כבר ביציאה מגוודלחרה נפרשים בפניך מלוא העין שדות האֲגָבָה הכחולה, הצמח שממנו מייצרים את הטקילה, ושרבים טועים לחשוב שהוא קקטוס. השדות נמתחים עד האופק, ולקראת סוף היום, כשהשמש מתחילה לשקוע ושולחת לצדדים קרניים כתומות, האגבה משנה את צבעה ומקבלת הילה בגוון אולטרה־סגול. האוטובוס עובר עוד מסילת רכבת ועוד שדות אינסופיים של אגבה כחולה, ולבסוף מגיעים אל היעד, העיירה שעל שמה נקרא המשקה – או בעצם להפך, מי יודע – טקילה (Tequila). הנהג מדומם את המנוע, פותח את הדלת וצועק "טקילה!".

אני לא זוכר מתי היתה הפעם הראשונה ששמעתי על קיומה של עיירה בשם טקילה במקסיקו, אבל מהיותי חובב טקילה מושבע, לא היה סיכוי שאגיע למקסיקו ואוותר על ביקור במקום הזה. כנראה לא הייתי היחיד שהשם הזה נשמע לו טוב מכדי להיות אמיתי: בחורה מקסיקנית שביליתי בחברתה סירבה להאמין שהתחנה הבאה שלי היא עיירה בשם טקילה במחוז חליסקו. אין מקום כזה, טענה בתוקף וכמעט שכנעה אותי שהסיפורים על העיירה הם רק יחסי ציבור של יצרני הטקילה. ספוג בכמויות לא קטנות של המשקה עלעלתי במדריך הטיולים. הוא לא הותיר מקום לספק – העיירה טקילה עומדת על תלה כבר מ־1656.

תושב טקילה מעביר את דוכן הטאקוס שלו ברחובות העיירה המנומנמת

ערד, גרסת מקסיקו
במשך כל הנסיעה ניסיתי לדמיין איך תיראה טקילה. האמת שקיוויתי שסיפורי המערב הפרוע יקומו לתחייה מול עיני, כולל שיכורים מתעופפים מדלתות הסלון וקלינט איסטווד בוהה במבט אדיש ואקדח מעשן בידו. ירדתי עם שאר הנוסעים במפגש הדרכים שבין הכביש המהיר לכניסה לעיירה, נשמתי את האוויר היבש והבטתי סביבי. טקילה הזכירה לי יותר מכל את ערד, עיר הולדתי שכוחת האל. הרגשה מוזרה. במבט ראשון המקום נראה סטנדרטי, שלא לומר רדום – עיירה קטנה, אנשים פשוטים, רחוב ראשי אחד, בתים נמוכים, צבעוניות אופיינית למרכז אמריקה. איפה התיירים? איפה ההסיינדות (האחוזות) המפורסמות? איפה השיכורים? איפה קלינט איסטווד?

מוזג בבר במבשלת קוארבו. בעיירה אפשר למצוא הסיינדות של יצרניות טקילה גדולות ומפורסמות כקוארבו, סאוזה וטרס מוחרס

לאחר שיטוט קצר ברחובות איתרתי מלון פשוט. בכניסה נמנם לו פקיד קבלה חביב ששמח לעזור, אבל שמח הרבה יותר לחזור למנוחת הצהריים. החדר שקיבלתי היה מרוהט בסגנון דירת רווקים בלויה, פוסטר של פֵּרות העונה על הקיר, בלקון משותף לכל החדרים ונוף מקסים המשקיף להרים הסמוכים. נזכרתי במטרת בואי לכאן: לשתות טקילה, לכתוב על טקילה, לראות שדות כחולים של אגבה ולהוריד את הקצב למינימום. זו לא צריכה להיות בעיה, בעיקר בסעיף הורדת הקצב. טקילה מציעה לאורחיה אטרקציות תיירותיות הקשורות בטקילה – מוזיאון טקילה, ביקור במבשלות טקילה וסיור בהסיינדות של החברות השונות הפזורות ברחבי העיר ובאזור כולו – בהן של חברות גדולות ומפורסמות כמו קוארבו, סאוזה וטרס מוחרס, וגם של לא מעט חברות קטנות ולא מוכרות. רציתי לצאת לסיור בהרים, לראות את שדות האגבה מקרוב. חשבתי שכדאי לגשת ללשכת התיירות הרשמית של העיירה, שנמצאת בכיכר המרכזית. לשכת תיירות? בוּדקֶה היא מילה נכונה יותר. לפעמים פתוח שם, ולפעמים לא. כרגע לא.

בעודי מנסה לשווא לקבל תשובה חד־משמעית בעניין סיורים מאורגנים או אפילו בעניין שעות הפתיחה של המשרד לכדה מרחוק את תשומת לבי קבוצה של פועלים שחזרו הביתה, עייפים ורצוצים. אלה היו החִימָדוֹרֶס, קוצרי צמח האגבה, העובדים בשדות האגבה. כמה מהם עדיין סחבו על כתפיהם את הסכינים העגולות והייחודיות שבאמצעותן קוצצים את הצמח הגדול. תהיתי אם אוכל לראות אותם בפעולה. בספרדית בסיסית שאלתי כמה תושבים מקומיים איפה אוכל לפגוש חימדורס. רובם השיבו לי במבט תמה "למה אתה רוצה לפגוש חימדורס?", אך בסופו של דבר קיבלתי תשובה: בחמש בבוקר, ליד כיכר הכניסה לעיר. משם יוצאות ההסעות לשדות.

פועלים בשדה האגבות. חום ולחות בלתי אפשריים

חמש בבוקר, וקר
למחרת היום, בחמש בבוקר בדיוק, עוד לפני שהציפורים העלו בדעתן לצייץ, יצאתי אל הכיכר המרכזית. בחוץ היה עדיין חושך והאוויר היה קר. עמדתי לבדי. המוניטין המקסיקניים על אודות אי־ההקפדה על לוחות זמנים לא נרכשו לחינם. אבל לאט לאט התחילו להתאסף הפועלים, מגיחים מהחשכה עם הסכין העגולה על הכתף, רדומים עדיין, כובע מצחייה מסתיר את פניהם, נעמדים בקבוצות, מעשנים ומדברים. עוד יום עבודה עומד להתחיל. פרצי צחוק עלו מהחבורה הגדלה והולכת. לא היה קשה להבין שהבדיחה היא אני, גרינגו שעומד בפינה בחמש בבוקר עם מצלמה ופנקס.

תשומת הלב הוסבה ממני, לשמחתי, כשלכיכר הגיעו שתי בחורות, כנראה עובדות באחת מחברות הטקילה. ג'ינס צמוד, בושם מתוק, קול צייצני. גברים הם גברים בכל מקום, ולא משנה מאיפה באנו, כולנו דוברים את שפת המאצ'ו האוניברסלית. בתוך שנייה השתנתה האווירה. בטח שאני יכול להצטרף אליהם, אין שום בעיה.

דקות אחר כך מצאתי את עצמי בטנדר עם עוד עשרים פועלים. מוזיקת רנצ'רה (הקאנטרי של מקסיקו) בקעה בווליום רצחני מרמקולים בגודל לא הגיוני והנעימה את זמנם של הנוסעים בדרך לשדות האגבה. אחרי נסיעה של עשרים דקות בשבילים הקטנים שחתכו את השדות הגענו לאזור העבודה. ירדנו מהטנדר, הפועלים הדליקו מדורה קטנה, ולאורה (ולחומה) אכלנו כריכים עם שעועית ואבוקדו. ארוחת בוקר של עמלים.

הקבוצה התחלקה לשניים: החימדורס, שהיו הרוב בקבוצה, ניגשו לעבודה. ברצינות תהומית ובריכוז רב השחיזו את הסכינים והחלו לקצוץ בשיטתיות את עלי האגבה. יתר חברי הקבוצה, הקָרְגָדוֹרֶס (המעמיסים), העדיפו להתחיל את הבוקר עם סיגריה מגולגלת ומצב רוח רציני פחות. התפקיד שלהם – להעמיס את ליבות האגבה על המשאית אגב ניצול מרבי של המקום – מתחיל מאוחר יותר מזה של החימדורס ואינו מצריך ריכוז רב.

קיצוץ עלי האגבה. עובד מיומן יכול לקצוץ את עלי האגבה, לעקור את הליבה מהאדמה ולהכינה לבישול בתוך פחות משש דקות

אלה קוטפים, אלה מעמיסים
האווירה בחלקו הראשון של יום העבודה היתה כמעט רומנטית, ולרגע שכחתי שהצטרפתי לחבורת פועלים קשי יום: אור מקסים של זריחה, מזג אוויר נעים וקריר, אווירת עבודה קיבוצית והרבה חוש הומור. לואיס, הליצן של החבורה, אלתר שיר שאת המשמעות שלו לא ממש הבנתי, אבל זיהיתי את השם שלי, את המילה fotografo ואת הצחוקים הפרועים שבאו מיד אחר כך. שיתפתי פעולה, צחקתי (אף על פי שהבדיחה היתה עלי) והמשכתי לצלם.

רוב הפועלים צעירים יחסית. הפועלים המבוגרים יותר כבר מראים סימנים של שחיקה מוגברת ועייפות, על אף ההווי השמח ואחוות הפועלים השוררת ביניהם. עבודה בתעשיית הטקילה נחשבת עבודה מכובדת, עם משכורת יפה, תנאים סוציאליים טובים וביטחון כלכלי לאורך זמן, כך שלמרות הקושי הרב והשחיקה המהירה, איש אינו מתלונן.

מלאכת עקירת ליבת האגבה מן הקרקע עוברת באופן מסורתי מאב לבן. קודם כל קוצצים את עליו הגדולים של הצמח בזהירות, שכן הקיצוץ מסוכן, ואחר כך עוקרים את הליבה הענקית מהקרקע. מכיוון שעלי האגבה קשים לקיצוץ, החימדורס נאלצים לשייף את סכיניהם בעזרת אבני השיוף הצמודות לחגורתם מדי שניים או שלושה צמחים. מפאת גודלו העצום של האגבה, שגובהו יכול להגיע למטר ויותר ומשקלו למאה קילוגרם, נדרשים לעקירתו שני חימדורס. חימדור מיומן יכול לקצוץ את עלי האגבה, לעקור את הליבה מהאדמה ולהכינה לבישול בתוך פחות משש דקות.

שיטה מסורתית של העמסת האגבה. לכובע יש תפקיד חשוב

אחרי שהחימדורס עוקרים את הליבות מעמיסים אותן הקרגדורס על משאית. ברגע שהמשאית מתמלאת עד תום, עושים הפסקה קטנה וממשיכים למשאית הבאה. יום העבודה מתבצע בשלושה סבבים, כל סבב נמשך כשעה, ובין סבב לסבב עושים הפסקה של שלושים דקות המוקדשת לאכילה ולצבירת כוחות. יום העבודה מסתיים ברגע שמתמלאות שש משאיות, ולא יאוחר מהשעה שתיים בצהריים, כי אז החום והלחות הופכים בלתי אפשריים.

כשחזרתי העירה, עייף אך מרוצה, גיליתי שבודקה התיירות חזר לחיים. דיילת חביבה הציעה לי סיור בג'יפ להר הגעש הרדום הנקרא טקילן (Tequilan) וסיבוב בשדות האגבה שלידו. חייכתי ואמרתי לה שהיא הגיעה קצת באיחור. את החוויה של היום לא תוכל לארגן שום סוכנות נסיעות.

מידע מעשי
איך מגיעים?
ממקסיקו סיטי נוסעים באוטובוס מהתחנה המרכזית הצפונית לגוודלחרה (Guadalajara), בירת חבל חליסקו (Jalisco), נסיעה שנמשכת כשמונה שעות, ומשם ממשיכים באוטובוס לטקילה (כשעתיים נסיעה).

מה לראות?
טיולים מאורגנים לשדות האגבה ולהר הגעש אפשר לארגן בלשכת התיירות שליד הכיכר המרכזית. כדאי לבקר במוזיאון הטקילה הרשמי (Museo Nacional del Tequila), הסוקר את ההיסטוריה של העיר, וללמוד על מקורות השם טקילה, על תהליך ייצור המשקה ועוד. כתובת: רחוב Ramon Corona 34. הכניסה בתשלום.
כדאי גם לבקר בהסיינדות השונות:
Cuervo – La Rojeña היא ההסיינדה המושקעת והידידותית ביותר; Sauza – La Perseverancia היא ההסיינדה היפה ביותר, ובה ציור קיר מרשים המספר את סיפור הטקילה. אפשר גם לבקר בהסיינדה del Refugio Herradura – Hacienda San Jose, הנמצאת בעיירה Amatitán, מדרום לטקילה. במבשלה זו שמרו על המבנה המסורתי של ההסיינדה בכך שהשאירו את בתי הפועלים בתוך המתחם.

רוצים להכין מרגריטה או טקילה סנרייז? מתכונים למשקאות טקילה:

טקילה – מתכונים קלאסיים טקילה, המשקה הלאומי של מקסיקו, משמשת להכנת מגוון מרשים של משקאות שמוגשים בברים ברחבי העולם. הנה מתכונים לשלושה משקאות טקילה קלאסיים לכתבה המלאה >