטי מזרימים כמות מים השקולה לכשמונים נהרות אמזונס מדרום לצפון, וכך מעבירים כמות אדירה של חום אל האטמוספרה באזור זה.

מה מאפשר לאירופים לגדל אגסים ותותים בקווי רוחב שבהם פוגשים הקנדים דובי קוטב?

מקובל לחשוב שחלק ניכר מהחום הזה מוסע אל עבר אירופה בידי מערכות מזג האוויר ואחראי במידה ניכרת לאקלים החמים ששורר בה, חמימות המאפשרת לאירופים לגדל אגסים ותותים בקווי רוחב שבהם פוגשים הקנדים דובי קוטב. הפסקת הזרימה באוקיינוס עלולה להפסיק את אספקת החום לצפון־מערב אירופה וכך אולי יהפוך אקלימה של רומא לדומה יותר לזה של בוסטון הקפואה, הנמצאת הרחק מערבית לה.
מודלים רבים מראים כי יש בכוחם של שינויים בדפוסי הזרימה בצפון האוקיינוס האטלנטי לדחוף את מערכת האקלים לשיווי משקל חדש, שבו צפון־מערב אירופה והחוף המזרחי של ארצות הברית יהיו קרים וסוערים הרבה יותר מאשר היום, המונסון עשוי להיחלש, אפריקה תסבול מבצורות בעוד אנטארקטיקה עשויה להתחמם. אך מדוע שהזרמים בצפון האטלנטי ייפסקו או ייחלשו?
כדי להסביר זאת מציג אלי איור המתאר את הזרימה באוקיינוסים. "המסוע האוקייני" הוא מושג שטבע וואלאס ברוקר, גיאוכימאי ומבכירי החוקרים במדעי כדור הארץ, שתרם כמה מהרעיונות המוקדמים ביותר לגבי שינויי אקלים חדים. "המסוע" משלב את הזרמים על פני  שטח האוקיינוסים לזרם אחד ענק ומתפתל, אשר שוקע למעמקים במקומות שבהם המים צפופים ביותר – בצפון האוקיינוס האטלנטי ועל פני מדף היבשת באנטארקטיקה.
מששקעו המים יימשך מסעם במעמקי האוקיינוס עוד כאלף שנה עד שיחזרו ויעלו אל פני השטח ברחבי האוקיינוס השקט וההודי.
אלי מתלוצץ ואומר שהאיור משמש "מסדר זיהוי" לאוקיינוגרפים, ההופכים חיוורים בעת שהתמונה הכל כך פשטנית של זרמי האוקיינוס מוצגת. אך הוא עוזר להבין שאחד מ"מנועי" הזרימה נמצא בצפון האוקיינוס האטלנטי. המים על פני השטח שם קרים ומלוחים מספיק — כלומר, צפופים מספיק כדי לשקוע, ולפנות מקום למים המביאים איתם עוד חום מהדרום.
עשרות מודלים מראים שדפוס הזרימה הזה כנראה רגיש מאוד לתוספת מים מתוקים אל צפון האטלנטי. זהו אחד ה"מתגים" במערכת. אם תתחולל "המתקה" של פני הים, עלולה המערכת "לקפוץ" ברגע מסוים לשיווי משקל חדש. שקיעת המים עלולה להיפסק לגמרי או להתקיים מול חופי צרפת, המים ישקעו לעומק רדוד יותר, הזרמים מהדרום ייחלשו, החום יצטבר בדרום האוקיינוס האטלנטי וצפון־מערב אירופה תתקרר בשלוש עד חמש מעלות.
לא קשה לראות מדוע רבים חוששים שההתחממות הגלובלית עלולה להיות הגורם שיעורר היפוך אקלימי כזה: חימום פירושו העצמה של מחזור המים; יותר אדי מים יתאדו מהאוקיינוסים באזורים הטרופיים וישמשו כדלק למזג אוויר סוער יותר. יותר גשמים ושלגים על פני היבשות יגבירו את זרימת המים המתוקים בנהרות חזרה היישר אל אותם אזורי מפתח בצפון האוקיינוס האטלנטי. חימום והמסה של קרח ים באזור הארקטי תורמים אף הם מים מתוקים, ואם קיים במערכת "מתג" כלשהו, אין צורך בתהליך עז במיוחד. גם תוספת קטנה יחסית של מים מתוקים עלולה להפוך את המערכת על פיה. לפי המודלים, מרגע שנפסקה שקיעת המים, עשויות לחלוף מאות שנים עד שתתחיל מחדש.

סוגיה של ביטחון לאומי
שינויי האקלים החדים אינם תגלית חדשה. במאמר "אקלים כאוטי" טען ברוקר, כבר ב־1995, כי 10,000 השנים האחרונות הן יוצאות דופן בהיסטוריה של כדור הארץ. התקופה הזו, שבה התפתחו הציוויליזציות האנושיות, התאפיינה באקלים יציב ורגוע יותר מאשר כל תקופה באורך דומה במאה אלף השנים האחרונות. היפוכים אקלימיים שגררו שינויים מהירים ונרחבים מוכרים כבר יותר מעשור שנים בקרב חוקרי האוקיינוסים והאטמוספרה, ובקרב פליאוקלימטולוגים (חוקרי אקלימי העבר), למרות שעד לאחרונה קיבלו מעט מאוד פרסום בחוגים רחבים יותר של מדענים שעוסקים בשינויי אקלים.

"ככל שיש לנו יותר מידע על אקלימי העבר, כך מתברר לנו כמה מעט אנו מבינים את מערכת האקלים, ועד כמה היא רגישה ודינמית"

"אם נסתכל בקנה מידה רחב מספיק, נראה כי השינויים החדים הם הכלל", אומר אלי, שהוא גם יושב ראש הוועדה לשינויי אקלים חדים של האקדמיה האמריקאית הלאומית למדעים, שפרסמה ב־2002 את הדו"ח "שינויי אקלים חדים – הפתעות בלתי נמנעות". פרסומו של הדו"ח כופה למעשה מושגים חדשים על הוויכוח באשר להתחממות הגלובלית. עדיין ניתן לדמיין שכדור הארץ יתחמם לאיטו, והנוף ומזג האוויר ישתנו בהתאם. אבל בהחלט ייתכן ששינוי חריף הרבה יותר יתחולל, כדוגמת השינויים שחלו בעבר.
רוברט גאגוסיאן, נשיא המכון האוקיינוגרפי בוודס הול, מסצ'וסטס, אחד ממרכזי המחקר הפעילים ביותר בנושא, טוען שכלכלנים, פוליטיקאים ואנשי עסקים, ובעקבותיהם מנהיגים ברחבי העולם, מתכוננים לקראת תסריטים של התחממות גלובלית איטית והדרגתית, בעוד שייתכן כי ההפך הוא שיקרה. הוא מציע להתכונן לאפשרות שהזרימה בצפון האטלנטי תיפסק במהירות, ושבעקבותיה תרדנה הטמפרטורות בצפון האטלנטי ובצורות יתרחשו באפריקה בעוד שבחלקים אחרים בעולם תימשך ההתחממות ההדרגתית.
הפרסומים בעיתונות המדעית וההבנה שחימום גלובלי עשוי להוביל לקירור עז בצפון־מערב אירופה הציתו את דמיונם של רבים, שאולי השתעממו מהתחזיות המעיקות על התחממות הדרגתית ועליית פני הים. לאחרונה מתפרסמות כתבות רבות עם כותרות הזועקות "תקופת הקרח החדשה" ו"השמיעו את פעמוני האזעקה", המאיימות שהתחממות תוביל באופן פרדוקסלי להתקררות חזקה, מהירה ונרחבת בחצי הכדור הצפוני. הכיסוי התקשורתי הזה מעורר אי נחת אפילו בקרב החוקרים המצוטטים בהן, שכן מרוב הכתבות משתמע שהשינוי החד כבר מתרחש ואנחנו עומדים בפתחה של תקופת קרח חדשה. לעומת כתבות אלה, התחזיות המדעיות לא מתיימרות לייחס ל"היפוך אקלימי" ממדים של תקופת קרח שבה כוסו בקרחונים חלקים נרחבים של היבשות, ואינן מנסות לשער את הסבירות להתרחשותו של שינוי אקלימי חד ומהיר. לא כל תרחיש אפשרי הוא גם סביר, אבל במקרה הזה, גם כשהסבירות אינה ידועה – השלכותיו של האירוע, אם יתרחש, הן כה עזות עד שהביאו את הפנטגון להעביר מסר המדרבן את הממשל האמריקאי לשנות את הדיון בנושא מוויכוח מדעי לסוגיה של ביטחון לאומי.
המתריעים מפני שינוי אקלימי חד מדגישים את העובדה שהשינוי הפתאומי האחרון, לפני כ־13 אלף שנה, היה בעיצומה של ה"התחממות הגלובלית" האחרונה, בעת ההתאוששות מהקיפאון של תקופת הקרח. בתקופה זו היה גודלן של כיפות הקרח עצום יחסית להיום, וזוהי אחת הנקודות שעליה מצביעים הספקנים. חוקרים רבים מתנים את הטלטלות האקלימיות בכוחות הפועלים בתוך כיפות הקרח וביחסי הגומלין שלהם עם האוקיינוסים. בהפוגות שבין תקופות הקרח ובהיעדר קרחונים נרחבים, טוענים המתנגדים, שינויי אקלים מהירים הם בלתי סבירים, ואולי אף בלתי אפשריים. הם אף מצביעים על כך שלא כל המודלים מציעים קיומו של "מתג" השולט במערכת.
גם המתנגדים להתחממות הגלובלית אינם שוללים את העובדה שריכוז הפחמן הדו חמצני וגזי חממה אחרים באטמוספרה עולה. חלקם אף מסכימים שבעשורים האחרונים עלו הטמפרטורות (למרות שהעובדות עדיין רחוקות מלהיות מוצקות), אך לטענתם לא הפעילות האנושית היא האחראית למגמת ההתחממות, אלא תהליך טבעי בלתי נשלט.
חברי הוועדה לשינויי אקלים חדים של האקדמיה האמריקאית הלאומית למדעים נחרצים הרבה פחות. יואכים מרוצקה מהמרכז האוקיינוגרפי בסאותהמפטון, אנגליה, שעובד רבות בפיתוח מודלים אקלימיים, מעיד ש"ככל שיש לנו יותר מידע על אקלימי העבר, כך מתברר לנו כמה מעט אנו מבינים את מערכת האקלים, ועד כמה היא רגישה ודינמית". וריצ'רד אלי מזכיר את עצם העובדה שלאקלים יש היסטוריה ארוכה של שינויים מהירים ומצביע על מגמת העלייה העכשווית החדה בפחמן דו חמצני באטמוספרה, שאין שני לה בהיסטוריה של גלעיני הקרח בגרנלנד.
"בהיעדר מידע טוב יותר, עלינו להניח שפעילות אנושית עשויה לזרז את התרחשותו של שינוי חד, ולו משום שאנחנו משנים את המערכת", אומר אלי ומסכם במלים פשוטות: "כדי ליפול בגרם מדרגות חשוך צריך להסתובב בחדר. כדי להפעיל בטעות מתג אור בחדר חשוך צריך למשש את הקירות. אם אתה מאמין שחוסר יציבות טבוע באקלים, הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות בו הוא ניסוי ענקי ובלתי מבוקר".

הפוסט התחממות כדור הארץ: היום שאחרי – הגרסה המדעית הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט אלפים: לצעוד על קרחון הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט גרינלנד – נאסא מחפשת אחר ברווזי הגומי הופיע ראשון במסע אחר

בקילומטר ה־18 אני נפרד מהגוף, מתחיל לרחף מגובה העיניים. הגוף נע מתחתי בקצביות ממכרת, אני שומע את כפות רגלי הולמות בקרקע הקפואה. העיניים בולעות את המראות, את הים הזרוע קרחונים כחולים וזקופים כמו מסגדים בתורכיה, את הסלעים המזדקרים מן המים לאחר שהיו מכוסים במעטה קרח כל החורף. ברקע נמשכת הקצביות החדגונית, כאילו היא מכתיבה לי את הקצב ולא להיפך.
הקילומטר ה־21, חצי הדרך אל קו הסיום. אני מרגיש את האוויר הקפוא והצלול עוטף אותי, חסר ריח לחלוטין. אוויר שלא עישנו בו, שלא צבר חלקיקי עשן ממדורות או מארובות, נקי מעפר ומאפר. הרגליים מטפסות במעלה הקרחון, צעדי הריצה נבלעים בשלג הרך. הרוח מתגברת, מצליפה ללא רחם על לחיי הימנית, מסיטה אותי ממסלולי, מאיימת לקרוע מעלי את המעיל ואת מעט החום הנעים שאופף אותי. אני סוגר את הרוכסן ומהדק לראשי את הכובע. הרוח שואגת, מרימה ענני שלג ופתיתי קרח שמצליפים בפני. מסביב, ים של לובן. הגוף קורא לי. הריצה במעלה הקרחון התלול נותנת את אותותיה, הריאות זועקות לאוויר, הבל נשימותי מתערבל ברוח הקרה ונסחף במהירות הרחק משם, לעבר הים.
זה אותו הים שהביא אותנו לכאן לפני חמישה ימים, באונייה שעל סיפונה מאה רצי מרתון מקנדה, ארצות־הברית, סין, בלגיה, רוסיה, שוודיה, ארגנטינה, אוסטרליה, דרום־אפריקה, ניו־זילנד ואחד מישראל, על מנת להשתתף במירוץ היחיד שנערך ביבשת הלבנה – מסלול ריצה של 42.2 קילומטרים באי קינג ג'ורג'. המועד שנבחר – חודש פברואר, הנחשב חודש קייצי באנטארקטיקה: 19 שעות אור ביממה וטמפרטורות הנעות בין חמש מעלות צלזיוס מעל לאפס לחמש מעלות מתחתיו.
האונייה – ספינת מחקר רוסית שהוסבה לספינת טיולים – הפליגה מהעיר הארגנטינית אושואייה (Ushuaia), העיר הדרומית ביותר בעולם, שבקצה ארץ האש. מעבר דרייק (Drake Passage), חלק הים המפריד בין כף הורן שבדרום ארץ האש לבין אנטארקטיקה, זכה לכינויים "רחבת הריקודים של השטן" ו"זולל הספינות", ולא בכדי: למעבר הצר הזה, כ־1,000 קילומטרים רוחבו, נדחסת מסת מים עצומה. 140 מיליון טון של מים זורמים הנה מדי יום מן האוקיינוסים – ההודי, השקט והאטלנטי – ונהדפים מזרחה, מסביב לאנטארקטיקה. הגלים כאן הם הגבוהים בעולם, עד 20 מטרים לעיתים.
כך בים. למעלה, באוויר, שקעים ברומטריים סובבים את אנטארקטיקה, רוחות שואגות וסופות אימתניות, שבגינם כינו ספנים את קווי הרוחב באיזור זה: The Roaring Forties ("ה־40 השואגים"),  The Howling Fifties ("ה־50 המייללים"), The Screaming Sixties ("ה־60 הצורחים").
במשך שלושת ימי ההפלגה חרקו ונמתחו שרשראות הפלדה שחיברו את כסאות חדר האוכל לרצפתו בספינה הרוסית. לארוחות הבוקר לא היה ביקוש רב: המעטים ששרדו את טלטולי הלילה הקשים ירדו לחדר האוכל המתנדנד בפראות, נאחזים בעמודים ובשולחנות בדרכם לאוכל שנותר מיותם על המזנון. כמו סימוּן של ברית בין חברי כת סודית, לכולם מדבקה מאחורי האוזן, שתפקידה להקל על ההתמודדות עם מחלת הים.
את רוב שעות היממה העברנו שרועים במיטה, תוהים מנין נולד המיתוס על האהבה של תינוקות לנדנודים. מדי פעם העזנו לעלות אל גשר הפיקוד, להתבונן בגלים האדירים הנשברים על חרטום האונייה ולהקשיב לקפטן מיקלוביץ' מפקד על ספינתו ביד רמה. וגם לתהות, בשקט, למה בעצם החלטנו לרוץ ריצת מרתון באנטארקטיקה.

היבשת שאינה שייכת לאיש

בשעה שאני מבוסס בשלג במעלה הקרחון, נלחם על כל נשימת אוויר, חוזרת השאלה "למה". למה אני עושה את זה? אני כבר מכיר אותה. היא תמיד מגיעה – קנטרנית, רעה, תוקפת ברגעי החולשה, מפתה את הגוף העייף ואת הריאות הכואבות לעצור, לנוח, לוותר. אבל מפעם לפעם ההתמודדות איתה קלה יותר. היריב הלעגני, המנצל את רגעי החולשה, כבר מוּכּר, אפשר להביס אותו אם רק לא אתפתה להקשיב לשירת הסירנות שלו.
עוד מטרים אחדים ואני על פסגת הקרחון. היבשת הלבנה נפרשת לפני כמו מפה של שבת, נשפכת לים כחול, שפה ושם אפשר להבחין בסנפירי לוויתנים המפלחים אותו. הנוף עוצר הנשימה -הקצרה ממילא – הוא רק חלק מהתשובה לשאלת ה"למה". אני בקילומטר ה־30. מרחוק אני רואה את הצריפים האדומים של בסיס המחקר הרוסי, אחד מ־40 בסיסי מחקר הפזורים באנטארקטיקה. כ־1,500 אנשי צוות שוהים בהם, וזוהי כל האוכלוסיה – הזמנית והמתחלפת – ביבשת הענקית הזאת, שגודלה פי אחד וחצי משטח ארצות־הברית.
בעולם שמצפון ליבשת הלבנה, נקבעת הבעלות על מדינות בדרך של כיבוש במלחמה, רכישה בכסף, חזקה מכוח התיישבות היסטורית או חדשה, צו "אלוהי" או קבלת עצמאות ממדינה ריבונית. לא באנטארקטיקה. מעולם לא היתה בה התיישבות קבע, מעולם לא התחוללה מלחמה על אדמתה, מעולם לא נרכשו חלקים ממנה והיא לא הוזכרה בשום הקשר דתי. אנטארקטיקה לא היתה שייכת לאיש עד שהתגלתה.
מדינות שונות, כמו צ'ילה, ארגנטינה, ניו־זילנד ואוסטרליה, טוענות לבעלות על חלקים מן היבשת בשל קרבתן הגיאוגרפית. מדינות אחרות, ובהן אנגליה, נורווגיה וצרפת, טוענות לבעלות על חלקים ממנה משום שמשלחות מטעמן הגיעו ראשונות לנקודות מסוימות ביבשת. למדינות אחדות יש אזורי מינהל בה.
בכניסה לבסיס הרוסי שלושה מדענים מזוקנים שעוּנים על הזחל"ם שפילס את הדרך לרצים, מעשנים ובוהים בי באדישות. אני מברך אותם לשלום ברוסית, והם מגיבים כמי שהקיץ בפתאומיות משינה, במקהלה של ברכות. לידם בקבוקי השתייה למשתתפי המרתון. פתיתי קרח התחילו להתגבש עליהם מאז הונחו כאן בשעות הבוקר, והמים קרים מאוד. הגוף משווע לנוזלים. הקור העז והרוח החזקה מייבשים את הפה. אני מנער את הבקבוק ולוגם מעט, ועוד קצת, מזהיר את עצמי לא להתפתות לשתות יותר מדי.
אני שוב בדרך. הקילומטר ה־34. השמש במרכז השמים, מתגלה ומסתתרת לסירוגין מאחורי עננים מזדמנים. מסנוורת בלי לחמם. אני רואה את צל העננים על הגבעות לידי ומשתעשע ברדיפה אחריהם. הקור, הרוח והמרחק מתחילים להשפיע. הגוף נחלש במהירות. התופעה שרצים למרחקים ארוכים מכנים "הקיר" נמצאת כאן, איתי: אי־אפשר להמשיך, נקודה. הגוף דורש אנרגיה, ואם זו לא תגיע – הוא ייעצר. כמה שאאמץ את כוח הרצון ואהיה נחוש, הקיר יעצור אותי. אני שולף את שקית התאנים שבכיס מכנסי, תאנים שנקנו אצל עמרני בשוק הכרמל, בין הדגים והפיצוחים. הפרי הים־תיכוני הזה עושה נפלאות גם באנטארקטיקה. אני מבקיע את ה"קיר" וממשיך לרוץ.
מבנה צהוב־כחול של הכנסייה הצ'יליאנית מזדקר מעל לקו הרכס. הצלב לא שייך לכאן, לא נדבק. אנטארקטיקה היא מקום חילוני, שבטרם המצאת האלוהים. מקום שאלוהים לא מתחבר אליו. יופי והדר בראשיתי, נטול שכר ועונש, נטול העולם הבא. סוף הדרך. אני עובר את הכנסייה, שמח להשאיר אותה מאחור.
ב־1961 חתמו עשרות מדינות, העוסקות במחקר מדעי באנטארקטיקה, על אמנה מטעם הקהילה המדעית הבינלאומית. האמנה קובעת כי היבשת תשמש לצורכי שלום בלבד, עם חופש מוחלט למחקר מדעי וחופש תנועה לכל העובדים בה. נאסר להקים בסיסים צבאיים באדמתה, להשתמש בה כשטח ניסויים לנשק או כאתר לפסולת גרעינית ולנצל את משאבי הטבע שלה. כל האיזור שמדרום לקו הרוחב 60 הוא כיום שמורת טבע.

אל קו הסיום
הקילומטר ה־38, הבסיס הסיני באופק. ממנו יתחיל החלק האחרון במסלול המעגלי של המירוץ, אל קו הסיום. הבסיס נראה נטוש. הרחבה עם הדגל מחזירה אותי לרגע לצבא, ואני שומע את ה"פסססט" המוכר להחלפת האלונקה. הקילומטר ה־40. קבוצת פינגווינים מהדסת לעברי, אני מתפתה לעצור ולהתבונן ומיד מתחרט. שריר נתפס ברגל ימין ואני מדדה כדי לשחרר אותו. לרגע, אני לא שונה בהרבה מהפינגווינים.
בספרות הריצה נהוג לסווג את הרצים לקטגוריות אחדות. הקבוצה הראשונה היא "הג'וגרים", ללא תוכנית אימונים או שאיפות גדולות. לעיתים הריצה היא מטלה עבורם, אך הם מפיקים ממנה די סיפוק כדי להתמיד בה. אחריהם נמצאים "המתחרים", אלה שרצים כדי לנצח, כדי לשפר זמן, שהתחרות היא טבע שני להם. הריצה איננה עיסוק מרכזי בחייהם, אך כתחביב מוקדש לה מקום – וזמן – של כבוד. בקטגוריה השלישית נמצאים "המנצחים" – אצנים המנצחים בתחרויות לאומיות, בקטגוריות גיל, באליפויות אזוריות וכדומה. הריצה היא עיסוק חשוב, ולעיתים עיקרי, בחייהם. הקבוצה הרביעית, המוכרת והמתוקשרת ביותר, היא קבוצת "האתלטים": אלופי העולם, האצנים והאצניות המובילים את שיירת הרצים באליפויות העולם ובמירוצים היוקרתיים האחרים. עבורם הריצה היא מקצוע.
מעבר לכל הקטגוריות האלה, ישנם רצים. כך סתם, בלי תואר. אנשים שרצים כמו שציפורים עפות, כמו שדגים שוחים, שהריצה בשבילם אינה תלויה בדבר: לא בתוצאה, לא בתחרות. גם בלי הישגים הנמדדים בדקות ושניות הם ימשיכו לרוץ. הריצה אינה במרכז חייהם. היא חלק אינטגרלי מהם. רוב האנשים שהפליגו איתי לאנטארקטיקה שייכים לקבוצה האחרונה הזו: אנשים שפשוט אוהבים לרוץ, שנוסעים לקצה העולם כדי לרוץ.  לכמה מהם, המרתון באנטארקטיקה היה גולת הכותרת ברפרטואר הריצות שלהם, בצד ריצות מפורסמות ורבות משתתפים אחרות (ראו מסגרת).
הקילומטר ה־41. ה"למה" נעלם כבר מזמן, נרמס בלי משים מתחת לסוליות בדרך הארוכה. מנוחה או פרישה שוב לא באות בחשבון, ובעצם לא באו בשום שלב. אורך המרתון הוא מרחק מקרי שנקבע לפני כ־2,500 שנה בחלק אחר של העולם. הגוף יכול לו אם הנפש תרצה. אני על גבול הבסיס של אורוגוואי. רואה את העומדים בקו הסיום. תחילה מגיעים אלי המראות של הידיים המוחאות כפיים, אחר כך נישאים לקראתי ברוח העזה קולות העידוד. בעוד שעתיים נעלה על סירות הזודיאק, שיפלסו את דרכן בין הקרחונים ויחזירו אותנו אל הספינה, למסע הארוך צפונה.

תודה לחברות "Adidas" ו"CEBE sunglasses" על העזרה בהפקת הכתבה.

מדריך מסע אחר לאנטארקטיקה

הפוסט ריצת מרתון באנטארקטיקה: לרוץ כמו שציפורים עפות הופיע ראשון במסע אחר