סירחאן, אחד ממגדלי הטבק בתרשיחא, ליד אגדים של עלי טבק תלויים לייבוש.  מפות ומדריכים מודפסים ליעד הגליל המערבי, בהנחה לגולשי מסע אחר!

שתי וערב בעמקה
עמקה הוא כפר קטן של יוצאי תימן החבוי לו בשולי כביש שולי, ורק שלט קטן על עמוד מט לנפול מפנה אל כרמלה. הגעתי בשעת בין ערביים, וצלילי המוזיקה שבקעו מהסוכה משכו אותי פנימה כבחבלי קסם. ריח קטורת נישא באוויר, מזרקת מים השמיעה פכפוך ערב, ובתי השכנים טבלו בדמדומי היום, כמעט נוגעים זה בזה, כמו פעם, בכפר בתימן. על מחצלת בפינת הסוכה ישבה כרמלה, רגליה משוכלות בתנוחה בלתי אפשרית, וידיה עוסקות במלאכה. היא קלעה סלים מסנסנים של תמרים. טכניקת הקליעה מחייבת מיומנות, זריזות ידיים וכוח אצבעות שיניע אותן בתנועה מעגלית ומונוטונית עד כאב.
"בתימן קליעת סלים היתה מלאכתן של נשים", אומרת כרמלה, "ואני, שנולדתי כאן בארץ, למדתי את רזי הקליעה מזקנות הכפר התימניות ומערביי הגליל". סלי הקש שימשו פעם כמעט לכל דבר: לאחסון מזון במטבח, ככלי הגשה, להעברת סחורות, לשמירת חפצי ערך, ואפילו הוקצה סל מיוחד לשמירת הנדוניה של הכלה עד שתיכנס אל בית בעלה. לכל סל היה כינוי: את הלחם הכינו במחבזה, את הפיתה המוכנה אחסנו בטבאג ואת הזרעים בשאט אל־זרע. נדוניה שמרו בקופה, ולמסעות יצאו עם שאט אל־ציני, סלסלה עם רצועת עור לנשיאה על הכתף.
היו כמה וכמה סגנונות קליעה, וגם חומרי הגלם השתנו לפי זמינותם. בתימן קלעו סלים מלולבים ומצמחי קנה וגומא בשיטת "עטפה"; בארץ קלעו הערבים סלים מחוטרי זית, מסנסני תמר ומענפיה הצעירים של אלת המסטיק בשיטה "המרובעת". גם צבע נתנו לסלים בגוונים מיוחדים שמקורם בטבע: אדום מהסומק, צהוב מהזעפרן ומהפיסטוק ושחור מאגוז אל־שעאמי.
משנות השישים ואילך מיעטו ערביי הארץ לעסוק במלאכה המסורתית הייחודית של קליעת סלים לצורכי הבית, והיא הלכה ונעלמה ממחוזותינו. כרמלה עוסקת בה זה שנים, ולעת סתיו, אחרי הגדיד, היא יוצאת אל מטעי התמרים שבעמק הירדן ואוספת סנסני תמר שלימים יהיו לסלים ויקשטו את סוכתה.
את ילדותה בילתה בין זקנות הכפר. היא זוכרת במיוחד שתי נשים שמלאכת המקלעת התימנית עוד שימשה להן לצורכי הבית, ומהן למדה את הטכניקות לייצור, לצביעה ולשימוש. בשנים האחרונות אף הלכה אל קולעים מקצועיים שמנסים להחיות את הקליעה בארץ, וכך פגשה את הרצל אוסטר מקיבוץ בית ניר (ראו מטיילים "שפלת יהודה", גיליון 60, פברואר 2003) ואת רותי דניב ממושב אניעם המתמחים בקליעה הערבית.
הביקור אצל כרמלה כמוהו כמסע אל ימי תימן. סוכת תמרים ליד בית כחול־תריסים משמשת בית אירוח שבו האורחים מתרווחים על מזרנים, וכרמלה מספרת את סיפורה של מלאכה השזורה בחייה כסנסנים בסלסילת הכלה. אפשר לשלב בביקור ארוחה תימנית מסורתית עם ג'חנון וקובנה מעשה ידי אמה המוגשת אל שולחנות נמוכים בכלי קיבול שקצתם הם סלים שקלעה. אם תשרה עליה הרוח תוסיף כרמלה ותהדר במחול תימני שכולו תנועות מעשה המקלעת. 
• הביקור בתיאום מראש 
• טל': 9969706־04 (לא בשבת)

כרמלה מעמקה קולעת סל

מפסלים סמלים יהודיים בכליל
הדרך אל הכפר האקולוגי כליל צרה ומתפתלת בין כרמי זיתים וטרסות על מורדותיו המתונים של הגליל המערבי. הלכתי לפגוש את האיש שגר על הגבעה בכפר. במקום לקרטע ברכב במעלה שביל הכורכר, החלטתי לעשות את דרכי ברגל. אין יפה יותר מלבוא אל ביתו של אמן דרך יצירותיו, מלמלתי לעצמי בהתנשפות, וסביבי ניצבו עצי המתכת של ז'אק ז'אנו כמו נטועים בתוך השדה ומשקיפים אל העמק שלמטה. כשהגעתי אל הבית הבנתי שהוא מונומנט אמנותי כמו הפסלים המקיפים אותו; בית אבן יפה שמזכיר את קברי השיח'ים הפזורים בגליל, צבוע כחול, עם גג כיפתי לבן ועם מרפסת קשתות המשקיפה מערבה אל הים ואל נופי שפלת החוף. הביקור אצל ז'אנו הוא חוויה של כמה ממדים: הסביבה והנוף הקסום, המקום עצמו, האנשים והיצירה.
"אתה רואה את הגרוטאה עם הגלגלים שבחוץ?" מצביע לי ז'אנו על ספק רכב ספק מונומנט היסטורי, "עם הדבר הזה הבאתי את הבית מירושלים". עיניו של ז'אנו נצצו כשנזכר בימים שהיה מהלך בסמטאות עיר הקודש ומחפש בתים הרוסים. "שם בחצרות אספתי את הקירות, את הדלתות ואת החלונות, וכאן בכליל הפכתי אותם לבית שלי".
ז'אנו הוא בוגר בצלאל והאמפייר סטייט קולג' בניו יורק, ויצירותיו הוצגו ברחבי הארץ והעולם. בן שבע היה כשעלה עם משפחתו ממרוקו והגיע אל העיירה שלומי. משפחתו שומרת מסורת, ועולם הדימויים שלו נשאב משורשיו היהודיים ומתבטא בעבודותיו המשלבות אלמנטים דתיים עם סמלים מהתרבות החילונית; מריצה ועליה ספרי תורה, רצועות תפילין שנשלחו לגניזה והוסבו לאמירה פיוטית, פסוקים מהתנ"ך חרוצים עמוק בברזל וחלקי טלית ישנה המשמשים מפרש לאונייה. "הכל בכבוד הראוי", אומר ז'אנו בהתייחסו לשימוש בחפצי קודש בעבודותיו. "הגעתי לאתר שבו השליכו תשמישי קדושה פסולים, ושאלתי את עצמי איפה ראוי להם יותר להיות, כאן באתר הפסולת או אצלי, טבועים ביצירותי, עם אמירה חזקה לא פחות מזו שהיתה להם פעם". ז'אנו יוצר בברזל, אבל משתמש בחומרים נוספים שכולם נאספו בחוץ, ברחוב. מצאתי משהו מיסטי בעבודותיו כשראיתי אותן מוצגות במוזיאון הפתוח בתפן או פזורות בחצר ביתו.
הלכתי איתו אל הסטודיו שלו. ילדיו הקטנים שיחקו בחצר, ואשתו סוזן טרחה בענייני הבית. שבעה ילדים לז'אנו וסוזן. "זה יוסף", הוא אומר, "וזו לאה, והנה דוד". לכולם שמות עבריים־שורשיים, כמו עבודותיו.
• הביקור בתיאום מראש טל':  9966178־04  

בכתתים חרבות לאתים בתרשיחא
המילה חדאד מקורה במילה חדיד, וחדיד בערבית פירושו ברזל, לכן אין תמה שמשפחתו של אדון חדאד מתרשיחא מתפרנסת מהברזל המלובן. אפילו בנו יוסף פתח מסגרייה מודרנית בסמוך לזו הענתיקה של אביו, והם עוזרים זה לזה על אף פערי הקִדמה. ברחבת השוק העתיק (מול בית הספר למוזיקה של היום) שכנו בימים הטובים שבעה נפחים איש ליד רעהו. היום נותרו רק שניים, וביקור אצלם מאפשר הצצה אל מקצוע עתיק ואל טכניקות שפסו מן העולם. הנפחים יצרו בעבר כמעט את כל כלי המלאכה לבית ולשדה: סאג' לאפיית לחם, כלי קלייה, מלקחיים לגחלים, חרמשים ומגלים, פעמוני משכוכית ופרסות סוסים.
באפלולית המסגרייה אפשר להבחין במפוח הישן, זה שבתנועות ידיו המיומנות של חדאד מפיח אש בגחלים ומאדים את הברזל עד שיש למשוך אותו במלקחיים, להניחו על הסדן ולהכות בו בשאקוש, פטיש הברזל הכבד. חדאד מייצר כמעט את כל כלי השדה, והוא יציג לפניכם באורך רוח את סחורתו. ואתם, רק תצביעו ותקנו.
הערה חשובה: המיקוח עם אדון חדאד על מחירי הסחורה יהיה קשה מאוד שכן האיש חרש אילם, ולא ממכות הקורנס אלא כך הוא מיום שנולד.
טובי הנפחים מקורם בתרשיחא, אך יוצרי הסכינים התעלו על כולם. מספרים שבחורף 1943 נרצח בצידון אדם באבחת סכין, ושבוע אחרי כן התייצבו חוקרי משטרה אצל שאהין הנפח בכפר תרשיחא כדי לברר מי קנה ממנו את כלי הרצח. שמו של שאהין היה מוטבע על הסכין, כמיטב המסורת של הנפחים המכבדים את מקצועם.
בנפחייה של משפחת שאהין עובד הבן הצעיר אמיל, כשגבו פונה אל המפוח העתיק ופניו אל הברזל, או נכון יותר אל הסכין. אצל שאהין מייצרים סכינים. דורות על דורות של נפחים מייצרים דורות על דורות של סכינים, ופאר היצירה הוא סכינים שקתותיהן עשויות קרן של אַיִל (זְכַר הכבשים). היום קשה מאוד להשיג קרני אילים, כי רק מעט אילים מגיעים לכדי בגרות וגידול קרניים במקום אל הצלחת. כך נעשה החיפוש אחרי הקרן לחלק ממלאכתו של הנפח. משפחת שאהין לא נטשה לחלוטין את ייצור הסכינים עם קת הקרן, ואחרי תהליך ארוך של ייבוש, שיוף והתאמה, הם מחברים את הקרן אל הברזל, מטביעים את חותם המשפחה ומחכים למטיילים, לאספנים או למביני עניין שיבואו לקנות.

•  תרשיחא, בגרעין הכפר הישן , מומלץ להגיע בשעות הבוקר

ארמון קרח
המחצבה ג'יאויה נחשבת לאחת הגדולות באיזור קאררה, שבו כ-280 מחצבות, מחציתן עדיין פעילות. במרכז המחצבה נמצאת ה"גלריה", מחצבה בבטן ההר, שהפתח שלה גדול מספיק ומאפשר להכניס ולהוציא את הציוד המכני הכבד. המראה מזכיר את התפאורה לארמונה של מלכת השלג: תקרה שגובהה עשרות מטרים נישאת מעל חלל, ששטחו אלפי מטרים רבועים והכל שיש לבן, יקר וקר כקרח, מואר בזרקורים.
כאן עובד פרנצ'סקו סליני: מפעיל מישלטה. זהו משור המורכב ממנוע חשמלי גדול, המניע חוט פלדה ועליו גבבי יהלום. המשור מותקן על כבל ונע לאחור באיטיות של מחוגי שעון. בכל זאת הוא חותך עשרה מטרים מרובעים בשעה. רעש המכונה עמום והיא מתיזה מי קירור מעורבים באבקת שיש. פרנצ'סקו, בסרבל עבודה כחול עם צווארון צהוב גדול, בולט היטב בתוך הצבע הלבן. הוא עומד במגפי גומי גבוהים במרחק ביטחון מהמכונה ומדפדף בעיתון. אסור לעמוד בקרבת המכונה. אם הכבל ייקרע הוא עלול להרוג את זה העומד לידו.
מקצוע מסוכן. כל שנה נהרגים במחצבות בין חמישה לשישה אנשים. פעם נפגעו הפועלים מגושי אבן, או נהרגו כשהידרדרו לתהום. היום נגרמות התאונות בעיקר ממכונות. עד לפני זמן לא רב, מספר פרנ'צסקו, כשמישהו נהרג, היו חבריו תוקעים בקרן כדי להודיע למחצבות הסמוכות. גם במחצבות אלה תקעו העובדים בקרן, כדי להעביר את ההודעה הלאה. תוך דקות היתה הידיעה מתפשטת בכל הכפרים בסביבה והתושבים נהגו לרוץ לכיוון המחצבה ופועלי המחצבה רצו לכיוון הבית. למחרת התאונה הוכרז על יום שבתון וכל החוצבים צעדו אחר ההרוג בדרכו האחרונה. "היום", מתלונן פרנצ'סקו, "להנהלה חשובים רק שני דברים: כמות השיש וכמות הכסף. אמבולנס מוריד את הגופה לעמק ולמשפחה מודיעים בטלפון. אין יותר כבוד לעובד".
מול פרנצ'סקו מטרטר משור מסוג אחר. הוא נראה כמו משור לחטיבת עצים, אבל יש לו זרוע באורך שלושה מטרים, עם שרשרת ועליה שיניים מפלדה. גם מכונה זו מורכבת על מסילה. היא חותכת לאורך קו אדום חריץ בעומק שני מטרים. אחריה יבואו מכונות אחרות ויעשו חתכים אחרים וכך, כעבור שבוע או שבועיים, יצטברו כאן גושים במשקל מאות טונות מוכנים להובלה.

השתלטות המכונה
עם הופעת המכונות נעלמו כמה מבעלי המקצוע, לדוגמה הסקוואדראטורה, החוצבים שיישרו גושי שיש עם איזמל ופטיש והעניקו להם צורת מרובע. סקוואדראטורה היה מיישר גוש אבן בכמה ימים. המכונות עושות זאת ברגע. הן שולפות את הגושים כקוביות מצלע ההר.
האיזמל והפטיש לא נעלמו לגמרי מהעולם. הטצ'יאלו החוצבים המטפסים על צלע הר השיש בעזרת חבלים ומפילים בצורה מבוקרת גושי שיש, שהשתחררו מצלע ההר ומאיימים ליפול ולפגוע בעובדים, עדיין משתמשים בהם. זהו אחד המקצועות המסוכנים ביותר. לעיתים הם תלויים על חבל במשך כמה שעות.
כדי לחצוב שיש השתמשו בעבר, לעיתים קרובות, באבקת שריפה, שהתגלתה בגרמניה בתחילת המאה ה-14. היום כמעט לא חוצבים באמצעות פיצוצים, משום ששיטה זו גורמת לבזבוז גדול של חומר יקר. המאמץ הגדול מושקע באיתור המקומות שבהם כדאי לחצוב. תחילה מנקים מלמעלה את העפר, המכסה את הסלע ובודקים את מבנה השכבות. אחר כך מרחיבים את ה"תפר" בין שתי שכבות בעזרת חומר נפץ, או כלים הידראוליים. אז בודקים את השיש. אם הוא "סנו", כלומר בריא, מתחילים לחצוב. כאן מסתמכים החוצבים על הרגש והניסיון שלהם. על אלה עיקר גאוותם. "החומר בתוך ההר לא שווה כלום אם החוצב אינו מגלה אותו בצורה הנכונה", מסביר לי מנהל העבודה באתר.
אין מכונה שתחליף את החוצבים. אף מכונה אינה מסוגלת לגלות היכן נמצא השיש הטוב ביותר. המכונות הגיעו לכאן בשנות ה-60 וה-70 וגזלו מאז 1,500 מקומות עבודה. עובד יחיד היה חוצב כ-40 טון בשנה. ב-280 האתרים עבדו 4,200 עובדים, שהפיקו 160,000 טון שיש. היום חוצבים כאן כ-1,000 עובדים והתפוקה שלהם היא 900,000 טון, כלומר פי 22 לעובד.

מעבדת שיש
איך נוצר השיש? זהו סלע מותמר (מטאמורפי), שנוצר כתוצאה מהתחממות בטמפטורות גבוהות ביותר, עקב מגע עם אופק מגמתי בפנים האדמה או עם גזים הנפלטים ממנו. מקורו בסלע גיר, שכתוצאה מהתחממות הפכו החומרים שבו לגבישים. שיש שמקורו בגיר טהור יהפוך לבן בעל גבישים ברורים.
בקאררה ובסביבותיה יש כ-30 סוגים ותתי סוגים של שיש. יש שיש לבן נקי, לבן רגיל, אפור, ורוד, ירוק, שחור ואדום עם פסים, נקודות וכדומה. מטר מעוקב אחד של שיש שוקל 2,700 קילוגרמים והמחיר הגולמי לטונה נע בין 400,000 ל-700,000 לירטות איטלקיות. שיש לבן נקי יכול לעלות גם יותר ממיליון לירטות.
קאררה היא מרכז בינלאומי לעבוד שיש. אנשים מגיעים לכאן מכל מקום בעולם כדי למשש ולבחור שיש. המבחר עשיר ובנוסף להיצע המקומי העצום מגיעים לכאן גם שיש ואבנים ממקומות אחרים בעולם: שיש ורוד מפאראגוואי, שיש כחול נדיר מברזיל ואבנים אחרות, כמו גרניט מרוסיה והודו. נותנים כאן את אותה תשומת לב לארכיטקט המתכנן לצפות בשיש את קירותיו של אולם בניין אופרה חדש ויוקרתי ולאדם הזקוק לכמה מטרים מרובעים של שיש, כדי לרצף את האמבטיה בביתו.
הכבישים המובילים לקאררה חוצים איזור תעשייה גדול, מלא בתי מלאכה. כל בית מלאכה כזה מוקף במגרש גדול ובו מאות גושי אבן, המונחים בסדר, שרק מומחים לשיש יודעים את פשרו. מנוף ענקי נושא את גוש השיש אל אולם גדול, המואר באורות ניאון. את גושי האבן הענקיים מציבים על סרט נע המחובר לקרון ברזל, בתוך מקלחת מים קרים. על סרט נע זה הם ממתינים לתורם להפוך לאריחי רצפה, ציפוי קירות, אסלות, כיורים, מדרגות, או משטחי עבודה למטבח.
פעם היו הכנסייה, הרוזנים והדוכסים הלקוחות העיקריים. היום אלו הבנקים, בתי הקזינו ונסיכויות הנפט. נמל התעופה של ג'דה בסעודיה, למשל, רוצף ב-150,000 מטרים מרובעים של שיש קאררה יקר.
גאוותה של קאררה באה לה בעיקר מסוג השיש הידוע בשם STATURIO BIANCO. זהו שיש לבן כחלב, קריסטלי, נוצץ קצת, ללא פגמים, ורידים ודוגמאות. זה הסוג שאוהבים הפסלים, משום שאפשר לעבוד איתו לכל הכיוונים, בלי להתחשב בכיוון השכבות. גוש גדול כזה הוא די נדיר ומחירו, לפיכך, גבוה מאוד.

מרומי עד מוסליני
כנסיית ההגיה סופיה באינסטנבול, הנוטרדאם בפריס וסנט פטרוס ברומא הן רק דוגמאות מעטות לשימוש בשיש של קאררה. חציבת השיש בקאררה החלה כבר בימי הרומאים. מאז עמדו כאן נפעמים כילדים בחנות צעצועים ענקית גדולי האמנים, ממיכלאנג'לו איש הרנסנס ועד הנרי מור בן זמננו.
ליד מגרש החניה הקטן בג'יאויה מונחת עדיין אבן גדולה מימי הרומאים. עיטור הראש של עמוד שיש. כדי לחצוב את השיש הביאו הרומאים לאיזור הלא מיושב עבדים ובעלי מלאכה. הם השתמשו בשיטות חציבה שונות, שהיו מקובלות בעולם העתיק: קדחו חורים, מילאו אותם בענפי תאנה והישקו במים. הענפים התנפחו והאבן נבקעה (לענפי עץ התאנה סגולת התנפחות גדולה במיוחד) ואפשר היה לחצוב אותה בקלות. בחורף פשוט מילאו את החורים במים והמתינו שיקפאו ויבקעו את האבן.
עבודת הסיתות הגס נעשתה כבר באתר החציבה. כך חסכו במשקל ובהובלה במידה והאבן ניזוקה בזמן הסיתות, או נמצאה בלתי גמישה. ההובלה היתה קשה ומסוכנת במיוחד. ארזו את האבן בין לוחות עץ, כדי שלא תינזק, וקשרו בחבלים לעוגנים מיוחדים, שנקבעו במורד ההר. את המורד ריצפו בפסולת שיש, כדי למתן את השיפוע ובאמצעות גזעי עץ עגולים יצרו מסילה. את קורות השיש, או גושי האבן הורידו על המסילה מטר אחרי מטר מההר אל המישור שלמטה. השתחררות עוגן, קריעת חבל, או טעות אנוש בזמן הורדת האבן מההר, גרמו לעיתים תכופות למות העובדים. במישור גררו את הגושים באמצעות שוורים עד לנמל הלא רחוק ומשם השיטו אותם לכל ארצות אגן הים התיכון.
מבצע דומה ערך מוסוליני ב-1928. אבן ענקית ללא פגם, משיש באיכות טובה מאוד, נמצאה במחצבה LA CARBONARA והדוצ'ה רצה להשתמש בה כדי לבנות ברומא גל-עד לזכרו. את האבן, שאורכה היה 18 מטרים, הורידו מההר כמו בימי הרומאים. ארזו אותה בלוחות עץ ובמבצע שנמשך כחצי שנה, בעזרת 60 שוורים ו-70,000 ליטר סבון, הובילו את האבן שמשקלה כ-300 טון, מהמחצבה עד לנמל של קאררה. שם העמיסו אותה על אונייה והשיטו אותה אחר כבוד לרומא. כל זה למרות שבקאררה, איזור בעל רוב מסורתי והיסטוריה רבת שנים של תמיכה מסיבית בקומוניסטים והענקת מקום מקלט לאנרכיסטים, אוהבים לשנוא את הדוצ'ה.

מבקר נכבד
הפסל הגדול של כל הזמנים, מיכאלאנג'לו בונרוטי, הגיע לקאררה כדי לבחור ולרכוש גושי אבן טובים לפרויקט ענק שהטיל עליו האפיפיור יוליוס השני. האפיפיור, כמו מוסוליני אחריו, רצה לבנות בחייו מאוזוליאום שינציח את שמו. למיכלאנג'לו היו תוכניות גדולות. הוא רצה ליצור פסלי עבדים, שייצגו את האספקטים השונים של האפיפיורות. "העבד הגוסס", הנמצא בלובר בפריס, היה חלק מפרויקט זה. חצי שנה הסתובב מיכלאנג'לו בין המחצבות בקאררה שיכור מן העושר. אחר כך סיפר שראה את הדמויות משתקפות אליו מגושי השיש, מצפות לשחרורן מכבלי האבן.
הוא חזר לרומא מלא התלהבות, אך כאן ציפתה לו אכזבה גדולה. האפיפיור איבד עניין במוזוליאום והיה שקוע בפרוייקט אחר, בנייתה מחדש של כנסיית סנט פטרוס. את העבודה הטיל האפיפיור על בראמנטה, ארכיטקט בעל שם.
מיכלאנג'לו, שחשד כי בראמנטה הסית את האפיפיור נגדו והביא לביטול הפרויקט, ארז בזעם את חפציו וחזר לפירנצה, עיר מגוריו. לשליחי האפיפיור שביקרו אותו אמר: "אם האפיפיור רוצה אותי שיבוא אלי". האחרון אכן רצה בו. יוליוס השני לא ויתר על שירותי האמן ובמהלך דיפלומטי מורכב שיכנע אותו לבוא לרומא וביקש ממנו לצייר את התקרה בקאפלה הסיקסטינית. במשך ארבע שנים הסתגר מיכלאנג'לו לבדו בקאפלה מבלי לאפשר לאיש, אפילו לא לאפיפיור, להיכנס, וצייר את התקרה הנחשבת עד היום לפלא אמנותי.
בקאררה עוד זוכרים את הביקור ההוא. בתי קפה ומסעדות, הקרויות על שם האמן, אפשר למצוא בכל מקום בעיר ובסביבתה. בית קפה ששמו מיכלאנג'לו יש גם בפייטרה סנטה, עיר קטנה ונחמדה בקרבת קאררה. על קיר הבניין קבוע לוח אבן, המספר לעוברים ולשבים כי האמן התגורר במקום תקופה מסויימת. מיכלאנג'לו אכן קנה באיזור גושי שיש לפרויקט.

הרבה שיש ובחינם
"מקאררה עצמה לא יצא אף אמן גדול", אומר פייר ג'ורג'יו בלוקי, פסל ופרופסור באקדמיה לאומנויות יפות בעיר. לדבריו יש לעיר מסורת של עיבוד שיש, שהמתמחים בה נקראים ARTIGANI. יש כאן הרבה מאוד בתי מלאכה לפיסול ולכמה מהם מוניטין רב. עדות לכך ניתן למצוא בהעתקי השיש של מיטב היצירות הקלסיות והרנסנסיות, הנמכרים במקומות רבים בכל גודל, איכות ומחיר.
מוסדות הלימוד בקאררה מציעים כיום שני מסלולים ללימוד פיסול. האחד באקדמיה לאמנויות יפות והשני ב- SQUOLA DI MARMOR, בית הספר לשיש. אמנים מכל העולם מגיעים היום לקאררה משום שבעיר יש הרבה שיש ובחינם. את הסטודנטים והאמנים שמתגוררים, או מבקרים בעיר, אפשר, בדרך כלל, לפגוש בבר האופנתי "גריבלדי", השוכן לא רחוק מהאקדמיה לאמנויות.
לדברי בלוקי, בין 1945 ל-1980 ירדה קרנו של השיש בעיני האמנים והם כמעט שלא הגיעו לקאררה. האמן המודרני בן המאה ה-20, מסביר בלוקי, לא רצה "להעתיק את הטבע" כמו קודמיו, אלא רצה ליצור ייצוגים חדשים, תוך שימוש בחומרים שונים ותוך שימת דגש על החומר כישות עצמאית. השיש, החומר הקלסי ששימש אמנים במשך כ-2,000 שנים, לא התאים לצרכיהם. דווקא במהלכה של תקופת שפל זו הגיע לקאררה הפסל האנגלי הנרי מור, כדי לחפש אבנים ליצירותיו. הנשים של מור יצאו מתוך האבן מבלי שהיא תאבד את תכונותיה.
ב-20 השנים האחרונות חזרו אמנים רבים לעבוד בשיש וחלקם הגיעו לעבוד בקאררה. בלוקי הוא אחד מהם. לשאלה למה הוא משתמש דווקא בשיש הוא משיב: "לא בחרתי בשיש כחומר, זוהי דרך חיים". ריפעת, אמן צעיר ממוצא סורי, המתגורר כבר 23 שנה בפאתי הכפר בדיצאנו, הגיע לכאן בעקבות השיש. הוא סיים את האקדמיה לאמנויות וחי בבית קטנטן עם סדנה גדולה. הוא עובד בעץ זית ובשיש. יצירותיו, המזכירות במקצת את יצירותיו של הנרי מור, ניצבות בחצר. אחיו הסטודנט עובד כחוצב שיש על ההר.
במקום אחר, מחוץ לעיר, גר יאנוש סטרייק, פסל ממוצא הונגרי. הוא חי במקום 17 שנים עם אשתו האנגליה, שעובדת בקרמיקה, למרגלות מחצבה קטנה. הם קנו מגרש לרגלי ההר, שיפצו חורבה קטנה שעמדה שם וזהו ביתם. במקום מתגוררים גם אמן אוסטרלי ובלגי. סדנה או בית מלאכה אין להם. כולם עובדים תחת סככה.
אנחנו יושבים בחדר קטן בבית ושותים קפה ותה ומשוחחים בבליל של אנגלית, עברית, גרמנית, הונגרית, איטלקית ופלמית. מהחלון נראות המשאיות הזוחלות במורד מהמחצבה אל העמק.
בחצר פורקים צעירים קוריאנים פסל חימר בגודל אדם מתוך ריקשה. "אנחנו חיים כאן כמו הנוצרים הקדומים, המסתתרים מהאויב, שהוא העולם סביבנו", אומר יאנוש. לפני שאנחנו נפרדים מבקש יאנוש שאתרגם לו את הצרוף תנצב"ה (תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים), המופיע על לוח שיש שבור למחצה, שמונח בחצרו.
על קפוצ'ינו אחרון בבר "גריבלדי" דיברנו עם לורנצ'ו, אמן ומורה בבית הספר לשיש. כדי להבהיר את אהבתו לקאררה הצביע לורנצ'ו על קירות בית הקפה, המכוסים בצילומים של הבעלים, מחובקים עם כל האנשים המפורסמים שהגיעו לכאן, על הכסאות והשולחנות העשויים מעץ פשוט ובעיקר על שולחן ההגשה הגדול, אדני החלונות ומחצית הקיר, שמצופים בחומר הזול והזמין כאן ביותר, השיש. "את זה", הוא אמר, "לא תמצאו בשום מקום אחר בעולם".

רוני ניסירוס מוכר בכל יום יותר ממאה מוצרים שהקולוסוס של רודוס מופיע עליהם. בזמן ששתינו קפה בחנות המזכרות שלו, באחד הרחובות הראשיים של העיר, סמוך לחומה, קנו את הקולוסוס על גבי מגבת, ספל ושלוש גלויות ובספר מאויר אחד. ניסירוס הוא צעיר אלרגנטי מאוד בן 22. הוא לובש ג'ינס יקר של חברה אמריקאית וחולצה לבנה ומגוהצת. החנות שהוא מנהל שייכת לגיסו. הם מתחלקים במשמרות, כי בקיץ החנות פתוחה 18 שעות ביממה.
"מה הולך טוב?" חוזר ניסירוס קצת בחשדנות על השאלה. "הכי טוב, בלי מתחרים, הולך הקולוסוס. אחריו הכובע האדום של פרארי. הטי שירטים של האולימפיאדה באתונה לא הולכים בכלל". אחר כך הוא חושב רגע, צוחק וחושף שיניים לבנות ומושלמות, מדליק מרלבורו ומוסיף: "כולם כנראה מתעניינים יותר בעבר שלנו מאשר בעתיד".
הקולוסוס שייך לעבר הרחוק מאוד. בשנת 305 לפני הספירה הגיע דמטריוס פוליורקֵטס, שנודע בכינוי המחמיא "הצר על ערים", לכבוש את רודוס. נגד כל הסיכויים הצליחו תושבי

האי להדוף אותו. חגיגות הניצחון צוינו בבניית פסל ענקי של הליוס אפולו, הוא הקולוסוס של רודוס. גובהו היה 32 מטר, ובכל רשימה היסטורית מונים אותו כאחד משבעת פלאי העולם העתיק. הדעה המקובלת היתה שהפסל ניצב בפתחו של נמל מנדרַקי, נמל היאכטות והדיג של רודוס.
יש לא מעט חילוקי דעות לגבי מיקומו של הקולוסוס, אבל זה לא מפריע ליצרני הגלויות, המגבות, הסיכות, הספרים, לוחות השנה, הספלים ועוד עשרות סוגי המזכרות לצייר אותו ניצב בגאון, בפישוק רחב, וכל אחת מרגליו דורכת על אחד משוברי הגלים המסמנים את הכניסה לנמל. זו המצאה מופרכת לחלוטין, כמובן, כי לאף אחד, גם ניסירוס מודה בזה בעליזות גדולה, אין מושג ממשי איך הוא נראה באמת. "קיים האיור המקובל", הוא מסביר, "וכולם מעתיקים ממנו".
לגבי עובדה מצערת אחת אין חילוקי דעות: הפסל עמד רק 65 שנה. רעידת אדמה הפילה אותו ארצה והוא נותר שרוע כך במשך קרוב לאלף שנה. ב־635, מסבירים המדריכים ברודוס, מכרו אותו לסוחר תורכי. נוודים ערבים חתכו אותו לחתיכות קטנות, ולפי הסיפור, נדרשו אלף גמלים כדי להעביר את כל החלקים ליעד הסופי, שם שימשו מן הסתם לבניית בית מרחץ.
סיפורים כמו זה על הקולוסוס יש בכל מקום. הייחוד של הפסל מרודוס הוא העובדה שכאן הפכו משהו שכמעט שאין מידע על צורתו או על קיומו ההיסטורי למוצר מסחרי ממדרגה ראשונה. דמותו ניצבת בכל חנויות המזכרות לצד ספרים עם תמונות ארוטיות מהמיתולוגיה היוונית. אודיסאוס וקליפסו נראים שם בתנוחות נועזות

במיוחד ("בסט סלר אדיר", הסביר ניסירוס בחן אופייני), לוחות שנה עם תמונות של כל המקדשים העתיקים ברודוס ("לא משהו", היה גזר הדין) וכמה ספרים צבעוניים של המנזרים ההרריים ברודוס ("כולם מתעצלים לנסוע לראות אותם, אז הם קונים ספר"). השערות סומרות למחשבה אילו עסקים נפלאים אפשר היה לעשות עם אלף הנשים של המלך שלמה או עם האמבטיה של בת שבע.
במגבת הצבעונית שקנינו בשמונה אירו נראה הקולוסוס כמעט כמו אחד מנערי החוף. צעיר חסון ושרירי, לבוש רק באזור חלציים, שהתאמן קצת בחדר כושר ועכשיו יצא לנמל לתפוס בנות. העדויות היחידות ליותר מאלפיים שנות היסטוריה הן הקשת שהוא נושא על גבו והכתר המחודד שעל ראשו. משניהם לא קשה להתעלם.
מקובל היום לכנות את פסל החירות בכניסה לניו יורק כ"קולוסוס המודרני". איך יכולה הגברת החסודה הזו להתחרות בבחור מרודוס? הכתר שלהם אמנם דומה מאוד, אבל כפי שהסביר ניסירוס בטון המקצועי ביותר: "זה שהיא ממש עומדת שם וכל אחד יכול לראות אותה לא עושה טוב למכירת המזכרות שלה. אצלנו כל הרעיון הוא שאת הסמל של רודוס אפשר לראות רק בחנויות המזכרות, ולא בשום מקום אחר. המציאות תמיד קצת מאכזבת".