עמק המוות - מסע אחר https://www.masa.co.il/masa_tags/עמק-המוות/ Fri, 11 May 2018 18:31:59 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.7.4 קליפורניה: עמק האבנים המתגלגלותhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%a2%d7%9e%d7%a7-%d7%94%d7%90%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%aa%d7%92%d7%9c%d7%92%d7%9c%d7%95%d7%aa/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a7%25d7%259c%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2594-%25d7%25a2%25d7%259e%25d7%25a7-%25d7%2594%25d7%2590%25d7%2591%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2594%25d7%259e%25d7%25aa%25d7%2592%25d7%259c%25d7%2592%25d7%259c%25d7%2595%25d7%25aa https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%a2%d7%9e%d7%a7-%d7%94%d7%90%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%aa%d7%92%d7%9c%d7%92%d7%9c%d7%95%d7%aa/#respond Mon, 20 Feb 2017 12:17:33 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%a2%d7%9e%d7%a7-%d7%94%d7%90%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%aa%d7%92%d7%9c%d7%92%d7%9c%d7%95%d7%aa/תופעה מסתורית בשמורת עמק המוות שבקליפורניה משגעת חוקרים עשרות שנים - אבנים גדולות, שמשקלן לעתים 300 קילוגרם, נעות מעצמן למרחק מאות מטרים

הפוסט קליפורניה: עמק האבנים המתגלגלות הופיע ראשון במסע אחר

]]>
כאשר שמעתי לראשונה על האבנים המוזרות במקום המכונה "הפְלָאיָה של מסלול המרוצים" (Racetrack Playa. "פְלָאיָה" פירושה חוף בספרדית) שבעמק המוות בקליפורניה, נזכרתי בסיפור זן בודהיסטי עתיק. שני נזירים עמדו ליד הכניסה למנזר והתווכחו בשאלה מה גורם לצמרות העצים לנוע ברוח. "הרוח היא זו המזיזה את ענפי העץ", אמר האחד. "לא ולא", קבע השני, "הענפים נעים מכוח עצמם". בשלב הזה הצטרף אל השיחה אב המנזר הזקן ואמר: "לא הענפים נעים וגם לא הרוח, כי אם נפשותיכם הן הנעות".

ה"תנועה" הזאת מחזירה אותי אל אותן האבנים הפזורות במסלול המרוצים, ימה שטוחה ויבשה בצורת אליפסה הנמצאת בפארק הלאומי עמק המוות, בין הרי קוטונווד (Cottonwood) במזרח לרכס המכונה "הסיכוי האחרון" 
(Last Chance Range) במערב. האבנים השונות בצורתן ובגודלן אמנם נראות דוממות במקומן, אבל מבט קרוב יותר מגלה כי כל אחת מהאבנים הללו משאירה עקבות בקרקע היבשה – מכל אבן נמתח שובל ארוך שמגיע לעתים לאורך של כמה מאות מטרים. כמו נתיב הריר של החילזון, כך גם שובל האבן מלמד על מסלולה.

איזה כוח מסתורי מניע את האבנים? התשובה לא ממש ברורה. תיאוריה אחת גורסת כי הרוחות העזות המנשבות במקום הן שמסיעות אותן על פני הקרקע. אבל אין די ברוח, גם אם היא עזה במיוחד, כדי להסיט אבנים שמשקל כמה מהן עולה על 300 קילוגרמים. מה שמגביר את התעלומה עוד יותר הוא העובדה שמסלולי האבנים אינם אחידים בצורתם ובכיוונם. כמה מהן נעות בקו ישר, ואחרות משרטטות בקרקע מסלולים מפותלים. עד היום, כמעט מאה שנים לאחר שהאבנים נתגלו לראשונה, טרם הצליח איש לצפות בתזוזתן בפועל, אף שמקצתן נעו במשך השנים הללו כמה וכמה פעמים. 
תחילתו של הסיפור בשנת 1915, כאשר מחפש זהב מנוודה בשם ג'וזף קרוק נקלע לאזור הפלאיה וגילה כמה מהאבנים. אשתו של קרוק אף טרחה לסמן אחת מהן באמצעות מוט מיוחד. אולם רק ב־1948 התפרסם תיאור קצר של האבנים במסגרת סקר גיאולוגי שנעשה באזור. מחברי הסקר, שלא ביצעו כל מדידות במקום, ציינו כי לדעתם שילוב של רוח ומי גשמים שיורדים לעתים בחורף הוא שאחראי לתנועת האבנים. מחקרים מאוחרים יותר שנעשו במקום חיזקו את ההשערה בדבר תפקידם המרכזי של הרוח והמים בתהליך. עמק המוות הוא אמנם אזור מדברי ויבש, אבל לעתים יורדות בו בחורף כמויות גדולות של גשם. כשזה קורה באזור הפלאיה הגשמים מתנקזים מן ההרים אל "מסלול המרוצים" ומציפים אותו, והמשטח היבש והמחורץ הופך למשך כמה שבועות אגם מים רדוד.

עם הימים החמים מתייבש האגם אט אט, ולמשך תקופה כלשהי, עד שהוא מתייבש לגמרי, נותרת על פניו שכבה של בוץ חלקלק. לדעת החוקרים זהו השלב שבו זזות האבנים, בסיוען הנדיב של הרוחות החזקות הפורצות מבעד למעברי ההרים שמסביב.

משנות החמישים של המאה הקודמת החלו להגיע למקום משלחות מחקר רבות. מקצתן העלו השערות נוספות לתזוזת האבנים: רעידות אדמה, זרמי מים פתאומיים, מגנטיזם ונטיית האדמה. עם הזמן נפסלו כל ההסברים הללו. מדידות הראו כי נטיית האדמה ותזוזת האבנים בכוח הכבידה אינן אפשריות, מכיוון שהקצה הצפוני של הפלאיה גבוה בכמה סנטימטרים מהקצה הדרומי. כלומר, יש סלעים רבים שנעים בכלל נגד כוח הכבידה.

בקרב החוקרים הרבים שהגיעו אז למקום היה גם הגיאולוג האמריקאי ג'ורג' סטנלי, שהכניס אלמנט חדש למשוואה: קרח. סטנלי הציע תסריט שלפיו לאחר שיורד באזור גשם והטמפרטורות צונחות, פני הימה מתכסים בשכבת קרח דקה הלוכדת את הסלעים. יכולת הציפה של הקרח, טען סטנלי, יכולה להקטין במידה ניכרת את הכוח הדרוש להניע את האבן, ורוח בהחלט יכולה אז להתחיל בתהליך. התיאוריה של סטנלי קנתה לה אחיזה בקרב כמה חוקרים, ובמשך השנים התגבשו שני מחנות עיקריים: האחד מחזיק בהשערת הקרח הצף, והאחר דוגל בתיאוריית "הרוח והמים בלבד".

בעשורים האחרונים ניסה כל מחנה להוכיח את התיאוריה שלו באמצעות ניסויים: אזורים במסלול המרוצים הוצפו במים בניסיון לשחזר את תנאי הטבע, ונעשה שימוש בפרופלור של מטוס כדי לייצר רוח שתוכיח כי מחנה "הרוח והמים בלבד" טועה.

לאחרונה החלו כמה חוקרים לבחון את התופעה גם באמצעות טכנולוגיות חדישות. אחת מהחוקרים היא פאולה מסינה, פרופסור לגיאולוגיה באוניברסיטת סן חוזה שבקליפורניה. מסינה ערכה כמה סקרים מקיפים במסלול המרוצים מאז שנת 1993, ובהם עשתה שימוש במכשירי ניווט לווייני גלובלי (GPS) כדי למפות במדויק את מיקומן של 162 אבנים ואת מסלולי תנועתן. גם מסינה הגיעה למסקנה כי הגורם העיקרי לתנועת האבנים הוא הרוחות החזקות.

כמה חוקרים הציעו להציב במקום מצלמות וידאו, בתקווה לתפוס את האבנים בפעולה. ואולם מסלול המרוצים הוא חלק משמורת טבע, והתערבות כזאת אסורה. מסינה אומרת כי היא אוהבת "את הרעיון שיש דברים שאינם ידועים, אפילו אם הם לא ידועים רק לזמן מה".

הפוסט קליפורניה: עמק האבנים המתגלגלות הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%a2%d7%9e%d7%a7-%d7%94%d7%90%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%aa%d7%92%d7%9c%d7%92%d7%9c%d7%95%d7%aa/feed/ 0
עמק המוות, קליפורניה: יש חייםhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%9e%d7%a7-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%95%d7%aa/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a7%25d7%259c%25d7%2599%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2594-%25d7%2597%25d7%2599%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%25a2%25d7%259e%25d7%25a7-%25d7%2594%25d7%259e%25d7%2595%25d7%2595%25d7%25aa https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%9e%d7%a7-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%95%d7%aa/#respond Sun, 24 Apr 2016 09:57:42 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%9e%d7%a7-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%95%d7%aa/עמק המוות, המקום החם ביותר בארצות הברית, אינו תמיד מסביר פנים. בין הגבעות הצחיחות האלה, תחת השמש הקופחת, גוועו מחפשי זהב ומהגרים אלמונים שהלכו לאיבוד בגבעות ובדיונות. הצלם דובי טל תיעד את נופיו של עמק המוות ואת יופיו המסתורי

הפוסט עמק המוות, קליפורניה: יש חיים הופיע ראשון במסע אחר

]]>

"השמש מולכת ואני טובע באור. בשעה זאת, יושב בדד במוקדו של היקום, מוקף באלפי קילומטרים רבועים של קרקע בלתי מיושבת ברבה, לא שייכת לאיש ושייכת לכל, איני יכול להיות מוטרד ברצינות מרמזים לסכנה המרחפת על ארץ הבראשית הרגישה שלי, או על נחלתי הזמנית ובת החלוף. על הסכנות נראות רחוקות באותה מידה. בזוהר זה של ריקנות נוצצת, בצחיחות עזה זו של חום מזוקק, בלב הבדידות המשונה, הדממה הגדולה והעזובה הנהדרת, נסוגים כל הדברים הרחק מעבר להשג יד, מחזירים אור אך בלתי ניתנים לנגיעה, ומחסלים על מחשבה וכל מעשי האדם לכדי משב אבק מסתחרר, אי שם בשוליו של המדבר המוזהב…" (מתוך ספרו של אדוארד אבי, A Season in the Wilderness – Desert Solitaire, על חוויית המדבר של דרום מערב ארצות הברית. מאנגלית: אברהם שקד)

1

2

3

4

5

6

מידע מעשי
הגעה: פארק לאומי Death Valley נמצא בגבול המזרחי של קליפורניה, סמוך לנוואדה. אפשר להגיע אליו מלוס אנג'לס בנסיעה צפונה בכביש מספר 14, ממנו להמשיך לכביש מספר 395, ואחרי כ-160 קילומטר לפנות ימינה לכביש מספר 190, החוצה את העמק. לבאים מלאס וגאס – נוסעים צפונה בכביש מספר 95 העובר במקביל לפארק לכל אורכו. יש כמה כבישים (267, 373, 374) המחברים בין כביש מספר 95 לכביש מספר 190 בתוך הפארק.

מידע כללי: הפארק פתוח בכל ימות השנה ופועלים בו שני מרכזי מבקרים הפתוחים בין השעות 8:00 ל-17:00. ב- Furnace Creek Visitor Center, הנמצא בחלקו הצפוני של הפארק, יש תצוגה קבועה העוסקת בגיאולוגיה, אקלים ועולם החי בפארק וכן שחזור של חיי החלוצים האמריקאים באיזור.

מפת הפארק הלאומי עמק המוות, על גבול קליפורניה-נוואדה:


לחצו להגדלה

 

הפוסט עמק המוות, קליפורניה: יש חיים הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%9e%d7%a7-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%95%d7%aa/feed/ 0
נמיביה: מסע במדבר נמיבhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%9e%d7%99%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%a0%d7%9e%d7%99%d7%91/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a0%25d7%259e%25d7%2599%25d7%2591%25d7%2599%25d7%2594-%25d7%259e%25d7%25a1%25d7%25a2-%25d7%2591%25d7%259e%25d7%2593%25d7%2591%25d7%25a8-%25d7%25a0%25d7%259e%25d7%2599%25d7%2591 https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%9e%d7%99%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%a0%d7%9e%d7%99%d7%91/#respond Sun, 18 Nov 2012 15:38:03 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%9e%d7%99%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%a0%d7%9e%d7%99%d7%91/נופים ומראות שאין מילים לתאר את יופיים במדבר נמיב, המדבר המתגלגל ללא סוף. דיונות אדומות, סלעים מפוסלים, שקיעות מופלאות, זריחות מרטיטות. בנוף הבראשיתי הזה קל להתחבר לפלא הבריאה

הפוסט נמיביה: מסע במדבר נמיב הופיע ראשון במסע אחר

]]>

דרך ארוכה עשיתי באוטובוס שיצא בצהרי היום מליווינגסטון שבזמביה והגיע אחרי כ-17 שעות לווינדהוק (Windhoek), בירת נמיביה. כאן אני שוכר נהג עם טנדר מצ'וקמק ויוצא לגלות את צפונות מרחבי המדבר.

"המדבר המתגלגל ללא סוף", זה פירוש השם Namib בשפת אנשי הנאמה (Nama). נסיעה ארוכה, בת כמה שעות, בדרכי עפר מאובקות, שלצדן עצי שיטה קוצנית עם קינים ענקיים של ציפורי האורג. החום רב, כמעט בלתי נסבל, ומעת לעת מגיח ממול רכב שמכסה אותנו באבק. מאובקים ועייפים אנחנו נכנסים בשערי המחנה בקניון ססרים (Sessrim), ליד שער הכניסה לשמורת הדיונות האדומות, Sossusvlei. השם מורכב משתי שפות – Sossus בשפת בני הנאמה פירושו "המקום אליו נאספים המים", vlei בשפת האפריקנרס משמעותה עמק.


מדבר נמיב והדיונות האדומות

אנחנו מקימים את האוהל, ומיד עוזבים הכל ונוסעים לעבר אחת הדיונות הקטנות כדי לראות את השקיעה. צ'רלס מוריד אותי ליד עץ בודד וחוזר למאהל. נשארתי לבד. לבד במדבר הלבן-צהבהב, למרגלות דיונה אדומה-כתומה, שלתוכה מתחילה לשקוע השמש. מאחורי, ירח מצייר עיגול כמעט מושלם תלוי לו בשמים כחולים-סגולים. החול רך כמשי, צבעו כתום, וכל דריכה מגלה משטח אדום מתחת. אני מתחיל לטפס ומיד מבין שאין זה קל: עולה שלושה צעדים, מחליק חזרה ארבעה. דחף פנימי משגר אותי מעלה, ולבי מתחיל לעבוד כמפוח. הרגליים טובעות עמוק בחול, אני לא מבין כיצד ניתן לכבוש את הדיונה הקטנה.

הנשימה נעתקת ממני ואני מביט סביב, לארץ בראשיתית זו. שטח מדברי רחב מתחיל להתמזג עם האור הסגול-כחול של הערב, במרחק רגע כדור השמש שוקע והאור מתכהה בגוון נוסף. צעקה בלתי נשלטת פורצת מקרבי אל הדיונות סביב. החשיכה ירדה וצ'רלס אוסף אותי בחזרה למחנה.

הירח מגרש את השמש. שקיעה במדבר נמיב

לא הקור, לא המזרון הדק, לא שק השינה המרופט ללא הרוכסן, וגם לא יללות התנים מפריעות לי לישון. כעבור כשעתיים אני מתעורר למשמע רעשי גירוד בצדו החיצוני של האוהל. אני לוקח את הפנס ויוצא החוצה, מצליח להבריח תן אמיץ שמחפש לאכול משהו.

דיונה אדומה מס' 45
רק הצלחתי להירדם, וצ’רלס כבר מעיר אותי. אנחנו מקפלים את האוהל, מעמיסים את הציוד על הרכב ודוהרים לעבר השער כדי לתפוס מקום טוב בטור המכוניות המחכות להיכנס לשמורה מיד עם פתיחת השערים. אני עדיין לא מבין למה כל החיפזון. השומר מגיע, וטור של רכבי שטח דוהרים בדרך לדיונות האדומות. יעדנו – דיונה 45 המפורסמת ביותר, שקיבלה את שמה מאחר שהיא הדיונה ה-45 במספר משערי מחנה ססרים. צ’רלס מסביר לי שכדי להקל על העלייה צריך לתת לקבוצה צפופה של אנשים לעלות לפניך, ולנסות להיכנס לעקבות שהותירו בדיונה. ככל שאתה פוסע בתוך עקבות קודמיך, אתה נדרש לפחות מאמץ, ולהפתעתי, אכן כן.

ים של דיונות אדומות. חול עדין ורך כמשי

אתמול, עת טיפסתי לבדי בדיונה, היה כמעט בלתי אפשרי להתקדם. הפעם נצמדתי לקבוצת צעירים והקפדתי לעקוב ולדרוך בכמה שיותר עקבות. היה קשה מאוד, אבל הצלחתי לעלות את מרבית הדרך. קר מאוד, הרוח חותכת בבשר, ואני מזיע מהמאמץ. הנשימה נשמעת כשריקה, ואני כמעט משלים עם זה שלא אוכל להגיע לפסגה, אבל ממשיך להתעקש. למרות הרוח הקרה אני מקלף מעלי שכבה אחרי שכבה של בגדים, אבל איני יכול לקלף את עומס השנים… במאמצים כבירים אני מגיע לפסגת הדיונה.

השחר העולה מפזר את חשכת הליל וקרירות פושה בכל. אבל הנוף! באתי לנמיביה במטרה להגיע לדיונות האדומות, והנה אני כאן. הירח הכמעט מלא תלוי עדיין בשמים, מסביבי הדיונות מאדימות מרגע לרגע, חטובות כגופה של אישה, במזרח נקודת אור הולכת וגדלה צובעת את כל האזור באור כתום. אפשר להבחין במשחקי אור וצל של השמש הזורחת החורצת מעין צורת סכין בפסגת הדיונה. אני מתיישב על הדיונה הרכה ומתמזג עם מעשה הבריאה. רק הרוח שומרת על ערנותי ומקפיאה לי את האוזניים.

הדרך למטה כיפית, אני חצי עף, חצי שוקע בחול, ותוך זמן קצר מצטרף לכוס קפה שחור עם צ’רלס, שהספיק להכין גם ארוחת בוקר.

ארץ בראשית קסומה. אין איש בסביבה, אין עץ, אין פרח. דממה

פרח בודד בלב עמק המוות
צ’רלס מאיץ בי, ואנחנו מתקפלים ומצטרפים לטור הג’יפים ופותחים בדהירה מטורפת לכיוון עמק המוות. הדרך עוברת בין דיונות אדומות, הסוגרות משני עבריה, ואני תוהה מי החליט שדיונה 45 תהיה המפורסמת מכולן. יתכן שבגלל קרבתה אל הדרך הראשית, או אולי בשל הזווית שלה – אין לי מושג, כל דיונה נראתה לי יפה מקודמתה. אנחנו מגיעים לאזור עמק המוות, אנשי רכבי השטח ממשיכים בנסיעתם, כל השאר עוברים לג’יפים מקומיים ונוסעים עד לנקודה שאינה עבירה יותר, וממנה צריך להמשיך ברגל. כאן אני חש צורך לחלוק עמכם תופעה שתלווה אותי לאורך כל הדרך: שליטה מוחלטת של בני הגזע הלבן. כמו במקומות אחרים, גם כאן שלושה גברים גדולים בהירי שיער המדברים אנגלית במבטא גרמני כבד, ולהם כפופה קבוצה של נהגים שחורי עור. לא ראיתי בשום מקום מצב הפוך – שחור המשמש כבוס, ואדם לבן הכפוף לו עובד כנהג.

אנחנו מגיעים לנקודה שאינה עבירה גם לרכבי שטח. אין שילוט, אין שביל, רק מדבר. נהג הג'יפ שלנו מצביע אל עבר הרכס ואנחנו מתחילים ללכת. אין איש בסביבה, כלום, רק מדבר בצבעי חום בהיר, חום צהבהב, חום כתום, חום לבן. אין עץ, אין פרח, דממה. עולים את הרכס הקטן ולפנינו עמק נעלם, שאליו נקוו פעם מים שזרימתם הופסקה כאשר הדיונה השלימה את הקפת העמק והיוותה מעין טבעת חנק. העצים גוועו ונותרו רק גדמי עצים עומדים, זכר לימים עברו. מראה עצוב, אך עם הרבה עוצמה.

גדמי עצים, זכר לימים עברו. מראה עצוב ורב עוצמה

בדרך חזרה לג'יפ אני מבחין במשטחי המלח הלבנים שבוהקים באור השמש. נמיביה היא ארץ המלחים, ארצם של המינרלים, ובכל פסיעה אתה דורך על מרבצים פוטנציאלים. לפתע, בין צבעי החום-כתום-לבן השולטים בשטח אני מבחין בפרח קטן צהוב, שאין לי מושג מהיכן צץ ואיך הוא מוצא את המים הדרושים לצמיחתו. אך זו עובדה – פרח קטן צהוב, שגדל באופן רגיל בשדות ירוקים, מבצבץ לו כאן באמצע המדבר הצחיח.

קבוצה קטנה של תיירים צרפתיים מתקרבת אלי. כששמעו שאני מישראל שאלו אותי, "המומחה מארץ מדברית", מדוע אין כאן גמלים. האמת – איני יודע, וכששאלתי את צ’רלס גם הוא לא ידע את התשובה. אולי צריך להקים סטרט-אפ ולהביא גמלים לנמיביה. למה? סתם, כדי שתייר (ואין הרבה כאלה) יוכל להצטלם על גמל.

יש חיים בעמק המוות. פרח ענוג פורח בלב המדבר האינסופי

אל ראש ההר והעמק הנעלם
אני יודע שהנסיעה חזרה לווינדהוק הבירה אורכת כארבע שעות וחצי, אבל אני לא משער איזה הרפתקות מזומנות לי בדרך. אנו פונים מזרחה, אל המרחבים הנוצצים משפע המינרלים החבויים באדמה. מרחוק נראית פסגת הר המזכיר את המטרהורן שבשוויץ. זהו הר ספיצקופ (Spitzkopf, "החוד של הראש"), שפיץ גבוה הנוטה הצידה. דרך עפר מובילה מהכביש לכיוון בסיס ההר, אנחנו עוברים ליד חווה בודדת, מעט פרות רזות, כמה עזים. צ'רלס מספר לי כי עבד כאן כשהיה צעיר.

בכניסה לשמורת ההר כמה בקתות עלובות וילדים חצי ערומים, שהציעו לנו מחרוזות צבעוניות. כדי לטייל כאן חייבים לשכור את שירותיו של מדריך מקומי, וכך גם נכון לעשות, כי מכסף זה של התיירים כל הכפר בעצם מתקיים. ג'ייקוב המדריך מצטרף אלינו לרכב. כל אזור ההר מתגלה: אבנים אדומות ענקיות, חלקן מעוגלות, מונחות כאילו ללא סדר. המראה מהפנט, ואני נזכר איך בשנת 2000 הגעתי לאאוטבק באוסטרליה לראות את הזריחה באיירס רוק, ההר המקודש לאבוריג'ינים, ילידיה של אוסטרליה. מכל העולם באים לצפות בזריחה ובשקיעה באוסטרליה, ולכאן אף אחד! הספיצקופ מקודש לבושמנים בני האזור, בדומה לאיירס רוק לאבוריג'ינים.

מהמראות בדרך לפסגת הר ספיצקופ המקודש לבושמנים

אנחנו מתחילים בטיפוס על פיאה ישרה וחלקה, בעזרת שרשרת ברזל הקבועה בלולאות לסלע האדום. אני יכול לדמיין לעצמי איך ההר משנה צבעו לכתום עז בשעות הזריחה והשקיעה, אך בשעת צהרים חמה זו האבן מקבלת צבע אדום כהה ביותר. הטיפוס אינו קל עבורי, ג'ייקוב כמובן רץ כמו אייל הרים, ואני מתעודד לשמע נשימותיו הכבדות של צ'רלס העולה אחריי. ג'ייקוב מקפיד שנעלה רק בצד ימין של השרשרת, שמא נחליק לתהום. יש פעמים שאתה אוחז בשרשרת ומתחיל להתנדנד עד שהיא נמתחת וגופך נתקל בה, ויש עיתים שרגלי הקצרות לא מצליחות למצוא אחיזה טובה. הנשימה נעשית כבדה, ואני חייב לעצור לכמה דקות כדי לשאוף אוויר לריאותיי המיוסרות. לפני מונח לו העמק כולו, זרוע אבנים אדומות, גדולות, קטנות, עגולות, מחוספסות. מעלי מחזה מדהים: אבן עגולה ככדור הנראית כאילו עוד שנייה היא תינתק ותתגלגל מטה. ג'ייקוב מרגיע אותי ואומר שכבר דורות רבים אבות מגידים לילדיהם כי האבן לא תיפול מאחר שהיא בסיס העולם.

אנחנו מגיעים למעלה, מקיפים את האבן ומוצאים את עצמנו בעמק נעלם,  Bushman's Paradise. לפנינו עצי פרי וצמחיה סבוכה וצבעונית, אולם ג'ייקוב מזהיר לא לגעת, שכן הפירות כמו העלים רעילים ביותר, אפילו העזים לא מעיזות לאכול מהם! מעלינו משטח אבן עצום, היוצר מעין מרפסת מוצלת ומוגנת מהשמש החמה. בין הצללים על הקיר האחורי ציורי קיר קדומים בני כ-150 אלף שנים, וניתן להבחין בדמויות אנשים, קופים, בופלו ואפילו ג'ירפות. בימינו בושמן נחשב כמילת גנאי, אך שם המקום נשאר. בקושי אני מצליח להינתק מהמקום קסום זה ומתחיל את הירידה מההר. אני ממלא אחר הוראותיו של ג'ייקוב, מחזיק את השרשרת בשתי ידיים ויורד אחורה – בהתחלה זה נראה קשה מאוד, אבל אין ספק שזו הדרך הבטוחה ביותר לבצע את הירידה המסוכנת. אנחנו נוסעים כמה מאות מטרים בשמורה ושוב יורדים מהרכב. ג'ייקוב אומר שהוא מעדיף לא לומר דבר כרגע והסבר יבוא אחר כך.

"הגשר". אפסיותיו של האדם אל מול הטבע

להתחבר אל מהות הבריאה
מהשלט הקטן המוצב במקום אני מבין שאנו בדרכנו למקום הנקרא The Bridge (הגשר). אנחנו ממשיכים להלך בתוך נקיק צר וסבוך, כשלפתע כמו עדשה רחבה במצלמה, השטח נפתח ואני עומד בפעם המי יודע כמה אל מול נפלאות אלוהים: לפני, צורת עין מלוכסנת ענקית בסלע. יפה? מדהים? דלה לשוני מכדי לתאר. טיפסתי מעלה במהירות כאחוז טירוף ושם מלב "העין" כל העמק ניבט פרוס לפני כמבעד לחלון. שוב מצאתי עצמי צועק צעקה אדירה! אני קורא לעברם של ג'ייקוב וצ'רלס ממקומי בתוך הנוף המדהים, ואומר להם שאני מעדיף לקרוא למקום זה חלונו של אלוהים, ולא הגשר. חיוך רחב עולה על פניהם. ג'ייקוב מודה לי על הכבוד שאני מעניק למקום. אני רוצה להישאר כאן ולספוג עוד ועוד מהנוף, להישאר לראות את היום הופך לערב שהופך ללילה ההופך לבוקר. להישאר כאן ולהתחבר אל מהות הבריאה, האדם, להישאר כאן ולהרגיש את אפסיותו של האדם אל מול הטבע.

ראשי הקודח מחבר לו אגדה. האגדה מספרת כי בהגיע זמנו של הקשיש הבושמני לעלות לשדות הצייד הנצחיים, מביאים אותו בני משפחתו למקום הזה, המשמש כגשר בין החיים של מעלה לאלה של מטה. או אז חוצה הקשיש את הגשר, אשר מעבר לו יש תהום, ונעלם לתמיד. מזכיר קצת את מנהג האסקימואים לשלח את הזקנים לשדות הקרח אל מותם. ואולי נכון יותר כך.

שמורת הדיונות האדומות:


לחצו להגדלה


הפוסט נמיביה: מסע במדבר נמיב הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%9e%d7%99%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%a0%d7%9e%d7%99%d7%91/feed/ 0