עשב, עשב, עשב; לכל אשר תפנה העין – רק עשב ושמים", כך סיכם ב־1907 את רשמיו מתיישב אירופאי שהגיע לאיזור סרנגטי, שמורת הטבע הגדולה ביותר של טנזניה והזירה הטבעית העשירה והססגונית ביותר של בעלי חיים עלי אדמות.

המישורים המשתרעים בסמוך לקו המשווה ומדרום לו הם שהקנו לאיזור את שמו. סרנגטי, בשפה המסאית המדוברת כאן, פירושו "מישורים אינסופיים". ואכן, מישורי העשב משתרעים כאן מאופק עד אופק. אדמה ללא עץ וללא צל. את כל השטח מכסה אפר וולקני, שנפלט בעבר מלועו של אחד מתילי הגעש המתנשאים בשולי המישורים. יש הגורסים כי רדידות שכבת האפר מונעת מעצים לגדול במישורים אלה. לפי גרסה אחרת, מצוי באפר ריכוז גבוה של זרחן, יסוד המשביח את תנאי הקיום של העשבים ומשפר את מצבם בתחרות, והם מצליחים למנוע מהעצים מלצמוח לידם.

בשנת 1929 הכריזה הפקידות הקולוניאלית על שטח המשתרע על פני כ־240 קילומטרים רבועים באיזור כמוגן מפני ציד. ב־1940 הגדילה הפקידות את השטח, וב־1951 הוא הוכרז כפארק לאומי. בשל חיכוכים עם המסאים על זכותם לשטחי מרעה עבור הבקר שלהם, צומצמו גבולות הפארק, אך גם כך הוא ענקי וגודלו כמחצית שטחה של ישראל.

לביאה וגורים. גורי האריות יונקים מלביאות שונות בלהקה | צילום: שאטרסטוק

את השם "סרנגטי" שמעתי בראשונה לפני כ־50 שנה. היה זה בימים של טרום הטלוויזיה, וסרטי טבע היו מוצר נדיר. לקולנוע "מגדלור" היה אז מעין מונופול על סרטי הטבע המעטים שהוקרנו בתל־אביב. באחד הימים, בראשית שנות השישים, הוקרן בו הסרט "Serengeti Shall Not Die". בסוף שנות החמישים, עם התגברות הלאומיות בקרב תושבי המושבות האירופיות באפריקה, הוטרדו חובבי טבע ברחבי העולם מעתידן ומגורלן של חיות הבר ביבשת. בלב רבים קינן החשש כי עצמאותן של המדינות האפריקאיות עלולה לשים קץ לשמורות שבתחומיהן. החשש היה כי המקומיים יראו בהן חלק מהמורשת הקולוניאלית, שהפקיעה אדמות טובות מהילידים להנאתם של פקידי ממשל ושל קומץ תיירים הרפתקנים. התיירות העממית עוד לא היתה מפותחת, איש לא חזה את היקפה ולא שיער כי היא תשמש אבן יסוד בכלכלתן של רבות ממדינות אפריקה המתעוררת.

רבים היו שותפים לחשש, אך מעטים נחלצו לעשות מעשה. כאלה היו ברנרד ומייקל גרז'ימק, אב ובנו. סרטם, "בל ימות סרנגטי", נועד ליצור דעת קהל אוהדת לשמירת סרנגטי בפרט והפארקים ברחבי אפריקה בכלל. הסרט זכה, ולא בכדי, בפרס האוסקר לסרטים דוקומנטריים, ולהצלחה עולמית. בשנת 1959 פורסם גם הספר "בל ימות הסרנגטי", ועל כריכתו שמותיהם של שני המחברים, ברנרד ומייקל גרז'ימק. אולם מייקל, שצילם את רוב הסרט, לא הספיק לכתוב ולו מלה אחת בספר. הוא נהרג קודם לכן. במשך שהותם בסרנגטי, ב־1958, הרבו האב ובנו לטוס – הן לצורך מחקריהם והן לצורך צילומי הסרט. באחת מהטיסות הללו התנגש המטוס בנשר וצנח ארצה. מייקל נהרג במקום. הוא נקבר עוד באותו היום על שפת מכתש הנגורונגורו (Ngorongoro), ומעל לקברו נבנה גל אבן צנוע. רבים מהחולפים לידו, בדרכם לסרנגטי, אינם מודעים כלל לקיומו. ב־1987 הוספה לגל האבן לוחית המנציחה את ברנרד גרז'ימק, שהיה היוזם לסרט והבמאי שלו, ובתחתיתה נכתב: "במקום לחרף את החושך, עדיף להדליק נר".

עדר גנו בסרנגטי. פיו הרחב והשטוח של הגנו משמש כמקצרה יעילה לעשב, מזונו הבלעדי | צילום: שאטרסטוק

מראהו המוזר של הגנו
אחת הסצנות המרשימות ביותר בסרט תיעדה את עונת ההמלטות של הגנו, מבעלי החיים הנפוצים ביותר ברחבי מזרח אפריקה. כמעט בלתי אפשרי להשלים יום ספארי בדרומה של קניה או בצפונה של טנזניה מבלי לראות עדרי גנו. ואכן, קשה לדבר על גנו בלשון יחיד. תמיד רואים אותם בעדרים, לעיתים עדרי ענק, שבהם מאות ואף אלפי פרטים.

לגנו הבודד דמות מוזרה: כתפיו גבוהות מחלקי גופו האחוריים וגבו נטוי באלכסון. גולגלתו צרה ומוארכת ופיו רחב ושטוח; פה זה משמש כמקצרה יעילה ביותר לעשב, מזונו הבלעדי. ארובות עיניו קבועות בחלקה העליון של הגולגולת, וכך הוא יכול להשקיף על סביבתו גם כשפיו עסוק באכילה. להשלמת התמונה, מתנשאות מקודקודו שתי קרניים, מעין קרני פרה, ואילו זנבו ארוך ושעיר כזנב סוס. לא בכדי אומרים על הגנו כי הוא נראה כיצור שתוכנן על ידי ועדה והורכב מחלקי חילוף שנלקחו ממגרש גרוטאות.

הגנו הוא אחד היונקים היחידים הנודדים מדי שנה נדידה ארוכת טווח. עם תחילתה של עונת היובש, בסוף חודש מאי, מתחילים מאות אלפי פרטים של בעל חיים זה לצעוד בחיפושיהם אחר מרעה טרי. בתחילה הם נעים בתחומי סרנגטי לכיוון צפון־מערב, אחר כך הם ממשיכים לנדוד צפונה – לעבר מסאי מרה שבדרום קניה. הם מתקדמים בטורים הנמשכים עד אין קץ, ונראים ממרחק כמחרוזות ארוכות השזורות חרוזים שחורים. תוך כדי תנועתם הם אינם מפסיקים לגעות במקהלה רבתי: "גנו… גנו".

לאחר ששהו חודשיים ויותר במסאי מרה, מתחילים העדרים לשוב על עקבותיהם ולנוע דרומה. לקראת דצמבר הם חוזרים לסרנגטי ומתפרשים שוב על פני המישורים, לאחר שנעו בדרכים שמונה־תשעה חודשים וחלפו על פני כ־800 קילומטרים. הנקבות ממליטות כאן. שלא כמו רבות מנקבות בעלי החיים בסוואנה – הפורשות מעדריהן לקראת ההמלטה, מתבודדות ומחפשות מקום מסתור להמלטת צאצאיהן – ממליטה נקבת הגנו, שכל חייה בעדר, בין חברותיה, בתוך המהומה והצפיפות. נקבות הגנו מותאמות היטב לחיי הנדודים, ובעת סכנה, כמו התקרבות של טורף, ביכולתן לעצור את ההמלטה ולחדש אותה בחלוף האיום.

רוב רובן של ההמלטות – מאות אלפים במספר – מתרכזות בפרק זמן קצר, שנמשך כשלושה שבועות בלבד, במהלך החודשים ינואר־פברואר. סיכויי ההישרדות של עגלים המקדימים את עונת ההמלטות, כמו גם של אלה שאיחרו אותה, מועטים ביותר, ורובם נטרפים. ההמלטה הסימולטנית בזמן ובמרחב "מוהלת" את סכנת הטריפה בין פרטים רבים ומגבירה את סיכוייו של כל עגל ועגל. ההמלטה מתרחשת לרוב בשעות הבוקר המוקדמות. העגלים עומדים על רגליהם כעבור חמש עד שבע דקות, ובחלוף עוד זמן קצר הם כבר מסוגלים לרוץ אחר אמם ולברוח מהטורפים הרבים, המייחלים ומצפים לכירה הדשנה שמתחדשת כאן מדי שנה. אריות, נמרים, ברדלסים, צבועים מנומרים, תנים שחורי גב וטורפים אחרים ממתינים ומתקבצים מסביב.

צבאי תומסון, הנקראים על שם החוקר ג'וזף תומסון שסייר במזרח אפריקה בסוף המאה ה-19 | צילום: עוזי פז

חיפוש המחלצות הירקרקות
בעונות הקיץ והסתיו (מאי־נובמבר) כמעט שאין טעם להרחיק ולנסוע עד סרנגטי. זוהי עונת היובש בשמורה. המישורים חשופים, צבעם חום וצהוב. עלעולי אבק מסתחררים באוויר. יחד עם הגנו נוטשים את המרחבים רוב הזברות והצבאים, גם הם נודדים צפונה בחיפוש אחר המרעה הירוק. בעקבותיהם נודדים רבים מהאריות, הצבועים והנשרים. בשטח נותרים רק שבילים שוממים. בעונה הגשומה, לעומת זאת, התמונה שונה לגמרי.

וכך, באחד מימי פברואר לפני כעשור, היינו בדרכנו לסרנגטי. "את כל הדרך הזו נצטרך לעשות גם בחזרה?", שאל אחד המטיילים חמש שעות לאחר שיצאנו מהלודג' המשקיף על ימת מניארה (Manyara) שבטנזניה. שער הכניסה לשמורה היה עדיין מאיתנו והלאה. אורכה של הדרך, לפי המפה, הוא כ־130 קילומטרים בלבד, אך המהמורות אינן מסומנות בה. הנוף אמור היה לקבל את פנינו במחלצות ירקרקות, אך מאז תום גשמי הזעף ששטפו את מזרח אפריקה שנה קודם לכן בגלל ה"אל ניניו", חלה עצירת גשמים. בשטח טפטפו טיפות מעטות. העשב נותר בעלפונו, מכוסה אבק, והנוף הצהיב פניו, כמעט כמו בעונות היובש. האם יתנהגו עדרי הגנו לפי הספר? האם הם ימליטו גם בשנת בצורת? והיכן תתרחשנה ההמלטות?

"השנה, בגלל היובש, לא רואים עדיין את הגנו במישורים. הם נמצאים באיזור הגבעות", אמר אחד הריינג'רים בשער השמורה. מישורי העשב תופסים כ־20 אחוזים משטחה של השמורה, והיתר – גבעות המכוסות בסבכי שיחים ועצים. בתחומי הגבעות סלולות רק דרכים מעטות וקשה לנוע בהן, ובשל הטופוגרפיה ועצי השיטה הרבים – טווח המבט מוגבל אף הוא. באין גנו במישורים אי־אפשר לראות גם את מעגלי החיים הנרקמים סביבם – אכילה ושתייה, המלטה ויניקה, מארב, מנוסה וטריפה. המידע הטרי שקיבלנו לא היה, איפוא, מעודד במיוחד.

במישורים נראו רק צבאים משני מינים: האחד גדול ובהיר, הנקרא צבי גרנט על שמו של ג'יימס גרנט, שהתלווה בשנת 1860 אל ריצ'רד ברטון בחיפושיו אחר מקורות הנילוס. השני קטן וערמוני יותר, משני צידי גופו בולט פס בצבע שחור וזנבו השחור רוטט על רקע אחוריו הלבנים. כינוי החיבה שלו הוא "תומי", על שמו של החוקר ג'וזף תומסון, אשר סייר במזרח אפריקה בסוף המאה ה-19. שני מינים אלה נראו בהמוניהם בעדרים גדולים אך דלילים, אולם בינתיים הם ורק הם.

פילה וגור פילים. במרחבי העשב האינסופיים של הסרנגטי אפשר לראות מגוון גדול של בעלי חיים | צילום: שאטרסטוק

עד שהחלה הגלישה הגדולה: מרחוק הבחנתי בהמוני נקודות קטנטנות וכהות. מבט במשקפת אישר כי אין זה מקסם שווא. היו אלה עדרי גנו. המוני גנו וזברות גלשו מהגבעות אל המישורים, חשים כנראה בגשם המתקרב. באותו ערב החלה סופת ברקים ורעמים, וגשמים עזים שטפו את המרחב. די היה בטיפות גשם מעטות והעשב כמו נצבע בצבע מים. לא חלף יום, והנוף כבר חייך אלינו בגוון ירקרק.

עד מהרה התחלנו להבחין בין המוני הגנו גם בעגלים. מגחונם השתלשל עדיין חבל הטבור, עדות לגילם הרך. קולות פעייתם נשמעו מכל עבר. אמהות רבות, שבהעדר מרעה ירוק לא הצליחו לייצר חלב בעטיניהן, נטשו את ולדותיהן מיד לאחר ההמלטה, והעגלים הרכים, נטושים ומעוררי רחמים, געו ותרו אחריהן. לעגלים שזה עתה נולדו אין תמונה מוגדרת כיצד אמורה להיראות אמם. במצב רגיל הם אינם זקוקים לכך: באמצעות חוש מולד הם "יודעים" כי עליהם להתלוות אל הגוף הראשון שנע לידם, ועל פי רוב תהיה זו אמם. אולם בשל הבצורת מיהרו אמהות רבות לנטוש עוד בטרם נחתמה דמותן במוחם, והעגלים הצעירים ניסו לאמץ כאֵם כל מה שנע לידם – תן שחור גב שנמשך אל קולות הגעייה בחיפושיו אחר טרף, נשרים שסעדו מגנו צעיר שגווע ברעב ואפילו את כלי הרכב שלנו.

נמר וטרפו, צבי תומסון. מסע בסרנגטי מאפשר צפייה בדרמה גדולה ובה מערכות לרוב | צילום: שאטרסטוק

מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה?
בצמוד לגנו נעו עדרי זברות. המוני זברות. רק ברחבי סרנגטי מסתובבים 
כ־250 אלף פרטים מהן. לפי אומדנים, היחס המספרי בינן לבין הגנו הוא 6:1 לטובת הגנו. בעשורים הראשונים של המאה ניסו המתיישבים האירופאים באיזור לביית זברות, לרתום אותן לעגלות ולהרגילן לאוכף, ואפילו ניסו לחרוש איתן. הם אמנם הצליחו להרגילן לנוכחותו של האדם, אך עד מהרה התברר כי לזברה אין כוח וסבולת כמו לסוס, ועל כן לא ניתן היה להשתמש  בה לצורכי האדם.

לעיתים מזומנות נוטות הזברות להשעין את ראשן, האחת על גב רעותה. זו מחווה ידידותית, שתועלת בצידה: היא מעניקה לצמד תצפית היקפית לצורך התרעה מוקדמת מפני טורפים. ואמנם, הגנה הוא שם המשחק בסרנגטי. בלעדיה אין כל סיכוי לשרוד כאן. היצמדות הזברות לעדרי הגנו גם היא אמצעי הגנה. אריות מעדיפים לטרוף גנו. מן הסתם, בשרם ערב יותר לחיכם, ובציד גנו האריות גם אינם מסתכנים בבעיטה עזה, שעלולה להיות מנת חלקם אם יצודו זברה. כך משמשים עדרי הגנו מעין פוליסת ביטוח לזברות.

בעבר האמינו כי גם לדגם הפסים של הזברה תפקיד בהגנה מפני טורפים, בכך שהוא מטשטש את דמותה. לו היתה זו אכן הסיבה לכך שהזברה לובשת פיג'מה, סביר היה כי בסייחים צעירים, שטרם התפתחו בהם מלוא הכישורים הפיזיולוגיים, ועל כן הם חשופים יותר לסכנת הטריפה, יהיה דגם זה בולט יותר. מתברר כי אין זה כך; נהפוך הוא, בסייחים הצעירים הפסים הכהים אינם שחורים אלא חומים, ואילו הרקע אינו לבן אלא בז'. צבעם דומה יותר, איפוא, לצבעם של רוב בעלי החיים בסוואנה, כגון צבי, אימפלה, קודו או איילנד, והוא צבע ההסוואה ההולם לנוף חיותם.

הזואולוג הבריטי דזמונד מוריס מפרט באחד מספריו תשע תיאוריות שונות המנסות להתמודד עם חידת דגם הפסים של הזברה. כיום נוטים לחשוב כי הדגם המפוספס נועד להסוות את הזברה מפני זבוב הצה־צה. לזבוב זה יש עיני תשבץ, ולפי הטענה, הדגם המפוספס אינו נראה בהן. הזבוב נושא טפיל העלול לגרום למחלת השינה – אחת המחלות הטרופיות הקשות ביותר, המהווה את אויבן העיקרי של הזברות הבוגרות. אויביהם העיקריים של הזברות הצעירות, לעומת זאת, הם הטורפים למיניהם; וכהגנה מפניהם עדיף צבע הסוואה רגיל ולאו דווקא מפוספס, ואם כבר מפוספס – אז שלא יהיה בולט מדי.

הפסים של סייחי הזברה אינם שחורים אלא חומים על רקע בז' | צילום: עוזי פז

ממלכת האריות
לפי אומדנים שונים, חיים בתחומי סרנגטי כאלף אריות. בעבר היו בו הרבה יותר. לאחר מלחמת העולם הראשונה התחילו להגיע לאיזור ציידים מקניה. אחדים מהם צדו כ־100 אריות במסע אחד. מאחר שהתקשו לשאת עימם את כל גוויות האריות, הם הסתפקו לפעמים רק בזנבותיהם כ"מזכרת". ב־1931 בא להתגורר בשטח הפקח הראשון. האריות התחילו להתרבות. אז התפתחה במקום, כתחליף לציד ממשי, מסורת חדשה – "ציד אריות" במצלמה. כדי להקל על הצלמים היו צדים זברה, גוררים אותה אל קרבת אריות ואז מצלמים אותם "בטרף". האריות התרגלו למנהג, עד שדי היה    להם לשמוע מנוע של רכב, כדי לצאת מהסבך ולהמתין.

טריטוריה של להקת אריות משתרעת על פני כ־100 קילומטרים רבועים, ועל כן קשה מאוד לצפות מראש היכן ומתי אפשר יהיה לראותם. לאיתור אריות מקובלות שתי דרכים: האחת – לנסות לגלותם; אלא ש"גילוי אריות" אינו משימה קלה. הם מרבים לרבוץ בצל, בתוך עשבייה גבוהה, כמעט ללא תזוזה. השיטה השנייה, המניבה לרוב תוצאות טובות יותר, היא לחפש ריכוז של מכוניות חונות. אלה מסמנות, על פי רוב, "אטרקציה", ולעיתים מזומנות תהיה זו להקת אריות.

מרגע שמגלים אריות אין קושי, בדרך כלל, להמשיך לעקוב אחריהם. בניגוד לגנו, לצבאים ולג'ירפות, הממהרים להתרחק מכלי רכב, נותרים האריות במקומם, מתעלמים מהתיירים, מבליל שפותיהם ומטרטורי מצלמותיהם. הם ממשיכים בשגרת יומם, ואפשר לצפות בהם מחזרים, מזדווגים, מיניקים, אוכלים ואף יוצאים לציד, כשגופם השרירי דרוך ומתוח. אבל צריך מזל כדי לראות אריות באחת מפעילויות אלה: שגרת חייהם של האריות מורכבת מהרבה מנוחה ושינה – כ־20 שעות ביממה בממוצע. באחד המקרים ראינו להקת אריות שרבצה באותו מקום, ללא תנועה, במשך 36 שעות רצופות.

ג'ירפות בסרנגטי | צילום: שאטרסטוק

מיטב הרפרטואר החתולי
ביום השני לשהותנו בסרנגטי גילינו מרחוק גושים צהבהבים על כתם אדמה חשוף. לא היה לנו ספק במה מדובר. התקרבנו אל משפחת האריות: שלוש נקבות, עשרה גורים כבני חודשיים־שלושה, צמד שתינה אהבים במרחק מה משאר בני המשפחה, ועוד זכר בודד. הגורים הקטנים מיהרו לנוס ולהסתתר בסבך. שלוש האמהות נותרו שלוות במקומן. בקושי טרחו להפנות מבט לעברנו. לא חלף זמן רב וגם הגורים חזרו, והפגינו את מיטב הרפרטואר של חתולים קטנים: הם הרבו להתקוטט ולהתגושש – דרך מקובלת לתרגול השרירים ולחישולם. עניין מיוחד הם גילו בכפתור השחור שבקצה זנבן של הלביאות, ומדי פעם הסתערו עליו וניסו לתופסו. אלה הם אימונים ראשונים לקראת הציד, שנועדו לשפר את הקואורדינציה בין איברי הגוף.

אף על פי שניכר בגורים כי לא היו בני אותו גיל וגודל, ינקו כולם מכל אחת משלוש הנקבות. בחלב של כל אחת מהן מצויים נוגדנים שונים, וכך מקבלים הגורים חיסון טוב יותר נגד מחלות צפויות. על פרוותם, ובעיקר על שוקיהם ובטנם, אפשר היה להבחין בסימני נימור הדומים לאלה של הנמרים, אף כי צבעם היה בהיר יותר.

מקובל לחשוב כי מוצאה של משפחת החתוליים, שהאריה נמנה עם בניה, הוא ביערות ובסבכים. בנופים אלה חי כל אחד מבני המשפחה לבדו. הדגם המנומר משפר את ההסוואה ביער ובסבך, שבהם מתחלפים כתמי אור בהירים בכתמים מוצללים. בניגוד לבני משפחתם, הסתגלו האריות לחיים בנופיה הפתוחים של הסוואנה, מבעלי חיים יחידאים הם הפכו לחברותיים וגם צבע פרוותם השתנה לבז'־צהבהב אחיד, התואם את רקע הצמחייה היבשה; אך בצעירותם הם כמו שומרים אמונים לדגם המקורי, המרמז על מוצאם.

אחרי שכל הטורפים סיימו את הארוחה מתנפלים הנשרים על השאריות | צילום: אייל ברטוב

שני האריות שהתבודדו משאר חברי הלהקה ליקקו זה את זה והתחככו, ונראה היה כי תוך דקות ספורות נצפה גם באקט שיגרום כ־110 ימים לאחר מכן להמלטת גורים. ייחום האריות נמשך ימים אחדים, ובמשך פרק זמן זה הם עשויים להזדווג עשרות פעמים. המתנו. בעודנו ממתינים, הבזיק בפנסיו רכב שטח שהיה במרחק כקילומטר מאיתנו. הבזק כזה הוא סימן מוסכם בסוואנה, קריאה להתכנסות. לפי הנוף שבו נמצא הרכב, היה ברור כי מדובר בברדלס. אך מה עושה הברדלס? נח? במקרה כזה עדיף להיות ליד האריות. אבל אם הוא מנסה לצוד? התלבטנו. להפסיד כאן אירוע שנראה מבטיח או לעבור למערכה השנייה, שהתסריט שלה אינו ידוע? בסופו של דבר, התעייפו האריות זה מזה ואנחנו פנינו לכיוון הרכב המבזיק. זוג ברדלסים אכלו אנטילופת סוף, שאותה צדו דקות קודם לכן, ופיהם היה אדום מדם.

• מפת טנזניה »

לשונות של אש נשלחו אל בין יריעות הברזנט הענקיות, והכדור עצום הממדים התנפח. הזריחה האפריקאית רק החלה, שעה מצוינת להמראה בכדור פורח מעל למישורי סרנגטי. בלילה כבר שמענו את הקולות – קונצרט של מאות אלפי גנו, נביחות זברות וצחקוקי צבועים היסטריים. הנדידה כבר כאן, היא הגיעה, היא סביבנו, ואנחנו עומדים לחזות בה, מהשמים.

שוב ושוב חוזר על עצמו המסע האדיר במישורי מזרח אפריקה. מאות אלפי בעלי חיים דוהרים, שועטים או פוסעים בעצלתיים, ופני כולם פעם אל משטחי העשב המתחדשים בסרנגטי (Serengeti) שבצפון טנזניה ופעם אל מסאי מרה (Masai Mara) שבדרום־מערב קניה, שמורות טבע מהגדולות בעולם. המישורים הם אותם המישורים, רק גבול מדיני מחלק לשתי יחידות את ארץ המסאים, החיים כאן בצד עדרי חיות הבר עם עדרי הבקר שלהם, מבלי לפגוע ולהשמיד את הבר; לא בשל חוקי השמורות אלא כחלק מדתם וממסורתם.

הסוואנה האפריקאית היא שריד למישורי העשב  שכיסו בעבר גם את הערבה הגדולה של אמריקה הצפונית, את ערבות אסיה ונופים דומים באמריקה הדרומית, הודו ואוסטרליה. במרבית מישורים אלה חיו עדרי ענק של פרסתנים שונים וטורפיהם. באמריקה הצפונית ובמקומות נוספים נעלמו מישורים טבעיים אלה, עם כל שפע החי שבהם, מתחת לשדות מעובדים של חיטה, תירס וכותנה. מישורי סרנגטי ומסאי מרה הם המישורים הלא פגועים האחרונים בעולם, שעדיין מתקיימת בהם אוכלוסיית חיות בר וצומח על כל מרכיביה הטבעיים.

גנו מהאוויר. מסלול הנדידה מתפתל לאורך מאות קילומטרים  | צילום: אייסטוק

נקמת העלים העשבוניים
הסוואנה של מזרח אפריקה מורכבת מעשבייה של דגניים שונים, שיחים ועצי שיטה. עצים נוספים גדלים בסמוך לערוצים ולנהרות המבתרים את המישורים והגבעות. העשבייה גדלה על שטחי האפר הוולקני המכסה את שכבות הלבה הקרושה באיזור. קרקע זו אינה מתאימה לצמיחת יערות. השרפות הטבעיות מכלות את צמחיית היער שבשוליים ועוזרות להתפשטות הסוואנה, וחילופי עונות היובש והגשמים מתאימים לצמחייה העשבונית.

צמחייה זו מתרבה ומתפשטת על ידי קני שורש תת־קרקעיים, ולכן רמיסתה על ידי העדרים ורעייתם שם אינן מכלות אותה עד תום. העשבייה הדשנה, שכולם שולחים בה פה ושיניים, נלחמת את מלחמתה. כדי לשרוד מול מיליוני הלסתות הרעבות, "נוקמים" העלים העשבוניים ושוחקים את שיניהם של הניזונים מהם, בעזרת גבישי צורן המצויים בהם (אגב, זאת גם הסיבה לכך שאנו נחתכים מעלי דשא כמו מסכין).

האנטילופות, בתהליך האבולוציה הארוך שלהן, "התחכמו" לו לעשב ואיבדו את שיניהן בקדמת הלסת העליונה. הן קוטמות את העשב כלפי משטח קרני דמוי סדן, שהוא החלק העליון של פיהן, ומעבירות את המזון לקיבה משוכללת, בעלת מדורי תסיסה ומיצוי בתהליך העלאת הגרה. כך מצמצמות האנטילופות את שחיקת שיניהן היקרות, שלא כמו פילים, המתים ברעב לאחר ששיניהם נשחקו עד תום. האנטילופות גם "מפצות" את הסוואנה על העשב שהן לוקחות: גלליהן מזבלים את האדמה ומסייעים לצמיחת העשבייה. בנוסף, חלק מזרעי הצמחים שהאנטילופות אכלו מופרש בגללים שלהן ונובט מתוכם, ובדרך זו הוא גם נפוץ למרחקים כשהעדר ממשיך בנדידתו.

במישורי העשב מתרחשת מחזוריות של לבלוב, צמיחה והתייבשות, לפי תקופות היובש והגשמים. בעלי החיים אינם יכולים להישאר במקומות שמתרוקנים ממזון, והם יוצאים לחפש אותו בנדידה המתרחשת בקביעות לפי עונות השנה. באנטילופות הנודדות בולט במיוחד הגנו שחור הזנב, הנראה כחיה פרהיסטורית מציורי המערות הקדומים. בנדידה מתקבץ הגנו בעדרים אינסופיים, החוצים את המישורים במסלול מתפתל שאורכו יותר מ־400 קילומטרים. במעקב שנערך בשנות השבעים ממטוס קל, נספרו 1,300,000 גנו ומאות אלפי זברות וצבאים.

נחש מנוקד ונשר מבוהל
מלמעלה, ממרומי הכדור הפורח, נראה נחש ארוך ועבה של גנו מתקדם לאיטו, מנוקד בצבעים אפורים של אלפי זברות ובנקודות צהובות־חומות של אימפלות, בובלים ומינים שונים של צבאים. העדר נבהל מרעש מילוי האוויר ומפרץ האש בבלון ומתחיל לדהור – כתם שחור צפוף, שנפרד ומתפשט כמו גלים. גם ממרחק שומעים את קולות הגעייה של הגנו. אחדים מאיתנו לא מתאפקים ומצטרפים לגעיות. את העדר למטה זה לא מרשים. אנחנו מנמיכים, עוברים מעל לעץ שיטה ענק ומטרידים נשר הדוגר על צמרת העץ וכמה קופי גונון שישבו בשלווה בגובה 30 מטרים. אם הייתי נשר בקן, לא הייתי מחבב את הכדורים המפוספסים הללו. שעטת העדרים גוברת כשהכדור מתקרב לעברם. מאחורי העדר הדוהר עולה ענן אבק. אפשר להריח אותו ואת העשב הרמוס.

אימפלות בסרנגטי. בעת הנדידה מופצים זרעי הצמחים שבעלי החיים אכלו | צילום: אייל ברטוב

בעונה היבשה נמצאים העדרים במישורי מסאי מרה, אז מכוסה השטח בעשבייה מזינה, שצמחה לאחר עונת הגשמים הקיצית. לקראת עונת הגשמים הבאה נודדים העדרים דרומה, אל סרנגטי, שם צומח שפע העשב לאחר גשמי החורף. העדרים שוהים בסרנגטי עד סוף מאי, אז מתרכזים בעלי החיים לעדרי ענק, הכוללים זכרים, נקבות וצעירים, ומתחילים בדרך חזרה, לכיוון מסאי מרה. בשורות מסודרות ובנתיבים קבועים – ההופכים לתעלות שנראות כרשת של שבילים, לאחר שנכבשו במאות אלפי פרסות – מתקדמים העדרים במסלולים מסורתיים שלא השתנו אלפי שנים.

ההזדווגות מתרחשת תוך כדי הנדידה, בחודשים אפריל ומאי. כשהעדר מגיע למשטחי עשב טובים, נעצרת הנדידה זמנית, הזכרים הטריטוריאליים נלחמים בעוז ויוצרים סביבם הרמונות של עשרות נקבות. השטח נראה כמנוקד בקבוצות־קבוצות של עדרים קטנים, שזכר גדול מקיף אותם. הוא מחזר ומזדווג עם הנקבות, ומיד מתפנה למרדף אחרי זכר שהתקרב מדי לשטחו. בתקופה זו הזכרים אגרסיביים, ולא יהססו לתקוף אפילו טורפים שיתקרבו להרמון. לפעמים הם מצליחים להניסם. הנקבות הנרדפות מחוץ לטריטוריות הקטנות בורחות אל הזכרים, שם הן מוגנות יותר, אך זכרים רבים מאבדים את כוחם, ובהתעקשותם להישאר בטריטוריה מול טורפים חזקים או מאורגנים, כלהקת צבועים או לביאות, הם ניצודים לבסוף. עדר הגנו ממשיך לנדוד בקבוצות, במעין "טריטוריות נודדות", למישורים המתאימים הבאים, עד שלבסוף הם מתלכדים למסה אדירה של בעלי חיים.

אימפריית החושים
עדרי זברות מצטרפים לנדידת הגנו. מהכדור הפורח נראות הזברות כמו חביות שמנות ומפוספסות. טורפים מעדיפים לצוד את הגנו, החלש יותר, וכך זוכות הזברות ביתרון יחסי. הגנו יעדיף להתקרב ליענים, שבשל גובהם וראייתם הטובה מזהים טורפים ממרחק רב. לגנו ולבובלים חוש ריח טוב, לזברות חוש שמיעה מצוין. כל אחד ממיני האנטילופות והצמחוניים האחרים ניזון מצמחים שונים, כך שהתחרות על המזון קטנה, וניצול יתרונות החושים תורם לחיי שיתוף בין המינים בנדידה.

בשונה ממה שהתרגלנו לראות בסרטי הטבע, הנדידה אינה בדהרה פראית חסרת מעצורים. ברוב המקרים, צילומים יפים אלה הם תיעוד של מנוסה מטורף או מצלם. הנדידה רגועה בדרך כלל, ובעצם היא אורח החיים השגרתי של העדרים, ולא אירוע יוצא דופן. גם הרושם שהחיות נמצאות בפחד מתמיד מטורף או מצרה אינו נכון. המספר העצום של הגנו, הזברות והאנטילופות ממינים שונים, שיתוף הפעולה בין בעלי החיים והשמירה ההדדית מקשים מאוד את החיים על הטורפים, המעטים במספרם יחסית לאוכלי העשב.

גנו חוצים את נהר המרה. התנינים מחכים במים לשעת כושר | צילום: אייסטוק

אבל לא הכל רגוע בסוואנה האפריקאית. במקווי המים אורבים לעדרים התנינים. יש ביצות ובריכות מים שבהן ממתינים התנינים במשך חודשים ארוכים, בצום מוחלט כמעט, למעבר העדרים, אז הם צדים כמה מפרטי הגנו הבאים להרוות את צמאונם. הגנו נאספים ליד מקווה המים, אך פוחדים לגשת לשפת המקווה בגלל התנינים. נוצרת צפיפות, מאות גנו המחכים בתור למים דוחפים את אלה הנמצאים בסמוך למקווה, והתנינים משיגים את הקורבנות הראשונים.

התנינים ממלאים את קיבותיהם עד להתפקע בבשר שאמור לספק את צורכיהם לחודשים הקרובים, עד שיגיעו עדרי הגנו במסלול חזרה. תנינים מאיימים על הגנו גם בעת חציית נהר המרה (Mara), המתפתל בין קניה לטנזניה. חציית הנהר היא מחזה מדהים: עדרי גנו מזנקים למים מגדות הנהר, לעיתים מגובה רב, וחוצים בשחייה מהירה את הזרם החזק. החלשים טובעים ומספקים מזון לאוכלי הנבלות לאורך הנהר. בנהר המרה ראיתי קבוצת נשרים עומדת על פגר שנתקע על סלע באמצע המים. אחד מהם אכל מקרביו של הגנו, שנמצאו עמוק בתוך הנהר. מדי פעם הוציא הנשר את ראשו מחוץ למים, כמו צוללן.

גם האריה, הצבוע והתן אינם בעלי חיים נודדים, והם מחכים לעדרים שיעברו בשטחם, אז הם צדים את החלשים, החולים והמאחרים בדרך. כשהגנו עוזבים את שטחן של להקות האריות, נגמרת החגיגה של מלכי החיות, והם חוזרים לימים קשים של צום ועבודה מאומצת להשגת מזון. כך קורה גם בלהקות הצבועים הנקודים. האריות והצבועים אמנם יכולים לרדוף אחרי הגנו מחוץ לשטחם,    אך אז הם פולשים לשטחים של להקות זרות ומסתבכים בקרבות עזים, העשויים להסתיים במוות.

מעגל החיים האפריקאי
לאחר תצפיות ומעקבים יסודיים התברר כי הנוסחה שהיתה מקובלת – אריה טורף גנו, צבוע אוכל את השיירים ואז מגיע הנשר – אינה מדויקת, גם אם זה אכן מתרחש כך לעיתים. הצבוע הנקוד והזאב הטלוא הם טורפים עזים, הצדים בעצמם את טרפם במרדפים ממושכים ועקשניים. לא תמיד הצבוע הוא זה שאוכל את שיירי ארוחתו של האריה, ויש שהאריות גוזלים את טרפם של הצבועים, הברדלסים והנמרים. בדרך כלל, יחסי הכוחות בין הלהקות הם המכריעים. בלא מעט מקרים נצפו להקות של צבועים מניסות, פוגעות ואפילו טורפות אריות ולביאות.

בתקופת הנדידה יש שפע של מזון, והטורפים משאירים חלק גדול ממנו בשטח. בגלל השפע, הטורפים גם תוקפניים פחות, וכבר נצפו אריות, צבועים ותנים האוכלים יחדיו פגר של בופאלו. הנשרים הם לא תמיד האחרונים שמגיעים אל הפגר. לרוב הם דווקא אלה שמגלים אותו, בזכות ראייתם המצוינת מגובה רב. התקבצותם של נשרים סביב ברדלס שזה עתה הכניע את טרפו מושכת למקום טורפים אחרים. הברדלסים אינם מסכנים את הפרטים הבוגרים שבעדרי הזברות והגנו. הם יעדיפו עופרים ועגלים ובעיקר צבאי תומסון, הנודדים גם הם.

בתקופת הנדידה הטורפים נהנים משפע של מזון זמין | צילום: אייל ברטוב

כאשר מסיימים הטורפים את ארוחתם, מתנפלים על השאריות אוכלי הנבלות, המותאמים היטב למשימה. נשרים ממינים שונים עטים על השאריות, עד שלבסוף נותרים בשטח רק השלד, הגולגולת והקרניים. גם לקרניים יש תפקיד בשרשרת המזון: עש הקרניים מטיל עליהן את ביציו, ולאחר שהזחלים בוקעים, הם ניזונים מהחלבון הקשה של הקרן. שאריותיה האחרונות מתפרקות למינרלים, הנספגים באדמה שעליה צומחת הסוואנה שוב.

בעלי החיים מפיצים בעת הנדידה את זרעי הצמחים שהם אוכלים, הם זורעים ומדשנים בגלליהם את הסוואנה, אוכלים את פריה ומספקים מזון גם לכל הטורפים הנקרים בדרכם. זהו מעגל החיים האפריקאי, במישורים שבהם התחילו את צעדיהם בני האדם הראשונים. הסוואנה האפריקאית לא נהרסה, ורק כאן עוד אפשר לראות את העולם כמעט כפי שנברא, כי ה"קִדמה" טרם הגיעה לכאן. עדיין לא זרעו חיטה בכל המישורים.