קהיר - מסע אחר https://www.masa.co.il/masa_tags/קהיר/ Thu, 16 Oct 2008 18:59:46 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.0.8 מצרים: הנינוחות מידבקתhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a0%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%93%d7%91%d7%a7%d7%aa/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%25a6%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2594%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2595%25d7%2597%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%259e%25d7%2599%25d7%2593%25d7%2591%25d7%25a7%25d7%25aa https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a0%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%93%d7%91%d7%a7%d7%aa/#respond Thu, 16 Oct 2008 18:59:46 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a0%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%93%d7%91%d7%a7%d7%aa/ארבעה ימים בקהיר ובאלכסנדריה. בין פאר הפירמידות להמולת השוק, בין בתי הקפה לבתי הקברות, בין מדריכי תיירים לרקדנים דרווישים. רפרם חדד חזר לקהיר וניסה לעמוד בקצב המצרי. מסקנה: עדיף לשבת

הפוסט מצרים: הנינוחות מידבקת הופיע ראשון במסע אחר

]]>
יום ראשון: קהיר – בית קפה רופי וקומדיה מצרית

נדמה שהשנים מצליחות להשכיח רק דברים שוליים. אני עומד מול זיכרון של שלט המורה חמישים קילומטר לטריפולי, מול זיכרון קולקטיבי של מרחב גיאוגרפי. זוכר חצאי חיוך ואנשים טובי מבט. אני נוסע לקהיר, וכבר בהמתנה לאוטובוס מרגיש שאני חוזר לארץ מוכרת. ליבשת מוכרת. ועמודי החשמל הרצים מולי מעבר לחלון במהירות מזכירים לי גם הם אנשים מוכרים. רוצה לצלם את טיפוסי החשמל האלה, אך מקשיב לעצמי ונשאר לבהות.
והנה אני יוצא ממנהרת סואץ וכבר הגעתי לקהיר וקידמו את פנַי קולות האנשים הממהרים ונזיפות השוטרים העומדים תדיר במרכזי הצמתים. השוטרים יודעים שההרתעה העיקרית היא טבילת הרפורט ברוק והדבקתו על השמשה הקדמית.
ממשש בתיקי את בקבוק היין שהבאתי איתי. מה להביא? תביא יין. יין טוב? יין, כתבה לי מכרה מצרית. לחיות תחת שלטונו של מובארכ אינו דבר פשוט, ודאי לא לאנשים שאוהבים לצד הארוחה את הטעמים המשכרים של היין. בפתקאות המוכתמות שנכתבו בבתי קפה תל אביביים מופיע בית הקפה "גרופי": לך לשם, שתה קפה יקר וכתוב משהו. בדיוק ליד השולחן שרילקה ישב אליו וכתב בתחילת המאה שעברה. תזמין את התה שפיקאסו תמיד הזמין. תגיד שהיית שם, באותו הקפה שסימל פעם את קהיר כמרכז הארוטי של העולם. היום הכניסה לקפה מאוכלסת בחנות עוגות למוסדות צדקה מוסלמיים. ישבתי עם קפה ושרבטתי באוויר צורות משונות, מנסה ללכוד את השרבוטים שכבר מילאו את החלל הזה. בסוף הזמנתי קרואסון, שיצא יבש, מחכה לאיזו השראה, שרק תגיע.
אני יוצא החוצה מהקפה, והמילה היחידה שיוצאת ממני היא גיבוב. לא ההרכב, המילה. גיבוב של אנשים, של סחורות בחלונות הראווה. מרגיש שהמחשבות שלי גם הן נערמות להן זו על זו כמין מגדל.

רק הגעתי לקהיר וכבר קידמו את פני קולות האנשים הממהרים ונזיפות השוטרים העומדים במרכזי הצמתים. בתמונה, כיכר תחריר  | צילום: יונתן ויצמן

לפני שנתיים פגשתי אדם שסיפר לי על מסעות גדולים שעבר. סיפר שראה נשים מתאהבות בגברים, ראה איך רוח האדם משתלטת על הכל. פגישות ארעיות עם נוודים כמוהו הביאו אותו להאמין אמונה עיוורת בארכיטקטורה. זלזל באותם המעריצים אדמה, "היא שטוחה מדי", חזר ואמר כמה פעמים.
הלילה כבר היה לעובדה זמנית, ואני חושב להיכנס לבית קולנוע. אני נכנס למונית, ומהחלונות נשקפים אלי בובות וסוסים מסוכרים, רמז ליום הולדתו של הנביא, הממשמש ובא. אנשים אדיבים חיים בקהיר. הם מפנים אותי לסרטי פעולה אמריקאיים כשאני מעלה בפניהם את המילה סינמה, אך את סמיה ג'מאל אני רוצה לראות. אני מוצא את עצמי באולם קולנוע של 2,500 מקומות, עם תאים פרטיים כמו באופרה, צופה בקומדיה מצרית שאיני מבין בה דבר. רק את שפת אוכלי האדם שמסתובבים בחוץ — ילדים קטנים שנוגסים לך ברגליים ומנסים למכור פפירוס – אני מצליח להבין.


יום שני : גיזה – פירמידות ודרווישים

לפי מסורת הנסיעות הגדולות, המכתיבה ביקור במקומות המונומנטליים, הרגשתי מחויב לראות את הפירמידות. התקציב הכללי של המסע אמנם העמיד בסכנה גחמה כזו – האזור שורץ נוכלים שאינם יכולים לעמוד בפיתוי לראות פתאים כמוני בלי לנסות למכור להם דבר מה. ניסיון מאומץ לחסוך כמעט הצליח, ההרגשה מוזרה — עד שאתה משוכנע שפענחת את הקוד התיירותי, מגיע אותו הקוד וטופח לך על הפנים.
בקרן רחוב ליד כיכר ת'לעת חארב ניגש אלי סייד, מתנשף. פרצוף אדום, מבנה גוף מוצק, כבן שישים. מתחיל שיחה באנגלית טובה. מציין, כמו כל הנוכלים, אתקבלת הפנים שהוא מחויב לה ומזמין מיד לקפה. מספר על העבודה שסיים עכשיו, משמרת לילה. על הריטואל של הקפה לאחר העבודה ועל הנסיעה הצפויה באוטובוס בחזרה לגיזה, הביתה. למשפחה. מעורר חמלה באופן מיידי, אי אפשר שלא לחוס עליו. הוא יודע לדבר, ונוגע ללבי בכישרון סיפורו; מספר על עברו הספורטיבי, על ילדיו המוצלחים. כשהוא שומע שאני בדרך לגיזה הוא מבקש ממני חתיכת נייר ועיפרון. הדף היחיד שיש לי בתיק נושא מתכונים של פונג'בי, שהביא לי חבר הודי שפגשתי באיטליה. על גב הפונג'בי משרטט סייד פירמידות. כרב־אמן הוא מחשב את המרחקים ואינו שוכח להוסיף חתימה בתחתית הדף.
באופן טבעי אני מזמין את סייד להצטרף למונית לגיזה, ובאופן טבעי לא פחות הוא מכוון את המונית אל חבריו הממתינים ליד הפירמידות ודורשים מחיר מופקע. מאוחר יותר מתברר לי שסייד בכלל לא גר בגיזה. קהיר מוכת אבטלה, וצריך להרוויח ממשהו מתישהו.

תפילת הדרווישים
גורמת לשיכרון חושים.
הם מסתובבים, משקיפים
למעלה, לתקרה, לשמים.
והצבעים מתערבלים,
כמו המחשבות של כולנו
גיזה. בסוף כולנו נשכב תחת פירמידה
כזאת או אחרת | צילום: רפרם חדד

הריקוד הממכר של הדרווישים.
למרות היופי, הם אינם המצרים
האמיתיים: יותר מדי פאתוס, פחות
מדי ציניות | צילום: יונתן ויצמן

ארכיטקטורה מעבירה בי נחשולים של התרגשות, משל אישה עומדת מולי. מתנשאת ומביטה. יש משהו בזווית של הפירמידות שמזכיר לי עמידה מזרחית, עמידה בזווית שכולה אומרת מנוחה. גם האבנים בצד, אלה שעוד לא הספיקו להיכנס למשולשים הגדולים, ממחישות את תמצית האזור. לאט לאט. אין למה למהר, בסוף כולנו נשכב תחת פירמידה כזאת או אחרת.
הריקוד של הדרווישים בתורכיה תמיד מילא אותי רצון מעורפל לבוא ולצפות בריקוד התפילה. כשנודע לי על קיומם של דרווישים בקהיר, הגעתי מיד למצודת מוחמד עלי, קרוב לעיר המתים, שם היתה אמורה להתחיל התפילה.
בכניסה למצודה פגשתי את המנקה. הוא מחייך אלי חיוך רחב ושואל באדיבות של מדריך תיירים אם אני צריך עזרה. אני משתף פעולה, ושנינו מהלכים כמו תייר ומדריך. הוא מראה לי את השירותים בחיוך רחב ואחר כך מלווה אותי לתצפית של המצודה, משם אני מצליח לראות חלק גדול מקהיר, שנראית כמו זיכרון קטן ובלתי צפוי. העננים נראים כמחבקים את השמים, ואני מרגיש פלא קטן, מרגיש את הטבע הולך ומתקרב.
למצודה הגעתי מוקדם מדי, ואת הזמן שנותר לי לתחילת מופע הדרווישים אני מחליט להעביר בטיול קצר מסביב למצודה. מאחורי המצודה נמצאים מוסכים עם גרסאות עבודות יד של "שישה", השם המצרי לנרגילה הפלסטינית, ומוסכניקים שיושבים ומעשנים בנינוחות מדבקת. משעשע במיוחד השימוש במילה "הנד מייד", עבודת יד, בכל מקום. משל משהו בעיר הענייה הזאת אינו כזה.
אני נכנס לגן, מתבקש לשלם חצי פאונד ומוצא את עצמי מצטרף לעשרות זוגות צעירים. הגן, כך מתברר, נועד לזוגות מבוישים. אני מתיישב על ספסל, לבד, ומתחיל לכתוב מילים שזרות לי. לאחר כשעה מתיישב לידי אדם חביב ומציג את עצמו בשם אשרף.
אשרף הוא האינג'יניר של הגן. לאשרף יש מבט טוב לב, עצוב. מפליאה אותי החמימות המיידית שלו. מין משהו שעבר מהעולם. לאשרף יש שלושה ילדים, מרתה, ריאן וראני. הוא משתדל מאוד למצוא חן בעיני, ואני מרגיש מבוכה. כשהוא שומע על המדינה שממנה באתי, הוא מדבר בהערצה על רבין ובגין, והמבוכה רק גדלה. האנגלית שלו לא טובה, אך יש לו לטינית של אוניברסיטה, זו שבעזרתה מגדירים צמחים. הנה פיקוס ניטידה, הוא מתיז משיניו הלבנות, והנה פיקוס אלסטיקה ורדיכו. אני מחייך אליו ברוך ומרגיש שבוי שלו.
אשרף, חבר חדש, מציג בפנַי את חבריו. חוסני עובר עם הילד שלו ומבקש שאצלם אותו. הם מתרגשים, ואני מרגיש קצת מוזר. עוד חברים של אשרף מתכנסים. סלאח הוא חצי עיוור וריאם הוא בחור צעיר ומבויש. ריאם מחייך בהבנה לסימן של אשרף, וכמו בריטואל אינסופי יורד לשוק ומביא ארוחת צהריים, פול עם פיתות. הם מזמינים אותי לאכול איתם, ואני מתנצל שכבר אכלתי.
ליד המשרד של אשרף יש עצים של תותים וענבים. במשרד יש שולחן ירוק ומאוורר אחד. כשאנחנו יוצאים, אני למד מאשרף שצמח המנדליה טוב לשיניים. חצי יום אני מעביר פה, וכבר אני רוצה לחזור, לראות את הפרצופים. אולי צריכה להיות נסיעה אחרת שממנה כבר לא צריך לשוב, אולי צריך שלא להיות.
אני חוזר למצודה, שם אני ממתין ליד השער למופע הדרווישים. בכל דקה פולטות המוניות עוד ועוד תיירות צרפתיות קשישות, והן ממלמלות בערבית בלתי אפשרית אל השומרים המזועזעים.
בפנים, במצודה, הדרווישים מתחילים באותה התפילה הממכרת שגורמת לשיכרון חושים. הם מסתובבים, משקיפים למעלה, לתקרה, לשמים. הצבעים מתערבלים, כמו המחשבות של כולנו. צפייה בטקס התפילה דומה לצפייה בא־קפלה פרנציסקנית בכנסיית הקבר. אתה משוכנע שיש שם משהו מלבד היופי הוויזואלי, משהו אחר מלבד השירה. כך אולי הסיפור של כל מתבונן מהחוץ בטקסים דתיים. אני מצלם, מנסה ללכוד את הצבעים, לנסות לשחזר אותם אחר כך. חושב על מה שהולך לאיבוד, על השירה. אבל הרקדנים אינם המצרים האמיתיים; יותר מדי פאתוס, פחות מדי ציניות. ואני, אחרי יום תמים של התרוצצויות, עייף, ואיני רוצה לישון. רוצה להמשיך ולבהות, לנסות לתפוש. מהרהר שוב באשרף, במבטו הנבוך ומבטיח שוב לעצמי, ולו, לשוב.


יום שלישי: אלכסנדריה – הספרייה החדשה ומלוחיה

מוקדם בבוקר אני יוצא לכיוון אלכסנדריה. באחד הרחובות בדרך לבית הנתיבות (אני מעדיף את השם בית המבואות) אני מבחין בקצב שהשכים קום, אני מביט באופן שבו הוא מניף את הסכין, לאחר כמה דקות מתעשת וחוזר ללכת לכיוון הרכבת לאלכסנדריה, ממהר.
בכל פעם שאני מעלה את השם אלכסנדריה, צמרמורת של התרגשות עוברת לי בגו. המקומיים קוראים לה בחיבה "אלכס", ובערבית היא נקראת כְּסָנְ־דְרִיָה. החלומות על עיר שהיא גם מזרחית וגם מערבית זהים לחוויה שלי בירושלים.
מלבדי בתא הקרון לאלכסנדריה יושבים אנשי עסקים שעסקים להם עם עיר הנמל. הם מדפדפים בעיתונים גדולים, ופניהם מביעות שלווה, משל נסיעה זו היתה כל עולמם. בתא סמוך יושבות שלוש. אני יוצא למסדרון ושומע: הן מדברות בערבית, אולי על גברים. כך לפחות אני מרגיש.

מימין למעלה: אשרף,
האינג'יניר של הגן
משמאל למעלה: נזירה בספרייה
באלכסנדריה

משמאל למטה:
הספריה באלכסנדריה.
יותר תיירים מקוראים
צילומים: רפרם חדד

אך היה זה דרך אגב. הרבה יותר חשובים היו הפסים שמתחתי. היה בהם משהו מוזר ומרגש, מין טיפוס בשלבים לקראת עיר שהיתה אצלי בגדר אוטופיה. מנסה לעצום את עינַי כדי לקפוץ מיד לעיר הגדולה ומתעורר מהרוכל שעלה באחת התחנות והכריז על שתייה בקול רם, וכשאני מנסה שוב להירדם מזמזם באוזני זבוב דוקרני שמגיע מכיוון חברַי למושב.
אני יורד מהקרון ומרגיש זרות נעימה. בין זמן לזמן, בין שעה לשעה, אני אוהב לפעמים בדידות גמורה בערים זרות לי. אני ממהר להגיע לספרייה החדשה שנבנתה על חורבותיה של הספרייה ההיסטורית. הספרייה עצמה בנויה בראוותנות ארכיטקטונית, בתוכה פסלים, תערוכות קבועות תיירים רבים, רבים יותר מקוראים.
קבוצת נזירות לוכדת את מבטי, ואני מתיישב לידן, מנסה להקשיב לשיחתן החרישית. יש משהו מרתק בשיחת אנשי דת. לפעמים אתה מצפה שבשיחת החולין שלהם תמצא פתאום את המשפט שתמיד שאפת אליו, את האמת שתמיד חיפשת. משל חיי החולין שלהם אינם קיימים, וכל שיחותיהם קודש.
אני יוצא החוצה ומבין שרוב הנשים לבושות למשעי. האופנה היום היא קו המחבר ועובר בין שתי העיניים. יש משהו מיני מאוד במראה הזה, אני מציין לעצמי. הימים שבהם אלכסנדריה סימלה את המתירנות, ימים שבהם נשים בשרניות וחשופות זרועות הילכו ברחובות, עברו מן העולם.
את רוב זמני אני מעביר בספרייה, ואחר כך ממהר לחזור לקהיר, השפויה יותר. ידידתי המצרית הזמינה אותי לארוחת ערב באחת המסעדות המפורסמות של זמאלק, ואני ממהר לרכוש כרטיס לרכבת חזרה.
אנחנו נפגשים באל סיד, היא מביאה איתה שתי חברות, ואנחנו מתיישבים. את מרק המלוחיה אפשר ללגום גם בחום של קהיר, וכדי לפרק את היונים הממולאות אני נדרש לעזרת אחת הבנות. המוהלביה המתוקה שמוגשת עם פיסטוקים משלימה את החוויה. הציורים על הקירות מעבירים בי תחושה ישנה. מעולם לא ראיתי קווים עמומים שהם גם יודעי מטרה, מהולים ברוך חולם של צבעי מים. ריח השישה מזכיר לי ריח של אפר מהול בשרידי פירות, בייחוד אגסים.
היום, יותר מתמיד, משפיע עלי הריח יותר מאשר הצבע, ואני מריח באוויר שלא רחוק מכאן נמצא הים.

יום רביעי: קהיר – עיר המתים והשוק של יום שישי
בשעה מוקדמת בבוקר שישי אני מזדרז לצאת לשוק המפורסם של קהיר, אותו השוק שגם מצרים מן השורה פוחדים להגיע אליו. כדי להגיע אליו צריך להיכנס דרך האוטוסטרדה של מהדי או דרך עיר המתים.
שוק אל־ג'ומעא (השוק של יום שישי) מכיל בעיקר זבל מסונן. אסלות משומשות, מרכזיות טלפוניות מימי הבריטים, מחשבי אטארי, לטאות ענקיות, לימונים וחתול. תחושה של אלימות לא מזיקה. כולם דוחפים, דחופים להגיע הלאה. לגמוא עוד קילומטר של השוק, לראות עוד דברים. אני רואה שם רחובות, חפצים, אורות ובני אדם יותר מאשר את השמים ואת הארץ, תחושה נעימה של בדידות אמיתית.
עיר המתים היא הכינוי לבית הקברות הענקי של קהיר. המצרים קוברים בסגנון קבורה מצרי ולא מוסלמי. גאוות יחידה הם קוראים לזה. לפי מנהגי הקבורה המצרית, מייחדים למתאבלים חדר ליד הקבר, שבו יתפללו. עם מצוקת הדיור בעיר הענקית, רבים עברו לגור בבית הקברות ובחדרים הקטנים שליד המצבות. המצבות משמשות לתליית חוטי כביסה, ומדי שישי מוציאים קצת זבל החוצה, אולי יצליחו למכור משהו.
יש משהו מעורר קנאה בנינוחות הקהירית בכל מה שקשור לכסף, לעבודה. אין פה חלומות ביעותים של אמהות יהודיות על הצורך במקצוע מסודר. פה מעדיפים לשבת בבית קפה ולשתות מיץ תות שדה על פני רדיפה חסרת תכלית אחרי כסף. ימי "הבן שלי הולך לאלכסנדריה להיות אינג'יניר" חלפו, ועימם השפעת המערב, שהיה נוכח בכל פינה עד לשנות השישים של המאה הקודמת. הכסף, או אמצעי המחיה, יגיע בסופו של דבר. אפשר למכור אסלה, אפשר לעבוד על הזוג האמריקאי עם הבעת הפנים המטופשת, למכור לו פירמידה קטנה. לחיות את היום ולחכות למחר.

אל שוק אל־ג'ומעא
גם מצרים מן השורה
פוחדים להגיע. תחושה של
אלימות לא מזיקה. כולם
דוחפים, דחופים להגיע,
לגמוא עוד קילומטר, לראות
עוד דברים, חפצים ובני אדם

"עיר המתים", בית הקברות של קהיר.
בגלל מצוקת הדיור רבים עברו לגור
בבית הקברות, והמצבות משמשות
לתליית כביסה ולמשחקי ילדים

שוק אל ג'ומעא
שליד עיר המתים
צילומים: יונתן ויצמן

כדי להסיר את אבק עיר המתים והשוק הסואן, אני מגיע למאריוט, המלון שהיה ארמון שנבנה כמחווה למוחמד עלי בשנת 1869 ועומד, לתמהוני, עד היום. בכל תקופה עברו עליו מצרותיה. ישבו פה הבריטים ושיחקו עם הילידים. ישבו פה הגרמנים ושיחקו עם הילידים. מספרים שאין התרוממות רוח גדולה מזו שאתה מרגיש כשאתה יושב במרפסת של המאריוט, מול הנילוס, ושותה לימונדה. לפעמים הסיפור מסביב נוטע בך אשליות רומנטיות שגורמות לך לדמיין את שאינו קיים, בדיוק כמו דפדוף בז'ורנל אופנה. הישיבה במלון והשארם ההיסטורי עזרו ללימונדה להיות נהדרת. מספרים שהם משתמשים בקליפה של הלימון כדי לגרום לקצף הלימון, ובנילוס כדי לשבות אותך לגמרי.
מחוץ למלון אני פוגש בשרה, חברתי המצרית. היא מזמינה אותי לסאקויה. מסעדה על גדות הנילוס. אנחנו מתיישבים ומגיע מלצר ועומד לידינו. הוא מחכך את ידיו ומתלוצץ עם עצמו. אנחנו מזמינים מנות ראשונות כמו בישארא, באבא גאנוש, עלי גפן. שרה מזמינה שישה. כאן זה מהמקומות היחידים שבהם אפשר לעשן שישה בלי ללקות בצהבת. שם יודעים לנקות את השישות כמו שצריך. מלצרי השישה תמיד יחבשו תרבוש, אולי זכר קולוניאלי, אולי עניין של מסורת אמיתית.
אני מביט בהשתקפות של הנילוס. מרגיש שהכל נגמר. מבטיח לשרה לחזור. לראות שוב. אני נפרד משרה בדרכי חזרה לירושלים, מביט אל הערב ברחוב וחושב על כל מה שאין צורך לחשוב עליו.

הפוסט מצרים: הנינוחות מידבקת הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a0%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%93%d7%91%d7%a7%d7%aa/feed/ 0
המורה לאנגליתhttps://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%90%d7%a0%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%aa/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2594%25d7%259e%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2594-%25d7%259c%25d7%2590%25d7%25a0%25d7%2592%25d7%259c%25d7%2599%25d7%25aa https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%90%d7%a0%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%aa/#respond Tue, 29 May 2007 10:48:58 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%90%d7%a0%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%aa/סמטה צדדית בקהיר, מצרים.

הפוסט המורה לאנגלית הופיע ראשון במסע אחר

]]>

"כאן אני עובדת. בבסטה הקטנה הזאת אני עושה מנגל של דגים. תאכל, זה טעים. אל תמהר, תשלם כשתגמור. אתה שואל מאיפה האנגלית שלי? אז ככה: לא תמיד עבדתי כאן בבסטה. עד לפני כמה שנים עבדתי בכוויית, בתור אופר, מטפלת, אצל משפחה מאנגליה, ושם למדתי אנגלית. שלוש שנים הייתי שם, וראיתי את בעלי ואת ארבעת הילדים שלי רק בביקורי מולדת קצרים. הרווחתי הרבה כסף במושגים של מצרים, אבל התגעגעתי למשפחה שלי. הרגשתי זרה מחוץ למולדת. כשחזרתי מכוויית למצרים, חיפשתי עבודה. אני רוצה להיות מורה לאנגלית, אבל לא קל למצוא בקהיר עבודה במקצוע הזה. אז בינתיים אני מתפרנסת מצליית דגים. לא אכפת לי. העיקר שהתאחדתי שוב עם המשפחה שלי".

לאתר של הראל סטנטון

הפוסט המורה לאנגלית הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%90%d7%a0%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%aa/feed/ 0
קהיר: אוכלים ברחובhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%95%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a8%d7%97%d7%95%d7%91/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a7%25d7%2594%25d7%2599%25d7%25a8-%25d7%2590%25d7%2595%25d7%259b%25d7%259c%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%25a8%25d7%2597%25d7%2595%25d7%2591 https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%95%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a8%d7%97%d7%95%d7%91/#respond Tue, 26 Sep 2006 12:18:12 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%95%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a8%d7%97%d7%95%d7%91/הפול שהתבשל יממה שלמה והפלאפל, הפיתות הטריות והקושרי; הקפה, התה והמתוקים. דוכני הרחוב הצבעוניים של בירת מצרים מציעים שלוש ארוחות זולות ביום, בעמידה

הפוסט קהיר: אוכלים ברחוב הופיע ראשון במסע אחר

]]>
פעמיים הייתי בקהיר, בהפרש של שבועיים. בפעם הראשונה אירחו אותי בכבוד מלכים. מתוך דאגה כנה לבריאותי, לא נתנו לי מארחי לאכול ברחוב, לקחו אותי רק למסעדות ולבתי מלון, הזהירו אותי לבל אשתה אף טיפת מים מהברזים ושאצחצח את השיניים רק במים מינרליים. ואכן, אחרי יומיים, חטפתי את הרעלת הקיבה של חיי. שבועיים לאחר מכן, כבעל ניסיון, לא העזתי להיכנס לשום מסעדה, אכלתי רק בדוכנים ברחוב. מובן שחזרתי בריא ומאושר לארץ.
דוכני רחוב רבים בקהיר, אמנם, לא יעברו גם את ביקורתו של מבקר מסעדות מורעב, עיוור, תתרן, ששוחד על ידי בעל הדוכן. מה שצריך זה מעט היגיון בריא וחוש הרפתקני. הכלל הבסיסי הוא: עדיף לאכול במסעדה שבה המטבח גלוי לעין על פני מסעדה בעלת חזות נקייה, שמטבחה נסתר מהעין. דוכני הרחוב מהווים דוגמה מצוינת ל"מסעדה" שבה הכנת האוכל נעשית מול עיני הקונה.
כאשר מתגברים על המעצורים והדעות הקדומות בנוגע לאכילה בדוכני רחוב, אפשר למצוא אוכל נהדר בקהיר, במחירי אפס, ועם כמויות נדיבות של חיוכים, נדיבוּת ומאור פנים, האופייניים לתושבי מצרים.

קהיר עצמה מפוזרת על פני שטח גדול, אבל הריכוז הגדול של מוכרי אוכל נמצא במה שקרוי קהיר "המוסלמית", דרומית לשוק חאן אל־חלילי. רחוב אל־אזהר הוא קו הגבול הדרומי של חאן אל־חלילי. סביב מיידאן (כיכר) אל־אזהר ישנם אינספור דוכני אוכל ומסעדות קטנות, וכאשר משוטטים דרומה בסמטאות, בואכה באב־זווילה, חיי הרחוב שופעים רוכלים ומסעדות קטנות שבהן המטבח חשוף.
במקומות התיירות המובהקים יותר, כמו באיזור גיזה היוקרתי או במרכז קהיר ליד המוזיאון המצרי, יש מעט רוכלים, אבל אם הולכים ממיידאן אל־תחריר ברחוב שעריה אל־תחריר לרחוב מנסור, מגיעים לשוק ססגוני וסביבו הרבה מאוד מסעדות קטנות ודוכני רחוב.

המוניות בקהיר זמינות וזולות, והנהגים דוברי אנגלית לא רעה. לא פעם ביקשתי מנהג המונית להמליץ על מקום טוב שהוא נוהג לאכול בו, והגעתי למסעדות קטנות או לדוכנים זעירים, שמכרו מאכל אחד או שניים, ואשר היו בעיני מציאות אמיתיות.

עגלות עם איורים מסולסלים
המחזה המרתק ביותר בקהיר מתרחש לפני הזריחה, כאשר סמטאות העיר העתיקה מתמלאות בתנועה. עשרות עגלות, מריצות וכל מיני כלים מאולתרים על שני גלגלים

דוכן קושרי, מנה המורכבת מאורז מעורבב האטריות קצרות, עדשים ובצל מטוגן ברוטב עגבניות מטובל

נושאים עליהם כדי נחושת ענקיים, כמטר גובהם, עגולים ורחבים, המסתיימים בצוואר צר ופתח עגול לא גדול בקצה העליון. ארוחת הבוקר האופיינית, הפוּל, יוצאת לדרך.
תחילתה בהשריה ארוכה של פולי הפול החומים הגדולים במים, לפחות 24 שעות. לאחר מכן מוכנסים הפולים המרוככים לכדים הגדולים עם מים ותבלינים – כל אחד עם השילוב המיוחד לו – ומתבשלים לילה שלם. הבישול נעשה בכמה אופנים; ישנם מטבחי פול מרכזיים שם עומדים כדי ענק בשורות על להבות קטנות מאוד של גז. בעל דוכן הפול מגיע בבוקר ואוסף את הסיר שלו לתוך העגלה. ויש המבשלים את הסיר על להבה קטנה ואיטית בחצר ביתם; אבל השיטה המסורתית, שאמורה לתת את הפול הטוב ביותר, היא בישול ברמץ החם שנמצא מאחורי התנורים של בתי המרחץ הציבוריים. שם, בתוך כוכים לוהטים אפופי חום מעיק, קבורים הכדים הללו עד צווארם באפר המרצד. כך מתבשל הפול כשהחום הנמוך והיציב אופף אותו מכל הכיוונים במידה שווה.
אם הכדים עצמם נראים דומים, הרי כל עגלת פול משקפת היטב את בעליה, את מידת עושרו ואת האופן שבו הוא מציג את מרכולתו. יש העושים זאת על עגלה פשוטה, או בדוכן קבוע שבו מוטה כד הפול על צידו, חשוף לחלוטין; אך רובם טומנים את הסיר במעמקי העגלה, ורק פתחו הצר מציץ מתוך משטח נירוסטה, ועליו תלוי תרווד המצוי בתוככי הכד. סביב הפתח הזה בונה בעל הדוכן את עולמו הקולינרי. פנכות קטנות מנירוסטה או מפח, ירקות חתוכים כמו עגבניות, בצל ירוק, בצל יבש חתוך לרבעים ועלי פטרוזיליה, שמן זית, לימון ותערובות תבלינים; ובצד, ערימת ביצים קשות, חומות משעות ארוכות של בישול. הדוכנים עצמם מעוטרים וצבועים במיטב הדמיון והיצירתיות באורנמנטים מזרחיים מסולסלים, נאיביים למדי.

את מנת הפול מכינים במקום, כל לקוח בונה את האיזון האהוב עליו בין המרכיבים השונים, והכל נאכל ומנוגב בעזרת פיתה חמה וטרייה, כמעט תמיד בעמידה. ארוחת הבוקר הזו נאכלת בזריזות, ומנה כזו של פול אמורה להחזיק את הבנאדם עד הצהריים, ולרוב עד הערב.
דוכן יפהפה ובעל ניקיון סביר היה מתחת לגשר מעבר של הולכי הרגל מעל רחוב אל־אזהר, מול המאוזוליאום של אל־גורי.
מאכל הבוקר השני הוא הטעמיה, הפלאפל המצרי, העשוי מפול טחון (להבדיל מגרגירי החומוס, שמהם נעשה הפלאפל בארץ). דוכן הטעמיה הוא דוכן של טיגון עמוק. הוא כולל פתיליית גז, שמן מבעבע וסיר גדול עם תערובת ירוקה. כדורי הטעמיה פחוסים, תוכנם ירוק עז והם נעשים לרוב ביד ועל המקום. אוכלים אותם כחטיף בתוך נייר עיתון מגולגל לצורה של קונוס. בהמשך היום, באותו דוכן, ישתמשו במחבת העגולה של הטיגון עמוק להכנת צ'יפס; לרוב במקביל לטיגון הטעמיה – נאגלה צ'יפס ונאגלה טעמיה.
דוכן מרשים עם פלאפל נהדר יש בכניסה לחאן אל־חלילי, ברחוב הראשי של השוק אל־מאויז אל דין אללה, מול חנויות התבלינים.

קושרי עם קירות נירוסטה
בהמשך היום נוספים מאכלים לתפריט הבוקר. עגלות אחרות יוצאות לחרוש את הסמטאות. גם בהן מעניקים המוכרים תשומת לב מרובה לדקורציה ומעטרים את העגלה בציורים ססגוניים, ובונים מעליה מבני עץ וצריחים, כמו המינרטים של המוני המסגדים הפזורים בעיר.

מוכר עופות צלויים בשוק שערייה מנצור, מצוייד במתקן הצלייה המיוחד

אחד המאכלים הפופולריים ביותר לשעת הצהריים, והאהוב עלי ביותר, הוא הקושרי הנמכר הן במסעדות מיוחדות (המכינות רק אותו) והן בעגלות הרחוב. זו מנה המורכבת מאורז מעורבב באטריות קצרות, עדשים ובצל מטוגן, המונחים זה על זה. על כל זה יוצק המוכר רוטב עגבניות מתובל, המאחד את הכל לבליל משביע וטעים באופן בלתי רגיל.
המאפיין את דוכני הקושרי הוא צלחות הנירוסטה, שיוצרות מעין קיר סביב שני הסירים – זה של האורז והאטריות וזה של העדשים – והן אחוזות זו בזו כמו קשקשי דג. אי־אפשר לראות את שנעשה בפנים, כי קיר הצלחות יוצר מעין חומה ובו־בזמן מזהה את עגלת הקושרי מכל האחרות.
מאכל אחר, הדומה במקצת, זה המקרוני. תערובת של אטריות ובשר טחון, מבושלים ואפויים יחדיו למעין פשטידה גדולה. המנה שמתקבלת מהפשטידה הזאת מתפוררת חיש מהר לבליל, שגם הוא מכוסה באותו רוטב עגבניות מתובל עם לימון, כמון, פטרוזיליה וסוכר שנמצא בקושרי.
מסעדת קושרי של ממש יש ליד המסעדה המפורסמת של קהיר "פלפילה" ברחוב הודה שאראווי, בלוק אחד ממיידאן אל־תחריר. המטבח גלוי ומבריק, והקושרי מצוין.
בנוסף למאכלים הללו ישנם כל הבשרים על האש. לקבב קוראים כאן שישליק, ואילו השישליק נקרא קופטא. כמו בכל ארצות האיסלאם, הבשר השולט הוא כבש. פטנט מעניין ראיתי לעופות צלויים ברחוב מנסור. את העופות צולים במתקן חשמלי, הדומה למתקני העופות הצלויים בארץ: העופות עולים ויורדים, משופדים חמישה־חמישה על כל שיפוד. כאשר לקוח מזמין מנה, שולף המוכר את העוף מהגריל החשמלי, פורס אותו ומניח על גריל פחמים פתוח הנמצא ליד המתקן הגדול וצולה אותו על האש עוד כמה דקות, להעניק לו את טעם הגחלים.

דבר מיוחד לקהיר – שדומה לו ראיתי רק בסין ובניו־יורק – הוא מוכרי הבטטות החמות. הם מסתובבים עם טאבון גדול מפח עם ארובה גבוהה, שמורכב על עגלה מפויחת, ואופים בתוכו בטטות שנמכרות בקליפתן עטופות בנייר עיתון. פשוט וטעים. ליד אחת מאותן עגלות, בתוך כוך קטן, מכר איש אחר צ'יפס דומה לצ'יפס התעשייתי – פרוסות עגולות ודקות מאוד של תפוחי אדמה מטוגנים בשמן עמוק.

נרגילה ומתוקים
מוסד בפני עצמו הם בתי התה ובתי הקפה. אנשים יושבים בהם בעיקר כדי לעשן נרגילה ולהתבונן במה שקורה ברחוב. תמיד הם יושבים כשפניהם החוצה. ככלל, המצרים הם אנשים מאירי פנים וקיבלתי אינספור הזמנות לשבת ולגרגר נרגילה ולשתות תה מתוק עם כל הבטלנים. במשך היום יוצאים מבתי התה והקפה ילדים עם מגשים, ועליהם כוסות שתייה המובאות לבעלי חנויות בשוק, כמו בעיר העתיקה בירושלים.

דוכן פול מתחת לגשר מעל רחוב אל-אזהר. מנה כזו אמורה להחזיק את הבנאדם עד הצהריים, ולרוב עד הערב

אגף המתוקים הוא נושא שאני נוהג להתעלם ממנו בדרך כלל, אבל המצרים ידועים כבעלי "שן מתוקה". יש בקלאווה וכנאפה כמו בארץ, ועוד מיני ממתקים מוכרים פחות ודביקים יותר. ישנם דוכנים המכינים בצק דק וגמיש כמו בד משי וממלאים אותו כמו בלינצ'ס במילוי מתוק. בסמטה אחת בקהיר העתיקה עמד איש וטיגן זלאביה – סופגניות פשוטות, לא ממולאות, מבצק מתקתק. זהו מאכל שרואים הרבה גם בישראל בזמן מסיק הזיתים, אך כאן מטגנים את הזלאביה בשמן זית.

זהירות, מים
יש מבחר גדול של שתייה. ראשית, ישנם כדי חרס גדולים עם מכסה פח וכוס קטנה הקשורה בחוט לכד. כל מי שצמא יכול לשתות תמורת גרוש מצרי. שימו לב: שתייה מהמים הללו מסתיימת במקרה הקל בשלשול מיידי, אך סביר יותר שתגרום לכולרה. לעומתם ישנם מתקני מים משוכללים יותר בעגלות ניידות וישנם מוכרי שתייה קרה, תרכיזים מעורבבים וכמובן – הרבה מאוד דוכנים של מיצים טריים – הדרים וקנה סוכר סחוט טרי. עם כל הרצון להרפתקנות – שתייה בקהיר היא דבר שאין להקל בו ראש. בקבוק מפוקק של קולה, למשל, נראה בחירה שפויה יותר.

מוכר עם כוסות מיץ של קנה סוכר סחוט טרי. הילדים עם המגשים מסתובבים בשוק מבוקר ועד ערב

הפיתה המצרית נקראת בלאדי, וכל הזמן מתרוצצים ילדים בין המאפייה לדוכנים עם ארגזי פלסטיק או קרטון עמוסים בפיתות התפוחות הללו. להכנתן משתמשים בקמח גס יותר מזה שמשמש לפיתות המוכרות לנו, והאפייה נעשית במשך כל היום. קשה מאוד ליפול על פיתה בת יותר משעתיים. אבל המאכל הטרי הזה מסוכן ביותר מבחינה בריאותית, מכיוון שהמים המשמשים להכנת הבצק הם מקור הרע העיקרי בקהיר. מצד שני, אי־אפשר לאכול כלום בקהיר בלי פיתה.
בקהיר יש מגוון מרתק של מאכלי רחוב ומסעדות קטנות וזולות במידה מביכה. חלק מהמאכלים מוכר לנו בגרסאות המקומיות; חלקם חדש ומרתק. האוכל ברובו טעים, פשוט וזמין. עם קצת זהירות, היגיון בריא וחושים מפותחים אפשר לצלוח את קהיר בשלום ובהנאה.

הפוסט קהיר: אוכלים ברחוב הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%95%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a8%d7%97%d7%95%d7%91/feed/ 0