מעורר קנאה. במהלך הביקור בשווייץ חזרתי שוב ושוב על צמד המילים הזה, שנפלט מפי בעודי עומדת בהשתאות מול פסגה מושלגת, מול אגם בצבע כחול עמוק שמתחבא בין ההרים או מול נהר שזורם בשצף בלב יער, כשממש מעליו בית שדייריו מתעוררים מדי בוקר לכל היופי הזה. אבל אלו לא רק הנופים שמעוררים את התחושות האלה, אלא גם הניקיון, הסדר, הארגון המופתי, התחבורה הציבורית היעילה כל כך, הביטחון האישי, השמירה על הסביבה ובעיקר  – השלווה הכל כך מבורכת.

העיירה צרמט (Zermatt), ששוכנת בגובה 1,620 מטר בקנטון ואלה (Valais) שבדרום-מערב שווייץ, היא אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לכל הטוב שיש לשווייץ להציע. זוהי עיירת בונבוניירה שוויצרית טיפוסית, המוקפת בכמה מהפסגות הגבוהות ביותר בהרי האלפים. המפורסמת מכולן היא פסגתו דמוית הפירמידה של המטרהורן (Matterhorn), שמתנשאת לגובה 4,478 מטר, ואותה כולם מכירים כי היא מצוירת על אריזת השוקולד טובלרון.

פסגת המטרהורן, המכוסה בענן, מעל העיירה צרמט | צילום: סימי שאואר

צרמט, שמוקפת בפסגות שחלקן מושלגות לאורך כל השנה, נחשבת לאחת מעיירות הסקי היוקרתיות ביותר בשווייץ. גם בקיץ היא מהווה מוקד משיכה לתייירים מכל העולם, שנהנים מהדר הפסגות, מהיערות שמקיפים את העיירה, משפע המים, מכרי המרעה הירוקים וממגוון גדול של מסלולי טיול בכל דרגות הקושי.

הרחוב הראשי של צרמט, הבנהופשטראסה (Bahnhofstrasse), גדוש במסעדות, מלונות, ברים ובתי קפה. בין שלל המסעדות שמגישות מנות שוויצריות טיפוסיות כמו פונדו ורושטי, אפשר לראות פה גם את ה-M הגדולה של מקדונלד'ס, מה שמעיד על ריבוי התיירים במקום. ויש, כמובן, גם מגוון גדול של חנויות – ממותגי יוקרה של מעצבים ותכשיטים, דרך חנויות שמוכרות ציוד לטיולים ולסקי ועד לחנויות מזכרות. יש שיאמרו שהעיירה תיירותית מדי, ואי אפשר שלא להסכים איתם, ובכל זאת, אי אפשר שלא לקנא – בבתי העץ שבנויים באסתטיקה שוויצרית טיפוסית ומשתלבים היטב בסביבתם, באדניות הפורחות שמקשטות את חזיתות הבתים, בניקיון המופתי, בנוף שנשקף מכל פינה, גם בימים שבהם המטרהורן מכוסה בענן גדול, וכן בשקט ובאוויר הנקי, שהם כמעט מובנים מאליהם בעיירה שבה תנועת המכוניות אסורה.

הבנהופשטראסה, הרחוב הראשי של צרמט | צילום: סימי שאואר

רק רכבים חשמליים השייכים למלונות העיר מסיעים את התיירים על מזוודותיהם מתחנת הרכבת של צרמט לבית המלון. מעבר לזה, התנועה ברחובות צרמט מתנהלת ברגל, באופניים, או על גבי כרכרה רתומה לסוס, אפשרות בה רק התיירים בוחרים. צרמט היא לא העיירה היחידה באלפים השוויצריים שבה תנועת המכוניות אסורה, מה שמסביר למה השוויצרים תמיד נמצאים בכושר טוב כל כך ונראים מצוין למרות תועפות הגבינה שהם אוכלים.

תנועת המכוניות בצרמט אסורה. אפשר לטייל ברגל, באופניים או על גבי כרכרה רתומה לסוס | צילום: סימי שאואר

נעים לטייל ברחוב הראשי של העיירה, אבל מומלץ לא פחות לצאת מחוץ לאזור התיירותי, להתרשם מבקתות העץ העתיקות, המכוסות בגגות צפחה, מהאסמים ומבתי החווה. הסיבה העיקרית להגיע לכאן בקיץ היא מסלולי ההליכה ההרריים הרבים שסביב העיירה, שמוצעים בדרגות קושי שונות. רבים מהמסלולים האלה כוללים נסיעה ברכבת או ברכבל לפסגות האזור וטיול רגלי עם תצפיות פנורמיות נהדרות על הנופים עוצרי הנשימה שמסביב. לצד מסלולי ההליכה מוצעות שלל פעילויות בהרים – מצנחי רחיפה, פארק חבלים, טיפוס, סקי קיץ, רכיבה באופני הרים, טיפוס על קרחונים, ביקור במחלבות וחוויות נוספות.

בקתות עץ עתיקות בצרמט. כדאי לצאת מחוץ לרחוב הראשי | צילום: סימי שאואר

טיולים מומלצים באזור צרמט
בין טיולי היום הרבים שצרמט מציעה, ניתן למנות את הטיול למטרהורן גליישר פרדייז (Matterhorn Glacier Paradise). הטיול נפתח בעלייה ברכבל ה-Matterhorn Express לתחנת הרכבל הגבוהה ביותר באירופה, ומשם ניתן לנסוע במעליות למרפסת התצפית, בגובה 3,883 מטר, ממנה נשקפת תצפית מרהיבה על 38 פסגות שגובהן עולה על 4,000 מטר באיטליה, צרפת ושוויץ. יש עוד כמה אטרקציות מרגשות במקום, כמו ארמון קרח שבו פסלי קרח בשלל צורות, וכן אפשרות לגלישה באבובי שלג, גם בקיץ. משם ניתן לרדת ברכבל לאגם השחור, ה-Schwarzsee, אגם יפהפה שסביבו שבילי טיולי רבים, מקום אידיאלי לפיקניק או ארוחת צהריים במסעדה שבמקום.

פסגה אחרת במקום היא פסגת הרוטהורן (Rothorn), בגובה של 3,103 מטר לפסגה ניתן להעפיל ברכבל, ואם אתם משכימי קום מומלץ לעשות זאת בשעת הזריחה, שמהפסגה היא נראית יפה במיוחד. בנוסף, יש בפסגה תצוגה מרשימה של 18 פסלי קרח, וכן מגוון גדול של מסלולי הליכה נופיים, שעוברים דרך כרי מרעה ואגמים.

הרכבת שמטפסת לפסגת הגורנגרט | צילום: Gornergrat Bahn/ Toni Mohr

רבים טוענים שהתצפית היפה ביותר על המטרהורן נשקפת מהר גורנגרט (Gornegrat), בגובה של 3,089 מטר. להר ניתן לעלות בנסיעת רכבת שנמשכת כ-35 דקות מצרמט, ברכבת ה-Matterhorn Railway, שנוסעת פה מאז 1898. הנוף שנשקף מלמעלה כולל 29 פסגות לצד קרחונים מרשימים ואגמים חבויים. אוהבי ההליכה יכולים לרדת ברגל משם לריפלברג (Riffelberg), הליכה של כשעתיים וחצי, כשבדרך עוברים באגם ריפלסי (Riffelsee), שהמטרהורן משתקף בצורה מושלמת במימיו הצלולים.

נגני קרן אלפים במרפסת של מסעדת סונגה, מול הנוף של המטרהורן | צילום: סימי שאואר

טיול וארוחה
אחד היתרונות הגדולים של צרמט, הוא שמבחר הפעילויות בה באמת מתאים לכולם. גם מי שרוצה לחוות את הנופים המשגעים בתנאים מפנקים וללא מאמץ מיוחד יבוא על סיפוקו. אחת האפשרויות המהנות היא טיפוס ברכבל או ברכבת לאחת מן הפסגות באזור וארוחה באחת מן המסעדות הפנורמיות של האזור, מול נוף מדהים. את אלה ניתן לשלב גם בטיול רגלי קצר, אבל ממש לא חייבים.

אפשר למשל, לעלות בפוניקולר, בנסיעה שנמשכת 4.5 דקות בלבד, לפסגת הסונגה (Sunnega), בגובה 2,288 מטר.יש מכאן נוף מרהיב של המטרהורן ופסגות מושלגות, שממנו אפשר ליהנות ממרפסת התצפית או במהלך ארוחה במסעדה שבמקום, שמגישה מאכלים מקומיים כמו רקלט – תערובת של גבינות מותכות שמוגשת עם תפוח אדמה, בצלצלים כבושים ומלפפונים חמוצים. במרחק כמה דקות הליכה מן המסעדה אפשר להגיע לנקודת תצפית לאגם Leisee הצלול, שביום חם ניתן לשכשך במימיו.

הכבשים האופייניות לקנטון ואלה | צילום: zermatt.ch © Michael Portmann

אנחנו בחרנו לעשות טיול קולינרי בגורנגרט, שכולל עלייה ברכבת לפסגת ההר, ומשם ירידה ברגל או ברכבת בין התחנות השונות בהר, כשכל מנה בארוחה מוגשת בתחנה אחרת, מול נוף מדהים. מזג האוויר לא היה לטובתנו – השוויצרים נוהגים לומר, שאף פעם לא יורד גשם בשווייץ, זה רק שפעם בשבוע הם שוטפים את ההרים. נראה היה שכשהעפלנו ברכבת לפסגת הגורנגרט השוויצרים היו עסוקים בניסיון יסודי במיוחד, וכל הפסגות בסביבתה היו מכוסות בענן גדול וסמיך. כשהגענו לפסגה לא ראינו את המטרהורן כמובטח, אבל מבעד לעננים נשקף הנוף המדהים של קרחון גורנר (Gorner) העצום, השני באורכו באירופה, ומרחוק הצלחנו להבחין אפילו באגם חבוי בין ההרים. בדרך ראינו את הכבשים האופייניות לאזור, שלהן ראש שחור וכתמים שחורים על הרגליים. הקור המקפיא (2 מעלות מתחת לאפס בסוף אוגוסט) שיגר אותנו למלון Kulmhotel Gornergrat, המלון הגבוה ביותר בשווייץ, בגובה של 3,100 מטר. כאן היתה התחנה הראשונה בסיור הקולינרי שלנו, ובמסעדת המלון קיבלנו פלטת נקניקים (וגבינות לצמחונים שבינינו), שלוו בדג מטוגן ובכוס קטנה של מרק דלעת נהדר.

הדרך מריפלאלפ לצרמט, בלב היער | צילום: סימי שאואר

מגורנגרט התכנית המקורית היתה לרדת לתחנה הבאה ברגל, אך מזג האוויר, לצערנו, לא אפשר זאת. את הדרך למטה, אם כן, עשינו ברכבת, עד למלון ריפלברג (Riffelberg), מלון ההרים הוותיק ביותר באלפים השווייצרים, שהוקם כבר ב-1855. גם כאן נהנינו מאוויר הרים ומנוף נהדר, וכן מהחלק הבא של הארוחה – מרק וולזי של יין לבן עם נגיסי גבינה מטוגנים, ומנה עיקרית של בשר כבש (ורביולי גבינה לצמחונים). הקינוח הוגש בתחנת הבאה, ריפלאלפ (Riffelalp), במסעדת ההרים המקסימה Alphütte Chez Freddy, שנמצאת במרחק 10 דקות הליכה מהנות מהתחנה. במסעדה זו הוגש הקינוח – שטרודל תפוחים עם רוטב וניל, גלידה וקצפת. כשיצאנו מהמסעדה השמיים החלו להתבהר, ולכן החלטנו לרדת לעיירה ברגל, במסלול מקסים בין עצי היער, שעובר בחלקו לצד נהר שוצף, כשבדרך ראינו פרחים יפים, סנאים מקפצים וגם מקבצים גדולים של פטריות, כי הגענו מיד אחרי הגשם. והנה עוד משהו לקנא בו – בכל יום ראשון, כשמטיילים רבים מגיעים לאזור ללקט פטריות, מחכים ביער שני יערנים שבודקים את הפטריות שנאספו ומוודאים שאינן רעילות. אין מה לומר, על הכל הם חושבים, השוויצרים.

מפת האיזור:

לחצו להגדלה

הכותבת היתה אורחת לשכת התיירות של שווייץ Switzerland Tourism

הפוסט צרמט, שווייץ – תענוגות קיציים הופיע ראשון במסע אחר

שווייץ, הארץ האלפינית שבמרכז אירופה, נחשבת לדעת רבים ליפה ביבשת. טיול לשווייץ הוא פנטזיה של יופי. השילוב של הנופים הדרמטיים של האלפים, הנופים הרכים יותר ורומנטיים לא פחות של הרי היורה, המשבצות הירוקות-חומות של המישורים החקלאיים בתווך, העיירות הימי ביניימיות, הטירות הקסומות, כל אלו יוצרים תמהיל מופלא. נוסיף לכך את האסתטיקה, את השוקולד, את רמת השירות ואת הטיפוח ונקבל ייעד טיול אידיאלי. לא נכחיש, לא הכל מושלם. המחירים, זו הנקודה הכואבת. יקר בשווייץ, אפילו יקר מאוד.

אבל יש פתרונות גם לכך: אחד היתרונות בטיול בשווייץ הוא שאפשר להתמקד באזור אחד, לצאת ממנו לטיולים ברכבלים, ברכבות שיניים, ברגל ועל גבי אופניים, ללא צורך לשכור רכב וכך להימנע מהעלויות הכרוכות בכך. השהות במקום אחד מאפשרת להצטייד במוצרי מזון ולאחסנם במקרר ואגב כך לחסוך בהוצאות הכלכלה.

אחת ההמלצות שלי היא להתמקם בעיירה צרמט (Zermatt), שבעיני היא אחת מעיירות הנופש היפות בעולם. הדרך הנוחה ביותר להגיע לצרמט היא ברכבת היישר מנמל התעופה של ציריך. הרכבת נוסעת דרום מערבה לכיוון ברן (Bern) הבירה. כעבור חצי שעה מגיעים ללנצבורג (Lenzburg), שם יש מבצר ימי ביניימי יפהפה, ואם תרצו לבקר בעוד מבצר, סעו מלנצבורג 20 דקות ל-Hallwel – באגם ניצב מבצר נהדר.

הדרך עוברת למרגלות הרי היורה, רכס הרים המצוי צפונית-מערבית להרי האלפים, בשטחן של צרפת ושווייץ. בשונה מהאלפים, הבנויים מסלעי תהום, הרי היורה בנויים מסלעי גיר עשירים במאובנים. הרי היורה יוצרים קשת הררית, שאורכה 360 ק"מ, הרכס גבוה יותר בחלקו הדרומי ושתי הפסגות הגבוהות בתחומו (1,717 ו-1,718 מ') מצויות בשטח צרפת. זהו אחד המקומות הבודדים בעולם שבו נמצאים מכתשים, אם כי אינם יפים כמו מכתשי הנגב.

הרכבת נוסעת בשפלה השווייצרית, החוצצת בין הרי האלפים מדרום-מזרח והרי היורה מצפון-מערב. השפלה מכסה כ-30% משטחה של שווייץ, היא האזור המיושב ביותר במדינה ושוכנות בה כל הערים הגדולות. באזור זה ממוקמים גם המרכזים הכלכליים, התעשייתיים והתחבורתיים.

בתים קטנים פזורים בעמק ירוק מוקף בפסגות מושלגות. היש מראה מלבב מזה? | צילום: גילי חסקין

ממשיכים לנסוע בנוף של הרים ירוקים, שלמרגלותיהם משבצות צבעוניות של גידולים חקלאיים. מעת לעת מתגלים מרבדים צהובים של קנולה. מדרום-מזרח לנו, ברכס הגבעות שלמרגלות האלפים, נמצא עמק אמנטל (Ammental), שם מייצרים את הגבינה המחוררת המפורסמת. כעבור שעה וחצי לערך מגיעים לברן (Bern) הבירה. האזור בו עוברת הרכבת אינו מלבב, אבל זו עיר יפה, שמצדיקה יום טיול.

בהמשך הרכבת חולפת על פני העיירה טון (Thun), שבה מבצר יפה והיא ניצבת על חופו של אגם בעל אותו השם ואשר בו משייטות ספינות תיור. תעלה מביאה את הספינות עד תחנת הרכבת, כך שהמבקרים יכולים ללכת היישר מהרכבת אל הספינה. כאן לראשונה מתחילים לראות את האלפים. מכאן אפשר לראות את היונגפראו, אחד ההרים המרשימים באירופה, כשהוא בולט בקרניו המושלגות. הרכבת נוסעת לאורך האגם עד לספיץ (Spiez). כאן ניתן להחליף רכבת לאינטרלקן (Interlaken), הנראית מצדו השני של האגם. נסיעת הרכבת מכאן לאינטרלקן וללוצרן נחשבת לאחת האטרקטיביות בשווייץ.

רכבת אטרקטיבית אחרת יוצאת מכאן לכיוון דרום-מערב, אל אתר הסקי המפורסם גשטאד (Gstadd), העמק הירוק רוסיניה (Rossinière) ועד מונטרה (Montreux) שעל חוף אגם ז'נבה.

צרמט היא מהיפות שבעיירות הבונבוניירה השווייצריות | צילום: גילי חסקין

הרכבת נכנסת למנהרה ארוכה, החוצה את הרכס הצפוני של האלפים – נכנסנו למנהרה במזג אוויר קודר, נסענו 30 ק"מ במהירות של 200 קמ"ש והגענו לויספ (Visp), הנמצא בעמק המפריד בין רכסי האלפים הצפוני והדרומי. נכנסנו בחורף ויצאנו בשיאו של אביב: השמים היו כחולים, השמש זרחה ואף ענן לא הסתיר את הפסגות המושלגות. מכאן החלפנו רכבת ברכבת נופית, רכבת הקרחונים (Glacier Express), אל צרמט. ברכבת זו ניתן לפתוח את החלונות ולהתבונן בנוף – בקרון יש מחיצות פלסטיק שקופות המפרידות בין חלון לחלון, כדי שמשב הרוח אלא יפריע לשכניך לתא. פתחנו את החלונות משני הצדדים והחלנו להתרוצץ, חסרי מנוח, מחלון לחלון. נסענו בעמק ירוק זרוע כפרים ציוריים, מוקפים בנוף של הרים גבוהים ומושלגים. בקטע מסוים המסילה החלה לטפס בהרים, נעזרת בשרשרת מיוחדת. המסלע התחלף לגרניט, ההרים הפסגות נהיו גבוהות יותר ומכל מקום זרמו מפלי מים.

כעבור כשעה של נסיעה בארץ הפלאות נגלה לפנינו קצהו של המטרהורן (Matterhorn) המיתי, אחד הגבוהים והמרשימים בהריה של שווייץ. עוד חמש דקות של נסיעה ואנו בעיירת הסקי צרמט, השוכנת בעמק מוריק, בגובה של 1620 מ' מעל פני הים ונחשבת לישוב הדרומי בעולם, שתושביו מדברים גרמנית. צרמט היא אולי עיירת הנופש הידועה ביותר בשווייץ, חבויה למרגלות המטהורן ומוקפת הרים שגובהם יותר מ-4,000 מ'. הדרך לעיירה סגורה לכלי רכב ממונעים וניתן להגיע אליה רק ברכבת. זהו גן עדן לסקי בחורף ולטיולים רגליים בקיץ. בצרמט חיים 5,000 תושבים, אבל בעונת התיירות מתאכסנים בה כ-30,000 מבקרים.

שילוב צבעים: ירוק, אפור ולבן באזור צרמט | צילום: גילי חסקין

הרחוב הראשי של צרמט מזמין שוטטות בין חנויות מעוצבות, קונדיטוריות עתירות פיתויים ובתי קפה. אבל אני ויתרתי על התענוגות הללו לטובת Gornergrat Bahn – רכבת נופית המטפסת בעזרת גלגלי שניים אל פסגת הגורנרגרט (Gornergrat), אטרקציה תיירותית מפורסמת מאז 1898. הרכבת העמוסה במטיילים החלה לטפס בתלילות, חיש קל יצאה מעבר לקו העצים ונסעה בנופים מכושפים ביופיים. מכל עבר צצו פסגות מושלגות, ומעל כולן בצבץ ראשו של המטרהורן. עצרנו בגובה 3,089 מ' מעל פני הים. מסביבנו הכל היה כוסה בשלג, אפילו הבקעות מסביב, שבקיץ צבען ירוק רענן, היו מכוסות במעטה של לובן. הפנורמה שנשקפה מלמעלה היתה מרהיבה: הרים גבוהים, פסגות משוננות, מצוקים, והכל מכוסה במעטה לבן וצח. לנגד עינינו נשקף הר רוסה (Rosa) עם פסגת הדופורספיצה, המתנשאת לרום של 4,634 מ'. זהו הגבוה בהרי שווייץ והשני בגובהו באלפים.

תחנת הרכבת היא נקודת פתיחה מצוינת לטיולים רגליים, המתאימים לכל גיל ומאמץ. אלא שבתקופת ביקורי כאן, בחודש מאי, עדיין שורר חורף בהרים. בוססתי בשלג למקום הגבוה ביותר שאפשר היה להגיע אליו, כדי להתבונן בפנורמה המכושפת. מסביב, עיגול מושלם, 360 מעלות של הרים מושלגים, 29 פסגות, שגובהן עולה על 4,000 מ'. המרשים בהרים הוא כמובן המטרהורן, שקרקסים קרחוניים שייפו את צדעיו והוא מתנשא לגובה של 4,478 מ'. המטרהורן, שהאיטלקים קוראים לו מונטה צ'רבינו (Monte Cervino) , הוא אמנם לא ההר הגבוה ביותר בשווייץ, אך לטעמי הוא המרשים ביותר. פסגתו החרוטית המשוננת נחשבת לאחד הסמלים הלאומיים של שוויץ. אפשר להמשיך להתבונן בנוף בזמן שאוכלים מרק גולש (יקר להחריד, אך טעים) בקפיטריה שנמצאת במיקום מושלם.

רכבת נופית הנוסעת בעזרת גלגלי שניים אל פסגת הגורנרגרט | צילום: swiss-image.ch

נפרדתי מהנוף וירדתי ברכבת לכיוון צרמט. בדרך יש חמש תחנות, ואפשר לרדת בכל אחת מהן ולצאת לטיול באזור. בקיץ, כשהשבילים נפתחים, כדאי להקדיש לרכבת הזאת יום שלם, כולל עצירה בתחנות ויציאה לטיולים רגליים. בזמן שאני טיילתי כאן, המסלול היחיד הפתוח היה מתחנת Findelbach . מכאן העירייה נראית כריכוז של קוביות ממשחקי ילדים, עם נחל העובר במרכזה, רחוב ראשי מטופח וכנסייה בעלת גג מחודד בגון ירקרק. הליכה דרך החצרות המטופחות והבתים שווילונותיהם רקומים בלבן ועציצים על אדני חלונותיהם, עד למלון Romantikhotel Julen, הסמוך לכנסייה שמעל העיר. זהו מלון אלפיני טיפוסי, בנוי עץ ומעוצב בקפדנות, בלובי אח בוערת, בקבלה צוות אדיב להפליא, החדרים לא גדולים אך נוחים ומטופחים. במסעדות בצרמט מגישים פונדו ומנות טיפוסיות אחרות, שהידועה שבהן היא הרוסטי – מנה של תפוחי אדמה קצוצים ומטוגנים, אפויים בגבינה ומעליהם בשר מעושן. הצמחונים ושומרי הכשרות יכולים להחליף את הבשר בעגבניות. מסעדה מומלצת: Walliserhotel, ברחוב הראשי של העיירה (כתובת: Banhofstrasse 30, טלפון: 027-9666555).

בבוקר יצאתי לרחובות הגבוהים של העיירה. פסגתו המושלגת של המטהורן היתה מוארת באור רך של בוקר. לריסה, מלשכת התיירות המקומית, התלוותה אלי. הלכנו דרך הרחובות העתיקים של העיירה, לאורך הנחל שצבע הטורקיז של מימיו מלמד שמקורם בהפשרת קרחונים, אל תחנת הרכבל Matterhorn Glacier Paradise. בימים כתיקונם מטפסת הרכבת עד לגובה של 3,883 מ', לתחנה הנחשבת לגבוהה באירופה. במקום ישנה מסעדה החצובה בתוך הקרחון ממש. מהמקום הזה נשקף נוף עוצר נשימה על האלפים השוויצרים, האיטלקים והצרפתים. מכאן מטפס שביל החוצה את הקרחון וכעבור כחצי שעה מגיעים ל-Brethorn, בגובה של 4,000 מ'. המקומיים טוענים שביום יפה ניתן לראות מכאן את הים התיכון. אני בספק אם זה אפשרי, אבל בהחלט אפשר לראות את המון בלאן (Mont Blanc), הגבוה בהרי האלפים, במרחק נגיעה ממש.

לגור בצל פסגות | צילום: גילי חסקין

לרוע מזלנו, בשל עבודות שיפוצים, הובילה אותנו הרכבת רק עד לתחנת Trockener Steg, בגובה של 2,939 מ'. התחנה נמצאת בשדה קרח ענקי, מכל עבר נשקף לבן בוהק ורק מצד מזרח נראה העמק הקרחוני המוריק שממנו באנו. בקרונית עלו עמנו מעט נופשים ובעיקר גולשים, שיצאו מהתחנה היישר אל המדרון. מכאן ירדנו ברכבל אל Furi, כפר קסום ובו בקעות פזורות ביער דליל, צופות אל נוף מלא הוד קדומים. ניתן לצאת גם למסלול טבעתי, החוצה בדרכו גשר תלוי שנמתח על פני קניון אשר התחתר בסלע השחור. את ארוחת הצהרים אכלנו במסעדה מקומית, לאחר צלחת של נקניקים וגבינות, עברנו למנה העיקרית, קאסצ'ניטה, טוסט מטוגן, אפוי בגבינת רקלט מקומית. לא נותר לנו אלא לשטוף את הכולסטרול בכוס של יין אדום… ישבנו במרפסת שטופת השמש, התבוננו בתפאורה של ההרים המושלגים, אכלנו עוגת שזיפים מעוטרת בקצפת – החיים מזמן לא נראו יפים כל כך.

מכאן יצאנו לטיול הליכה קצר בשביל יער נהדר, מתבוננים בשלוגיות שהולכות ונמסות ובמרבדי הכרכומים שתפסו את השטח שהתפנה. לאורך הדרך פזורים בתים עץ קטנים, מקורים בלוחות צפחה. ליד כל בית אסם, הנראה כבית מוקטן, בנוי על עמודים קטנים.

פסגת המטרהורן, אייקון אלפיני מרשים להפליא | צילום: גילי חסקין

בחזרה לצרמט ולביקור במוזיאון המוקדש להרים שמסביב ומתמקד בתיירות שהחלה להגיע לכאן החל בסוף המאה ה-18, בעיקר מאנגליה. בעקבות הנופשים הגיעו גם מטפסים לא מעטים, שניסו לטפס על המטרהורן. ההר גבה מחיר לא פשוט וכדי להפסיק את המנהג הזה, פרסמה המלכה ויקטוריה צו האוסר על אזרחי הממלכה המאוחדת לטפס על פסגות האלפים. האיסור רק דרבן את ההרפתקנים ומטפסים רבים המשיכו להגיע, עד שמשלחת אנגלית בראשותו של אדוארד ווימפר כבשה את הפסגה ב-14 ביולי 1865.

בקיץ, בין יוני לספטמבר, כדאי להקדיש יום לטיולים בסביבה. למשל, עלייה בפוניקולר אל Sunnegga, בגובה של 2,289 מ', שם ניתן לצפות במרמיטות רבות ובאגם Leisee, החלק כמראה, שבבואת המטרהורן משתקפת במימיו. אפשרות נוספת היא לעלות ברכבל אל Schwarzsee, בגובה של 2,583 מ' וגם שם אגם אלפיני נהדר ולצדו קפלה קטנה. זוהי נקודת יציאה למסלולי הליכה רגליים, בהם שביל המאטהורן (Matterhorn Trail) ו-Larch Path.

לקריאה נוספת:

סנט מוריץ – האתר הנוצץ של שווייץ בחורף כל המי ומי מגיעים לסנט מוריץ כדי לראות ולהיראות וגם לגלוש במדרונות המושלגים. בקיץ זהו יעד פופולרי לטיולים רגליים וטיולי רכבות ורכבלים. ומה באביב? בתקופת "בין הזמנים" העיירה הנוצצת שקטה וכמעט ריקה מתיירים, ואפשר לטייל בנחת בנופים יפים כמו חלום

צרמט, שווייץ – תענוגות קיציים צרמט שבדרום-מערב שווייץ היא אחת מעיירות הסקי היוקרתיות ביותר בהרי האלפים. בקיץ היא מציעה נופים עוצרי נשימה, מסלולי הליכה בהרים, אוכל טוב והרבה פינוקים

לאתר הבית של גילי חסקין – www.gilihaskin.com

הפוסט טיולים באזור צרמט הופיע ראשון במסע אחר

תודה ללשכת התיירות השווייצרית על העזרה בהכנת הכתבה

הפוסט רכבת הקרחונים בשוויץ הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט אלפים: לצעוד על קרחון הופיע ראשון במסע אחר

המחשבה הראשונה היתה "בלתי אפשרי לטפס על הקיר הזה", לכן לא הופתעתי לגלות שמהסיבה הזו דחו מטפסי ההרים הראשונים את הטיפוס לפסגת המטרהורן. רק בשנת 1865, כמעט שמונים שנה לאחר העלייה למון בלאן (Mont Blanc) בצרפת, הפסגה הגבוהה ביותר במערב אירופה, הגיע לפסגה מטפס ההרים הבריטי אדוארד וימפר. המשלחת השיגה את יעדה והגיעה לפסגה, אך המחיר היה כבד. ארבעה מחברי המשלחת של וימפר נפלו ומתו בדרכם למטה מהפסגה כשהם קשורים בחבל אבטחה זה לזה. וימפר, רדוף זיכרונות, משחזר בספרו Scrambles Amongst the Alps: "מדי לילה, אתה מבין, אני רואה את חברי מהמטרהורן מחליקים למטה על גבם, זרועותיהם פשוטות לאוויר, אחד אחרי השני, בסדר מושלם ובמרחקים שווים — קרוס המדריך ראשון, אחריו הדוו, אחריו הדסון ובסוף דאגלס…". ארבעתם נקברו בבית הקברות של צרמט (Zermatt) שמאז התרחב כדי לתת מקום למטפסים הרבים שסיימו את קריירת הטיפוס שלהם באותו האופן. מטפסי ההרים פיתחו יחסי משיכה־דחייה עם הפסגה המאיימת של המטרהורן. הם פילסו בגופם, ולעתים קרובות במחיר חייהם, את הנתיב לטיפוס הרים מודרני, נענו לדחף קמאי שקיים במין האנושי משחר ההיסטוריה — להתקרב לשמים. העפלה לפסגת הר היא אולי החוויה האנושית המסעירה ביותר.

תוך כדי הרהור אני מתבונן בהר וכמעשה היידי בת ההרים משוטט בשבילים שמעל העיירה צרמט הנמצאת בעמק שמתחתי. בעוד כמה שעות ייתן האוויר הדליל את אותותיו והגוף יתחיל בתהליך התאקלמות לגובה ולדלילות החמצן. בתהליך הזה יפצה ייצור מוגבר של כדוריות דם אדומות, המסיעות את החמצן לחלקי הגוף השונים, על דלילות האוויר. בעוד כמה ימים, לאחר שהייה בגבהים של 3,000־4,000 מטר, יוכל הגוף לתפקד כמו שהוא מתפקד בגובה פני הים. את ה"פטנט" הזה הבינו מזמן גם ספורטאי עילית המתאמנים בגובה של יותר מאלפיים מטר ויורדים להתחרות במרוצים בגובה פני הים. דמם העשיר בכדוריות דם אדומות מאפשר השגת תוצאות ושיאים אישיים שבאימון רגיל לא היו מסוגלים להם.

דרוש טיפוס לטיפוס
נחזור אחורה. זה היה היום הרביעי שלי בצרמט, עיירה בת 6,000 תושבים שמציעה סקי משובח ומלונות טובים ולא נחה גם בקיץ: נופי האלפים והרכבת המתפתלת בין הרכסים המושלגים מושכים אלפי תיירים שנוהים אחר היופי הכובש ומתמסרים לאירוח השווייצרי הנעים. בימים אני מדלג בין הגבעות ומטפס על הסלעים, ובלילות סוקר ברים אפלוליים בחיפוש אחר גברים. ליתר דיוק, מטפסי הרים שגם הם, כמוני, מחפשים שותפים לטיפוס המסוכן לפסגת המטרהורן. מזג האוויר ההפכפך והשלג שירד סגר את ההר לטיפוס, הימים נוקפים ואין לי שותפים למסע. לא מדריכים מקצועיים ולא מטפסים, לא ליום ראשון כשתחזית מזג האוויר מורה על התבהרות, וגם לא ליום שני כשצפוי מזג אוויר טוב. ביום שלישי עתיד חלון מזג האוויר הטוב להיסגר עם הגעתה של חזית קרה מצפון.

כבר יומיים שהתרמיל שלי ארוז ואני ערוך ליציאה, ועדיין, שותף לטיפוס, שבדרך כלל קל למצוא במחנה המטפסים במבואות העיירה — אין. באין פתרון אני מחליט להתחיל בצעידה לכיוון הבקתה שבבסיס ההר, שממנה יוצאים המטפסים ואליה הם חוזרים. אני מקווה שבבקתה, נקודה מרכזית ואסטרטגית, אמצא מדריך או מטפס. הבקתה, בניגוד לשמה הרומז על מבנה עץ קטן ורעוע, הפכה ברבות השנים לבניין בן שלוש קומות המאכלס מסעדה ו־120 מיטות למטיילים ולמטפסים. אני פונה לאחד מאנשי הצוות ושואל על שותפים לטיפוס. מדבריו אני מבין שכרגע אין אף אחד כי מזג האוויר הקשה הבריח את כולם חזרה לעיירה, והמדריכים שהיו נסעו לאתרים אחרים, גבוהים ומאתגרים פחות, עם מזג אוויר נוח יותר ומטפסים רבים יותר.

בנויים לקשר מחייב
קורט ואני יושבים על המרפסת הפונה להר, שותים בירה ומגלגלים שיחה. קורט, שמנהל את הבקתה ואת המסעדה בקיץ, הוא מדריך הֶלי־סקיינג (סקי שמתחיל בהליקופטר המנחית את הגולש בתחילת מדרון) בהימלאיה ההודית בחודשי החורף, ומתכנן את עתידו מעונה לעונה. השיחה מתגלגלת בניחותא, שני אנשים על מרפסת עץ בנוף אלפיני יפה, כשממש מעלינו מיתמר המטרהורן. אנחנו מחליפים חוויות מהרים אחרים בעולם. קורט שואל על הניסיון שלי בטיפוס ועל הכושר שלי ואני עונה, הבירה מוחלפת בחדשה והשיחה קולחת עד שקורט נקרא למטבח. שעת הצהריים קרבה והלחץ במטבח גובר.

שלוש שעות חולפות וענני אחר הצהריים עוטפים ומעלימים את ההר, ואיתו הולכות ונעלמות תקוות הטיפוס. "אני אטפס איתך", אומר לי לבסוף קורט ומוסיף: "בשני תנאים: האחד — שתהיה מוכן ליציאה בארבע וחצי בבוקר, והשני — שנטפס במהירות ולפני כולם". אני, שיכור משמחה על גלגל ההצלה שנזרק אלי, מוכן לכל תנאי, גם אם אחד מהם היה שטיפת כלים במטבח במשך שבוע. איתנו מתכננים לטפס עוד 14 איש שהגיעו בשעות אחר הצהריים, לאחר שתחזית בישרה על מזג אוויר נוח. שמונה מהם יטפסו לפסגה ושישה לחלק התחתון של ההר. כולם יעלו באותו הנתיב הכולל קטעים אנכיים של טיפוס מסוכן שבו יתדות ברזל המקובעות לסלע משמשות לאבטחה. להיות שני או אחרון פירושו לקחת סיכון של היתקעות ב"פקק תנועה" שמשמעותו עצירה, אובדן חום גוף וטיפוס אטי ומקוטע. קורט רצה להימנע מכך. אני כמובן מסכים בשמחה גדולה ומודה לאלוהי ההרים על נדיבותו. קורט הוא אחד המטפסים הידועים והמנוסים באזור, זו זכות לטפס איתו.

בעשר בלילה כל המטפסים מתכנסים באולם הגדול ונכנסים לשקי שינה. המתח שלפני היציאה מורגש באוויר, ובדממה שבאולם אף אחד לא ישן. השעות נוקפות והתנומה מתבוששת. המתח גדול מדי. אני שוכב על הגב ומתכנן את סדרת הפעולות שאעשה עם היציאה משק השינה: חבישת הקרסול, גרביים, נעליים, חליפת טיפוס, רתמה, קסדה, פנס ראש, חבל. הלילה עובר ובשעה רבע לארבע אני קופץ ועושה את הפעולות שהתנגנו לי בראש כל הלילה. באולם החשוך מתחילה תכונה, אלומות פנסי הראש מאירות את החבלים, את הקרמפונים ואת התרמילים. שקט דרוך, כל אחד בענייניו, כל אחד עם פחדיו.

אושר תחת תפאורה אלוהית
בארבע וחצי אני ניצב בפתח השביל, חשיכה מוחלטת בחוץ, אלומת פנס הראש מפלחת את האוויר. קור חודר עצמות שיתחלף בזיעה קרה. אני וקורט נקשרים. לא רגשית אלא כפשוטו: חבל בעובי 10.5 מילימטרים מחבר בינינו. אם אפול — הוא יעצור אותי, אם הוא ייפול — אני אעצור אותו. אם ניפול שנינו — אלוהים יעצור אותנו, או שלא. כך או כך, בארבע וחצי בבוקר על מדרון המטרהורן גילינו ששנינו בנויים לקשר. אנחנו מתקדמים במהירות ובקצב אחיד. קורט מנוסה, צעדיו בטוחים ואני אחריו. מציאת הנתיב הנכון לטיפוס אינה דבר פשוט. בחשיכה, סטייה של שלושה מטרים לצד אחד תוביל לקיר חלק ולתהום פעורה. סטייה של שלושה מטרים לצד שני תוביל לאובדן הנתיב המאובטח ביתדות ולסכנה גדולה פי כמה.

הקצב מהיר ואנחנו מרוכזים במאת האחוזים באלומת האור שמאירה את המצוק שמעלינו. אסור לטעות במנח המדויק של כף הרגל המעוטרת זיזי ברזל שנאחזים בקרח, ואסור לטעות בלפיתת האצבעות את סדקי הסלע שעליהם נשען משקל הגוף. ביני לבין עצמי אני שמח על החשיכה המונעת ממני לראות את התהום של מאות המטרים הפעורה ממש מתחתי. מאמץ שרירי הידיים והרגליים, שיווי המשקל העדין וקור הרוח הנדרש כדי שלא לקפוא מפחד דורש את מלוא תשומת הלב, ובכל זאת, כעבור שעה של טיפוס אני מבחין בפס של אור אדום המבשר את תחילת הזריחה. עם אור ראשון אנחנו עוצרים למנוחה קצרה. שולי הרקיע בוורוד ובאדום כשמעלי אלפי כוכבים שזוהרם נמוג במהירות, הרמוניית הגוף הנמתח עד הקצה, ציות הגוף לדרישות הנפש, הטבע המניח לנו המטפסים לעשות את דרכנו למעלה במזג אוויר נוח תחת תפאורה אלוהית, כל אלה נספגים עמוק בהוויית הטיפוס לרגע שאני מגדיר כאושר. אנחנו ממשיכים לנוע על פני הסלע החשוף. קטעי שלג וקרח מצליחים להאט אותנו אבל רק במעט. למרות הקור העז אני לובש רק חולצה דקה מתחת לחליפת הסערה ומזיע ממאמץ. הרחק מתחתינו אני רואה את המטפסים האחרים. ייקח להם זמן  רב להגיע אלינו. אחרי ארבע שעות של טיפוס הפסגה קרובה. צלב מתכת גדול, שכמוהו תקועים על כל כך הרבה פסגות בעולם, מכער גם את הפסגה הזאת. מה לאוהבי ישו שמצאו לנכון לסחוב כל כך הרבה צלבים לכל כך הרבה פסגות? ארגון גרינפיס, לא הגיעה העת לעשות מעשה?

טקס תמונות קצר, שאיפת אוויר פסגות והבנה שהסיפוק מההגעה לפסגה והשמחה שבעקבותיו יגיעו בהמשך, כמו רעם אחרי ברק, כמו חיוך אחרי הפתעה. מתחתינו בעמק הירוק אנשים שותים שוקו ומתבוננים בשפיץ המחודד הדוקר את השמים, וכאן, חזי "ריק מטיפוס, ריק מהרים", כמאמר שירו היפה של נתן זך. ואנחנו בדרך למטה, גולשים בסנפלינג קטעים ארוכים, שבדרך למעלה היו מייאשים אפילו את סיזיפוס.

כתמי דם טרי בשלג מעידים על תאונה ועד מהרה אנחנו מוצאים את ברנט מבוואריה כשאפו ומצחו שותתים דם. לא נורא, שפשוף ומכה קלה שימנעו ממנו להגיע לפסגה אבל שום דבר שיסכן את חייו. הוא יורד באטיות ואנחנו מתקדמים במהירות ובזהירות. אני מזכיר לעצמי שמרבית התאונות קורות בירידה. הגעתי לנקודה שבה הורדתי את התרמיל במרפסת הבקתה, ושם, בזהירות רבה, התיישבתי והזמנתי בירה וספגטי בולונז. ועוד בירה.

תודת הכותב לחברת אנליסט ולחברת דל

הפוסט מטרהורן: טיפוס הרים בשווייץ הופיע ראשון במסע אחר