סמים - מסע אחר https://www.masa.co.il/masa_tags/סמים/ Sat, 02 Sep 2017 03:30:19 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.7.4 איך לעשות את הודו בלי סמים?https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%a2%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%95%d7%93%d7%95-%d7%91%d7%9c%d7%99-%d7%a1%d7%9e%d7%99%d7%9d/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2590%25d7%2599%25d7%259a-%25d7%259c%25d7%25a2%25d7%25a9%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%2590%25d7%25aa-%25d7%2594%25d7%2595%25d7%2593%25d7%2595-%25d7%2591%25d7%259c%25d7%2599-%25d7%25a1%25d7%259e%25d7%2599%25d7%259d https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%a2%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%95%d7%93%d7%95-%d7%91%d7%9c%d7%99-%d7%a1%d7%9e%d7%99%d7%9d/#respond Mon, 18 Jul 2011 18:27:07 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%a2%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%95%d7%93%d7%95-%d7%91%d7%9c%d7%99-%d7%a1%d7%9e%d7%99%d7%9d/בכל שבוע אנו מביאים כאן רשמים של כותבים-נוסעים שנמצאים בחו"ל ושולחים אלינו כתבות, רשמים, המלצות ותיאור חוויות שהם חווים במהלך הנסיעה. הפעם: בועז פרידמן על סמים בהודו

הפוסט איך לעשות את הודו בלי סמים? הופיע ראשון במסע אחר

]]>
אתם בטח מכירים את החלוקה של העולם לשני חלקים. בין הדוגמאות הנפוצות: העולם נחלק לשניים – אלו שאוהבים כלבים ואלו שמעדיפים חתולים. או לחילופין: אלו ששותים תה לעומת אלו ששותים קפה. אז בקרב הישראלים המטיילים במזרח אסיה (בעיקר הודו ותאילנד) יש חלוקה נוספת: אלו ש"עושים" סמים ואלו שלא. הרוב עושים.

זה לא אומר שכולם נרקומנים שנמצאים שלב אחד לפני מרכז גמילה. חלק קטן מאד בהחלט כן, אבל הרוב "רק" התנסו אי אלו פעמים בסמים קלים למיניהם.

סמים זו תופעה. אני יודע שלא חידשתי הרבה במשפט הקודם, אבל התופעה הזו הרבה יותר נפוצה ממה שתיארתי לעצמי לפני שהגעתי להודו. הנה חמש מחשבות שעולות במהלך ההתבוננות בנושא המורכב הזה.

ההיצע
בכל מסעדה מקומית או "גסט האוס" תמצא חבורת ישראלים (לפחות שניים מהם עם ראסטות) מעבירים בסיבוב צ'ילום ריחני.

לסמים הקלים, או במילים אחרות: גראס, חשיש וכיו"ב, התוודעתי לראשונה באוניברסיטה. אומרים שכל אדם שלישי שלומד באותו מוסד מכובד מעשן. ולא, לא סיגריות.

כשאני בוחן את הסטטיסטיקה הזו על חבריי הסטודנטים, היא בהחלט מקבלת אישור נוסף.

בשלוש שנותיי כסטודנט ראיתי המון אנשים מתעסקים בזה יום-יום, אבל זה עדיין לא הכין אותי למה שקורה שם בהודו הרחוקה.
שום סטטיסטיקה לגבי כמות המזריקים/בולעים/מעשנים סמים בהודו לא הונחה בידי, אך ע"פ הסתכלות בעין בלתי מזוינת, נראה כי יותר ממחצית הישראלים המטיילים בתת היבשת, לא חושבים על מלפפונים כשהם שומעים את המילה "ירוק".

באמת המון אנשים מעשנים בהודו. זה כ"כ פשוט: ההיצע בלתי נגמר, האווירה הכללית מתאימה, חוקים לא באמת קיימים ותמיד יהיה מישהו שישמח לעבור איתך על החומר. וגם לחזור עליו.

הגבולות
אחד מתוך כל חמישה קבצנים ברחוב ההודי, הוא בעצם סוחר סמים שיפנה אליך בפתאומיות בלחישה מהבילה: הש? מריהואנה?

למרות התנאים הנוחים עדיין קיימים סיכונים שאסור להתעלם מהם.
סמים, ובתוכם גם הסמים הקלים, משפיעים על כל אדם בצורה שונה. אצל אחד יורגש שינוי קל גם אחרי 3 כדורי LSD ואחר ייכנס ל"סרט" או "יאכל" הזיות אחרי כדור אחד.
כמו כן, גם אם אנשים יציבו לעצמם "גבולות", לא תמיד הם יצליחו לעמוד בהם והידרדרות לסמים קשים ומסוכנים יותר, יכולה לקרות במקרים לא מעטים.

הסכנה
בשביל להיות ב"סרט הודי" לא חייבים ללכת לקולנוע.

בחודש וחצי האחרונים שלי בהודו, פורסמו אלפי מודעות ברחבי המדינה על מטיילת ישראלית נעדרת.

בשבועיים הראשונים שמרתי על אופטימיות. לאחר חודש, הפכתי סקפטי וכל יום שעבר בלי שתימצא שכנע אותי שהבחורה כבר לא איתנו.

ואז, לאחר חודש וחצי, התבדיתי. הבחורה נמצאה. סוף טוב אך לא הכל טוב.
מסתבר שהכירה כמה חברים הודיים שהכירו לה כמה חברים מן הצומח ועוד כמה חברים שיוצרו במעבדה שגרמו לה לשכוח כמה חברים בהודו ובארץ. אה כן, גם את המשפחה.

מצבה היה קשה. היא הייתה על סף מוות כשמצאו אותה ועכשיו היא אמורה להתחיל תהליך שיקום.

דרך אחרת אך גם לא ממש נעימה להסתבך עם סמים היא להיתפס ע"י השלטונות.
שני ישראלים נמצאים בכלא בניו דלהי בעקבות סחר בסמים. אחד מרצה תקופה של עשר שנות מאסר (מתוכן ריצה כבר 6 שנים) והשני קצת יותר משנתיים. אל תנסו בבית!

החופש
אם אתה עדיין משתמש במונח צינגלה, אתה חבר במפלגת הגמלאים.

אז איך זה שבכל זאת "כולם" עושים את זה?
פסיכולוגים טוענים שהצעירים הישראלים שטסים לטיול הגדול של "אחרי הצבא" מחפשים חופש מוחלט. לאחר שלוש שנים בהן היו צריכים לציית לפקודות ולעמוד בנהלים מגבילים ומחמירים, עכשיו הם יכולים לעשות מה שמתחשק להם. רבים מהמטיילים עמדו תחת לחצים נפשיים בתקופת הצבא ועל מנת "להשתחרר" הם מתנסים בדברים חדשים ומגיעים מהר מאד אל הסם.
ככה זה.

הדרך
חצו את הגבול להודו. אל תחצו את הגבול בהודו.

לכתבות נוספות של בועז פרידמן:

מונית ראשונה בדלהי »

מתנדבים בקטמנדו »

בית יהודי בהודו »

מפגש פסגה בהודו »

התמקחויות בהודו »

הפוסט איך לעשות את הודו בלי סמים? הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%a2%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%95%d7%93%d7%95-%d7%91%d7%9c%d7%99-%d7%a1%d7%9e%d7%99%d7%9d/feed/ 0
הולנד – ההיסטוריה של הליברליותhttps://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%a0%d7%93-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%aa/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2594%25d7%2595%25d7%259c%25d7%25a0%25d7%2593-%25d7%2594%25d7%2594%25d7%2599%25d7%25a1%25d7%2598%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%2594-%25d7%25a9%25d7%259c-%25d7%2594%25d7%259c%25d7%2599%25d7%2591%25d7%25a8%25d7%259c%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25aa https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%a0%d7%93-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%aa/#respond Mon, 15 Sep 2008 17:52:37 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%a0%d7%93-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%aa/חירות דתית, שוויון בין המינים וגם שימוש חופשי בסמים קלים, זנות חוקית ולגיטימיות לחד מיניות - לא בדיוק מה שהייתם מצפים מאומה קלוויניסטית צייקנית.
דן דאור מתחקה אחר הסיבות שהביאו להתפתחותה המפתיעה
של הליברליות ההולנדית המפורסמת

הפוסט הולנד – ההיסטוריה של הליברליות הופיע ראשון במסע אחר

]]>

"הולנד, שרק בדוחק אפשר לקרוא לה ארץ/ שאינה אלא חול־זיבורית אנגלי", פותח אנדרו מרוול, משורר אנגלי בן המאה ה־17, את שירו הסאטירי המבריק והארסי על יריבתה הגדולה של אנגליה באותם הימים. הולנד היא רק משקע של בוץ גרמני שפלט הריין, חזר ולגלג עליה נפוליאון כ־150 שנה מאוחר יותר. ואכן, מה שיש לה מצד הגיאוגרפיה זה לא הרבה: רק קצת יותר מ־40 אלף קילומטרים רבועים – שאת

קופישופס באמסטרדם. אף כי עישון הקנביס הוצא מרשימת הפשעים שיש לתת עליהם את הדין, ולא ניתנה לו גושפנקא חוקית ממש, הצרכן המצוי נהנה משטח אפור נרחב למדי | צילום: דורון הורוביץ

מחציתם "דגו" בני ארצות השפלה מן הים וביצרו בסכרים – של מישור מעובד יפה, מפוסק על ידי תעלות, מסודר כמו החדרים מאחורי החלונות שמתעקשים לא להסתיר דבר. אחרי כחצי שעה של נסיעה בנוף השטוח – נעים מאוד למראה, לפחות בעיני, אבל לא ממש מסעיר – מתעוררת בזר ההרגשה המשונה של WYSIWYG, זה מה יש.
דומה שגילוי הלב הזה של הנוף שהם עצמם בנו היה אצל ההולנדים למקור של גאווה: הם העדיפו כביכול לא להתחכם לו אלא ללכת איתו. הם לא עשו מאמצים להחיות את הנוף, ליצור הרי דמה, שבילים נפתלים ביערות סבוכים, חצרות מוסתרות מאחורי חומות. הם לא ביקשו להתרחק מהדו־ממדיות של המישור שעיצבו במו אצבעותיהם, ולא הקימו מגדלים. התרומה הגדולה ביותר שלהם לתרבות הגנים באירופה היתה שדות הצבעונים. יותר מזה, בהגזמה קלה אפשר אולי לטעון שהנכונות הזאת לקבל את הממשות הלא מצועפת של נוף מולדתם, היחס הישיר והמעשי לנתונים הלא מבטיחים שקיבלו – בשילוב מציאות פוליטית שלא הצמיחה שום כוח מרכזי שישלוט שליטה מלאה באומת האיכרים, הדייגים, המלחים והסוחרים הזאת – היא המקור לליברליות המיוחדת במינה שהתפתחה דווקא בהולנד, מקום שבמשך שנים רבות רווחה בו גרסה צייקנית במיוחד של נצרות.

אמסטרדם, שבה גרים תורכים ונוצרים, עובדי אלילים ויהודים, היא 'בנק של מצפון', ואין השקפה, מוזרה ככל שתהיה, שאין לה בו אשראי ושאינה נסחרת בבורסה"

כנסייה בעליית הגג
הסובלנות הזאת גם השתלמה להולנדים. אותו מרוול מצביע על הקשר שבין הסובלנות הדתית של אמסטרדם ובין העובדה שעושרה בא לה מקשרי מסחר חובקי עולם שלא היו אפשריים בלי מתן זכויות מסוימות לקתולים וללותרנים, ליהודים ולמוסלמים: אמסטרדם, הוא אומר, שבה גרים תורכים ונוצרים, עובדי אלילים ויהודים, היא "בנק של מצפון", ואין השקפה, מוזרה ככל שתהיה, שאין לה בו אשראי ושאינה נסחרת בבורסה.
"חופש המצפון" שהנהיגו מנהיגי הולנד אחרי השחרור מעול הספרדים בא לידי ביטוי בכך שלמרות הפרהסיה הקלוויניסטית הם התירו ללא־קלוויניסטים – קתולים, למשל – לקיים את פולחנם בביתם פנימה. אחד האתרים המוכרים באמסטרדם הוא כנסייה בשם "Ons‘ Lieve Heer op Solder" (אדוננו היקר בעליית הגג), שסוחר קתולי עשיר בנה ב־1661 בקומה העליונה של שני בתי תעלה שחיבר יחד. יותר מזה, הסובלנות היחסית הזאת אפילו אפשרה לאנשים לא להאמין, ראו מקרה שפינוזה, שהקהילה היהודית אמנם החרימה, אבל שלטונות אמסטרדם לא נגעו בו לרעה, והיא גם זאת שעשתה את הולנד למקום בטוח יחסית לפרסם בו ספרים שלא היו עוברים את הצנזורה בארצות אחרות. "אולי בשום מקום חוץ מהולנד לא היה דקארט מהין ללמד משנה פילוסופית שבאה בקשרי מלחמה גלויה ביותר עם כל מסורות העבר", כתב היינריך היינה (ב"דת ופילוסופיה באשכנז", תרגום פרלמן); והוא לא היה מקרה יוצא דופן:  באמצע המאה ה־17 ראה שם אור ספרו הידוע של האנגלי הובס, "לווייתן", ובסוף אותה המאה מצא שם מקלט הצרפתי פייר בייל, מחבר ה"מילון היסטורי וביקורתי" (אבן דרך בתולדות הספקנות).

משתתפים במצעד הגאווה המתקיים בכל שנה בקיץ. בין הקבוצות השונות בהולנד שררה הסכמה רחבה על העיקרון של כבוד לאחר | צילום: ברק אוסרוביץ'

הכוורת הלא הגונה
את המבט החד ביותר להבנת הצירוף ההולנדי האופייני של חומרה צדקנית, כבוד למסחר והכרה בחשיבות הסובלנות לשימון גלגלי הכלכלה, סיפק כמדומה הוגה שנולד והתחנך בהולנד אבל היגר לאנגליה וכתב אנגלית, ברנרד דה מנדוויל:  בראשית המאה ה־18 הוא פרסם ספר ששמו "משל הדבורים", שבו פיתח את הטענה כי מחטאיהם של הפרטים צומחת ברכה לכלל. "רק שוטים מתאמצים לעשות כוורת גדולה להגונה", הוא כותב בגרסה מוקדמת של הספר. "המחשבה שאפשר ליהנות מרווחה, להצטיין

צעירה בחלון הראווה ברובע החלונות האדומים קוראת עיתון, בעוד לקוחות פוטנציאליים צועדים ברחוב. זונות הרובע נהנות מפיקוח רפואי, מתנאים סוציאליים ומהגנה מפני אלימות, אך נדרשות לשלם מסים | צילום: Enrico Fantoni, Hollandse Hoogte

במלחמה ולחיות בנחת, בלי חטאים גדולים, אינה אלא הבל אוטופי שקיים רק במוחנו. צריך שיהיו רמאות, תאווה למותרות, גאווה, כדי שנזכה בפריין". ובקטע אחר באותו השיר הפילוסופי הארוך הוא אומר על הכוורת המוצלחת: "כל חלק מלא מידות רעות, אבל השלם – ממש גן עדן… פשעיהם חברו להקנות להם גדוּלה". ומזווית זאת אפשר אולי לומר על אמסטרדם שהיא כוורת די מוצלחת.
הטענה שהחטאים חיוניים לרווחתה הכלכלית ולעוצמתה הצבאית של מדינה נכונה אולי למדינות אחרות לא פחות מאשר להולנד, אבל דומה שבהולנד מורגשת יותר הנטייה שלא לטשטש את זה; להפך: אם החטא נתפס כבלתי נמנע, יש להצביע עליו ולתחם אותו, מה שמקל על מי שאינו חוטא לעקם את האף, לרחם על החוטאים, להיבדל מהם, ולעתים גם להתפרנס מהם. איני חושב שיש באמסטרדם יותר זונות מאשר בתל אביב, למשל, אבל בתל אביב (וגם ברוב הארצות המתוקנות) מעדיפים לשכוח את זה, וכך נותנים לרועי זונות לנצל אותן ולהתעמר בהן, וללקוחותיהן לשאת בתוצאות של היגיינה מפוקפקת. בהולנד שמו אותן בחלונות, שם הן נהנות מפיקוח רפואי, מתנאים סוציאליים ומהגנה מפני אלימות, זכויות שבעבורן הן גם משלמות מסים.
דומה שאותו ההיגיון דחף את שלטונות הולנד לאפשר לאנשים לעשן קנביס בגלוי. אמנם נכון שמדובר רק בסילוק מרשימת הפשעים שיש לתת עליהם דין ולא במתן גושפנקא חוקית ממש, מה שמותיר שטח אפור נרחב למדי – לפי השמועה, ה־ Gray Areaהוא אחד הקופישופס המומלצים באמסטרדם – אבל דומה שלצרכן המצוי, וכנראה גם לחלק גדול מהמגדלים המקומיים, זה מספיק, ובמציאות החדשה אפילו קלוויניסטים נאלצים להודות בקיומו של שטח אפור.

אם החטא נתפס כבלתי נמנע, יש לתחם אותו, מה שמקל על מי שאינו חוטא לעקם את האף, לרחם על החוטאים ולעתים גם להתפרנס מהם"

קריסת העמודים
לא בלתי מתקבל על הדעת אפוא שה"אין לנו במה להתבייש" הצדקני־קלוויניסטי שסילק את הווילונות מחלונות הבתים, הוא שהוליד במרוצת המאות את החלונות שלא הסתירו את החטאים: החלונות האדומים, החלונות בסימן העשב, חלון הראווה של חנות הקונדומים הראשונה בעולם. אבל במרוצת המאות היו עוד כמה שלבים בהתפתחות הסובלנות ההולנדית, מהכרה בזכויות אזרח מלאות לכל התושבים ועד להפרדה בין הדת למדינה ולשוויון מלא לכל הדתות וההשקפות.
ב־1917 הביאו החידושים האלה להתפתחותה של "שיטת העמודים", שיטה שהתקיימה עד סוף שנות השישים, ובמידה כלשהי ממשיכה להשפיע עד היום. הרעיון של הוגה השיטה, אברהם קייפר, קלוויניסט רדיקלי, היה פשוט, הוגן ומעשי: כל אדם נולד, גדל, מתחנך, מתחתן ומת בתוך הקהילה שלו, ושומר כך על הזכות להאמין או לא להאמין במה שהוא רוצה, ולחנך את ילדיו בדרכו. ה"עמודים" השונים – לא רק פרוטסטנטי או קתולי או יהודי, אלא גם "עמוד" סוציאל דמוקרטי, ליברלי או קומוניסטי – מתקיימים זה בצד זה, והמדינה עוזרת לממן אותם, בלי אפליות, על פי מספר האנשים שיש ב"עמוד".
דוגמה קטנה ומאלפת לעניין זה מביא חנן פרנק, שגדל ברוטרדם בשנות החמישים של המאה הקודמת והיה חבר בקן המקומי של השומר הצעיר. הקהילה היהודית בעיר לא רצתה לממן את פעולות התנועה, משום שהיו בקן גם חברים לא יהודים. לעיריית רוטרדם זה לא שינה דבר, והם תמכו בקן על פי מספר החברים שהיו בו.
אבל מה שנראה מופת של היגיון וסובלנות בעת ההיא, כשרוב האנשים השתייכו מעצם לידתם לקהילה זו או אחרת, איבד במידה רבה את טעמו בהולנד של היום – שחצי מתושביה הם חילונים גמורים ולא רואים את עצמם כבני קבוצה כלשהי – וגם עומד למבחן שלא ידע קודם לכן. יהיו אשר יהיו ההבדלים שבין הכיתות הנוצריות השונות (וכן בינן ובין היהודים ההולנדים, שלא נשארו רבים מהם. אחוז יהודי הולנד שנהרגו בשואה היה הגבוה ביותר באירופה, ולא משום שהיו שם יותר אנטישמים. אולי כי ההולנדים מסודרים ולא אוהבים להסתיר; גם לא את העובדה הלא נעימה הזאת) או ההבדלים שבין הימין ובין השמאל, שררה ביניהם הסכמה רחבה על עקרונות של ניהול מדינה, על כבוד לדעתו של האחר, על פתרון מחלוקות בדרך של משא ומתן, של שוויון בין נשים לגברים וכדומה. ההגירה המסיבית של המוסלמים, בעיקר ממרוקו ומתורכיה, הראתה שהוספת "עמוד" חדש אינה מעשה פשוט כל כך, לפחות בעיני מי שלא סומך על המהגרים החדשים שיסכימו לאותה "הרצפה המשותפת" שרק בזכותה אפשר לקיים את "שיטת העמודים".

"המגפיים שוב רומסים את הולנד", כתב הבמאי תיאו ואן גוך שלא סבל את מה שנראה לו כמדיניות רכה מדי כלפי המוסלמים, "אבל הפעם הם לובשים גלביות ומסתתרים מאחורי זקנים"

"הנאצים החדשים"
המהגרים המוסלמים והקרעים בסובלנות המסורתית של ההולנדים זכו לחשיפה רבה עם הירצחו של תיאו ואן גוך בנובמבר 2004, בעקבות סרט על מילת נשים שעשה עם אייאן הירסי עלי, ילידת סומליה ולוחמת אמיצה באסלאם הפונדמנטליסטי. לא ראיתי את הסרט, אבל הרטוריקה הבוטה שלו עוררה כעס גם בקרב אנשים שמתנגדים למנהג הברברי הזה. ואן גוך, שהיה חסיד של פים פורטיין (מנהיג הימין הקיצוני שנרצח

הפגנה לאחר רציחתו של תיאו ואן גוך בנובמבר 2004 בידי מוסלמי יליד הולנד. מיעוט גדל והולך של הולנדים יוצא נגד המדיניות הסובלנית המסורתית כלפי זרים | צילום: Guus Dubbelman/ Hollandse Hoogte

שנתיים לפניו בידי פעיל למען זכויות בעלי חיים) לא סבל את מה שנראה לו כמדיניות רכה מדי כלפי המוסלמים: "המגפיים שוב רומסים את הולנד", כתב (אני מצטט ממאמר מעניין שכתב איאן בורומה ב"ניו יורקר"), "אבל הפעם הם לובשים גלביות ומסתתרים מאחורי זקנים". את ראש העיר היהודי של אמסטרדם, יוב כהן, הוא האשים בכניעה ל"נאצים החדשים", ועל היסטוריונית יהודייה אמר שיש לה חלומות רטובים על מנגלה. לדעת רבים הוא היה אמן מוכשר והוגה מקורי, אבל גסות הנפש והביטוי שלו לא היתה מביישת את אותם אוהדי הכדורגל שמשמיעים שריקת גז לקבוצת אייאקס "היהודית".
ה"אקונומיסט" מעריך את מספר הקיצונים המוסלמים בהולנד הנוטים לאלימות במאתיים ואת תומכיהם ב־1,200, חלק לא גדול מתוך כמיליון מוסלמים  (כשישה אחוזים מהאוכלוסייה), אבל מספיק כנראה למיעוט גדל והולך כדי לצאת נגד המדיניות הסובלנית המסורתית, כפי שמעידות התגובות לרצח ואן גוך. הרוצח, מוחמד בּוּיֶרִי, היה מוסלמי יליד הולנד שעד למעשה נראה כסיפור של טמיעה מוצלחת, וכמו רוצחו (הלא מוסלמי) של פורטיין, גם הוא היה, ככל הנראה, מעורער בנפשו, אבל הרצח שימש עילה לשורה של מעשי הצתה במסגדים ובבתי ספר מוסלמים ברחבי הולנד. מן הראוי לציין שזה לא קרה באמסטרדם, שהשקיעה הרבה בקירוב הקהילות ושראש העיר שלה (שמוחמד בוירי ציין אותו כאחד מאויבי האסלאם) מאמין עדיין במסורת של הבנה למיעוטים.
הבעיות הקשורות באינטגרציה של קבוצות מהגרים גדולות אינן מיוחדות להולנד, כמובן, אם כי ייתכן שההולנדים תפסו שזה קורה להם קצת אחרי אנגליה או צרפת, ולא הספיקו להרחיב את המסורת הסובלנית שלהם כדי שיוכלו להתמודד באופן המיוחד להם עם ה"עמוד" הגדול החדש שנחת עליהם במהירות גדולה מדי. בהולנד רווח פתגם – המיוחס להיינה, כנראה על לא עוול בכפו – שלקראת סוף העולם הוא היה רוצה להיות בהולנד, משום שכל דבר קורה שם חמישים שנה מאוחר יותר. ואכן בהולנד, ואפילו באמסטרדם, נדמה לפעמים שהדברים זורמים קצת יותר לאט. עם זאת מותר להניח שאנשים רבים היו שמחים להיות בהולנד לקראת סופם הפרטי, שכן זה שלוש שנים שמותרות בה המתות חסד. בעניין זה לפחות, כמו ביחס השפוי לזונות ולעשב, הולנד מקדימה את שאר העולם בכמה שנים טובות.


אני מודה לפרופסור חנן פרנק, יליד הולנד ומנהל מכללת תל אביב, לפרופסור יוסף קפלן, היסטוריון של יהודי הולנד באוניברסיטה העברית, ולידידי דן צלקה, שמכיר יפה את אמסטרדם. שלושתם עזרו לי לחשוב על נושא הרשימה, אם כי אין הם אחראים כמובן לשום טעות או דבר הבל שקוראים עלולים למצוא בה.

הפוסט הולנד – ההיסטוריה של הליברליות הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%a0%d7%93-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%aa/feed/ 0
גם הניצחון הוא תבוסה – מפגש עם מגדלי קוקה בפרוhttps://www.masa.co.il/article/%d7%92%d7%9d-%d7%94%d7%a0%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%aa%d7%91%d7%95%d7%a1%d7%94-%d7%9e%d7%a4%d7%92%d7%a9-%d7%a2%d7%9d-%d7%9e%d7%92%d7%93%d7%9c%d7%99-%d7%a7%d7%95%d7%a7/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2592%25d7%259d-%25d7%2594%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%25a6%25d7%2597%25d7%2595%25d7%259f-%25d7%2594%25d7%2595%25d7%2590-%25d7%25aa%25d7%2591%25d7%2595%25d7%25a1%25d7%2594-%25d7%259e%25d7%25a4%25d7%2592%25d7%25a9-%25d7%25a2%25d7%259d-%25d7%259e%25d7%2592%25d7%2593%25d7%259c%25d7%2599-%25d7%25a7%25d7%2595%25d7%25a7 https://www.masa.co.il/article/%d7%92%d7%9d-%d7%94%d7%a0%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%aa%d7%91%d7%95%d7%a1%d7%94-%d7%9e%d7%a4%d7%92%d7%a9-%d7%a2%d7%9d-%d7%9e%d7%92%d7%93%d7%9c%d7%99-%d7%a7%d7%95%d7%a7/#respond Thu, 15 Feb 2007 17:47:55 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%92%d7%9d-%d7%94%d7%a0%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%aa%d7%91%d7%95%d7%a1%d7%94-%d7%9e%d7%a4%d7%92%d7%a9-%d7%a2%d7%9d-%d7%9e%d7%92%d7%93%d7%9c%d7%99-%d7%a7%d7%95%d7%a7/מגדלי הקוקה בפרו נתונים במלכודת נוראה. במשך שנים נאבקו בעקשנות בלוחמי המחתרת של "הנתיב הזוהר", שאיימו על חייהם. את הנצחונות נחלו בזכות כספים, שהרוויחו מגידול צמחי הקוקה. לאחרונה, עם קריסת קרטלי הסמים בקולומביה, התרוששו המגדלים בפרו, והם חוששים עתה לחירותם ולחייהם. מסע מפרך במעלה נהר האפורימאק ומפגש עם מגדלי קוקה ולוחמי חופש רעבים

הפוסט גם הניצחון הוא תבוסה – מפגש עם מגדלי קוקה בפרו הופיע ראשון במסע אחר

]]>
צעדנו בחברת אנשים חמושים, בלב שדות הקוקה הגוססים במרכז פרו. לא נשבה רוח, והבוקר היה חם ולח. למרות שפסענו בשדה פתוח, קשה היה לנשום את האוויר הסמיך והרטוב. צמחי הקוקה הקמלים שימשו כאן בעיקר כמזון לזחלי המאלוביה.

ניצבנו בפאתי הכפר פאלמאפמפה (PALMAPAMPA), מביטים בתוצאותיו העגומות של הקרב האחרון והמוצלח במלחמת הסמים. לפנינו נפרסה התבוסה המשמעותית הראשונה של תעשיית הקוקה והקוקאין ב־20 השנים האחרונות. חברי הקבוצה החמושה, שליוו אותנו, היו אנשי המליציה, שהקימו תושבי האיזור כדי להגן על פאלמאפמפה. לאחרונה אומנם ניצחו בקרב, אבל כעת הפכו לקורבנות, שלא מדעת, של קרבות שהתרחשו הרחק מביתם, והיו הנפגעים האמיתיים מתבוסתם של סוחרי הסמים הגדולים בקולומביה.

פאלמאפמפה, הממוקמת בלב המישורים של עמק נהר אפורימאק (APURIMAC) בפרו, נחשבת ליצרנית הקוקה, משחת הקוקאין (COCAIN PASTE) ובסיס הקוקאין (COCAIN BASE) המובילה בעולם. הקישור בין עמק אפורימאק לקוקה, הידועה לשמצה, התחזק במהלך שנות ה־90 המוקדמות, ובסופו של דבר נישל ממעמדו את עמק הואייאגה (HUALLAGA) העליון, ביער העד המרכזי של פרו, שהיה איזור גידול הקוקה הפופולרי ביותר בשנות ה־80. חשיבותו של האחרון פחתה בעקבות מתקפות של פטריות, מחלות, אלימות ואכיפת החוק, שהיתה כושלת אומנם, אך הוסיפה להוצאות הגידול. סוחרי הקוקאין התפזרו לאזורים אחרים, ועמק נהר האפורימאק, שהיה בעל חשיבות משנית עד כה, הפך לאיזור הפופולרי ביותר לגידול קוקה (מ־5,000 דונמים, שהוקדשו לגידול קוקה בשנות ה־80 המוקדמות, ליותר מ־170,000 ב־1994). פאלמאפמפה הפכה למרכז של שגשוג וטיפוח הקוקה בעמק. היה זה שגשוג קצר ימים.


המתקפה על הקוקאין

בתחילת 1995 הותקף סחר הקוקאין בקולומביה ובפרו משני כיוונים נפרדים. בקולומביה צדו כוחות ביטחון מיוחדים (בתמיכת המודיעין האמריקאי) את מנהיגי הקרטל של קאלי במגרש הביתי שלהם. לאחר שיצרו תוהו ובוהו בארגון והאטו את קצב המסחר, עצרו שלטונות קולומביה את רוב מנהיגיו הבכירים של הקרטל. נפילת הארגון הביאה לחשיפת שחיתויות בדרג הפוליטי ולמעצרם של חלק מהמנהיגים. בסוף 1995 היה ברור לכל, שפעילות הקרטל נפגעה באופן חמור. התמוטטות  תעשיית הבניין הקולומביאנית, בה השקיעו סוחרי הסמים כ־6.5 מיליארד דולר, היתה אחד הסימנים למצבו הקשה של הקרטל.

במקביל (אפריל 1995) פתח חיל האוויר הפרואני במתקפה על טיסות הקוקאין, שנעו בין קולומביה לפרו. הסוחרים הפרואנים לא יכלו אף פעם להתמודד עם מכונת הסחר הקולומביאנית המשומנת היטב, כך שאזורי גידול הקוקה הפכו לתלויים לחלוטין בקולומביאנים, כשתפקיד הפרואנים היה הנמוך בפירמידה – מגדלי הקוקה ומייצרי משחת הקוקאין ובסיס הקוקאין. במהלך שנות ה־80 תפס קרטל מדלן מקום דומיננטי בסחר הסמים בפרו, אך מאז שנות ה־90 המוקדמות, ובעיקר מאז 1992, השתלט קרטל קאלי על הייצור הפרואני של קוקה לא חוקית. שלבי הייצור הראשונים נעשו בפרו, והחומר הועבר בטיסות מיוחדות, לא חוקיות, לקולומביה, שם הוכן הקוקאין הידרוכלוריד, שהופץ בשווקי הסמים בעולם.

במהלך 20 השנים האחרונות נעשו נסיונות שונים לקטוע את סחר הקוקאין. רובם התמקדו במאמץ להרוס את שדות הקוקה או את המעבדות בהן ייצרו את הקוקאין. ב־1991 נעשה הניסיון הראשון לתקוף את הטיסות הלא חוקיות. ניסיון זה היה חלקי, ותוצאותיו היו צנועות ובלתי מספקות. רק ב־1995 החל מבצע רחב היקף, שנמשך כמה חודשים, במהלכו יורטו מטוסי הקוקאין, שטסו בין פרו לקולומביה.

התוצאה ניכרה עד מהרה בשוק. סחר הקוקאין דעך באופן משמעותי. אחד הסימנים לכך היה מספרן המצומצם של ההודעות, שהעבירו  סוחרי הקוקאין ברדיו. המודיעין של חיל האוויר הפרואני דיווח כי במשך כמה חודשים ירד מספר ההודעות מ־60 הודעות ביממה לשמונה בלבד. הטייסים הקולומביאנים העלו את מחיריהם מ־30,000 דולר ל־150,000 דולר לטיסה. מספר הטיסות פחת באופן דרסטי, ובמקום במטוסים חדישים משתמשים היום הסוחרים במטוסים קלים, זולים ואיטיים יותר. כמויות גדולות של קוקאין נקברות באדמה, באין קונה.

פן נוסף של התפתחות זו היתה התמוטטות המחירים. בעוד בנובמבר 1994 נמכר קילוגרם של בסיס קוקאין בפאלמאפמפה ב־1,300 דולר, שנה לאחר מכן אפשר היה להשיג את אותה כמות ב־50 דולר בעיר טוקאצ'ה (TOCACHE), שבעמק הואייאגה העליון. בחלקיו האחרים של הג'ונגל היה המחיר כ־300 דולר, ופירושו היה הפסד לסוחרים. בצידו השני של השוק, בניו יורק, עלה מחיר הקוקאין במהירות. ב־15 בספטמבר 1995 דיווח ה"ניו יורק טיימס" שמחיר הקוקאין עלה בחמישה חודשים ב־50 אחוזים. סוחרי הסמים העלו את המחירים למפיצים מ־18,000 דולר לקילוגרם במאי 1995, ל־26,000 דולר בספטמבר.

אם שדה הקרב האמיתי הוא השוק, היה זה רגע של תבוסה לציר המסחר פרו־קאלי. לחוואים ולאיכרים של הקוקה – הנמצאים בבסיס הפירמידה החברתית של "תעשיית" הקוקאין – משמעות התבוסה היתה אסון.


הבירה המסוכנת

הנפגעים ממלחמת הסמים יכולים להיות רחוקים מאוד משדה הקרב. ראינו אותם כשניווטנו, מוקפים בשדות הקוקה הגוססים, במעלה הזרם של נהר אפורימאק לכיוון פאלמאפמפה. אלפי דונמים של צמחי קוקה נטושים – שתולים בשורות רחבות על הגבעות כרותות העצים, המגדרות את העמק – נעשו צפופים יותר ויותר, ככל שהתקרבנו לפאלמאפמפה. רוב השדות כוסו כבר בעשבים שוטים, שחנקו בהדרגה את שיחי הקוקה.

הפלגנו באמצעי התחבורה המקובל באיזור – סירת עץ ארוכה וצרה, שמנוע מטרטר בירכתיה. העמק התרחב, כאשר טיפסנו במעלה זרם הנהר. משיט הסירה ניווט במומחיות בפיתולי הזרם הרדוד והמהיר, בין הסלעים. ניכר בו שהוא מכיר היטב את הנתיב. שמו היה מריו קוויספה, והוא טען שהוא יכול לנווט בנהר אפילו בלילה. כשסיפרתי לו על שלושת קציני הצבא, שטבעו בעת שניסו לשוט בחושך, חייך: "אתה חייב להכיר את הדרך". הוא חייך בקלות, אך בזהירות בפה חסר שיניים, הנפוץ כאן גם בקרב הצעירים.

קשה לא להישבות ביופיו של העמק. סלעים, חופי נהר ויערות ולצידם שדות הקוקה. קשה גם לדמיין, שבמשך 15 שנות ההתקוממות של הלוחמים המאואיסטים של הנתיב הזוהר התחוללו כאן קרבות עקובים מדם. בכל חלקה ליד הנהר התרחשו זה מכבר מארבים, התנגשויות, מעשי טבח והוצאות להורג. המוות הותיר כאן את עקבותיו הבלתי נמחים, למרות מעגל החיים המהיר של יער העד, ושיחי הקוקה, הגוססים לאורך גדת הנהר, מילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה זו.

במהלך הימים הקצרים של שגשוג הקוקה בעמק נהר אפורימאק, התייחסו רבים לפאלמאפמפה כאל בירת הקוקה המסוכנת של פרו. יכולת לבקר שם, כך טענו, רק אם היתה לך סיבה טובה, ועודף סקרנות שימש כרטיס לכיוון אחד. הנמל שעל גדת הנהר היה אוסף בקתות רעועות. על מרפסת אחת מהן פעל בר. הבטלנים המעטים, שישבו שם, מיקדו בנו את מבטם, ולרגע עלה בי זיכרון לא נעים על מקום אחר בפרו, שם נעיצת מבט מבהירה לך שהפכת למטרה. נזכרתי בשדה הנחיתה של יוצ'יסה (UCHIZA) בהואייאגה העליון, במהלך מלחמת הסמים האלימה, בשנות ה־80 המאוחרות ובשנות ה־90 המוקדמות. מבטים כאלה ננעצו שם באלה שזה מקרוב באו, מייד עם ירידתם מהמטוס.

בנמל של פאלמאפמפה התקרבה אלינו קבוצת אנשים חמושים – סיור של מליציית ההגנה המקומית. בראש הסיור עמד מריו מוניוז, נשיא המליציה הנאמנה לשלטון המרכזי בפרו, הידועה בכינויה "דקאס" (DECAS), שהם ראשי תיבות של הכינוי המלא בספרדית – "הוועד האנטי חתרני להגנה אזרחית". המליציה הזו היא הכוח העיקרי שלחם בשנים האחרונות ב"נתיב הזוהר". הם קיבלו ברדיו הודעה על בואנו וציפו לנו, רציניים ומנומסים. מהר מאוד התברר לי שזו אינה יוצ'יסה.

בעיירה עצמה לא נראו שום סימנים של שגשוג כלכלי. היא היתה שקטה, כמעט דוממת, עם הרבה דלתות נעולות ושלטי פרסומת דהים מעל עסקים סגורים. 12,000 תושבים מתגוררים במחוז. במהלך השנים הקשות של המלחמה התגוררו בעיירה 3,500 בני אדם. היום, כך נמסר לי בעירייה, נותרו שם רק 2,000 תושבים.

השיחה שערכתי עם ראש העירייה, לוסיאנו מאנסייה, ועם מריו מוניוז, נשיא דקאס, הפכה במהרה לשיחה כללית, במהלכה הביעו סיירי המליציה החמושים את דעתם, ונציגי השלטונות האזינו להם בכבוד. אחר כך הסבירו לי שהסיירים הם נתינים זמניים בלבד; כולם עתידים להפוך בשלב כלשהו לשלטונות, משום שזה מאפשר פיזור שווה של סיכון ואחריות. נשיאי הדקאס נבחרים לשלושה חודשים בלבד. באופן יוצא דופן מצאה קבוצת אנשים זו, שהישרדותה לא תובטח על־ידי שלטונו האבסולוטי של האיש המקומי החזק, אלא על־ידי שלטון דמוקרטי חמוש.


הנפגעים הלא נכונים

השהות בפאלמאפמפה מבהירה למבקר את העובדה האבסורדית והמפתיעה מכל: קורבנות הניצחון במלחמת הסמים הם האנשים הלא נכונים. פאלמאפמפה מרדה ב־1984 יחד עם היישוב השכן פיצ'יוויקה (PICHIWILLCA), במחתרת המאואיסטית המפורסמת "הנתיב הזוהר". פעולות אנשי "הנתיב הזוהר" היו אז בעיצומן. במשך זמן רב נשאו שתי ערים אלה בנטל הלחימה. זו היתה מלחמה אכזרית, בה התמודדו יחידות ההגנה (המליציות) של האיכרים עם כוחות הגרילה המיומנים של הנתיב הזוהר. מייסד ומנהיג המליציות היה חוואי בן 18 מפיצ'יוויקה, בשם אנטוניו קארדנאס. עכשיו, בגיל 29, משמש קארדנאס – נכה בידו בעקבות פציעה באחד הקרבות – כנשיא הפדרציה של המליציה הנרחבת של העמק.

כמתבגר לא היה לקארדנאס שום ניסיון צבאי, לפיכך פנה לעזרת הצבא וחיל הים (חיל הים הפרואני היה אז הכוח העיקרי שלחם נגד הנתיב הזוהר, ולפיכך שלט באיזור). "הם אמרו לי שאני מטורף", שיחזר קארדנאס, "אבל אלוהים העניק לי מעט אינטליגנציה ותוכנית עבודה". חמושים בחניתות עץ ובכמה רובים ישנים, ביססו אנשי המיליציה את כוחם על עמידה מאורגנת על המשמר, מודיעין מיומן ונחישות בלתי מתפשרת, שהתבטאה בסיורים ובקרבות ההגנה שניהלו. ב־1987 הדפו אנשי המליציה של קארדנאס מתקפה רבתי של הנתיב הזוהר, והחליטו באורח מהפכני לתקוף וללחום דווקא בלב האיזור שנשלט בידי המחתרת. "מה התועלת בהגבלת עצמנו באזורנו, כשהאויב נע ללא גבולות?" אמר קארדנאס, "לכן החלטתי לצאת ולהרוס את המפקדה של הנתיב הזוהר".

שמונה שנים נמשכה מלחמתם של מליציות ההגנה לשחרורו של העמק מעולו של הנתיב הזוהר. במהלך שנים אלה נהרגו 8,000 בני אדם מקרב אוכלוסיית האיזור, שמנתה 150,000 תושבים. המלחמה התנהלה בעיקר בלב יער העד, כששני הצדדים מגלים עקשנות קיצונית במהלך המפגשים האלימים. רוב הפרואנים לא שמעו מעולם על הקרבות העקובים מדם, אך הם נחשבים כיום לחלק מההיסטוריה, מן המיתוסים ומהזהות העצמית של עמק אפורימאק.
הדקאס לחמו כציידים: נעים בחשאי, יורים היישר למטרה, נושאים ציוד קל, שאִפשר להם לנוע בקלות מחוץ לרשת השבילים. כלבים קטנים, בני תערובת, שליוו אותם במהלך סיורים, זיהו את האויב ממרחק ופרצו בנביחות אזהרה. במהלך הצעדה אל הקרב או ממנו שרו הלוחמים שירים אנדיניים, מלווים עצמם בנבל בעל שלושה מיתרים ("כינינו מיתר אחר רובה ציד, שני – קרבין, שלישי – מקלע"), ואלה שלא היו פרוטסטנטים (יש שלוש כנסיות פרוטסטנטיות בפאלאפמפה בלבד) העניקו את נשמותיהם לפני היציאה לדרך לאלוהינו מקינוּאפאטה (QUINUAPATA).

במשך שנים רבות היתה המלחמה החוויה העיקרית של האיכרים באיזור. הם השקיעו את כוחם ומשאביהם בסיורים בני שלושה עד ארבעה שבועות ביער העד הסמיך. המזון, הביגוד, הנשק והתחמושת לסיורים ולקרבות חיסלו את פרנסתם.

הלוחמים שהקיפו אותנו בפאלמאפמפה לחמו בעמק במשך כל המלחמה. הכאבים והאבידות לא נחסכו מאיש. דמטריו קוויספה, למשל, חוואי בן 63, שדיבר בספרדית ארכאית, רבת הבעה, יצא למלחמה כשהיה כבר באמצע שנות ה־50 לחייו, מצויד בקרבין. הוא נלחם בחמישה קרבות חשובים, וראה צעירים מבני עירו נופלים לצידו. "בפעם הראשונה זה היה מפחיד ועצוב להרוג. בקרבות הראשונים ירינו ובכינו, אבל אחר כך התרגלנו".

המתקפה הראשונה של הדקאס התחוללה בנובמבר 1984 והחלה בשעות הבוקר המוקדמות. 200 אנשים, 100 מחברי הנתיב הזוהר ו־100 מלוחמי הדקאס, נאבקו במשך 12 שעות. בסופו של הקרב חוסלו שתי קבוצות של הנתיב הזוהר, ואות האומץ, בו זכה דימטריו, משמש בעיקר כתזכורת לעצב העמוק, שחווה ביום ההוא
.
לדיוניסיו רואיז יש חתך ארוך בצד ראשו, תזכורת לכדור הרובה שהחמיץ בכמה מילימטרים את מוחו. הוא לחם במשך עשר שנים. דיוניסו מרמלחו (MERMELEJO) בן ה־38, המכונה טייוואן־סיני, בגלל שהוא נראה כסיני, וטיוואן היא אנטי־קומוניסטית, היה המנהיג הצבאי של פאלמאפמפה במשך שנתיים (את המנהיגים הצבאיים, כמו את המנהיגים הפוליטיים, בוחרים תושבי העיירה). הוא לחם שמונה שנים, והשתתף כמעט בכל הקרבות החשובים.


שדות נטושים

עבור החוואים של עמק נהר אפורימאק, הקוקה אינה קשורה ברווחים בלתי חוקיים, אלא בהישרדות. "אנו חייבים להודות לקוקה על שאפשרה לנו להביס את הטרוריסטים", אמר דון דמיטריו, "לאחר שהחלה המלחמה, היה עלינו להרחיב את שדות הקוקה". לפני כן גידלו בשדות האלה קפה, קקאו ויבולים אחרים, מלבד הקוקה, אך לאחר שהחלה המלחמה בנתיב הזוהר, לא יכלו המגדלים להגיע לשווקים כדי למכור את היבול. "היינו מבודדים", אמר ראש העירייה מנסייה, "הדרכים במעלה ובמורד הנהר נחסמו בפנינו וסבלנו רעב, ממש כפי שאנו סובלים היום".

כאשר היו מובלעת, בתוך איזור שנשלט בידי הנתיב הזוהר, שימשו טיסות הסמים (וטיסות שהגיעו לאיזור בזכות השגשוג הכלכלי) הגשר היחיד לעולם. בטיסות האלה הגיעו המזון, הנשק, התחמושת והתרופות. "איננו יכולים להכחיש", אמר אנטוניו קארדנאס, "שהקוקה אפשרה לנו ליצור כלכלה משגשגת. היא פירנסה את המלחמה".

מהכסף שהביאה הקוקה לאיזור לא נותר כמעט דבר. "כששואלים אותי" , אמר קארדנאס, "מדוע לא חסכתם בזמן השגשוג? אני עונה שהשלום היה החיסכון שלנו. אנשינו אינם עניים עכשיו בגלל שהיינו טפשים, אלא בגלל המלחמה".

צעדנו עם אנשי המליציה החמושים לכיוון שדות הקוקה. המחירים, הנמוכים כל כך ביחס למחיר ייצור הקוקאין, הביאו לנטישת השדות. הלוחמים הקיצוניים ביותר נגד הסמים לא העזו אפילו לחלום, בשנים בהן ניסו לחסל את הסמים בכוח, על החיסול הספונטני הנוכחי של הקוקה, שנגרם בעקבות השינויים בצורכי השוק. עשרות אלפי דונמים של קוקה גוססים.

גם באזורים אחרים ניכרת מגמה דומה. בסוף דצמבר 1995 הודיע נשיא פרו, אלברטו פוג'ימורי, שצילומי הלוויין מוכיחים ששדות הקוקה מצטמצמים באופן ניכר. כ־50 אחוזים מהשדות באזורי הגידול העיקריים נעלמו, הודיע דיפלומט אמריקאי בלימה, ורבים מהשדות הנותרים ננטשו.

אותו בוקר בפאלמאפמפה, כשנכנסנו לשדות הקוקה, דיבר דון דמיטריו בפתוס גובר: "אבינו שבשמיים יבין עד כמה סבלנו במלחמה המלוכלכת. הכסף? הסוחרים באו והלכו, ושום דבר, כמעט שום דבר לא נותר כאן".

קוקה הוא צמח עמיד, אך כפי שראינו במו עינינו, גם הוא אינו יכול לשרוד בכל תנאי. עשבים שוטים יגזלו ממנו את מזונו, וזחלי המאלומבייה יאכלו אותו. במחיר שני דולר ל־12 קילוגרם אין לחוואים ברירה, אלא לתת לו למות.

באמצע שדה הקוקה שִחזרו למעננו אנשי המליציה את הדרך בה נעו הסיורים ביער העד. כשצפיתי בהם חוצים את השדה הקמל, התבהר לי כי הסימביוזה בין הקוקה למלחמה נמשכת, גם לאחר תום הקרבות: האיכרים המותשים נטמעו כמעט לגמרי בשדות הקוקה הגוססים.


ברירות מועטות

בתום ארבע שעות ניווט במורד הנהר, מצאנו עצמנו בפגישה של 20 נציגי יחידות של מליציות ההגנה, שהתאספו בעיירה מייאפו (MAYAPO) בראשות הוגו הוּיִיקָה, מנהיג מגדלי הקוקה בעמק.

הוייקה, בשנות הארבעים המוקדמות לחייו, הוא מן הסוג שהופך בכל מקום למנהיג. הוא מדבר ספרדית וקצ'ואה באופן שוטף, ויודע כיצד להשתמש בקולו המצווה ובכוחו כדי להשתלט על הפגישה ולנוע במרץ בין הנושאים המורכבים שעל סדר היום. הוא שוטט בעמק כל השבוע, מלווה בקבוצה של מנהיגי איגודים מקצועיים, המשתפים איתו פעולה, נציגי ממשלה וליווי של לוחמי דקאס חמושים. כאן, במייאפו, היכן שהעוני נראה כמצב תמידי, הוא ניצב בחדר מלא נציגי הדקאס, כדי לייעץ להם מה אפשר לעשות במשבר הנוכחי.

הבגדים של הוייקה משקפים כל קילומטר במסעו הארוך ביער העד. זוהי, אולי, אחת הסיבות לכבוד שרוחשים לו מנהיגי הדקאס. הוא נתן לנציגי הממשלה לדבר על האזורים השונים, ואז סיכם את דבריהם בקצ'ואה. נאום אחר נאום, ופניהם של המנהיגים המקומיים נותרו ממוקדים, רציניים.

המשבר כה רציני, כה מסוכן, אמר להם הוייקה, שהברירות מועטות: "לא צעקות או בכי: אלא מעשים. תשכחו מ'אני צריך את זה, אני צריך את ההוא'. אנחנו צריכים לבצע תוכניות על ידי כך שנבצע את הזה וההוא. זוהי הדרך בה עובד פיתוח". למרות הנאום הנמרץ, נותר הקהל אדיש.

אחרי הוייקה נאם בפני הקהל המזכיר הכללי של "פדרצית יצרני עלה הקוקה" בעמק. שמו פרנצ'סקו באראנטס, איש צעיר ופיקח, שחזר זה עתה מקונגרס יצרני הקוקה של פרו ובוליביה, שנערך בקוסקו, שם נבחר למזכיר ראשון. הוא מסר את מסקנות הקונגרס: "אנו מגינים על הקוקה כצמח, למרות שבמקומות אחרים הוא נחשב כרעל לאנושות. תודות לקוקה מימנו את המלחמה, קנינו כלי נשק, ובזכותם ניצחנו. תודות לקוקה קנינו חוות נטושות והצלחנו לאכול, כשלא היו באיזור בנקים או כל דבר אחר. אבל כמו כל דבר לא חוקי, זה היה חייב להסתיים מתישהו. חיינו את הכלכלה הבדיונית של מסחר הסמים, ועלינו להתמודד עם התוצאות. עלינו להכריז מלחמה על המסחר בסמים. מי הרוויח ממסחר זה? למי מביניכם יש כסף? מי חסך כסף? הסחר בסמים הפך אותנו לטיפשים, מגדל הקוקה החוקי לא הרוויח כסף, הסוחר כן. אנו נגן על הקוקה כצמח, על הקוקה החוקי. אנו חייבים לשפר ולפתח באופן ניכר את חקר השימושים התעשייתיים בצמח הקוקה. אנו חייבים לייצר קוקה אורגני". הוא ידע היטב כי בעמק מייצרים 60 אלף טונות עלים לשנה, בעוד השוק מעוניין רק ב־15 אלף טון. לפיכך הוסיף: "אל לנו לפתח אשליות".

אחד המנהיגים קם ואמר בהתרגשות: "אנו חיים במצב לא יציב ובלתי אפשרי. אתה צריך לדעת זאת דון הוגו. אסור שזה יימשך. חייבים להכריז על מצב חירום כלכלי באיזור". לכך ענה הוייקה: "מה שאתה מציע, אחי, זו דמגוגיה. בלי משאבים אף אחד לא יכול לעשות כשפים". התלהט ויכוח. באראנטס ניסה להרגיע את הרוחות; הוייקה ניגב זיעה. "בגלל בעיה זו", חזר אותו מנהיג, "הארגון בעיירה שלי הולך ומתמוטט. פעם היינו 70 איש, היום אנחנו רק 15. אנשים עוזבים, אנחנו דועכים. מדוע? למען מה איבדנו כל כך הרבה חיים?" הוייקה התרגש: "מה נוכל לעשות אחים? אנו חייבים למצוא כוח בעצמנו. אם הבסנו את הטרוריסטים אתמול, מדוע שלא נוכל להביס היום את העוני?"

הפגישה הסתיימה. הדקאס נפרדו מהוייקה בנימוס, אך היה ברור שהם לא מרוצים. הם ידעו שאפילו נצחונות העבר שלהם, אינם ערובה לבטחונם. עליהם להישאר חזקים ועל הנתיב הזוהר להישאר חלש. אבל הם חשדו שהנתיב הזוהר מתחזק וצובר כוח רב, בעוד כוחם שלהם הולך ומתכלה.


מחיר כדאי

"במבצעים הגדולים של 1991 מנו הדקאס בעמק בין שבעה לשמונת אלפים לוחמים", אמר לי הוגו הוייקה אחר כך, כשהפלגנו לסיוויה (SIVIA), "אבל עכשיו אין לדקאס מספיק כסף כדי לקנות אוכל, ועוד פחות כדי לקנות תחמושת, או לצאת למבצעים". במהלך חייו הארוכים בעמק חזה הוייקה במלחמה ובשגשוג הקוקה. "ראיתי את הנתיב הזוהר מופיע, גדל, כובש את העמק, ובסופו של דבר שוקע", אמר. הוייקה ומנהיג הדקאס, אנטוניו קארדנאס, יכלו לייצג שני קטבים במחקר מרתק העוסק בניגודים. המנהיג הלקוני של הדקאס נולד לוחם ואסטרטג צבאי וזכה בכוחו במלחמה. הוייקה המשיך להיות מנהיג, למרות המלחמה: הוא מנהיג מובהק של זמן שלום, העובד בצורה הטובה ביותר במסגרות חוקיות וממסדיות, אך האפשרות הזו נשללה ממנו.

הוייקה משמש כמנהיג מגדלי הקוקה מאז שנות ה־70', אך בין 1984 ל־1986, כשהנתיב הזוהר השתלט על מרבית העמק, סירב, בגלל משפחתו לנקוט עמדה. במאמץ לשרוד נסוג לחוותו. קשה להאשים אותו. היו אלה שנים אכזריות, ועיירתו, סיוויה, שילמה מחיר כבד. המתקפות והמארבים של הנתיב הזוהר נענו במעשי טבח אקראיים וחסרי אבחנה של כוחות הביטחון. בשלב כלשהו ב־1984 נותרו בסיוויה רק 11 תושבים, מקרב אוכלוסייה שמנתה 2,500 בני אדם לפני המלחמה. רבים נהרגו והשאר ברחו. העמדה השלטת בקרב כוחות הביטחון של ממשלת פרו היתה: אם עליך להשמיד 60 כפריים, כדי להרוג שלושה לוחמי גרילה, זהו מחיר כדאי.

עשרות אנשים מתו, כשהמתקפות של המאואיסטים נענו באלימות מאסיבית ועיוורת של הצבא. כך קרה שיום אחד ב־1984 מצא עצמו הוייקה בלב קבוצת אזרחים, שנעצרו על ידי חוליה של כוחות הביטחון, שוכב על האדמה פניו למטה, מאזין ליריות הראשונות, מחכה להוצאה להורג. לפתע הזדקף, רדוף, הסיט הצידה את קנה הרובה שהופנה אליו וצעק שהוא דורש שיוציאו אותו להורג בעמידה. המוות הקרוב, הוא מספר, הוסיף כוח עצום לקולו. החיילים הנדהמים קפאו, והקצין, שפיקד עליהם, הביט בהוייקה הנסער והורה לחיילים להניח לו ללכת.

הוייקה שלח את משפחתו מחוץ לעמק, וב־1986 הפך לפעיל בקרב הדקאס. ערב אחד, במהלך מסע לעיר האנדינית הואנטה (HUANTA), תפסה אותו חוליה של הנתיב הזוהר. הוא הצליח להימלט מיד שוביו לתוך החשיכה. מייד לאחר מכן הורה מפקד חיל המצב המקומי של חיל הים הפרואני לעצרו, והוא הוחזק במאסר כחשוד בחברות בנתיב הזוהר, ללא אפשרות ליצור קשר עם חבריו. היה זה צעד לפני הוצאה אנונימית להורג. אנשי העיירה הקיפו את בסיס חיל המצב, והמפקד הכריז שנפלה טעות, התנצל ושחרר אותו.

"ראינו כל כך הרבה מנהיגים של הדקאס נהרגים, בעיקר בין 1984 ל־1987, שכולנו היינו מוכנים למות. אף אחד מאיתנו לא חשב שנישאר בחיים", הסביר הוייקה. אחיו של מייסד הדקאס, אנטוניו קארדנאס, נהרג באחת ההתקפות, והוא עצמו נמלט בקושי בשחייה בנהר, מתחבא בין השיחים.


אין דיסקוטקים בסיוויה

הדקאס ניצחו את הנתיב הזוהר בהדרגה, תוך מלחמה עקובה מדם. באורח אבסורדי היו צמחי הקוקה אלה שנתנו לאיכרים את האפשרות להטיל את מכת המחץ. העיבוד הנרחב של שדות הקוקה בעמק החל ב־1982, והתרחב עוד יותר ב־1984, כשהחריפה המלחמה. לזמן מה חיו סוחרי הסמים עם אנשי הנתיב הזוהר בשלום, אך לאחר מכן, כשחשו שהם מנוצלים לרעה על ידי המחתרת המאואיסטית, טסו לפאלמאפמפה וחברו לדקאס. כספם הוא שאפשר לדקאס לנצח.

במהלך שגשוג הקוקה התאוששה העיר סיוויה מהיאוש של שנות המלחמה, והפכה לעיר חשובה כמעט כמו פאלמאפמפה. היא התפתחה מהר. בין 1992 ל־1995, למשל, רכשו תושבי העיר 50 אלף פחיות בירה בחודש; היו שם מנחת פעיל למטוסים, שלושה דיסקוטקים, וקולומביאנים רבים ועשירים, שהיו מוכנים לבזבז את כספם. בשעת ארוחת הצהריים, היה קשה מאוד להשיג שולחן במסעדה "קוסטה אצול", המסעדה הטובה ביותר בעיר, שבה העדיפו כסף אמריקאי על פני כל מטבע אחר.

שגשוג הקוקה חלף לבסוף כמו גל שיטפון, ולא הותיר אחריו דבר. "חברות הקוקאין לא היו פרואניות", אמר הוייקה, "הן היו כולן זרות, ולא השקיעו כאן אגורה. כשהלכה הקוקה, הלך גם הכסף". עכשיו, הצטמצמו אוכלוסיית סיוויה וכמות הבירה ששותים בה לחצי. את מנחת המטוסים שטף הנהר. אין יותר דיסקוטקים, ואף קולומביאני לא ביקר כאן לאחרונה. בארוחת הצהריים היינו הלקוחות היחידים ב"קוסטה אצול".

היו אלה ימי התמוטטות בכל העמק. במהלך שגשוג הקוקה פילחו כ־600 סירות את מי נהר האפורימאק. עכשיו יש רק 60. בנמל סאן פרנסיסקו – המרכז העירוני של העמק – היה המנחת נטוש, הרחובות מלוכלכים ותאורת הרחובות בלילה דלה, כמו בימים שלפני השגשוג. במלון בו שהינו בילה סוחר ברזילאי של צלחות לוויין את שעות אחר הצהריים והערב מול הטלוויזיה, צופה באופרות הסבון ובחדשות. אין עסקים היום או מחר
.
בנמל עצמו היו רוב הספינות מוטלות על החוף. כשעזבנו את העיר, נעים במורד הנהר, הפליגה סמוך לנו רק ספינה אחת, עמוסה בצעירים בליווי צבאי חמוש, שגוייסו בערב הקודם בכוח לצבא. זה היה "ציד הפתעה". כשנפוצה שמועת הגיוס בעיר הפכה האווירה טעונה, והצעירים התפזרו לכל עבר. סאן פרנסיסקו הלחה, שהחום בה מעיק, היתה במשך כמה שעות שקטה ושוממה, והצעירים תחת עוצר. בבוקר לאחר מכן גוייסו המעטים חסרי המזל, שלא ברחו רחוק מספיק. כשראיתי אותם, הם ישבו בסירה, שערם כבר מגולח, ושרו את שירי המחוז העצובים – גרסאות של פרידה אינסופית. על החוף, עמדו נשים מבוגרות, לבושות בתלבושת אנדינית מסורתית – האימהות, הקרובות – והביטו בהם בדממה. כך זה היה גם בעבר. עם קריסת השגשוג דמה העתיד לעבר.


אנו חופשיים

הכפר בוקה מאנטארו (BOCA MANTARO) נמצא במרחק של כמעט שלוש שעות שיט מסאן פרנסיסקו, במורד נהר אפורימאק, מעט לאחר שנהר מאנטארו מתאחד איתו ויוצר את נהר אנה (ENE). בדרך מתחלפים שמות המקומות משמות בקצ'ואה לשמות באשאנינקה (ASHANINKA). שמות יפים, שמתאימים ליער העד כמו פירינגאריני (PIRINGARINI) וסאנטוקיארי (SANTUCIARI). שדות הקוקה הגוססים נראים בכל מקום.

בוקה מאנטארו הוא כפר של בקתות עם גגות קש, הממוקמות סביב כיכר מצעדים, שבה מונף דגל. המשפחות גרות כאן זו לצד זו ומשתפות פעולה, בהתאם למנהגי הקצ'ואה האנדיניים, שהותאמו ליער העד. הכפר עני לפי כל קנה מידה, אך מאורגן היטב. כל הגברים בכפר רזים מאוד, וברובם ניכרו סימניה של עייפות עמוקה. שגרת יומם מורכבת ממסעות ארוכים לשדות ומשמירה בלילות. בשל מספר התושבים המועט, חובת השמירה תכופה.

זהו כפר קטן, שבמשך יותר מדי זמן היה קרוב לחזית. ב־1989 תקף הנתיב הזוהר את בוקה מאנטארו והרג את נציגי השלטון. אנשי הכפר ברחו לאי קטן באמצע הנהר, ומעטים מהם חזרו לזמן קצר, כדי לקצור את השדות. באותה שנה התקיפה יחידה של הנתיב הזוהר את אחת הקבוצות. ארבע נשים נשבו, ובני הכפר צפו בחוסר ישע בהוצאתן להורג.

בתמורה ליבול הקקאו הצליחו תושבי הכפר לרכוש רובי מאוזר, אך קבוצות הגרילה המאואיסטיות של הנתיב הזוהר עדיין הציקו להם. ב־1991 יצאו אנשי הדקאס מפאלמאפמפה ופיצ'יוויקה לעזרתם, וביחד ניהלו מסע כיבוש בן חודש בשטח שבשליטת הנתיב הזוהר. רבים מהמאואיסטים המורעבים למחצה נכנעו, ואחרים נאלצו לסגת במורד הנהר, לעמק נהר אנה. ב־1992 חזרו בני הכפר לבוקה מאנטארו, חפרו שוחות, בנו מגדלי שמירה חדשים, שתלו עוד קוקה (כי המחירים האמירו), ובהכנסות קנו עוד נשק, שבמקביל להתארגנות יעילה יותר, הביא להם קצת שקט. כל כפרי האיזור היו מאורגנים ומתואמים במסגרת הדקאס ונהגו לצאת לסיורי עומק, לתוך השטח שבשליטת הנתיב הזוהר. לאחרונה – בעקבות מחסור בכוח אדם ובתחמושת – הגבילו עצמם לסיורי הגנה בלבד. כפי שקרה בכל העמק, הפכו הדקאס למסגרת הממסדית של החיים בכפר בכל מובן. התוצאה כאן, כמו בכל מקום, אינה חיים במסגרת צבאית, אלא מליציות בעלות גוון אזרחי.

בשעות המוקדמות של בוקר יום ראשון נכחנו באירוע השבועי המרכזי בבוקה מאנטארו, טקס מתן כבוד לדגל הפרואני. למשמע שריקה חזקה התכנסו כל תושבי הכפר בכיכר. הגברים הביאו איתם נשק וסכינים ועמדו בצד אחד בהבעה רצינית. הנשים עמדו בצד השני, מצחקקות. חואן טורס, המנהיג המקומי של הדקאס, שעיניו הסגירו חוסר שינה מצטבר, ניסה להחדיר למפגש נופך רציני, ונתן פקודות בספרדית רשמית וברוקית: "נא להתקדם ולהסיר את כיסוי הראש!" אשה צעירה, מורה במקצועה, הוזמנה להניף את הדגל. הגברים הציגו את הנשק, הנשים עמדו דום, וכולם לבשו הבעה רצינית, כשהועלה הדגל לראש התורן. אז שרו כולם את ההמנון הפרואני, שקשה לשיר אותו, אך הוא מציג מטרה ברורה, קשה להשגה במציאות ("אנו חופשיים!"). הנשים התבקשו לעזוב, והחובש, תושב הכפר, שקיבל הכשרה בבירת המחוז, נשא, סמוק כולו, הרצאה על איידס. הוא דיבר בקול רם מבלי להרים את עיניו מהאדמה. שפתו הפורמלית היתה הספרדית בה מדברים תושבי האנדים, כשהם עוסקים בנושאים קולקטיביים רגישים. אנשי הכפר האזינו לו ברצינות ובחוסר הבנה, למרות שאיכשהו קלטו את הכיוון הכללי של ההרצאה, וניסו אולי לדלות כמה עצות שימושיות, שיעזרו להם בביקורם הבא בסאן פרנסיסקו; בכל זאת נראה היה שהם מבינים, כי אם כפרם יושמד, זה לא יהיה מאיידס.

אנשי בוקה מאנטארו הם תושבי איזור ספר, קרובים לגבול לא מסומן וגמיש. מעבר לו נעות יחידות קטנות של הנתיב הזוהר בין שני בסיסיהם בוויסקאטאן (VISCATAN) ובסאן מרטין דה פאנגואה (SAN MARTIN DE PANGOA). כיום, במצב הדדי של אגירת כוחות, נמנעים אנשי הנתיב הזוהר מעימותים, למרות שכאשר עומדת בפניהם מטרה כדאית, הם מנסים להשיגה.

כמה ימים לפני שהגענו למקום הותקפה, לא רחוק מבוקה מאנטארו, קבוצה שמנתה תשעה חיילים. החיילים יצאו לנהר כדי להביא מים, ונשאו עימם רק רובה אוטומטי אחד. אנשי הגרילה של הנתיב הזוהר, הסתערו עליהם רצחו אותם ולקחו את הרובה.

יום קודם נודע לאנשי הכפר שאחד מחיילי הגרילה של הארגון נטש את אנשיו, ומסר את עצמו לדקאס המקומיים. הוא סיפר לדקאס שיחידתו, שמונה 15 חיילים, מסתובבת סביב בוקה מאנטארו. עירנות יתר הוכרזה בכפר, ולשמירת הלילה נשלחה תגבורת.

מלבד המידע, שנמסר על ידי העריק המאואיסטי, וההרג של שמונת החיילים, הופצו דיווחים שהצבא נכנס למאחז של הנתיב הזוהר בוויסקאטאן, אך נסוג והותיר אחריו רק כמה נפגעים. הצבא נשלח כדי לתפוס של פליסיאנו (ששמו האמיתי הוא אוסקר ראמירז דוראנד), מנהיג הנתיב הזוהר, שסירב לשמוע לקריאתו של הגורו המאואיסטי, הנתון במאסר, אבימאל גוזמן, להתחיל במשא ומתן לשלום עם הממשלה הפרואנית. עד כה לא הצליחו לתפוס את פליסיאנו. הוא ואנשיו היו לפי השמועה מזי רעב, מותשים ממחלות טרופיות, אך לרובם היה ניסיון לחימה של כ־15 שנים בהרים וביערות.


איום חדש

שטנו לקאנאירה (CANAYRE), העיירה הקרובה ביותר למאחז של הנתיב הזוהר ויסקאטאן, במעלה נהר המאנטארו (MANTARO). בהדרגה נעשה העמק צר יותר, והגבעות קרובות יותר לנהר. קאנאירה, בה מתגוררות 200 משפחות, בנויה בשלושה מפלסים על הגבעה שמעל הנהר. הגענו לשם באמצע היריד של יום ראשון, והעיירה נראתה מלאת חיים, מלוכלכת ומוזנחת. נפגשנו עם נציגי השלטונות המקומיים בחנות של האיש העשיר ביותר בעיירה, הילטון קוויספה.

ב־17 בפברואר 1989, כשהמליציה של קאנאירה השתתפה עם יחידות נוספות של הדקאס במתקפה על ויסקאטאן, נחתו בעיירה שלוש סירות ובהן לוחמים חמושים. הם לבשו מדים, שנראו צבאיים, והביאו איתם שלושה אסירים. שלטונות העיירה, בראשם אנטוניו וארגאס, היו סבורים שאלה יחידות של חיל הים או הצבא וברכו אותם לשלום. האנשים החמושים קיבצו את כל האוכלוסייה במגרש הכדורגל, קרוב לבסיס צבאי נטוש.

כמה מהתושבים חשו שמשהו לא בסדר וברחו לשיחים. חבויים שם ראו כיצד מכריחים המבקרים את אנשי הדקאס, שנותרו בעיירה, למסור את נשקם, וכיצד הם מובילים אותם למגרש הכדורגל ומכריחים אותם לשכב עם פניהם לאדמה, יחד עם שאר התושבים. זה אחר זה הובילו הזרים 31 אנשים לתוך הקסרקטין, שם היה פעם הקזינו של הקצינים, ודקרו אותם בסכינים עד מוות. במקביל גילתה יחידה חמושה נוספת שמונה אנשים, שהסתתרו בחדרו של החובש, הוציאה אותם אל החצר והרגה את כולם.

היו אלה, כמובן, יחידות גרילה של הנתיב הזוהר. מייד לאחר שעזבו המאואיסטים, ברחו הניצולים ליערות. כמה מהם נותרו שם, כשחזרה מליציית ההגנה של העיירה מהקרבות. הדקאס מצאו את הגופות, שנרקבו במהירות במזג האוויר החם והלח. הקזינו של הקצינים נראה כבית מטבחיים. שם, ובחדרו של החובש, נמצאו ספרי תנ"ך קרועים ומלאי דם. רבים מהנרצחים היו פרוטסטנטים אדוקים, והם אחזו בספרי התנ"ך שלהם עד הרגע האחרון. כמה גוויות היו חסרות נעליים. הרוצחים נפטרו מנעליהם הישנות, ולקחו את הנעליים הטובות יותר של הקורבנות.

העיירה היתה משותקת מעצב עמוק, ותושביה לא יכלו אפילו להתארגן כדי לקבור את המתים. יחידות דקאס מכמה ערים אחרות וסיור של חיל הים מיהרו לעזור, וביצעו קבורה מהירה בשוחות, סמוך לקסרקטין.

הרוצחים לא נתפסו מעולם. מדי שנה, ביום הקדושים, מנקים אנשי העיירה את הקברים – גם את אלה של קורבנות שנותרו ללא משפחה, כי כל משפחתם נרצחה, מעשבים שוטים ומניחים עליהם פרחים.

סמוך לחנות של הילטון קוויספה ראיינתי אנשי מליציה מהדקאס המקומיים. החדשות על כך, שאנשי הנתיב הזוהר נמצאים קרוב כל כך, התפשטו מהר. הם ידעו כל מה שמסר העריק של הנתיב הזוהר עד לפרטים הקטנים. לדקאס היה מידע נוסף על כוחות הגרילה המסתובבים באיזור: מספרים, כלי נשק, שבילים, שינויים טאקטיים. הם ציינו בפני את המידע בדיוק רב ובעייפות, כאילו שנחרץ גורלם לעקוב כך אחר אנשי הנתיב הזוהר ללא הפסק, בעקשנות סיזיפית, לנצח.

הפוסט גם הניצחון הוא תבוסה – מפגש עם מגדלי קוקה בפרו הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%92%d7%9d-%d7%94%d7%a0%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%aa%d7%91%d7%95%d7%a1%d7%94-%d7%9e%d7%a4%d7%92%d7%a9-%d7%a2%d7%9d-%d7%9e%d7%92%d7%93%d7%9c%d7%99-%d7%a7%d7%95%d7%a7/feed/ 0
ניו יורק: המיליציות של ג'וליאניhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%99/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2595-%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%25a7-%25d7%2594%25d7%259e%25d7%2599%25d7%259c%25d7%2599%25d7%25a6%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%25a9%25d7%259c-%25d7%2592%25d7%2595%25d7%259c%25d7%2599%25d7%2590%25d7%25a0%25d7%2599 https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%99/#respond Sun, 14 Jan 2007 15:39:12 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%99/ניו יורק החזיקה בשיאי הפשע האורבני העולמיים במשך רוב המאה הנוכחית. בעקבות מדיניותו של ראש העיר רודולף ג'וליאני ירד בשנים האחרונות מספר מעשי הרצח מ-1,946 ל-633 בשנה, מספר גניבות הרכב צנח מ-111 אלף ל-44 אלף, והעיר הפכה לאחת הבטוחות בארצות הברית. אבל להצלחה יש גם מחיר

הפוסט ניו יורק: המיליציות של ג'וליאני הופיע ראשון במסע אחר

]]>
בשעת לילה מאוחרת ביום שישי טלפן אלי חבר מתחנת משטרה. זוג שוטרים תפס אותו משתין על קיר לבנים אפל בדאונטאון מנהטן. הוא עצור ולא ישוחרר עד יום שני בבוקר. לפניו סוף שבוע בתא. אזרח אמריקאי שחטא קלות קיבל שלושה לילות בבית מעצר.

לא תמיד זה היה ככה. העיר ניו יורק החזיקה בשיאי הפשע האורבני העולמיים לאורך רוב המאה הנוכחית. עומס אדיר של מקרי רצח, אונס, שוד ותקיפה העניק חופש פעולה לעבריינים קטנים בתוהו ובוהו הפלילי והאזרחי של העיר. לשוטר ניו יורקי לא היה זמן להתעסק עם אזרח שמבצע פניית פרסה אסורה,

שוטרי ניו יורק מזוהים עם צבעי כחול ושחור לא רק בשל המדים, אלא גם בגלל החבורות שהם מותירים על גופם של אזרחים

לוגם מפחית בירה על מדרגות ברחוב, מקשיב למוסיקה בחוצות או יורק על המדרכה.

היום מחזיקה משטרת ניו יורק בשיא מיגור הפשע האורבני. בחמש השנים האחרונות הצטמצם מספר הפשעים המבוצעים בעיר כמעט במחצית. אבל להצלחה יש מחיר. ב־1998 נעצרו בניו יורק מדי יום 50 בני אדם על לא עוול בכפם, ושוחררו ללא כל תביעה לאחר שעות או לילה ארוך בתא מעצר צפוף. בתי הכלא בתפוסה מלאה, לאו דווקא של פושעים מורשעים. יד הברזל של שומרי החוק מאיימת על בטחונם ועל זכויות האזרח של אותם תושבים שעליהם היא אמורה להגן, ואת ברק התהילה של שוטרי העיר מעכירים מקרי מוות של אזרחים חפים מפשע.

מדינת משטרה
בשלוש לפנות בוקר, מחוץ למועדון הריקודים "ליימלייט", עומדת עגומת פנים, על נעלי עקב גבוהות במיוחד, קתי ג'ונס, תושבת קווינס בת 19. גופה השברירי עטוף בחצאית כסף קצרה ובחולצה דקה והדוקה, וגשם עדין שוטף מפניה את כוכבי האיפור הנוצצים. היא מחכה בחוץ לחבריה, אחרי שנתפסה בניסיון לעבור את הביקורת בכניסה למועדון עם תעודה של אחותה הגדולה. לידה נאספו עשרה צעירים אחרים שנזרקו מהמועדון כי הפרו את כלליו הנוקשים.

במשך כשנה עמד ה"ליימלייט" נ

הצלם שחר עזרן התלווה לסיור לילי עם אחת מיחידות NYPD. בני מיעוטים נבדקים בתדירות גבוהה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה. ב-1998 נעצרו בניו יורק מדי יום 50 בני אדם על לא עוול בכפם, ושוחררו ללא כל תביעה לאחר שבילו כמה שעות או את כל הלילה בתא מעצר | צילומים: שחר עזרן

עול בגלל טענות המשטרה שהמקום משמש שוק סמים פתוח לקטינים. עם זיכוי בעליו מהאשמה נפתח המועדון מחדש, וכדי לרצות את הרשויות, הוא גדוש עתה מאבטחים ופועל תחת נוהלי ביטחון שיכולים להתחרות רק עם אלה של אל על. תעודות מזהות של המבלים נסרקות למאגר המידע של המועדון ונבדקות מול רשימה שחורה של אורחים בעייתיים. קופסאות של סיגריות מפורקות בחיפוש הדקדקני שעובר כל בליין עם כניסתו למקום. מאבטחים סמויים מתנפלים על מי שנראה להם כקשור לפעילות סמים וגוררים אותו החוצה ללא מלים. אסור לרקוד בפינה ההיא ואסור לעמוד על הריבוע הזה. אם עברתם על חוקי המועדון ואם לא, ברגע שתחושו את צבת הביטחון לופתת את הזרוע שלכם, תתפוגג מיד כל תחושת בילוי שמועדון ריקודים אמור להעניק. "ניו יורק היא כבר לא עיר החטאים", אומר לי אחד הצעירים המנודים בחוץ. "החיפושים, התעודות והכללים המרגיזים מוציאים את כל החשק וההנאה".

משטרת ניו יורק נכנסת אל האלף הבא כמכונה מסיבית של שיטור עירוני. השוטרים קשוחים מתמיד, מהירים ללחוץ על ההדק, לנעול אזיקים ולרשום דו"חות. בשנת 1998 הושמו מאחורי סורג ובריח בבית מעצר 368,073 איש ואשה – מעצר אחד לכל 19 תושבים בערך. ראש העיר, רודולף ג'וליאני, אינו מסתיר את חיבתו לכוח המשטרה שלו. מחלקות עירוניות אחרות מתלוננות על כך שהעירייה מדשנת את המשטרה בתקציבים אדירים בזמן שהן סובלות ממחסור מתמשך במשאבים. ג'וליאני ועוזריו מציגים גרפים וטבלאות להמחשת הירידה הדרסטית, העקבית וחסרת התקדים בשיעורי הפשע בעיר.

לג'וליאני יש עבר מרשים כתובע פדרלי אגרסיבי ומצליח. כשרץ בפעם הראשונה לראשות העיר, הכריז שאחד מיעדיו המרכזיים לכשייבחר יהיה צמצום הפשע בניו יורק. היום ברור שהוא כבש את היעד, אך רוב אזרחי העיר כבר מסתייגים מהטרור החוקי של המיליציה של ג'וליאני.

לא כדאי להתעסק עם השוטרים של ניו יורק. אל תניחו לרגע שלא צופה בכם עין משטרתית. דווקא כשנראה שאין אף אחד ברחוב, מגיח זוג שוטרים מעבר לפינה בהליכה איטית. מצלמות וידיאו משטרתיות הותקנו בוושינגטון סקוור פארק, בשיכונים ובפינות רחוב המועדות לסחר בסמים, באוטובוסים, ברכבת התחתית ובבתי ספר. השמועות אומרות שמכוניות משטרה מוסוות מסתובבות בעיר ומלקטות צילומים לקטלוג המשטרתי. מפקח המשטרה, הווארד ספיר, אומר שמצלמות מונעות פשיעה וכי הן אינן מכוּונות לחלונות של בתים פרטיים. "אף אחד לא צריך לצפות לפרטיות בשטחים ציבוריים בעיר", הוא מוסיף.

חלונות שבורים ו"שוטרים אנונימיים"
ג'וליאני החליט ליישם בניו יורק תיאוריה שנהגתה על ידי ג'יימס ווילסון וג'ורג' קאלינג, קרימינולוגים מאוניברסיטת הרווארד. תיאוריית "חלונות שבורים" טוענת שסובלנות כלפי עברות קטנות – למשל, חציית כבישים שלא במעבר חצייה או השלכת מסטיקים על מדרכות – יוצרת אווירה פרועה ומעודדת הפרת חוק רצינית יותר. אנשי האקדמיה מציעים לערים גדולות לתקוף באגרסיביות עבריינות קטנה, וכך

לא כדאי להתעסק עם השוטרים של ניו יורק. אל תניחו לרגע שלא צופה בכם עין משטרתית. דווקא כשאין אף אחד ברחוב, מגיח זוג שוטרים מעבר לפינה בהליכה איטית

להשליט ברחובות אווירת חוק וסדר. ענישה של מי שמשתין ברחוב, צופר או מצייר גרפיטי תוביל לפחות מעשי רצח, טוענים הקרימינולוגים.

עם כניסתו לתפקיד, מינה ג'וליאני את מפקד משטרת בוסטון לשעבר, וויליאם בראטון, לעמוד בראש משטרת ניו יורק. כיועץ ניהולי למשטרה שכר ג'וליאני את שירותיו של ג'ון לינדר תמורת 1,500 דולר ליום. לינדר היה אחראי על ניהול תהליך השיטור מחדש. לדעתו, למשטרת ניו יורק יצאו אולי מוניטין מהוללים, אבל לא היה להם כיסוי. לינדר הקים תריסר "קבוצות תכנון מחדש", שבהן ניפץ לקצינים את אשליית המוניטין והציב מולה את ביצועיה הירודים של המשטרה ברחובות. אווירת המשבר שנוצרה היתה הצעד הראשון לעיצוב מחדש של הארגון.

לינדר טען שהמשטרה צריכה לעסוק במניעת פשעים ולא בכיסוי על סקנדלים פנימיים. השוטרים, מיומנים בהגנה על הארגון שבו הם עובדים, לא אהבו את הרעיון שעליהם לדון בגלוי על חסרונות המשטרה. לינדר העביר את הקצינים סדנה בסגנון "אלכוהוליסטים אנונימיים" – עליך להודות בפני כולם שיש לך בעיה, לומר כמה זמן אתה חי איתה ועד כמה היא רצינית. קבוצות התכנון מחדש הניבו קרוב ל־600 רעיונות לצמצום הפשיעה. רובם שולבו באחת משבע אסטרטגיות עיקריות שנוסחו על ידי לינדר, הודפסו בספרוני כיס מיוחדים והופצו ב־125 אלף עותקים. אבל הספרונים לא הביאו לשינוי ממשי בהרגלי עבודה בני יובלות.

בשלב הבא, משנכנסה לפעולה מערכת "קומפסטט", ראשים התחילו לעוף. עד 1994

מכונה מסיבית של שיטור עירוני מיישמת את תיאוריית "חלונות שבורים", שלפיה ענישה של מי שמשליך מסטיק ברחוב, צופר, מצייר גרפיטי או חוצה כביש שלא במעבר חצייה תוביל לפחות מעשי רצח
צילם: שאול שורץ

פעלה משטרת ניו יורק ללא מערכת רצינית למעקב אחר ביצועי מפקדים ותחנות מקומיות. "קומפסטט" היא מערכת מחשב המדרגת את יעילות השיטור על פי נתוני שיעורי הפשע במקופים השונים. בעזרתה מקבלים השוטרים מפה עדכנית, המציגה היכן ומתי מתבצעים בעיר פשעים. כל חמישה שבועות מתרכזים מפקדי המקופים בחדר ישיבות שבו מוצגת מפת ניו יורק, מנוקדת בסיכות צבעוניות המציינות נתוני פשיעה. מפקד שבאזורו יש הרבה סיכות נדרש לענות על שתי שאלות: מה אתה מתכוון לעשות בנדון? איך אנחנו יכולים לעזור לך? מפקד שהמקוף שלו נשאר צבעוני במשך כמה פגישות רצופות – מוחלף.

כ־75 אחוזים מכלל מפקדי המקופים הועברו מתפקידם בשיטת הסיכות, ובמקביל, התחילו לצנוח נתוני הפשיעה בעיר. במהלך חמש השנים האחרונות ירד מספר מעשי הרצח בשנה בניו יורק מ־1,946 ל־633. מספר גניבות הרכב צנח מ־111 אלף ל־44 אלף. ב־1998 דווחו בעיר כ־323 אלף פשעים אלימים, ירידה של תשעה אחוזים ממספרם בשנה שקדמה לה. ניו יורק איבדה את מקומה המכובד ברשימת הערים המסוכנות בארצות הברית והיתה לאחת הערים הבטוחות ביותר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

לא כולם משוכנעים שמשטרת ניו יורק יכולה לזקוף לזכותה את הנפילה החדה בשיעורי הפשע. בחמש השנים האחרונות חלה ירידה משמעותית בפשעים אלימים בכל הערים הגדולות בארצות הברית. שגשוג כלכלי, שיטור קהילתי יעיל, הקשחה במדיניות הענישה ובדיקת עברם של כל רוכשי הנשק הם הסיבות העיקריות לירידה.

טענה נוספת היא שמספר בתי הכלא והאסירים גדל ביחס הפוך לנתוני הפשיעה. כמעט שלא נותרו עבריינים בחוץ, כולם בכלא. בקצב הנוכחי יגיע מספר האמריקאים הכלואים בארצות הברית לשני מיליון בתוך זמן קצר. ערך המניה של תאגיד הכליאה האמריקאי, הסוהר הפרטי הגדול ביותר בארצות הברית, עלה פי עשרה בתוך חמש שנים. המערכת המתעצמת מצמיחה אלף מיטות ומתקן כליאה חדש כל שבוע. עיירות קטנות במקומות מרוחקים ברחבי אמריקה מייחלות שיבנו בית כלא בסמוך להן. יחס של שני אסירים לסוהר מבטיח מקומות עבודה לכל המשפחה.

היחידה המיוחדת נגד אמאדו דיאלו
משטרת ניו יורק היא האחרונה בערי ארצות הברית בדירוג המודד את היחס בין ההתפלגות הגזעית של תושבי עיר לבין זאת של אנשי המשטרה הפועלים בה. לבנים מהווים יותר מ־67 אחוזים בכוח, אבל פחות מ־44 אחוזים מאוכלוסיית העיר. רוב שוטרי ניו יורק מתגוררים בפרברים מחוץ לעיר, מה שתורם למתח הגבוה ולניכור בינם לבין הקהילות שבהן הם עובדים. חוסר האיזון הגזעי צורם במיוחד בקרב הקצונה הבכירה: 94 אחוזים מבעלי דרגת קפטן הם לבנים. מתוך 237

"פעם יצאנו להפגין כדי שהמשטרה תנחית מכת מחץ על סוחרי הסמים. היום אנחנו מפגינים כדי שהיד הזאת תפסיק להכות בנו"

פקחים ומפקדים שמנהלים את הכוח – רק 19 אינם לבנים. דוברת המשטרה מסבירה שבני מיעוטים משיגים דירוגים נמוכים במבחנים לעלייה בדרגה.

שוטרי ניו יורק מזוהים עם צבעי כחול ושחור לא רק בשל המדים, אלא גם בגלל החבורות שהם מותירים על גופם של אזרחים. בשנים האחרונות היו לא מעט מקרים קשים, לפעמים קטלניים, של שימוש בכוח בלתי סביר מצד המשטרה. "למשטרה יש היום יד חופשית ואישור להפחיד ולהתעלל באזרחים", אומרת תושבת הארלם, אם לחמישה ילדים. "פעם יצאנו להפגין כדי שהמשטרה תנחית מכת מחץ על סוחרי הסמים, היום אנחנו מפגינים כדי שהיד הזאת תפסיק להכות בנו".

במקביל לירידה של כמעט 50 אחוזים במספר הפשעים מאז 1994, ולירידה של כרבע מיליון במספר קורבנות הפשע ב־1998, נרשמה עלייה דרמטית במספר התלונות נגד שוטרים. קשיחות השוטרים, מאמינים רבים, תחמיר את היחסים הקשים ממילא בין המשטרה לבין שחורים ולטינים בניו יורק. "עם מדיניות 'החלונות השבורים', ברור שיירשמו יותר תלונות נגד המשטרה", הסביר ראש העיר במסיבת עיתונאים. "היום שוטרים באים במגע עם הרבה יותר אזרחים, ובכמה מהמקרים האלה יש שוטרים שהולכים צעד אחד רחוק מדי".

יחידת פשעי הרחוב של משטרת ניו יורק היא יחידת עילית שבה פחות מ־500 שוטרים, הנשלחים לשכונות רוויות פשע במטרה ללכוד שודדים, אנסים ונמלטי חוק. משימתם העיקרית היא לאסוף מהרחובות כלי נשק לא חוקיים. בממוצע, הם עורכים 30 חיפושים כדי למצוא כלי נשק אחד, וההערכה היא כי רק חיפוש אחד מכל חמישה מתועד על ידי השוטרים. קרוב למחצית מהחשודים שהיחידה עוצרת משתחררים בצו בית משפט, משום שהחיפוש נוגד את החוקה האמריקאית.

כך, על מזבח המשימה של איסוף האקדחים מוקרבת חירותם של תושבי העיר, במיוחד של אלה שאינם לבנים. אחד מסגניו הלא־לבנים המעטים של ג'וליאני

לפי השמועות, מכוניות משטרה מוסוות מסתובבות בעיר ומלקטות צילומים לקטלוג המשטרתי. "אף אחד לא צריך לצפות לפרטיות בשטחים ציבוריים בעיר", אומר מפקח המשטרה
צילום: שחר עזרן

התלונן בפני ראש העיר פעמיים על חיפושים מביכים שערכו שוטרים בו ובאשתו. המשטרה מודה שבני מיעוטים נבדקים בתדירות גבוהה יותר מחלקם היחסי באוכלוסיה, ומנמקת זאת בכך שהם מבצעים יותר עברות.

אנשי יחידת פשעי הרחוב רואים את עצמם כגיבורים הבלתי מוכתרים של המלחמה נגד הירי ברחובות. ב־1998 הם אספו יותר מ־40 אחוזים מכלי הנשק שנתפסו בעיר. מפקח המשטרה התרשם מביצועי היחידה עד כדי כך ששילש את גודלה בשנתיים האחרונות. ככל שהיחידה גדלה, התקצרו תהליכי הקבלה אליה וכך גם תקופת החניכה. מפקד היחידה לשעבר, המתנגד לצמיחתה המהירה, טוען שגיוס מהיר פוגע ביכולת לוודא שהמגויס בוגר דיו ולא מטורף שיפעל בקיצוניות.

בפברואר השנה, בשעת לילה מאוחרת בברונקס, יצאו ממכונית לא מסומנת אנשי יחידת פשעי הרחוב בבגדים אזרחיים ופתחו באש לעבר אמאדו דיאלו, רוכל ממערב אפריקה שעמד לא חמוש ברחוב מול דלת ביתו. תוך שניות בודדות ירו בו ארבעת השוטרים הלבנים 41 כדורים. 19 קליעים חדרו לגופו והרגו אותו.

המקרה של אמאדו דיאלו הוא אחד מרבים, שבהם שוטרים יורים והורגים לא־לבנים שאינם חמושים, חלקם בני טובים. דיאלו הוא אחד ממאות אלפי מהגרים מאפריקה שחיים בניו יורק. קורבן מיותר מקרב האנשים שיש להם הכי מעט בעיר.

מקרה דיאלו – האיש המתולתל והתמים עם החיוך לבן השיניים, שלא היה צריך למות, אבלה וזעמה של אם מוסלמית צעירה ויפה, שבנה הבכור נקבר לפניה – השתיק את מהללי משטרת ניו יורק. הסקרים הראו שהפופולריות של ג'וליאני צונחת. הירי בדיאלו היה נקודת השפל בתדמית הציבורית של המשטרה, ובמשך חודשים עמד הנושא במרכזו של דיון ציבורי קשה. זעמם ועלבונם של בני מיעוטים בעיר עלה עוד יותר כשאיור על שער המגאזין "ניו יורקר" הציג שוטרים ליד מטווח ברווזים בלונה פארק, יורים על מטרות־דמות שחורות. מדי יום, במשך חודשים, נערכו הפגנות מול מטה המשטרה, ובמהלכן נעצרו קרוב לאלף מפגינים, בהם שחקנית הקולנוע הפעילה למען זכויות אזרח סוזן סרנדון, הכומר השחור ג'סי ג'קסון ומי שהיה ראש העיר השחור של ניו יורק, דייוויד דינקינס.

כל ארבעת השוטרים המעורבים בהריגת דיאלו צורפו ליחידה לאחר הרחבתה החפוזה. דוברת המשטרה מסרה שנגד שוטרי היחידה הוגשו בשנה שעברה רק 41 תלונות ושיותר מ־93 אחוזים משוטרי ניו יורק לא השתמשו בנשקם במהלך שירותם מול אזרחים.

הליכות ונימוסים, סמים ותיירים
ביוני 1996, כשנתוני הפשע כבר היו נמוכים באופן משמעותי, מונה הווארד ספיר למפקד המשטרה. אחת מיוזמותיו הראשונות, הנקראת  MPH- ראשי התיבות של המלים: הליכות, מקצוענות, כבוד – היא תוכנית אימונים המדגישה מודעות תרבותית בין־גזעית ומלווה במסע של יחסי ציבור. הבעיה של המשטרה, אמר ספיר, אינה באלימות אלא בנימוסים וכבוד. סדנאות בסובלנות גזעית מלמדות שוטרים איך לפנות לאזרחים בכבוד.

80 אחוזים מהפשעים בניו יורק קשורים באופן כלשהו לסמים, טען המפקח החדש ספיר, והודיע שהוא מתכוון להציק לסוחרים הקטנים בפינת הרחוב על בסיס יומיומי. 21 דולר מכל 100 שהעיר אוספת במיסים מושקעים במלחמה

צילום: שחר עזרן

בסמים ובטיפולי גמילה. יותר מ־70 אחוזים מהמעצרים בניו יורק הם על עברות סמים, ושבעה מכל עשרה מקרי התעללות בילדים בעיר מתרחשים על רקע שימוש בסמים ובאלכוהול. מתקפה כוללת על עברות סמים, במיוחד בדרום ברונקס, עשויה להביא להפחתה משמעותית נוספת בשיעורי הפשע בעיר, טענו קצינים במשטרה.

משטרת ניו יורק מעסיקה כ־40 אלף שוטרים. העיר מחולקת ל־76 מקופים, שמכסים את חמשת המחוזות: מנהטן, ברונקס, ברוקלין, קווינס וסטייטן איילנד. במסע לגיוס שוטרים, שעלה עשרה מיליון דולר והסתיים באוגוסט השנה, נרשמו פחות מעשרת אלפים אנשים לבחינה בכתב, השלב הראשון בדרך של המועמדים לכוח השיטור. למבחנים בשנים קודמות ניגשו 20 אלף מועמדים. את ההיענות הנמוכה מסבירים בגורמים שונים, החל בתדמיתה הגרועה של המשטרה וכלה בעובדה הפשוטה, שבעקבות ההרחבה המסיבית של כוחות משטרה ברחבי ארצות הברית, רוב האנשים המתאימים כבר משרתים בכוח.

משכורת של שוטר מתחיל בניו יורק היא 34,970 דולר בשנה. ג'וליאני וספיר נחושים בדעתם לאפשר לשוטרי ניו יורק להרוויח יותר. שוטרים מצטיינים, הכריזו הבוסים הגדולים, יקבלו תשלום מיוחד, בין 1,400 ל־1,800 דולר נוספים בשנה. צעד נוסף היה לאשר לשוטרים לעבוד במדי המשטרה עבור חברות פרטיות, עבודה שמרוויחים בה בסביבות 27 דולר לשעה.

הנוכחות הגבוהה של שוטרים ברחובות, המעצרים הרבים, עיכוב בתחנה של חשודים בעברות קטנות, ביקורים רבים של קלינטון ועומס תהלוכות ומצעדים – כל אלה הביאו לעלייה במספר השעות הנוספות שרשמו השוטרים. ב־1998 שולמו לשוטרי ניו יורק 175 מיליון דולר עבור שעות נוספות בלבד, כפליים מהתקציב המאושר. אבל לעירייה יש כסף לזה. מיליארדי דולרים זורמים לקופה העירונית מעשרות מיליוני תיירים, שכבר לא פוחדים לבוא לניו יורק.

לתיירים לא רק בטוח יותר להסתובב ברחובות, גם נעים להם יותר. בעיר יש עדיין חסרי בית, מקבצי נדבות ונרקומנים, כל בלוק מכיר את שלו, אבל רואים אותם פחות. הם פשוט הורידו פרופיל. כי כשהשוטרים קשוחים ונמצאים בכל מקום, קשה יותר לחיות ברחוב.

אגרופים לפנים, אלות בצלעות
מאז הקמתה במאה שעברה, סובלת משטרת ניו יורק משערוריות של שחיתות פנימית. ב־1972 מצאה ועדת חקירה שחיתות ממוסדת בכל מחלקות המשטרה. קצינים קיבלו שוחד ממפעילים של מועדוני הימורים, מעובדים בתעשיית המין ומאחרים, שביקשו להימנע ממעצרים. ב־1992 נעצרו שישה קצינים של משטרת ניו יורק, שסייעו לסוחרי סמים, זייפו מסמכים, מכרו סמים מוחרמים והשתתפו במעשי שוד. ועדה נוספת שהוקמה לחקור את השחיתות תיארה את "קוד השתיקה" הנהוג בין הקצינים, אשר הביא לכך שאפילו קצינים ישרים פחדו ונמנעו מלהפליל את עמיתיהם.

הוועדה מצאה אצל שוטרים גם סובלנות גבוהה כלפי אלימות משטרתית. אגרופים לפנים, אלות בצלעות ומכות ברך למפשעה, קבעה הוועדה בדו"ח

שוטר מתחיל מרוויח 34,970 דולר בשנה. ב-1998 שולמו לשוטרי ניו יורק 175 מיליון דולר עבור שעות נוספות בלבד, כפליים מהתקציב המאושר. אבל לעירייה יש כסף. מיליארדי דולרים זורמים מהתיירים, שכבר לא פוחדים לבוא לעיר | צילום: שחר עזרן

מטעמה, הם חלק בלתי נפרד ממציאות השיטור בעיר, ומפקדים התעלמו ממקרים אלה. ב־1993 הוקם ועד המורכב כולו מאזרחים, שתפקידו לחקור את תלונות הציבור על אלימות משטרתית. 13 חברי הוועד חוקרים מקרים של אלימות מילולית ופיזית, ניצול סמכויות ואפליה, אבל לא מקרי מוות. זה עניינו של התובע המחוזי.

בקיץ 1999, בשכונת בורו פארק בברוקלין, ירו שוטרים עשרות קליעים באמריקאי יהודי בן 34 מעורער בנפשו, שרץ לעברם עם פטיש והיכה שוטר בירך. הציבור היהודי נפגע ומחה. במקרה אלימות נוסף שהסעיר את הרוחות בעיר, עצרו שוטרים את אבּנר לואימה, מהגר אפריקאי, והיכו אותו בדרכם לתחנת המשטרה, שם התעללו בו מינית באמצעות מקל. נגד השוטרים הוגשה תביעת פיצויים אזרחית במיליוני דולרים, ומצפות להם גם תביעות פליליות ותביעות פנים־משטרתיות.

בסיכומו של דבר, נכון להיום, השוטרים של ניו יורק תפסו את הגנבים. אבל הסיפור לא הגיע אל סיומו. רוב תושבי העיר, על מוצאם האתני השונה, טוענים שג'וליאני ומפקד המשטרה שלו הפכו את ניו יורק לעיר סטרילית, לפארק שעשועים חסר אופי, ושהם מציקים לאזרחים טובים. נדמה שהדו קיום של מיליוני תושבי ניו יורק והשוטרים שלה תלוי על חבל מתוח בין מגדלי התאומים. והחבל הזה עלול להיקרע.

הפוסט ניו יורק: המיליציות של ג'וליאני הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%99/feed/ 0
ילדים של החייםhttps://www.masa.co.il/article/%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2599%25d7%259c%25d7%2593%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a9%25d7%259c-%25d7%2594%25d7%2597%25d7%2599%25d7%2599%25d7%259d https://www.masa.co.il/article/%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/#respond Sun, 03 Dec 2006 14:28:13 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/בכל שנה ב־12 ביוני מציינים ברחבי העולם את "היום העולמי נגד עבודת ילדים". החודש בחרנו להביא בפניכם פרויקט צילומי מיוחד ל"מסע אחר":
הצלם פרננדו מולרס צילם ילדים עובדים ברחבי העולם: מנגני רחוב בפריז ועד זנות ילדים בברזיל. בראשיתה של המאה
ה־21 מתברר שכ־350 מיליון ילדים במדינות רבות בעולם הם ילדים אובדים

הפוסט ילדים של החיים הופיע ראשון במסע אחר

]]>

להור, פקיסטן. ילדים ובני נוער סוחבים לבנים לתנור בבית חרושת ללבנים. לפחות רבע מליון ילדים בפקיסטן מועסקים בתעשיית הלבנים, 1.2 מליון ילדים אחרים מועסקים בתעשיית השטיחים. משפחות שלמות שלקחו…
גואטמלה סיטי, גואטמלה. ילד נח מעבודתו באיסוף אשפה. למעלה מאלף ילדים ומבוגרים חיים במזבלה הגדולה ביותר של העיר, והם מתפרנסים מאיסוף חומרים שאפשר להשתמש בהם שימוש חוזר…
ליד קטמנדו,נאפל. ילדים עובדים בנשיאת עצים במנסרה. מעריכים כי יותר מארבעה ילדים מכל עשרה, ובסך הכל כ-2.6 מליון ילדים, עובדים במדינה זו. אחוז הבנות בקרב הילדים העובדים עולה על אחוז הבנים…

הפוסט ילדים של החיים הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/feed/ 0