צב ים - מסע אחר

סיפור על צב בסיישל

Sat, 16 Apr 2016 08:17:43 +0000

צבת ים ירוקה טיפסה בכבדות על החוף, נעזרה בגל גדול שהתנפץ מאחוריה, והטילה עצמה על החול הרך. דקות אחדות לאחר מכן, כשהתאוששה מהנחיתה, החלה מניעה את גופה בכבדות ודוחפת עצמה במעלה החוף. מאחוריה נותר שביל עקבות שהטביעה בחול. במרחק שלושים מטר מקו המים נעצרה, נחה קמעה והחלה לחפור בעזרת רגליה האחוריות.

היא פינתה ערימת חול, והתחפרה בתוכה עד שכל פלג גופה האחורי נעלם מן העין. בתנועות מאומנות חפרה בור דמוי פעמון שפתחו צר וקרקעיתו רחבה. היא השתמשה ברגל הסנפיר שלה כבמעין כף: בכל פעם הרימה חופן והעיפה אותו אל מעבר לשפת הבור. החפירה נמשכה כחצי שעה, עד שעומק הבור הגיע לכ-60 סנטימטרים. במהלך החפירה הממושכת הזו התקרבנו אליה, קבוצת מבקרים שהגיעה לזמן קצר אל החוף היפהפה שבאי לה –דיג (LA DIGUE) , אחד מ-115 איים המרכיבים את קבוצת איי סיישל, ממזרח לחופי אפריקה. עמדנו שם מופתעים מאד והתבוננו בצבה הגדולה שהחלה להטיל ביצים לבנות, דומות מאד לכדורי פינג פונג, ממש לנגד עינינו. המחזה היה מדהים: צבה ענקית, שעיניה דומעות, מטילה את ביציה בליבו של קהל מתרחצים השרוע להנאתו על החוף במרחק מטרים אחדים ממנה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד איי סיישל,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הצבה הטילה כ- 40 ביצים והחלה לכסות את הבור בתנועות נמרצות. היא ערמה חול עד שכיסתה את הבור לחלוטין, ובשתי רגליה האחוריות הידקה את האיזור התחוח עד שקשה היה לנחש היכן בדיוק קבורות הביצים היקרות.

לפתע הבחנו בכמה ראשים סקרניים, שהציצו בעניין רב בנו ובצבה מבין עצי הקוקוס הנטועים לאורך החוף. היו אלו תושבי האי שעיבדו את חלקות המטע שלהם- שיחי וניל ועצי קינמון- סמוך לחוף. רגעים אחדים לאחר מכן התקרבו בחיוך והתיישבו על החול לא הרחק ממקום ההטלה. הצחוק והפטפוטים שלהם בשפה הקריאולית גברו כששמעו את צפירותיו של האוטובוס שא לאסוף אותנו.

לפתע ראיתי שהמדריכות שלנו, שתי צעירות סיישליות, מודאגות מאד, ומביטות בבהלה בצעירים המצחקקים ובשעון היד שלהן. הן נראו מתחבטות בבעיה שלא הבנו, וכשהתעקשנו שיסבירו לנו הסכימו באי רצון: ואם לא נצא מיד לדרך- נאחר את הספינה שאמורה להחזיר אותנו לאי פרלין. לעומת זאת, אם נשאיר עכשיו את הצבה המטילה על החוף לחסדיהם של האיכרים המקומיים, היא תהפוך תוך פרק זמן קצר מאד למרק צבים משובח. בליבן של המדריכות לא היה ספק שמיד עם צאתו של האוטובוס שלנו לדרך יהפכו הצעירים את הצבה על גבה וימתינו לשעת שוכר כדי לגרור את השלל לביתם. הצבה ההפוכה אינה יכולה לזוז ממקומה. היינו מופתעים מאוד. כל השלטים, ההרצאות והסיסמאות שקךאנו מאז שהגענו לאיי סיישל דיברו על ערכי הטבע המקודשים באיים, ובמיוחד על צב הים הירוק- שציור גדול ויפה שלו, בתוספת אזהרה חמורה לכל הפוגע בו, מקדם את פני המגיעים לשדה התעופה. המדריכות הבהירו לנו באופן חד משמעי שחוקים וסיסמאות לחוד, ועולם כמנהגו נוהג לחוד. החלטנו לחכות.

באותם רגעים נזכרתי שבביקורי הקודם בסיישל הייתי עד לאירוע דומה: גם אז עלתה צבת הים להטיל על החוף, אך אז קרה הדבר בחוף של בית המלון, ליד הכביש הראשי, תושבים רבים עצרו, התקרבו אל הצבה והחלו להתווכח בקולי קולות בקריאולית מעל לשריונה. עוד טרם הבנתי על מה המהומה הרימו ארבעה גברים את הצבה והשליכו אותה אל הים. ששאלתי לפשר הוויכוח, הסבירו לי בתשובה סלחנית השמורה לתיירים, שהחוף אינו מתאים להטלה והצבה טעתה בבחירתו, ולכן הוחזרה לים. באותם רגעים מתוחים על החוף בלה- דיג הבנתי שהוויכוח ההוא נסב על נושא אחר לגמרי: חלק מן הנוכחים צידדו באיסוף מיידי של הצבה למזווה הפרטי שלהם, ולעומתם אחרים, שמודעות שמירת הטבע המיוחדת לאיים אלו כבר השתרשה בהם, הטילו אותה חזרה לים.

צבי הים וצבי הענק היבשתיים מוגנים ונשמרים באיי סיישל. למרות זאת, בחתונות ובאירועים חגיגיים משידות לעצמן עשירות צב ענק יבשתי שגילו ודאי מגיע ל- 60 או 70 שנה, והוא הופך לקדירה המרכזית של והאירוע.

צב הים הירוק נחשמ מאז ומעולם למעדן מבוקש בקרב אניני הטעם. גופו הופך בידי טובי הטבחים למעדנים שונים, מאומצות צב או מרק צבים המופק מרקמותיו הסחוסיות , ועד לביציו – שבדרום אמריקה ובמקומות אחרים נהוג לשתותן טריות, כתוספת לבירה. במזרח הרחוק נאספות ומשווקות מדי שנה מיליוני ביצים, והן נחשבות כחלק מיצוא המזון המקומי.

בישראל הצבים מוגנים על פי חוק אך כמו במקרים רבים איחרו המחוקקים לטפל בבעיה. בשנות ה- 30 ניצודו בחופי ישראל כ- 30,000 צבי ים בציד מתוכנן. הצבים יוצאו מישראל למצרים ולמדינות נוספות. כיום נותרה בארץ רק אוכלוסיה שרידית זכר לפאר העבר, ורק נקבות מעטות של צב הים הירוק וצב הים החום עולות להטיל בחופי ישראל. אך גם אוכלוסיה זו נפגעת מהסתבכות ברשתות דיג, מזיהומים אקולוגיים שונים, ומאימוני ירי ופיצוצים של הצבא בים.

רק בשנה שחלפה, בעקבות לחץ בינלאומי ובתמיכתו של הממשל האמריקאי, ניאותה יפן להפסיק את יבוא צבי הים עד סוף 1992. למרות שחוקים האוסרים את ציד הצבים נחקקו בארצות הברית ובמדינות אחרות כבר לפני שנים רבות, עדיין ניצודים בעולם עשרות אלפי צבים, ובמקומות רבים הם נמצאים על סף ההכחדה. בשנים האחרונות נעשים מאמצים לשמור על תטולות הצבים בצורה מבוקרת. בארצות הברית, בין אפריל לספטמבר, סורקים מאות מתנדבים את החופים, מוצאים את התטולות, ומגדלים את הצבים הרכים הבוקעים מהן עד לשלב שבו סיכויי הישרדותם טובים יותר. אז משוחררים הצבונים לים. גם בישראל מבצעת רשות שמורות הטבע פעולות דומות.

על צב הים הקרני מאיימת גם תופעה אחרת: שריונו משמש להכנת תכשיטים, קופסאות, מסגרות משקפיים, מסרקים וכיוצא באלה. החפצים המעובדים משריון הצב, בצירוף שלל ים נוסף הכולל אלמוגים, קונכיות טצדפים, נמכרים לכל דורש ובעיקר לתיירים.
אוצרות הים נמכרים ברחובותיה של בירת סיישל, ויקטוריה, ותושבי האיים המתפרנסים מתיירות עדיין מאמינים שבים ובחופי האלמוגים העושר הוא אינסופי. לקח חופי אילת וחופים נוספים בעולם עדיין לא הגיע אליהם.

האוטובוס שלנו המשיך לצפור, ובהתייעצות עם המדריכות הסיישליות הגענו לכלל החלטה. לקול מחאותיהם של המקומיים תפסנו ברגליה של הצבה המטילה וגררנו אותה אל המים. הצבה, שלא סיימה את מלאכת הידוק החול על הבור, הסתובבה והחלה לחזור לעבר נקודת ההטלה. אבל גם אנחנו לא ויתרנו: השלכנו אותה שוב למים, והיא שחתה ונעלמה בין הגלים. את מקום ההטלה טישטשנו לחלוטין בפסיעות מרובות, ועלינו במהירות לאוטובוס בדרכנו לספינה.
צבה אחת ניצלה, וכמה מתושבי סיישל הביעו את דעתם על תיירים שמתערבים בעניינים לא להם. אמנם שום בעיה לא נפתרה, אבל התקווה באה כמובן מן המדריכות: הן ידעו והבינו מה החשיבות של הצבים. הן ידעו שכדאי לפעול להגנת הצבה המטילה- להפוך את החופים של לה- דיג למקום טוב יותר.

הפוסט סיפור על צב בסיישל הופיע ראשון במסע אחר

קוסטה ריקה – הטלת צבי ים

גיל אל עמי — Sun, 01 Mar 2015 09:36:21 +0000

השמש האדומה נעלמת מעבר לאופק, ובעזרת הגאות פותחים כתריסר עוטי שריון מיניאטוריים במה שנראה בעיני כמתקפה. ככל שמחשיך, גובר קצב הגעת הצבים. גל חדש זורק אל החוף כחמישים צבים לערך, ואז עוד מאה ועוד מאתיים. צי של ממש, כך זה נראה, נדחק מהאוקיינוס ועולה ליבשה באוסטיונל (Ostional), רצועה חולית של כ־880 מטר לחופו של האוקיינוס השקט בקוסטה ריקה.

מאות אלפי נקבות של צב ים זיתני (Lepidochelys olivacea) עולות כאן ליבשה כל חודש כדי להטיל מיליוני ביצים בתופעה המכונה "אריבדה" (arribada), ההגעה. זהו מחזה מרהיב: החוף הופך לתוהו ובוהו של שריוני צבים הנוקשים זה בזה. נקבות עמוסות בביצים מתנגשות בשכנותיהן ומטפסות על אלו שהגיעו לפניהן. הן חופרות באמצעות החוטם גומות רדודות בחול השחור כדי לבדוק את הטמפרטורה ואת רמת המליחות של החול. ריכוז מלח גבוה יזיק לביצים, שקליפתן דקיקה ועדינה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד קוסטה ריקה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

צב בוגר מגיע לגודל של עד 75 סנטימטר

מעבר לקו הגאות מתחילה עבודה נמרצת. הסנפירים האחוריים חופרים בחול. הנקבות מכינות חלל ומכניסות לתוכו את גופן. עוד בדיקה בעזרת החוטם שהמיקום מתאים, ואז הנקבה מתמקמת, מניחה את סנפיריה הקדמיים בתוך החול ומתחילה לחפור קן באמצעות סנפיריה האחוריים. כעבור פחות מרבע שעה הגומה, בעומק של 35־40 סנטימטר, מושלמת מבחינה גיאומטרית ובעלת צורה של בקבוקון, מוכנה לקלוט את הביצים.

רגע קצר אחר כך מגיחות הביצים, ביצה אחת עד שלוש כל פעם, מכוסות בשכבהרירית עבה. האם, דוממת לחלוטין, מנסה לשאוף אוויר ונותנת לדמעות גדולות לנשור מעיניה הסגורות. כך היא מרחיקה את מלח הים. כעבור עוד רבע שעה מסיימת הנקבה את ההטלה, 100־110 ביצים בממוצע. היא נחה זמן קצר ואז מסווה את הקן. הסנפירים האחוריים שבים לפעילות. הגומה מכוסה שוב. הצבה עוזבת את המקום ומשאירה אחריה ענן של חול. היא מתרחקת, תחילה באיטיות, ואז פונה וממהרת חזרה לאוקיינוס. כל העניין נמשך כחמישים דקות.

כל הלילה נמשך הבלט הפלאי על החוף. כמה מהקִנים המושלמים נהרסים מיד על ידי נקבות חדשות שעולות לחוף. חלקן מתקשות להגיע כי את סנפיריהן השחיתו כרישים או רשתות דייגים, או בשל אפיסת כוחות לאחר שנדדו אלפי קילומטרים באוקיינוס השקט מדרום פרו, מצפון מקסיקו וממקומות אחרים שעדיין לא ידועים לחוקרים.
הצבות ינסו שוב במהלך ארבעת לילות האריבדה. בלילה האחרון הן יחזרו לאוקיינוס וישאירו באקראי ביצים לנשרים, שמתצפתים ונמצאים בכוננות אכילה מתמדת. רוב להקות הצבים יעזבו את החוף עם שחר. אור היום חושף שדה קרב של ממש. אלפי עקבות וביצים שנשכחו או נשברו, סעודה לציפורים ולסרטנים, שגם אותם יצודו בקרוב הנשרים.

מרוצים ממזלם הטוב
צב הים הזיתני וקרוביו באוקיינוס האטלנטי הם היחידים משמונת מיני צבי הים המטילים את ביציהם כך, כקהילה. החוקרים אינם יודעים להסביר זאת, וגם אינם מבינים מדוע בוחר צב הים הזיתני להתרבות דווקא בחופו של הכפר הקטן והנידח אוסטיונל. אנשי הכפר לא שואלים שאלות. הם פשוט מרוצים ממזלם הטוב ומההסדר החדש שהגיעו אליו עם ממשלת קוסטה ריקה.

כשהצבות עולות להטיל, החוף הופך לתוהו ובוהו של שריונים הנוקשים זה בזה

אריבדה מהסוג הזה מתרחשת רק בעוד ארבעה מקומות בעולם. כדי להגן על צבי הים אסרו ב־1966 הרשויות בקוסטה ריקה על איסוף הביצים ועל הרג פרטים בוגרים. אבל הציד הבלתי חוקי נמשך. מתוך כוונה טובה שכנעו חוקרים וארגונים להגנת הצבים את הממשלה לאפשר חריגה מהאיסור. ב־1987 הוחלפה הביזה הבלתי מבוקרת באיסוף חוקי, המותר רק לתושבי אוסטיונל ונתון לפיקוחה של האוניברסיטה של קוסטה ריקה: ב־36 השעות הראשונות של כל אריבדה רשאים בני הכפר לאסוף כמה ביצים שיצליחו. אחר כך החוף הוא נחלתן הבלעדית של הצבות.

אוספי הביצים, שהתאגדו ב"התאחדות לפיתוח אוסטיונל", עובדים במרץ מבוקר ועד שעת לילה מאוחרת. הגברים יורדים על ברכיהם וחופרים בחול. כשהם מגלים קן באות הנשים לאסוף את הביצים, כדורים רכרוכיים בקוטר של כארבעים מילימטר. שקי הביצים נשטפים בזהירות בחוף אחר, הרחק מסביבת ההטלה, ואז מובאים על גב הגברים או על ידי סוסים למחסנים. בשנה שעברה אספו אנשי הכפר 676,800 ביצים. נשמע הרבה, אבל מדובר בפחות משני אחוזים מסך כל ההטלות.

המכירה המבוקרת של ביצי אוסטיונל הפכה את האיסוף הלא חוקי למשתלם פחות. את מחיר הביצה קובעת הממשלה (שלוקחת גם חצי מהרווח), וכיום הוא כמחצית ממחיר ביצת תרנגולת. במדינות אמריקה הלטינית נחשבות הביצים לבעלות ערך רב, אבל אסור לייצא אותן. כמחצית מכלל הביצים שנאספות משמשות לאפייה, החצי השני מוצא את דרכו לקנטינות ולברים של קוסטה ריקה. לחלמון הביצה מיוחסת סגולה של מעורר מיני, והוא נלגם בשקיקה, חי ולא מבושל, מתובל בסלסה בצד בירה או גוארו – משקה אלכוהולי המבוסס על סוכר.

תושבי אוסטיונל אוכלים את הביצים גם כחביתה ונהנים מהמוצר המביא להם את רוב הכנסותיהם השנתיות ב־36 שעות עבודה מאומצת בחודש. כל בן כפר בן 15 ומעלה הוא חבר בהתאחדות ומקבל חלק שווה ברווחים. חלק מושקע בבניית תשתיות חדשות, בתי ספר, בתי חולים, כבישים ועוד.

זהו סיפור הצלחה של שימור: אנשי הכפר, שהיו בתחילה עוינים כלפי הביולוגים הממונים מטעם האוניברסיטה, עובדים איתם מאז 1987 בשיתוף פעולה מלא, מתוך אינטרס משותף להגן על צב הים הזיתני. הצבים שיבקעו מן הביצים ישובו ויטילו בעתיד ביצים באותו מקום, וכך יבטיחו את שימור המין ואת פרנסת אנשי הכפר.

הפוסט קוסטה ריקה – הטלת צבי ים הופיע ראשון במסע אחר

האיים המלדיביים – מעל ומתחת למים

גיל אל עמי — Mon, 04 Nov 2013 15:05:28 +0000

אתם בטח זוכרים את הפעם הראשונה שהייתם בניו יורק או בפריז, ואולי אתם גם זוכרים את ההרגשה המוזרה ובה בעת גם מענגת שתקפה אתכם (והיא תקפה אתכם, גם אם לא שמתם לזה לב): התחושה של להיות בפעם הראשונה במקום שאתם מכירים היטב מכל הספרים, הסרטים והשירים. התרבות כבר עשתה הכרה בינינו ובין העיר, עכשיו כל מה שנותר זה לבדוק את הקשר של כל זה למציאות. לא יודע מה איתכם, אני מת על התחושה הזאת.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד האיים המלדיביים,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הרגשתי קצת ככה גם כשהמטוס הנמיך לקראת הנחיתה במאלה (Malé), אי הבירה של המלדיביים – קבוצת איים מקסימה באוקיינוס ההודי שנראה, לפחות מלמעלה, כמו כל הפרסומות לכרטיסי האשראי שאי פעם נעשו: נקודות ירוקות באמצע ים תכול עם חופים לבנים ודקלים שנותנים צל טוב, מוקפים שוניות אלמוגים שמהשמים עוד נראו לנו במצב טוב. אם תסתכל חזק ותתרכז, ממש תוכל לשמוע ג'ינגל. החיים היפים מחכים רק לך.

שדה התעופה הוא אי קטן וסימפטי. אתה יוצא מאולם הנתיבות ולפניך שורה ארוכה מאוד של דוכנים, כל דוכן מייצג מלון. מצאנו את הדוכן שלנו וחיכינו שיבואו כולם ונוכל לעלות לסירה ולשוט אל בית המלון השוכן באי לנקנפינולהו (Lankanfinolhu), שפירושו "גן עדן", הנמצא כעשרה קילומטרים מצפון למאלה.

קבוצת יפנים נחמדים התאספה סביבנו, כולם מצלמים את כולם מצלמים את כולם מצלמים. החיזיון הזה – לופ אינסופי של קליקים ופלאשים – חזר על עצמו לאורך כל החופשה. עלינו לסירה ושטנו אל האי שלנו. אני אוהב את האוקיינוס ההודי יותר מכל האוקיינוסים, יש בו משהו סימפטי וידידותי שאין באחרים. הוא לא עצבני כמו השקט או אמריקאי כמו האטלנטי. הוא קטן מהם ושלו. כמעט הייתי אומר אוקיינוס אינטימי. זו הולכת להיות הפעם הראשונה שנצלול בו, ושנינו התרגשנו מאוד.

האי שלנו, "גן עדן", לא אכזב כשהתקרבנו אליו. כשמו כן הוא, חשבנו. אי שטוח ולא גדול במיוחד: קילומטר אורכו ו־230 מטרים רוחבו. רובו ככולו אחוזה של חמישה כוכבים, מנגרובים ודקלים מצלים על החוף, כסאות נוח ולא מעט נופשים מרוחים עליהם. האירופאים, כהרגלם, שלוקים מרוב שמש. עבורם חופשה אינה חופשה עד שאתה לא מקבל צבע של תות. התיירים הסינים נמצאים גם הם בהמוניהם. נהירת התיירים הסינים הולכת להשפיע על העולם בדרכים שאותן עדיין קשה לנו לנחש. לפי דוח של האו"ם שקראתי, בתוך 15 שנה יֵצאו לחופשה בכל שנה מאה מיליון סינים, והדבר ישנה את עולם התיירות לנצח. ממה שראיתי, התייר הסיני לא מטגן את עצמו כמו הבריטי, לא מצלם את עצמו כמו היפני, לא קולני כמו האיטלקי ולא חברותי כמו האוסטרלי. מה שכן, הוא מעשן הרבה.

ברזנט בגן עדן

החדר שלנו עוד לא היה מוכן, אז חיכינו קצת בלובי. כשנמאס לנו לחכות בלובי, עשינו סיבוב באי. הסיבוב הקצר הזה המחיש לנו עד כמה המלדיביים הם באמת פרסומת לכרטיסי אשראי: נוצץ מבחוץ,מבטיח עולם ומלואו ואושר לכל, אבל מאחורי כל זה, כמו שאמר המשורר, מסתתר מינוס גדול. החלק האחורי של האי, רובו ככולו, היה בתנופת בנייה. פועלים דאגו לסמן את גבול גן העדן ביריעות ברזנט, אבל אנחנו חצינו אותן והבטנו: דחפורים גדולים חפרו בחוף הבתולי, מכבשים שיטחו אותו ומקדחות קדחו בו. אני די בטוח שבפרסומות לכרטיסי האשראי לא מראים אתרי בנייה ולא משמיעים הלמות פטישים. חזרנו מיד אל הלובי והצהרנו שאנחנו לא מוכנים שישכנו אותנו בצד הנבנה של האי. שאחרים יסבלו, אנחנו רוצים להיות בצד הקדמי של האי. קיבלנו חדר מעולה שנראה בדיוק כמו שאפשר לדמיין חדר במלון חמישה כוכבים באיים המלדיביים, כולל מרפסת קטנה שפונה לים שאפשר לשבת עליה ולדמיין שאתה באיים המלדיביים.

המקום יכול היה להיות גן עדן של ממש אם לא היו בו אנשים רבים כל כך מכל הלאומים כמעט. גן עדן, על פי הכתוב בתנ"ך, היה מקום שבו גבר ואישה היו לגמרי לבדם והלכו עירומים. במלדיביים שני התנאים האלה לא עובדים: כמעט שאין סיכוי שתישאר ממש לבד, ולפי חוקי הרפובליקה של המלדיביים, הנודיזם אסור. מדינה מוסלמית.

אבל הנוף, כמובטח, נהדר. ים טורקיז שטוח שנמשך עד האופק (אפשר לראות אותו ממש מאחורי היפנים המצטלמים), במרחק נראים איים קטנים ושטוחים, דומים מאוד לאי שעליו אתה נמצא, ענני נוצה מעטרים שמים כחולים. באמת נורא יפה. הכל נראה כמו גלויה, אבל בגלויות – מעשה שטן – לא מראים את האנשים בכל מקום ולא שומעים את הילדים צורחים ורבים. הגלויות גם לא מראות את בדלי הסיגריות על החוף. בגלויות גם לא שומעים את אופנועי הים – תחביב שאני יכול להעריך את היופי שבו, אבל הוא בזוי בעיני. למה לערב רעש בהנאה שכזאת?

לא מעט פריצות, ברוך השם

אני מצטער שאני כזה הורס מסיבות, אבל אולי זה האופי שלי: בכל מקום שאני מגיע אליו אני מתעקש לחפש את מאחורי הקלעים, את הדברים שלא מראים לתיירים בגלויות. את החיים אני רוצה לראות, לא את הדימוי שלהם. אבל בשביל זה המלדיביים הם אולי המקום הכי פחות מתאים, כי באי שהיינו בו אין "חיים" במובן הזה. אין מה שאנחנו קוראים "מקומיים". מקסימום המקומיוּת שיש שם זה מלצרים, וחדרנים, וברמנים, ומדריכי צלילה ומקפלי שמשיות. המלדיביים הם חלון ראווה, דימוי של חופשה מפנקת.

אז זה לא גן עדן, כאמור, כי אין דבר כזה גן עדן, וזה גם לא גלויה וגם לא פרסומת. ועדיין, זה באמת נורא נורא יפה. כרישים קטנטנים ולא מסוכנים מתקרבים עד קו החוף, סרטנים קטנים מתרוצצים על החול כה וכה. הקטנים פעילים ביום, וכשהשמש שוקעת זו שעתם של הגדולים יותר לצאת מהחורים ולחרוש את החוף. לו סרטנים היו אוכלים בדלי סיגריות, אלה של המלדיביים לא היו רעבים עוד לעולם.

עוד דבר שמיד בולט לעין הוא שמדובר במקום בלי אמריקאים (רחוק מדי) ובלי ישראלים – מה שמבטיח שקט. שקט יחסי, כמובן. היפנים ממשיכים להצטלם בשיגעון – במו עיני ראיתי בחורה מצלמת את חברתה בווידיאו קונה ארטיק, מקלפת את העטיפה ואוכלת. אירוע היסטורי. צעירים יפנים מצלמים זה את זה ישנים על החוף, מחליפים בגדים במלתחות. אין דבר שלא דורש תיעוד.

כשביום השלישי ניגש אלי תייר איטלקי – אני מעריך שהוא בשנות השלושים לחייו, והוא בא עם אמא שלו – עם מצלמת פוקט חד־פעמית שבתוכה סרט, ומבקש ממני לצלם אותו, אני נפעם מהטכנולוגיה העתיקה. ממש כאילו ביקש ממני לחרוט על פפירוס ולשלוח את זה בפקס. מה שכן, האירוע הזה הזכיר לי כמה כיף היה למתוח את הסרט במצלמה, וכמה זה הגיוני ממש לחשוב על מה שאתה הולך לצלם, כי הסרט מוגבל, במקום סתם ללחוץ על הכפתור. האמינו לי שאני לא נוסטלגי כשאני אומר לכם ש־95 אחוזים מהצילומים שאנחנו מצלמים במצלמות הדיגיטליות שלנו לא שווים כלום. זו הקלות הבלתי נסבלת של כרטיסי הזיכרון.

חוף במלדיביים. מקום מושלם לירח דבש

המלדיביים הם מקום טוב מאוד לירח דבש. מושלם, בעצם. הם כאילו נוצרו במיוחד לשהייה קצרת מועד ועתירת סקס. אפשר לשמוע אנחות בעוצמות שונות עולות מהחדרים כשטועים בדרך (ואני תמיד טועה בדרך) ועוברים לידם. התושבים הזמניים של האי הזה, אין ספק בכך, עוסקים נמרצות בסקס במשך כל היממה. הנודיזם אולי אסור, אפרופו המדיניות המוסלמית שהוזכרה קודם, אבל יש פה איזו צביעות מוסלמית קטנה בעניין הזה: יש פה אלכוהול בשפע ולא מעט פריצות, ברוך השם.

האוכל נהדר ואני אוכל אותו כמו משוגע – שלוש ארוחות מפוארות ביום. הבופה מציע ממטעמי העולם ומלואו ואני מגוון. במיוחד אני אוהב את האוכל ההודי המוגש שם. בכל זאת, האיים קרובים להודו יותר מלאיטליה. אז אני מוותר על הפסטה והולך על התאלי.

אחד מהדברים שאזכור מהחופשה הזאת הוא השום המוחמץ. אני פשוט לא מסוגל לוותר עליו. הדבר הזה חריף כמו דבר שטרם המציאו בשבילו מילה. אני מזיע כמו מטורף מכל החורים, בוכה ומשתעל בעת ובעונה אחת, מרגיש את הגוף שלי מתנקה. זה יכול להיות תרופה לסרטן, הדבר הזה, או לפחות פותח סתימות.

צוללים קדימה
בעיקרון לא עושים כלום – זה נופש. חדר מול הים, מרפסת קטנה, כיסאות נוח. נחים, אוכלים, שותים. אהבתי מאוד את הבירה המקומית, ואפשר בהחלט לומר ששתיתי ממנה גלונים שלמים. טוב, היה חם. תמיד חם שם. אבל כמה אפשר לנוח? אנחנו הרי באנו לצלול. הצלילה הראשונה, צלילת היכרות בחלק החיצוני של הריף הקרוב למלון, מאכזבת ביותר. הריף הרוס כמעט לחלוטין, מעשה ידי אדם וטבע, ובקושי יש דגים, שלא לדבר על צמחייה. אני עולה מעל לפני המים מאוכזב מעט. מה שכן, המים היו נעימים מאוד ואפשר לצלול בבגד ים ובחולצת טריקו. לא צריך חליפת צלילה.

אני מחכה בקוצר לצלילה השנייה שאמורה להתקיים במקום שנקרא "הבננה ריף". לפי התמונות זה צריך להיות יפה מאוד. אבל גם כאן הטבע מתייצב נגדי. הים לא עובד לפי הזמנה של סוכני נסיעות, יש זרמים חזקים ואנחנו – קבוצה של שישה צוללנים, ארבעה מהם יפנים שלבושים כאילו הם יורדים לבטן האדמה, ניגוד מושלם לבגד הים ולחולצת הבוב מארלי שלי – נאלצים לצלול בצד השני של הריף, בצד ההרוס שלו. זה משעמם כמו רחוב שטמפפר בפתח תקווה באמצע אוגוסט – אפור, מאובק ומלא באנשים, רק שפה יש להם מכלי אוויר על הגב ומסכות על הפנים. זה לא כל כך נעים לראות גן סגור, אבל זה די מדכא לראות ריף הרוס. אפילו מעט הדגים שכן היו שם נראו דהויים ועייפים כמו תושבי פרברים.

אבל היי – לעולם אסור לאבד תקווה. בצלילה השלישית, למחרת, נרשם שיפור ניכר ביותר. בדרך אני חוקר את המדריכים בנוגע לסיכויים לראות מאנטה ריי – הרי בשביל זה באתי – ומתאכזב מרה: זו לא העונה שלהן, נאמר לי. הן הלכו למקום אחר. כל החיים רציתי לראות מאנטה ריי, ואחרי שקראתי ב"הזדמנות אחרונה לראות", ספרו האחרון של דאגלס אדאמס (אולי היחיד שאני רואה בו את האליל שלי), שצלל גם הוא עם מאנטות, הרגשתי שזה מסוג הדברים שאני פשוט לא יכול להמשיך בלעדיהם. דברי המדריכים, לא אכחיש, העציבו אותי. לא יהיו מאנטות היום.
אבל כשיורדים אל מתחת למים, אני שמח: סוף סוף ריף נהדר, כמו בגלויות, עם המון דגים נהדרים בשלל צבעים וגדלים, מהקטנים ועד לדגי הנפוליאון הענקיים, צלופחים מפוספסים מציצים עלינו מבין חרכי הסלע, וגולת הכותרת: הרבה צבי ים. צב ים הוא בעל חיים ענוג ומקסים שבעיניו, אם יורשה לי, לא משתקף שום רוע.

צב ים בארוחת צהריים

עד לא מזמן תושבי האיים היו צדים את צבי הים למאכל, וצבים רבים נתפסו ברשתות הדיג המסחרי, מה שגרם כמעט לחיסול בעל החיים הזה באזור, אבל אז באו התיירים להצלה. תיירים אוהבים צבי ים, ובמלדיביים אוהבים תיירים, תקנות תוקנו וחוקים חוקקו, ואוכלוסיית צבי הים במלדיביים מתאוששת לאטה.

כשאני עובר ליד צב, אני שולח יד ונוגע, רק נוגע, בשריון שלו. מלטף קלות, רוצה רק להרגיש איך זה (מחוספס), אבל שני צוללנים מהונגריה מציקים לצבים, מחזיקים אותם, לא נותנים להם ללכת. זה מרגיז אותי לאללה, אבל מתחת למים קצת קשה להתרגז. אני שומר את העצבים לאחר כך. כשאנחנו עולים לסירה אני לא יכול להתאפק וגוער בהם, גם המדריכה מנסה להסביר להם בעדינות שאם מתייחסים ככה לצבים הם פוחדים מבני אדם ומתחבאים, מה שפוגע בהנאה של שאר הצוללים, אבל שני אלה רק מגחכים. כשאני פוגש אותם ליד הבר בימים הבאים אני מתעלם מהם בהפגנתיות.

השיא של החופשה, ואולי של החיים
הצלילה הרביעית גם היא מתחילה לא משהו. הים סוער (לא מומלץ גלים גבוהים אחרי ארוחת בוקר), וגם מתחת למים די עכור ומבאס, אבל כשאנחנו פונים לצד המרוחק של הריף הים נרגע פתאום והשמש זורחת, וממש כמו אנשים אחרי הגשם יוצאים פתאום כל הדגים להסתובב בריף, לפגוש מכרים ולמצוא משהו לאכול. אנחנו שוחים ביניהם, מוקסמים, מביטים בפיסת הטבע הנהדרת הזאת, מחייכים אל הצבים וקורצים לצלופחים. שום דבר לא הכין אותנו למה שעומד להתרחש בשורה הבאה:

פתאום, משום מקום, אנחנו רואים אותן מגיעות: שתי מאנטות ענקיות, דוממות, מרחפות בכחול הגדול כמו חלליות של ציביליזציה אחרת. אנחנו קופאים במקום, המומים לגמרי, והן מתקרבות אלינו בשקט. אני עושה כמו המדריך, מפסיק לזוז ורק מנופף בידיי כמו ציפור, מאותת להן: בואו, בואו אלי.

הן מתקרבות עוד, ועוד, ואז אני יכול לראות עד כמה בעל החיים הזה ענקי: ארבעה מטרים רוחבו, מין מעוין ענקי, עם שני "חדקים" בחזית וזנב ארוך מאחור. מלמעלה המאנטות מנומרות ומלמטה לבנות. הן עוברות לי מעל לראש במרחק של עשרים סנטימטרים לכל היותר. אני יכול להושיט ידי ולגעת בהן, אבל אני לא מסוגל. הן מתרחקות לאטן ואנחנו עוקבים אחריהן בעיניים קרועות. לו הייתי מחוץ מים הייתי נותר חסר נשימה, אבל החוק הכי חשוב בצלילה הוא תמיד להמשיך לנשום, לעולם לא להפסיק.

אז אנחנו עומדים שם מתחת למים, מחייכים חיוכים גדולים זה לזה, חיוכים של אנשים שהרגע חוו משהו ממש מרגש. מבחינתי אפשר לעלות למעלה ולהתחיל לשתות בירות. אבל אז אנחנו מבחינים בהן חוזרות לכיווננו, ושוב אותו ההוד וההדר והדממה, ושוב הן חולפות במרחק סנטימטרים אחדים מהראש שלנו, ושוב אין מילים, אבל באמת שאין מילים. אני כמעט בוכה מאושר בתוך משקפת הצלילה השכורה.

אני מרגיש שזה אחד מהדברים הכי יפים שראיתי בחיים שלי, אבל מאחר שאני בנאדם, אני לא יכול שלא להשוות ולתייק את החוויה הזאת (כל הזמן אנחנו משווים ומתייקים, ולמה בעצם?): מבחינתי זאת חוויה ששווה בעוצמתה לפעם הראשונה שראיתי את הרי ההימלאיה, לפעם ההיא שישבנו בשמורת הטבע קורבט בהודו ועדר פילים פראיים שעט במרחק שני מטרים מאיתנו. זה כמו לראות טיגריס בנגלי בטבע, כמו לצלול בחור הכחול בסיני או לראות ג'ירף מתכופף לשתות ממימי הזמבזי.

אני מתייק את הדקות האלה עם המאנטות כאחת מנקודות השיא של חיי (במקלדת האל"ף והרי"ש צמודות, ויוצא לי "אחת מנקודות השיר של חיי". אני מתקן, אבל באותה המידה בדיוק יכולתי להשאיר את זה ככה. זו היתה שירה. זה בדיוק מה שזה היה).

הו, מאנטה ריי! איזה בעל חיים נהדר. אני שונא להשתמש במילה מדהים עקב הפיחות שחל במעמדה בגלל כל מיני טמבלים שהולכים לתוכניות ריאליטי, אבל פה פשוט אין ברֵרה: זה בעל חיים מדהים. את הרגע הזה עם המאנטות אני רוצה לזכור לעד. אלה היו דקות של אושר צרוף, מזוקק. כמוסת אושר שהלוואי שהייתי יכול ליטול ממנה קצת בכל פעם שהיומיום נוחת עלי כמו אדנית ממרפסת של קומה רביעית ומתנפץ. אנחנו מחכים עוד כמה דקות למאנטות שיחזרו, אבל הן כנראה החליטו שהספיק להן מאיתנו. אולי הן צודקות.

מאנטה ריי. בעל חיים שאי אפשר לשכוח בחיים

וזה לא נגמר

כשאנחנו מטפסים לסירה בסוף הצלילה, אנחנו המומים מרוב אושר. קבוצה של תריסר צוללנים, מלאומים רבים ובגילים רבים – הצעיר בינינו הוא בריטי כבן 16, המבוגרת גרמנייה כבת שישים – וכולנו לא יכולים להוריד מהפרצוף את החיוכים הענקיים, חולקים במבט את הדבר הזה שקשה לדבר עליו. ובכל זאת, אנחנו מדברים עליו: מחליפים בינינו חוויות. כולם מקנאים בנו – אנחנו היינו הראשונים לראות אותן, והן עברו הכי קרוב אלינו. כולם מקנאים, אבל קנאה טובה כזאת, קנאה שבאה מתוך שמחה. אחווה אד־הוק שוררת בינינו, וזה נהדר. אני רואה שאני לא היחיד שהגיב ככה למאנטות, וזה משמח אותי כמו שורה משיר של שלמה ארצי: כי כולנו כמו כל אחד, הו!

הסירה מתניעה ומתחילה את דרכה חזרה לחוף, ואז – בדיוק כשאתה חושב שהיום הזה, או שארית חייך, לא יוכל להכיל עוד התרגשות ואושר – מצטרפת פתאום לסירה שלנו להקת דולפינים. כעשרים פרטים שמחים שוחים ליד הסירה, מלווים אותנו בקפיצות, כאילו גם הם באו לחלוק איתנו חוויות מאנטה ריי. והם צוחקים וגם אנחנו צוחקים איתם צחוק גדול, צחוק של ילדים שמישהו אהוב מדגדג אותם. איזה יום זה היה, חברות וחברים. איזה יום!

אני בטוח ששמעתם את זה מיליון פעם. עוד פעם לא תזיק: לראות את הדולפינים בטבע, במקומם הטבעי, זה משהו אחר. דולפין כלוא ומאולף זה אחד מהדברים המעצבנים והמעציבים ביותר, אבל לראות אותו בים זה להבין את המילה חופש. ושוב אני מתייק את היום הזה, מוסיף את הדולפינים למאנטות: ב־1 בפברואר 2006, אני רושם לעצמי, הייתי מאושר מאוד. נותר לי רק לקוות שאזכר ביום הזה כשאשכב על ערש דווי (והלוואי שאהיה צלול כדי לזכור), ואחייך חיוך אחרון.שלא תבינו אותי לא נכון, אני מקווה שיש עוד המון זמן עד הרגע הזה ושיהיו עוד ימים יפים רבים לצרף לרשימה האקסקלוסיבית הזאת. רשימת הדברים שעשו אותי מאושר.

בחצר האחורית של החיים הטובים
אנחנו חוזרים לחוף ויורדים מהסירה. אין הרבה דברים מרעיבים, מצמיאים, מעייפים ומחרמנים יותר מצלילות. מאחר שאי אפשר לעשות את כל הדברים האלה בעת ובעונה אחת, אנחנו עושים אותם לפי האל"ף־בי"ת, אבל כל אחד שיעשה מה שמתאים לו.

באותו הערב אני מטייל באי הקטן ומגיע לחצר האחורית שלו – החלק ששייך למגורי העובדים, החלק שמחוץ לתחום עבור התיירים. לא רע, האמת, היה אפשר לצפות לגרוע יותר. בחצר שמאחורי מגרש הכדורסל יושבים שלושה עובדים, שותים בירות ומעשנים. אני מתיישב לשתות איתם, עם אחמד ולוטפי וסמיר. אני לא רוצה לגרום להם להסתבך, אבל הם נינוחים לגמרי.

אנחנו שותים בירות ומדברים על המלון ועל החיים. הם כולם גרים באי רחוק משם, 18 שעות הפלגה באונייה. הם עובדים שישה ימים וחצי בשבוע, ומקבלים עשרים ימי חופשה בשנה.

אנחנו מדברים על הצורך לחייך, להדליק סיגריות לאנשים. כל אחד מהם מסוגל לנהל סמול טוק לא מחייב בשש שפות פלוס מינוס, תלוי בוותק: אנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית, ספרדית ויפנית (פריבילגיה השמורה בינתיים רק לאחמד, הוותיק מבין השלושה). לי זה נשמע קצת מעצבן, האמת, אבל אני מאמין להם כשהם אומרים לי שזה עדיף על לעבוד בדיג.

לאחמד נולד בן שנפטר בלידה, לוטפי לא ראה את אשתו והילדים כבר שמונה חודשים. סמיר רווק. יחסית לנשואים הסובלים והמתגעגעים, עבורו מדובר בבילוי. הוא לא מכחיש כשאני משער שפה ושם הוא מספק שירותים נוספים לאורחות המלון, הוא רק מחייך בשמחה ופותח לנו עוד בירות. הם כמובן מבקשים שלא להצטלם. מוזר. זה כמו להיות עובד זר בארץ שלך.

הם מספרים לי בשמחה שאני דומה דמיון מפתיע לזמר מלדיבי ידוע, באטו שמו. זה מסביר לי את פשר הקריאות "באטו, באטו!" ששמעתי כשנחתנו בשדה התעופה ובכל פעם שפגשתי מלדיבים. אני אוהב את זה, זה גורם לי להרגיש נורא קוסמופוליטי; בכל מקום שאני מגיע אליו אני מזכיר לאנשים זמר אחר. לצערי לא הצלחתי למצוא את הבאטו הזה באינטרנט, אבל אני מאחל לו כל טוב.

מובן שאי אפשר בלי לדבר על הצונאמי. הוא החמיץ את המלדיביים אבל גרם לנזק של יותר מ־300 מיליון דולר. הם סבלו לא מעט בשל היעדר תיירים לתקופה של כמעט שנה. עכשיו הם מתחילים לחזור, התיירים. אחמד מספר שבמלון שלנו, שערוך לקליטה של 560 נופשים, היו רק עשרה אנשים במשך חודשים, ופיטרו שמונים אחוז מהצוות.

אחמד ולוטפי וסמיר שמחים להיות במקום שהם נמצאים בו. כאן, באיים של התיירים, זו מובלעת של חיים טובים; אין עוני, אין סמים, אין אסלאם קיצוני, אין תינוקות מתים בלידתם, אין פושטי ידיים ואין אלימות. אבל מה שכן יש להם – וזה מסובך לא פחות- זו מין תחושת בטן שדפקו אותם. שבמקומות אחרים בעולם יש לאנשים המון כסף, כסף שמאפשר להם לטוס במטוסים וללון במלונות חמישה כוכבים. אני מרגיש לא בנוח וזה עושה לי להרגיש לא בנוח, אף על פי שחברי החדשים פותחים לי עוד בקבוק ומזמינים אותי לשחק קצת פינג פונג, שם הם נוקמים בי את נקמת העולם השלישי ומשפילים אותי עד עפר לקול מצהלות הצוות.

ביום המחרת אנחנו צוללים שוב באתר אחר. אין מאנטות, אבל שאר תושבי הריף שמחים לראות אותנו, ואנחנו אותם. היו לנו עוד שלוש צלילות, יפות אחת־אחת, אבל שום צלילה לא השתוותה לזו שראינו בה את המאנטות. על כל פנים, אחרי שצללתי ברחבי העולם, אני יכול לומר בלב שלם שהמלדיביים הם מהמקומות היפים שצללתי בהם. באי הדייגים
אחרי הצלילה של הבוקר אנחנו לוקחים סירה וקופצים לבקר באי שכן, אי מקומי. הימפושי (Himafushi) שמו. כ־800 איש חיים באי, מתפרנסים מדיג ומתיירים מזדמנים, כמונו. זה כפר דייגים קטן ודי עלוב, ניגוד בולט לאחוזת חמשת הכוכבים שממנה באנו. בכניסה לאי אני רואה שמרינה נבנית בו, מה שאומר שעוד ריף נהרס.

אנחנו יורדים מהסירה ומתחילים להסתובב. זה רק עשרים דקות בסירה מהמלון, אבל הפערים זועקים לשמים. הכפר נראה קצת כמו תפאורה של מערבון. אין כביש, רק דרך עפר מאובקת. במרכז הכפר עומד מרכז מסחרי עלוב: ארבע־חמש חנויות מזכרות זהות שמוכרות מוצרים זהים במחירים זהים. המקום הזה יכול היה להיות בכל מקום בעולם. בעולם השלישי, הכוונה. ילדים קטנים ניגשים אלינו ופושטים יד, אני מחייך אליהם כאילו שהחיוך הזה

המלדיביים, מבט מלמעלה. שוניות שמשקיפות כמו מרפסות אל מעמקי האוקיינוס

יעזור במשהו, וממשיך הלאה, נכנס לחנות המכולת: המדפים ריקים כמעט לחלוטין. ככה זה במקום שלא גדל בו כלום.

ופתאום אני קולט את זה: לא גדל פה כלום. במלדיביים יש רק עצי קוקוס ודגים. אין ירקות, אין פירות, את כל האוכל שלהם הם צריכים לייבא. באותו הרגע אני קולט גם שלא ראיתי שום בעלי חיים. לא כלבים, לא חתולים, לא תרנגולות או עזים. משונה, מקום בלי בעלי חיים.

אני פוסע ברחובות הריקים, מדמיין, כהרגלי, שאני ניצב במערבון. על גג כל בית ניצב מתקן לאיסוף מי גשם. את החשמל, מספר לי אחמד המדריך, מספק רק גנרטור, וגם הוא הגיע לכאן רק בעשר השנים האחרונות, וכמוהו גם הטלפון הסלולרי והלווייני.
אנחנו מגיעים לבית הספר של האי, נכנסים בשער, ואני מבחין שזה כל מה שיש שם: שער. מסביבו אין גדר או חומה, רק שער. קצת כמו סצנה מתוך "חור בלבנה". מצחיק. הכיתות קטנות, פתוחות לגמרי לארבע רוחות השמים. מהמקום שבו אין חלונות אפשר לראות את האוקיינוס (לא חוכמה, אפשר לראות אותו מכל מקום באי). לא יודע איך אני הייתי מתרכז ככה. במלדיביים יש שבע שנות חינוך חובה. אחר כך, מי שיש לו כסף נוסע ללמוד במאלה, הבירה. מאחר שזה בלתי אפשרי, כלכלית ומעשית, לנסוע את הדרך הזאת בכל יום, מדובר בתנאי פנימייה. ומאחר שפנימייה זה יקר מאוד, אתם יכולים לדמיין לעצמכם כמה אנשים עושים תיכון וכמה מתחילים לעבוד בדייג ובתיירות.

בסוף הרחוב אני רואה בניין חדש ומהודר. מה זה? אני שואל את אחמד. מרכז לגמילה מסמים, הוא משיב. הרחק מהתיירים יש בעיית סמים לא קטנה במלדיביים. כמו כל שאר הדברים, גם הסמים לא גדלים שם – הם מיובאים, גם עבור התיירים וגם עבור המקומיים. אני נזכר בשוטרים שעמדו בשדה התעופה הקטן עם כלביהם ובשלטים המזהירים מפני סחר בסמים.

חוץ מהמים שמקורם במכל לאיסוף מים שניצב על כל גג, אין באי מים זורמים. אני רואה כמה בארות פזורות ברחוב. המים בבארות מגיעים מהים, והחול מסנן את המלח, כך שמפלס מי הבאר הוא מפלס מי הים.

הבאר הגדולה ביותר בכפר נמצאת ליד המסגד. ורק כשאתה מציץ לתוך הבאר אתה קולט כמה עד שטוחים הם המלדיביים: לא יותר ממטר מעל פני הים. זה אולי הסיפור הגדול של האיים האלה: שהם הולכים ונעלמים. הים עולה ועולה, והמקום הכי גבוה באי הוא לא יותר ממטר מעל פני הים. כשחושבים על זה לרגע, זה מזעזע.

אני שואל את אחמד על הצונאמי. "רק" 128 תושבי המלדיביים מתו בצונאמי, שפגע רק בחלק הדרומי של המדינה. 12 אלף אנשים נשארו בלי בית. אחמד אומר שלמרות המרחק, הגל הגיע עד לאי הקטן ושטף אותו עד לגובה ברכי אדם מבוגר. "איך זה לחיות במקום שוקע?" אני שואל את אחמד. "אני רק שומע שמדברים על זה", הוא עונה, "אבל אני לא מרגיש כלום".

מפת האיים המלדיביים

עוד על טיולים לאיים המלדיביים

הפוסט האיים המלדיביים – מעל ומתחת למים הופיע ראשון במסע אחר

מצילים את צבי הים

Wed, 13 Feb 2013 14:01:31 +0000

המרכז להצלת צבי ים באזור מכמורת פועל למען הצלת צבי ים ממקרי פציעה ומצוקה וכדי להגן על המין הנכחד. אייל ברטוב ביקר שם (צילום ועריכה: אייל ברטוב)

בשנת 1999 הקימה רשות הטבע והגנים בבית הספר "מבואות ים", מדרום למכמורת, את המרכז להצלת צבי ים. במרכז מטופלים צבי ים שהסתבכו ברשתות דייג, צבים פצועים, או צבים מותשים שנפלטו מהים ונאספו לאורך החוף.

בניסיון להגן על קיניהם של צבי הים בחופי ישראל, נערכים בעונת ההטלה סיורי מתנדבים לאורך החופים. מדי בוקר בחודשי הקיץ, לאורך החופים החוליים, מסיירים מתנדבים המנסים לאתר סימני עלייה של צבים מהים אל החוף (לשם הטלת ביצים). אם אותרו עקבות צב ים, נערכת סריקה מקיפה לגילוי הקן.

הביצים שנמצאות מועברות להדגרה בחוף שמור ובתנאים מבוקרים מתחת לאדמה, במטרה להגדיל את סיכויי בקיעתן. לאחר כחודשיים בוקעים מהביצים הצבים הקטנטנים, ומשוחררים חזרה אל חופים בהם יש סיכוי עתידי לשובם כבוגרים (צבות הים חוזרות להטיל את ביציהן בחופים בהם בקעו וירדו לים לראשונה).

בישראל קיימים שני סוגים של צבי ים, צב הים החום וצב הים הירוק:
• צב ים חום: שוכן בישראל בחופי הים התיכון ובחופי אילת, בעל אורך שריון של עד 120 ס"מ, משקלו 400 ק"ג.
• צב ים ירוק: מגיע לחופינו לעתים רחוקות, בעל אורך שריון של עד 120 ס"מ, משקלו 300 ק"ג.

אייל ברטוב יצא לבקר במרכז להצלת צבי הים וחזר עם תמונות מחממות לב המתעדות את הפעילות המבורכת של המתנדבים.

הפוסט מצילים את צבי הים הופיע ראשון במסע אחר

צבים בעולם

Mon, 22 Oct 2012 09:48:51 +0000

הצבים נחשבים לאחד ממיני הזוחלים העתיקים בעולם. אבות אבותיהם חיו כבר לפני 215 מיליון שנים. בעולם יש היום כ-300 מינים של צבים ורבים מהם נמצאים בסכנת הכחדה חמורה בשל הרס סביבת המחייה שלהם, צייד ואיסוף לצרכי מסחר, מאכל או גידול כחיות מחמד.

צבים ענקיים
בשל תחרות קשה עם בעלי חיים אחרים והרס אזורי המחייה שלהם על ידי בני האדם, נכחדה כמעט כל האוכלוסייה העולמית של צבי הענק וכיום אפשר למצוא אותם רק באיי גלפגוס שבאוקיינוס השקט ובכמה קבוצות איים מבודדים באוקיינוס ההודי.

גלפגוס
האי סנטה קרוז הוא אחד המקומות הטובים ביותר לפגוש בהם את התושבים המפורסמים ביותר של איי גלפגוס – צבי הענק, המכונים, ובצדק, הצבים הפיליים (Geochelone elephantopus). אורכם מגיע ליותר ממטר ומשקלם עד לרבע טונה. בעבר מילאו יותר ממאה אלף צבים את הארכיפלג, ואף התפצלו ל-14 תתי מינים, אולם רובם נכחד בעקבות הגעת האדם למקום.
הצבים, אגב, היו המקור לשמה של קבוצת האיים: הבישוף תומס דה ברלנגה נסחף ב-1535 לאיים כשהיה במסעו לפרו, והוא כינה את הצבים "גלפגוס", "אוכפים" בספרדית, בגלל צורת השריון הענק. בהמשך התגלגל השם לקבוצת האיים כולה. את הצבים קל לראות בשמורת הצבים שעל האי ובמרכז הרבייה של תחנת המחקר על שם דרווין (Charles Darwin Research Station) שבפורטו איורה. תחנת המחקר הבינלאומית נוסדה ב-1959, והיא פתוחה למבקרים ללא תשלום. רוב הסיורים המאורגנים באיים עוברים בה כחלק מתוכנית מסלולם.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

צב פילי בגלפגוס

סיישל
האי אלדברה
אלדברה, אטול האלמוגים המורם מעל פני הים הגדול ביותר בעולם, משתרע על פני שטח של 155 קילומטרים רבועים. זהו האי הדרומי ביותר ברפובליקה של סיישל וממוקם 1,170 קילומטרים מדרום מערב לאי מאהה, 390 קילומטרים מצפון מערב למדגסקר ו-650 קילומטרים ממזרח ליבשת אפריקה. בשל בידודו היחסי של האי נשתמרו באלדברה, כמעט ללא מגע יד אדם, מיני צמחים ובעלי חיים, חלקם נדירים מאוד. בולטת במיוחד היא אוכלוסיית 150,000 צבי הענק החיים באי.
אלדברה היא כיום המערכת האקולוגית היחידה בעולם בה אוכל העשב הדומיננטי הוא זוחל – צב הענק. בשום מקום אחר בעולם אי אפשר למצוא את זוחלי הענק האלה בכמויות כה גדולות. המחקר באלדברה עשוי לסייע בהבנת הסיבות שהביאו את בעל החיים הזה אל סף ההכחדה.
חלק מקסמם ומערכם הרב של איי אלדברה נעוץ בקושי הרב להגיע אליהם. הפלגותיה של היאכטה "פנטסי 2" (FANTASEA II) הן כיום הדרך היחידה הפתוחה בפני מי שאין לו יאכטה פרטית ורוצה להגיע לאלדברה. ה"פנטסי", יאכטה מרווחת, שאורכה 35 מטרים ובעליה ישראלים, היא למעשה מלון איכות צף, שמספק למפליגים תנאי אירוח מצוינים, אוכל משובח, הדרכה וציוד צלילה. כל אלה הופכים את הסיור בין האיים למסע מאוד לא מפרך.

האי קוזן
ממערב לפרלין שוכן האי קוזן (Cousin Island), שהוכרז כשמורת טבע ב-1968. האי הגרניטי הקטן והמיוער, הוא ביתם של צבי ענק, ביניהם זוג הצבים המפורסם ביותר בסיישל, ג'ורג' וג'ורג'ינה. באי מתגוררות גם עשרות אלפי ציפורים, חלקן ציפורים נדירות שנמצאות בסכנת הכחדה. כדי לשמור על האיזון האקולוגי מוגבל מספר המבקרים בו (באמצעות סיור מאורגן בלבד) לעשרות בודדות. האנשים היחידים שמתגוררים באי הם שומרי הפארק שגם מדריכים את הסיורים במקום. כשמתקרבים בסירה הקטנה לאי והרעש היחיד ששומעים הוא ציוצי הציפורים ממעבה היער התחושה נפלאה. בביקור באי חובה להצטייד בדוחה יתושים. מומלץ להירשם לסיורים מראש. מרבית הסיורים כוללים גם ביקור באי Curieuse, שגם בו ניתן לראות צבי ענק, ושנירקול ליד האי הסלעי St Pierre.

צבי ים
צבי הים חיים ונודדים בכל הימים בעולם למעט באזורי הקוטב. יש בסך הכל שבעה מינים של צבי ים בעולם וכולם נמצאים בסכנת הכחדה חמורה בעקבות זיהום הימים, הרס אזורי מחייה כמו שוניות אלמוגים וחופי קינון, ציד מתמשך ואיסוף הביצים שלהם למטרות מאכל. אפשר להיתקל בנקבות צבי ים מקננות בחופים בכל רחבי העולם וכמובן שאפשר לראות אותם בצלילה או בשנירקול בים.

קוסטה ריקה
חופיה של קוסטה ריקה הם אזורי קינון צבי ים מהחשובים בעולם. אפשר להגיע לצפות בנקבות הצבים העולות אל החוף בכמה אזורים. לא כדאי לפספס את הצפייה בתופעת "ההגעה" (arribada) ברצועת החוף ליד הכפר אוסטיונול שבחצי האי ניקויה. אל החוף מגיעות בכל שנה בין החודשים יולי ודצמבר מאות אלפי נקבות של צב ים זיתני להטיל את ביציהן. מי שיגיע לכאן יזכה בחוויה מרהיבה כאשר החוף הופך לתוהו ובוהו של שריוני צבים הנוקשים זה בזה.

מי שמעוניין לתרום לשימור צבי הים יכול להתנדב לאחד מהפרויקטים לשימור צבי ים בקוסטה ריקה.
בכפר פריסמינה (Parismina) קיים פרויקט שימור צבי ים מאז שנת 1991. הכפר נמצא לחופי הים הקריבי במזרח קוסטה ריקה ואפשר להגיע אליו רק דרך הים או האוויר. מי שמגיע לכפר יכול להצטרף אל הפטרולים הליליים לשמירה על צבי הים שמגיעים להטיל את ביציהם על החוף. ארבעה מינים של צבי ים מגיעים לכאן: צבים ירוקים (green), צבים קרניים (hawksbill), צבים גילדיים
(leatherback) וצבים חומים (loggerhead). עונות ההטלה של צבי הים הן בין פברואר לאוקטובר.

חברת גו אקו הישראלית מציעה אפשרויות התנדבות במחוז טלמנקה בדרום מזרח המדינה. במסגרת ההתנדבות עוזרים בשימור צבי ים גילדיים, ירוקים וקרניים.

אוסטרליה
באוסטרליה נמצאים אזורי הקינון הגדולים ביותר באזור ההינדו-פסיפי וחופיה הצפוניים הם המקום היחיד בעולם בו מקננים צבי הים שטוחי הגב
(flatback turtle). באוסטרליה ניתן לפגוש שישה מתוך שבעת מיני צבי הים בעולם. אחת הדרכים הנהדרות והנגישות ביותר לראות את צבי הים באוסטרליה היא מתחת למים, בצלילה או שנירקול באזור מחסום השונית הגדול במזרח המדינה או בשונית נינגלו (Ningaloo) במערב המדינה.

ישראל
לא מוכרחים לנסוע לחו"ל כדי לראות צבי ים וגם בישראל אפשר לסייע בשימור הצבים. בים התיכון חיים שני מינים של צבי ים: צב הים החום וצב הים הירוק. בים האדום חיים גם כן שני מינים צב הים הירוק וצב הים הקרני. צבים אלה היו נפוצים בעבר מאוד בחופי הארץ (כל אחד באזורו) אבל בנייה מואצת וצמצום שטחי החופים, תיעוש מהיר והזרמת מזהמים לים גרמו להשמדה כמעט מוחלטת של הצבים וכיום רק כמה עשרות צבי ים בוגרים מקננים בחופי הארץ.
מאז שנות ה-80 פועלת רשות הטבע והגנים להגנה ושמירה על צבי הים. במהלך עונת ההטלה, בין מאי-יוני לסוף אוגוסט מסתובבים פקחי הרשות, מאתרים קנים ומעתיקים אותם בשלמותם אל חוות קנים מוגנות הנמצאות בכמה מהחופים. לאחר כ-50 יום בוקעים הצבים הצעירים ומשולחים אל הים. בתקופת הבקיעה מזמינה לעתים רשות הטבע והגנים את הקהל הרחב לצפות בהשבת הצבונים אל הים ולשמוע הדרכה ומידע על פרויקט הצלת הצבים.

מידע נוסף על הפעילות בטלפון:
שמורת נחל מערות: 04-9841750/2
מחוז מרכז: 03-9024056/3

לכתבה על פרויקט צבי הים

צב רך בנחל אלכסנדר | צילום: יותם יעקבסון

צבים רכים
הצבים הרכים חיים במים מתוקים ואפשר לראות אותם בנחלים ומקווי מים באזורים הממוזגים ברחבי העולם כולו. אוכלוסיית הצבים הרכים המזרח תיכונית מוגדרת בסכנת הכחדה קריטית כתוצאה מצמצום וזיהום בתי הגידול שלהם, אך אוכלוסיית הצב הרך בארץ היא אחת משלוש האוכלוסיות המשמעותיות האחרונות במזרח התיכון (השתיים האחרות נמצאות בתורכיה). האוכלוסייה הגדולה והיציבה ביותר בארץ נמצאת בנחל אלכסנדר.

הצבים הירוקים והחומים עם השריון הרך, מגיעים לגודל של יותר ממטר ומשקלם יכול להגיע לחמישים קילוגרם! בנחל אלכסנדר יש לצבים תנאים ראויים להטלת ביצים ופקחי רשות שמורות הטבע מסייעים רבות בהגנה על הזן הנכחד.

הפוסט צבים בעולם הופיע ראשון במסע אחר

צבי ים: המסע המופלא

Sat, 20 Sep 2008 15:53:23 +0000

ההיסטוריה של המסעות הימיים רצופה סיפורים על אוניות טרופות ועל כלי שיט שאיבדו את דרכם כתוצאה מהעדר אמצעי ניווט אמינים. הבעיה של יורדי הים היתה פשוטה: כיצד להתמצא במרחב גדול ופתוח, כאשר אין כמעט כל סימני זיהוי מסביב? זו הסיבה לכך שספנים בעבר הרחוק נהגו להפליג בקרבה יחסית לחופים. במהלך המאה ה־18 נפתרה אמנם הבעיה של מציאת קו האורך, אבל מלאכת הניווט נשארה מורכבת. רק מאוחר יותר, במהלך המאה העשרים, החלו להופיע בהדרגה מכשירי מדידה משוכללים, שהפכו את הניווט לפשוט יחסית. המלה האחרונה בתחום היא מכשירי הג'י.פי.אס המתוחכמים, שנעזרים באותות לווייניים ומסוגלים למקם מיד ובמדויק כל נקודה על פני כדור הארץ.
דווקא על רקע זה מרשימות כל כך יכולות הניווט של בעלי כנף ושל בעלי חיים ימיים, המסוגלים לעבור מאות ואלפי קילומטרים ולהגיע למחוז חפצם מבלי לאבד את דרכם. כיצד הם עושים זאת? ביולוגים מציעים לכך מגוון של הסברים, החל בהיעזרות בגרמי שמים שונים וכלה בשימוש בתווי קרקע, בצורות עננים הנוצרות באופן קבוע מעל למקומות מסוימים, בריחות, בכיווני גלים, ברוחות וכדומה.
לפי אחת ההשערות המקובלות ביותר בשנים האחרונות, לבעלי החיים הנודדים יש יכולת מוּלדת לחוש בשינויים זעירים בכיוון המשיכה של הקוטב המגנטי של כדור הארץ ובעוצמתה ולכוון את דרכם בהתאם. חיזוק להשערה זו התקבל באחרונה בניסוי שערך צוות חוקרים מאוניברסיטת צפון קרוליינה בארצות הברית על קבוצה של צבי ים חומים (Caretta caretta).
קשה למצוא בעולם החי נווטים טובים יותר מצבים אלה. ביולי 1999 התגלתה בחצי האי באחה קליפורניה (Baja California) שבמקסיקו נקבת צב ים חום, שנשאה תג זעיר שהוצמד לה כמה שנים קודם לכן בחוף יאקושימה (Yakushima) ביפן – מרחק של 12 אלף קילומטר. זו היתה עדות ישירה למסעותיהם המופלאים של הצבים הללו, הנעים בין מקומות קבועים בחופי יפן ומקסיקו. בפלורידה הסיפור דומה: כאשר הצבים בוקעים מן הביצים ומגיחים מהקנים התת קרקעיים שלהם בחופי מזרח פלורידה הם בגודל של אגודל (אורכם פחות מחמישה סנטימטרים). זה לא מפריע להם להיכנס מיד אל מימי האוקיינוס האטלנטי, שם ישחו בזרמי מים חמים ועשירים במזון, במסלולים שיחזירו אותם לאחר כמה שנים ו־13 אלף קילומטר היישר לחופים שבהם נולדו.
לצורך הניסוי בנו החוקרים מְכל מתכת גדול ומילאו אותו במי ים. הם הלבישו כשבעים צבים זעירים ברתמות מיוחדות שהיו קשורות למוט מכני, ובדרך זו עקבו אחר כיוון תנועתו של כל צב. מסביב למכל הותקנו סלילי נחושת, שיצרו שדות מגנטיים זהים לאלה הקיימים באזורים שונים באוקיינוס האטלנטי.
במהלך הניסוי התברר כי הצבים נעו ב"אוקיינוס" הקטן תמיד בכיוון המים החמים. כך, למשל, כאשר היו במקום שבו תנאי השדה המגנטי זהים לאלה הקיימים בקרבת חופי ספרד, הם פנו דרומה, כאילו ניסו לחזור לאיזור של זרמי המים החמים, דרומית לחופים אלה. בחירה אחרת היתה עלולה להביאם לאיזור קר ולגרום לאובדנם.
מרגשים ככל שיהיו, הממצאים התומכים בהשערה כי הצבים משתמשים בשדה המגנטי של כדור הארץ על מנת להתמצא במרחב הם רק חלק מפתרון התעלומה. עדיין צריך להסביר כיצד עובד אותו מנגנון חישה מופלא המצוי במוחם, קולט אותות מהשדה המגנטי וגם מעבד את המידע הצפון בהם. לחוקרים ידוע כי בתאי המוח של כמה מבעלי הכנף ושל בעלי חיים אחרים יש כמויות זעירות של מגנטיט. האם יש למינרל הזה תפקיד בזיהוי תכונות השדה מגנטי מסביב? כאמור, אין לכך תשובות ברורות. מה שברור הוא שאותו "ג'י.פי.אס ביולוגי" שיש כנראה לצבים עובד ועוד איך.

הפוסט צבי ים: המסע המופלא הופיע ראשון במסע אחר

צבי ים: כמו צעצועים בחול

Mon, 22 Jan 2007 16:43:26 +0000

בפעם הראשונה שראיתי את צבי הים הקטנטנים, הם נראו לי כמו צעצועים מפלסטיק, יצורים דמיוניים מהאגדות. בעלי חיים קטנים ושחורים בגודל חמישה סנטימטרים עם סנפירים קטנים, שזוחלים בזריזות על החול.
היצורים המקסימים הללו נמצאים כבר זמן רב בסכנת הכחדה. מעריכים כי בשל הסכנות הרבות האורבות לצבי הים, רק אחוז אחד מהם שורד עד הגיעם לגיל הבגרות המינית. רבים מהצבים שמצליחים להגיע לבגרות מתים לאחר מכן מסיבות שונות, הנגרמות ברובן המכריע על ידי האדם.
בארץ פועל כבר יותר מ־15 שנה פרויקט להגנה על צבי הים ולעידוד רבייתם. הוא מתקיים לאורך חופי ישראל, מראש הנקרה ועד גבול עזה, ומטרתו לוודא שמרב הביצים יבקעו ושהצבים יגיעו בבטחה לים. הפרויקט הוא חלק ממאמץ בינלאומי להצלת צבי הים, שמספרם ירד בצורה חדה בעולם כולו, ומדינות רבות, ממלזיה ועד ארצות הברית, נוטלות בו חלק. הפרויקט הישראלי נעשה בתיאום מלא עם מדינות נוספות באגן ים התיכון.
מדי שנה, ב־15 במאי, עם תחילתה של עונת ההטלה של צבי הים, מתחילים פקחי רשות הטבע והגנים לסרוק את חופי הארץ. הם תרים אחר עקבות עלייתם לחוף של הצבים, וכך הם מאתרים את הקינים. הקן נפתח וכל הביצים מועברות לחוות הדגירה, שם הן מוטמנות מחדש בדיוק כפי שנמצאו. למיקום העובר בביצה יש חשיבות רבה: שינוי התנוחה לאחר הוצאת הביצים מהחול עלול לגרום לפגיעה בעובר ולמותו.
שלושה חודשים לאחר מכן, עם סוף עונת ההטלה, חדלים הפקחים לסרוק את החופים וממתינים לבקיעת הביצים. תקופת ההדגרה של הביצים אורכת 49־70 יום. כאשר הפקחים מבחינים בגומחה בקרקע או בקריסת חול לחלל שאותו מילאו הביצים, זה הסימן לכך שהצבים התחילו לבקוע. משלב זה, בתוך יום־יומיים, יפלסו הצבים הצעירים את דרכם לפני השטח.
הצבים הצעירים שמאותרים מעל פני האדמה נאספים ונשמרים בצידנית עד

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ישראל,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

כל ילד קיבל צב קטן, הניח אותו בחול וליווה אותו אל הים. צבי הים הקטנים שחו בכיוון מערב, ונבלעו בתוך המים השחורים שהוארו רק על ידי הירח

לשחרורם בשעות החשכה. כל השִחרורים בארץ מתבצעים בחופים מוגנים בשמורות טבע. כך יכולים אנשי הרשות להבטיח שהצבים ישובו למקום בטוח שבו יטילו את ביציהם בעתיד, כשיגיעו לבגרות, מבלי לחשוש שבשטח יוקמו בית מלון או טיילת.
הצטרפתי לשִחרור האחרון. בשמונה בערב סרקנו את החוף ואספנו צבים נוספים שטיפסו מבין שברי קליפות הביצים במהלך היום. השמועה על השחרור פשטה מפה לאוזן, ובשטח חיכו לנו כמה משפחות וילדים רבים.
הרשות רואה בשחרורים הזדמנות נהדרת לשתף את הציבור בשמירת טבע מעשית. לאחר שגל, האחראי על שמורת הים של ראש הנקרה מטעם רשות הטבע והגנים, הסביר על הצבים ועל פרויקט חוות הדגירה, הלכנו לחלק החשוך של החוף ושם הנחנו את הצידנית עם הצבים. סימנו בחול שביל קטן המוביל אל הים, וחנן, איש בית ספר שדה אכזיב, נכנס למים עם פנס כדי לעזור לצבים להגיע לתוך הים.
רצוי לשחרר את הצבים בשעות החושך המוקדמות כדי לתת להם כמה שיותר שעות לשחות ללב ים בחסות החשכה, מאחר שגם בים יש להם אויבים רבים וסיכוייהם לשרוד טובים יותר ככל שיתרחקו מהחוף. כל ילד קיבל צב קטן, הניח אותו בחול וליווה אותו אל הים. צבי הים הקטנים שחו בכיוון מערב, ונבלעו בתוך המים השחורים שהוארו רק על ידי הירח.

נחנקו מניילון
בעולם יש שמונה מינים של צבי ים, רובם נמצאים ברמות שונות של סכנת הכחדה. לפחות שלושה מהמינים מגיעים לחופי הארץ כדי להטיל את ביציהם ולהשלים בכך מחזור חיים: צב הים החום (Caretta caretta), הנפוץ יחסית, הצב הגלדי (Dermochelys coriacea) והצב הירוק (Chelonia mydas), הנדיר למדי – רק הטלות בודדות של המין הזה נרשמות בחופינו מדי שנה.
צב הים הירוק הוא צמחוני וניזון מצמחי ים, בעוד שלקרוב משפחתו החום תפריט מגוון יותר הכולל חומר צמחי, רכיכות, תמנונים, דיונונים, מדוזות ודגים שהוא מצליח לתפוס.
הצבים מאריכים ימים: אם לא ניצודו, נפגעו על ידי האדם או נחנקו בשל שפכים רעילים ופסולת – יכולים צבי הים להגיע למאה שנות חיים.
לנוכח האיומים הרבים שניצבים מולם, זוכים רק מעטים מהם לחיות שנים ארוכות. צב הים הוא אמנם חיה מוגנת, אך במקומות רבים בעולם הוא ניצוד על ידי דייגים בשל בשרו הטעים. צבים המתקרבים לחוף בעונת הרבייה נפגעים על ידי סירות מנוע ואופנועי ים, אחרים מתים בגלל מיני הזיהום הרבים שבים התיכון ובחופיו. רק בשנה שעברה, למשל, נמצאו על החוף שני צבים בוגרים, שנחנקו למוות לאחר שאכלו שקיות ניילון שאותן חשבו בטעות למדוזות.
הסכנה הגדולה ביותר אורבת לצבים דווקא בשלב המוקדם של חייהם, בעיקר כשהם עדיין בביצים. כאשר מגיעה הנקבה לבגרות מינית (בין הגילאים 8־30 שנים) היא עולה לחוף בדיוק במקום שבו בקעה מביצתה כמה שנים קודם לכן. מדענים טרם מצאו למנגנון זה הסבר.
הנקבה תחפש נקודה שקטה וחשוכה בחוף, שבה תחפור קן ותטיל את ביציה, בין פעמיים לארבע פעמים בעונה. בכל פעם היא מטילה 30־160 ביצים, בהתאם למינה ולגודלה. הנקבות מגיעות לחוף להטיל את ביציהן מדי שנתיים עד ארבע שנים, ומשום כך קשה להעריך את מספר ההטלות הצפוי כל שנה. השנה נרשם שיא הטלות של 80 קינים. לאחר שסיימה הצבה לחפור את הקן, היא מטילה את ביציה, מכסה אותן ושבה לים. בכך מסתיימת אמהותה.
אם לא נתערב ונשמור על הקינים, סביר כי רבים מהם ייהרסו על ידי ג'יפים וטרקטורונים הנוסעים על החוף או ייטרפו על ידי שועלים ותנים שמסוגלים לזהות את הקינים על פי ריחם. אילו היו הצבים בוקעים ללא עזרת אדם, היו רבים מהם מתים בשל האינסטינקט הטבוע בהם להתקדם לעבר האור. רבים מהם היו פשוט מתקדמים מזרחה לעבר האורות הבוהקים של כביש או של יישוב קרוב, ומתים. בזכות חוות הדגירה זוכים צבי ים רבים לשרוד עוד כמה שנים. האם יש בכך כדי למנוע את הכחדתם הסופית של צבי הים? בינתיים, התשובה לשאלה הזאת תלויה רק באדם.

הפוסט צבי ים: כמו צעצועים בחול הופיע ראשון במסע אחר

צב צב

Thu, 14 Sep 2006 11:16:36 +0000

צב ים בעל שני ראשים נמצא לפני כחודש על חוף האוקיינוס השקט בקוסטה ריקה. הצב, ממין צב ים זיתני, נראה במצב בריאותי טוב למרות מצבו המורכב. לדברי המדענים שגילו אותו, הוא נע בחופשיות ומפגין קואורדינציה טובה. קרלוס דרוז, מהקרן העולמית להגנת חיות הבר (WWF), אמר כי נראה ששינויים קיצוניים בטמפרטורת מי האוקיינוס וזיהום שמקורו בחקלאות ימית שפשט במים שיחקו תפקיד מפתח בלידתו של הצב הסטריאופוני. הצב הוחזק באקווריום במשך שבוע לצורך תצפיות, ולאחר מכן שוחרר בחזרה לאוקיינוס. התצפיות העלו כי כל אחד מהראשים שולט על הסנפיר הקרוב אליו, וכי הצב צב מסוגל לנשום בנפרד באמצעות כל אחד מראשיו. מצב איבריו הפנימיים אינו ידוע, כך שסיכוייו לשרוד אינם ברורים. אין זו הפעם הראשונה שנמצאים צבי ים או צבי יבשה בעלי שני ראשים, וגם הם, סוברים המדענים, נושאים פגמים גנטיים, שלעתים שמקורם לרוב בזיהום.

הפוסט צב צב הופיע ראשון במסע אחר