על הקיר מעל שולחני תלויה מפת עולם משונה שמושכת את תשומת לבו של המתבונן. משהו בה לא מסתדר עם המפה שכבר צרובה בראשינו. מבט בוחן יותר מגלה שהעולם בו הפוך. העולם הישן עם אפריקה אירופה ואסיה נמצא בצד השמאלי של המפה, ויבשת אמריקה בצד הימני של המפה. במרכז מפת העולם המשונה הזאת נמצא כתם כחול גדול שהוא האוקיינוס השקט. אותו אוקיינוס שבמפות הרגילות נדחק לשוליים מימין ומשמאל ומאבד שם את חשיבותו.

במבט זום אין על האוקיינוס הכחול מפוזרות מאות נקודות זעירות בגודל ראש סיכה. אלו הם האיים הפולינזים. כל כך רחוקים, זנוחים ונידחים בקצה השני של העולם.

האוקיינוס השקט. במפות הוא נדחק לצדדים ונראה זניח | צילום: אמיר בן גרא

סיפורו של אי הפסחא המסתורי
לפני שנים ספורות הגשמתי חלום ילדות שנולד מעיון באנציקלופדיה תרבות, שהיתה מקור המידע היחיד באותם ימים ממנו אפשר היה להכיר את העולם. לאחר שלושה ימי טיסות נחתתי עם קבוצה ראשונה של מטיילים באי הפסחא המסתורי, אותו אי שמאות רבות של פסלי ראש ענקיים מעטרים את חופיו, חלקם עומדים ניצבים בגאווה מול חופי האי, אחרים שוכבים נפולים על צדם, אחרים נעזבו במהלך חציבתם ממחצבות אבן. פגשנו את המדריכים הפולינזיים אמילו וג'ון ובמשך שלושה ימים יצאנו איתם לגלות את סיפורו של האי.

על קירות הר געש באי הפסחא | צילום: רונן רז

הביקור שלנו התחיל בחוף אנאקנה בצפון האי, מקום הנחיתה של המתיישבים הראשונים שהגיעו ממרחבי האוקיינוס על גבי סירות קאנו, ובראשם המלך הוטו מטואה. זהו גם אתר ארכיאולוגי מרשים. ראינו את חמשת פסלי המואיי הראשונים שלנו, ואת הפסל הבודד לצידם. ראינו את יסודות בית הקאנו הראשון ששימש את בני האצולה ושרידים של תנורי בישול.

פסלי מואיי באי הפסחא | צילום: גילי חסקין

הפלגה בסירות קאנו עם משוטים היתה הדרך של העם הפולינזי לתור את העולם ולחפש אחר מקום להתיישב בו ולמצוא את קיומו. לפני אלפי שנים יצאו אבות העם מחופי דרום מזרח סין וטייוואן, ומאז הגיעו דרך מרחבי האוקיינוס ההודי עד למדגסקר, ודרך אינסוף מי האוקיינוס השקט אל מאות האיים הוולקניים הזעירים שבולטים ממנו, מהוואי בצפון אל ניו זילנד שבדרום, מאיי טהיטי, בורה בורה ושאר איי פולינזיה הצרפתית אל פאתי האוקיינוס השקט ואי הפסחא מול חופי צ'ילה ודרום אמריקה. שם, באוקיינוס השקט, והרחוק והנידח לטעמנו, היה גם מרכז העולם שלהם.

אתר המחצבה של הר הגעש ראנו ראראקו, מקום היווצרותם של כאלף פסלי המואיי | צילום: רונן רז

מהו מרכז העולם?
המשכנו אל החוף הסמוך ואל אתר אהו-טה-פיטו-קורה ("טבור העולם"), אתר אשר קיבל את שמו בשל הסלע המגנטי המעוגל בשלמות הנמצא בו. האגדות מספרות שסלע זה הובא למקום בידי המלך ובני משפחתו מאזור איי המרקיז, לאחר מסע ימי ממושך. באותו ביקור הופתעתי לראות שהפולינזים החשיבו את המקום הנידח הזה בשולי המפות כמרכז העולם.

גלי האוקיינוס נשברים על סלעים באי הפסחא | צילום: שאטרסטוק

נסענו אל אתר המחצבה של הר הגעש ראנו ראראקו, המכתש הוולקני שבו שימש למחצבה ומקום היוולדם של כאלף פסלי המואיי מתוכם כ-397 ממוקמים בראנו ראראקו וסביבותיו. הלכנו לאורך השביל המוביל אל פנים הלוע, וצפינו בפסלי מואיי ואגם מים מתוקים. פסלים שנעזבו ונשברו במהלך גרירתם מהלוע פזורים במקום. פסלי ענק מכסים את מדרונות הר הגעש, וראינו אותם בשלבים השונים של היווצרותם: תחילה כגילופים המתהווים מהסלע, משם לתנוחת עמידה, לשכיבה עם הפנים כלפי מטה על הארץ, ועד לעמידה מחדש על הפלטפורמה המיועדת להם. מואיי אחד בלתי גמור, הנקרא אל-גיגנטה נמדד באורך של כ-22 מטר.

בין פסלי המואי יש כאלה המגיעים לגודל של יותר מ-20 מ' | צילום: רונן רז

המשכנו לאהו טונגאריקי, אתר ליד הים המציג את אוסף המואיי הגדול ביותר על האי ובו 15 פסלים, כאשר אחד מבין הפסלים מגיע לגודל כ-7 מטר. פסל הענק נופץ בידי גל צונאמי בשנת 1960, אך מאז שופץ והוחזר למצבו המקורי, ועדיין מחזיק בכוח משיכה מיסטי עבור אלו הצופים בו.

רמז לגורל העולם
אחד הביקורים המרשימים באי התחיל במערת אנא-קאי טאנגטה הפתוחה לים ששימשה כמפלט ומסתור בתקופה של המלחמה בין השבטים. במקום תצורות סלע מרהיבות, ציורי קיר של פולחן איש הציפור, וגלים צלולים המתנפצים לקראת פתח המערה.

האי של איש הציפור | צילום: רונן רז

המשכנו לסיור אל הכפר הטקסי העתיק אורונגו, הנצמד לקצה האי מעל מצוק תלול. בזמנים קדומים, פה היה מקום ההתרחשות של טקס הביצים המסורתי, אירוע שנתי שבאמצעותו נבחר המנהיג הרוחני של האי. במקום יש צבר סלעים המעוטר בפטרוגליפים המאנישים את טנגאטה מאנו (איש הציפור), ואת האל מאקה-מאקה.

מלון מדהים מול הים בקצה העולם או -שמא במרכזו? אי הפסחא | צילום: רונן רז

לאט לאט נחשף בפנינו הסיפור העצוב להדהים של אנשי האי שנלכדו על אי קטן בסוף העולם (או שמא במרכזו), משאבי הטבע שהידלדלו, המזון שהתמעט, והמלחמה הקשה שהתפתחה בין המשפחות שרק מספר דורות לפני כן היו משפחה אחת שכולם נולדו מהמנהיג הראשון הוטו מטואה. מלחמה על המעט שעוד נותר באי לספק את צרכי התושבים, מלחמת הישרדות שבה הגיעו כנראה לאכול איש את בשר רעהו. ועם הסיפור הקשה עברה בנו צמרמורת, האם זהו מיקרו קוסמוס זעיר בעולמנו שמרמז שלשם צועד גם עולמנו הגדול שמדלדל את משאביו מבלי לחשוב על העתיד? ובמקום לשנס מותניים ולאחד כוחות ומוחות למען עתיד טוב ובטוח, אנו עסוקים בלהשמיד אלו את אלו, מבלי להבין שכך נביא לאבדון של כולנו?

אפשר להתרשם מגודלם של פסלי המואיי אם משווים אותם למטיילים העומדים ביניהם | צילום: רונן רז

ביום האחרון לפני שעזבנו את האי ביקרנו בכנסיית הנגה-רואה והצטרפנו אל המיסה של יום ראשון. הכנסייה מלאה במאמינים, צ'יליאנים ופולינזים כאחד. שירים מלווים בתופים גיטרות ואוקוללה, כלי המיתרים הפולינזי. לאחר התפילה ירדנו אל החוף והלכנו לאורכו בין בימות פולחן "אהו" ופסלי מואיי ששופצו ושוחזרו למקומם.

לפני שנכנסנו לעיירה משך את תשומת לבי בית קברות מקומי וציורי. נעמדנו ליד קבר מקושט בשתי גיטרות ויוקללה. לאחר מספר דקות הגיעו אל הקבר אישה אירופאית יפה ובתה. הן היו אלמנתו ובתו של זמר רוק מקומי שניסה להחיות את המוזיקה הפולינזית בעולם המודרני. בסופו של דבר, העולם היה חזק ממנו, הוא נפל לשכרות וסמים קשים, ומת בצעירותו מבלי להשלים את פרויקט חייו אותו רק החל ליצור.

הכותב במשרדו, על הקיר תלויה מפת העולם שבה האוקיינוס השקט נמצא במרכז

כאשר חזרתי לביתי ולמשרד הטיולים שלי, הבאתי איתי מזכרת קטנה מאיי פולינזיה – את אותה מפת עולם משונה, שהיבשות המוכרות בו החליפו את מקומם הקבוע והנוח, ואל המרכז גלש אותו כתם אוקיינוס שהפך להיות קרוב לליבי, וכל נקודה זעירה בו הומה אל תוך תוכי.

סרטון על טיול באי הפסחא, באדיבות אקו טיולי שטח:

צילום תמונה פותחת: אמיר בן גרא

אי הפסחא (מסומן בחץ) בלב האוקיינוס השקט:

הפוסט האוקיינוס השקט – מרכז העולם הפולינזי הופיע ראשון במסע אחר

מתחתי את רגלי במטוס הנוח להפליא של חברת LAN הצ'יליאנית. חשתי דגדוג מוכר ונעים של סקרנות, התרגשות ממפגש עם מקום חדש. התבוננתי מהחלון אל אי קטן, נקודה חומה בתוך הכחול האינסופי של האוקיינוס. אי הפסחא (Easter Island), בדרך לשום מקום, אחד הקודקודים של המשולש הפולינזי – שני הקודקודים אחרים הם ניו זילנד והוואי, כשביניהם מפרידים 40 מיליון קמ"ר של ים כחול, זרוע אלפי נקודות חומות של איים, איונים שוניות אלמוגים.

אי הפסחא הוא המקום המבודד ביותר בעולם הראוי למגורי אדם. הוא נמצא 3,703 ק"מ ממערב לאמריקה הדרומית, כשבינו ובין האי המיושב הקרוב אליו מפרידים 1,819 ק"מ. נזכרתי בדבריו של פייר לוטי, סופר ויורד ים צרפתי, שכתב בשנת 1872: "בלב האוקיינוס הענק, באזור שאיש טרם עבר, נמצא אי מבודד ומסתורי; אין אדמה בקרבתו, במרחק של 800 ליגות לכל כיוון, רק ריק ומרחב סביבו. האי זרוע פסלים גבוהים ומפלצתיים, מעשיו של גזע נעלם, שעברו הוא תעלומה בלתי פתורה".

פסלי האבן העצומים הם האטרקציה המרכזית באי, אבל בהחלט לא היחידה

האירופאי הראשון שהגיע לאי היה הנוסע ההולנדי יקוב רוגבן, במסגרת חיפושיו אחרי טרה אוסטראליס, אותה יבשת דרומית אגדית, שהיתה אמורה להיות משקל נגד לאירו-אסיה. כיוון שהגיע לכאן ביום ראשון של חג הפסחא, כך כונה האי מאז ועד היום.

התעלומה העיקרית הקשורה לאי הפסחא היא אופן יצירתם של המואי (Moai), פסלי הענק, שמשקלם עשרות טונות ואף יותר. לא פחות מסקרן הוא אופן הובלתם למרחקים של עד עשרה קילומטרים מהמחצבה הענקית והצבתם על במות מוגבהות, כשעל ראשם מונח גוש אבן גדול, שאף הוא שוקל כמה טונות. הדבר מפתיע במיוחד לאור העובדה שלתושבים לא היו כלי עבודה ממתכת והטכנולוגיה שלהם היתה פרימיטיבית ביותר. בנוסף, טרם פוענח הכתב הייחודי שבו השתמשו התושבים. חידה נוספת קשורה לאסון האקולוגי שפקד את האי, והסיבות לאסון החברתי-דמוגרפי שפקד את דייריו.

טבור העולם
על איי הפסחא שמעתי עוד כשהייתי בן 14. הספר "מרכבות האלים" היה אז פופולרי מאוד, ומחברו, אריך פון דניקן, שהיה להוט להוכיח את קיומם של מבקרים מכוכב אחר בעולמנו, השתמש, בין היתר, בפסלים המוזרים הפזורים באיי הפסחא לביסוס התיזה האזוטרית שלו. עוד טען דניקן, שהגילופים האמנותיים בסלע (פטרוגליפים) המפוזרים ברחבי האי נעשו באמצעות קרני לייזר. לימים הוקע דניקן כהוזה ואחר כך כרמאי, אבל לרבות מהשאלות שהציג עדיין לא נמצאה תשובה.

על ראשיהם של כמה מהפסלים באי יש מעין כתרים מאבן אדומה

אנטואן המתין לי מחוץ לשדה התעופה וכרך סביב צווארי זר פרחים. "ברוך הבא לפסחא", הכריזה אשתו לוליטה טוקי בשפת ראפה נוי (Rapa Nui). ראפה נוי הוא השם שהמקומיים קוראים לאי, לעצמם ולשפתם. זהו שם חדש יחסית, שניתן רק ב-1863. עד אז כינו הילידים את האי בשם טה פיטו או טה הנואה (Te Pito O Te Henua), שפירושו "טבור העולם".

האי מונה כ-45,00 תושבים, מחציתם ממוצא פולינזי. רבים מהתושבים מעורבים, ורואים את עצמם חלק מצ'ילה, שסיפחה את האי ב-1883, כחלק מהמוטיבציות המסחריות שלה עם מזרח אסיה. אנשים לא מעטים, כמו אנטואן, דיברו איתי בהתלהבות על כור ההיתוך המקומי. עם הזמן גיליתי שהמציאות מורכבת יותר.

בשעת בוקר יצאתי לשוק המקומי, שם מוכרים החוואים מפרי עמלם. בולטים במיוחד הבטטות ומינים שונים של תפוחי אדמה, אננס ריחני ואבטיחים ענקיים, שאין כמותם למתיקות. רבים מהתושבים בריאי בשר, כמו מרבית הפולינזים, שהולעטו בשימורי בשר שפיזרו האמריקאים בתום מלחמת העולם השנייה. פה ושם ראיתי נערות יפות, שהזכירו מעט את הציורים של גוגן.

שוק מקומי. טעמם של האבטיחים הענקיים מתוק להפליא

צורתו של האי משולשת. אורכו המרבי 23 ק"מ, רוחבו 11 ק"מ ושטחו 164 קמ"ר. הנוף הוא בעיקר של גבעות בעלות שיפועים מתונים, זרוע חרוטים געשיים ומישורי לבה. אי הפסחא נוצר על ידי שלוש התפרצויות געשיות מקרקע האוקיינוס, בשלושת קודקודי האי. בנוסף, יש כאן עוד כ-70 לועות געשיים, כולם כבויים. ההתפרצות האחרונה אירעה לפני יותר מ-10,000 שנה, הרבה לפני שבואם של התושבים הראשונים.

האי התברך באקלים נוח, בין היתר בזכות מיקומו הסוב-טרופי (27 מעלות מדרום לקו המשווה) והקרקע הוולקנית הפורייה. לכאורה, זהו צירוף היאה לגן עדן, אולם, למרבה ההפתעה והצער, כאשר הגיע לכאן האירופאי הראשון, יקוב רוגביין, הוא לא פגש גן עדן סוב-טרופי, אלא רק ערבות עשב. הגבוהים בעצים ובשיחים לא הגיעו לגובה של שלושה מטרים. במקום לא חיו בעלי חיים גדולים מחרקים, אף לא מין אחד של עטלף, עוף יבשה, חילזון או לטאה, וחיות הבית היחידות היו תרנגולות. רשמיו הראשונים אינם מתארים גן עדן, אלא ארץ שוממה. יושבי האי שפגש רוגביין היו מבודדים לחלוטין, לא מודעים לקיומם של אנשים אחרים. מאז ביקורו ההיסטורי ועד היום, לא מצאו החוקרים ולו רמז לקיומם של קשרים בין יושבי אי הפסחא לבין העולם החיצון: מחוץ לאי טרם נמצא מוצר או אבן שמקורם בו, ובאי טרם נחשף פריט שיכול היה להגיע מבחוץ.

אחת הדרכים המוצלחות לטייל באי היא על גבו של סוס

מסע בעקבות יוצרי הפסלים
יצאתי לשוטט בג'יפ מקרטע אל הר הגעש Ranokao. ללועו הענק יש צורה עגולה להפליא, קוטרו ק"מ וחצי והוא סימן הנוף הבולט ביותר באי. שביל צר מתוח על פני שפת הלוע, מתחתיו נפער נופו הקסום של הלוע, המוצף בחלקו מים ומוקף צמחיה ירוקה רעננה, כשבשמיו מרחפים בזים. מעברו השני, גולש ההר במדרון תלול אל הים שסלעי ענק מבצבצים ממנו. באתר הארכיאולוגי שבקצה האי בנויים בתים עגולים, שתושביהם צפו אל המרחב הימי כולו. במקום ששימש כנראה כמקדש נותרו ציורי סלע מוזרים. מכאן החל המסע שלי בעקבות תושביו הקדומים של האי, יוצרי הפסלים.

בניגוד לתיאוריה המפורסמת של תור היירדאל, סבורים מרבית החוקרים, ארכיאולוגים ובלשנים, שתושבי אי הפסחא לא הגיעו אליו מדרום אמריקה אלא מאיי מרקיז (Marquesas) שבפולינזיה הצרפתית, מרחק אלפי קילומטרים משם. הם הגיעו הנה, בין המאות השישית לתשיעית, בסירות קטנות או ברפסודות דמויות קונטיקי, שדגמים שלהן מוצגים במוזיאון המקומי. לפי מספר הפסלים וגודלם, האוכלוסייה במקום מנתה אלפי אנשים. מה קרה להם? יתרה מכך, המשאבים פזורים על פני האי: האבן המתאימה ביותר לייצור הפסלים נחצבה ברנו ראראקו בצפון-מזרח האי; האבן האדומה, ששימשה לכתרים הגדולים שעיטרו כמה מדמויות האבן, נחצבה בפונה פאו, בדרום-מערב האי; מרבית כלי האבן לגילוף יוצרו באריי, שבצפון-מערב האי; האדמות החקלאיות הטובות ביותר שכנו בדרום האי ובצפונו, ואזורי הדיג הטובים ביותר – לאורך החופים בצפון ובמערב. כדי להפיק את כל אלו ולהפיצם נדרש סדר חברתי וארגון ברמה גבוהה. כיצד יכול היה סדר חברתי כזה להתפתח בנוף כה שומם? ומדוע קרס?

בדידות מזהרת. כ-1,800 ק"מ מפרידים בין אי הפסחא לאי המיושב הקרוב ביותר

תעלומה נוספת האופפת את האי קשורה לדרך בה הגיעו אליו המתיישבים הראשונים. נוסף על המרחק העצום שבין קבוצת איי מרקיז לאי הפסחא, כיוון הרוח על פי רוב הוא ממזרח למערב, דבר שחייב את הפולינזים לשוט נגד הרוח. הספנים האמיצים הללו, שהיטיבו לנווט לפי גורמי השמים ולהילחם בגלי הענק של האוקיינוס, הביאו עמם את כל מה שהיו צריכים כדי להקים חברה חדשה: אנשים, כלי עבודה ובעלי חיים. למרבה הצער, הם הביאו גם חולדות, שחוללו שמות בצמחייה.

היערות שנעלמו
האי אליו הגיעו נראה היה שונה מכפי שהוא היום. כיום רוב האי הוא ערבות עשב, אך בעבר, טרם בוא האדם, היה רובו מיוער. היערות רחבי העלים הסוב-טרופיים אינם קיימים עוד, אבל מחקרים פליאו-בוטניים מעידים כי האי היה מיוער בעבר, עם מגוון של עצים, שיחים, שרכים ועשבים.

כאמור, הקרקע הוולקנית של אי הפסחא פורייה והאי התברך באקלים נוח, אולם האוכלוסייה לא השכילה לנצל את גן העדן שאליו נקלעה. עם הגעתם של המהגרים הפולינזים החל תהליך בירוא היער – מן הסתם לצורכי הסקה (בחורף קר כאן למדי) ולעבודות הבנייה המסיביות. הקמת פסלי הענק האיצה את התהליך. המואי נהפכו סמל סטטוס של הקבוצות באי, שהתחרו ביניהן בבניית פסלים בממדים גדלים והולכים. עוד ועוד חקלאים, דייגים ובעלי מלאכה גויסו לסייע בחציבה ובהעברת הפסלים למקומם.

אגם בלועו של הר געש. באי פזורים כ-70 לועות געשיים, כולם כבויים

הם ניצלו יתר על המידה את העצים כמשאב, ואלה לא הצליחו להשתקם ולהתחדש. התמונה הכוללת המצטיירת באי הפסחא היא הדוגמה הקיצונית ביותר להשמדת יערות באזור האוקיינוס השקט, ואחת הקיצוניות בעולם כולו: היער נעלם כליל, וכל מיני העצים, לפחות 16 מינים, נכחדו. סופם של בעלי החיים היה עגום לא פחות: ללא יוצא מן הכלל, נמחו כל מיני עופות היבשה שחיו באי. מושבותיהם של כמחצית ממיני עופות הים שקיננו באי הפסחא נשמדו. גם הרכיכות נוצלו יתר על המידה: חלזונות הים הגדולים התמעטו ואנשים נאלצו להסתפק בחלזונות ים קטנים יותר. עצמות הדולפינים נעלמו מאתרי הפסולת באופן פתאומי בערך בשנת 1500 – בלי העצים ששימשו לייצור סירות הקנו הגדולות, לא היה עוד אפשר לצאת ללב ים כדי לצוד אותם.

המאה ה-15 ציינה לא רק את אחריתו של הדקל המקומי, אלא גם את סופו של היער כולו. הקץ קרב ככל שביראו המתיישבים את היער כדי לפנות מקום לגינות, וגדעו עצים כדי לייצר סירות קנו, להוביל פסלים ולהבעיר אש, ככל שהחולדות כרסמו את הזרעים, וקרוב לוודאי שגם ככל שנידלדלו אוכלוסיות הציפורים שהאביקו את פרחי העצים ופיזרו את פירותיהם. מה שהתרחש באי הפסחא הוא אחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר להשחתת יער – היער איננו, ומרבית מיני העצים שצמחו בו נכחדו.

היערות שנעלמו מהאי פינו מקום לערבות עשב, כמעט ללא עצים

עקירת היערות הובילה לסחף אדמות והאי הפך בתהליך מהיר למדי לערבת עשב, כפי שהוא נראה כיום. המהגרים הפולינזים, שהיו במקור ימאים מוכשרים, נהגו לבנות סירות מעץ שבהן הפליגו אל הים כדי לצוד דולפינים. המחסור בעצים מנע את בניית הסירות ובכך נמנע מהתושבים מקור מזון עיקרי. את העופות שבעבר חיו באי, הם צדו עד תום. חוסר היכולת לבנות סירות ניתק את האי סופית מכל קשר עם אוכלוסייה אחרת, עד המפגש ב-5 באפריל 1722 עם האירופים הראשונים.

מאות פסלים בגדלים שונים
לאורך הכבישים המעטים של האי פזורים אתרים ארכיאולוגיים קטנים ובהם נראות במות לא גמורות וכפרים חרבים, שבתיהם הפרימיטיביים למראה, עומדים בסתירה ליכולת הטכנולוגית הגבוהה שהפגינו בוניהם בפסלים ובתבליטים. אולי הם לא היו אותם אנשים? במקומות אחרים יש אבנים הנראות כגלגלי ענק, שלא ברור למה נועדו, אך אף הן מעידות על יכולת טכנולוגית גבוהה.

באי פזורים יותר מ-1,200 בתי אבן עגולים, שהיה צריך להיכנס אליהם בזחילה. באתר אהו וינאפו (Ahu Vinapu) שבחצי האי אורנגו (Orongo) נראות חומות שנבנו ללא שימוש במלט, על ידי סיתות של סלעים בגדלים שונים כך שיתאימו זה לזה באופן מדויק. הבנייה, שדומה לה ניתן למצוא רק בתרבות האינקה של פרו, היא עוד דוגמה ליכולות הגבוהות במלאכת האבן שהפגינו תושביו הקדומים של האי.

במקומות שונים באי אפשר לראות אבנים מסותתות, שלא ברור למה נועדו

תבליטים מגולפים על סלע (פטרוגליפים) מצויים בכל מקום שבו יש משטחי סלע מתאימים. המקומות המועדפים הם משטחי לבה חלקים או משטחים חלקים על גבי סלעי בזלת. רוב האתרים מצויים לאורך החופים, ולעתים קרובות הפטרוגליפים הם חלק מאתרי פולחן. כמה מבימות הפסלים בנויות מאבני בזלת מסותתות באלגנטיות ועליהן ציורי סלע מסתוריים. נושאי התרבות הזאת התאפיינו גם בכתב הירוגליפי הקרוי רונגו-רונגו (Rongo-Rongo), שלא פוענח עד היום. אולם האטרקציה עיקרית היא המואי, הפסלים הענקיים. בימים הקרובים יצאתי למסע בעקבותיהם ברכב, ברגל, על גבו של סוס ובצלילה מתחת למים.

קרוב ל-800 פסלים נחצבו בהר הגעש ראנו רארקאו, מתוכם 288 הובלו בהצלחה והועמדו על הבימות המצויות לאורך כל חופי האי. יש פסלים בגדלים שונים – הפסל הגדול ביותר מצוי עדיין במחצבה, ולו הושלם היה גובהו 21 מטר ומשקלו כ-270 טון. הפסל הגדול ביותר העומד הוא בגובה של כ-10 מטר ושוקל 80 טון, אך בממוצע רוב הפסלים הם בגובה של ארבעה מטרים. במרבית המקרים הפסלים הם מונוליתיים, כלומר חצובים מסלע בודד, ולחלקם כיפת סלע נוספת המכונה פוקאו, המכסה את ראשם – מעין "פאה" גלילית מאבן אדמדמה. הפאות הגדולות ביותר שוקלות כ-12 טון.

צבעי השקיעה משמשים רקע קסום לפסלים המסתוריים

הפסלים הקדומים היו קטנים וקוויהם מחוספסים, אך ככל שהתקדמה היכולת הטכנולוגית של החוצבים, כך הם הלכו והתפתחו. על אף שנוטים לתאר את הפסלים כראשים, למרבית המואי יש כתפיים, זרועות וגוף, שבמשך השנים כוסו בעפר. הפסלים מתארים חצי גוף עליון של גבר, שאת ראשו עוטרות אוזניים ארוכות. לכל הפסלים אף ישר, "יווני" כמעט, נחיריים בולטים ועיניים מודגשות. בכמה מהם קושטו העיניים באלמוגים. בכול פעם שמנהיג באחד הכפרים היה מת, היו קרוביו חוצבים מואי במחצבות של ראנו רקאו, ומעבירים אותו בדרך כלשהי אל כפרו, למקום בו יוכל להשקיף על צאצאיו. ילידי האי האמינו שהפסלים ילכדו את ה"מאנה", הכוחות העל-טבעיים של המנהיג. הם האמינו ששמירת המאנה של המנהיגים על האי תוביל לתוצאות חיוביות: הגשם יירד בעתו והיבול יהיה גדול.

הפסלים הוצבו על בימות אבן מיוחדות המכונות אהו (Ahu) – כמה מהפסלים צופים אל הים, אולי כדי להגן מפולש אפשרי, אך מרביתם מסתכלים פנימה, אל יושבי האי, כשגבם אל הים. הפסלים נחצבו בעזרת נקרים מאבן, שאלפים מהם עדיין מפוזרים באזור המחצבה. אין יודעים בוודאות את מטרתם, וקיימות תיאוריות רבות מדוע נוצרו, אך אין ספק כי שימשו למטרות הקשורות בפולחן הדתי. התיאוריה המקובלת ביותר היא שהפסלים מייצגים את האבות הקדומים (כמצבות לקברים), מייצגים אנשים חשובים שחיו בזמן הפיסול ואף היו סמלי מעמד משפחתיים או טוטם. קרוב לוודאי שהחציבה היתה יקרה, בשל הזמן הנדרש לה ובשל הצורך לגרור את הפסלים למרחק רב. נראה שבני האי נלכדו במערבולת של תחרות שלוחת רסן, כשכל קבוצה מנסה לגבור על יריבותיה במפגני עושר ועוצמה, בדומה לפרעונים במצרים, שהתחרו זה בזה בגודל הפירמידות שהקימו (ואולי גם כמו אילי ההון של ימינו, המפגינים את עושרם בבניית בתים מפוארים).

יתכן שהפסלים מייצגים את האבות הקדמונים או שהיו סמלי מעמד משפחתיים

מי יהיה איש הציפור?
הר הגעש רנו קאו, שבדרום מערב האי, צופה אל כמה איונים קטנים המבצבצים ממי האוקיינוס. זה היה הדבר הראשון שראיתי באי. נסעתי בדרך עפר, עצרתי בצד הדרך, מבלי שיהיה אפילו רמז למה שעומד להתגלות כעבור 150 מ'. לפתע פערה האדמה את פיה ולמרגלותי התגלה לוע געשי מושלם, מוצף מים בחלקו ועטור צמחיה מרשימה. הנוף, יפה ככל שיהיה, הוא רק רקע לעניין האמיתי. על שפתו החיצונית של הלוע בנויים בתים עגולים ונמוכים, הפונים לכיוון הים. האתר, הקרוי גם "כפרם של אנשי הציפור", הוא אחד החשובים והמסתוריים באי, הגם שאין בו פסלים גדולים. הריינג'ר העובד כאן טוען שמכאן יצאו השליחים מדי שנה, בדרכם להפוך לטנגטה מאנו, איש הציפור.

התמוטטות הסדר הישן והמצוקה הובילו להיחלשותו של המלך שנקרא אריקי ולהתחזקותם של מנהיגי השבטים. מדי שנה בחרו מנהיגים אלו נציג מכל שבט, שהיה צריך לשחות לאיון מוטו נוי (Motu Nui) , שנמצא כשני קילומטרים מהחוף, כדי להביא משם ביצה של שחפית כהה – עוף ים בעל זנב ממוזלג, המקנן בצוקים ונקרא בפי אנשי האי מאנוטארה (Manutara). הראשון ששב ובידו ביצה הוכתר כ"איש הציפור" ולמשך שנה שלט על המשאבים של האי לטובת שבטו. רוב המוטיבים של הפטרוגליפים ברחבי האתר הם של בעלי חיים, ובולטת ביניהם דמותו של איש הציפור. המסורת המוזרה הזאת, התקיימה עד בוא האירופאים הראשונים.

חופי האי. כיצד הגיעו למקום המבודד הזה התושבים המקוריים ומאין באו?

תרבות הראפה נוי באה אל קיצה
שנת 1862 תיזכר לדראון עולם בהיסטוריה של האי. בשנה הזו, טוענים היסטוריונים ואנתרופולוגים, תרבות הראפה נוי באה אל קיצה. פרו, שהוציאה את העבדות מחוץ לחוק בשנות ה-50, נזקקה נואשות לעבודה זולה. הפתרון שמצאו הוביל לחיסול תרבות הראפה נוי. יזמים פרואנים שלחו כמה משלחות לאוקיינוס השקט כדי להביא משם כוח עבודה זול, אך אי הפסחא נחשב למקור הטוב ביותר, הן משום קרבתו היחסית לחוף הדרום אמריקאי ומשום שתושביו לא היו תחת חסות של מדינה אחרת. כאלפיים תושבים נחטפו, כולל לא מעט מנהיגים ואנשים משכילים שידעו לקרוא את לוחות הרונגו-רונגו. קמה צעקה בינלאומית, אבל זה היה מאוחר מדי. רבים מבני האי מתו בדרכם לפרו ורק בודדים שבו לארצם. כמה מהם היו נגועים באבעבועות שחורות וחיש קל פרצה מגיפה באי. ב-1866 נוסד באי מיסיון קתולי. בעוד שחפצים שימושיים רבים של הראפה נוי נשמרו הודות למיסיונרים, אמונתם העתיקה אבדה, כולל המסורת של תחרות איש הציפור.

בשנת 1864 דיווח המיסיונר אז'ן אירו במכתב לממונה עליו כי הוא ראה "בכל הבתים" באי הפסחא מאות לוחיות עץ ומוטות חקוקים באלפי סמלים הירוגליפיים. שנתיים אחר כך אותר רק קומץ מהם. רובם נשרפו, הוחבאו או שימשו לבנייה. הכתב, שקיבל את השם רונגו-רונגו (שמשמעותו, ככל הנראה, "שלום-שלום") הוא הכתב המקורי היחידי באוקיאניה שלפני המאה העשרים. כל הניסיונות לפענח כתב זה לא צלחו, אם כי מדי פעם מתפרסמים מאמרים של בלשנים הטוענים כי הצליחו. הכתב פותח כנראה כתוצאה מהמפגש עם הספרדים בשנת 1770. נראה כי עצם הכתיבה קסמה לילידים ותוך זמן קצר הם המציאו כתב משל עצמם, עשוי מציורים (הירוגליפים). הידע נשמר במשך שלושה דורות, ואז נעלם.

מתרחצים בים. רבים מהתושבים חשים אי נחת מהריבונות הצ'יליאנית

ב-1883 ניצחה צ'ילה את פרו ובוליביה במלחמתה באוקיינוס השקט והחלה לחפש לאן אפשר להתרחב. ב-9 בספטמבר 1888 החתימו הצ'ילנים את המלך אטאמו טקנה על מסמך בספרדית, ממנו הבין רק את המילים "הגנה" ו"ידידות", אך למעשה היה זה הסכם סיפוח של האי לצ'ילה. התרמית הזאת היא הבסיס לחוסר הנחת המופגן שחשים מקומיים רבים כלפי הריבונות הצ'יליאנית.

איך מטיילים ומה רואים?
אי הפסחא אינו מצטיין בנוף מרהיב, למעט הר הגעש רנו קאו, שמראהו יפהפה. טיול רגלי נוסף הוא טיפוס לא קשה אל הפסגה הגבוהה באי, של הר הגעש ראנו ארוי (Rano Aroi). מגובה 510 מ' נשקף האי כולו. הנוף הכללי הוא של לועות געשיים קטנים וצוקים הנופלים אל הים. דרכי עפר מובילות את המטייל בקלות רבה לפסלים בודדים או לכאלו הניצבים בשורה, כמו צופים למקום לא ידוע – לעתים אל האוקיינוס ולעתים אל תוך האי. ל-Tahai מגיעים הרומנטיקנים בעת השקיעה כדי לראות קובץ פסלים שבגבם נצבעים השמים בגווני כתום, ל-Anu Tongariki נוהרים מטיילים חרוצים כדי לראות את הפסלים על רקע צבעי הזריחה המרהיבים.

בלב שונית האלמוגים שוכב לו פסל ענק, שמור להפליא

הריכוז הגדול ביותר של פסלים נמצא ב-Ranu Raraku, על מדרונו של הר געש במרכז האי. במקום לוע ובו אגם, אך גם כאן את ההצגה גונבים הפסלים, הפזורים במלוא הדרם על דופן ההר, אחד מהם, חציבתו נפסקה באמצע.

אפשר לטייל באי בג'יפ, ברגל, באופניים וכדאי שלא להחמיץ רכיבה על סוסים. באחד הבקרים יצאתי לצלול בריף האלמוגים שממערב לאי. בכול הנוגע לעולם החי התת מימי, התאכזבתי מעט. ניתן היה לצפות ליותר מאי פולינזי, אולם נראו שם עוגנים שכוסו באלמוגים, ואפילו פסל ענק, שמסיבה לא ברורה שקע במעמקים. במוזיאון הקטן ניתן לראות דגמים של הסירות הפולינזיות, שחותריהם מן הסתם הם אלו שבנו את האי, או שמא היו אלו אנשים אחרים לגמרי, שהגיע ממקום ומזמן אחר. המסתורין בעינו עומד והשאלה הזאת, כמו רבות אחרות הקשורות במקום הזה, נותרה לא פתורה.

מפת אי הפסחא:

אתר הבית של גילי חסקין – www.gilihaskin.com

הפוסט מסתורי אי הפסחא הופיע ראשון במסע אחר

הכלבים נבחו עת ארוכה עד שטוואנה סלמון, לבוש בפריאו (Pareu) צבעוני – הבגד הפולינזי המסורתי – ומקושט בחגורות עלים, ירד במדרגות הבקתה לקבל את פנינו. הבקתה שלמרגלות המצוקים הכהים של האי היתה מוקפת גן רחב ידיים של דקלי קוקוס. רוח הערב הביאה עימה ריחות של פרחי היביסקוס, לימונית־בר ווניל. הצללים התעבו, דהו והפכו ללילה טרופי כחול, מעוטר בכוכבים הבהירים של הים הדרומי. הנופים האלה, שתוארו בספריו של הסופר האנגלי לואיס סטיבנסון ובציורים של הצייר הצרפתי פול גוגן, הוציאו מוניטין ל"איי גן העדן" ומשכו לאיזור נוסעים והרפתקנים. לכן, כמו רבים מתושבי האי טהיטי (Tahiti) שבפולינזיה הצרפתית (French Polynesia), זורם בעורקיו של סלמון דם מעורב. הוא נושא שם משפחה שקיבל מאחד מאבותיו, שהיה יהודי. אביו היה נורווגי. אבל הצ'יף הקשיש מקפיד על גינוני מלכות, כי מצד אימו הטהיטית הוא נצר למשפחת המלוכה של האי. "לפניהם עמד גבר, שעורו הבהיק כנחושת קלל. למותניו חגר כפות דקלים, וכל גופו היה מכוסה בכתובת קעקע", מתאר אריך קסטנר את הצ'יף הפולינזי בספרו "שלושים וחמישה במאי". הספר, שנכתב בשנות השלושים כסיפור ילדים, היה למעשה סאטירה מושחזת היטב על הדימויים האקזוטיים של האדם הלבן. בעת שנכתבו שורות אלה ידעו כולם כי אמנות הקעקועים של הילידים באיי הדרום נשכחה ואבדה. בעשור האחרון, במסגרת החיפוש אחר שורשיהם, חוללו סלמון ועמיתיו, האמנים המקעקעים ששמרו על מיומנותם בסתר, תחייה של המסורת העתיקה. בזכותם, שוב מקשטים כיום הסמלים המסורתיים, הכתובים בעור, פולינזים רבים, מחופי הזהב של הוואי ועד לקרחוני ניו־זילנד. בגדי הפאר של משפחות האצולה סיפורי המיתולוגיה, שפת המאוהי (Maohi), הדגמים הסמליים על גבי אריגי הטפה (Tapa) ודגמי הקעקועים הם רק חלק מהעדויות למוצאם המשותף של הפולינזים. ארכיאולוגים, בלשנים ואנתרופולוגים סבורים כי הם הגיעו מדרום־מזרח אסיה. לפני אלפיים שנה הפליגו אבותיהם למסעות שיט נועזים בסירות קאנו, שנשאו אותם לכל חלקי האוקיינוס השקט, המשתרע על פני שליש מכדור הארץ. הם היו המגלים הראשונים בהיסטוריה, יורדי ים ונווטים מוכשרים, שעשו דרכם בנתיבי ים בלתי נודעים, על פי השמש והכוכבים, דפוסי מפות ומדריכים מודפסים ליעד איי קוק, בהנחה לגולשי מסע אחר! צ'יף סלמון, מגדולי המקעקעים בני זמננו בפולינזיה, שהחזיר את האמנות המסורתית לטהיטי. אחד מאבותיו היה יהודי, אביו היה נורווגי ומצד אימו הטהיטית הוא נצר למשפחת המלוכה של האי הגלים, צורות העננים ומעוף הציפורים. במהלך מסעותיהם יישבו את הטריטוריה האחרונה עלי אדמות שנכבשה על ידי האדם. תוך כמה מאות שנים בלבד השמיעו בכל רחבי הים הדרומי את תרועת הקונכייה, הכרוז המסורתי, המשלבת בצליליה את הרוח הנושבת ואת המים האינסופיים. הפולינזים הפכו לאדוניה של גלקסיה בת עשרות אלפי איים, הפזורים ככוכבים על פני "המשולש הפולינזי": במרכזו טהיטי, שבקבוצת איי החברה (Society Islands), בקצהו הצפוני איי הוואי, בדרומו ניו־זילנד ובמזרחו האי המבודד ביותר בעולם – אי הפסחא (Easter Island). במסעות ההגירה הללו הם הביאו אל איי הדרום אגוזי קוקוס, זרעי עץ לחם, שורש טארו (Taro), חזירים ותרנגולות – צמחים ובעלי חיים שהפכו לבסיס כלכלתם. קונכיות נדירות ונוצות צבעוניות של ציפורים טרופיות שימשו אותם לקישוט וכאמצעי תשלום. הם סגדו לרוחות ולכוחות טבע בעלי עוצמה, ושמרו על מערכת של איסורים פולחניים – טאבו (Tapu או Taboo) – שהיו קשורים לבעלי חיים ולמקומות מקודשים. כוהנים שהפליגו בין האיים ניהלו את הפסטיבלים הדתיים. במקדשים תחת כיפת השמים הם הציבו את הטיקי (Tiki), צלמי האלים, וליוו את טקסי הפולחן שלהם בשירה ובריקודים. החברה הפולינזית נשלטה על ידי ראשי שבטים, שפיקדו על צי ענק של סירות קאנו וריכזו בידיהם עושר רב. משערים כי מסורת הקעקועים נולדה בקרב מעמד זה של משפחות האצולה. בשפת המאוהי, המלה לכתובת קעקע היא "טה טאטו" (Ta tatau), כצלילי הטפיחות של מכשירי הדיקור המסורתיים. בטקסי חניכה ובגרות, שהיו כרוכים בסבל רב ונמשכו כמה חודשים, קעקעו על עורם של המתבגרים את סמלי המשפחה והשבט. כתובות הקעקע היו מקודשות ושימשו גם כקמיעות. הדגמים הגיאומטריים המשולבים בעיטורי צמחייה, אלים ובעלי חיים הגנו על בעליהם מרוחות רעות וממזל ביש. באקלים הטרופי החם, על עורם של אנשים עירומים או לבושים בפריאו בלבד, היו הקעקועים בגדי הפאר של העילית החברתית. בספרה "טהיטי בעת העתיקה", מתארת ההיסטוריונית טיורה הנרי מלבושי קעקועים שקישטו את בני משפחת הצ'יף  ושמונה סוגים של כתובות קעקע שעיטרו את הכוהנים, על פי מעמדם. לעיטורי העור, שהעידו על ייחוס אבות וגם על כוח סבל ואומץ, היתה חשיבות אסתטית והם נחשבו גורמי משיכה אירוטיים. כשהגיע קפטן ג'יימס קוק לאיי הדרום, בשלהי המאה ה־18, היו רוב תושבי פולינזיה מקועקעים. מהאיורים של חוקרי הטבע שהצטרפו למסעותיו אפשר ללמוד שהיו הבדלים בסגנון הקעקועים גם בין המינים: הגברים קעקעו את רוב חלקי גופם, הנשים – רק חלקים מסוימים. הקעקועים על שפתיה, ירכיה ושדיה של אשה נעשו בטרם כלולותיה. וויליאם אליס, מאנשי צוותו של קפטן קוק, תיאר טקס בגרות של נערה בת טהיטי: "לאחר מספר שעות היה הכאב כה גדול, ודמעותיה כה רבות, עד כי נדרשו איומים וכוחן של כל חברותיה כדי למנוע ממנה לעזוב את המקום". גבר שהיה פורש מהטקס היה ממיט על עצמו קלון, וספק אם היה מתחתן. בטהיטי ובאיי סמואה (Samoa) נהגו הגברים לקעקע את רגליהם, אחוריהם וגבם. במקומות אחרים, במיוחד באיי המרקיזה (Marquesas), נהגו לקעקע את כל הגוף וגם את הפנים. דגמים של קעקועי פנים, המכונים מוֹקוֹ (Moko), עיטרו צ'יפים מאיי הוואי ופסחא, ומאוּרים לוחמים בני ניו־זילנד. פגישת פסגה בגן עדן במאה ה־19 הגיעו לדרום ספינות מסחר מאירופה, ואיתן מחלות שהכחידו קרוב למחצית מילידי "איי גן העדן". בעקבות הסוחרים, שבאו לנצל את משאבי הטבע שלהם, באו המיסיונרים, שביקשו את נשמתם. הם הרסו את מקדשיהם ואסרו על השירה, הריקוד והקעקועים. "בחשכה של טה פו (Te po), הלילה הקדמון, הסתתר טוהו (Tohu), אל הקעקועים, יוצר הדגמים המורכבים והססגוניים של הדגים, וחיכה בסבלנות לשיר שוב את שירו. היו כאלה ששמעו את קולו", כותבת טיאה הירשון, תושבת טהיטי, בספרה "קעקועים", המתעד את התחייה של אמנות ציורי העור המקומית. בביתו של טוואנה סלמון נפגשו במהלך חופשת הפסחא שלושה אנשים ששמעו את קולו של האל הקדמון. נסענו 23 אלף קילומטרים כדי לפגוש אותם. במרפסת הבקתה ישבו המארח, טוואנה סלמון, שהחזיר את אמנות הקעקועים לטהיטי; סולאפה פאולו, מקעקע בעל מוניטין מהאי סמואה; ואיניה טיילור, אמן קעקועים מאורי מניו־זילנד. היתה זו פגישת פסגה של גדולי המקעקעים בני זמננו בפולינזיה. בעבר מילא אמן הקעקועים תפקיד פולחני וחברתי חשוב. הוא היה בעל מעמד דגמים של קעקועי פנים, המכונים מוֹקוֹ (Moko), עיטרו בעבר צ'יפים מאיי הוואי ומאי הפסחא ובעיקר מאוּרים לוחמים בני ניו-זילנד. כיום, במסגרת עירוב הסגנונות ונדידת הרעיונות, הם הגיעו גם לטהיטי גבוה וזכה לתגמול נדיב: כשהוזמן לבצע את טקסי הבגרות או לחדש את צבעי הקעקועים, העניקו לו ולצוות עוזריו מגורים ומזון משובח. שכרו היה משולם בחזירים, יריעות טפה העשויות סיבי עץ דקים כנייר, ראשי אַלות וטובין אחרים. סלמון ועמיתיו, לעומת זאת, עברו דרך ארוכה עד שהתחילו לעסוק בגלוי באמנותם וזכו בהכרה. "שנים רבות זה היה לא חוקי. במקומות רבים גם היתה תדמית שלילית לאנשים מקועקעים", הסביר טיילור. סלמון, שנולד בטהיטי וילדותו עברה עליו בארצות־הברית ובחוגי האצולה של הוואי, היה מקועקע בדגמים מסורתיים כבר מנעוריו. לאחר מכן, ככוריאוגרף ומנהל אמנותי של להקת מחול פולינזית, ערך מסעות מחקר ללימוד המקורות של תרבויות הים הדרומי. "הייתי עשיר, מפורסם, חבר של גדולי עולם", הוא סיפר, "אבל עזבתי הכל. היה לי חלום – לחדש את אמנות הקעקועים". כשחזר לטהיטי, בראשית שנות השמונים, הפך לרוח החיה בשחזור של פסטיבלים מסורתיים. לאחד האירועים הזמין אמני קעקועים מאיי סמואה, שבהם נשמרה המורשת. המפגש המחודש של הקהל עם האמנות האבודה עורר התלהבות רבה. טוואנה, בעל ידע תיאורטי שהעניקו לו מוצאו המלכותי ומחקריו, למד מהאמנים הסמואים את שיטות העבודה. מאז קעקע מאות אנשים והעמיד דור של תלמידים. סולאפה פאולו, בעבר מורה בקולג' קתולי, הוא בן לשושלת של מקעקעים מסורתיים מסמואה, שהחליט להקדיש את חייו לסמלים המעניקים לבני עמו תחושת זהות וגאווה. הוא מתגורר כיום בניו־זילנד וחוזר מדי פעם אל מולדתו, לקעקע גברים צעירים המגיעים מכל רחבי האי ומקהילות של מהגרים מחוצה לו. כמו סלמון, משתמש פאולו במסרקי דיקור העשויים שיני חזיר שהושחזו היטב והושרו בדיו המורכבת מאפר ומצמחים. מתכון הדיו הוא סודי, משתנה מאמן לאמן ובהתאם לצמחייה, ועל כן צבעי הקעקועים מגוונים – כחול, ירוק ושחור. למרות הקשר האמיץ שלהם למורשת העבר, הם לא מתחילים את הדיקור בתפילה לאל טוהו, הם אינם מגבילים את מלאכת הקעקוע לעונה שבין אוקטובר לינואר, כפי שנהגו האמנים הקדומים, ושניהם יודעים להשתמש גם במחט חשמלית. טיילור, הצעיר שבחבורה, אפילו מעדיף את המחט. האמן המאורי, שהיה מעצב סרטים, הגיע לעיסוקו בעקבות עיצוב הסרט הניו־זילנדי עטור הפרסים "פעם היו לוחמים". לדבריו, הוא לא היה צריך מחקרים רבים על מנת לצבוע את גופם של שחקני הסרט בדגמים המסורתיים: "הדגמים האלה אינם איזו אמנות עתיקה – זה אנחנו! אפילו סבתא שלי עוד היתה מקועקעת. כשהייתי בתעשיית הסרטים, לא חשבתי שאהיה לאמן קעקועים. אבל הבנתי שהאמנות הזו חשובה יותר. היא התחייבות לשמר את הזהות ואת התרבות שלנו". כיום, הוא בעל הסטודיו היחיד בעולם לקעקועים מאוריים. היהלום האחרון בכתר האימפריה טיאה הירשון, מוציאה לאור ומפיקת מוסיקה, היא אחת מהאינטלקטואלים והאמנים המקומיים שהתחנכו בתרבות צרפתית והתחילו לחפש בשלהי שנות השבעים את זהותם ואת שורשיהם הפולינזיים. כשחזר סלמון לטהיטי, נחוש בדעתו להחזיר לפולינזיה הצרפתית את אמנות הקעקועים, נסעו הירשון ובעלה איתו ועם טאווה, רקדן מלהקתו, לסמואה. הם חזרו מעוטרים בכתובות קעקע, אשר הפכו לאופנה לאחר שסלמון הזמין את האמנים שהכירו בסמואה לפסטיבל האמנויות המסורתיות בטהיטי. היתה זו מהפכה, מפני שעד אז הכירו תושבי טהיטי רק את דגמי הקעקועים בשוק של פאפיטה, טהיטי. ברחובות הראשיים ובשכונות הקטנות, בחנויות ממזוגות ובשווקים ההומים – בכל מקום בטהיטי פועלים כיום אמני קעקועים המערביים, שנחשבו חלק מעולמם של אנשי השוליים. בתחילה היתה הירשון האשה היחידה בחברת מכריה שהיתה מקושטת בעיטורי עור. נשים, יותר מגברים, חששו מהדימוי שייחסה החברה הבורגנית לקעקועים. עם הזמן, הלכו בעקבותיה רבות מחברותיה. "ניסיתי להראות שהתופעה התרבותית הזו, החיפוש אחר הזהות הפולינזית ושימוש בקעקועים מסורתיים, חוצה מעמדות חברתיים", אמרה. היא ישבה בגן שבחצר ביתה ("לאחר שתעברו את הגשר, ליד השלט 'סכנה, עיקול בכביש', יש כמה עצי בננות ושער עץ אדום"). אשה יפה, בהירת עור ושיער, במשקפיים עם מסגרת מוזהבת, לבושה בפריאו ומעוטרת ברצועות קעקועים על פרק ידה, וקעקוע לטאה על גב כף רגלה. ספרה של הירשון, "קעקועים", שפורסם בתחילת שנות התשעים, הוא הראשון שהוקדש לנושא. עד שראה אור, היתה אמנות הקעקועים הלכה שבעל־פה. המקורות המעטים שעמדו לרשות האמנים ולקוחותיהם היו תיאורי הנוסעים הראשונים ומחקר אנתרופולוגי שנערך באיי המרקיזה. "תחיית האמנות העתיקה היתה מלווה בהתפרצות של כוחות יצירה", היא מספרת. "אנשים שִחזרו דגמים, ערבבו סמלים, יצרו עיטורים. שפה חדשה נולדה. בתחילה היו הקעקועים הצהרה על זהות, אבל עד מהרה הם הפכו גם להצהרה פוליטית". הילדים, שעד לפני 20 שנה הוכו בסרגל על קצות אצבעותיהם בבית הספר אם העזו לדבר בטהיטית, בגרו, ועתה הם רוצים להשתחרר מהחסות הצרפתית. אבל הצרפתים, כמו שהסבירו לי נופשים באי מורייה (Moorea), מתייחסים לפולינזיה הצרפתית לא רק כיהלום האחרון שנותר מכתר האימפריה, אלא כחלק מצרפת. מבט במפת הים הדרומי מלמד שמעורבים כאן גם אינטרסים מעשיים: השליטה בפולינזיה ובשני מחוזות נוספים בים הדרומי העניקה לצרפתים השפעה כלכלית ואסטרטגית בשטח הגדול משטחה של מערב אירופה כולה (ראו "מסע אחר" 9), והפכה את צרפת לכוח השני בחשיבותו באוקיינוס השקט, אחרי ארצות־הברית. למרות היחס הדו־ערכי של תושבי המקום לצרפת, שמקורו בחינוך ובשפה הצרפתית, ובעיקר בתלות הכלכלית, צוברות בשנים האחרונות מפלגות העצמאות קולות רבים של מצביעים. בבחירות האחרונות שנערכו בטהיטי הן זכו ב־11 מתוך 41 המושבים באספת הנבחרים האזורית. הירשון, פעילה פוליטית בתנועה הקוראת לעצמאות, סבורה שההצלחה של המפלגות האלה היא תוצאה של שינוי תרבותי וגיבוש הזהות המקומית, וכי "סיפורם של הקעקועים הוא חלק מהתחייה של התרבות הפולינזית". סנפירי כריש וקעקועי MTV ברחובות הראשיים ובשכונות הקטנות, בחנויות ממוזגות ובשווקים ההומים – בכל מקום בטהיטי פועלים כיום אמני קעקועים. "בקרו תחילה את היורשים, האחים סלמון, אחייניו של טוואנה", הציעה הירשון. הסטודיו של ארומה ומאנו סלמון, "היורשים", נמצא בעיר פאפיטה (Papeete), סולאפה פאולו, בן לשושלת של מקעקעים מסורתיים מסמואה, יודע להשתמש במחט חשמלית, אבל עובד גם בכלים מסורתיים: מסרקי דיקור העשויים שיני חזיר שהושחזו היטב והושרו בדיו המורכבת מאפר ומצמחים בדירה של בית מגורים בשדרות פומארה, בין מסעדות היוקרה של הטיילת. מוסיקה מחרישת אוזניים ופסלי טיקי עשויים גבס מקבלים את פני הלקוחות והמבקרים. הרבה חברים יש להם, לאחים סלמון, הבאים ויוצאים מהסטודיו, מעדכנים אותם בחדשות האחרונות ומדברים על סירות ומוסיקה. אמני הקעקועים הצעירים והאופנתיים הם גם שייטי קאנו וחברים בלהקת רוק. "החיים טובים", קובע מאנו, האח הצעיר, "העבודה נפלאה והלקוחות תמיד מרוצים". הם מקעקעים זה את זה מאז שהיו ילדים. אמם, גם היא בת למשפחת המלוכה בטהיטי, נישאה לאביהם המאורי ונסעה אחריו לניו־זילנד. בגיל עשר שבו האחים לפאפיטה. הם מרגישים קרובים יותר למשפחת אמם ומעדיפים את דגמי הקעקועים המקומיים. אחת מזרועותיו של מאנו מכוסה אמנם בדגמים מאוריים, מחווה למורשתו של אביו, אבל שאר חלקי גופו, מכף רגל ועד צוואר, מעוטרים בדגמי קעקועים בנוסח טהיטי. הוא מפשיל את חולצתו ומסביר: "הדגמים הגיאומטריים, משולשים, רצועות ונקודות, הם סמלי המשפחה. הטיקי המשפחתיים והאישיים נועדו להגנה. הכרישים מעניקים כוח ומשפרים את הזיכרון, הצבים מבטיחים פוריות והלטאות – אלמוות". ארומה, הבכור, מסרב בתחילה להוריד את חולצתו. הוא חושש שפרסום הצילום יאפשר למקעקעים אחרים להעתיק את הדגמים. חשש מגנבה אמנותית ומהעתקת הקמיעות האישיים הטריד גם אמנים אחרים שפגשנו. בניגוד לדור המייסדים, הדוד טוואנה סלמון ועמיתיו, מקעקעים היורשים גם דגמים מערביים. זה בצד זה תלויים על הקיר דגמי נשרים וגולגלות בצבעים עזים וסמלים מסורתיים בשחור־לבן. "בטהיטי חיים בני לאומים רבים", אומר ארומה, "וחלק מהלקוחות שלנו הם חיילים ומלחים זרים". מאקיקו קוואהארה, אנתרופולוגית מיפאן שפגשנו בסטודיו, מתמקדת בהיבטים התרבותיים של אמנות הקעקועים המודרנית בפולינזיה. במחקרה החלוצי קובעת קוואהארה שיטת מיון לסמלים השכיחים ומחלקת אותם לשלושה סוגים: דגם מסורתי, ניאו־מסורתי וסגנון MTV. יש גם דגמים מעורבים. למשל, הלקוחה שארומה קעקע במהלך הביקור שלנו, פולינזית מתולתלת ועליזה העובדת כמזכירה בסוכנות נסיעות, ביקשה שני סנפירי כריש מסורתיים ופרח צבעוני במרכז. אמן הקעקועים, ידיו מכוסות בכפפות פלסטיק דקות, רכן על החלק התחתון של גבה, ושבילי דם דקים התערבבו בצבע שמתחת למחט החשמלית. "זה הקעקוע הראשון שלי", אמרה. "וכן, זה כואב". כוכב נולד בשוק של פאפיטה קוואהארה פגשה עשרות אמני קעקועים במסגרת המחקר שלה. ביקשתי ממנה להמר על הכוכב הבא שיזרח בשמי עולם עיטורי העור. "האטי סימיון", היא אמרה, "נער מהגר מאיי המרקיזה, שעובד בשוק של פאפיטה". בקומה התחתונה של השוק המקורה שבמרכז העיר מציעים למכירה מוצרים "היורשים", האחים ארומה ומאנו סלמון, מקעקעים זה את זה מאז שהיו ילדים. אמני הקעקועים הצעירים והאופנתיים הם גם שייטי קאנו וחברים בלהקת רוק מכל רחבי טהיטי והאיים: שלל דגה וסרטנים, ערמות של טארו, פרי עץ הלחם ואננס בצד דוכנים של פרחים, תמרוקי קוקוס ומקלוני וניל. בקומה השנייה, בין יריעות הפריאו, מקלעות הקש, תכשיטי הצדפים והפנינים השחורות, יש גם דוכני קעקועים. נערה הרוכלת במזכרות לתיירים התנדבה להוביל אותנו אל הקיטון של סימיון. את המחטים ואת חומרי החיטוי הוא שומר בקופסת פלסטיק, ועל קורות העץ הוא מדביק את הדגמים שלו – עולם מופלא ומלא דמיון של דגים ויצורי ים. סימיון, הנאבק על פרנסתו עם מקעקעים אחרים, הוא עדיין הזול ביותר בשוק. לא רחוק משם, בסטודיו ממוזג לתיירים, הסמוך למלון "הנסיך היניו", האווירה אחרת והמחירים בהתאם. צריך לצלצל בפעמון, ואחד מאנשי הצוות, אמני קעקועים במדים, מוביל את הלקוח לחדר התצוגה. אפשר לבחור דגמים מערביים או מסורתיים יפים להפליא, מאלה השמורים מתחת לזכוכית של ארונות התצוגה. לכל תייר בפולינזיה הצרפתית פנטזיה משלו, ומי שלא מעוניין לקעקע את גופו בסטודיו בסגנון בית מרקחת יכול להפליג במעבורת לאי מורייה ולהגשים את החלום בבקתת קש בכפר טיקי (Tiki village), כפר מסורתי המשוחזר על ידי רקדני להקת הפולקלור המקומית. רבים מהתיירים סבורים כנראה כי כללי ההיגיינה חשובים פחות מכתובת קעקע אשר נעשתה בידי אמני קעקועים שהם גם רקדנים אקזוטיים. אל ארץ הענן הלבן מטהיטי שבאיי החברה טסנו דרומה ומערבה לררוטונגה (Rarotonga) שבאיי קוק (Cook Islands), בדרכנו לניו־זילנד. שעות ארוכות של טיסה, לאורך מסלול שבו, קרוב לוודאי, שטו לפני אלף שנה ספינות הקאנו של אבותיהם של המאורים. עם גילוי אוטרואה (Aotearoa), ארץ הענן הלבן הארוך – שמה המקורי של ניו־זילנד – הסתיימה ההגירה הפולינזית ונקבעו הגבולות הגיאוגרפיים והתרבותיים של עולמם. הגענו לסופו של נתיב הקעקועים. ד"ר רוג'ר ניש, אנתרופולוג ומומחה לאמנות מאורית, אוצר לאתנוגרפיה במוזיאון אוקלנד, פתח את הדלתות המגינות על המחסנים השמורים ביותר במוסד. למוד ניסיון, המתין ניש לאנחת ההתפעלות. יער של עמודי עץ עצומים, איניה טיילור מניו-זילנד, בעל הסטודיו היחיד בעולם לקעקועים מאוריים, בעבודה. הוא לעולם לא יקעקע מישהו שהוא לא מחבב. וכן, זה כואב מגולפים ושמורים להפליא, שגובהם כחמישה מטרים, התגלה מבעד לדלתות המתכת הכבדות. מנגד הביטו בנו האבות הקדומים, המגולפים על עמודי הענק של בתי המפגש של השבטים השונים, ופניהם מעוטרות במוקו, קעקועי הפנים המסורתיים. דגמי קעקועים כיסו גם את פניהם ואת רגליהם של פסלי העץ הקטנים יותר שגדשו את המחסן. "זה לא אוסף אמנות. הפסלים האלה הם ייצוגים של אבותיהם של אנשים חיים. אני סבור כי דגמי הקעקועים שגולפו על הפסלים הם סמליים. אבל יש חוקרים הסבורים שמקריאת הסמלים אפשר ללמוד פרטים על הקשרים המשפחתיים ועל מעמדם החברתי של האבות הקדומים", הסביר בדרכנו אל פסל האב הקדמון המפורסם מבית המפגש ברוטורואה (Rotorua). התיאוריה הזו חוללה באחרונה שערורייה, הנוגעת לדמות הזו, שעיני אבן הירקן שלה השקיפו עלינו באדנות. על פי קריאת הסמלים, הגיעו החוקרים למסקנה שהאב הקדום היה בנו הלא־חוקי של מנהיג השבט. "בגלל הדעות הקדומות שלנו", אמר ניש, "הפרשנות העליבה מאוד את המאורים". בשנת 1840 חתמו המושל הבריטי של ניו־זילנד ומנהיגי המאורים על אמנת ווייטנגי (Waitangi), שהסדירה את הזכויות הטריטוריאליות ואת מעמדם של הילידים, אך ההסכמים הופרו לעיתים קרובות. במהלך שנות השישים של המאה ה־19 פרצו מלחמות בין המתיישבים החדשים לבין המאורים, מספר הילידים ירד בהדרגה ונלקחו מהם שטחי המחיה המסורתיים שלהם. "ייתכן שהלוחמים המאורים האחרונים המקושטים בקעקועים נעלמו עם תום הקרבות. אבל יש עדויות על כך שהמשיכו לקעקע נשים עד ראשית המאה ה־20", אמר ניש. לכן, ניו־זילנד היא אחד המקומות היחידים בעולם התרבויות הפולינזי שבהם נשמרה אמנות הקעקועים. המאורים מתייחסים אליה כאמנות מקודשת ושומרים על הסוד של הסמלים. במשך שנים רבות היה האוסף של מוזיאון  אוקלנד בית הספר היחיד לאמנות הקעקועים שהכירו החוקרים. כיום, במסגרת תחיית התרבות המאורית, יש אפשרויות נוספות, למשל "המכון הניו־זילנדי לאמנות ואומנות". בית הספר נמצא באיזור המעיינות החמים של רוטורואה, אחד מאתרי הטבע המקודשים ביותר לילידים, ומאז שנפתח, בשלהי שנות השישים, הכשיר יותר ממאה אמנים. תחילה לומדים החניכים לגלף בעץ בסגנון מאורי. לאחר מכן הם מתנסים בסגנונות ובחומרים אחרים, ויוצרים חפצים מודרניים המשלבים את הסגנון העתיק של אבותיהם. כלי העץ, הירקן והעצם שהם מעצבים דומים להפליא למוצגים השמורים בארונות התצוגה ובמחסני המוזיאון באוקלנד. כמה מהתלמידים מקושטים בסמלים מקועקעים כמו אלה המעטרים את פסלי אבותיהם הקדמונים, אבל את הדגמים אי־אפשר להשיג בחנות של המכון או בסטודיו. המאורים של ניו־זילנד אינם מוכרים כתובות קעקע לתיירים. הלוחם המאורי זועם איניה טיילור כעס. הוא חזר מחופשתו בטהיטי ולא הפסיק לדבר: "הם הפכו את ריקודי האש הם חלק בלתי נפרד מטקס נישואים מסורתי של ילדי הצ'יפים. בכפר טיקי שבאי מורייה עורכים חתונות במתכונת זו אמנות הקעקועים לפורנוגרפיה. אנשים מקעקעים בעבור כסף. בטהיטי, התרבות שלהם קיימת בשביל התיירים. אם הייתי עושה את זה כאן, בניו־זילנד, היו הורגים אותי תוך חמש דקות!". כתובת הסטודיו של טיילור, באחת משכונותיה של אוקלנד, אינה מופיעה בספר הטלפונים. על הקיר החיצוני – ציור גדול של לוחם מאורי זועם.  החדר שלו, עם הרבה ספרים, שונה מאוד מהסטודיו של אמני הקעקועים באיי החברה. על הקיר תלוי ציור של אבי־סבו, עם מוקו על הפנים. "הפולינזים היו פעם האומה הגדולה ביותר עלי אדמות", אומר טיילור. "הקעקועים היו אמצעי תרבותי, שפת סמלים משותפת, עם ניבים שונים. איך אפשר למכור את השפה שלך לאחרים? המשמעות של הקעקועים היא השבט, המשפחה, הגאווה להיות מי שאתה. בשבילנו זה מקודש. להיות צעיר מאורי במאה ה־20 זה כמו ללכת למסיבה שלא הוזמנת אליה. לכן, מה שאני עושה כאן, בסטודיו, זה לשמור על התרבות שלנו. המקום הזה הוא קודם כל למאורים. אני מקעקע בעיקר את המשפחה והחברים שלי. לעולם אינני מקעקע מישהו שאני לא מחבב. כתובות קעקע הן קשר לכל החיים". תודה ל־Air New Zealand, לקלאב מד – מועדון הים התיכון, ל־Club Med Moorea על הכנסת האורחים, ולחברת המזרח לשיווק מכוניות רובר ולנדרובר לישראל על הסיוע בהפקת הכתבה. תודה לעדנה חלד, איזי דגן, עמית וילנר, אברהם שקד ונעמי קורן. Our thanks to Inia Taylor, Dr. Roger Neich, Tea Hirshon Tavana Salmon, Suluape Paulo, Aroma & Mano Salmon Huuti Simeon, Makiko Kuwahara, Moise Barsinas Tiki village

הפוסט קעקועים – טהיטי וניו זילנד הופיע ראשון במסע אחר

ארבע נשים עומדות על החוף בתנוחה קפואה ופניהן אל המצלמה. אף על פי שמדובר בתצלום, הנוף הטרופי ברקע נראה כמו תפאורה בסגנון גלויות הדואר הישנות, שיצרו בעיני האירופאים את הדימויים האקזוטיים של איזור האוקיינוס השקט. הצעירה שבין הנשים המצולמות, כמעט ילדה, עטופה בצעיף בד פולינזי מסורתי, שערה הפזור מקושט בפרח היביסקוס, ניצבת ליד מצבת אבן שעליה כתוב בפשטות: פול גוגן 1903. שמו של הצייר הצרפתי, שעזב את אירופה בשלהי המאה ה־19 וחיפש מקלט מהתרבות המודרנית באיי הים הדרומי, ידוע לכל חובב אמנות. שמותיהן של הנשים בתמונה, לעומת זאת, לא נודעו מעולם. ייתכן שהאשה הצעירה עם הפרח בשערה היתה עוד אחת מהילדות המתבגרות, בנות האיים, שבחברתן ביקש גוגן למצוא את גן העדן האבוד. "נשים בלתי ידועות ליד קברו של האמן", נכתב באותיות קטנות בכתובית של התצלום, בשולי ההסבר: "זהו סוף העולם, אי קטן בקבוצת איי המרקיזה (Marquesas Islands), שבו נפטר גוגן. הוא מת מהתקף לב פתאומי, בגיל 55, לבד ובאופן טראגי. חודשים רבים עברו מאז קבורתו בבית הקברות הצנוע באי היווה אוֹאָה (Hiva Oa) עד שנודע לעולם על מותו". התצלום המצהיב הוא המוצג האחרון שרואה המבקר בתערוכה העוסקת בחייושל האמן במוזיאון גוגן שבטהיטי (Tahiti), האי המרכזי בקבוצת איי החברה (Society Islands), הנמצא בלב פולינזיה הצרפתית (French Polynesia). במוזיאון הנושא את שמו, המוקף בגנים טרופיים מרהיבי עין על חוף הים, סמוך לכפר שבו צייר רבים מהמראות שהלהיבו את דמיונם של בני המערב, נמצאות מעט מיצירותיו המקוריות. המשובחות והמפורסמות שבהן פזורות ביותר מעשרים מוזיאונים על פני כמה יבשות, מאירופה וארצות הברית ועד יפן. לבני האיים, הילידים שהעניקו לו השראה ומוניטין, נותרו רק העתקים של הציורים וצילומים ישנים. כמה סמלי שאיננו יודעים מיהן הנשים המצולמות ליד קברו של גוגן. אף על פי שחלקו איתו את שנותיו האחרונות בסוף העולם של התרבות המערבית, נדמה כי בעיני הצלם הן דימויים של נשים פולינזיות, כמו היו חלק מציור של האמן. פטירתו של גוגן מתוארת במכתב של שכנו למכריו מעבר לים: "שום דבר מעניין לא קרה כאן לאחרונה, להוציא את מותה של דמות טראגית ושמה גוגן, אמן ידוע ואויב של אלוהים ושל כל הברואים ישרי הדרך". הצייר המורד והמיוסר – האמן הראשון שצייר את החברות שנקראו פרימיטיביות – זכה לתהילת עולם. בנות האיים הפכו לאובייקטים של תשוקה ואקזוטיקה, לקישוטים של מציתי פלסטיק זולים הנמכרים בשווקים של טהיטי, לפנטזיות ארוטיות של תיירים. מפגש בנוֹאָה נוֹאָה הים היה שקט, רוטט באדי החום, והשמים בהירים. הספינה הפליגה לעבר המצוקים הכהים, המכוסים בחופת עננים. מהירכתיים החשופות נראו איי החברה כרצועות ירוקות של עצי קוקוס לאורך מי הלגונות הזוהרים באור התכלת העזה של שעת צהריים בים הדרומי. רוח חמה הביאה אל הסיפון נתזים מלוחים של קצף ים וריחות של צמחייה טרופית. במהלך ההפלגה קראתי לראשונה את "נוֹאָה נוֹאָה" – "ארץ בְּשוּמָה" בשפת הילידים – יומנו של פול גוגן, תערובת מייגעת של קורותיו בטהיטי עם קטעי מיתולוגיה מקומית ואתנוגרפיה חובבנית. לא יכולתי שלא להזדהות עם האכזבה שהרגיש כאשר הגיעה הספינה לטהיטי: "בשמונה ביוני [1891]… התקרבנו לצוקי החוף, נכנסנו לתוך מי המעגן של נמל פאפיטה (Papeete) ועלינו בלא תקלה לרציף. הרושם הראשון מהאי הקטן הזה איננו מרהיב ביותר". בטהיטי אין חופי זהב ולגונות בגוונים עמוקים של טורקיז. עד ל"גילוי" האיזור על ידי האירופאים הוא לא היה אפילו האי החשוב ביותר בקבוצת איי החברה. המדינות הקולוניאליות, שהפכו את נמל פאפיטה, כיום עיר הבירה של טהיטי, לשער הכניסה אל האוקיינוס השקט, העניקו לשליטי האי עוצמה שאפשרה להם להשתלט על האיים השכנים. מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד, בהנחה לגולשי מסע אחר! נשים עם פרחי היביסקוק בשערן הן מחזה נפוץ באי מוראיה, אחד מאיי פולינזיה הצרפתית | צילום : משה שי בשנת 1842, בעוד אנגליה וספרד עסוקות בוויכוח לגבי הבעלות על שטח החסות, העדיפו המלכים המקומיים את השלטון הצרפתי. כאשר הגיע גוגן לטהיטי, קרוב לחמישים שנה לאחר מכן, נפטר המלך האחרון בשושלת ופולינזיה היתה מושבה צרפתית לכל דבר. "הציביליזציה – חיילים, פקידוּת, מסחר – ניצחה, לצערי!", כתב גוגן. "החלום, אשר הביאני לטהיטי, הוכה קשה בידי העובדות". השאיפה להכיר בלי מחיצות את החברה "הפרימיטיבית" נראתה פתאום חסרת סיכוי. באחד מציוריו הראשונים באי, "המפגש", צייר גוגן קבוצה של מקומיים, לבושים בבגדים אירופיים, יושבים במעגל כמעט סגור ומדברים ביניהם, כאילו היו הרחק מטווח השמיעה שלו. חלומו של גוגן נולד, כנראה, כאשר החזירו אותו קרוביו לצרפת מבית סבו בפרו, הארץ האקזוטית בעיניו, שבה עברה עליו ילדותו. הניתוק הפתאומי היה מקור לחוסר מנוחה תמידי, שהביא את הנער להפוך למלח. בעקבות נישואיו לאשה דנית צעירה השתקע גוגן בפריז כסוכן בורסה, ונדמה היה שנטש את תאוות המסעות. התמוטטות הבורסה, שאירעה במחצית שנות השלושים לחייו, שמה קץ לפרק הבורגני. הוא עזב את אשתו ואת חמשת ילדיו והחליט להגשים את עצמו כאמן. לאחר שהייה באיזור הכפרי של חבל בריטני (Bretagne)  שבצפון־מערב צרפת, בניסיון המודע הראשון שלו להתחבר אל המקורות הרומנטיים של החברה האנושית, ביקש גוגן למצוא את "הפראים" האמיתיים במושבות שמעבר לים. בדומה לחובבי אקזוטיקה רבים, לא היתה לו כל כוונה ש"העובדות", כמו שהוא מכנה את המציאות, יקלקלו לו את החלום. רוח המתים צופה גוגן בא לפאפיטה בשעת בוקר מוקדמת והצליח להגיע בזמן לפגישתו עם המושל. מאה שנה לאחר שציוריו הפכו את טהיטי לאחד מיעדי התיירות הפופולריים ביותר בעולם, נתקענו בפקק התנועה של הטיילת הסמוכה לנמל. את הפיאט הירוקה הקטנה – "הרכב המתאים ביותר לתנאי השטח", כדבריו של הפקיד המנומנם בחברת ההשכרה – השארנו באחד הרחובות ליד השוק הישן. על המדרכות פסעו גברים בחליפות עסקים ונשים עם פרחי היביסקוס בשערן, בדרכם לעבודה. בסביבה הזאת, מאחורי הקתדרלה, התגורר האמן בשבועות הראשונים לשהותו באי. מאוכזב מהסגנון האירופי של החיים בעיר החליט גוגן לעבור לאחד הכפרים הנידחים באיזור היערות של מטאיֶה (Mataiea) שבחוף הדרומי. גם היום קשה למצוא את המקום. כנסיית יוחנן המטביל, שכבר היתה קיימת כאשר התגורר גוגן באיזור, עומדת עדיין ליד הכפר. מהבקתה שלו, לעומת זאת, לא נשאר שריד, להוציא את התיאורים ביומנו: "מצד אחד משתרע הים, ומצד שני רכס הרים ונקרה עמוקה המכוסה עצי מנגו שמתרפקים על הסלעים. בין ההר לים עומדת בקתתי". הוא ערך היכרות עם השכנים. "פראים! המלה הזאת עלתה במחשבתי כשהסתכלתי ביצורים שחורים אלה, בעלי השיניים הקניבליות. עד מהרה הכרתי את חנם האמיתי", כתב. בחברתם של הילידים התחולל השינוי המיוחל: "אני מנער מעלי את הציביליזציה… אני שוקע בטבע". היער היה לגן העדן האבוד שלו. הילידים היו בעיניו החברה האנושית שהשתמרה מימי בראשית. נקודת מבט זו היתה מבוססת על דעותיו הקדומות. לאחר שעבר לכפר, הוא נטש את פילגשו העירונית הלבנה למחצה, מפני ש"הרגשתי שבגלל טהיטי. "אני מנער מעלי את הציביליזציה… אני שוקע בטבע", כתב גוגן בטהיהטי. היער היה לגן העדן האבוד שלו. הילידים היו בעיניו החברה האנושית שהשתמרה מימי בראשית צילום : משה שי יחסיה עם האירופאים הפסידה מעט מסגולות גזעה ולא תוכל ללמד אותי כל מה שרציתי לדעת, להעניק לי את האושר שבו חשקתי". כשקוראים בין השורות של "נוֹאָה נוֹאָה" ושל ספר זכרונותיו "לפני ואחרי", מתקבל הרושם שסוכן הבורסה פושט הרגל, הבעל והאב הכושל, ביקש נואשות לשקם את הערך העצמי שלו באמצעות מי שנתפשו בעיניו כילדים תמימים. "עדינות הנפש שלהם גובלת בטיפשות", הוא מתאר את שכניו. אפילו שמחתו לאחר שאחד הילידים אמר לו כי האמן הוא יצור אנושי מיוחד מלווה באמירה: "היו אלה מלותיו של פרא או של ילד". אפשר לשער שמניעים אלה הביאו לכך שאת האושר שבו חשק גוגן, שהיה באותם ימים בן 43, מצא בחיקה של טֶהוּרָה, בת ה־13. כשהציעה לו אמה את בתה, בתקווה שתזכה לחיים טובים יותר בחברת גבר לבן, שאל רק אם הילדה יפה ובריאה. כשקיבל תשובה חיובית, אמר: "הביאי אותה אלי". היא הפכה לפילגשו האהובה, ודיוקנה מופיע בציורים ידועים: "ברוכה מריה", "אשה עם מנגו" ו"רוח המתים צופה". שמה של היצירה האחרונה היה סימן לבאות. האמן, שסבל ממצוקה כספית, קיבל הודעה כי זכה בירושה. תיאור דמותה של פילגשו האקזוטית העצובה בעת הפרידה, לפני חזרתו לפריז, הפך לפרק הסיום של יומנו רב המכר, שהקסים את הבורגנים בצרפת. כאשר נמלט שוב אל האי, הוא לא חזר אליה. לאן אנו הולכים? ארוחת הבוקר הפולינזית, קפה אוֹ־לֶה עם קרואסון, היא עדות לשינויים התרבותיים שעברו האיים בשלהי המאה ה־19, בשנים שבהן חזר גוגן אל איי החברה. מתחת לפירורים של המאפה הצרפתי, שהצטברו על מפת הדרכים, חיפשנו את מיקום הבית ליד המפרץ, שבו התגורר האמן בעת שהחלה שקיעתו הגופנית והנפשית. מעונו החדש, בית עץ בסגנון קולוניאלי, היה בדרום האי. במקום שבו עמד הבית, מאחורי בית ספר ששמו 4=2+2 (המנהל היה מיואש משיטת החינוך הקולוניאלית, עד כדי כך שניסה לרמוז באמצעות השם כי במוסד שלו מקפידים שהתלמידים יידעו את פעולות החשבון הבסיסיות), נמצאת כיום שכונת וילות. כמו תמיד כשהדברים קשורים בגוגן, הכל נהרס. דבר לא נותר מחייו המשותפים עם פאהוּרָה, המאהבת החדשה בת ה־14, שילדה לו בן. במשך כמה חודשים נדמה היה כי גוגן הצליח למצוא שלווה, לאחר שברח מפריז בתחושות זעם ואשמה. הניסיון לזכות בתהילה באמצעות ציורי האיים הסתיים בכישלון. הירושה, שגוגן סירב להעניק ממנה לאשתו ולילדיו, בוזבזה על עיצוב הסטודיו ועל הנערה מיאָוָוה, שהיתה משעשעת את אורחיו בפריז בריקודיה עם קוף קטן. עמיתיו האמנים אמנם הריעו לו, אבל הקהל לא רכש את הציורים, שנקטלו על ידי המבקרים. "דבר לא ימנע מבעדי לעזוב, הפעם לתמיד", כתב לאחד מחבריו המעטים. הציורים שצייר לאחר שיצא למסע לבלי שוב נחשבים למשובחים בעבודותיו. רבים מהם, כמו "מדוע את כועסת?", "דוגית" ו"לא עובדים", מתארים את החיים החושניים של הילידים בחיק הטבע. אחרים, "לידת המושיע" למשל, משלבים בין חוויותיו האישיות לבין הנושאים הדתיים שהעסיקו אותו. כשגברה מצוקתו הכספית והחריפה מחלת העגבת שבה לקה בביקורו באירופה, הוא המשיך לשלוח לסוכנו את יצירותיו, בתקווה קלושה בלבד שיימכרו. "מה הטעם לשלוח אותם רחוק כל כך?", כתב לסוכנו, "רק כדי שיצטרפו לאותם ציורים שאינם יכולים להימכר, כדי שיעוררו צריחות בוז? אני נידון למות מרעב". כמו לפני פרידתו הראשונה מהאי, מצייר שוב גוגן מראה מבשר רעות: "לא עוד, הו טהיטי". הנערה, השוכבת על מיטתה בקדמת התמונה, מקשיבה לקולות המתלחשים של הדמויות המסתוריות ברקע. באביב 1897 הגיע מכתב עם חדשות רעות. בתו אלין, שהיתה אהובה עליו במיוחד בזכות כשרונותיה האמנותיים, מתה. בדמיונו היתה בתו, שלה לא היה אב נאמן במשך שנים רבות, מיועדת לסעוד אותו בימי זקנתו, כשהיא מנגנת לו בפסנתר. גוגן, שמחליט להתאבד, מצייר את יצירת המופת שלו: "מאין באנו? מי אנחנו? לאן אנו הולכים?". בית התענוגות כשסיים גוגן את הציור שבו ראה את צוואתו האמנותית – החובקת את מעגל החיים, מלידה עד מוות – לקח איתו אל הגבעות רעל כדי להרוג את עצמו. נסיון ההתאבדות לא הצליח. בינתיים הצליח סוכנו למכור את היצירה, וסוחר אמנות, שקנה את שאר הציורים בפרוטות, הבטיח לגוגן קִצבה שנתית בתוספת מימון הוצאותיו על חומרי ציור. נראה היה שסוף סוף נפתחו לגוגן שערי גן העדן, אלא שהוא, כדרכו, עמד להפוך אותו לגיהנום. "המזל הרע שלי רדף אותי כל חיי, וככל שארחיק לכת, כך אעמיק לשקוע". בעקבות התפרצויותיו התוקפניות נקלע גוגן לתסבוכות אינסופיות עם החוק. הכיבים מעוררי האימה, קללת העגבת, דיממו, ובריאותו הידרדרה. חיי פרישות נכפו עליו כאשר הנערות חדלו לפקוד את ביתו בגלל מחלתו. החשמל הגיע לכפרים הנידחים של האי, וסימני הקִדמה הטילו עליו אימה. אוניות רבות עגנו בנמל, והוא התקשה לעמוד בעליית המחירים. האמן, שלא הצליח מעולם לברוח מעצמו, נמלט שוב. בסתיו 1901 הוא עבר להיוָוה אוֹאָה, אי קטן עם הרים גבוהים ותלולים בדרום־מזרח איי המרקיזה, המושבה הצרפתית המרוחקת ביותר בים הדרומי. לפיכך המוניטין המפוקפקים שלו לא הגיעו לאוזני הוריה של מארי־רוז ואיאוֹהוֹ, שאותם פיתה להעניק לו את הנערה בת ה־15. לכבודה בנה את הבקתה, שנקראה בפיו בשם "בית התענוגות", וצייר על כתליה יצירות ארוטיות. במשרד התיירות של אטוּּאוֹנה (Atuona), כיום עיר הבירה של האי, מפנה המנהלת האדיבה את המבקרים המחפשים את המקום אל המוזיאון המקומי. לפני כמה שנים שִחזרו שם בני האי את הבקתה, שנמכרה יחד עם האדמה מיד לאחר מות האמן. כשהקים גוגן את הבקתה, ששימשה מקום מפגש לילידים, פרצה מריבה אלימה בינו לבין המיסיונרים. הכנסייה אסרה על צאן מרעיתה להתרועע עם האמן והביאה לבידודו החברתי. אף על פי כן, כאשר לקה בהתקף לב לאחר שנידון למאסר ולקנס כספי גבוה בשל סירובו לשלם מסים, ביקש שיביאו אליו כומר כדי לקבל את המחילה האחרונה. כעבור שעות אחדות נפטר, והכומר העיד כי שמע את קינת הילידים: "הוא מת! אבדנו!". רומנטיקנים רואים בזעקת הילידים קינה על תרבותם האבודה, שאת דמדומיה תיעד כביכול גוגן. אבל התרבות הפולינזית נכחדה מאה שנה קודם לכן על ידי המיסיונרים. והאמן – שעבודתו הושפעה ממוטיבים מערביים ונוצריים ומיצירות האמנות של תרבויות העולם העתיק – לא עסק בתיעוד, אלא השתמש בילידים כמקור השראה בדרך ששינתה את פניה של האמנות המודרנית. בעת מחלתו כתב סוכנו מפריז: "בימים אלה רואים בך אמן מרהיב ויוצא דופן… נכנסת לספרי ההיסטוריה". מי יכול היה לשער את תגובת גוגן לתרועות אלו שהריע לו פתאום העולם? עד שהגיע המכתב אל קצה העולם, הוא כבר לא היה בחיים. סיפורים ברבריים בתערוכת הענק "פרימיטיביזם באמנות המאה העשרים", שהוצגה ב־1984 במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק כדי לענות לשאלה "מה היתה השפעת האמנות הפרימיטיבית על האמנות המודרנית?", הוכתר פול גוגן כצייר הבולט ביותר באסכולה שעימה נמנים יוצרים נודעים כמו אנרי מאטיס ופאבלו פיקאסו. מקורות ההשפעה של הפרימיטיביזם היו "אובייקטים שונים – חפצים ואנשים שיובאו מרחבי האימפר־יה – מאפריקה ומאיי האוקיינוס השקט, ואלה נוצלו על ידי האירופאים, במודע ושלא במודע, כמודל לביקורת עצמית", כותב ההיסטוריון אליעזר ברקן, עורך הספר "Prehistories of the Future". הילידים, שנתפשו כמאובנים חיים של חברות פרהיסטוריות, "שיקפו כמראת קסמים תכונות שאותן ניסתה אירופה להסתיר ולהכחיש. במראה זו השתקפו לא רק האמנות, אלא גם עבודותיהם של סוציולוגים, פסיכולוגים, סופרים ומבקרים. יוצרים רבים התנפלו בשצף על הדימויים החדשים, שנתפשו כחומרי גלם נפלאים, לשו א נוף איי החברה. "מצד אחד משתרע הים, ומצד שני רכס הרים ונקרה עמוקה המכוסה עצי מנגו שמתרפקים על הסלעים. בין ההר לים עומדת בקתתי", כך תיאר גוגן ביומנו את איזור מגוריו בטהיטי | צילום : משה שי ותם ויצרו באמצעותם את התרבות המודרניסטית". בלהיטותם לנכס את הילידים לצורך היצירות והתיאוריות החברתיות שלהם שכחו בני המערב כי החברה "הפרימיטיבית" היא המצאה של האדם המודרני. כיום ידוע לנו כי החברות הפרהיסטוריות היו מורכבות ורבגוניות יותר מהרעיונות של האנתרופולוגים הראשונים. בעבר היו אמנם השינויים אטיים יותר, אבל שום חברה לא נותרה ללא שינוי במשך אלפי שנים ואין תרבות שקפאה בזמן. חברות הילידים שאותן פגשו נציגי "הציביליזציה" – שחוללו בעצמם את השינויים הדרמטיים ביותר בעולם החדש ובחיי תושביו – היו שונות זו מזו עד כדי כך שלא היה להן דבר במשותף, מלבד העובדה שהיו חברות לא מערביות. "הפראים" לא היו טהורים ואצילים או נחותים ומרושעים יותר מאלה שתיארו אותם. באחרית ימיו הבין גוגן את התרמית. ב"סיפורים ברבריים", אחד מציוריו האחרונים, מוצגות שתי דמויות עירומות. האחת היא הדוגמנית האדמונית שלו, פרחים שזורים בשערה; השנייה – בעלת זהות מינית בלתי ברורה, יושבת בתנוחת לוטוס בודהיסטית. דמות שלישית, שטנית, לבושה, המתבוננת בהן במבט חודר בשולי התמונה, מייצגת כנראה את האמן עצמו. כמו תיירים מערביים רבים בני זמננו, המחפשים מפלט מדומה באיים נידחים, חיפש גוגן שלווה אקזוטית ומצא רק את המצוקות והפנטזיות שהביא מהבית. תודה לעדינה קמיאן מהמחלקה לאמנות מודרנית במוזיאון ישראל על עזרתה בהכנת הכתבה. תודה ל־Air New Zealand, לקלאב מד – מועדון הים התיכון, ל־Club Med Moorea על הסיוע בהפקת הכתבה. Our thanks to Tiki Village.

הפוסט טהיטי, בעקבות גוגן הופיע ראשון במסע אחר