קפה - מסע אחר https://www.masa.co.il/masa_tags/קפה/ Sat, 18 May 2024 15:11:02 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.7.4 "בונה" – טקס הקפה האתיופיhttps://www.masa.co.il/article/%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%98%d7%a7%d7%a1-%d7%94%d7%a7%d7%a4%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%a4%d7%99/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2591%25d7%2595%25d7%25a0%25d7%2594-%25d7%2598%25d7%25a7%25d7%25a1-%25d7%2594%25d7%25a7%25d7%25a4%25d7%2594-%25d7%2594%25d7%2590%25d7%25aa%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25a4%25d7%2599 https://www.masa.co.il/article/%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%98%d7%a7%d7%a1-%d7%94%d7%a7%d7%a4%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%a4%d7%99/#respond Mon, 05 Sep 2022 13:46:03 +0000 https://www.masa.co.il/?post_type=article&p=144390יהודי אתיופיה אימצו באופן מסורתי את המשקה הלאומי, ואת טקס הקפה האתיופי המכונה "בונה". החוקר ניסים קריספיל מספר על תולדות הקפה באתיופיה ובתימן, ועל מבנה הטקס המיוחד. ומה אומרים באתיופיה כאשר רוצים להגיד "אין לי חברים שאפשר לסמוך עליהם"? כן, אין עם מי לשתות קפה

הפוסט "בונה" – טקס הקפה האתיופי הופיע ראשון במסע אחר

]]>
המפגש הראשון שלי עם קפה היה בישראל. במרוקו, ערש הולדתי, היה זה מצרך שנועד לבשם בריחו ובטעמו בתי קפה שצצו במחוזות שלטונם של הכובשים הצרפתים. רוצה לומר, שהצרפתים היו אלה שהכניסו את הקפה למרוקו, עד אז המרוקאים שתו תה שהיה מתוק עד להחריד.

המפגש הראשון שלי עם קפה בישראל יוגדר כחוויה שאינה מלבבת. היה זה בימים הראשונים שלי כפרח צבא, רוצה לומר – "טירון". טעמו של הקפה הזה היה בערך כמו תה שערבבו לתוכו חול מארגז החול של הנכדה שלי, לכן העדפתי לשתות באותם ימים את התה הצבאי שהיה מתוק עד אימה.

חוויה מתקנת לקפה הצבאי עשיתי כשהתחלתי את מחקרי השטח בקרב בני דודנו הערבים, בעיקר אלה שחיו באוהלי קידר, נחשפתי לראשונה לפולי הקפה ולתבלין ההל. ואת העץ שנשא את פירות פולי הקפה פגשתי לראשונה במסע מרתק שעשיתי בתימן ולא ידעתי שמטעי הקפה הראשונים שניטעו במדינות ערב היו בתימן.

עוד על קפה בעולם
עוד על אתיופיה

ראשית הקפה

בשחר ההיסטוריה, פולי קפה תועדו ברמות הגבוהות של דרום אתיופיה כמזון בסיסי. הפולים נכתשו עד דק  ומהאבקה שהתקבלה הכינו לחם.

למרות שנראה כי משקה העשוי משיח קפה שגדל בר ברמות אתיופיה נלגם לראשונה על ידי נזירים.

הטיפוח המוקדם ביותר של קפה היה בתימן ותימנים העניקו לו את השם הערבי קהווה, שלימים הפך גם כינוי לבתי קפה.

יהודי אתיופיה אימצו באופן מסורתי את המשקה הלאומי, ואת טקס הקפה האתיופי המכונה "בונה".

האתיופים מספרים שפולי קפה התגלו באתיופיה  בסביבות שנת 800 לספירה על ידי רועה שהעיזים  שלו רעו בין שיחי קפה שגדלו בר. העיזים אכלו את  הפרי האדום והחלו להשתובב, לקפץ ולרקוד. הרועה שצפה במחזה המוזר, קטף פירות והביא אותם לנזירים שהתבודדו בסביבה.

הנזירים שלא הכירו את הפרי, השליכו את הפירות לאש. העשן שהתאבך מהאש היה בעל ארומה משגעת. הנזירים הוציאו את פולי הקפה הקלויים מהאש, כתשו אותם והשליכו את הפולים הכתושים לתוך מים רותחים.

הם גילו עד מהרה שלמשקה היה טעם מיוחד שהמריץ את פעילותם הגופנית, איפשר להם להישאר עירניים ולנהל את תפילותיהם גם לתוך הלילה.

האתיופים מספרים שפולי קפה התגלו באתיופיה  בסביבות שנת 800 לספירה על ידי רועה שהעיזים  שלו רעו בין שיחי קפה שגדלו בר. העיזים אכלו את  הפרי האדום והחלו להשתובב, לקפץ ולרקוד

האתיופים מספרים שפולי קפה התגלו באתיופיה  בסביבות שנת 800 לספירה על ידי רועה שהעיזים  שלו רעו בין שיחי קפה שגדלו בר. העיזים אכלו את  הפרי האדום והחלו להשתובב, לקפץ ולרקוד

הטקס

טקס קפה אתיופי תמיד נופל בחלקה של אישה צעירה. המארחת המיומנת הזו לובשת שמלת כותנה לבנה מסורתית הרקומה בחוטים צבעוניים. תנועותיה המיומנות מרוממות את הפעולה הפשוטה יחסית של קלייה, כתישה, בישול ומזיגת קפה לרמה של אמנות. ילדים רבים עדים לטקס הקפה כמעט כל יום – ועד שלוש פעמים ביום.

במשקי בית מסורתיים, לעיתים קרובות, המשימה הראשונית של הילד תהיה לשאת בזהירות כוס קפה לכל אורח. לפעמים, הילד יציע את הכוס הראשונה לאורח הכבוד. אולם באופן מסורתי, הכוס הראשונה תוענק לקשיש שבאורחים. זו אחת הדרכים הרבות בהן התרבות האתיופית מחברת ומכבדת את זקניה .

נהוג לשתות שלוש כוסות בטקס (Abol, Tona, ו-Baraka), כנגד שמותיהם של שלושת הנזירים שנסעו מאתיופיה לבית לחם כדי לחלוק כבוד לישו התינוק שזה עתה נולד. הם העניקו לבני משפחתו  שלוש מתנות: זהב, לבונה ומור. שלושת הכוסות אמורות לכבד את הנזירים  ואת המסע הארוך שלהם שבמהלכו שתו קפה כדי לקיים את עצמם.

ל"בונה" יש רלוונטיות מיוחדת לנשים  ‏שכן זהו טקס בהובלת נשים המתקיים בכל יום ובכל עת.

טקס הקפה הוא גם הזדמנות לחלוק חדשות, להחליף רכילות ולדון בפוליטיקה מקומית – כל טקס יכול להימשך בין חצי שעה למספר שעות.

למרות שהקפה החזק מוגש שחור, בדרך כלל האורחים ממתיקים כל כוס עם כמה כפיות סוכר לפני השתייה. יש הממליחים את הכוס, או מוסיפים לה חמאה. אולם, יש דבר אחד שאסור לאורחים לעשות: לסרב לשתות את הקפה.

על שולחן הטקס תהיה תמיד אגודה של פיגם – Tenadam באמהרית. יש המתבלים את הקפה בעלי פיגם המוסיפים לו ניחוח מיוחד.

לפני שמתחיל טקס קפה אתיופי, המארחת מקטרת מור, לבונה או סממן קטורת אחר כדי לטהר את האוויר מרוחות רעות. לאחר מכן, היא מציעה לאורחיה חטיפים מסורתיים, העשויים לכלול פופקורן, בוטנים או שעורה מבושלת.

זרעי קפה גולמיים נשטפים בכדי להסיר את קליפתם ואחר כך קולים אותם עד שהם מתכהים ובורקים. או אז המארחת מסלקת את פולי הקפה מהאש ומנופפת במחבת כדי ליצור אווירה ארומטית.

פולי הקפה הקלויים נטחנים ביד בעזרת מכתש – "מוקצ'ה" ועלי – "זנזה", לאחר מכן מועבר הקפה הטחון ל "ג'בנה" , כד חימר העשוי בעבודת יד, בעל תחתית שטוחה וצוואר ארוך וצר, יוצקים לתוכו מים ומניחים אותו על מקור אש עד לרתיחה. המארחת מוזגת את הקפה החם במיומנות לתוך ספלי חרסינה.

טקס קפה אתיופי תמיד נופל בחלקה של אישה צעירה

טקס קפה אתיופי תמיד נופל בחלקה של אישה צעירה

קפה הוא הלחם שלנו

הפתגם האתיופי – Buna dabo naw . "קפה הוא הלחם שלנו", ממחיש את רמת חשיבותו של הקפה בכלכלת תושבי אתיופיה.

כשאתיופי אומר "אין לי עם מי לשתות קפה", הוא  מתכוון לכך שאין לו חברים טובים שהוא יכול לסמוך עליהם. וזה מצביע על התפקיד החברתי העצום שיש לצריכת קפה באתיופיה ולעובדה שלעתים קרובות אנשים מתאספים על קפה לשיחות העוסקות בחיי היום יום.

כמו השאמאנים בקרב האינדיאנים האמריקאים המשתמשים בטבק או בצמחים אחרים כשיקוי זרז לחזון השמאני, גם קפה אתיופי משמש כטריגר לגילויים חזקים בקרב פותרי חלומות מסורתיים ומתקשרים עם הרוח, הנפוצים בעיקר במחוזות שהמצוקה גדולה בהם.

אתיופיה היא יצרנית הקפה הגדולה באפריקה והיצרנית החמישית בגודלה בעולם ומהווה 4.2% מתוצרת הקפה העולמית. תעשיית הקפה באתיופיה תורמת עד 10 אחוז מהתמ"ג של אתיופיה ומספקת פרנסה לכחמישה עשר מיליון חקלאים אתיופים בכל רחבי המדינה.

———–

נסים קריספיל הוא חוקר ואוטודידקט ישראלי. כתב ספרים ומאמרים רבים בחקר ארץ ישראל ובמיוחד בנושא צמחי הבר שלה ושימושיהם בתרבות האנושית

הפוסט "בונה" – טקס הקפה האתיופי הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%98%d7%a7%d7%a1-%d7%94%d7%a7%d7%a4%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%a4%d7%99/feed/ 0
מקומות יפים לקפה: מדריךhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a7%d7%a4%d7%94-%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%9a/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%25a7%25d7%2595%25d7%259e%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%259c%25d7%25a7%25d7%25a4%25d7%2594-%25d7%259e%25d7%2593%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%259a https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a7%d7%a4%d7%94-%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%9a/#respond Mon, 14 Jun 2021 08:04:24 +0000 https://www.masa.co.il/?post_type=article&p=140510המדריך המלא לקפה בשטח: איך הגיע הקפה לארץ והפך לתרבות שלמה, איך מכינים קפה בשטח ומהם סודותיו. יואב יעקובי סוקר עבורנו עשרה מקומות, בעיקר תצפיות עם נוף נפלא, המתאימים לבישול קפה משובח. ואיך יודעים אם הוא הצליח? זה סוד

הפוסט מקומות יפים לקפה: מדריך הופיע ראשון במסע אחר

]]>
ערכת קפה או פק"ל קפה הם חלק בלתי נפרד מהישראלים החל מהמילואימניקים, הג'יפאים, רוכבי ורוכבות האופניים, הטרקרים, מטפסי ההרים או המשפחה המטיילת. וכמובן גם זוגות רומנטיים.

פק"ל הקפה נהפך לציוד חובה, ומכאן מצאתי לנכון לתת לכם קוראינו היקרים קצת רקע על הקפה ומקומות חמד להנות מטעמו.

תולדות הקפה בלבנט

אם נחזור אחורה 500 שנה נראה שמנהג שתיית הקפה הגיע לארץ בתקופה העות'מנית במאה ה-16 לספירה.

והנה ציטוט של נוסע אנגלי שביקר בתורכיה בשנת 1624:

"יש להם משקה ושמו קפה. שחור כמו פיח ולו ניחוח חזק, שכותשים אותו לאבקה, בוחשים אותו במים ולוגמים אותו לוהט ככול האפשר. הם שותים אותו בבתי הקפה שלהם הדומים לבתי המרזח שלנו. המשקה הזה מחדד את המוח, מחזק את הלב ומסייע לעיכול"…

התרבות של בתי הקפה היא בעצם יצירה עות'מנית (תורכית) כמו עוד המון דברים נוספים שהשתרשו ב-400 שנות שילטון בארץ (הבורקס, השווארמה, הבקשיש, הטאבו, הגזוז, הקיוסק ועוד).

אם קיבלת בספל לגימה קטנה משמע שאתה רצוי. אך אם הספל מלא זה סימן: תשתה ותלך. צילום: אלה אל עמי

אם קיבלת בספל לגימה קטנה משמע שאתה רצוי. אך אם הספל מלא זה סימן: תשתה ותלך. צילום: אלה אל עמי

הקפה הגיע מתימן (ויש הטוענים מאתיופיה) דרך מצרים וסוריה לאיסטנבול באמצע המאה ה-16 לספירה. מהר מאוד הופך הקפה למוקד חברתי ששותים אותו ביחד. בתי הקפה הופכים למוסד חברתי לגברים בלבד. שינוי זה כמו כל שינוי לא מתקבל יפה אצל כולם. כוהני הדת המוסלמים לא אהבו את הרעיון החדש של בתי הקפה. לטענתם הקפה מקביל לאלכוהול ולכן חל עליו האיסור על שתיה בפומבי. לטענת כוהני הדת המוסלמים בתי הקפה הם הבעיה. שם יושבים הגברים ומבלים את זמנם על חשבון זמני התפילות שמוזנחות. האיסור נמשך עד לרגע שקלטו השליטים העות'מנים את הפוטנציאל הכלכלי האדיר הטמון בשתיית הקפה ועודדו את כולם לשתות את האבקה השחורה, וכמה שיותר הרי זה משובח.

בכל עיר עות'מנית היו עשרות ואף יותר של בתי קפה, שם נפגשים מרכלים ושומעים חדשות. בתי הקפה היגרו לאירופה ולארץ ישראל ועם השנים קיבלו את צביונם הנוכחי.

אצל הבדואים במדבר כשמגיע אורח קודם הוא שומע, תפאדל, אהלן וסהלן ואף פעם אף פעם לא שואלים את האורח מה הוא רוצה לשתות. שורפים את הפולים על המחבת, כותשים בעזרת ה"עזאם" שפרושו ה"מזמין" ומשמיעים איתו מנגינה בזמן הכתישה ואז באוהלים מסביב יודעים שהגיע אורח. מכינים את הקפה ומוזגים לפינג'ן (לספל).

אם קיבלת בספל לגימה קטנה משמעו שאתה רצוי. אך אם הספל מלא זה סימן: תשתה ותלך.

את הספל הראשון כל אורח חייב לשתות. הספל הראשון נקרא "א'זאף"  כלומר ה"אורח" וזה לכבודו.

הספל השני – "כייף"…

הספל השלישי – " אל סייף", החרב. משמעותו שאתה מוגן ובטוח באוהל שלי.

לפני מספר שניים חזרתי מטרק סובב מון בלאן. היינו שלושה ולאורך הטרק בנקודות תצפית יפות היה ברור שעוצרים לקפה. המטיילים האירופאים ואחרים שפגשנו בדרך לא הצליחו להבין את ה"שיגעון" אך עם הזמן התחברו והבינו שתמיד נקודה יפה מחייבת קפה, ואין מקום יפה בלי קפה.

עד כאן הקדמה קצרה על הקפה שמעבירה אותנו לשאלה האמיתית שאין לה ולא יהיו לה תשובות.

צילום: אלה אל עמי

צילום: אלה אל עמי

דרכים לבישול הקפה

לפני שניגע בשאלה הלוהטת נדבר בקצרה על דרכים לבישול הקפה.

הרוב המכריע משתמש בבלוני הגז. הגז זמין בכל חנות טיולים וקל מאוד לתפעול.

אחרים משתמשים בבנזיניות. כאן ההפעלה והתחזוקה קצת יותר מורכבת קצת יותר מלכלכת וריח הבנזין נמצא בכל מקום. הדלק ניתן להשגה בקלות.

לטיולים ארוכים מומלץ לקחת ערכת תחזוקה בכדי להימנע מתקלות בהפעלה

יש כאלה שמשתמשים בכוהלית, חימום בעזרת אלכוהול שחסרונו היחיד הוא איטיות החימום.

אחרי שניסיתי את כל השיטות אני משתמש בדרך שהיא הכי קרובה למקור – המדורה, שנקראת "מתלהבת".

המתלהבת בנויה משלושה גלילי נירוסטה מחוררים שלתוכם מכניסים זרדים ונייר טואלט להדלקה הראשונית. ההפעלה פשוטה (לא כמו בגז) הזרדים הנמצאים בכל מקום החימום מהיר מאוד והאלמנט המרכזי של הקפה עם ריח המדורה נשמר. והכי אין צורך לסחוב בלוני גז או דלקים כאלה ואחרים ואין פסולת של בלוני גז ריקים.

צילום: יואב יעקובי

צילום: יואב יעקובי

ה"מתלהבת", העדיפה עלי, בנויה משלושה גלילי נירוסטה מחוררים שלתוכם מכניסים זרדים ונייר טואלט להדלקה הראשונית. צילום: יואב יעקובי

ה"מתלהבת", העדיפה עלי, בנויה משלושה גלילי נירוסטה מחוררים שלתוכם מכניסים זרדים ונייר טואלט להדלקה הראשונית. צילום: יואב יעקובי

ועכשיו לוויכוח האין סופי ולשאלת מיליון הדולר:

איך מכינים קפה שחור?

רוב המטיילים מכינים קפה בדרך הפשוטה. מרתיחים מים וקרוב לרתיחה מוסיפים כפית קפה שחור על כוס מים ומחכים שיבעבע. היה והראה סימני גלישה מרימים את הקומקום מנמיכים את האש ומחזירים לשתי דקות נוספות להתבשל, מורידים מהאש נותנים לקפה לנח חצי דקה ומוזגים.

יש כאלה שברגע שהתחיל הבעבוע מנמיכים את האש ומפזרים סוכר בהתאם. את הסוכר משאירים לבעבוע לערבב, לא נוגעים. נותנים עוד דקה שיתבשל מורידים מהאש נותנים לקפה לשקוע ומוזגים.

יש טוענים שעל כל כוס מים יש להוסיף 2 כפיות קפה לבשל על אש קטנה כשלוש דקות תוך כדי בחישה עד שמגיע לרתיחה ואז מורידים מהאש, מוסיפים סוכר מחכים שהקפה ישקע ומוזגים.

צילום: אלה אל עמי

צילום: אלה אל עמי

בטיולים שלי אני מכניס 2 כפיות קפה על כוס מים: ממלא את הקומקום ועוד לפני הרתיחה(!) מכניס את הקפה. הכנסת הקפה למים החמים גורמת לאובדן משמעותי מהארומה. מיד עם הכנסת הקפה מוסיף סוכר בהתאם לטעם האורחים  ומתחיל לערבב בכיוון אחד בלבד עם המון רגש עד שמתקבל נוזל שחור אחיד. ועכשיו שאלת השאלות, מתי מורידים מהאש? ובכן, ברגע שתראו שהקצף מתחיל לבעבע ולהתפשט זה הזמן להוריד את הקומקום מהאש. הקפה מוכן. ועכשיו לשלב המזיגה. כאן כולם חוטאים בענק. אז שימו לב:
בשלב ראשון יש לפזר את הכוסות, ובעזרת כפית לוקחים קצף מהקומקום ומוזגים באופן שווה לכל הכוסות ורק לאחר מכן מוזגים את הקפה שזה בינתיים נח ושקע בתחתית הקומקום.

שאלת השאלות, מתי מורידים מהאש? צילום אלה אל עמי

שאלת השאלות, מתי מורידים מהאש? צילום אלה אל עמי

השחקן שייקה אופיר ז"ל טען שיש חשיבות רבה לאופן שתית הקפה. לטענתו יש להרים בעדינות את כוס ולבצע פעולת "שאיבה" מרעישה שבסופה תגיע הנחת רווחה. ככול שה-אהההההה יותר ארוך ככה הקפה יותר טעים ומכין הקפה לא צריך לשאול, נו איך הקפה?

שייקה אופיר במערכון - איך שותים קפה?

ועכשיו לעיקר: מקומות יפים לקפה. יש המון המון מקומות יפים לקפה, אני אסקור 10 מקומות מדרום לצפון בדגש על תצפית וקפה. יש מקומות יפים לאורך הנחלים ובמעיינות אך הדגש כאן על תצפיות וקפה.

המקומות המומלצים שלי:

הר צפחות – הרי אילת

הר צפחות הוא לאוהבי לכת. מומלץ מאוד בזריחה ואפשרי גם בשקיעה. זה מסלול הליכה המתחיל מחניון נחל שלמה בסימון שבילים ירוק לאורך נחל צפחות, עם טיפוס מתון לפסגת ההר. על הפסגה בזריחה או בשקיעה נשקף לעינינו הים האדום הרי אדום הערים אילת ועקבה. הירידה תלולה מאוד לעבר חוף אלמוג ובית ספר שדה אילת. משך המסלול כ-3 שעות, לא כולל קפה.

הר ברך – באזור תמנע

ההגעה דרך כביש 12 עד לק"מ ה-32 שם פונים מזרחה לפי השילוט הר ברך, אחת מתצפיות הנוף הכי יפות בארץ, ממנו  נשקף נוף עוצר נשימה של קרקעיתה הצבעונית של בקעת תמנע והרי אדום, למטיבי לכת יש אפשרות לרדת במעלה ברך לעמודי שלמה בבקעת תמנע. הירידה תלולה מאוד בשבילים צרים סמוכים למצוק. מסלול הליכה של כ-8 ק"מ ולוקח יום הליכה לסיימו. ומצריך שני רכבים.

הר גמל – מצפה רמון

הר גמל במצפה רמון על דופן מכתש רמון תצפית יפיפייה לעבר המכתש. מומלץ להגיעה בשקיעה אז מקבלים ההרים את אודם השמש. בחורף ולפעמים גם בקיץ מומלץ להצטייד בלבוש חם ולא להתבלבל מצפה רמון היא עיירה מדברית אך נמצאת בגובה של כמעט 1000 מטר מעל פני הים מה שמאפשר בחורפים קרירים קצת שלג. אפשר להגיע ברכב להר גמל אך קיימת אפשרות נוספת להתחיל במרכז המבקרים במצפה רמון ולצאת להליכה קלילה ומיוחדת לאורך המצוק עד להר גמל.

תצפית מכתש קטן

הגעה על כביש 25 מדימונה לכיוון מזרח עד לצומת רותם פונים דרומה על כביש 206 עד למפגש עם כביש 227 מזרחה ( הדרך הישנה לאילת). ממשיכים בנסיעה עוד כ-10 ק"מ עד שנגיע לשילוט חניון לילה מכתש קטן. כאן נחנה את הרכבים ונצא להליכה קצרה של ק"מ אחד בשביל המסומן אדום עד לדופן המכתש. בנקודה זו נפרש לפנינו המכתש הקטן במלאו יופיו וצבעוניותו. יפה בכל שעה ביום אך מיוחד מאוד מאוד בליל ירח מלא ובזריחה.

בנקודת תצפית זו ניתן להבין מה זה בדיוק מכתש, קערה עמוקה עם פתח יציאה אחד שאליו מתנקז נחל ראשי  (נחל חצרה שמוביל את המים לעבר נחל צין והערבה). אורכו של המכתש הקטן כ-8 ק"מ ורוחבו כ-6 ק"מ ועומקו כ-400 מטר.

כוכב הירדן – אחוזת שושנה

מכוכב הירדן הנוף הנשקף מזרחה לעבר בקעת הירדן והרי גלעד הוא מיוחד במינו. מומלץ מאוד להימנע מלהגיע בעונת הקיץ האזור חם במיוחד.
באחוזת שושנה בנה מאיר הר ציון הלוחם האגדי את ביתו. החווה על שם אחותו שושנה שנרצחה בעת שטיילה במדבר יהודה.

הר ציון היה מלוחמי יחידת ה-101 האגדית, מפקדה הראשון של סיירת הצנחנים וממקימי סיירת מטכ"ל. בצמוד לחווה מצפון נמצא כוכב הירדן. גן לאומי ארכיאולוגי עם שרידי מבצר צלבני מפואר.

מצפה מבוא חמה וטיילת מצוקי האון, רמת הגולן

נקודת תצפית מרהיבה במצוק הדרומי של רמת הגולן.  ממבוא חמה נשקף אילנו נוף הכנרת , הארבל, עמק הירדן, ואם מסיתים את המבט צפונה.
רואים את הגולן, החרמון, הרי הגליל וצפת. בסתיו אפשר להנות מפריחת החלמוניות המיוחד לאזור.

לאלה המגיעים בעונת הקיץ  או לאלה המעוניינים בנקודה נוספת לקפה מומלץ לרדת להשתכשך בעין שוקו. מרחק הליכה קצר ממבוא חמה מערבה יביא אותך למעין קסום עם נוף נהדר.

ייחודה של נקודת תצפית זו היא הטיילת המונגשת שמאפשרת טיולון קצרצר לאורך המצוק. שעות השקיעה הן השעות המומלצות ביותר.

הר קטע – היישוב נמרוד, צפון הגולן

תצפית שמחייבת לבוש חם גם בקיץ! נמצאת בכניסה ליישוב נמרוד שהוא היישוב היהודי הכי גבוה בארץ גובהו 1110 מטר מעל פני הים, ולדעתי גם הכי קטן (מתגוררות שם כחמש משפחות); עלה לקרקע כהיאחזות נח"ל בשנת 1981 והתאזרח בשנת 1999.

בנמרוד אפשר להנות ממספר תצפיות.

הראשונה – בכניסה ליישוב לפני השער הצהוב מצד מזרח (שמאל) יש נקודת תצפית מיוחדת במינה ממנה נשקף עמק יעפורי המלא במטעי תפוח ודובדבן, בירכת רם, כל כפרי הדרוזים, הר אודם, יער אודם, יער מסעדה והחרמון (כשאתם מביטים לעבר החרמון תזכרו שהחלק הזה של החרמון הנמצא בשטח הישראלי הוא רק 7% מסה"כ החרמון כולו). כמו כן במבט מזרחה על הרכסים אפשר לזהות את גדר הגבול, ואם מסתכלים צפונה לשיפולים המזרחיים של החרמון אפשר לראות את הכפר הדרוזי חאדר שנמצא בסוריה.

לתצפית מהר קטע מומלץ להגיע בכל השנה. בחורף יש שלג באביב פריחות ובקיץ דובדבנים ותפוחים. זמן מיוחד  להגיע לתצפית זו היא שעת הזריחה.

תצפית נוספת – מהיישוב נמרוד לכיוון מערב.

נכנסים בשער היישוב ומתחילים להקיף את היישוב לאורך הגדר ההיקפית.

למערב נשקף עמק החולה  רכס הרי נפתלי, מטולה ובימים עם ראות טובה אפשר לראות את מבצר הבופור הנמצא עמוק בתוך לבנון. מתחתינו רכס הר דוב ומבצר נמרוד (קלעת נמרוד). נכון, אין מקום לשבת לקפה אך אם כבר הגעתם ואת הקפה שתיתם בתצפית הראשונה יהיה פספוס לא להיכנס ולהקיף את היישוב בנסיעה איטית עם עצירה אחת או שתיים.

נקודה נוספת לקפה, צמודה ליישוב נמרוד – עין חרמון.

ההגעה לעין חרמון היא מכביש הגישה ליישוב נמרוד. ברגע שמסתיימת הירידה ומתחילה העלייה התלולה ליישוב, בנקודה הכי נמוכה  מחנים את הרכב, צופים מערבה לעבר קבוצת העצים הקרובה – שם המעיין. הליכה קצרצרה תביא אותכם אל המעיין.

המעיין ממלא בריכה מלבנית קטנה של בערך 2 על 3 מטר. הבריכה מלאה כל השנה ומשמשת להשקיית העדרים בשטח .קרקעית הבריכה בוצית ויש הטוענים להימצאות עלוקות במים. בימי הקיץ החמים יהיה קשה להימנע מלהיכנס לטבילה במי המעיין הקרירים.

מהמעיין נשקף החרמון במלאו הדרו.

זריחה מנמרוד. צילום: יואב יעקובי

זריחה מנמרוד. צילום: יואב יעקובי

קרן נפתלי – רכס הרי נפתלי בגליל העליון

בקרבת המושב רמות נפתלי נמצא קרן נפתלי בגובה של 510 מטר. מנקודה זו בתצפית מזרחה נשקף לעינינו עמק החולה, אגמון ושמורת החולה, רמת הגולן והחרמון.

קרן נפתלי היא נקודת תצפית לזריחה. בחורף אפשר גם לראות ולשמוע את קריאות העגורים שקמו משנת הלילה באגם במעופם דרומה להמשך נדידה לארצות החום.

הגישה בדרך עפר מתאימה לכל רכב בנסיעה איטית.

תצפית מקרן נפתלי. צילום: יואב יעקובי

תצפית מקרן נפתלי. צילום: יואב יעקובי

הר אדיר – מרום הגליל העליון

הר אדיר מתנשא לגובה של 1008 מטרים והוא אחד ההרים הגבוהים בארץ, חלק משמורת הר מירון. ההר מכוסה בחורש ים תיכוני צפוף בסתיו יש פריחות של כרכומים וסתווניות. ההליכה למצפור קצרצרה מאוד, מהמצפור נשקפת לעינינו דרום לבנון והחרמון. מצפור זה נבנה לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה. במצפור מרפסת עץ עם מעקה בו חקוקים שמות 121 הרוגי המלחמה. בנוסף יש על המעקה מפות עם שמות המקומות והיישובים הנראים באופק וכמו כן את מהלכי המלחמה.

זו נקודה עם תצפית יפהפייה אך זכרו, זו גם אנדרטה לזכר חיילינו.

תצפית הר אדיר. צילום: יואב יעקובי

תצפית הר אדיר. צילום: יואב יעקובי

מערת קשת – גליל מערבי

מערת קשת נמצאת בלב פארק אדמית בגליל המערבי. המסלול למערה ולנקודת התצפית מונגש וממנו נשקף הים התיכון, ראש הנקרה, מפרץ חיפה, והגליל המערבי. מחתחתינו ערוץ נחל בצת הצפוני בנחלי הארץ מכוסה כולו בחורש ים תיכוני בדרכו לים התיכון.

נקודת נוף זו מזמינה בכל שעות היום, המלצתי החמה להגיע בשעת השקיעה.

מערת קשת. צילום: יואב יעקובי

מערת קשת. צילום: יואב יעקובי

הפוסט מקומות יפים לקפה: מדריך הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a7%d7%a4%d7%94-%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%9a/feed/ 0
סלנטו וסנטה רוזה, קולומביה – המדריך לתרמילאיhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%9c%d7%a0%d7%98%d7%95-%d7%95%d7%a1%d7%a0%d7%aa%d7%94-%d7%a8%d7%95%d7%96%d7%94-%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%aa/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a1%25d7%259c%25d7%25a0%25d7%2598%25d7%2595-%25d7%2595%25d7%25a1%25d7%25a0%25d7%25aa%25d7%2594-%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%2596%25d7%2594-%25d7%25a7%25d7%2595%25d7%259c%25d7%2595%25d7%259e%25d7%2591%25d7%2599%25d7%2594-%25d7%2594%25d7%259e%25d7%2593%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%259a-%25d7%259c%25d7%25aa https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%9c%d7%a0%d7%98%d7%95-%d7%95%d7%a1%d7%a0%d7%aa%d7%94-%d7%a8%d7%95%d7%96%d7%94-%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%aa/#respond Sat, 01 Dec 2018 13:59:21 +0000 https://www.masa.co.il/?post_type=article&p=128027בלב אזור ייצור הקפה הגדול בקולומביה שוכנת העיירה היפה סלנטו. ממנה תוכלו לצאת לסיורי קפה ולאטרקציות באזור, כולל המעיינות החמים של סנטה רוזה

הפוסט סלנטו וסנטה רוזה, קולומביה – המדריך לתרמילאי הופיע ראשון במסע אחר

]]>
העיירה הקטנה והיפה סלנטו (Salento) נמצאת באזור ייצור הקפה הגדול בקולומביה, באזור זה האקלים והגובה הוא הטוב ביותר לגידול פולי הקפה. ליד סלנטו יש שני פארקים לאומיים מפורסמים מאוד הכוללים הרי געש פעילים, עצי דקל (הגבוהים בעולם, היכולים להגיע לגובה של כ-80 מטר ויותר!)  וטבע מדהים.

בסלנטו יש המון הוסטלים, מסעדות בקרבת הכיכר המרכזית, וחוות קפה בעיירה ומסביבה. בכדי להגיע לסלנטו עליכם לנסוע לאחת מהערים Pereira/armenia ומשם לקחת אוטובוס לסלנטו.

קרטחנה והבית על המים, המדריך לתרמילאי
סנטה מרתה והאזור, המדריך לתרמילאי
האי סן אנדרס, קולומביה, המדריך לתרמילאי
המדריך לתרמילאים בדרום אמריקה

טיול בעמק הקוקורה ליד סלנטו

טיול בעמק הקוקורה ליד סלנטו

אטרקציות באזור

עמק הקוקורה

זהו הטיול הנפוץ ביותר ליד סלנטו, עמק זה נמצא כ-20 דק' נסיעה מסלנטו, בכיכר הראשית מחכים כל בוקר ג'יפים המשמשים כמוניות באזור, המסיעים לעמק (שווה להגיע מוקדם בבוקר). המחיר הוא 6,000 פזו הלוך חזור. בעמק יש אופציה לטיול קצר של שעה וחצי לתצפית, אופציה לטיול יום מלא ומעגלי וכמובן טרק של כמה ימים. יש להיעזר ב-information שנמצא במרכז.

תצפית על העיירה

מהכיכר המרכזית הולכים על הרחוב הראשי לכיוון הגבעה, ועולים בכ-300 מדרגות, רוב התיירים נמשכים לכאן לקראת השקיעה, שווה להביא משהו נגד יתושים. ברחוב שתעברו בו יש המון חנויות מזכרות, בגדים, תכשיטים אומנות ועוד הרבה דברים יפים, שווה לצאת שעה לפני השקיעה ולעבור שם בדרך משום שכשתחזרו חלק מהחנויות כבר יהיו סגורות.

באזור סלנטו

באזור סלנטו

סיורי קפה

סביב סלנטו יש חוות קפה העושות סיורי קפה המראים את תהליך הייצור של הקפה הקולומביאני. אנחנו היינו בחוות don alias, הגענו לשם עם ג'יפ מהמרכז, הסיור עלה כ-10,000 פזו לאדם. למי שאוהב קפה זאת חוויה מעניינת.

עוד חוויה מעניינת למי שממש אוהב קפה היא להתארח באחת החוות באזור וללמוד יותר לעומק על הכנת הקפה.

משחק מקומי Tejo

משחק המשלב קליעה למטרה, נפצים והרבה בירה, משחק חברתי כיפי והרבה אדרנלין. מהלך המשחק: לכל אחד יש אבן שאותה צריך לזרוק לרחבה מחימר בה מונחת פרסה של סוס ועליה מסודרים בצורת עיגול 6 נפצים קטנים המכוסים בנייר. המטרה היא לפגוע באחד הנפצים כדי שיתפוצץ. יש עוד דרכים להשיג נקודות כמו לקלוע בדיוק לעיגול, או פשוט להיות הכי קרוב לפרסה באותו הסיבוב.

ואיפה נכנסת הבירה ? הכניסה מותנת בקניית בקבוק בירה ותשלום סמלי (לא יותר מ-5,000 פזו). אנחנו הלכנו לשם בערב. בדקו עם מקומיים איפה המקום המדויק, אל תפספסו, זאת חוויה כיפית ביותר, מגיעים לשם מקומיים ותיירים ביחד.

טיפים

  • אין בנק BBVA בסלנטו (משיכה ללא עמלה), כדאי להתארגן מראש. כמובן שיש כספומטים, אך למשיכה מהם יש עמלה.
  • כדאי לקחת אתכם מעיל גשם. באזור הזה, הגשם תמיד יכול להפתיע.

אוכל

  • Brunch Diner – המבורגר מעולה וארוחות בוקר טובות.
  • Todo Rico – אוכל מהיר נחמד
  • אם תצאו מהכיכר המרכזית תוכלו למצוא הרבה מסעדות מקומיות שמציעות תפריט יומי – manu del dia.

הוסטלים

  • הילטופ – הוסטל זול עם בריכה אווירה טובה, יש אחלה מסעדה במקום, שירותים ומקלחת בחדר.
  • טרללה – הוסטל אירופאי מעט יקר, שירותים ומקלחות משותפים לכולם, יש מטבח.
  • אל ויאחרו – יקר אך תמורה מעולה, נוף יפה אווירה טובה.
  • קאסה דל לורו – הוסטל ישראלי, הבעלים מדברת עברית ומאוד אוהבת ישראלים יש מסעדה במקום.

יש עוד המון הוסטלים בעיירה.

המעיינות החמים בסנטה רוזה

לא הרחק מסלנטו נמצאת עיירה קטנה בשם סנטה רוזה, שלידה יש שני מקומות של מעיינות חמים. הוסטל מומלץ בסנטה רוזה הוא hostal banana, נמצא ממש על הכיכר המרכזית וליד האוטובוס שמוביל למעיינות של סנטה רוזה, בהוסטל יש מים חמים, וואי-פאי מעולה, מיטות נוחות, מטבח, מרפסת נחמדה והבעלים עוזר מאוד. הוא לא נמצא במאפס מי אבל חפשו בגוגל מאפס.

המעיינות החמים Santa Rosa Hot Spring: מעיינות יפים במיוחד הנמצאים ליד מפל שהופך לנחל. המים הטבעיים מההרים הוולקנים שבאזור, אך הבריכות מלאכותיות. במקום יש שלוש בריכות חמות גדולות, בר עם שתייה וגם כמה מקומות לאכול. הבריכות עצמן מזכירות קצת חמת גדר אבל הנוף מרשים מאוד. בסופ"ש המקום מתמלא באנשים מהסביבה ולכן שווה לתכנן את ההגעה לאמצע השבוע.

המעיינות החמים בסנטה רוזה

המעיינות החמים בסנטה רוזה

הגעה: יש לנסוע לעיר Pereira ומשם לקחת אוטובוס לסנטה רוזה. בסנטה רוזה יוצא אוטובוס כל שעתיים למעיינות מהכיכר המרכזית (תשאלו שם בדיוק מאיזו פינה), האוטובוס הראשון יוצא בשעה 8:00 בבוקר. המעיינות נפתחים בשעה 9:00 כך ששווה להגיע מוקדם וליהנות מהשקט. בכדי לחזור יש אוטובוס שעובר מידי פעם או ג'יפים שגם עוברים במקום.

מפת סלנטו, קולומביה

הפוסט סלנטו וסנטה רוזה, קולומביה – המדריך לתרמילאי הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%9c%d7%a0%d7%98%d7%95-%d7%95%d7%a1%d7%a0%d7%aa%d7%94-%d7%a8%d7%95%d7%96%d7%94-%d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%aa/feed/ 0
קפה – מסע בעקבות המשקה הפופולריhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%a4%d7%94-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a7%d7%94-%d7%94%d7%a4%d7%95%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%a8%d7%99/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a7%25d7%25a4%25d7%2594-%25d7%259e%25d7%25a1%25d7%25a2-%25d7%2591%25d7%25a2%25d7%25a7%25d7%2591%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%2594%25d7%259e%25d7%25a9%25d7%25a7%25d7%2594-%25d7%2594%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%259c%25d7%25a8%25d7%2599 https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%a4%d7%94-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a7%d7%94-%d7%94%d7%a4%d7%95%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%a8%d7%99/#respond Wed, 25 Feb 2015 18:21:40 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%a4%d7%94-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a7%d7%94-%d7%94%d7%a4%d7%95%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%a8%d7%99/מאחורי ספל הקפה שאנחנו שותים מסתתרת היסטוריה מרתקת, שזורה במיתוסים ובסיפורים חובקי עולם. מהצמח שגרם לעזים האתיופיות לפזז, דרך מטעי הקפה העצומים של אמריקה הלטינית ועד ללאטה מקיאטו שמוגש בבתי קפה אופנתיים - מסע בעקבות הקפה

הפוסט קפה – מסע בעקבות המשקה הפופולרי הופיע ראשון במסע אחר

]]>

שתיית קפה היא חלק בלתי נפרד מסדר היום שלנו: רובנו מגששים בעיניים חצי עצומות למטבח כדי להכין את הקפה הראשון של הבוקר, זה שבלעדיו קשה להתחיל את היום, שותים אינספור כוסות קפה במהלך יום העבודה כדי להישאר ממוקדים ומלאי מרץ, קובעים פגישות עם חברים בבית קפה. כל זה קורה כמעט בהיסח הדעת, מבלי שנקדיש מחשבה נוספת למשקה שאנחנו שותים. אבל לקפה יש היסטוריה ארוכה ומרתקת ומסע בעקבותיו לוקח לקצוות תבל.

כמו הרבה דברים אחרים הקשורים בקפה, אפילו לגבי השם עצמו הדעות חלוקות. בלשנים סבורים כי המילה האנגלית "קופי" (Coffee) מקורה בשם האיטלקי Caffe (או על פי גרסה אחרת, ב-Koffie ההולנדי), וכי המקור של כל השמות הללו הוא בקהווה הערבי. אולם יש בלשנים הסבורים שהמקור שונה לגמרי, והוא נובע משמו של מחוז קאפה (Kaffa) בדרום-מערב אתיופיה, בית הגידול הטבעי של צמח הקפה. מבולבלים? זאת רק ההתחלה.



קהווה או קאפה? כמו הרבה דברים הקשורים בקפה, גם לגבי מקורו של השם הדעות חלוקות

מי צריך קופאין?
צמחי הקפה הם שיחים או עצים נמוכים בעלי פירות אדומים הנראים כדובדבנים. בתוך כל פרי ישנם שני זרעים, שנהוג לכנותם פולים, ומהם מכינים את המשקה. בפולי הקפה מצוי חומר ממריץ – קפאין. עבור הצמח, הקפאין משמש כקוטל מזיקים טבעי, שכן הוא ממית חרקים החומדים את עליו ופרחיו. עבור שותי הקפה, הקפאין מגביר את פעילות הלב, מעלה את לחץ הדם ונותן תחושה של מיקוד ומרץ (אם כי צריכת יתר עלולה לגרום לחוסר מנוחה, עצבנות ונדודי שינה).

למרות שצמח הקפה מוכר לבני האדם מזה אלפי שנים, רק במאה ה-15 החלו להכין מזרעיו משקה לשתייה. לגבי גילוי תכונותיו הממריצות יש כמה וכמה גרסאות. על פי אחת מהן, רועה צאן אתיופי, ששם לב כי העזים שלו הופכות נמרצות במיוחד אחרי שהן אוכלות את פירותיו של צמח הקפה, החליט לטעום מהם בעצמו. לאחר שאף הוא התמלא מרץ ועזוז, הוא העביר את המידע לאנשי דת, אשר הוסיפו אכילת פולי קפה לטקסים דתיים. גרסה אחרת מייחסת את התגלית לשייח' סופי מתימן, שבמהלך מסע באתיופיה התרשם מהעזים המפזזות (או על פי מקור אחר – מציפורים שעופפו במלוא המרץ). הוא טעם מהפירות, הרגיש את השפעתם הממריצה והביא עמו כמה צמחים לתימן. בגרסה נוספת של אותו סיפור, השייח' המכובד (או אחד מתלמידיו) גילה את צמחי קפה במהלך חזיון לילה סמוך לעיר מוחא. שם העיר התימנית, אגב, הוא שהעניק את השם למשקה של קפה עם תוספת שוקולד – מוקה.


פירות בשלים של קפה. מכונים לעיתים "דובדבנים" על שום המראה שלהם

על דבר אחד (כמעט) כולם מסכימים: מוצאו של הצמח באפריקה, משם הוא הובא לתימן, בה הפיקו לראשונה משקה מעורר מזרעיו, ומאוחר יותר הוא התפשט לאירופה, לאסיה ולאמריקה, שהפכה ליצרנית הקפה הגדולה בעולם. הקשר של הקפה לתימן מקבל חיזוק נוסף: בתיעוד רשום מהמחצית הראשונה של המאה ה-15 מסופר על מאמינים סופים שנהגו לצרוך משקה המופק מזרעים טחונים של צמחי קפה על מנת להישאר ערים כל הלילה.

אירופה מתמכרת בחדווה
מתימן התפשט מנהג שתיית הקפה למצרים ומשם לכל המזרח התיכון. המדינה האירופית הראשונה שהכירה בסגולותיו של המשקה המעורר היתה, באופן לא מפתיע, איטליה, שכן מנמל ונציה סחורות (בהן פולי קפה) עשו את דרכן בין אפריקה לאירופה. מספרים כי סוחרים ונציאניים נהגו למכור קפה לעשירי העיר במחירים מופקעים, ואלה הסכימו לשלם כל מחיר שיידרש עבור מנת הקפאין שלהם…

למרות שגורמים שמרניים באיטליה קראו לאסור על צריכת קפה, המשקה קיבל גושפנקא רשמית כאשר האפיפיור קלמנט השמיני הודיע, בתחילת המאה ה-17, כי אין מניעה לשתות אותו. כמה שנים לאחר מכן נפתח בוונציה בית הקפה הראשון באירופה, וזמן לא רב אחר כך נפתחו בתי קפה נוספים באיטליה, באוסטריה, בגרמניה ובמדינות אירופיות נוספות. סביב שתיית הקפה התפתחה במהלך השנים תרבות שלמה, וברחבי אירופה פועלים עדיין בתי קפה שנפתחו לפני 100 ואפילו 200 שנה.


קפה פלוריאן בוונציה, פועל באופן רצוף מאז 1720 ועד היום

אבל ייבוא של פולי קפה לאירופה לא סיפק את התאווה לקפה, וההולנדים הלכו צעד אחד קדימה. ב-1616 הצליח סוחר הולנדי להביא (יש האומרים להבריח) לארצו כמה שתילי קפה מתימן. הוא מסר אותם לגנים הבוטניים באמסטרדם, שם הם גודלו בתנאי חממה ושגשגו. הצמחים הללו שימשו בסיס למסחר ענף: מהולנד הופצו צמחי הקפה בספינות סוחר לשני כיוונים שונים – מזרחה, לסרי לנקה ולאיי הודו המזרחית, ומערבה, ליבשת אמריקה, שם הם הפכו לגידול מרכזי ומשמעותי.

הקפה מגיע לאמריקה
צמחי הקפה הגיעו לאמריקה בסביבות 1720, כשסוחר צרפתי הביא עמו כמה שתילים לאי הקריבי מרטיניק, השייך לצרפת. שם, באדמה הפורייה ובאקלים הטרופי החם והלח, הצמחים התפתחו ושגשגו היטב. תוך שנים אחדות השתילים הבודדים הפכו למטעים נרחבים, ומהאי מרטיניק נשלחו צמחי קפה לאיים קריביים נוספים ולמקסיקו. הצלחת גידול הקפה באמריקה הלטינית היתה כל כך מסחררת, עד שבתוך פחות מחמישים שנה מחצית מאספקת הקפה העולמית הגיעה משם.

מטע קפה בקוסטה ריקה. שתילי הקפה, שהגיעו למרכז אמריקה בתחילת המאה ה-18, שגשגו באדמה הפורייה והפכו לענף חקלאי מצליח

לברזיל, האוחזת בתואר יצרנית הקפה הגדולה בעולם, שתילי הקפה הגיעו בראשית המאה ה-18, אולם הגידול המסחרי צבר מומנטום רק כמאה שנה מאוחר יותר, עם העצמאות מפורטוגל בשנת 1822. שטחים נרחבים של יער טרופי נכרתו אז כדי לפנות מקום למטעי קפה, והעבדות, שעדיין היתה קיימת בברזיל, הבטיחה כוח עבודה זול ובלתי מוגבל.

בתחילת המאה ה-20 ההפך גידול הקפה לענף מרכזי בכלכלת ברזיל והחליף את גידול המאטה (maté), משקה עתיר בקופאין, שנחלט מעלי צמחים ושתייתו נעשית לרוב דרך קשית מתכת. המחירים הגבוהים שהשיג הקפה הברזילאי הביאו לכניסתן של מדינות נוספות לתחום, ולמרות שברזיל שומרת גם היום על הבכורה כיצרנית הקפה הגדולה בעולם, קולומביה, גואטמלה ומדינות נוספות במרכז אמריקה מייצרות כמויות גדולות של קפה. ומי היא הצרכנית הגדולה ביותר של התוצרת? ארצות הברית, עם צריכה של כמיליארד וחצי טון של קפה בשנה. 


קטיף של פירות הקפה במרכז אמריקה

ארצות הברית רשמה עוד הישג בתחום הקפה (הישג מפוקפק יגידו אוהבי הקפה מאירופה): בתחילת המאה ה-20 הוצג לראשונה קפה נמס, שזכה לכינוי הגורף (גם אצלנו) "נס קפה" על שם המוצר המסחרי הראשון של חברת נסטלה. בתהליך היצור של קפה נמס מייבשים את פולי הקפה הטחונים או מקפיאים אותם בוואקום באופן שהם יכולים להישמר לאורך זמן, וכאשר שופכים עליהם מים חמים הם "קמים לתחייה", סופחים את הנוזלים והופכים למשקה מוכן בתוך שניות. יתרונות הקפה הנמס ברורים, באשר לטעם – זה כבר עניין של העדפה אישית. 


פרסומת אמריקאית משנת 1919 לקפה נמס: "מוכן בספל על השולחן"

תורכי או פילטר?
אם נשים את הקפה הנמס בצד, הרי שהדרך מצמח הקפה ועד לאספרסו או הקפה השחור שאנחנו שותים ארוכה. כדי להפיק משקה יש לייבש את פולי הקפה, לקלות אותם, לטחון (רמת הטחינה משתנה בהתאם לסוג הקפה שאותו מכינים), להרתיח במים ולהפריד את הנוזל מהגרגרים הטחונים. הדרך שבה מכינים את הקפה משתנה בהתאם למיקום הגיאוגרפי ולסוג הקפה המוגש באותו אזור. במזרח התיכון ובצפון אפריקה נהוג לטחון את פולי הקפה עד שהם הופכים לאבקה ואז לערבבם במים ולבשל אותם בפינג'אן. המהדרין מורידים את הפינג'אן מהאש רגע לפני שהנוזל מגיע לרתיחה, שכן ב-96 מעלות טעם הקפה אמור להגיע לשיא. את המשקה המוכן מוזגים מיד לספלים קטנים ומגישים.


נשים ערביות טוחנות קפה, ארץ ישראל 1905

הגרסה לעצלנים, המוכרת לנו כ"קפה בוץ" (שבה לא מרתיחים את הקפה יחד עם המים, אלא פשוט יוצקים מים רותחים על גרגרי הקפה שבכוס), פופולרית לא רק אצלנו אלא באזורים שונים של אינדונזיה. גם הבוקרים האמריקאים נהגו לבשל קפה על המדורה, אלא שהם החליפו את הפינג'אן צר הצוואר בסיר מפוחם שנתלה מעל הגחלים הרוחשות.

שיטות נוספות להכנת קפה משלבות פילטר כלשהו שמפריד את הגרגרים הטחונים מהמשקה, בין אם ההפרדה נעשית על ידי דחיסת הגרגרים לתחתית הכלי (כנהוג בצרפת) או על ידי הכנסתם למסנן מנייר שעליו מוזגים את המים החמים (כפי שהאמריקאים עושים).

אבל אין ספק, שלמהפכה המרכזית בתחום הכנת הקפה אחראית מכונת הקפה. המכונה הראשונה הומצאה בתחילת המאה ה-20, כשהשיפור הגדול התרחש ב-1938, עם המצאת מכונת קפה הפועלת בשיטת לחץ, שיטה שמשמשת עד היום להכנת המשקאות האהובים – אספרסו, קפה עם חלב מוקצף ("הפוך") ואחרים.


פולי קפה ירוקים (למעלה), שטרם נקלו, ופולי קפה לאחר הקלייה

איזה קפה להזמין? מורה נבוכים
אספרסו או מקיאטו? לאטה או אמריקנו? עולם הקפה עמוס בשמות ומונחים מבלבלים. בשביל זה אנחנו כאן:

• אספרסו – מנת אספרסו מכילה 7 גרם קפה. ההבדל בין "קצר" ל"ארוך" נעוץ בכמות המים המוספת לקפה – 30 מ"ל מים לאספרסו קצר, 45 מ"ל מים לארוך. אספרסו כפול מכיל כמות כפולה של קפה – 14 גרם ב-60 מ"ל מים.

• קפוצ'ינו (המכונה אצלנו "קפה הפוך") – משקה המורכב משלושה חלקים שווים: שליש אספרסו, שליש חלב חם ושליש קצף חלב. יש מקומות בעולם, שאם תזמינו בהם קפוצ'ינו תקבלו תוספת נדיבה של קצפת מעל החלב. אם אתם מעדיפים את הגרסה המקורית, הקפידו לדרוש את הקפוצ'ינו שלכם ללא קצפת.


מכונת הקפה, שהומצאה ב-1938, פועלת בשיטה דומה גם כיום

• מקיאטו – מהמילה האיטלקית מקיאטה, שפירושה כתם. זהו אספרסו ארוך שמעליו מניחים "כתם" של חלב מוקצף (בערך כף).

• לאטה מקיאטו – משקה הפוך מהמקיאטו: כוס של חלב חם שלתוכה נשפך "כתם" של אספרסו.

• לאטה – שליש אספרסו ושני שליש חלב חם, ללא קצף. שימו לב: כשאתם באיטליה, הקפידו לבקש קפה לאטה, שכן אם תזמינו רק לאטה, תקבלו כוס חלב (ללא תוספת קפה).

• אמריקנו – מנת אספרסו עם כוס מלאה של מים. התוצאה, אספרסו חלש ומימי המזכיר את הקפה שהאמריקאים נוהגים לשתות, ומכאן שמו. בבתי קפה רבים תקבלו לצדו של האמריקנו קנקן קטן של חלב (קר או חם).

ואם אתם מזמינים קפה באיטליה כדאי שתכירו עוד שני מונחים: לונגו, שפירושו ארוך וריסטרטו, שפירושו קצר. אם תצמידו את המילים האלה לקפה, תקבלו בהתאמה – אספרסו ארוך או קצר (ומרוכז להפליא, ראו הוזהרתם!).

בשביל הקפה: לארצות גידול הקפה במרכז אמריקה
שתיית קפה פופולרית ברחבי העולם, ובמקומות רבים הכנתה היא בגדר טקס שיש לשמור על כלליו בקפידה (אם תסתכלו פעם על בריסטה, האחראי על הכנת קפה בבתי קפה מודרניים, תגלו שגם כאן יש הקפדה יתרה על דרכי ההכנה). אבל מעבר למשקה עצמו, אין כמו מסע בעקבותיו. טיול מאורגן של חברת בריזה "בשביל הקפה" לוקח אל מרכז אמריקה, על כל הטוב שבה: יערות גשם ויערות ערפל, מוזיקה מקפיצה, היסטוריה קולוניאלית מרתקת, טבע מדהים ואנשים מסבירי פנים. וכמובן, אל אחד ממוצרי הדגל של מרכז ודרום אמריקה – הקפה. במהלך השבועיים שבהם מטיילים באתרי טבע ותרבות, משולבים גם ארבעה סיורים מיוחדים אל מטעי קפה והאנשים שמגדלים אותו. לקבלת פרטים נוספים על הטיול לחצו כאן >>


____

צילומים בכתבה: אייסטוק, קפה פלוריאן – Azul Neon, פרסומת לקפה נמס ונשים טוחנות קפה בישראל – ספריית הקונגרס האמריקאי


הפוסט קפה – מסע בעקבות המשקה הפופולרי הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%a4%d7%94-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a7%d7%94-%d7%94%d7%a4%d7%95%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%a8%d7%99/feed/ 0
מכונות קפה, קווים לעיצובןhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%9b%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a7%d7%a4%d7%94-%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a2%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%91%d7%9f/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%259b%25d7%2595%25d7%25a0%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%25a7%25d7%25a4%25d7%2594-%25d7%25a7%25d7%2595%25d7%2595%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%259c%25d7%25a2%25d7%2599%25d7%25a6%25d7%2595%25d7%2591%25d7%259f https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%9b%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a7%d7%a4%d7%94-%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a2%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%91%d7%9f/#respond Thu, 08 Sep 2011 15:01:05 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%9b%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a7%d7%a4%d7%94-%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a2%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%91%d7%9f/מארט נובו מקושקש ועד מראה נקי וקליל -
מכונות קפה, קווים לעיצובן

הפוסט מכונות קפה, קווים לעיצובן הופיע ראשון במסע אחר

]]>
כבר לפני יותר ממאה שנה זיהו האיטלקים את הפוטנציאל העיצובי הטמון במכונת קפה כמקדם מכירות של המשקה. מעצבים עמלו על עיטור המכונות וטכנאים השקיעו בפיתוחים להשבחת טעם המשקה. לפני שנים אחדות הוצגה במוזיאון ארץ ישראל התערוכה "אספרסו תוצרת איטליה" (אוצר: דורון שר שלום) שהדגימה את חלקם של מעצבי מוצר בהתפתחותה של תרבות הקפה.
ב־1901 הוצג במילאנו דגם מכונת הקפה "אידיאלה", אחת ממכונות האספרסו הראשונות,שעוצב על ידי המהנדס לואיג'י בזרה מחברת לה־פאבוני. המכונה, בעלת גוף גלילי אנכי מעוטר בסגנון ארט נובו, עם מכל מקושט בתבליטי פרחים ובפלטת מתכת מצופה אמייל מעוטרת וכתר של עלי ברונזה ופליז לראשה, ביטאה היטב את תפיסת המעצב: "ההיבט הטכני והתפקודי של המוצר חייב להיות מלווה בעיצוב חיצוני מפואר על מנת למשוך לקוחות לשתות קפה". עם הזמן תפס הצד העיצובי מקום של כבוד גם בחברות נוספות.
בשלהי שנות העשרים ותחילת שנות השלושים חלו שינויים בולטים. ראשית, סגנון הארט נובו המסולסל נדחק על ידי סגנון הארט דקו האלגנטי. שנית, השלטון הפשיסטי השפיע גם על המעצבים. הם שמו דגש על גודל ועוצמה, והמכונות שייצרו היו בעלות גוף גדול מנרוסטה מבריקה.
ב־1930 הושק הדגם "סן מרקו 900" – גוף אליפטי גבוה שעיטורו בולט ודומה לכנף של מכונית אמריקאית בקו העליון ביותר של המכונה. ססמת היצרן היתה: "אפריקה גילתה את הקפה לאמריקה, אמריקה העניקה לעולם את הקפה, אך סן מרקו גרמה לכל עמי העולם להתענג עליו". דגם זה בישר את מקור ההשראה המרכזי בעשור הבא: מוצרים מיובאים מאמריקה כמו מכוניות ומכשירי חשמל. באותו עשור חל השינוי העיצובי הגדול ביותר בתולדות המכונה: מכל המים עבר ממצב אנכי לאופקי.
חומרים חדשים כמו פלסטיק נוספו לדגמי שנות החמישים והשישים. לראשן של המכונות נוסף מעקה מפלסטיק, ששימש להנחת ספלוני הקפה. משנות השישים השתמשו בפיתולים לצד חיתוכים ישרים ונעשה שימוש ניכר בצבעי כסף וזהב. דגם E-61 של חברת פיאמה מאותה תקופה עוצב בהשראת הרדיו של אז והיה הדגם הראשון עם אספקת מים ישירה. הצנרת החיצונית למכונה הוכנסה פנימה ומים חמים זרמו ישירות על הקפה.
המכונות של היום קטנות יותר, בעלות קווים מודרניים מאוד ומשולבים בהן חומרים שונים דוגמת פלסטיק ואלומיניום כרום־מט. בדרך כלל הן בצבע אפור־כסף ושחור, אך בשנים האחרונות מתחזקת הנטייה לדגמים צבעוניים. מכל המים המתכתי הראשון שדמה לסמובר הוחלף במכל פלסטי, לוח הבקרה אלקטרוני, התפעול קל והמראה נקי וקליל.
תרבות האספרסו גדלה והתפשטה בעולם, מכונות הקפה השתנו, טעם הקפה התגוון, ועדיין, בכל פעם שאומרים "אספרסו", האסוציאציה הראשונה היא של חוויית הקפה האיטלקי, שהבסיס לה הוא אותן מכונות שכבר מלאו להן מאה.

הפוסט מכונות קפה, קווים לעיצובן הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%9b%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a7%d7%a4%d7%94-%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a2%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%91%d7%9f/feed/ 0
דור האספרסוhttps://www.masa.co.il/article/%d7%93%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2593%25d7%2595%25d7%25a8-%25d7%2594%25d7%2590%25d7%25a1%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%25a1%25d7%2595 https://www.masa.co.il/article/%d7%93%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95/#respond Mon, 01 Aug 2011 18:05:19 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%93%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95/קפה פילטר, נס קפה או קופי־טו־גו בכוס קלקר הם, תודה לאל ולאפיפיור, מושגים שאינם מוכרים ברומא, מעצמה של אספרסו. מדוע, מתי, איך ואיפה מומלץ לשתות את הספלון הבא. מדריך למתחילים וטיפים למתקדמים

הפוסט דור האספרסו הופיע ראשון במסע אחר

]]>

לעומת הישיבה בפאב לונדוני או בבית קפה פריזאי, שדומה להתניית אהבים סבלנית וממושכת, האספרסו־בר הרומאי מציע משהו שקרוב בהרבה לקוויקי: חם, חזק, חריף־מתוק, אבל חפוז. האספרסו (כמשתמע משמו, "מהיר" באיטלקית) הוא עניין תכליתי,

באספרסו-בר שותים בעמידה בדרך כלל, ליד הבר או סביב שולחנות עמידה קטנים. ברוב האספרסו-ברים אין מקומות ישיבה | צילום : אנדריאה נמיץ

שלא יגזול זמן רב מהשיטוט ברומא. עם זאת ביקור בעיר לא יהיה שלם בלעדיו, ותהיה זו טעות חמורה למדוד את עוצמת החוויה במונחים של זמן בלבד. לגימת ספל אספרסו טוב בבוקר תארך דקה או שתיים, אבל הטעם, שמתפוצץ כמו זיקוקים על הלשון, עשוי להדהד בחלל הפה ולשמח את החך למשך עוד כמה שעות, עד שיבוא זמנה של ארוחת הצהריים.
זאת יש לדעת: כשאומרים ברומא קפה, מתכוונים לאספרסו. מי שרוצה לנהוג כרומאי ישלם קודם בקופה, יקבל קבלה (החוק אוסר על הברים למכור אפילו כוס קפה אחת בלעדיה כדי להקשות על העלמת מס), ואיתה ייגש אל הבָּריסְטָה (הברמן המומחה לקפה, שמפעיל את מכונת האספרסו). כשיגיע תורו, הוא יקבל ספל זעיר, מלא בקושי עד שליש מגובהו בסירופ קפה כהה מאוד, ארומטי, דחוס בטעם, שאותו ילגום במהירות ליד הבר או סביב שולחנות עמידה קטנים. אם רוצים לשבת, וברוב האספרסו־ברים אין מקומות ישיבה, מחיר הקפה עלול להיות משולש או מרובע.
משקה הקפוצ'ינו (שליש ספל אספרסו, שליש חלב ושליש קצף חלב), שקיבל את שמו מתלבושתם החומה־בהירה של הנזירים הקפוצ'ינים, הוא בדרך כלל בחירה של תיירים. איטלקי אמיתי יעדיף כמעט תמיד אספרסו נקי, ובכל מקרה לא יעז לשתות קפוצ'ינו אחרי אחת־עשרה בבוקר. אם הקפה הוא ארוחת בוקר, מותר לכרסם גם מאפה מתוק ליד. טֶרְמֵציני מלוח (עם גבינה, למשל) ליד קפה של בוקר יעורר אצל האיטלקים חלחלה עמוקה ויחשוף את הלקוח כתייר או כסוטה. אחרי ארוחה שותים רק אספרסו, כמובן (וממילא, למי יש מקום לחלב אחרי ארוחה שבה הפסטה היא מנה ראשונה, אחרי אנטיפסטי ולפני בשר וקינוח?). פילטר, נס או קוֹפי־טוּ־גוֹ בכוס נייר או קלקר הם, תודה לאל ולאפיפיור, מושגים שאינם מוכרים ברומא.

מה מעיק על לואיג'י אודלו
יותר משבעים מיליון ספלי אספרסו נלגמים מדי יום ב־110 אלף אספרסו־ברים ברחבי איטליה – ממוצע של 600 ספלים לאדם בשנה! זוהי, כמובן, צריכת האספרסו הגבוהה בעולם, אף על פי שמבחינת צריכת הקפה לנפש איטליה היא רק במקום ה־12 בעולם. בסקנדינביה, בהולנד ובמדינות נוספות צורכים כמעט פי שלושה קפה לנפש, אבל זה לא אספרסו.
האיטלקים אינם שותים את האספרסו שלהם בבית. בסקר שפורסם לאחרונה, טענו ארבעה מכל חמישה איטלקים שגיחת הבוקר לבית הקפה המקומי היא צורך חיוני עבורם. שבעים אחוזים מהמשיבים מעדיפים אספרסו נקי. המשקה החביב על עוד עשרה אחוזים הוא המַקְיאטוֹ – אספרסו המוכתם בכתם קטן של חלב מוקצף, ועשרה אחוזים נוספים הולכים על ריסְטְרֶטוֹ – אותה כמות קפה כמו באספרסו, אבל עם מעט מאוד מים, מין יציקת קפה סמיכה בתחתית הספל. רוב האיטלקים אינם מתייחסים כלל אל הקפוצ'ינו ולמשקאות הקפה האחרים, פרט לאספרסו, כאל קפה הראוי לשמו.

קפוצ'ינו (שליש ספל אספרסו, שליש חלב ושליש קצף חלב), מקיאטו (אספרסו מוכתם במעט חלב מוקצף) ואספרסו נקי. איטלקי אמיתי יעדיף כמעט תמיד אספרסו נקי, ובכל מקרה לא ישתה קפוצ'ינו אחרי אחת עשרה בבוקר | צילום : אנדריאה נמיץ


עוד על יחסם של האיטלקים לקפה אפשר ללמוד מהחלטתו של המוסד הלאומי לאספרסו להעניק חותמת איכות מיוחדת לבתי קפה ולמסעדות שמגישים קפה "כמו שצריך". המזכיר הראשי של הארגון, לוּאיג'י אוֹדֶלוֹ, טוען כי האיכות הידרדרה עד כדי כך, שבחלק מהמקומות מגישים קפה "שגורם לטעם של קופסת קרטון בפה". לדבריו, "אספרסו אמיתי צריך להכיל 25 מיליליטר של נוזל ערמוני, המכוסה בקרֶמָה עבה בצבע חום־צהבהב ומוגש בטמפרטורה של 67 מעלות בדיוק, בתוך ספל פורצלן קטן, ללא קישוטים פנימיים".
היכן מוצאים ספל קפה מהולל שכזה, שלא יעלה למר אודלו את לחץ הדם? למרבה המזל, ברומא לעולם לא תהיו רחוקים מאוד ממכונת אספרסו. לא בכל בר ומסעדה מגישים קפה גאוני, אבל ברוב המקומות האספרסו לכל הפחות סביר. במלים אחרות, הרבה יותר קל ליפול עם אוכל בפריז מאשר עם קפה ברומא. הכללים שעובדים בכל מקום יבטיחו תוצאות גם כאן: כדאי להתרחק ככל האפשר ממקומות תיירותיים, לאתר ברים שכונתיים ולהיכנס לכאלה שבהם נצפים מקומיים עם הבעה מרוצה.

אספרסו למתקדמים
רוב האנשים השפויים לא יחצו את העיר באוטובוסים רק כדי לאתר אספרסו־בר שהומלץ במדריך, אבל מי שלוקח את הקפה שלו ברצינות בוודאי לא יחמיץ את ההזדמנות להשוות בין שני ההיכלים הנחשבים ברומא לפסגה: סנט אֵאוסטאקיוֹ וטאצה דוֹרוֹ, שניהם סמוכים למדי לפנתיאון. עם זאת כדאי לזכור, שהקפה הטוב ביותר שתשתו בעיר עשוי להימצא דווקא בבר שכונתי קטן וחסר ייחוס מתחת למלון. ועוד משהו: ביום חם כדאי לנסות גְרָניטָה קפה (באספרסו־בר או בחנות גלידה). אלה הם פירורים קפואים, מעין ברד של אספרסו חזק וממותק, שמוגש לפעמים עם קצפת (con panna Granita di caffè).

טאצה דורו, אחד מהיכלי הקפה הנחשבים ביותר ברומא | צילום :  אנדריאה נמיץ


כמה המלצות:

> סנט אאוסטאקיו (Sant’Eustachio):  וילון הצמוד למכונות הקפה מסתיר את הבָּריסְטָה ומאפשר לו לפעול מחוץ לטווח ראייתם של הלקוחות. כמה תנועות קסמים, וכמו שפן מהכובע נשלף ספל קטן שרובו קרֶמָה. גימיק או שמירה לגיטימית על סודות מקצועיים? קרמה אמיתית או משהו אחר, שנמזג על הקפה לאחר הכנתו כדי להעשיר את המשקה? זהו אחד הוויכוחים הפופולריים בקבוצת הדיון  alt.coffee באינטרנט.
Piazza Sant’Eustachio 82, טל' 6861309־06־39.

> טאצה דורו (Tazza D’Oro): זהו המתחרה הגדול של סנט אאוסטאקיו, ורבים טוענים שהקפה המוגש כאן עולה עליו. הבר גדול יותר, ומכונות הקפה נמצאות בטווח ראייה. הקפה חזק מאוד, עם קרמה כהה ועשירה.
Via degli Orfani 82, טל' 6789792־06־39.

> אנטיקו קפה גרקו (Antico Caffé Greco): בית הקפה המפורסם הזה, שנוסד ב־1760, הוא אחד משלושת בתי הקפה העתיקים בתבל. אם שולחנות שיש, כסאות קטיפה אדומים ולקוחות עבר כמו ביירון, שלי, קיטס, גתה וקזנובה הם כוס הקפה שלכם – זה המקום. אספרסו, ראו הוזהרתם, עשוי לעלות כאן פי עשרה מאשר בבר שכונתי לא מיוחס.
Via dei Condotti 86, טל' 6791700־06־39.

> רוזאטי (Rosati): בר־קפה קלאסי ואופנתי, שבו אפשר להתחכך באליטה התרבותית העכשווית של העיר. בקומה העליונה פועלת מסעדה.
Piazza del Popolo 5, טל' 322859־06־39.

למידע נוסף על רומא>>

הפוסט דור האספרסו הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%93%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95/feed/ 0
קראקס, ונצואלה. תמונות מהחייםhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%a7%d7%a1-%d7%95%d7%a0%d7%a6%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%94-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a7%25d7%25a8%25d7%2590%25d7%25a7%25d7%25a1-%25d7%2595%25d7%25a0%25d7%25a6%25d7%2595%25d7%2590%25d7%259c%25d7%2594-%25d7%25aa%25d7%259e%25d7%2595%25d7%25a0%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%259e%25d7%2594%25d7%2597%25d7%2599%25d7%2599%25d7%259d https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%a7%d7%a1-%d7%95%d7%a0%d7%a6%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%94-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/#respond Wed, 27 Jul 2011 21:03:55 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%a7%d7%a1-%d7%95%d7%a0%d7%a6%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%94-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/"ונצאולה אין דומה לה" שרו פעם. חלק מן הבנות אמנם בצבע שוקו כמאמר השיר, אבל תלבושותיהן לא עשויה קליפות בננה. בקראקס הכריע זיהום האוויר את הג'ונגל ותושבי העיר בה נולד סימון בוליבר משתדלים להתגבר על פערים חברתיים אדירים. על החיים בבירת ונצואלה, המדינה שנחשבה עד לפני כמה שנים לנס כלכלי ולאחת העשירות שבמדינות אמריקה ומנסה עתה להתאושש ממשבר חריף

הפוסט קראקס, ונצואלה. תמונות מהחיים הופיע ראשון במסע אחר

]]>
קראקס, בירת ונצואלה, שעות הבוקר המוקדמות. כבישי העיר עמוסי מכוניות, הנוסעות בשיירות אינסופיות. מספר המכוניות הרב והדרכים המשובשות הם ערובה להיווצרות פקקים. מצב התנועה דורש מתושב העיר (CARAQUENO) לפתח שתי תכונות בסיסיות: סבלנות והתייחסות סלחנית לדיוק בזמנים. חצי שעה של איחור לפגישה, פירושו הגעה בזמן ואין טעם להתנצל. מיזוג אוויר ומוסיקה טובה בהחלט יכולים להועיל לנהג המתקדם באיטיות ברחבי קראקס בשעות הבוקר, ובשעות היום האחרות.
חלק מהנהגים אוכלים ארוחת בוקר תוך כדי נסיעה. ארפה (מאפה) במילוי בשר, עוף או גבינה, היא הארוחה המקובלת, בדרך כלל בלוויית קפה קטן. הארפה עשויה מקמח תירס והיא ממלאת את הקיבה עד לשעות הצהריים. נהגים אחרים מדברים בטלפון הסלולרי. לרבים יש. בכלל, תושבי קראקס מתחרים בתושבי תל אביב והונג קונג על השיא העולמי בשיעור הטלפונים הסלולריים לנפש. המכשיר תלוי בדרך כלל על החגורה, והוא נחשב לסמל סטאטוס. מאחר שתפקודה של חברת הטלפונים לקוי, במרבית המקרים טלפון כזה אינו מוצר מותרות, אלא הכרח. איש קראקס שמכבד את עצמו לא ייפרד מהטלפון אפילו לרגע. כך, כשיד אחת אוחזת בארפה והיד שנייה בטלפון, יוצאים תושבי קראקס למאבקם היומיומי בפקקים, חשים בנחת ידו של זיהום האוויר.
אלה שאין בבעלותם מכונית (וטלפון סלולרי), ויש רבים מאוד כאלה, צריכים להסתפק ב- POR PUESTO אוטובוס קטן וישן במצב תחזוקתי ירוד, העוצר לפי דרישה, ללא תחנות קבועות. אוטובוסים אלה מיועדים, בדרך כלל, לתושבי השכונות העניות, המגיעים בעזרתם לעבודתם בחלקים שונים של העיר. ברי המזל מתגוררים ליד תחנה של הרכבת התחתית. התחתית היא הפנינה שבכתר, מקור גאווה לתושבים ומקור השתאות לזר המבקר בעיר, במקום שבו הפקקים מאיטים את קצב החיים וזיהום האוויר הוא חלק בלתי נפרד מהם, התחתית היא מופת לדיוק, נקיון, סדר ואיכות.
בוקר עצבני, לחוץ ותוסס בקראקס. גם אם אינו מקפיד על לוח זמנים מדויק, תושב קראקס ממוצע תמיד ממהר ממקום למקום. מי שמקווה לנוח בחברת התושבים בבית קפה קטן ולהתבונן על החיים מהצד, כדאי שייסע למקום אחר.

היסטוריה של מאבקים
פעם היה האיזור, שעל שטחו כיום משתרעת העיר ההומה, הצפופה והמזוהמת, עמק ירוק. ב-1560 התגלה העמק על-ידי פרנסיסקו פאחארדו מהאי מארגאריטה, ובמקום הוקם כפר בשם סאן פרנסיסקו. בעמק חי אז שבט של לוחמים, טורומאימה (TOROMAIMA), שאנשיו הציקו למתיישבים החדשים, ובסופו של דבר הבריחו אותם. שנה אחר כך החזיר חואן רודריגז סוארס (SUAREZ), את תושבי הכפר למקומם. שש השנים הבאות היו בסימן מאבקים קשים עם האינדיאנים, במהלכם נהרגו רבים מהמתיישבים, כולל רודריגז עצמו. רק ב- 1567 נכבש העמק כולו ביוזמתו של מושל הפרובינציה מטעם ספרד, פדרו פונסה דה ליאון. המושל ייסד במקום כפר חדש בשם קראקס, או בשמו המלא SANTIAGO DE LEON DE CARACAS: סנטייגו על שם הקדוש הפטרון של ספרד, ליאון על שם המושל וקראקס, על שם שבט אינדיאני ידידותי שחי סמוך לחוף.
ב-1577 בחר המושל חואן דה פימנטל את קראקס לבירת פרובינציית ונצואלה. המפה העתיקה ביותר של העיר, מ-1578 מבהירה שגודלה של העיירה לא היה אז יותר מ-25 רחובות, בהם התגוררו כ-60 משפחות. במאות הבאות מנעו התקפות של שודדי ים, מגיפות ואסונות טבע את פיתוחה הרציף של העיר. ההתקפה הראשונה של שודדי הים היתה ב-1595 ובמהלכה נשרפה העיר כליל. ב-1641 נהרסה העיר שנית, הפעם בעקבות רעידת אדמה, שגרמה למותם של כ-500 תושבים.
המאה ה-18 הטיבה עם קראקס. ב-1725 נוסדה בה אוניברסיטה (UNIVERSIDAD REAL Y PONTIFICIA DE VENEZUELA), הקיימת עד היום. שלוש שנים אחר כך נוסדה חברת המסחר REAL COMPANIA GUIPUZCOANA. החברה, שכללה 700 רבי חובלים וסוחרים מהפרובינציה הבאסקית, שבספרד, קיבלה את המונופול על הסחר בין ספרד לקולוניה. חברת הסחר תרמה רבות לפיתוח העיר, אך בסופו של דבר הביאה ההתנהגות התוקפנית של חבריה והשחיתות שפשטה בקרבם, להתפרקותה ב-1785.
ב-28 במרץ 1750 נולד בקראקס פרנסיסקו מירנדה, שסלל את הדרך לעצמאותה של ונצואלה, וב-24 ביולי 1783 – סימון בוליבר, שהפך את העצמאות לעובדה. הבית בו נולד בוליבר, הנחשב לאבי האומה, הפך למוזיאון, בו מבקרים תיירים רבים.
המאבק הפוליטי הגלוי נגד "בעלי הבית" הספרדים החל ב-19 באפריל 1810, כשקבוצה של תושבים מכובדים של העיר הכריזה על ביטול שלטונו של המושל הספרדי ועל הקמת ממשלה אלטרנטיבית. המאבק נמשך עד 5 ביולי 1811, אז הכריז הפרלמנט על עצמאותה של ונצואלה. כשנה לאחר מכן הרסה רעידת אדמה את העיר כמעט לחלוטין וכ-100,000 איש נהרגו. הכמורה הקונסרבטיבית הציגה את האסון כעונש אלוהי על המרד בכתר הספרדי. כך החלו תשע שנים נוספות של שיעבוד, וב-24 ביוני 1821 הפך ניצחונו של בוליבר בקרב של קאראבובו (CARABOBO) את העצמאות לעובדה. אבל רק ב-1845 הכירה ספרד בריבונותה של ונצואלה.
למרות ההישגים הפוליטיים גדלה קראקס לאט מאוד. תוכנית המודרניזציה הראשונה, שכללה כמה מבנים מונומנטליים, ביניהם בניין הפרלמנט והסנאט, בו נמצאים מסמכי היסוד של ונצואלה והפנתיאון הלאומי, בו קבור בוליבר, יצאה לפועל בסוף המאה ה-19. מדי 25 שנים, בטקס רב רושם, פותח נשיא ונצואלה את ארונו של בוליבר במפתח של זהב.
רעידת אדמה רצינית שאירעה ב-1900 הרסה את מרבית הבניינים. גילוי הנפט בוונצואלה הביא להאצת פיתוחה של העיר. אוכלוסיית העיר הרבתי (כולל השכונות המקיפות אותה) גדלה מ-300,000 לחמישה מיליון בני אדם, כיום. חלק מהכסף הושקע במודרניזציה של העיר והבניות החדשות הפכו את קראקס מעיירה כפרית קולוניאלית, לעיר ביטון. בשם הקדמה הרסו השלטונות את מרבית הבניינים הקולוניאליים ובנו במקומם מפלצות עתידניות ומגדלי פלדה וזכוכית. שכונות המגורים נדדו בהדרגה למזרחה של קראקס, לשטחים שפעם היו אחוזות לגידול קפה, ואילו המרכז ההיסטורי שלה נכבש על-ידי בתי מסחר ומשרדים. בניית המטרו, מקור הגאווה של התושבים, ב-1980, היתה תוכנית הפיתוח האחרונה שמומשה.

צמיגים ושימורים
העיר ממוקמת כ-30 קילומטרים מחוף הים, ומעיר הנמל לה-גואריה (LA GUAIRA), בגובה של 1,000 מטרים מעל פני הים. היא בנויה כאליפסה ענקית ואורכה כ-40 קילומטרים. מעליה מתנוסס רכס האווילה (AVILA), שגובהו 2,000 עד 2,800 מטרים. מראה הרכס מכל נקודה בעיר מקל על ההתמצאות בה.
עד לפני 20 שנים, נהנתה העיר מאקלים נפלא, שזיכה אותה בכינוי: "עיר האביב התמידי". כיום, בגלל הבנייה הצפופה וזיהום האוויר (הנגרם גם מאיכותו הירודה של הדלק), איבד האוויר את איכויותיו. גם נהר גוארה (GUARE), החוצה את העמק בו ממוקמת העיר, שהיה פעם מקור בלתי נדלה של דגים, איבד את אוצרותיו בגלל זיהום המים, והיום אפשר לדוג בו רק צמיגים וקופסאות שימורים.
זיהום אוויר ומים אינן צרותיה היחידות של העיר הגדולה הזו. מרבית האוכלוסייה מתגוררת בטבעת של שכונות עוני, המכונות באריוס (BARRIOS), המקיפה את מרכז העיר. העוני בשכונות אלה גובר ומתעצם בכל שנה. הבתים באיזור זה בנויים כמו משחק קוביות מאיכות גרועה: בלוקים של חימר אדום פשוט מונחים אחד על השני, בלי שום חיזוק. בעונה הגשומה, הנמשכת מחודש מאי עד אוקטובר, מתמוטטות לא פעם שכונות שלמות בגלל הגשם החזק. למחרת, בונים תושביהן בתים חדשים.

מעגל העוני
לאיסמניה, צעירה חייכנית המתגוררת בקראקס, יש עדיין תקווה, אבל היא גם מפחדת, בעיקר מהגשם. הגשם הטרופי החזק הרס יותר מפעם אחת את הפחון בו היא מתגוררת עם בעלה וילדיה בשכונת העוני פטארה (PETARE). לפחון, הממוקם על אחת הגבעות בקרבת קראקס ומוקף בעשרות אלפי בתי מגורים ארעיים דומים, יש רצפה מעפר, תקרה מפח וקירות מבלוקים חשופים ומלוחות של פח גלי. איסמניה הגיעה לכאן עם אלפי כפריים ונצואלינים עניים, המציפים את העיר כל שנה בתקווה למצוא את העושר. רובם מוצאים עצמם בשכונות העוני, ותורמים בכך לגידולה של אוכלוסיית שוליים, חסרת שורשים, הנאבקת על כל פירור של קיום. איסמניה כבר אינה חולמת להתעשר. היא עובדת כעוזרת בית וחולמת לעבוד בבית חרושת, בעבודה קבועה, שתעניק לה ביטוח רפואי ותנאי פנסיה.
לעומת איסמניה נולד ריקרדו בקראקס. כששאלתי אותו מה הוא חושב על עירו, הציע לי במבט נוסטלגי לסייר בשכונה בה נולד. בטרם יצאנו לסיור, הסביר לי ריקרדו כי איתו אראה קראקס אחרת, שלווה יותר ויפה יותר. בלה-פסטורה (LA PASTORA), השכונה בה גדל, הסביר לי, אין מפלצות ביטון או פחונים, אלא בתים קטנים ומטופחים.
לריקרדו, כמו לשאר תושבי קראקס, כך התברר לי, יחס דו ערכי לעירם. מצד אחד הם חשים גאווה רבה על היותה מטרופולין מודרני ומתקדם, ומצד שני הם חשים בושה מול הפערים החברתיים הגדולים, הפשע הרב ושכונות העוני.
כשהגענו לשכונה התברר לריקרדו שהזמן עשה את שלו. ההזנחה שולטת בבתים הקטנים ונסיונות הטיפוח הלכו לאיבוד בים של קירות מתקלפים. לה פסטורה, שכונה עתיקה שנבנתה סביב לה פוארטה דה קראקס (LA PUERTA DE CARACAS), שער העיר בימי האימפריה הספרדית, ששכן על הדרך לעיר הנמל ולחוף – הפכה לשכונת עוני. ריקרדו בהה בשכונת ילדותו בתדהמה, מסרב להאמין.
בסמטאות הסתובבו נערים עם בקבוקי בירה ביד ואקדח תקוע בחגורה. נכנסתי לחצר שממנה בקעו קולות שירה. במקום, ששימש ככנסייה וכמרכז סוציאלי לנערים עבריינים, עצרו אותי שלושה ילדים כבני 12, חמושים באקדחים. רק כשהסברתי שאני זרה, שמצלמת עבור מגאזין ישראלי, הם הניחו לי להיכנס. בפנים מצאתי מורה למוסיקה וכומר, המנסים לשקם נערים קשוחים מחיי עוני באמצעות שירה במקהלה. הם גם מנסים גם לחנך את הילדים לכך שעליהם לפרנס את עצמם ואף מנסים, בהצלחה חלקית ביותר, למצוא להם עבודה.
אחת הדרכים הפופולריות להשיג פרנסה, כשאין עבודה קבועה, היא הרוכלות. מדי יום ניתן לראותם, אלפי צעירים ומבוגרים, המוכרים את מרכולתם בשולי האוטוסטרדות, על המדרכות, מתוך משאיות קטנות ובתוך קיוסקים. התופעה נקראת כאן "מסחר בלתי פורמלי", ומהווה פיתרון תעסוקתי לאלפים רבים, שאלמלא הרוכלות היו נוספים לשורות המובטלים. מדי פעם מצהירה הממשלה שיש להפסיק את הצפת הרחובות ברוכלים, אך כמו דברים רבים בוונצואלה, המרחק בין ההצהרות למעשים רב.
בפינת הרחוב, ליד הבית בו אנו גרים, יושב חואן ומתקן נעליים. לידו, סיומארה, המוכרת דברי מאפה, שהיא מכינה בבית מדי בוקר. ברחוב עצמו מסתובב רוכל עצוב ומוכר גלידה לצלילי מנגינה עליזה הבוקעת מהעגלה.

על הפערים
אחדים מצליחים לצאת ממעגל העוני ולהשיג תנאי חיים טובים יותר. בגיל 32 מרגיש חואן, שכל חייו עוד לפניו. הוריו גרים עדיין באחת השכונות העניות, אבל הוא הצליח להיחלץ. חואן הוא אופטימיסט מושבע, אוהב חיים ועובד מצאת החמה ועד לשעות הלילה המאוחרות. במשך היום הוא נהג ושליח במפעל גדול, ואילו בערבים ובסופי שבוע הוא נהג מונית, אינסטלטור, צבע, סבל ועוד ועוד.
הוא מנהל בעליזות חיי המשפחה סבוכים למדי. מלבד אשתו הרשמית, עימה הוא מגדל שתי בנות, יש לחואן גם פילגש רשמית. אף כי הפוליגמיה אסורה לפי חוק, לגברים רבים בקרב השכבות הנמוכות בוונצואלה יש חיי אהבה וחיי משפחה כפולים. בדרך כלל האשה הרשמית מודעת לקיומה של הפילגש ואינה מתלוננת, כל עוד הגבר מקפיד לפרנס אותה, וכל עוד האשה האחרת לא מסכנת את מעמדה.
באחד מסיורינו מחוץ לקראקס, פגשנו אדם שלו 24 ילדים, משלוש נשים שונות, החיות בכפרים שונים. האיש התגאה בפנינו: "אני לא צריך להוכיח לאף אחד שאני גבר, 24 ילדים הם הוכחה מספקת".
לצד אלה הנאבקים על הקיום, חיה בקראקס האריסטוקרטיה של ונצואלה, שאף פעם לא נאלצה להאבק על לחמה. מוצאם של מרבית האריסטוקרטים ממשפחות שהגיעו מספרד לפני למעלה מ-300 שנים והקפידו לחתן את בניהם ובנותיהם רק עם בני משפחות אצולה אחרות, כדי לשמור על השושלת. דונה אליסיה גוטיארז דה מנדוזה היא אחת מהם. כאלמנתו של בנקאי מקראקס לא ידעה אליסיה מחסור. היא עדיין זוכרת בנוסטלגיה את קראקס של פעם: עיר קטנה ומנומנמת, מטופחת ושקטה, בה נערכו מסיבות פאר באחוזות יפות. היא גם זוכרת בגעגועים את התקופה, שקדמה לדמוקרטיה, בה "היו במדינה שלנו סדר ומשמעת".
לאחר מות בעלה חיה אליסיה לבדה. לכן מכרה את הווילה המשפחתית המפוארת ועברה לגור בבית דירות יוקרתי. ארבע פעמים ביום היא מורידה את הכלב לסיבוב קצר בשכונה. אלה רגעים יקרים, המנוצלים למה שאליסיה אוהבת לעשות במיוחד: לשוחח על דא ועל הא עם שכניה המכובדים.
בעוד האריסטוקרטיה שומרת על עצמה ומבלה את חייה בבטלה, שכבות הביניים בוונצואלה נפגעו מאוד בעקבות הידרדרות מצבה הכלכלי של המדינה בשנים האחרונות. אלברטו, מורה פרטי לפסנתר, הוא נציג מובהק של המעמד הבינוני, שהתעשר בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, כשוונצואלה היתה, בזכות כמות הנפט העצומה שהתגלתה בה, "ערב הסעודית של אמריקה הלטינית". התקופה הקשה שעוברת ונצואלה כיום לא פסחה על אלברטו. מספר תלמידיו יורד והוא מתקשה להרוויח כדי לממן את נסיעותיו התקופתיות למיאמי.
עם זאת, על סמלי הסטטוס לא מוכן אלברטו לוותר. רכב אמריקאי, טלפון סלולרי לכל אחד מבני המשפחה, חולצות משי ותכשיטים, הם חלק בלתי נפרד מחייו. המורה לפסנתר, שהגיע לקראקס מעיירה נידחת, רואה בכל אלה עדות להצלחתו.
למעשה, החזקת מכונית בקראקס אינה יקרה כל-כך, בגלל מחיר הדלק הנמוך. הנהג הישראלי, הנאלץ להקדיש חלק משמעותי ממשכורתו לתדלוק רכבו, ירווה נחת בוונצואלה. מחיר הדלק כאן הוא הזול ביותר בעולם: שמונה אגורות לליטר. תדלוק רכב עולה כאן בסביבות 250 בוליבר (המטבע המקומי), שהם כארבעה שקלים. הדלק הזול מעודד רכישת מכוניות גדולות ואלברטו, כמו רבים מאוד מבני קראקס, נוהג במכונית אמריקאית ענקית, מפלצת תוצרת דטרויט.
לעומת הדלק הזול, המים בוונצואלה יקרים. אסור לשתות מים מהברז (בגלל זיהומם וקיומם של שרידי מתכות שונות במים), ולכן שותים רק מים מטוהרים. בקבוק של ליטר מים מינרליים עולה בערך כמו עשרה ליטר דלק.

קפה ותרבות להמונים
לא רק שפע דלק יש בקראקס, אלא גם שפע של מסעדות ומכל הסוגים. ממסעדות פועלים פשוטות ועד למסעדות פאר בסגנון צרפתי, איטלקי, ספרדי, פורטוגזי, קולומביאני וכמובן שפע של מסעדות ונצואליניות טיפוסיות, המגישות ארוחה קריאויו (COMIDA CRIOLLO). הקריאויו הוא פרי הצבר של ונצואלה.
ההרפתקאה הקולינרית לעולם אינה מסתיימת בתום הארוחה. הזמנת הקפה גם היא חלק מהטקס. הקפה הוונצוליאני הוא, לכל הדעות, מצויין וניתן להכנה ולהגשה בדרכים שונות: מנגרו (NEGRO), קפה שחור וחזק מאוד, דרך מארון אובסקורו (MARRON OBSCURO), קפה חום כהה עם מעט חלב ומארון קלארו (MARRON CLARO), קפה חום בהיר עם יותר חלב וכלה ב-גואיויו (GUAYOYO), קפה חלש מאוד, למעשה מים בטעם קפה.
וכמובן אפשר לשתות כאן גם קפה ערבי, פיסת מזרח תיכון קטנה, אותה אוכלים לאחר ניגוב של חומוס טוב ב- SABANA GRANDE, המדרחוב של קראקס.
גם חיי התרבות בקראקס, עיר מלאת פראדוקסים והפתעות, הם מעניינים ומגוונים. העיר עשירה במוזיאונים, בתיאטראות, באולמי קונצרטים, בגלריות לאמנות, לרבות גלריות קטנות בבתים פרטיים, ובמופעי רחוב. הכניסה לרוב הפעילויות היא בחינם או במחיר סמלי. זהו נסיון מרתק לנתק, עד כמה שאפשר, את הזיקה הבלעדית בין התרבות לשכבות הגבוהות באוכלוסייה.
המוזיאון לאמנות מודרנית, סופיה אימבר (על שמה של מייסדת המוזיאון, העומדת בראשו, עיתונאית יהודיה נמרצת) נחשב לטוב מסוגו באמריקה הדרומית ומכיל אוספים קלאסיים, בין השאר של רישומים וציורים של פיקאסו. לא הרחק שוכנים המוזיאון לאמנות יפה (MUSEO DE BELLAS ARTES), ה- GALERIA DE ARTE NACIONAL וה- TEATRO TERESA CARENO, קומפלקס לאמנויות הבמה.
אבל המלהיב בין מוזיאוני העיר הינו ללא ספק מוזיאון הילדים (MUSEO DE LOS NINOS). במוזיאון זה, אחד היחידים מסוגו בעולם, מוזמנים הילדים לגעת בכל אחד מהמוצגים, הממחישים ניסויים בתחום הפיסיקה, הכימיה, האסטרונומיה (יש העתק מדויק של חדרי ניסוי של נאסא) והביולוגיה. הילדים יכולים להתנסות אישית וללמוד תוך הנאה. מבוגרים המבקרים במוזיאון זה נהנים לא פחות מהילדים.
מופעי ה- GAITAS, המתחילים בעיר כמה שבועות לפני חג המולד גם הם הזדמנות למפגשים בין מבוגרים וילדים עניים ועשירים. קבוצות של נגנים וזמרים מופיעים בחוצות העיר ובמועדונים המפוזרים בה ומרקידים את הקהל בקצב המסחרר של ה- MERENGE, הגרסה המקומית לסלסה.
בשלוש אחר הצהריים, בחצר הכנסייה ברובע CHACAO (המכונה על שם לוחם אינדיאני נועז, שלחם בכובשים הספרדים), מסתופפים מאות אנשים וממתינים להופעה. הלהקה הראשונה עולה על הבמה. הקצב מהפנט והרגליים מתחילות לרקוד מעצמן. הזמרים שרים על אהבה לאנשים ולמולדת. כולם רוקדים. ילדים הקטנים מכל השכבות לצידן של סבתות מכובדות, אריסטוקרטיות ועניות. רגע אחד קטן של מפגש תרבותי, בו נעלמים הפערים, נשכחים הפקקים וזיהום האוויר היה כלא היה.

הפוסט קראקס, ונצואלה. תמונות מהחיים הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%a8%d7%90%d7%a7%d7%a1-%d7%95%d7%a0%d7%a6%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%94-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/feed/ 0