דיאטות בלי סיבה
כשנעמי וולף מדברת על "מיתוס היופי", למה היא בעצם מתכוונת?
כותרת המשנה של הספר היא "כיצד דימויים של יופי משמשים נגד נשים". וולף טוענת שמיתוס היופי הוא סדרה של כללים וקונוונציות שקובעים מהי אשה יפה. הם נולדו במוח של גברים מתוך ניסיון של גברים להגדיר את הגבריות שלהם ולהרחיק מהם את הנשיות, ומתוך רצון לדכא נשים. כדי לדעת שהכללים האלה הם תוצר גברי לא היה צריך לחכות לנעמי וולף.

אודרי הפבורן. בעלת מראה אלטרנטיבי למודל היופי של אלילות המין ההוליוודיות כמו מרילין מונרו ולנה טרנר

הפואנטה היא שהמיתוס נולד מתוך רצון לדכא נשים באופן קונקרטי.
המילה "לדכא" אולי נשמעת קשה, אבל היא מתארת מציאות. דיכוי זה מבנה חברתי, שמחזיק היררכיה, ומי שנמצא למטה מדוכא מתוך הגדרה. בבית הספר התלמיד מדוכא. זה דיכוי מאוד מבוקר, כי יש מערכת חוק, אבל הוא מובנה לתוך המערכת משום שבמדינות המודרניות האלימות היא ברשות המוסדות.
המדינה לקחה לעצמה מונופול על האלימות, היא אלימה בהיתר ורק לה מותר להיות אלימה. היא יכולה להעניש ולכלוא, והיא מפעילה את הדיכוי כדי לשמור על עצמה, על המבנה הקיים. כאזרחים אנחנו נותנים את הכוח הזה לממסד וממקמים את עצמנו כמדוכאים.
בחברה שלנו, שבה כמעט כל המוסדות הם גבריים ופטריארכליים, מופעל דיכוי כדי לשמור על המצב הזה. מיתוס היופי, לפיכך, הוא בעצם כללים של דיכוי חברתי שנוצרו כדי להחזיק את ההיררכיות הגבריות יציבות. כדי למלא אחר הכללים האלה, האשה צריכה לעבור סדרה של דיכויים, השפלות ואלימוּת. לעתים קרובות היא מפנימה אותם, כך שהיא מפעילה אותם על עצמה ברצון ובשמחה. כל הדברים האלה הם בנאליים כשלעצמם, אבל בספר וולף מפרקת את האמירות הכלליות לפרטים הכי קטנים, וזה הכוח שלו. היא תוקפת חזית אחר חזית של תחומי החיים והתרבות שלנו ומראה בפרוטרוט איך מיתוס היופי פועל.
ואיך הוא פועל?
מיתוס היופי הוא דינמי. תמיד יש מי שאומר: "עכשיו אופנתי נשים רזות ופעם היו שמנות, אז איך זה יכול להיות?". על כך אומרת וולף: מיתוס היופי משתנה. לכאורה, הוא מוכר דימוי של יופי על־זמני ואוניברסלי. אבל היופי הזה הוא לא על־זמני מכיוון שכל שינוי שמשפר את מעמדן או מצבן של נשים בחברה או בתרבות גורר איתו שינוי ועדכון של מיתוס היופי.
ניקח לדוגמה את יציאת נשים לעבודה. זה היה הישג מבחינת התנועות לשחרור האשה, והוא יצר חשש אדיר בחברה. וולף מראה איך מיתוס היופי התעדכן מיד: נשים שיוצאות לעבודה צריכות ללבוש בגדים יפים, "חליפות עבודה" לנשים. כלומר, את הכסף שהן מרוויחות הן צריכות להשקיע בחזרה בבגדים. חוץ מזה, כמובן, הן עדיין צריכות את בגדי הבית לעבודה בבית. לכאורה יש כאן הישג לנשים, ואז באים ולוקחים להן את השחרור הכלכלי, שהוא חלק מהותי מעניין היציאה לעבודה.
אבל גם גבר צריך את החליפה הנכונה והעניבה הנכונה וכולי.
כן, אבל הגבר ישתמש בחליפה ובעניבה באופנים שיותר תואמים את אורח החיים הרגיל שלו. כלומר, עבור הגבר זה תמיד היה קיים, ההכנסה שלו גבוהה יותר וכאילו מביאה את זה בחשבון. אשה, ולא משנה במה היא עובדת, כמעט אף פעם לא תוכל לבוא עם הבגד של הבית לעבודה.
וולף עושה השוואות בלתי פוסקות בין נשים לגברים, למשל בעניין ניתוחים פלסטיים. יש טענה שגם גברים עושים ניתוחים פלסטיים. אבל זה עניין של כמויות. חוץ מזה, גבר שהולך לעשות ניתוח פלסטי או להוריד שערות מאוד חושש מהסטיגמה של הנשיות. החברה עדיין תופסת את הטיפוח הגופני של הגבר כעניין נשי.
לגבר לא נעים אפילו לעשות דיאטה, הוא ישר צריך להתנצל שיש לו כולסטרול. אשה סתם עושה דיאטה. אפילו כשהיא מזיקה לעצמה היא עושה דיאטה – אנורקסיה כידוע זו תופעה נשית באופן כמעט אקסקלוסיבי. הטיפוח הגופני הגברי גם מזוהה הרבה פעמים עם הומוסקסואליות. כך שלא משנה אם גם גברים עושים ניתוחים פלסטיים. אין בזה עוצמה חברתית ותרבותית שיכולה לשנות את ההגדרות המגדריות. הם פשוט עושים משהו שאינו חלק מהמגדר שלהם.

תהיי יפה ותשתקי
איפה עוד אנחנו נתקלים במיתוס היופי בתרבות שלנו?
בכל מקום. רק תפתח טלוויזיה ותסתכל על פרסומות. הדבר הקשה הוא השימוש בנשים בתפקידים ממוגדרים באופן קיצוני. לדוגמה, תפקיד האמא: יש פרסומת שמראה בחור שמטייל במזרח ומתגעגע לאמא. הוא כמובן לא מתגעגע אליה סתם, הוא מתגעגע כי רוצים לפרסם איזה דבר מזון מהבית. על המוצר מופיעה באופן בולט פרה. בפרסומת הזאת האשה לא רק תקועה בתפקיד שלה כמאכילה ודואגת, צורת העריכה של הפרסומת גורמת לצופה לזהות את הגעגוע לפרה כגעגוע לאמא. בעיני זה מזעזע.
חוץ מזה נשים עדיין מופיעות בפרסומות בעיקר בענייני כביסה, ניקיון ומזון, וגם אם הן מופיעות כמופקדות על עסק, אז תמיד יהיה שם איזה יועץ גבר. וכמובן, יש בלי סוף פרסומות שמציגות מיניות נשית בצורה בוטה ואלימה. אם מדובר בפרסומת לתחתונים או לקרם גוף, אז ניחא, אפשר לקבל את

השחקנית לנה טרנר, 1950. בלונדינית, מלאת גזרה, זוהרת ופרובוקטיבית, מייצגת את מודל היופי ההוליוודי בשנות ה-40 וה-50

ההתפשטות. גם את זה אני לא מצדיקה, אבל קוראים לזה
Professional Qualification – כישור מקצועי – ואפשר להצדיק את זה משפטית. כמו שאם רוצים לפרסם בגדים, צריך אשה שהבגדים מונחים עליה טוב. במקרים כאלה אפשר לטעון שאפשר לפט מישהי שעלתה במשקל. אבל ההגדרה של יופי ככישור מקצועי הורחבה הרבה מעבר לגבולות הסביר.
קח לדוגמה קרייניות בטלוויזיה: איפה כרמית גיא? איפה שרי רז? אז לפעמים צומחות כוכבות יוצאות דופן, אבל תראה כמה עובדים על היופי שלהן! יופי של קריינית טלוויזיה הוא לא כישור מקצועי בעיני. זה לא מפריע לי שהיא יפה, אבל מה קורה כשהיא מזדקנת? אלו מקומות שדרישות היופי מפלות בין גברים לנשים באופן מאוד חזק ומאוד ברור.
דבר דומה קורה בפוליטיקה. כשפנינה רוזנבלום נכנסה בפעם הראשונה לעולם הפוליטי, אני זוכרת את כל ההשמצות, את כל המתנשאים – גם נשים – שאמרו עליה דברים בנוסח "מה לזאת בינינו". לדעתי ההשכלה שלה עולה על הממוצע של רוב חברי הכנסת והשרים שהיו לנו, ובלי קשר לזה, לפחות היא ניהלה עסק! היו לה קבלות טובות יותר מאשר להרבה אחרים. איך, למשל, נותנים לאדם שבא מעולם של ישיבות להיות ראש ועדת הכספים של מדינת ישראל? אני לא מזלזלת במקום שהוא בא ממנו, אבל אם מדברים על כישורים מקצועיים, את זה אין לו. פנינה רוזנבלום, לעומת זאת, הקימה עסק וניהלה אותו. בעצם כל אשה ניהלה לפחות עסק קטן אחד – את הבית שלה.
כלומר, מיתוס היופי יכול לעבוד נגד האשה גם כשהיא יפה?
בוודאי! מפני שאם היא יפה, היא טיפשה. זה חלק מהכללים, חלק מהדיכוי. וולף מביאה דוגמאות מדהימות לאופן התפקוד של מיתוס היופי בעבודה. היא מספרת, למשל, על בר בארצות הברית שבעליו החליטו להלביש את העובדים בו במדים אחידים. לגברים הביאו חליפה ועניבה ולנשים הביאו מין מחוך לוחץ. אחת העובדות הגישה תביעה משפטית בטענה שהבגד גרם לה לדימום פנימי באזור הצלעות ודרשה שיחליפו את המדים. ואתה יודע מה קרה? המעבידים ניצחו בבית המשפט. הם הוכיחו שלבישת המחוך היא דרישה מקצועית לגיטימית לעבודה כזאת.
בהמון מקומות אפשר לראות שאפילו כשהחקיקה נאורה, בית המשפט פוסק בצורה שמנוגדת לרוח החוק ותואמת את רוח מיתוס היופי. כפי שוולף מראה, בכל פעם מצאו בבית המשפט איזו נישת "יוצא מהכלל" לשים בה את המקרה והעמיסו על האשה עוד איזה אלמנט מתוך מיתוס היופי. משהו שגרם לה להתפטר, להסתפק במשכורת יותר נמוכה או להיות ממודרגת: קודם היית מגישת חדשות, עכשיו תהיי כתבת לענייני אופנה באמצע הלילה. בסופו של דבר מיתוס היופי מצריך נשים להשתעבד לו יותר ויותר. בכל פעם שהן משיגות משהו, הוא מחכה להן במקום אחר. המערכת הפטריארכלית כל הזמן שומרת על האיזונים: אתן מתקדמות לפה? נעצור אתכן פה. קיבלתן שחרור מזה? ניתן לכן קנס על זה. חדרתן? נשים עוד קיר זכוכית, עוד לבנים.

אין סולידריות
מה החברה מרוויחה?
כוח. הגישה של וולף היא מרקסיסטית: החברות הגדולות בעולם צריכות לשמור על שליטה. כוח הקנייה של נשים, מתברר, הוא מאוד גדול. הסיבה לכך היא גם המהפכה הפמיניסטית וגם העובדה שניהול משק הבית נותן בידי האשה החלטות. האשה בדרך כלל ממונה על קניית חומרי ניקוי ומצרכי מזון, שזה תקציב רציני מאוד. כך שכוח הקנייה של נשים הוא עצום, וצריך לנצל אותו. כדי לנצל אותו צריך לקבוע עבורן מה הן צריכות להיות ואז לספק להן את המוצרים שיעזרו להן לעשות זאת.
וולף מדגימה את זה בצורה מוחצת באמצעות עיתוני הנשים. היא טוענת שעיתוני הנשים היו יכולים להיות אחד הדברים המופלאים ביותר עבור נשים בעולם. אפשר היה לדמיין שנשים ישתמשו בעיתוני הנשים כדי להתאגד, הן היו יכולות לקבל דרכם אינפורמציה מהימנה על הפלות, הקטנה והגדלה של חזה, דיאטות, גידול ילדים. במקום זה, היא אומרת, התוכן של עיתוני הנשים נשלט על ידי המפרסמים.
מעבר לכך, הגישה המרקסיסטית של וולף מתבטאת באופן שהיא מתארת את הדינמיקה של מיתוס היופי. לכל תנועה קמה מיד תנועת נגד, שמביאה בחזרה לאותו מקום, שהוא בעצם מקום אחר־אך־דומה. אחר, כי המיתוס נראה בכל פעם אחרת: פעם רזה, פעם שמן, פעם עם ציצים, פעם בלי ציצים. בתקופה של קייט מוס, למשל, היה צריך להיות שטוח; היום – רק

קליסטה פלוקהארט מייצגת את מודל היופי של שנות התשעים. רזה מאוד, כמעט שטוחה. היא מכחישה שרזונה הוא תוצאה של הפרעות אכילה

השתלות. דומה, כי הוא דומה בדיכוי. הוא דומה במחיר שנשים משלמות בגללו: הוצאות כספיות, זמן, אבל לא רק זה.
וולף טוענת שמיתוס היופי מדכא את רוחן של הנשים, שבגלל מיתוס היופי נשים מתביישות בעצמן רוב הזמן, שונאות את עצמן, ולפיכך שונאות גם נשים אחרות. היא טוענת שמיתוס היופי משמש גם ל"הפרד ומשול": נשים מתרחקות מנשים אחרות, מיפות ובוודאי ממכוערות, והן רואות את הסבל שלהן כמשהו שאי אפשר לדבר עליו ברבים ובוודאי לא ליצור סביבו סולידריות.

לבנים וצעירים לנצח
איזה תהליך חברתי צריך לקרות בשביל להפוך את מה שמתואר בספר ללא רלוונטי?
המהפך שנדרש הוא כל כך עמוק, שאפשר להשוות אותו למהפך אבולוציוני בסדר גודל
של היעלמות כנפיים. היא דורשת שוויון מלא בין גברים לנשים. וולף שואפת להגיע למקום שבו אנחנו שונים, אבל באמת שתי גרסאות שונות של אותו דבר. המצב היום הוא שיש סטנדרט, דגם שלפיו קובעים מה זה אדם – שזה הגבר – ויש נגזרות.
אחת מהן היא נשים. רואים את זה בכל מקום. דוגמה טובה היא הציור שציירו לינדה וקרל סייגן, שנשלח לחלל בפיוניר 10. בציור הזה רואים גבר במבט מלפנים, ולצדו אשה קטנה יותר, כפופה, במבט מהצד. שניהם כמובן בלונדינים, לבנים וצעירים, ואלו עוד דברים שאפשר לומר על מיתוס היופי: הוא לבן או צעיר לנצח.
לעניין הגיל מתייחסת וולף בהרחבה. היא אומרת לנשים: שמחו בזקנתכן, התגאו בקמטים שעל פניכן, התגאו בשדיים המדולדלים שלכן, כי זו ההיסטוריה שלכן. זה אומר שילדתן, שהינקתן, שאתן כבר בנות חמישים או שישים ואתן מלומדות. אל תתחילו להרים ולסדר. בעצם זאת המהפכה שאני רוצה.
אבל איך עושים את זה? איך אני יכולה לשמוח בזה שאני מזדקנת? איך אני יכולה להסתכל בראי ולהגיד: זו ההיסטוריה שלך, יש פה עבר עשיר, אדם משכמו ומעלה, עם ניסיון וידע? איך אני יכולה כשבכל פעם שאני מסתכלת בראי אני אומרת: איך אני אמתח את הפרצוף הזה, במינימום כאב ובמינימום מחיר, ואני דוהרת לקליניקה? איך עושים את זה?
כאן אני לא רואה איך וולף תצליח. איך היא תפתה אותי ליהנות ממה שאני רואה במראה? היו כמה שנים שהתביישתי ללכת בלי שרוול בגלל מה שחשבתי על הזרועות שלי. רק לפני כמה שנים התחלתי להגיד לעצמי שלא אכפת לי. וזה דבר קטן, וולף רוצה שאני אעשה יותר. היא רוצה שנשים יאהבו אחת את השנייה ויעריצו אחת את השנייה, גם בגלל הגופות המשתנים והפרצופים המקומטים. וזה כל כך מסובך, גם אצל אשה כמוני, שמתקוממת נגד מיתוס היופי כל יום. הוא כל כך מופנם. זה השינוי שנדרש, ואני לא רואה אותו. אני לא באמת רואה איך דבר כזה קורה.

נעל עקב משנות החמישים. הסטילטו, עקב המחט, זכה לעדנה מחודשת לא מעט בזכות קארי ברדשו, גיבורת הסדרה "סקס והעיר הגדולה"

אם אני, כאשה בעלת קריירה, אם לארבעה, שאוהבת את מה שאני עושה ומרבה כוח במוסד שבו אני עובדת, מעבירה לפחות חמישים אחוז מזמני הערני במחשבות שקשורות במיתוס היופי, כגון מה אלבש, מה אוכל, איך להתאפר וכן הלאה – אז מה אני? אני עבד, ועבד טוב.
עבד עם מודעות.
זה הכי גרוע. בכל פעם שאני מתחילה דיאטה אני אומרת שזה בשביל הבריאות. אבל אחרי יומיים אני נגעלת מעצמי, מזה שאני בדיאטה, כי אני נורא בריאה. אני עושה בדיקות דם, אין לי כולסטרול. תראה מה נשים בריאות עושות לעצמן. לא אוכלות, לא נושמות, מכניסות רגל לתוך נעל שעינוי סיני זה כלום לידה. נשים משעבדות את גופן הבריא, היפה, הנשי, הבשל, המזדקן, למיתוס היופי. כדי לראות איך הן משועבדות, צריך רק להסתכל מסביב ולראות.

ממשיכות להילחם
יכול בכלל להיות מצב חברתי שהוא בלי דיכוי? כלומר, השאיפה להשתחרר מהמיתוס היא בכלל ריאלית?
אין מצב שהוא בלי דיכוי, אבל אני יכולה לשאוף לזה שהדיכוי יהיה מבוקר ושתהיה לי יכולת להשפיע על הבקרה הזאת. כשהמדינה דמוקרטית, יש לנו השפעה על הרשות המדכאת. במקרה של מיתוס היופי אני לא יכולה להשפיע על הדיכוי, בעיקר מפני שהמיתוס הוא לא בידי המדינה. כשהמדינה תחליט לקחת אחריות על המקומות שהפצת מיתוס היופי בהם ניתנת לשליטה, כמו הפרסומות, ישר יזדעקו אנשים להגנת "חופש הדיבור". אני בפירוש רוצה שהמדינה תתערב שם. אני בעד צנזורה על הדברים האלה. ברגע שזה יופנם, המדינה לא תצטרך להתערב יותר. אבל עד אז – בשביל זה היא שם. כי גם אם אני לא רואה איך מיתוס היופי נעלם, זה לא אומר שלא צריך להילחם בו בכל דרך אפשרית.

המודעות לחשיבות ההשכלה הגבוהה וכך גם המוטיבציה לשפר את מצב החינוך. משרד החינוך התחייב לצמצם בשנים הקרובות באופן דרמטי את שיעור האנאלפבתים, שעובד כיום על כשמונים אחוז, אבל יש בעיות תקציב ורוב בתי הספר הרוסים מפות ומדריכים מודפסים ליעד אפגניסטן, בהנחה לגולשי מסע אחר!

בחזרה לבית הספר
למרות הזהירות והספקנות, יש שינויים הבולטים לעין: כארבעים אחוז מהבנות (לעומת שמונים אחוז מהבנים) לומדות בבתי ספר. הן משלימות בגיל הנעורים חומר לימוד בסיסי שהיו אמורות ללמוד בילדות. נשים יוצאות לשוק העבודה והולכות לבדן ברחובות. ויש גם כתובת למהפכה: המשרד הממשלתי לענייני נשים.
במתחם הממשלתי המבוצר אני פוגש את נג'יבה שאריף, סגנית השרה לענייני נשים ואישיות מאוד מוכרת באפגניסטן. לשאריף קריירה מפוארת של כעשרים שנה, בהן היתה עיתונאית וקריינית בטלוויזיה האפגנית, קריירה שהופסקה רק לכאורה בתקופת שלטון הטאליבן. בשנים אלו עסקה שאריף בעבודה עיתונאית מחתרתית בהרי צפון אפגניסטן, בשיתוף הברית הצפונית הלוחמת של המנהיג המיתולוגי אחמד מסעוד.

עשרים נשים, חלוצות, מתכוננות לערב הגדול בבית הספר לטיפוח היופי, אחרי שלושה חודשי לימוד אינטנסיביים.

רק בתחילת אוקטובר 2003 זכתה שאריף במשרה היוקרתית החדשה, אחרי שקודמתה בתפקיד נאלצה להתפטר עקב התבטאויות ודרישות שנראו לנשיא המדינה מרחיקות לכת מדי. בהתאם לכך, שאריף מתבטאת בזהירות יתרה. אבל רוח קרב מורגשת בין השורות: "אחרי 25 שנות מלחמה, לא רק התשתיות באפגניסטן הרוסות, גם החברה האפגנית זקוקה לשיקום. לא קל להתגבר על דפוסי התנהגות שהשתרשו במהלך שנים כה רבות של דיכוי האשה. אני יודעת שהדרך עוד ארוכה, אבל יש גם תוצאות שאפשר להתגאות בהן".
רשימת המגבלות שהוסרו היא ארוכה. ההישג הגדול ביותר, לדבריה, הוא החזרת הנשים למוסדות ההשכלה. "סבלנו לא רק בגלל שמנעו מאיתנו את האפשרות ללמוד ולעבוד. המחשבה שלילדינו מצפה גורל דומה החרידה אותנו", היא נזכרת. זאת ועוד: משרדה פתח באחרונה לשכות ב־29 מתוך 32 מחוזות המדינה, והן מציעות אוזן קשבת לתלונות של נשים. תלונות על התעללות, התנכלויות ודיכוי מתנקזות למשרד בקאבול, ומופנות למשטרה, לבתי המשפט או לטיפול של עובדות סוציאליות. עובדות הלשכות מסייעות לנשים לרכוש השכלה ומקצוע ואף למצוא מקומות עבודה. "מטרתנו לעזור לנשים שלא יכלו להתפתח להשיג עצמאות כלכלית, שתשנה באופן מהותי את מעמדן במשפחה".
שינויים אלו לא תמיד מתקבלים בברכה בחברה הגברית המסורתית. שאריף מספרת על התנכלויות ומאבקים רבים, במיוחד במחוזות המרוחקים. גברים מתקשים להתרגל לאשה האפגנית החדשה, אבל "אנחנו נמשיך להיאבק ולא נוותר לרגע, למרות כל המכשולים שמערימים לנו בדרך. מנהיגי הדת והחמולות החמושות במחוזות השונים מנסים למנוע מאיתנו לצעוד קדימה. האמונה הדתית מושרשת בנו לא פחות מאשר בגברים, אבל המסורת הזאת גם גורמת לנו לא מעט בעיות", נפלטת לשאריף הערה מעט מסוכנת במדינה שנותרה מוסלמית אדוקה גם אחרי ימי הטאליבן.

סאייל לא מפחדת
עובדה חשובה, ששאריף בוחרת לא להתייחס אליה, קשורה למקורות המימון של פעולות משרדה, המבוססים על סיוע מבחוץ. אם וכאשר המערב יאבד עניין בנעשה באפגניסטן, הקופה הריקה והעמדות המסורתיות של הרוב הגברי בשלטון עלולות לשוב ולסכן את מעמדן השברירי גם כך של הנשים. "ברגע שהעולם ימתן את הלחץ, הממשל הנוכחי ידכא אותנו לא פחות משלטון הטאליבן", אומרת הלוחמת הוותיקה לזכויות נשים, נג'יה סאייל.

סאייל, בת ארבעים, הקדישה את חייה לחינוך נשים, וכיום היא מורה בכירה ביחידה להשכלה מקצועית לנשים בוגרות בבית הספר ג'מריאט (Jamaryat) שבקאבול. בימי הטאליבן היא ניהלה בביתה, תוך סיכון יומיומי של חייה, בית ספר מחתרתי, שבו למדו כעשר בנות. "יום אחד, באמצע השיעור, שמענו דפיקות בדלת. חיילי הטאליבן עמדו לתפוס אותי על חם ורצו לעצור אותי", היא מספרת. סאייל לא איבדה את העשתונות. בזריזות מתורגלת היטב החליפו הבנות את ספרי האנגלית ומחברות החשבון בספרי קוראן, וסאייל הסבירה לחיילים בערמומיות מחויבת המציאות שהיא מלמדת את יסודות האיסלאם. "זה הציל את חיי, והחיילים נסוגו מעט מבולבלים. אבל הפחד נשאר בלבנו בכל שיעור".
סאייל, אשה מפוקחת ולמודת ניסיון, יודעת שלא הכל השתפר מאז המהפך. השלטון החדש עדיין לא מספיק חזק, ועסוק רוב הזמן בהכנות לבחירות שתיערכנה בקיץ 2004. הכוח הרב לאומי מופקד רק על קאבול וכמעט לא מתערב במצב הבטחוני הרעוע בשאר מחוזות המדינה. "בניגוד לימי הטאליבן, כיום אנחנו חשופות לסכנות של שוד ואונס", היא אומרת. נשים רשאיות לצאת לבדן מן הבית, אבל סיבוב לילי בקאבול הוא סכנה ממשית, והליכה בלי כיסוי הבורקה ברחובות מזמינה הערות והצקות מאצ'ואיסטיות.
סאייל טוענת במרירות שהממשלה מתייחסת לזכויות הנשים כתרגיל ביחסי ציבור כלפי העולם: "במקרה הטוב קיבלנו עשרים אחוז מהזכויות המגיעות לנו. חוץ מכמה צעדים קוסמטיים, הכל נשאר במקומו. מדוע שלחו לנו גבר  לנהל את בית הספר לנשים, כאשר כישוריו היחידים הנחשבים בעיני השלטון כמתאימים לעבודה עם נשים הם גילו המופלג וחזותו השמנה? מדוע לא רואים נשים בתפקידים כאלו?".
למי שסבלה במהלך רוב שנות חייה מדיכוי מוחלט, צורם גם האיסור שחל עדיין על זמרות להופיע בטלוויזיה הלאומית. המלים הקשות שוטפות מפיה של אשה לוחמנית שאחרי ימי הטאליבן כבר לא חוששת מאף אחד: "אני יודעת שמלים כאלו עלולות לסכן את המשרה שלי, אבל מה יש לי כבר להפסיד? רוב הפקידים בממשלה בלאו הכי לא יודעים לקרוא עיתונים, ואם לא נזעק את האמת, לא נשתחרר לעולם".

מזכרות מרוסיה הסובייטית
האמת נמצאת כנראה אי שם בין התמונה הוורדרדה שמציירת סגנית השרה ובין המצב העגום שמתארת המורה סאייל. משרד החינוך התחייב לצמצם בשנים הקרובות באופן דרמטי את שיעור האנאלפבתים, שעומד כיום על כשמונים אחוז. אך גם כאן נתקל השלטון החדש בבעיות תקציב: רוב בתי הספר בעיר נהרסו עד היסוד, בעיקר במהלך מלחמת האזרחים של שנות התשעים של המאה הקודמת.
תלמידים מפלסים את דרכם לבית הספר דרך חורבות העיר, כדי ללמוד באוהלים או תחת כיפת השמים.

הריסות העיר הן גני השעשועים של הילדים, המפלסים את דרכם לבתי הספר דרך חורבות העיר, כדי ללמוד באוהלים או תחת כיפת השמים.

מכורח המציאות הוחלט על חופש גדול בשלושת חודשי החורף הקשה, שבו שלג כבד מכסה את העיר והטמפרטורות צונחות לעשרים מעלות מתחת לאפס. לתלמידים עם מזל, הלומדים בבתי ספר עם בניין מקורה, מציעים חוגים בחודשים אלו. אבל רוב התלמידים נשלחים הביתה. אחרי החורף הארוך רק חלק מהם יחזור ללמוד, כי בינתיים הורגלו לעזור בעבודות הבית או בפרנסתו בשוקי העיר. עבודת ילדים היא תופעה שכיחה לא רק בפריפריה, ואיש לא מתרגש ממנה.
ובכל זאת, המודעות לחשיבות ההשכלה גבוהה מאוד אצל רוב האנשים שפגשתי, והמוטיבציה לשפר את מצב החינוך היא גבוהה ביותר. דוגמה לנחישות לרכוש השכלה מצאתי גם באחד המקומות העצובים ביותר בקאבול, בית החולים וואזיר אכבר חאן. כאן טופלו
ב־15 השנים האחרונות כשישים אלף אפגנים שנפגעו מן המזכרת האכזרית שהכובשים הסובייטים השאירו במדינה אחרי נסיגתם ב־1989: עשרות מיליוני מוקשים. פינוים עלול להימשך שנות דור, ובינתיים הם גורמים לעשרות קורבנות בחודש.
חלק מהניצולים מגיעים ממחוזות רחוקים ומטופלים בבית החולים בקאבול. כעשרה אחוזים מהם ילדים מתחת לגיל 14. בשנים האחרונות פתח בית החולים את שעריו גם לנכים שנפגעו כתוצאה מרשלנות רפואית. התופעה המזעזעת שכיחה באפגניסטן: סטודנטים לרפואה לומדים מספרי לימוד לא מעודכנים, של שנות השישים של המאה הקודמת. אחדים מהם הופכים למרצים מיד עם תום הלימודים, ללא ניסיון מעשי כלשהו. ההשלכות הן חמורות: תוחלת החיים הממוצעת באפגניסטן היא כ־47 שנה; 14 אחוז מהלידות מסתיימות במות הילוד; 25 אחוז מהילדים מתים לפני שמלאו להם חמש.

כיסא הגלגלים של שאקיה

שאקיה מוחמד חאן, בת עשר. בגיל שנתיים קיבלה מרופא חובבן זריקה לשיכוך כאבים. הכאבים נשארו, אך התחושה ברגליה נעלמה. מאז נותרה משותקת. רק לפני חודש הגיעה לטיפול בבית החולים בקאבול.

בפרוזדור בית החולים אני פוגש את שאקיה מוחמד חאן, ילדה יפהפייה בת עשר ממחוז חוסט (Khost) הנידח. בגיל שנתיים קיבלה מרופא חובבן זריקה לא מתאימה לשיכוך כאבים. הכאבים נשארו, אך התחושה ברגליה נעלמה בהדרגה. מאז נותרה שאקיה משותקת. רק לפני כחודש הגיעה הילדה לטיפול בבית החולים בקאבול. "כל החיים שלי ישבתי בבית וחיכיתי שהאחים שלי ובנות דודי יחזרו מבית הספר כדי לשחק איתי", מספרת שאקיה בחיוך ביישני. "לכל מקום שרציתי להגיע, חיכיתי למבוגר שירים אותי. כיסא גלגלים ראיתי בפעם הראשונה כאן בבית החולים. אני מאוד רוצה ללמוד, אבל למשפחתי אין אמצעים לקניית כיסא גלגלים, ולכן אין לי אפשרות להגיע לבית הספר שבכפר השכן".
הסיפור של שאקיה אינו חריג והעוני הוא מראה שגרתי ברחובות קאבול. אבל ילדה זו נגעה ללבי וסיפורה לא הרפה ממני. למחרת חיפשתי עבורה כיסא גלגלים בחנות. מחירו היה שישים דולר. סכום פעוט בשביל לשנות לשאקיה את החיים. אבל כשהתייעצתי עם הרופאים, נאמר לי שכיסא הגלגלים עלול לגרום לה לאבד את הסיכוי האחרון ללכת יום אחד על רגליה. מוטב להמתין עם זה עוד קצת, אמרו.

העסק הפרטי של ביבי
לפני שעזבתי את קאבול, שבתי וביקרתי אצלה. היא נעשית אופטימית מיום ליום: "בפעם הראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי אני מרגישה מעט את הרגליים. אתה תראה, אני עוד אקום ואלך לבית הספר. ואז אלמד רפואה ואעבוד כאן בבית החולים".
חלום בר הגשמה בהחלט. יותר מתשעים אחוז מאנשי הצוות הרפואי המועסקים כאן הם פציינטים לשעבר, המשתקמים תוך כדי עבודה בבית החולים. המוטיבציה והמודעות לשיקום גבוהות כאן במיוחד: בית החולים לא רק דואג למורה פרטי לילדים שנפגעו, אלא

עוזר גם בחיפוש תעסוקה. קרן מיוחדת מעניקה הלוואות לרכישת ציוד, שבאמצעותו יכולים הנכים להקים עסקים קטנים ולפרנס את עצמם. כאלפיים נכים זכו בשנתיים האחרונות להלוואה של כמאתיים דולר לרכישת ציוד מקצועי. כדי להבטיח את יעילותו של הפרויקט, נעשה השיקום תחת פיקוח צמוד של צוות בית החולים.
אני מצטרף לסיור פיקוח עסקים עם אכבר בן ה־41, שעלה על מוקש לפני כעשרים שנה ואיבד את רגלו. הנכות לא מפריעה לו לרכוב על אופניים מדי יום כארבעים קילומטר ולפקח על כמאתיים נכים בעלי עסקים זעירים. אכבר לוקח אותי לביקור אצל משתקמת חדשה, שהצליחה להפתיע אפילו את הצוות הוותיק של בית החולים.
זוהי ביבי האבה פזאל בת ה־14, המשותקת בשתי רגליה. בימי הטאליבן לא למדה בבית הספר בגלל האיסור על בנות ללמוד. בית החולים שולח לה בחודשים האחרונים מורה פרטי (נכה, כמובן), המסייע לה להשלים חומר של כיתה ב'. אבל לימודים לא מספקים את ביבי. בעקשנות ובכושר שכנוע לא מבוטלים הצליחה הנערה הצעירה לקבל הלוואה להקמת עסק.
היא שכנעה את צוות השיקום שתוכל להתפרנס מעבודות תפירה ורקמה אפגניות. היום, לאחר שקיבלה מהם מכונת תפירה, מגהץ וחומרים נוספים, היא עובדת בביתה חמש שעות ביום, תורמת לפרנסת ביתה ובעיקר לשיקום העצמי שלה. במהלך כל השיחה ביבי המשיכה לעבוד, הסירה את עיניה רק פעם אחת ממכונת התפירה כדי לומר: "הכי אני אוהבת ללמוד חשבון. אבל כאשר אגדל, אהיה מורה לקוראן". כך יהיה, ללא ספק.

מכון יופי בלב קאבול
בקאבול, על שלושת מיליון תושביה, אין חיי לילה במובן המוכר לנו. בשנות השישים של המאה הקודמת טיילו ברחוב דרלמאן שבמערב העיר, בין בתי קפה וחנויות, אלה לצד אלה נשים בלבוש מיני אופנתי ונשים מכוסות בורקה. מי שמבקר ברחוב כיום צריך עיניים של ארכיאולוג כדי לדמיין זאת. המלחמה החריבה הכל. עתה נראים בתי חומר רוסיים, פליטים גרים במבנים מחוררים, בתי קפה וחנויות כמעט אין, מבית הקולנוע המפואר נותרו חורבות בלבד. רחובות העיר העמוסים במהלך היום הופכים בלילות לנחלתם של שודדים. תושבי קאבול מעדיפים להתבצר בבתיהם.

רחובות קאבול העמוסים במהלך היום הופכים בלילות לנחלתם של שודדים. תושבי העיר מעדיפים להתבצר בבתיהם

ובכל זאת, באחד הערבים יצאתי לבלות. הוזמנתי לאירוע המסמל בעיני את השינוי שחל בחיי הנשים של קאבול – טקס הסיום לקורס הראשון בבית הספר לטיפוח היופי. שמירה קפדנית של חיילי הכוח הרב לאומי מחוץ לבניין הדגישה את העובדה שכאן לא חוששים רק משודדים. האירוע הוא סטירת לחי לנצים המוסלמים, שאינם רואים בעין יפה את שחרור הנשים. האירוע מנוגד לתפיסה הדתית של רוב התושבים, ולכן החשש מתגובה אלימה בהחלט מוצדק.
אחרי בדיקה קפדנית הרשו לי להיכנס למכון היופי החדש במתחם המשרד הממשלתי לענייני נשים. הניגוד בין הרחובות שמחוץ לבניין למכון היופי המעוצב היטב לא יכול היה להיות גדול יותר. עשרים נשים, חלוצות, מתכוננות לערב הגדול אחרי שלושה חודשי לימוד אינטנסיביים. אחדות מהן יושבות מול מראות גדולות, מאפרות ומסרקות אחת את השנייה בחדר ששולט בו ניחוח בושם צרפתי. אחרות מתרוצצות בהתרגשות בין העמדות, מתווכחות על טיבם של סוגי שמפו וג'ל. תמונה של מה בכך בכל חברה מערבית, אבל סממן מובהק לשינוי נועז במדינה מוסלמית אדוקה כמו אפגניסטן. רק הבורקות של הסטודנטיות, התלויות בפינת החדר, מזכירות שאנחנו לא בפריז: ליתר ביטחון מעדיפות הסטודנטיות להיכנס ולצאת מן המכון בכיסוי המסורתי.
דבי, ספרית־על מניו יורק, עבדה בשנה האחרונה ימים כלילות כדי להבטיח את הצלחת הפרויקט, המכונה "יופי ללא גבולות". "בנות אלה לא רק למדו כאן מקצוע", היא אומרת, "המכון מהווה גשר בין מצבן של הנשים היום למקום שאליו הן רוצות להגיע בעתיד". בתחילת הלימודים, רבות מהסטודנטיות לא ידעו להחזיק מסרק או מספריים. בודדות ידעו לקרוא ולכתוב. אף אחת מהן לא החסירה יום מהלימודים וכולן השקיעו את נשמתן. דבי גאה בהישג המרשים: "מבחינתי, כל אחת מהן היא כוכבת בפני עצמה ומהווה עתה דוגמה לנשים אחרות. לדעתי, החינוך הוא המפתח לשינוי. רק הוא יכול להוציא את נשות אפגניסטן מהמעגל האינסופי של עוני הגורר דיכוי שגורר שוב עוני".

פליטים מפקיסטן שהגיעו לא מזמן למחנה של סוכנות האו"ם לפליטים מחוץ לקאבול. במסגרת ועידת בון, שקבעה בחורף 2001 את הקווים המנחים לעיצובה של אפגינסטן החדשה, ניתנה תשומת לב מיוחדת למימוש זכויות הנשים. הדרך למימוש ההתחייבויות, שהשלטון קיבל על עצמו תחת לחץ בינלאומי מאסיבי, עדיין ארוכה

גבר ליברלי נוסח אפגניסטן
הגברים טרם הפנימו את המהפך שמתחולל במדינה. נסרודין – המתורגמן, הנהג והמארח הנאמן שלי, שבלעדיו הייתי אבוד בעיר – הוא בעל דעות פתוחות יחסית לגבר האפגני הממוצע. אבל אפילו הוא לא מבין לעומק את מניעי הנשים במאבקן לחירות. "כמובן שזה טוב שנשים יכולות לעבוד", הוא אומר, "אבל אשתי לא צריכה את זה. אני מרוויח מספיק כסף, והיא יכולה להרשות לעצמה לשבת בבית ולא לעבוד". ליברליזם נוסח אפגניסטן.
דרך ארוכה מצפה לחברה האפגנית המשתקמת, על כ־29 מיליון תושביה, ותוצאות המהפכה ממש לא מובטחות. שערי הדמוקרטיה נפתחים באיטיות, אך עלולים להיסגר במהירות ובטריקה קולנית: תנועת הטאליבן רחוקה מלהיות מנוצחת והיא בונה את כוחה מחדש במחוזות שבדרום־מזרח המדינה. חמולות חמושות מסרבות לפרוק את נשקן ושולטות בצפון המדינה. בהיעדר אפשרויות פרנסה אחרות, גידול אופיום הוא עדיין מקור ההכנסה העיקרי של החקלאים. אזורים רבים במדינה הם הספקים העיקריים של הסם למערב. כשמונים אחוז מהאופיום בשוק האירופאי, למשל, בא מכאן. גם הסכסוכים האתניים לא נשכחו. הם רק מחכים להזדמנות לפרוץ מחדש, ברגע שתצטמצם המעורבות הצבאית של הכוח הרב לאומי. יחד עם זאת, בימים אלה נרקמת חוקה ראשונה למדינה ובחירות דמוקרטיות ראשונות מתוכננות לקיץ 2004. המדינה כולה, על גבריה ונשיה, עומדת על פרשת דרכים.