שוב ושוב הטבע מוכיח שהוא האמן המוכשר מכולם. בין אם זו פריחה אביבית, קשת בשמים, שונית אלמוגים ססגונית או נופי מדבר אדמדמים – העולם שלנו צבעוני להפליא. יש מקומות שבהם הצבעוניות הזאת בולטת במיוחד. הנה כמה מקומות ברחבי העולם, שבכל אחד מהם הנשימה נעצרת למראה הצבעוניות והיופי:

שונית המחסום הגדולה, אוסטרליה
שונית המחסום הגדולה (Great Barrier Reef) היא מערכת השוניות הגדולה בעולם, וכשצוללים אל מתחת למים מתגלה עולם צבעוני ומקסים, עם אלמוגים ודגים מכל הסוגים והגדלים. אבל גם במבט-על הצבע מושך את העין מיד: אינספור גוונים של טורקיז (מי ידע שהצבע הירוק-כחול הזה יכול להכיל כל כך הרבה גוונים ובני גוונים?), מנוקדים ומפוספסים באפור-ורוד ובלשונות חול בצבע זהוב. 

שונית המחסום הגדולה ממבט מלמעלה

ועוד מבט-על על השונית הגדולה בעולם

וככה זה נראה מתחת למים – עולם שכולו צבעים ופלאים | צילומים: Tourism Australia

הלב האדום, אוסטרליה
מי שצריך הוכחה נוספת ליופיו וצבעוניותו של הטבע האוסטרלי, יכול לארוז תרמיל ולצאת לטיול בטריטוריה הצפונית שבמרכז אוסטרליה – מאליס ספרינג צפונה. זהו האאוטבק האוסטרלי המפורסם, עם כבישים שנמתחים עד קצה האופק ומדבריות אדומים יפהפיים. באזור הזה נמצאים כמה מאתרי הטבע הייחודיים של אוסטרליה – אולורו ("הסלע האדום"), הקדוש לאבוריג'ינים, קינגס קניון והאולגס. על מה שמצפה לכם במרחבים האדומים של אוסטרליה תוכלו לקרוא בכתבה הבאה >>

בטריטוריה הצפונית נמצא "הלב האדום" של אוסטרליה, אזור של מדבריות אדומים מפעימים

אדום עולה – נופים בטריטוריה הצפונית | צילומים: Tourism Australia

קרחון מנדנהול, אלסקה
באלסקה לא צריך להרחיק כדי לראות קרחון – פחות מ-20 ק"מ ממרכז ג'ונו, בירת אלסקה, נמצא קרחון מנדנהול המרשים, שאורכו 19 קילומטרים והוא מוקף מכל עבר בטבע פראי. אחרי שמתפעלים מצבעי הלבן-כחול-אפור של הקרחון עצמו אפשר לחקור את מה שנמצא מתחתיו – מערות קרח, שקירותיהן בוהקים בצבע כחלחל עוצר נשימה (ולא רק בשל הקור השורר שם). מקומות רבים בטבע נמצאים בסכנה תמידית בשל פיתוח, זיהום אוויר, קרקע ומים ועוד, אבל הקרחון הזה, כמו קרחונים אחרים בעולם, הולך ונעלם בקצב מדאיג במיוחד. הנה הצצה למה שאפשר לראות שם – לפני שהקרח ינמס:

קרחון מנדנהול – טיול ליד הקרחון, למרבה הצער הולך ונעלם

עולם כחול – אחת ממערות הקרח הנמצאות מתחת לקרחון | צילומים: .travelalaska.com

שמורת עמק הפרחים, ההימלאיה ההודית
ההימלאיה, רכס ההרים הגבוה בעולם, מספק נופים שאין שניים להם. בין הפסגות האדירות מצפות למטיילים מיני הפתעות מרנינות, כמו למשל שמורת עמק הפרחים שבצפון-מערב הודו. השמורה, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, מציעה כרי עשב עם פריחה אלפינית מדהימה, שמשנה את צבע העמק ככל שהאביב מתקדם ומפנה מקום לקיץ. בין הצמחים הגדלים כאן יש לא רק מינים ייחודיים, אלא גם כאלה שלא היו מוכרים לבוטנאים והתגלו רק בשנים האחרונות. אבל לא רק פרחים אפשר לראות בעמק הפרחים, אלא גם בעלי חיים נדירים דוגמת דב שחור אסייתי ונמר שלג.

פריחה אלפינית מרהיבה צובעת את עמק הפרחים בהימלאיה ההודית

אגם חמשת הפרחים, סין
קשה להאמין, אבל צבעו של אגם חמשת הפרחים (ראו בתמונות מתחת) הוא לא תוצאה של אמן פוטושופ נלהב יתר על המידה – מי הטורקיז הללו כל כך צלולים עד שאפשר להבחין בקלות בגזעי עצים שנפלו לקרקעית האגם. האגם הזה הוא חלק משמורת ג'יודז'אי גואו (JiuzhaiGou, "עמק תשעת הכפרים" במנדרינית), שבצפון מחוז סצ'ואן בסין. בשמורה זורמים שלושה נחלים, מקורות נהר ג'יאנלינג, וביניהם פזורים עשרות אגמים בצבעים שנראים כאילו אינם שייכים לעולם הזה: כחול, ירוק, טורקיז וכל הגוונים שביניהם. חלק מהאגמים, כמו אגם חמשת הפרחים, צלולים במיוחד, וזאת בשל ריכוז גבוה של המינרל קלציום קרבונט (פחמת הסידן).

מי הטורקיז של אגם חמשת הפרחים כל כך צלולים עד שאפשר לראות בבירור את גזעי העצים בקרקעית האגם

האגמים בשמורת ג'יודז'אי גואו מצטיינים בצבעים יוצאי דופן ומדהימים – מכחול, דרך טורקיז ועד ירוק עז

שדות הלבנדר, דרום צרפת
מחוז פרובאנס בדרום צרפת מציע תענוגות רבים למטיילים, חלקם נופיים, אחרים גסטרונומיים. גם הצבעוניות פה מרובה ומגוונת – מצהוב החמניות (שכבשו את לבו של ואן גוך) ועד תכול הים. אבל אם צריך לבחור צבע אחד שמאפיין את פרובאנס, אין ספק שזהו הסגול של הלבנדר. לבנדר, ששמו העברי הוא אזוביון, משמש כחלק מתערובת תבלינים הקרויה "תבליני פרובאנס" (Herbes de Provence), המכילה, בין השאר, טימין, אורגנו, בזיליקום, רוזמרין, טרגון ולבנדר. מהצמח מפיקים שמן אתרי בעל סגולות מחטאות ואנטי-דלקתיות, והשמן הזה משמש גם במיני תמרוקים ומוצרי קוסמטיקה, כמו סבונים, קרמים ובשמים. אבל מעבר לכל השימושיות הזאת, קשה לתאר את יופיים של שדות הלבנדר הפורחים בקיץ (בחודשים יולי-אוגוסט).

שדות לבנדר בפרובאנס. תוספת ריחנית לתערובת תבלינים ולמוצרי קוסמטיקה מקומיים

שדות הלבנדר הם מסימני ההיכר הידועים (והצבעוניים) ביותר של דרום צרפת

פריחות ביפן
לקראת סיום הסקורה, פריחת הדובדבן המפורסמת של יפן, האביב מפנק את המטיילים כאן בפריחה נוספת, מרהיבה לא פחות וורודה הרבה יותר. מאמצע אפריל ועד אמצע מאי פריחת הטחב הוורוד, או בשמו המדעי Phlox Subulata, מכסה את הקרקע במרבדים ורודים להדהים. המקום היפה ביותר לצפות בפריחה הזאת, שנקראת Shibazakura, הוא בגבעת השיבזקורה שבפארק Hitsujiyama, בפאתי העיר צ'יצ'יבו (Chichibu), כשעה וחצי נסיעה ברכבת המהירה מטוקיו. ברחבי הפארק צומחים גם עצי דובדבן רבים וברי המזל יכולים לתזמן את הגעתם לזמן שבו אפשר לצפות בסקורה ובשיבזקורה בעת ובעונה אחת. החיים מעולם לא נראו ורודים יותר…

פריחת הטחב הוורוד, כשברקע פסגתו המושלגת של הר פוג'י

עוד ביפן: מי שיגיע לאי הצפוני הוקאידו בקיץ (בחודשים יולי-אוגוסט) יטעה ויחשוב שהגיע להולנד ולפרובאנס בו זמנית: שדות אינסופיים של צבעונים ושדות של לבנדר צובעים את האי היפני בשלל צבעים בוהקים.

זה לא פרובאנס וגם לא הולנד – שדות פורחים באי היפני הוקאידו

טרסות האורז של מחוז יואניאנג, סין
במקומות רבים בדרום-מזרח אסיה אפשר לראות טרסות אורז במורדות ההרים. אבל הטרסות המדהימות ביותר נמצאות ביואניאנג (Yuanyang) שבמחוז יונאן, בדרום-מערב סין. טרסות האורז הללו, שנוצרו לפני יותר מאלף שנה, מכסות את רכסי ההרים לאורך מאות קילומטרים והן הן הוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. בעבודת כפיים סיזיפית הוקם הפלא ההנדסי וההידרולוגי הזה, והתוצאה מפתיעה את המתבונן בשלל צורות וצבעים, שהעין לא שבעה מהם. עוד על טרסות האורז ביואנינאנג תוכלו לקרוא בכתבה הבאה >>

טרסות האורז במחוז יואניאנג. העין לא שבעה מהמראות והצבעים

ריו קאנו קריסטל, קולומביה
יש אומרים שקאנו קריסטל (Rio Cano Cristales), הזורם בפארק הלאומי סרניה דה לה מקרניה (Serrania de la Macarena) בקולומביה, הוא הנהר היפה בעולם. אבל גם אם אין זה כך, אין ספק שזהו הנהר הכי צבעוני. בתקופה שבין העונה הרטובה ליבשה (בחודשים ספטמבר-נובמבר), נצבעים מימי הנהר בשלל צבעים – כחול, ירוק, צהוב, אדום ושחור. לצבעים הללו אחראים אצות וצמחי מים נוספים, שעולים אל פני השטח. אבל לפני שאתם ממהרים לקנות כרטיס טיסה לקולומביה, כדאי שתדעו שהדרך לנהר הססגוני אינה פשוטה כלל והיא מצריכה טיסה פנימית ושייט בסירה, שכן אין כבישים המובילים אליו. אבל התוצאה, כך יעיד כל מי שטייל שם – שווה את המאמץ.

מימיו של נהר הקאנו קריסל הקולומביאני מתהדרים בשלל צבעים בוהקים – מאדום, דרך צהוב ועד שחור

שלכת בניו אינגלנד, ארצות הברית
בכל שנה בסתיו המוני מטיילים נוהרים לניו אינגלנד, בצפון-מזרח ארצות הברית. למרות הצפיפות בדרכים והקושי למצוא חדר פנוי במלונות ובמוטלים, אין כמו טיולי שלכת באחת המדינות המרכיבות את "אנגליה החדשה" – קונטיקט, מסצ'וסטס, ניו המפשייר, רוד איילנד, ורמונט ומיין. מתחילת אוקטובר לערך היערות מתחילים להיצבע בצבעים משגעים: אדום, צהוב, כתום, חום וכל הגוונים שביניהם. כך, למשל, נראית השלכת במיין, מדינה שמומלץ  מאוד לטייל בה בכל חודשי השנה. הוסיפו לעצים הכתומים-אדמדמים הללו עננים ורדרדים בצבעי שקיעה, והמראה יגרום גם לקשוחים שבכם לשורר שיר הלל לטבע… 

מיין. שלכת. שקיעה. כל מילה נוספת מיותרת…

בתמונה הראשית: פריחת הטחב הוורוד ליד העיר צ'יצ'יבו ביפן

לקריאה נוספת:

המקומות השלווים בעולם אי טרופי באוקיינוס ההודי, כפר הררי ללא מכוניות בשווייץ, אי יווני לא מוכר, פיורדים מדהימים בצפון נורווגיה ועוד כמה מקומות ברחבי העולם שיספקו לכם שלווה מושלמת ויגרמו לכם לשכוח את לחצי היום-יום

הערים הכי צבעוניות בעולם מבואנוס איירס ועד ליישוב זעיר בגרינלנד – כמה מקומות ברחבי העולם שמתאפיינים בארכיטקטורה צבעונית במיוחד

צילומים בכתבה: אייסטוק, לשכת התיירות האוסטרלית Tourism Australia, לשכת התיירות של צ'יציבו Chichibu Tourism,
ויקימדיה, מפליקר – Susanti Chandra, Prasant Ram, Vincent Brassinne, Corey Templeton
 

הפוסט צבע הטבע – המקומות הכי צבעוניים בעולם הופיע ראשון במסע אחר

נהר הקאנו קריסטל (Cano Cristales) שבפארק הלאומי סרניה דה לה מקרניה (Serrania de la Macarena) שבקולומביה הוא נהר קטן יחסית, שלא יכול להתחרות בנהרות אחרים באמריקה הדרומית בגודלו או בעוצמת הזרימה שלו. אורכו פחות ממאה קילומטר ורוחבו לא עולה על עשרים מטר, ולמעשה, מרבית חודשי השנה אין בו כל ייחוד. אבל למשך תקופה קצרה בכל שנה, בין העונה הרטובה ליבשה, מי שיגיע לכאן יזכה במפגן מדהים במיוחד של צבעים מתחלפים, מטורקיז וירוק, דרך צהוב ושחור ועד לאדום עז.

למידע נוסף:

• קולומביה – מדריך מסע אחר, כתבות מסלולים ומידע
• נהר חמשת הצבעים – קולומביה
• קולומביה – האתרים שאסור להחמיץ
• האי סן אנדרס – קולומביה

קאנו קריסטל. קשת מרהיבה של צבעים | צילומים:  Guillermo Vasquez, Flickr

למגוון הצבעים של הנהר אחראים צמחי המים שבקרקעיתו. צמח המקרניה קלביגרה (Macarenia Clavigrea), שצבעו אדום עז, מספק את הצבע הבולט ביותר בנהר. מקורם של הצבעים האחרים הוא באצות שמצויות בשפע בקרקעית הנהר. התופעה הזו מתרחשת רק במים חמימים, ומכיוון שבעונה היבשה אין מספיק מים בנהר, ובעונה הרטובה מי הנהר זורמים בעוצמה גבוהה מדי ומפלסם גבוה כך שלא ניתן להבחין בצבעים שבקרקעית הנהר, אפשר לחזות במגוון הצבעים של הנהר רק בתפר שבין העונה הרטובה לעונה היבשה, בדרך כלל בין ספטמבר לנובמבר. מפלס המים, הטמפרטורה שלהם ועצמת זרימתם בתקופה זו יוצרים את התנאים האידיאליים לקשת הצבעים הססגונית שנוצרת בנהר.

מתחת למים. צמחי המים שמעניקים לנהר את צבעו המיוחד

הצבעים של הנהר משתנים כל הזמן, בהתאם לעצמת זרימת המים, הזמן בשנה וגם הזווית של השמש. כל אלה העניקו לנהר לא מעט כינויים, ובהם "נהר חמשת הצבעים" (למרות שלעיתים ניתן להבחין בו גם בשישה ואפילו בשבעה צבעים), "הקשת הנוזלית", "הנהר היפה ביותר בעולם" וגם "הנהר שזורם מגן עדן".

הנהר זכה לשלל כינויים, ובהם הנהר היפה בעולם

הנהר, שמימיו צלולים להפליא (מה שמאפשר לראות את קרקעיתו בקלות), זורם ברצף של אשדים, מפלים ונביעות, כשהוא מתחיל את דרכו מדרום לסיירה דה לה מקרנה, וממשיך מזרחה עד שהוא נשפך לתור נהר גואיאברו (Guayabero), ואז הוא חוזר להיות נהר ככל הנהרות.

קאנו קריסטל ממוקם באזור מבודד, הרחק ממוקדי התיירות של קולומביה, וההגעה אליו כרוכה במאמץ רב (אך בהחלט משתלם). כדי להגיע אליו יש לטוס מהעיר ווילאוויסנסיו (Villavicencio) לעיר מקרנה (Macarena), ומשם להמשיך לפארק הלאומי "סרניה לה מקרנה" שבשטחו שוכן הנהר. בתוך הפארק הלאומי ניתן לשוט או לנוע ברגל או על גבי חמורים או סוסים בשבילים לא מסומנים. האתר היה סגור בעבר לתיירים עקב פעילות של קבוצות גרילה באזור, אבל הוא נפתח שוב ב-2009 ומאז מתקיימים למקום סיורים מאורגנים.

עוד תמונות של הנהר הצבעוני וסביבתו:

הפוסט נהר חמשת הצבעים בקולומביה הופיע ראשון במסע אחר

מהחלל כדור הארץ נראה בעיקר כחול, וככל שמתקרבים מתגלים הצבעים האחרים: חום, ירוק, לבן ועוד | צילום: NASA

העולם התת ימי עשיר במיוחד בצבעים | צילום: אייסטוק

תוכי לורי קשת, שלנוצותיו צבעים ברורים ובוהקים | צילום: אייסטוק

עין של זיקית. הזיקיות מתמחות בניצול צבעים ומסוגלות לשנות את צבען לשם הסוואה | צילום: מרטין הארווי

צפרדע חיצי הארס משתמשת בצבע כדי להזהיר סועדים פוטנציאליים מפני אכילתה | צילום: פוטו-נטורה

אך לא זו בלבד שצבעים הם סובייקטיביים, לעתים קרובות הם גם מטעים. במהלך היום אור השמש נראה לבן בהיר, אבל כשהיא שוקעת הוא נראה אדום – אף כי זוהי אותה השמש. זאת משום שבזמן השקיעה עובר אור השמש רצועה אטמוספרית רחבה הרבה יותר מזו שהוא עובר במשך היום, בעת שהחמה נמצאת מעלינו. במהלך הדרך הארוכה שעושים קרני השמש בעת שהיא שוקעת עוברים גלי האור הכחול וגלי האור הצהוב דרך "מסננת" של חלקיקים אטמוספריים כמו אדי אבק ומים. רק הגלים האדומים עוברים בין החלקיקים האלה בקלות. זאת הסיבה לכך שהתפרצויות געשיות, שמשחררות כמויות גדולות של אבק ואפר לאטמוספירה, מלוות בשקיעות מרהיבות.

אילנית מסיישל המותאמת להפליא לסביבתה הירוקה | צילום: פוטו-נטורה

גם צבעים תת־מימיים הם יחסיים. אפילו ריף האלמוגים הצבעוני ביותר, על שלל הדגים שבו, נראה לנו בגוונים רבים של כחול – זאת משום שהמלח שבמים מפזר את אור השמש המגיע מלמעלה. צוללן יראה את הצבעים ש"באמת" שם רק אם יאיר סביבו, מכיוון שאור מלאכותי פולט גלים של אור צהוב ואדום יותר משפולט אור טבעי. אם כך, מדוע יש ספקטרום כזה של צבעים בעולם שהוא לכאורה עיוור לו? האם דגים רואים מתחת לפני המים את הצבעים כפי שהם באמת? קרוב לוודאי שכן, מכיוון שבעולם המימי הזה לצבעים יש חשיבות רבה: צבעיהם של הדגים משתנים כשהם הופכים בוגרים, כאשר הם מעוניינים להזדווג או כשהם חולים; דגים כתומים מתחבאים באלמוגים כתומים; באמצעות הפיגמנטים מזהירות חשופיות הים את סביבתן כי הן רעילות ואינן טובות לאכילה.

מושית השבע ("פרת משה רבנו"). על כל אחת מכנפיה האדומות יש ארבה נקודות שחורות, כשהכנפיים סגורות, שתיים מהן מתאחדות לנקודה אחת, ומכאן שמה

אם כן, אף כי הצבע הוא יחסי וסובייקטיבי, כל היצורים שיש להם עיניים – או ליתר דיוק, מבנים דמויי חרוט בתוך עיניהם – מגיבים לו ומשתמשים בו כתכסיס. לא משנה אילו גוונים העיניים של כל אחד מאיתנו מאפשרות לנו לראות, יש לזכור כי הצבעים הם קודם כל דרך מורכבת במיוחד של "תקשורת המונים" בעולם הטבע. בני אדם, בהיותם בני אדם, ניכסו אותו לסמליהם, והם משתמשים בו בתחומים מתחומים שונים: בעתות שמחה ואבל, בעת שהם רוצים להפגין רגשות, מיניות, או חוסר קונפורמיות, וגם בעת שהם מביעים את דעתם הפוליטית, אבל זה כבר סיפור אחר…

הפוסט צבע בטבע: תקשורת צבעונית הופיע ראשון במסע אחר

נשביתי. נשביתי במלכודת הצבע הססגונית והצורנית המקסיקנית מן הרגע הראשון שהגחתי אל הרחוב המקסיקני המשופע בים של צבעים. בכל מחוז מקסיקני, בבנייה הישנה והחדשה, במבנים פרטיים וציבוריים, חילוניים ודתיים, פוגשים בכחול ים ושמים, ורוד זוהר, צהוב מלון או צהוב תירס, אדום עגבנייה, ירוק מלפפון, כתום מנגו, סגול חציל  ושאר צבעי ירקות, כמו שמגדירים אותם אדריכלים ומעצבים מקומיים ששואבים מהם השראה בלתי נדלית. אפשר לראות בית צהוב ולידו בית ורוד זוהר, בית צבוע כחול אולטרה מארין ליד בית סגול עז. המהדרים מוסיפים עיטורים מסביב לחלונות ולדלתות בחזית בצבעים מנוגדים זה לזה.

סן קריסטובל דה לאס קאסאס. ברחוב המקסיקני אפשר לראות בית צהוב ולידו בית ורוד זוהר, בית כחול אולטרה מארין ליד בית סגול עז

צבעים עזים הם כחוט המקשר בהיסטוריה האדריכלית רבת התהפוכות של מקסיקו. שרידי מקומות קדושים עתיקים נמצאו צבועים במבחר גוונים, בחוץ ובפנים, שלא כמו שרידי מבני דת קדומים אחרים בעולם שצבעם לבן. למשל, בפירמידות בטיאוֹטיהוּאַקאן
(Teotihuacán) ובפאלֵנקה
(Palenque) נמצאו שרידי צבעים כחולים, אדומים וצהובים בחוץ, ובתוך המבנים שרידי פרסקו בגוני אדום וחום־אדמה, כחול, כתום וצהוב, ומעט שחור, בעיקר בקווי המתאר החיצוניים של ציורי הקיר.

המבנים הקדושים העתיקים השפיעו על הבנייה הקולוניאלית במקסיקו, שהיא שילוב בין סגנונות ותרבות מקומיים להשפעות של הכובשים הספרדים והצרפתים. מבנים בעלי עיטורים בארוקיים מצועצעים וגומחות ובתוכן דמויות לצד מבנים נמוכי קומה, פשוטים בצורתם ובולטים בעזות צבעיהם הם חלק מתבנית הנוף המקומית.

אחד מסוגי המבנים המקסיקניים האופייניים הוא ההאסיינדה. האסיינדה היא אחוזה שבה אזור מגורים גדול שבנוי סביב חצר פנימית (פאטיו). בחצר הפנימית יש שילוב של צמחייה טרופית וקקטוסים, ובמקום מכובד ובולט ניצבת מזרקה. בדרך כלל מפרידה חומה גבוהה בין ההאסיינדה לרחוב. מקורה של ההאסיינדה כבר במאה ה־16. בדרך כלל היו הבעלים ספרדים שבאו לאמריקה המרכזית והדרומית והתעשרו שם במהרה. סגנון בנייה זה מופיע גם בבנייה של ימינו עם מעט תוספות מודרניות.

רחוב בסן מיגל דה אלנדה. השראה מצבעי ירקות ופירות מקומיים | צילום: אייסטוק

תבנית הבנייה המקסיקנית
הסגנון המקסיקני בן זמננו מתבטא ביחסי גומלין בין צבע, צורה, חלל ונפח, צמחייה ואור. אלה חוברים יחד למה שאפשר לכנותו "תבנית הבנייה המקסיקנית". בבנייה המקומית נמצא צורות שנלקחו מסגנונות אדריכליים בעלי מוטיבים ערביים ואירופיים ששולבו בתבונה בחומרים ובצבעים המקומיים המקובלים.

השילוב בין צורה לצבע כמעט לא השתנה במשך דורות. הצורה הבסיסית היא ריבוע או מלבן עם חללים גבוהים, מִפתחים רחבים, דלתות עץ גדולות וכבדות מגולפות, שחלקן נשארות בגוניהן הטבעיים וחלקן נצבעות בגוונים עזים, חלונות גדולים עם תריסי עץ בגוון טבעי, וגג רעפים, גג שטוח המשמש מקום התרעננות בימי הקיץ, או גג פאלופה. גג פאלופה נראה כקש קלוע, אבל הוא עשוי מכפות דקלים קלועות כך שנמנעים מעבר שמש וחדירת מי גשמים. צורתו מזכירה כובע סיני, והוא מותקן בדרך כלל על עמודי עץ. השימוש בו נפוץ בעיקר במרפסת ובפאטיו, כמעין פרגולה.

גג פאלופה, העשוי מכפות דקלים קלועות, מונע מעבר שמש וחדירת מים

הקיר המקסיקני עשוי להיבנות כאדובה (בנייה בבוץ או בטיט וקש), מלבני טיט, מאבן או מעץ (לוחות או קורות צמודים זה לזה). את אלו מכסים בדרך כלל בצמנט בגימור גס (אפלנאדו). באורח מסורתי נצבעים פני השטח בצהוב־ליים שטוף המכונה "קאל". לעתים נותרים הקירות החיצוניים לבנים, ובולטים על פניהם מוטיבים צבעוניים של מסגרות סביב חלונות ודלתות או פס צבעוני סביב הבית כולו. קירות הבית הפנימיים צבעוניים.

השימוש בצבעים נבחר בדרך כלל כטבלה של ניגודים ולא של השלמות, כדי להדגיש חללים או חלקי קירות, להרחיב או לצמצם חלל של אזור מסוים, להבליט או להצניע פרט כלשהו, לחבר בין המבנה לריהוט שבתוכו ובין המבנה לסביבה החיצונית שלו. נעשה שימוש נרחב בקורות עץ מגולפות בעיבוד גס כעמודים תומכים או כעמודי נוי, כדי ליצור משחקי אור וצל על קירות המבנה.

עיטורים בקתדרלה בסן קריסטובל

צבע כמקור רוחני
האדריכלים המקסיקנים משווים לאור הטבעי חשיבות רבה ומשיגים משחקי צללים גם באמצעות תכנון מוקדם ומוקפד של צמחייה, שתטיל את צלה על הבית, תסוכך עליו מפני השמש היוקדת ותשווה לקירותיו צורה וגוון שונים במשך היום. התאורה תיצור משחק צללים גם בחשכה.

בתוך הבית נמצא קשתות וקימורים בתקרות ובמעברים בין החללים – מזכרת קולוניאלית שהשתרשה כאן היטב לצד "האריחים המקסיקניים", שהשימוש בהם נפוץ לאחר הכיבוש הספרדי. בסיסם של אריחים אלה טרקוטה בגוון טבעי, פני השטח שלהם נצבעים ביד בגוני כחול־לבן־צהוב, ודוגמאותיהם מושפעות מארצות ערביות ואירופיות. הם משמשים לחיפוי קירות בתוך הבית, למשל באמבטיה ובמטבח, ולציפוי המבנים מבחוץ.

קאסה דה אזולחוס, בית האריחים, במקסיקו סיטי. המבנה מצופה כולו באריחים מסורתיים, שהשימוש בהם נפוץ לאחר הכיבוש הספרדי.

אם יש בבית מדרגות, הן מעוטרות באריחים כאלה או שהן עשויות מיציקת מלט חשוף וצבועות בשלל צבעים. כתחליף לשימוש באריחים משתמשים באבנים או בחלוקי בזלת המוטבעים במלט לבן ויוצרים מראה טבעי. בחלופות אלה משתמשים בעיקר במשטחים סביב כיורים או בשבילים וליצירת דוגמאות בריצוף. המרקמים הרבים מתחברים היטב לסקאלת הצבעים המקסיקנית, והחיבור יוצר ייחודיות מקומית.

צבעוניות מקסיקנית: בתים, כנסיות וטבע מרהיב במדינת מיצ'ואקן שבמרכז מקסיקו

הפריטים שבתוך הבית הם בדרך כלל מתוצרת מקסיקו, על פי רוב עבודת יד. לעתים נוספים פריטים מגווטמאלה השכנה. המנורות הן על פי רוב של מתכת בשילוב זכוכית בסגנון התקופה הקולוניאלית. חרשי מתכת ויוצקי פליז וברונזה יוצרים שבכות, מעקות וסורגים אמנותיים וידיות מפורזלות כאלמנטים דקורטיביים להתקנה בחזיתות המבנים.

האדריכלות המקסיקנית מתהדרת בצבע כמקור רוחני וכדרך חיים ומשתמשת בצבע באופן פורץ גבולות. ניסיתי לדמיין את מקסיקו צבועה רק בלבן. נכשלתי כמובן. מקסיקו ללא צבע אינה מקסיקו.

הפוסט מקסיקו – אדריכלות צבעונית הופיע ראשון במסע אחר

המפגש שלי עם ים סוּף התחיל כבר לפני שני עשורים, אך אני זוכר עדיין את השעות הראשונות שביליתי במפרץ אילת – שעות של התרגשות ותימהון מהולים בתדהמה. כמו צוללנים אחרים, השתוממתי לנוכח המקום שוקק החיים, הצבעוני והמוזר שאליו הגעתי. דגים בצבעים מרהיבים ודוגמאות מורכבות ארבו בין הצללים, רפרפו בין ערמות של חול וחצץ והתנהלו להם בין קירות האלמוגים של השונית.
למראה זה היה קל מאוד להבין כיצד נטשו החוקרים האירופאים שתיארו את שוניות האלמוגים את שפתם השקולה בדרך כלל, והתפייטו בתיאורים על דגים "מעוטרים בקשקשי זהב טהור, מצופים אבני אודם, ספירים, אזמרגדים ואחלמה". הביולוג שבי עלץ ובו־בזמן גם נרעש למחשבה על עלילות הגבורה של הטבע, שהיו גלומות בדוגמאות ובצבעים הנהדרים האלה. הדוגמאות על בעלי החיים בשונית לא נועדו לשמח ולשעשע את עינו של הצופה האנושי המזדמן. הן התפתחו משום שלכל אחת ואחת מהן היתה תכלית כלשהי בחיי השונית ותושביה.
קונרד לורנץ, זואולוג ואתולוג אוסטרי, חתן פרס נובל להתנהגות חברתית של בעלי חיים ומבכירי החוקרים של מרכיבי התנהגות של בעלי חיים, תיאר את הדוגמאות הססגוניות של דגי השונית כ"צבעי פוסטרים". בכך ביטא את הנחתו כי העיטורים הבארוקיים הללו שימשו, בדומה ללוח מודעות, לפרסום מסרים המיועדים לעין כל.
כאשר אנו צוללים מעל לשוניות, אנו מוקפים למעשה ב"שיחות ויזואליות" רבות, המתנהלות ב"מלים" של צבע, צורה והתנהגות. לנו, בני האנוש, שפות אלו הן אקזוטיות ובלתי מובנות בתכלית. אבל אילו שיחות מנהלים הדגים באמצעות מסרים אלה? כיצד, דווקא בטבע הקשוח, שבו יש מלחמת קיום תמידית, יכולים דגים רבים כל כך להכריז בגלוי על קיומם לעיני אויבים פוטנציאליים? כיצד נוצרו דוגמאות שכאלה, המרצדות מעל לראשי האלמוגים כאילו היו יצירות של פיקאסו או דאלי, ועד כמה דומה תהליך היווצרותן לעבודתם של אמנים אנושיים?

סנפיר חזה של תוכינון גבנוני (Steepheaded Parrotfish, Scarus gibbus). | צילום : ג'פרי רוטמן מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד, בהנחה לגולשי מסע אחר!

בדי הציור החיים של הטבע
את התשובות לשאלות הללו מספק אוסף של תוצאות מניסויים הלקוחים ממגוון תחומים – מפיזיקה ועד התנהגות בעלי חיים. התשובות משלבות את תרומתם של המדענים עם תובנותיהם של האמנים. חוקי הפיזיקה קובעים כי בעלי החיים בטבע והאמנים בסטודיו חייבים ליצור את הצבעים שבהם הם משתמשים באופן דומה. ההבדל המשמעותי היחיד בין יצירות האמנות של בני האדם לבין הדוגמאות שעל גבי הדגים הוא שהראשונות נוצרות מתוך ערבוב צבעים על גבי בד הציור, בעוד ש"יצירות האמנות הדגיות" נצבעות ישירות ב"צבע חי" על תאי עור מיוחדים, העושים שימוש מכוון בקרני האור.
בבסיסן של הטכניקות האנושיות והטבעיות עומדות אותן תופעות פיזיקליות של אור וצבע. החלק הנראה של אור השמש, האור ה"לבן", מכיל קרינה אלקטרומגנטית, המשתרעת בטווח של אורכי גל – מסגול ועד אדום כהה. אובייקטים הנראים לנו לבנים, כמו נוצות האנפה או כיפת השלג המסנוורת של הר פוג'י, הם אלה המחזירים לעינינו את כל אורכי הגל האלה. מצד שני, פרוותו השחורה של הפנתר בולעת את כל טווח האור הנראה ומחזירה אלינו רק חלק מזערי שלו.
פרחים ססגוניים, דגים ופרפרים מכילים פיגמנטים טבעיים, הסופגים אורכי גל מסוימים ופולטים את רוב האור באורכי הגל האחרים. לדוגמה, תותים בשלים, כמו גם ברקניים (Squirrelfish, Holocentridae) רבים, מחזירים את האור האדום המגיע אליהם, אך סופגים את האור של רוב הצבעים האחרים – מירוק ועד כחול.
במסגרת מאמציהם של אמנים ליצור את הגוונים האינסופיים של הטבע, הם גילו כי אפשר לשחזר כמעט כל צבע טבעי באמצעות ערבוב זהיר של שלושת צבעי היסוד (אדום, צהוב וכחול) עם כמויות מדודות ומתאימות של שחור ולבן. גוונים אחרים מסייעים אף הם, בעיקר ליצירת אפקטים בוהקים, אך ברוב המקרים די בצירוף של שלושת הצבעים הבסיסיים עם השניים הנוספים.
רוב האמנים – אם כי לא כולם – עושים בצבעים אלה שימוש פשוט למדי, המתחיל במריחה של שכבת יסוד לבנה על משטח העבודה שלהם. בכך הם מסתירים פגמים הקיימים במשטח. החזרתו המלאה של האור הפוגע במשטח מוסיפה בוהק ליצירה. על גבי השכבה הלבנה מוסיפים האמנים צבע בודד או ערבוב של כמה צבעים יחד – בשכבות, בקווים או בנקודות וכתמי צבע הסמוכים זה לזה.
התערובות הפשוטות ביותר של הצבע מוכרות לכל מי שהשתעשע בילדותו בצבעי גואש: אדום וצהוב יחד יוצרים כתום, פיגמנט כחול וצהוב יוצרים ירוק ואילו כחול ואדום יפיקו את הצבע הסגול. "טריקים" מורכבים יותר חשובים לאמנים לא פחות: ערבוב של מעט שחור לתוך צהוב־לימון יהפוך אותו לירקרק, הוספת שחור לכתום תפיק ממנו גוון חם של חום, הוספת כחול ולבן לאדום תביא ליצירת צבע ורוד.

פיגמנטים רוקדים ולהטוטים אופטיים
האמנים הראשונים שחשבו על השימוש בשכבת הבסיס הלבנה ועל ערבוב צבעים ראו עצמם ללא ספק חכמים מופלגים. אך הדגים, אשר "בדי הציור" שלהם נוצרים בדרך דומה להפליא, הקדימו את בני האדם במיליוני שנים. בקרב דגים רבים נוצרת שכבת היסוד הלבנה והמבהיקה באמצעות גואנין. בצורתו הטהורה מופיע הגואנין כגבישים זעירים ושטוחים, המחזירים את האור כאילו היו מראות מיקרוסקופיות. משטחים אלה מסודרים על גבי הדגים במערכים מקבילים, המחזירים את האור במידה שווה בכל הכיוונים. שכבה זו היא הגורמת למראה הלבן הבוהק של חלקים מגוף הפרפרוניים
(Butterflyfishes, Chaetodontidae).
על רקע זה מוסיפים הדגים, כמו בני האדם, שכבות של צבעים. כדי להשיג את הצד הכהה של הפּלֶטָה הם משתמשים בפיגמנט בשם מלאנין, המופיע במגוון צבעים שבין חום לשחור. משימוש במלאנין ובגואנין בלבד נוצרות דוגמאות מדהימות בשחור־לבן, אשר הקדימו את הניגודים הדרמטיים של אופנת העילית האנושית בעידנים שלמים.
גם עורם של בני האדם מכיל מלאנין. הבדלים בריכוזו של פיגמנט זה הם הגורמים לווריאציות הרבות בגוני העור האנושי, משחור־הָבְנֶה ועד לבן־שנהב. אף כי חשיפה לקרני השמש מגדילה את ריכוז החומר בעורנו וגורמת לנו למראה שזוף, מצטיין העור האנושי ביציבות צבעיו. למעט הסמקה מקרית או שיזוף שעמלנו שעות ארוכות להשיגו, אין לנו כל שליטה על צבע עורנו. אנו חיים בעור שבו נולדנו.
לעומת זאת, דגים רבים יכולים "להרקיד", פשוטו כמשמעו, את תאי עורם וליצור כך שינויי צבע דרמטיים ביותר, בדומה לאפקט של שלטי ניאון מתנועעים. המלאנין מופיע בעור הדגים בצורת גרגרים זעירים, הממוקמים בשולי תאי עור גדולים. בתוך פחות מדקה יכול הדג לשנות את מיקומם של גרגרי המלאנין, כשהוא צובר אותם לגושים או מפזר אותם על פני התאים. כאשר הגרגרים מרוכזים יחד, מגיע רוב האור אל השכבה הלבנה שמתחת ומוחזר לעבר עינינו. בתנאים אלה ייראה עור הדג בהיר. כאשר המלאנין מתפשט ואופף את התאים, הוא לוכד את מרבית האור הפוגע בדג ומשווה לעור מראה כהה.
דגים כדוגמת תוכינוניים (Parrotfishes, Scaridae) ופסון מגוון
(Royal Anglefish, Pygoplites diacanthus) משיגים את מראם הלוהב באמצעות תוספת שכבות שונות של תאים המכילים פיגמנטים של צהוב עז, כתום או אדום. הפקת הגוונים הכחולים היא בעייתית מעט יותר עבורם. מינים מסוימים, למשל ממשפחת התוכינוניים, מצליחים ליצור פיגמנטים כחולים וכחולים־ירוקים, אך נראה כי רוב הדגים אינם מסוגלים לכך. כתחליף, הם משתמשים בלהטוטים אופטיים של "השתקפות מראות" היוצרים מראֶה כחול. הגואנין שבתאי העור מסודר בזווית מסוימת ובמרחקים מוגדרים, כך שגלי אור מסוימים חודרים מבעד למערך זה, בעוד שאורכי גל אחרים מוחזרים. התוצאה היא נצנוץ כחול־כסוף המרצד ומפזז בגוני כחול וסגול על דגים רבים, מקטן ועד גדול.

סנפיר חזה של וריולה סיסית (Moontail Grouper, Variola Louti)  | צילום : ג'פרי רוטמן

שלטי החוצות של וריולה סיסית
להטוטי הצבע הללו מדהימים דיים, אך הם רק חלק מהתמונה המלאה. דגים עושים שימוש בעורם במספר רב של תחבולות. על כמה מהם, למשל, להסוות עצמם – אם כדי לצוד את ארוחתם הבאה ואם כדי להימנע מלהפוך לכזו בעצמם. מינים אלה צריכים להידמות ככל האפשר לסביבה שבה הם נמצאים בכל רגע נתון. שאלו כל צייר, עד כמה קשה ליצור את הצורות, הצבעים והמרקמים שיוכלו לחקות מראה של סלעים, של ערמות חול וחצץ או של אצות ואלמוגים בשלל צבעי אדום, ירוק, סגול וחום. הסוליתיים (Flatfishes, Soleidae) באיזור הממוזג והעקרבנוניים (Scorpionfishes, Scorpaenidae) הטרופיים מתאימים עצמם לסביבה עד כדי כך, שגם צוללנים מיומנים מתקשים לאתרם.
אבל הדגים אשר תופסים את תשומת ליבנו כאשר אנו שוחים מעל לשונית הם אלו העושים שימוש בצבעים ובדוגמאות לא כדי להתחבא, אלא במטרה לפרסם את עצמם – להעביר בבהירות רבה מגוון של מסרים המיוחדים למינם. אם נביא בחשבון את המגוון האקולוגי בבתי הגידול של השוניות, אין זה מפתיע לגלות כי גם אופן השימוש בצבעוניות הדגמים בקרב הדגים לובש צורות שונות.
כך, למשל, בקרב מינים מסוימים של שוניתיים (Damselfishes, Pomacentridae) עשויים צבעים אחדים לסמן ניצחון או מפלה בקרב, או להודיע על ריבונות הדג על חלקה מסוימת של עשב ים; שינויים מדהימים בצבעים בקרב דגי וריולה סיסית (Moontail Grouper, Variola louti) יודיעו על פחד או כניעה בתום ריב; דוגמאות הצבע המיוחדות לזכרים ממשפחת השפתוניים (Waress, Labridae) וממשפחת התוכינוניים, בצירוף דפוסי התנהגות מסוימים, מאפשרות לנקבות לזהותם בעת החיזור; ונראה כי הסימנים המבריקים על דגי הפרפרון מסייעים לבני הזוג להישאר יחד בזמן השיטוטים לחיפוש מזון.
בכל המקרים הללו, דחיפותו של המסר מחייבת שיהיה בולט לעין על רקע המערכת הוויזואלית הסבוכה של השונית. לשם כך, מתאימים הדגים את צבעיהם ואת דגמיהם במידה מדהימה של יעילות. צהוב זוהר, הצבע הבולט ביותר על רקע זהרורי הטורקיז של מי הים הפתוח, הוא גם הצבע הנפוץ ביותר בקרב מיני הדגים שבשונית. לעיתים קרובות צמוד לצהוב זה צבע כחול עמוק, שהוא כמעט הגוון המשלים לו, כדי ליצור ניגוד ויזואלי מרבי של צבע וברק. כתמים אלו נדמים כמתנועעים או זוהרים לעומת הרקע שלהם משום שהם מוקפים הילה של גוון בוהק או מנוגד. סנפירים מודגשים לא רק בשחור ולבן אלא בהרכבים של שחור, לבן ולפעמים גם צהוב וכחול מבריק, כאילו ביקשו להדגיש ככל האפשר היכן נגמר הדג ומתחילים המים שסביבו.

תוכינון סגול פסים (Violet-Lined Parrotfish, Scarus Globiceps) | צילום : ג'פרי רוטמן

קיסר, פרפרון והאימפרסיוניזם הצרפתי
מרתק עד כמה השפיעו כוחות האבולוציה – אותו צירוף של סיכוי וברירה טבעית הנתון לוויכוחים אינסופיים – ועיצבו את צבעי הדגים ואת הדוגמאות באותם צירופים ששימשו גם את האמנים בני האנוש, כדי למשוך או לאחז את עיני הצופה באשליות של גודל, עומק או תנועה. אם נניח לרגע לנקודת המבט של הביולוג ונבחן את דגי השוניות כיצירת אמנות, נוכל להעריך את הטכניקות שיוצרות את האפקטים האלה.
הסימנים הססגוניים שעל סנפירי הקיסרוניים (Anglefishes, Pomacanthidae) והפרפרוניים, למשל, מזכירים את האופן שבו ציירו אמנים רבים, מקלוד מונה
(Monet) ועד וויין תיבולד (Thiebold), כדי לגרום לעצמים לבלוט כנגד הרקע שעליו צוירו. כמו הכתמים בציוריו של לארי פונס (Poons), כך גם הכתמים על דגי הווריולה הסיסית נדמים נעים וצפים, משום שהם מוקפים בהילות דרמטיות של גוונים מנוגדים. דוגמת הזיגזג הרוטטת על התוכינוניים יוצרת תחושת תנועה ומתח דינמי, הדומה לזו שביצירותיו של קנת נולנד (Noland).
אם נבחן זווית ראייה נוספת – התחום הכורך יחדיו ביולוגיה, פסיכולוגיה ומטפיזיקה – נוכל לחקור מה מלמדות אותנו דוגמאות יוצאות דופן אלה על התפיסה החושית של דגים ושל בני אדם. ממחקר על ראיית דגים, אנו יודעים היטב כי לרוב הדגים המשתמשים בצבע כאמצעי תקשורת יש יכולת הבחנה בין צבעים. אנו יודעים גם כי בעלי חיים אלה אינם רואים את העולם בדיוק כפי שאנו רואים אותו. התאים הרגישים לאור שבעיניהם מגיבים לאורכי גל שונים מאלה שאנחנו מגיבים להם.
דבר זה מביא אותנו להנחה כי מערכת "צבעי היסוד" בעולמם החזותי של רוב הדגים שונה מה"אדום, כחול, צהוב" המוכר לנו. למעשה, למינים מסוימים יש יותר סוגי תאים בעלי רגישות לצבע מאשר להומו סאפיינס: יש כאלה שבורכו בחמישה ואף בשישה צבעי יסוד שונים. בהשוואה למינים הללו, בני האדם עשויים להיחשב עיוורי צבעים, שכן אין ספק כי ביכולתם להבחין בהרבה יותר צבעים בטבע מאיתנו. ולבסוף, מיני דגים רבים רואים מצוין בטווחי האור האולטרה־סגול או האינפרה־אדום, דבר שבני אדם מסוגלים לעשות רק בעזרת מכשירים.
יחד עם זאת, גם בקרב הדגים וגם אצל בני האדם מעבדים המוח והעיניים את האינפורמציה החזותית בדרכים דומות להפליא. חלק מעיבוד זה, הכולל את התהליכים המורכבים שמאפשרים לנו להבחין בצבעים, מסייע לנו גם בהבחנה בין אובייקטים לבין הרקע שלהם. סוגי עיבוד מידע אחרים מאפשרים לנו זיהוי ומעקב אחר תנועה. כל הלהטוטים הנוירולוגיים הללו מצביעים על הדמיון בין העולמות החזותיים של מיננו ושל לפחות חלק מבעלי החיים בשונית. העובדה שתכסיסי ההסוואה והצבעוניות הבוטה, שהתפתחו בסביבה הימית, פועלים גם עלינו מלמדת אותנו כי לפחות באופן חלקי, עולם הדגים דומה לעולמנו.
החפיפה הוויזואלית הזו כנראה חסרת משמעות לדגים; אחרי הכל, הצבעים הללו התפתחו בשל חשיבותם ומשמעותם לדגים עצמם ולאלה הסובבים אותם – ולא עבור העין האנושית. אבל אני אסיר תודה על קיומה בכל פעם שאני מבלה או עובד בשונית אלמוגים, ונהנה מהדוגמאות העזות של הטבע התת־מימי. לולא היו בעלי חיים אלה עושים שימוש בחוש הראייה – או לחלופין, היו משתמשים בו באמצעות עיניים מסוג שונה לחלוטין משלנו – היה חלק גדול מיופיה ומקסמה של השונית נסתר מעינינו.

הפוסט צלילה: פיקאסו ודאלי מתחת למים הופיע ראשון במסע אחר

נועה לב | צילומים: אסנת קרסננסקי מה היינו עושים אם לא היינו רואים? אני מנסה לדמיין לרגע איך היינו מתפקדים, איך היינו מרגישים. עולם המושגים שלנו מתבסס ברובו על מה שעינינו אומרות לנו. אנו חולמים בצבעים ובפרצופים, מדמיינים ומביעים רגש בדימויים ובמראות. איך כל זה היה "נראה", אם לא היינו רואים? האם היינו אוהבים את מה שלא היינו יכולים לראות במראה? ואם כן היינו רואים את העולם, ויום אחד כל זה היה נלקח מאתנו – האם היינו מתגעגעים? בדרך כלל אנחנו כמובן לא חושבים על כל זה. אנחנו חיים את חיינו, עם מה שניתן לנו. אני נוהגת לדרום תל אביב, עיניים על שפת הכביש, מחפשת בנרות מקום חנייה. תרה במבט אחרי הכניסה לסניף מרש"ל תל-אביב, ורואה את השלט "מרכז רב-שירותים לעיוור". זה המקום שחיפשתי, הנה דלת הכניסה, ישר לפגישה הקבוצתית. בדמיון הם רואים בקבוצה הזאת משתתפים כשנים-עשר איש, שנחשבים לכבדי ראייה ועיוורים. רובם ראו בעבר, וראייתם התדרדרה מסיבות שונות. חלקם עצמאיים וניידים, וחלקם צריכים מלווה או כלב נחייה. זו פעם ראשונה שמקיימים כאן קבוצה כזאת של "דמיון מודרך ומדיטציה לעיוורים וכבדי ראייה". היום זהו המפגש האחרון והמסכם שלהם. יאיר נשר, מנחה הקבוצה (וזה המקום לומר, שאני מכירה אותו כבר כמה שנים טובות, כקולגה וכחבר), עבד עם קבוצות רבות בעבר. לא עם קבוצה כזאת. בהחלט לא. נשר, בן שלושים ותשע מרמת גן, הוא שחקן ובמאי תיאטרון ובעיסוקו הנוסף הוא מטפל בהילינג רוחני "נתיב הנאור", (הילינג אנרגטי, שעוזר לנוע לעבר בחירות חדשות בחיים, עם אוריינטציה של קידום ושינוי), מעביר דמיון מודרך ומדיטציות זה חמש שנים הן לקבוצות הנפגשות לאורך זמן והן באופן חד-פעמי, "אבל אני הכי אוהב את הקבוצות שעוברים בהן תהליך". הצטרפתי לפגישה המסכמת בניסיון להכיר מקרוב את התהליך שעברה הקבוצה, כדי להבין איך עובד דמיון מודרך עבור מי שאינו רואה. באולם תשעה משתתפים: חנה, מזל, אברם, אורה, מרים, אריה, סטאס, לאה וג´ינה, כלבת לברדור שהקדישה את חייה לליווי אחרים. ראשית המפגש בין יאיר לקבוצה היה בקבוצת התיאטרון של מרש"ל, שמשותפת לשחקנים עיוורים ורואים. יאיר היה שחקן מחליף בהצגה שהעלו, והמשיך כעוזר במאי בהפקה נוספת. הוא רצה להמשיך ולתרום. במרכז לא הכירו את שיטת הדמיון המודרך, אבל הצוות היה פתוח לכל מה שיכול לתת כלי נוסף לכבדי ראייה ועיוורים. מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד, בהנחה לגולשי מסע אחר! איך בונים סדנה כזאת, מה מעבירים לאנשים שלא יכולים לראות? מה רצית להעביר להם? נשר: "לסדנה קוראים ´איים של שקט´. הכוונה היתה ליצור מקום כזה. פעם בשבוע המשתתפים יודעים שזה האי שלהם, הזמן שלהם עם עצמם. הם נרגעים ומקבלים כוח להמשך השבוע. ברמה השנייה, לתת כלים שניתן להשתמש בהם בהמשך, ביומיום, ואני יודע שהם גם לקחו והשתמשו בהם. "רמה נוספת היא זו של המודעות. כשאני מסביר את הטכניקות השונות, אני מדבר על מודעות, ואז הם הופכים ערים יותר לתחושות, לגוף ולרצון שלהם. נוסף גם אלמנט של הילינג, כי אני מאמין שעובר גם סוג של ריפוי. "הסדנה הכילה דברים שונים שאספתי בחיי. דמיון מודרך, מדיטציות קוליות, תנועה ונשימה. רק שכאן, למרות שמדובר באנשים ´רגילים´, היו מספר התאמות שהייתי צריך לעשות בשבילם." "מההתחלה הבנתי שאני צריך להיות יותר מילולי. באופן טבעי אנחנו מדברים עם הידיים, ושם – זה לא עוזר. צריך להיות מדויק ולהשתמש במגע כדי להסביר ולהדגים. "למשל, כשביקשתי שיעשו מודרה מסוימת (תנוחת אצבעות במהלך מדיטציה), הייתי צריך ללכת ממשתתף אחד לשני, ולהצמיד להם את האצבעות יחד. יש שוני בקשר עין, אני צריך להיות קשור לא רק במבט, אלא גם בתחושה. אני חייב להושיב אותם במו ידיי, כי אחרת הם יפלו על הרצפה. והם מאמינים לי וסומכים עלי. "בדברים מסוימים התלבטתי, למשל, אם להנחות ´תראו מולכם´, או ´עכשיו אתם רואים את זה וזה´. אבל הבנתי שבדמיון – הם רואים, והשתמשתי במינוחים של אנשים שרואים." לאה, בת ארבעים ושבע מבת ים, יושבת במעגל עם ג´ינה, הכלבה שמלווה אותה. "בדמיון, אני רואה הכול אמיתי וטבעי, כאילו שאני רואה את זה ממש עכשיו בעיניים. שם אני מרגישה כמו אדם רגיל, הולכת רגיל, רואה רגיל." חנה, בת חמישים מחולון, רואה צבעים, אבל רק עד למרחק של שני מטרים. היא דווקא מספרת שבמדיטציה, היא פחות חווה מראות, ושומעת יותר קולות או ריחות. אברם, בן שבעים ושמונה מתל אביב, מספר שפעם הוא נהג במכונית והשחיל חוט למחט. היום הוא רואה מעט מאוד, ובשבילו, הדמיון המודרך הוא בעיקר "הרחבת אופקים". השביל הזה מתחיל כאן באיזה צבע רואים המשתתפים את העולם שהם מדמיינים? נשר: "חלק מהם ראו פעם צבעים, והיום לא רואים. בכל פעם שעשיתי משהו עם צבעים, נתתי להם לחוש משהו מהאנרגיה של אותו צבע. משתתפת בשם גלינה, למשל, לא רואה צבעים מלידה. אז במקום לדבר רק על צבע, הוספתי לו גם דימוי: כחול כמו ים." במפגש היום, יאיר מעביר אותם בשביל שמסכם את כל החודשים האחרונים שעברו יחד. יש בו בעלי חיים, עצים וגם מתנות בצדי הדרך. הם חולפים על פני בריכות עם רגשות שונים, ובוחרים לאיזו בריכה להיכנס. לאה הולכת בשביל הזה יחד עם כלבתה ג´ינה, ופוגשת את אביה שנפטר לפני עשרים שנה, ואת עצמה כנערה. הבריכה שלה מלאה לבבות אדומים. מרים, בת חמישים ושבע מתל אביב, ראתה פעם צבעים, היום היא רואה רק "בדמיון, אני רואה הכול אמיתי וטבעי, כאילו שאני רואה את זה ממש עכשיו בעיניים". הקבוצה במהלך המפגש אור וצל. היא לא יכולה לראות את מזל שיושבת מולה, "אבל אני יודעת שהיא בלונדינית". מזל, בת חמישים מיפו, פוגשת את האפרוח הצהוב שליווה אותה במשך כל הסדנה, (ועוד נשמע עליו בהמשך). היא מספרת שבדמיון מודרך היא דווקא בוחרת איזה צבע שבא לה, גם אם הוא לא אמיתי: "אני מרגישה בצבע המון משמעות. בצבע שאני בוחרת בעצימת עין, זה כמו הוקוס פוקוס, עולם אחר. שם יש לי שליטה על הגוונים ועל הכול." אברם מדייק בכל פרט שפגש בדרך: "אני רואה את האיילה הנחמדה שלי, ועל ענפי העץ מחרוזות מכל מיני צבעים, כמו שנהב וענבר. אני לוקח מכל סוג, ושם על הצוואר." אריק, לעומתו, מפרט כל גוון: "שביל לבן וצר, בצדדים ירוק, הפרחים רק בצהוב… נכנסתי לטבול בבריכה שבה המים היו יותר בהירים ומקציפים." אורה ראתה "המון פרחים לבנים עדינים, סגול ותכלת. הבריכות היו אדומות, עם שלווה, אומץ, וביטחון". סטאס ישב ליד בריכה צהובה "כמו שמש". כאן אברם מתפרץ ושואל בציפייה, מתי שוב עושים טיול למקום הזה… הרבה שמחה יש בחדר. היו גם קשיים מיוחדים או פחדים שהופיעו אצל המשתתפים תוך כדי התהליכים? "בקבוצה הזאת, יש פחד גדול לאבד שליטה. לאחת קשה לעצום עיניים כי זה חושך, לאחרת קשה שאומרים לה איך לנשום. ועם זה התמודדתי, כמו שמתמודדים עם התנגדויות רגילות בקבוצה. אני מניח שזה קשור לאובדן הראייה, כי רובם אנשים שפעם ראו, והיום לא. "מעניין, שכבדי ראייה, הכי פוחדים לעצום עיניים. זה ממחיש להם, שאולי מתישהו הם לא יראו יותר. זה שהם אפשרו לעצמם לעצום עיניים לעשרים דקות, זה היה עצום בשבילם. ממש הישג." משהו השתנה ביומיום של האנשים בעקבות התהליך? נשר: "הבחנתי בשינויים שהם עברו. למשל מזל, כשהתחלנו היא חוותה את החיים כקושי, התחילה עם המון חששות, ומפגישה לפגישה זה השתנה. היום היא שמחה ובעלת ביטחון רב. אפשר לראות את התהליך שעברה גם דרך הסמלים שעלו במדיטציות. בהתחלה היא אמרה שהיא לא סובלת חיות, ובדמיון המודרך הופיע אפרוח, קטן, צהוב ולא מאיים. הגענו למסקנה שהוא מסמל חיים חדשים. ובכל פעם היא ראתה את האפרוח הזה הוא היה גדול ונוכח יותר." מזל: "הוא גדל במשך הזמן, כמו הצמיחה שהיתה לי. היום במדיטציה פגשתי אותו בממדים הגדולים ביותר שלו. ראיתי מול עיני גם ספר ישן שהיה לי כילדה, על הבובה ימימה, בשחור-לבן כזה. זכרתי את התמונה על הכריכה, שהרגליים שלה עקומות, אצבעות נוגעות באצבעות, ושרתי לאפרוח שלי את השיר מהספר, וממש ראיתי את האותיות, מה שאני כבר לא יכולה לראות כיום. הוא הציע לי שאולי אשאר פה על השביל, שאם יבוא מישהו שמרגיש כמוני, כובד וחרדות (כמו שהיו לי לפני כמה חודשים), ויזדקק לי – אז אני אהיה פה תמיד בשביל אחרים, ואני הסכמתי. הוא אמר שכשארצה לפגוש אותו, רק אעצום עין – ואראה אותו שוב." נשר: "כך, מאשה שנתמכת באחרים, מזל הפכה למי שתומכת באחרים. זה תהליך מדהים שהיא עברה." או למשל חנה, שפחדה מחושך ולא יצאה מהבית בערב, רק עם מלווה: "אני פחדנית גדולה מחושך ומקומות סגורים. השירותים פה חשוכים, והיום נכנסתי אליהם, מה שפעם היה לא אפשרי. פעם הייתי חוזרת הביתה עם לחץ בשלפוחית, העיקר לא להיכנס לשם. אתמול גם נכנסתי למיטה בחושך כמו גדולה, לא מאמינה על עצמי. אני לא מבינה איך זה, אבל היום זה כבר שונה." רצון גדול ללמוד אנשי הצוות דיווחו על תגובות נלהבות ממשתתפי הסדנה. אתה יכול לומר מה הם קיבלו מהתהליך כולו? "הם יצאו עם ביטחון רב יותר בהתמודדות עם מצבי היומיום. הם יותר מחוברים למרכז שלהם, ופחות מגיבים לדברים חיצוניים, כמו פחדים למשל. יש להם כלים, וזה נותן להם יותר ביטחון – ´יש דברים שאני יכול לעשות, אני לא חסר אונים´, ´אני אתקל בקשיים, אבל אפשר להתמודד´. "באופן כללי, הם בעלי רוגע ושלווה רבים יותר ואני מאמין שגם בעלי אהבה גדולה יותר, כל אחד לעצמו. על זה הושם הדגש, על לדעת לאהוב ולקבל את עצמך, לבקר את עצמך פחות, בעניין הזה הם כמו כולם." אנחנו מתקרבים לסיום הפגישה האחרונה, וקשה להם לעזוב. מרים מסכמת: "זה חיזק אותי, עשיתי מהפך בחיי. יש בי מוטיבציה ורצון, ואני מלאת שמחה… זה חיזק לי את היכולת, אני לומדת איך להתמודד עם הקשיים." אברם מדווח ש"אחרי הסדנה, זה נהיה יותר חיובי וטוב. אני אוהב יותר וחושב יותר, אני יותר טוב לבריות ולנכדים. גם קודם הייתי טוב אליהם, אבל עכשיו יותר טוב." אורה עשתה בעבר דמיון מודרך, יוגה ומדיטציה, אבל כאן היא עברה שינוי נוסף: "מ–ילדות אני לא רואה טוב, אבל תמיד הסתרתי את זה. עכשיו המצב התדרדר, אני יכולה להסתכל על אדם שהכרתי ולא להגיד שלום, וכבר איבדתי חברים בגלל זה. היום אני כבר יכולה לומר לאנשים הקרובים אלי, שאני לא רואה." אבל עדיין, היא מפחדת להצטלם לכתבה, שלא יזהו אותה. מזל נזכרת שהיא הגיעה לכאן בתקופה מאוד קשה, "הייתי על הפנים. בעקבות אסונות שקרו לי במשפחה, היו לי חלומות רעים ורעד בגוף. הגעתי לכאן מלאה בחרדות, שאולי משהו יקרה לי ולילדים שלי. אם היו לי הכלים האלו לפני תשע שנים, יכול להיות שלא הייתי מגיעה למצב הזה. היום אני יודעת אחרת, יודעת לנשום נכון. בהתחלה לא נתתי לאף אחד לומר לי איך לנשום, אז יאיר אמר: ´כולם לנשום, חוץ ממזל´. ואני עשיתי לו דווקא…" ויאיר, מה אתה קיבלת מכל התהליך? "בכל פעם שיצאתי מפגישה, הייתי מאוד נרגש. בעיקר כשאמרו שקיבלו כלים, שהשתמשו בהם בבית, וזה עזר. או שבמהלך המדיטציה הם קיבלו מתנות, תובנות חדשות. "זו היתה קבוצה שמאוד פתוחה לקבל. אהבתי אותם באופן אישי וכקבוצה. הם נתנו לי המון אהבה, וזה מאוד ממלא, הם לקחו הרבה, וזה איפשר לי לתת להם. היה רצון גדול ללמוד, לקבל, להתנסות. "בעקבות החוויה איתם למדתי לא לפחד ממגבלה פיזית. הפחד מאנשים מוגבלים הוא רק בראש. הם אנשים, עם פחדים, אהבות, שמחות, קשיים וכוחות – ממש כמו כולנו. חוץ ממגבלה פיזית אחת – הם לא רואים." אני יוצאת משם עם תחושה חדשה. גם אני נמנית על אלו שבלי המשקפיים, די מנחשים את הסביבה, ומקטרים על זה. אבל כנראה שכדי לראות את ערכו של משהו לעומק – צריך להבין איך זה לחיות בלעדיו. נועה לב, עיתונאית ומגישה חדשות בכבלים. מטפלת בהילינג ובקריסטלים בדרך "נתיב הנאור", ומנחה קבוצות ללימוד קריסטלים. noa-lev@hotmail.com הכתבה התפרסמה ב"חיים אחרים", הירחון הישראלי לרפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית, גיליון 105 יוני 2005

הפוסט עיניים עצומות לרווחה הופיע ראשון במסע אחר