לאפריקה הגעתי בפעם הראשונה ב-1986, ומאז אני חוזר אליה שוב ושוב עם המצלמה. כמו כל צלם, גם אני צברתי במהלך השנים לא מעט תמונות שאני קורא להן "תמונות קוֹפִּי פֵּייסְט", כאלה שכל אחד חוזר איתן מאפריקה: אריה מפהק, פלמינגו באגם, נמר רובץ על ענף. אבל אחרי כל כך הרבה שנים של צילום באפריקה, הרגשתי שמיציתי, רציתי לקחת את הצילום לנקודה מעבר למוכר ולסטנדרטי.

החלטתי לחזור לשורשים, לתקופה שבה התחלתי לצלם, בגיל עשר, בשחור לבן. הצילום בשחור לבן מחזיר אותי להתחלה, לזיכרונות, והוא גם מתחבר לדימויים מאוד מוכרים מצילומים אמריקאים היסטוריים, של עדרי הבופאלו במערב ארצות הברית. בין השחור ללבן יש המון אפור, והצילום עוסק בעצם בדקויות של האפור.

צילמתי בשחור לבן בעוד מקומות בעולם – באיסלנד, בארצות הברית, בישראל. אבל בחרתי להביא כאן צילומים מטנזניה בגלל היופי המיוחד שלה, הנוף שיש לו כוח מדהים, בעלי החיים שמסתובבים חופשיים בסביבה הטבעית בעוד שאנחנו, בני האדם, יושבים בתוך כלובים (מכוניות). לסייר בטנזניה זה כמו לטייל בתוך ספר זאולוגיה, אתה עובר מסיפור לסיפור, מהתרחשות להתרחשות. וכשאני מצלם אנשים בטנזניה, אני מצלם אותם מטווח דיבור – מהמרחק שבו אנחנו עומדים בזמן שיחה. המצלמה נותנת ביטוי למה שאני רואה – השפתיים הקשות, העוצמה של מי שגדל בשטח, שיש לו מיומנות של הישרדות אמיתית, לא כזאת מהטלוויזיה.

הנדידה הגדולה, טנזניה:

אריות:

פורטרטים:

עץ:

תמונות נוספות מאפריקה ומיעדים אחרים בדף הפייסבוק של דורון הורוביץ

הפוסט לצלם את אפריקה בשחור לבן הופיע ראשון במסע אחר

אומרים שאין אמת מוחלטת, ואכן כל אדם רואה את המציאות בצורה קצת שונה, כתלות בעולמו הפנימי. דרך הצילום, אני נהנית להיחשף ולבטא את עצמי בפני רבים, מצב שלא הכרתי קודם לכן. מעולם לא דגלתי במשפט המפורסם של שייקספיר "כל העולם במה וכולנו שחקנים בו", אבל החיים גורמים לנו לעטות מסכות כאלה ואחרות. מצאתי שהצילום מאפשר תקשורת ללא תלות בשפה או במנהגים תרבותיים. בגלל המשיכה שלי למסתורי וללא מוכר, יצא לי להסתובב ולהכיר מקומות רבים שלא הייתי נתקלת בהם אילולא התחביב החדש. בתיכון ובצבא מעגל האנשים הקרובים אלי היה מורכב מאוכלוסייה הומוגנית פחות או יותר. מאז שגיליתי את המצלמה – גיליתי עולם ומלואו. צילמתי רך בן יומו מבייג'ין, כמו גם רוכלת קשישה משוק רמלה, נזירים בורמזים, חרדים מפגינים בירושלים, חגיגות חג המולד בנצרת והרשימה עוד ארוכה…

בזמן הצילום, אני מתמקדת כל כולי באובייקט שבחרתי ומנסה ליצור קשר אינטימי. לרגע, אני מרגישה כאילו כל המסכות מתקלפות, והזר שיושב מולי הוא האדם הקרוב אלי ביותר. לא פעם אמרו לי שאני מיושנת בדעותיי, ובכל הנוגע לצילום – זה כנראה נכון. במצבים רבים, אני מעדיפה צילום שחור לבן על פני זה הצבעוני. למרות שהשתכללנו בעידן הדיגיטלי, אין ספק שפעם ידעו רומנטיקה מהי. הצילום בשחור לבן אמנם נבע מחוסר ברירה בעבר, אבל לעניות דעתי, מדובר בחוסר ברירה מבורך. סגנון מיושן זה עוזר להעביר תחושת נוסטלגיה, שאני כל כך מתחברת אליה. דרך זניחת הצבעוניות, אין ברירה אלא לספק אובייקט רב עוצמה וקומפוזיציה מנצחת. צבעוניות יתר של תמונה לפעמים משמשת כ"רעש רקע" וגונבת את ההצגה מהנושא הראשי, הקווים, הטקסטורות, הצורות או הניגודיות בין האובייקטים.

אופן צילום זה משרת אותי נאמנה במגוון רחב של מצבי רוח. צילום כהה ומגורען, המכיל חלקים שחורים רבים או משחקי אור וצל, מעיד על מצב רוח דרמטי במיוחד. לעומת זאת, צילום בהיר בעל איזון בין הגוונים השונים משקף מצב רוח קליל יותר. ומי שנמשך לנושא, ייהנה לנצל את הימים החורפיים לצילום תמונות אפלות, כמובן לאחר שיתגבר על מחסום היציאה מתחת לשמיכת הפוך…. אז למה אתם מחכים? בינתיים, הנה כמה תמונות שצילמתי:

לקריאה נוספת:

טיפים לצילום: קומפוזיציה לפני שאתם לוחצים על הכפתור במצלמה, עצרו רגע וחשבו על הקשר בין האובייקטים שאתם עומדים לצלם ועל מיקומם בפריים. התמקדות בקומפוזיציה תעזור לכם להעביר לצופים תחושות ורעיונות מורכבים ומעניינים לכתבה המלאה >

הפוסט צילום בשחור לבן – זווית אישית הופיע ראשון במסע אחר