בעלי חיים רבים מתמזגים עם סביבתם בצורה מופלאה, כדי להסוות את עצמם; אחרים מחליפים את לבושם בהתאם לעונה ולשינויים החלים בסביבה.
יש כאלה שפיתחו שיטה להסתרת הצל שלהם, ויש בעלי חיים שמתקשטים כדי לשפר את פוטנציאל הזיווג שלהם. יכולתם של בעלי החיים להתאים את לבושם על פי צורכי המצב או הזמן היא מגוונת ובעיקר מתוחכמת.
כמו אצל בני האדם, הלבוש משמש את בעלי החיים לכמה צרכים: פיזיולוגיים – כבידוד והגנה מקור – לתקשורת ולצרכים חברתיים כמו חיזור אחר בת זוג והרתעת מתחרה פוטנציאלי. באמצעות דגמי צבע הלבוש מועברים מסרים שפרטים אחרים, מאותו מין או ממינים אחרים, יודעים לפרש.
הלבוש מסייע בהגנה או בציד כשהוא מעניק הסוואה, שובר צורה או מתריע בצבעי אזהרה. בעלי החיים משתמשים בו לכל מטרה ואינם בוחלים בהטעיה, בהתחפשות ובהתחזות לאחר.

לבוש לחתונה ואלופי ההסוואה

עכביש סרטביש. את הדוגמאות הטובות ביותר להסוואה בטבע אנו מוצאים אצל מיני פרוקי רגליים טרופיים | צילום: ארז סימון

אצל העופות מתקשטים זכרים רבים בנוצות יפהפיות בתחילת עונת החיזור, כדי להיות מצודדים ולמשוך אליהם את הנקבות. ראשו של השקנאי החום מקבל גוון צהוב ומקורו מאדים. זכר הפריגטה מנפח את הקרום שיש לו מתחת לגרון כבלון גדול, שצבעו אדום לוהט. וכך אצל הקוליבריים השונים, ציפורי גן העדן, הטווסים, הצופיות והפסיונים. בעוד הנקבה טרודה במלאכת הבית והקמת המשפחה ולבושה ב"בגדי עבודה" אפורים, הזכרים מתקשטים בשלל גוונים. הפרסום והבלטת הצבע מעניקים לזכר יתרון (תוך כדי סיכון מסוים, כי אז בולט הזכר בשטח וטורפים יכולים לגלות אותו בקלות). לנקבה, הדוגרת על הביצים, יש עדיפות בהסוואה, ובהתאם לכך צבעיה הם כצבע הסביבה.
בעלי חיים רבים מתמזגים עם סביבתם בצורה מופלאה: שממית העצים מידמה לקליפת עץ, וכאשר היא עומדת על גזע ללא תנועה כמעט שאי אפשר להבחין בה. לבעלי חיים שחיים במדבר או בהר הנגב יש צבע חום וחום צהבהב, ואלה החיים באזור הארקטי הם בדרך כלל לבנים. סרטן קטן בשם כריתנית
(Hippa) החי בחוף מפרץ אילת, בין גרגרי החול לאבני הגרניט הצבעוניות, מתמזג היטב ברקע עם גופו המנוקד בכתמים אדומים ושחורים.
כמוהו הסוליתאים (דגי משה רבנו), החיים על הקרקעית, ומכיוון שצבעם כצבע החול, העין מתקשה להבחין בהם; והאבנונים (Synancejia sp.), דגים הדומים לאבנים עד שקשה להבדיל ביניהם. בעלי חיים רבים ביערות הטרופיים, בעיקר זוחלים ודו חיים, לובשים ירוק וכמעט לא ניתן להבחין בינם ובין הצמחים בסביבתם.
יש בעלי חיים שכמונו, בני האדם, מחליפים את לבושם בהתאם לעונה ולשינויים החלים בסביבה. שועל השלג, ארנבת השלג והחמוס הגמדי עוטים על עצמם כסות לבנה בחורף ונעלמים על פני המרחבים המושלגים. באביב הם עוברים לתלבושת כהה באזורים שבהם נמס הקרח ונחשפת הקרקע. לו היו נשארים בכסותם הלבנה היו בולטים על גבי הרקע הכהה, ויכולת ההישרדות שלהם היתה נפגמת.
מגדיל לעשות שכווי הצפון (Lagopus mutus), מין של תרנגול בר, המחליף את לבושו שלוש פעמים: בחורף הוא לבן; באביב ובקיץ, כשהקרקע והסלעים נחשפים, הוא מחליף את נוצותיו לנוצות חומות, כצבע הסביבה; ובסתיו, כאשר הצמחים קמלים והסביבה מקבלת גוון אפור, גם נוצותיו אפורות. בניגוד לאלה, הדוב הלבן (Thalarctos maitimus) אינו משנה את צבע פרוותו הלבנה. אבל כאשר הוא משחר לטרף, הוא נוהג להסתיר את חוטמו השחור (החלק היחידי בגופו שאינו לבן ולכן מבליט אותו על רקע הסביבה) בכפות ידיו.
את הדוגמאות המופלאות ביותר להסוואה בטבע אנו מוצאים אצל מיני חרקים טרופיים:
יש ביניהם הדומים לעלה, יש הדומים לקוץ, יש הדומים לגבעול או למקלון יבש ויש שטרחו להידמות לא סתם לעלה, אלא לעלה שבתוכו גזור חור כדוגמת עלים רבים ביער הטרופי. לעתים מצטרפת להסוואה הזו גם התנהגות מוליכת שולל: העלה או המקלון נעים מעט כמו העלים והגבעולים האמיתיים הנעים קלות ברוח.
כך נוהגים גם נחשים ירוקים מסוימים, התלויים על עץ ומתנדנדים כענף, דוגמת הנחש Oxybelis aeneus באמריקה הטרופית. גם נחש הזמורה (kirtlandi Thelotornis), שחי בסוואנה באפריקה, נראה כענף דק, צהבהב, שקשה להבחין בו על רקע סביבתו. למרבה הצער, זהו נחש שארסו מסוכן גם לאדם.

תפאורה הולמת
ההתנהגות המתאימה ללבוש מסוים מחייבת גם בחירה נכונה של הצמח שעליו יושב החרק או הזחל. הצמח חייב להיות תפאורה מתאימה ומושלמת ליצור המחקה אותו. הסיבה שאנו מוצאים תופעות מדהימות כאלו דווקא בין החרקים טמונה בקצב האבולוציוני של יצורים אלו: לרובם מחזור חיים קצר (יחסית ליונקים) ומספר צאצאים גדול, כך שהם מספקים מגוון גנטי עשיר, שהוא חומר גלם לתהליכי הברירה הטבעית, בלוחות זמן קצרים יחסית. במלים אחרות: במשך דור אחד של יונק כמו האדם עוברים מאות דורות של חרק, ובכל דור מתבצע צעד קטן קדימה.

רפרפן הגפן. ההסתגלות האבולציונית של חרקים עשויה להיות מהירה. במשך דור אחד של יונק יכולים  לעבור מאות דורות של חרק צילום: ארז סימון

שממית העצים מידמה לקליפת עץ, וכאשר היא נותרת חסרת תנועה כמעט שאי אפשר להבחין בה צילום : אייל ברטוב

דוגמה להתאמת הלבוש לשינוי סביבתי מספק לנו העש המנוקד Biston betularia. החוקר ה.ב.ד קטלוול (Kettlewell) הראה שבאזורים כמו מנצ'סטר ובירמינגהם בבריטניה, שזיהום תעשייתי גרם בהם להשחרת קירות ועצים, חלה עלייה גדולה באחוז הפרטים השחורים לעומת הפרטים הבהירים שהיו במצב הטבעי לפני המהפכה התעשייתית. הדוגמה הזו, שהתרחשה בגלל טריפה מוגברת של העשים הבלתי מוסווים, מדגימה את המנגנון האבולוציוני לשינוי מופע בעקבות שינוי סביבתי וגם עד כמה מהיר יכול התהליך להיות בחרקים.
לכל בעל חיים יש צורה אופיינית. הנטרף יודע לזהות את טורפו הפוטנציאלי, והטורף מחפש דגם המזוהה על ידיו כטרף. לכן צורכי ההישרדות מחייבים את שני הצדדים לטשטש את הצורה, על ידי שבירתה לחלקים או לכתמים, וגם זה נעשה באמצעות לבוש מתאים. דוגמאות לשבירת צורה נראות בכמה מהחתולים הגדולים, כמו הטיגריס (Panthera tigris) בעל הפסים, הברדלס (Acinonyx jubatus) המנוקד והחתול שלי בבית. דוגמה אחרת היא הזברה (Eques), שמאמרים רבים דנו בשאלה אם היא לובשת פסים שחורים על רקע לבן או צבועה בפסים לבנים על רקע שחור (הדעה המקובלת היום היא שמדובר בפסים לבנים על רקע שחור).
שילוב של הסוואה ושבירת צורה רואים בלבושו של הביטיס הגבוני (Bitis gabonica), מין צפע שחי בקרקעית היער באפריקה המשוונית. יש לו כתמים בהירים וכהים, שמשתלבים יפה ברקע של כתמי האור והצל בקרקעית היער וגם שוברים לחלוטין את צורת הצפע, ובמיוחד מסווים את ראשו. תוצאה דומה מושגת אצל כל בעלי החיים – עופות, זוחלים, דו חיים ודגים באמצעות "קו עין" – קו כהה שחוצה את פניהם ומכסה את העין. העין היא איבר חשוב ביותר: היא בולטת, מציינת את מיקומו של הראש, האזור שהטורף מעוניין לפגוע בו מיד עם תחילת ההתקפה, מבליטה את צורתו של בעל החיים ומאפיינת אותה ומגלה לאן בעל החיים מסתכל. לכן בהעדר משקפי שמש מעדיפים בעלי חיים רבים להסתיר את העין בקו כהה.

זעמן מהמין oxybelis asneus חי על עצים ובסביבה ירוקה. במונה הוא נראה כאחד הענפים הירוקים של העץ | צילום: חיים קרופך

זאת עושים גם בני האדם: חיילים היוצאים לקרב משחירים את פניהם לא רק כדי להסתיר את הצבע ואת ברק העור, אלא גם כדי לטשטש את צורת הפנים (ולהפחיד). זו גם המטרה של לבישת בגדים מנומרים. בעבר נהגו להסוות מבנים בכתמי צבע שוברי צורה, ובהווה עושים זאת בעזרת רשתות הסוואה המותאמות בצבען לסביבה ועמידות בפני אמצעי צילום מודרניים כמו צילום באינפרה אדום.
יש עוד שיטה לשבירת צורה, והיא להעלים אותה כליל. לעתים מתגלה בעל חיים בעזרת הצל שלו. יש בעלי חיים, בעיקר בים, שצלם מתבטל באמצעות צבע כהה בחלקם העליון ובהיר בחלקם התחתון. באור יום מואר החלק העליון, והתחתון מוצלל. זה גורם לבעל החיים להיעלם כאילו היה שקוף ולהיות "רואה ואינו נראה". התופעה מוכרת לכל צוללן מנוסה. ההיעלמות יכולה להיות לפרק זמן קצר אך משמעותי לגבי בעל חיים שרוצה להתחמק מטורפיו או להפתיע את טרפו. מצב זה נקרא "הצללה מנוגדת" (countershading coloration).

תיאטרון החיות
כמו בתיאטרון, יש יצורים המחליפים תלבושת על פי התפקיד הנדרש. הזיקית, שידועה בכישורי החלפת הצבעים שלה, הפכה שלא בצדק סמל להפכפכות ואי יושר. חילופי הצבעים לאו דווקא נועדים להסוואה אלא קשורים לוויסות מנגנון החום, מצב הרוח, המצב הפיזיולוגי והתקשורת עם פרטים אחרים.
גם לצפרדעים יש כישורי החלפת צבעים. צבעה של האילנית המצויה הוא ירוק לחלוטין כשהיא יושבת בין האצות בבריכה, אבל עם צאתה מהמים, כשהיא מתיישבת על גזע עץ, צבעה משתנה לחום, עם כמה כתמים שוברי צורה. גם דגי הסולית זריזים בהחלפת צבעיהם והתאמתם לצבע קרקעית הים. הזריזים ביותר בשינוי צבעיהם הם התמנונים והדיונונים, מכיוון שהשתנות הצבעים בהם היא בשליטה של מערכת העצבים, כלומר בפיקוד חשמלי. התחפשות לשם הטעיה נועדה ליצירת התרשמות שונה מהמציאות אצל בעל חיים אחר, שתגרום לו לפעול בדרך שהיא לטובת הרמאי. אחת הדוגמאות הנפוצות להטעיה היא "כתם העין". נאמר כבר שהעין היא איבר המושך את הטורף. כל ציור של כתם כהה במקום אחר על הגוף – בזנב, או על הסנפירים – מטעה את הטורף וגורם לו לתקוף במקום הלא נכון מבחינתו, בייחוד כשהעין האמיתית מוסתרת על ידי קו כהה החוצה

את הפנים. דוגמאות לכך הם הדגים ממשפחת הפרפרוניים(Chaetodontidae), החיים בשונית האלמוגים.
דוגמה נוספת להטעיה מוצאים אצל מיני נחשים המסתירים את ראשם ומבליטים את זנבם, אם בצבע ואם בהזדקרות, כדי לגרום לטורף לחשוב שהזנב הוא הראש ולתקוף אותו. קיימים גם פרפרים שפורשים את כנפיהם וחושפים בפני כל טורף פוטנציאלי דגם מפחיד של מסכה עם זוג עיניים גדולות. המפגש מסתיים בדרך כלל בהסתלקותו המבוהלת של הטורף הרעב.

לבוש בבגדי אזהרה

פסמונים במדבר. לבעלי חיים שחיים במדבר או בהר הנגב יש צבע חום וחום צהבהב | צילום: דורון הורוביץ

קיימים בעלי חיים שלכאורה בניגוד לכל היגיון יש להם צבעים בולטים, כאילו כל מטרתם היא לפרסם את עצמם ולהתבלט עד כמה שיותר. הצבעים הם בדרך כלל בין צהוב לאדום, ולעתים משולב בהם שחור, שמטרתו להבליט עוד יותר את עוצמת הצבעים. מחקרים הוכיחו שבעלי חיים אלה מצליחים להיראות היטב על ידי אחרים, כי השילוב של צהוב ושחור בולט לעיניהם של בעלי החוליות (לכן גם רוב תמרורי התנועה נצבעים בצבעים אלו).
התופעה נפוצה אצל בעלי חיים מוגנים באופן טבעי – עקיצתם ארסית כמו הדבורים והצרעות או שהם רעילים למאכל כמו פרפרים מסוימים. מטרתם של בעלי חיים אלה היא "לחנך" את טורפיהם, כך שלאחר חוויה לא נעימה אחת – עקיצה או טעימה רעה – יזכרו את דגם הצבע הקשור בחוויה זו ויותר לא יתקפו את מי שנושא דגם זה. כך אנו מוצאים ששילוב הצבעים שחור וצהוב בעולם החי פירושו, כמעט תמיד, אזהרה.
כך הדבר אצל נחשי הים הארסיים מהסוג Pelamis, שצבעם שחור וצהוב, וכך חרקים ארסיים למיניהם. חשופיות (Nudibrachiata, קבוצה של רכיכות) רבות, החיות בים, אינן מוגנות על ידי קונכייה ולבושות בגוני אדום, צהוב וכתום. אבל הטבע דאג להן – הן ניזונות מספוגים רעילים, ולכן גם הן רעילות. הצבעים החזקים והבולטים נועדו לפרסום בנוסח "אני מסוכן, אל תטרוף אותי!". לעתים המסר מועבר באמצעות דגם צבע בולט כמו בחשופית הפסים (Chromodoris quadricolor) במפרץ אילת. גם הזהרונים, דגים מהסוג Pterois, שחיים בשוניות וקוציהם ארסיים, צבועים בצבעי אזהרה. אבל להם יש גם קווים שוברי צורה וגם קו כהה להסתרת העין.

ראו עד כמה אני מסוכן
בתוך מגוון התופעות של התחפשות והטעיה לצורך הישרדות בולטת היכולת של בעלי חיים להתחזות למין אחר. ילידי אמריקה הטרופית יודעים זה שנים שיש נחשי אלמוגים ארסיים ויש שאינם ארסיים. הדמיון בין הלא ארסיים לארסיים הוא כה מוצלח, שגם עין האדם מתקשה להבחין בו, בייחוד כשהנחש נמצא בתנועה.
מדענים גילו שהנחשים הלא ארסיים הם בני משפחה אחרת לחלוטין (זעמניים, מהסוג Lampropeltis) מאשר נחשי האלמוגים (Micrurus), בני משפחת הפתניים (Elapidae). הפתנים הם ארסיים ביותר, כמו קרובי משפחתם, הקוברות למיניהן; משתלם להם לפרסם את עצמם בצבעים בולטים וכך להכריז "ראו אותי, עד כמה אני מסוכן. לא כדאי להתקרב אלי". כל טורף שחי בסביבתם מזהה את צבעיהם ויודע ש"לא כדאי לי להתעסק איתם", וכך הם מוגנים. אבל, כמו תמיד, יש מי שמנצל את המצב לטובתו. כך התפתחו אותם מיני נחשים לא ארסיים המתחזים לנחשים הארסיים שבסביבתם הקרובה, ובזכות דגם הצבעים הדומה הם מוגנים. תופעה זו נקראת התחזות (mimicry), והיא התגלתה לראשונה בפרפרים, באמצע המאה ה־19, על ידי החוקר הנרי וו. בייטס (Bates), ביערות הטרופיים של דרום אמריקה.
העיקרון הוא שהמתחזה חי באותו אזור שחי בו הדגם שלו, כלומר היצור המוגן באמת, או לפחות באזור שחי בו טורף המאיים על שניהם. ככל שהנושא נחקר יותר התברר שהתחזות היא תופעה נפוצה, בעיקר בעולם החרקים. בארץ משערים שזעמן המטבעות הלא ארסי (Coluber ravergieri) מתחזה בדגם צבעיו לצפע הארץ ישראלי (Vipera palaestinae).

לקריאה נוספת:

פורים בטבע – בעלי חיים בתחפושת עכביש שמתחפש לנמלה, פרפר עם עיניים מזויפות, זבוב שנראה כמו דבורה ודג שרובץ כאבן שאין לה הופכין – עולם החי עשיר בתחפושות ובחקיינות. וגם הפרחים לא טומנים את ידם בצלחת