נס - מסע אחר

לורד, דרום צרפת – מסע התקווה האינסופי

Tue, 18 Jun 2013 11:28:27 +0000

לוּרד (Lourdes) הגעתי בנסיעה מגַבַרְני (Gavarnie), עדיין נפעם ממראה פסגות מושלגות ומנופי שבילי הרים צרים. תוך כדי תמרון רכבי לעבר מגרש החנייה אני שולח מבטים סקרניים אל החנויות על שלל תקוותיהן הממוזערות הנמכרות היטב, אל מאות רבות של נכים המוסעים בכיסאות גלגלים או באלונקות ניידות על מדרכותיה וכבישיה של העיירה, ועדיין איני מבין באמת ובתמים את שאני רואה. אף שהעיירה מונה כ־16 אלף תושבים בלבד הרי שמספר המבקרים בה הוא 5.5 מיליון בשנה: צליינים, נכים ותיירים. מבחינת היקף השירותים הניתנים לתייר ניצבת לוּרד במקום השני בצרפת, אחרי פריז, עם 350 בתי מלון ו־600 חנויות, שמרביתן מוכרות מזכרות ותשמישים דתיים. בלבי אני מגנה את ממכר האשליות ומוכריהן, ובעודי פוסע אל עבר המתחם המקודש אני מבטיח לעצמי שהביקור במקום יהיה קצר ככל האפשר.

אלמלא ברנדט
ייתכן כי לורד, עיירה ששוכנת בשיפוליהם הצפוניים של הרי הפירנאים הצרפתיים (Pyrénées), היתה נותרת גם כיום עלומה ונעימה – כעוד מאות כפרונים צרפתיים ששורשי גידוליהם החקלאיים אוחזים בחורבות מבניהם של

מפות ומדריכים מודפסים ליעד הפירנאים הצרפתיים,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

האם באמת יש בקרב רובנו היכולת המדהימה הזו – המתגלית במתנדבים הרבים שמסביבי – להמיר את רחמינו בחמלה?

הגאלים, הרומאים, הברברים והמוּרים אשר הותירו בהם את עקבותיהם – אלמלא בֶּרְנַדֶט.
עד אמצע המאה ה־19 היתה לורד עיירה קטנה בת כ־4,000 תושבים, ששימשה מקום לינה לנוסעים אל המרחצאות בערים הסמוכות או למטפסי הרים בדרכם אל הפירנאים, גַבַרְני וההר פרדידו (Perdido). ב־7 בינואר 1844 נולדה לזוג הטוחנים פרנסואה ולואיז סוּבּירוּּ בתם הבכורה בֶּרְנַדֶט, הראשונה מבין שישה ילדים. בהיותה בת 14, כאשר היתה בחופשת בית הספר וקוששה עצים יחד עם אחותה ובן השכנים, נכנסה ברנדט למערה, ושם נגלתה לעיניה בפעם הראשונה דמותה של מריה, הבתולה הקדושה.
לבד מאותה פעם התגלתה מריה לברנדט במערה 17 פעמים נוספות במהלך חצי שנה. בזמן ההתגלות התשיעית החלה ברנדט לחפור בידיה בקרקע המערה וגילתה נביעת מעיין, שמימיו משמשים כיום את המרחצאות הסמוכים. ב־16 באפריל 1879, בגיל 35, מתה ברנדט, ומאז 1925 נמצאת גופתה החנוטה בכנסייה בעיר נֶוור (Nevers).

ועדה רפואית לענייני נסים
מאז התגלותה של הבתולה הקדושה לברנדט החלה עלייה לרגל של מאמינים אל מקום ההתגלות, בתקווה שאף הם יזכו לחסד הזה. בתחילה ביקרו במקום בני הקהילה המקומית ותושבי האזור, אך מאז דווח ב־1874 על 14 נכים שנרפאו בדרך פלא במהלך שהותם בעיירה, הלך וגבר זרם המבקרים.
ד"ר דוֹזוּּ, רופא העיירה, שקיבל את עדות חזיונה הראשון של ברנדט, אבחן עד 1858 יותר ממאה מקרים של אנשים שמחלתם הוגדרה כקשה או כחסרת מרפא ושבאופן לא מוסבר הוטב מצבם באופן משמעותי או שהחלימו לחלוטין ממחלתם. יתר על כן, בשנים 1914־1858 נמנו 4,445 הצהרות על ריפוי בלתי מוסבר.
ב־1859 הציע פרופ' ורגז, ראש הפקולטה לרפואה במונפלייה (Montpellier), להקים לשכה רפואית מקצועית שתבחן את מקרי ההחלמה על פי קריטריונים מוגדרים, ואלה שיאושרו על ידיה יוגדרו כנסים. ב־1883 ייסד דוקטור דה סנט מקלו את הלשכה הרפואית, שפועלת עד היום.
בבואם של חברי הלשכה הרפואית לבחון את המקרים המובאים בפניהם הם מקפידים להציב ארבעה קריטריונים שבאמצעותם אפשר להגדיר את הריפוי כ"ודאי, מוחלט ונעדר הסבר רפואי": א. למחלה יש דיאגנוזה, ואותה דיאגנוזה נכונה ומבוססת. ב. המחלה מאובחנת כקבועה או סופנית בטווח הקצר. ג. הריפוי הוא מיידי, שלם וסופי, ללא הליכי החלמה. ד. אי אפשר לייחס את הריפוי לטיפול רפואי שהתקבל.
החולים, שמגיעים ללורד במסגרת קבוצות צליינים, מלווים ברופא המצויד בתיקיהם הרפואיים המפורטים. כאשר חולה מצהיר על החלמתו, הוא מזומן אל צוות הלשכה הרפואית עם תיקו הרפואי כדי לעבור בדיקות. אין בדיון זה כדי לאשר או להכחיש את הצהרת החולה. החולה יוזמן להופיע בפני הוועדה הרפואית גם בשנה או בשנים שלאחר מכן, ורק לאחר עשרות בדיקות שיאשרו את ההצהרה על ההחלמה – ובאישור רוב רופאי צוות הלשכה הרפואית – יישלח התיק לדיון בוועדה הרפואית הבינלאומית.
הוועדה הרפואית הבינלאומית נוסדה ב־1947, והיא מונה שלושים מומחים רפואיים, מנתחים ופרופסורים מארצות שונות, המתכנסים פעם בשנה, בוחנים את תיקי המקרים השונים ועוקבים אחר החולים ובריאותם. תיקים המאושרים על ידי הוועדה הבינלאומית נשלחים לגורמי הכנסייה לבחינה ולאישור.
מ־1947 עד 1998, למשל, נבדקו 1,300 תיקים על ידי הוועדה הבינלאומית, ששלחה אל גורמי הכנסייה 29 תיקים, ה"מוכרים על ידי המדע והרפואה כמיוחדים ויוצאי דופן". תיקים אלה הועברו אל הבישופים של המחוזות שבהם גרו החולים הטוענים לנס. הבישופים כינסו ועדה המורכבת מכמרים, אנשי רוח נוצרים ותיאולוגים, שתפקידה לבחון את העדויות המדעיות והרפואיות של כל תיק. משהגיעה הוועדה למסקנה כי העדויות מהימנות, היא הכריזה על האירוע כ"נס שבא מאלוהים". אז לא נותר לבישופים אלא להצטייד בהמלצת הוועדה ולהכריז רשמית על מקרה הריפוי כעל "סימן אלוהי". עד 1947 הכירה הכנסייה ב־46 מקרים כבנסים, ומאז, עם כינון הלשכה הרפואית הבינלאומית, ועד 1998 הוכרו 19 מקרים נוספים.

מעשה בחמלה
כבר במורד השביל אל המתחם המקודש אני שומע את השקט הכמעט הזוי הזה, שגם אוזניים אירופיות אינן מורגלות בו, על אף הימצאותם של אלפי אנשים במקום. הורים ובניהם, בנים והוריהם. נכים, בעלי מוגבלויות בדרגות שונות. בני משפחה. צליינים. מתנדבים. ודמותה של החמלה על פניהם. מרחק רב הם עברו כדי להגיע לכאן. רובם, יש להניח, חוו טיפולים רבים וכואבים לפני הגיעם לכאן. בשביל רובם לורד היא תחנה סופית בדרך התקווה. רובם נושאים תפילה שמא יבוא הנס ואף הם יצטרפו לרשימה המופלאה והקצרה כל כך של הנרפאים וייצאו מכאן, מלורד, על רגליהם שלהם.
מרחבת הבזיליק דוּ רוֹזֵר (Basiliqe du Rosaire) — כנסיית מחרוזת התפילה – אני נכנס אל המבנה עצמו. הכנסייה, שנחנכה ב־1889, יכולה להכיל כאלפיים צליינים. בסביבות הכנסייה נמצאים אתרים דתיים נוספים: בזיליק סופּרייר (Basiliqe Supérieure), כנסיית אספָס סנט ברנדט (Espace Sainte Bernadette), המכילה עד 7,000 איש, והכנסייה התת קרקעית על שם פיוס

בשנים 1858־1914 נמנו 4,445 הצהרות על ריפוי בלתי מוסבר

העשירי (Saint Basiliqe Souterraine de
X Pie) אחת הגדולות מסוגה בעולם, שגודלה 12 אלף מטר רבוע, והיא יכולה להכיל עשרים אלף איש.
אני נרמז בלחש על ידי כומר מקומי כי המקום נסגר למבקרים בשל טקס אחר הצהריים המתקרב. כי זאת יש לדעת – ברחבת הכנסייה מתקיימים כמה אירועים במשך היממה: תפילות הבוקר, ברכת הכמרים אחרי הצהריים, מצעד לפידים בערב. גרם המדרגות המוביל אל הכנסייה משמש במה טקסית שעליה ניצבים המקהלות והמנחים.
אני יורד במדרגות המסתיימות ברחבה ענקית, אספלנד דוּ רוֹזֵר (Esplanade du Rosaire), המוקפת באלפי צליינים, חולים, נכים ומבקרים. בשורות הראשונות המקיפות את הרחבה נמצאים הנכים, החולים ומלוויהם. כולם ממתינים לתחילתו של הטקס עם הגיעה של תהלוכת אנשי דת ונכים מהמערה אל הרחבה.
אני מעיף מבט סביבי. היד לוחצת לשנייה על כפתור ההפעלה של מצלמת הווידיאו מכוחו של ההרגל, ומרפה. זה המקום שבו הופך לבו של הרפתקן השבילים לגוש חמאה ניגרת. זה המקום שבו הציניות לגבי עיירת התקוות הממוזערות זולגת ומתמוססת בזוויות העין.
בסמוך אלי עומד גבר צעיר ליד אביו, קשיש בכיסא גלגלים שאינו מגלה עניין רב בסובב אותו ועיניו כבויות. צעיר כבן עשרים, מתפתל ומתעוות בכיסאו הממוחשב, רירו הלבן נוטף על לסתו, מנסה לחלץ את נשמתו מגופו, ורק עיניו צלולות. איש כבן חמישים שוכב על אלונקה מוגבהת, צוחק אלי בפה חסר שיניים כאילו אנחנו מכרים ותיקים שלא התראו שנים ומנסה להראות לי דבר מה האחוז בידו. אני קפוא על מקומי, לבי נכמר, רגלי קשות. האיש שלידו, מתנדב כבן שישים, מלטף את מצחו ומגלה התפעלות כנה מהחפץ שראה.
ההתייחסות אל האדם ולא אל מוגבלויותיו מעוררת קנאה. האם זה דבר של מה בכך? האם באמת יש בקרב רובנו היכולת המדהימה הזו – המתגלית במתנדבים הרבים שמסביבי – להמיר את רחמינו בחמלה? "כאשר פחדך נוגע בסבלו של מישהו, הוא הופך לרחמים. כאשר אהבתך נוגעת בכאבו של מישהו, היא הופכת לחמלה", מצוטט הסופר סטפן לוין בספר המתים והחיים הטיבטי. ועוד מרחיב הספר כי "החמלה היא לא רק יכולת ההזדהות עם הסובל אלא גם ההחלטה הנחושה לעשות את כל הנדרש כדי להקל על ייסוריו". האם יש לרובנו היכולת להמיר את מחשבותינו החומלות במעשים ולעשות לאורך זמן? ידי המתנדבים מלאות – בעבודה, בהסעת אלונקות וכיסאות גלגלים, בלטיפות ובאחיזות ידיים מרגיעות.

מסע התקווה האינסופי
המולה קלה. תהלוכת אחר הצהריים הגיעה אל הרחבה. האווירה נדרכת. הכמרים מתייצבים בראש הרחבה. ברמקולים נשמע קול תפילתם־שירתם של חברי המקהלות העומדים על מדרגות הכנסייה. בין תפילה לשירה נישאת כל ברכה בשש שפות. הכמרים פוסעים אל מרכז הרחבה סמוך לשורות האנשים, עומדים על מקומם מדי עשרים מטר, פונים אל הקהל ומתווים ברכה באצבעותיהם. ושוב פונים וחוזרים חלילה שעה ארוכה.
על אף הטקס הרוטיני משהו, ממתינים מרבית האנשים בציפייה להתייצבות הכמרים מולם. יד לוטפת את ראשו של האב הקשיש היושב בכיסא גלגלים. בני משפחה המלקטים בדל תקווה יחד עם יקיריהם. כאן אין הבדל בין גדולים לקטנים. בין קשישים לצעירים. כולם רתוקים אל כיסאות הגלגלים, אל האלונקות המנוידות בידי אדם, אל גופם. יום ארוך עבר על כולם במסע התקווה האינסופי.
הטקס תם. המולת הגלגלים הסובבים על צירם, ורחש האנשים היוצאים אל העיר החדשה ובתי המלון. הנהר ממשיך לזרום בנחישות קדימה. ואני, ישוב שוב מול הגה רכבי, מוצא עצמי נוהג אל מחוזות אחרים, אל מחוץ ללורד, עיירת התקווה הטובה, אל מקומות שהבריא פוסע בהם מחויך בין שבילים ארוכי דרך – ועיני רטובות עד מאוד.

הפוסט לורד, דרום צרפת – מסע התקווה האינסופי הופיע ראשון במסע אחר

על הניסים ועל הנפלאות

Mon, 18 Jul 2011 18:23:42 +0000

יש אלוהים!

סאתיה סאי באבא מהודו
סאתיה סאי באבא הוא גורו מדרום הודו, ששמעו יצא למרחוק ועכשיו יש לו מאמינים בכל רחבי העולם. הוא ידוע כפילוסוף, כנואם מוכשר וכעושה ניסים. הוא נחשב ע"י מאמיניו כהתגלות אלוהים עלי אדמות וכגלגול של הקדוש ההינדו-מוסלמי סאי באבא משירדי.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד הודו,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

חייו של סאתיה סאי באבא רצופים במאורעות מוזרים ובלתי מוסברים, שהחלו לקרות סביבו מגיל צעיר, ובהיותו בן 14 הוא נענה לקריאה, עזב את כל עיסוקיו והקדיש את חייו למאמיניו. בספרים, מגזינים ועיתונים שונים מדווחים באופן קבוע על ניסים המיוחסים לו. מספרים שמידי פעם סאתיה סאי באבא לוקח על עצמו מחלה של מאמין, וכמעט מידי יום, כך מדווחים, נראות התגלויות של דמותו באוכל, באפר קדוש ואפילו בחפצים קטנים כמו טבעות ושרשראות ושעונים. ונאמר שהוא יכול להתגשם גם בקירות, ברהיטים, בתמונות ובמזבחות שלו עצמו. המאמינים של הבאבא מספרים כי ראו אותו יוצר, יש מאין, בכף ידו מיני חפצים שאבדו, פירות שלא בעונה ומטעמים הודיים למיניהם.

וזה עוד כלום. לפי הדיווחים הבאבא יודע לרחף, לשלוט במזג האויר, להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת, להפוך גרניט לממתק, להפוך מים לדלק, לשנות את צבע גלימתו בעודו לובש אותה, לרפא חולים, לפרש חלומות. נראה כי אין דבר שהוא לא מסוגל לעשות. לא פלא, לכן, שפרנק ברנובסקי, המתמחה בצילום הילות, טוען שהבאבא הוא לא אדם רגיל, אלא ישות אלוהית, וזאת בזכות ההילה יוצאת הדופן שלו שנפרשת עד האופק ומורכבת מפסים של זהב וכסף כמותם, כך אומר ברנובסקי, הוא לא ראה מעולם.

אז אם חסר לכם קצת קסם בחיים, או אם סתם בא לכם אבטיח דווקא בחורף, סעו למחוז אננטפור בהודו, לכפר פוטפרתי (Puttaparthi) ובקשו להיפגש עם סאתיה סאי באבא.

סצנת לידת ישו, עושה הניסים המפורסם ביותר בעולם | איור: מירוסלב פייפציק

ג'יזוס קרייסט!
עושה הניסים המפורסם ביותר ובעל כמות המאמינים הגדולה ביותר הוא ללא ספק ישו הנוצרי. קודם כל ולפני הכל, האיש פגש אישית את אלוהים יותר מפעם אחת. זה מרשים מאוד. בנוסף, ישו עשה די הרבה ניסים ואפשר לקרוא עליהם בספרי הבשורה של הברית החדשה או בגוספלים. בגלל חשיבותו של האיש, העסק כאן מסודר והניסים מקוטלגים בקטגוריות: ניסי ריפוי, גירוש שדים, שליטה על הטבע, וכמה מקרים של החזרת מתים לתחייה.

חלק מהניסים של ישו ממש מפורסמים וכולם שמעו עליהם, לא משנה לאיזה דת הם משתייכים. כולנו יודעים שהוא הפך מים ליין והפך כמה כיכרות לחם ודגים ספורים למספיק אוכל כדי להאכיל אלפי אנשים. שמענו שהוא הלך על המים בכנרת ואולי גם על המצורע שהוא ריפא. ישו גם החזיר את חברו הטוב, לזרוס, לחיים לאחר שהיה מת במשך 4 ימים. זה קרה אחרי שישו פשוט ציווה עליו לקום.

הניסים הפחות ידועים המיוחסים לישו קשורים בגירוש שדים. בספרו 'הבשורה על פי ישו' מספר הסופר הפורטוגזי, ז'וזה סאראמאגו, על נס כזה : "מיקרה נוסף ראוי לציון אירע בחוף הנגדי של הים…ההפתעה הגדולה, עד כדי התעלפות, היתה כשקפץ פתאום אדם על דרכם… יום ולילה דילג אחוז הדיבוק על הגבעות… והיה מבעית את כל רואיו. כך פגש אותו ישו… הוא שאל את הרוח, מה שמך, והרוח ענתה, לגיון שמי, כי רבים אנחנו. אמר ישו בתקיפות, צאי מן האיש הזה רוח טמאה. ואך אמר את הדברים האלה, ומייד התנשאה מקהלת הקולות השטניים… כולם התחננו בפני ישו שיניח להם להישאר שם, במקומות שכבר הכירו, שדי שיפקוד עליהם את פקודת הגירוש והם ייצאו מגופו של האיש, אבל, בבקשה, שלא יגרש אותם מחוץ לאזור. שאל ישו, ולאן תרצו ללכת. בקרבת ההר רעה עדר של חזירים, והרוחות הטמאות התחננו לפני ישו, שלח אותנו אל החזירים…הרוחות הטמאות, נרגשות מאוד, המתינו לתשובתו של ישו, ערכו התערבויות, וכשנפלה ההחלטה, כן, אתם יכולים לעבור לחזירים, פרצו הן פה-אחד בקריאת שמחה מופקרת ונכנסו באלימות לתוך בעלי החיים…"

עם רקורד מרשים שכזה בעשיית ניסים, ואחרי הנס הגדול והמרשים מכולם, זה שאיפשר לישו עצמו לחזור מהמתים, אין פלא שהכת שייסד הפכה לדת הגדולה בעולם, בה מאמינים, נכון לשנת 2007, כ-33 אחוז מאוכלוסיית העולם.

נס ההתגלות בלורד
בנצרות לא חסרים סיפורים על ניסים של התגלות אלוהית כזו או אחרת, ומאמינים לא מעטים דיווחו כי הבתולה הקדושה בכבודה ובעצמה הופיעה לפניהם.

אחד המקרים המפורסמים הוא נס ההתגלות בלורד. המעשה מתחיל ב-11 בפברואר 1858, אז יצאה ברנדט סובירו בת ה-14, נערה כפרית אדוקה, לקושש עצים ליד מערת מאסאביי, הסמוכה לעיר לורד השוכנת למרגלות הפירנאים הצרפתיים. בפתח המערה היא נתקלה, לטענתה, בגברת הלבושה בלבן, שסימנה לה להתקרב, הצטלבה ומאוחר יותר נעלמה באפן פתאומי. אחותה וחברתה של ברנדט, ששהו בקרבת מקום, לא ראו את הדמות. זו היתה הראשונה בסדרה של 18 התגלויות, בכולן ראתה ברנדט את הגברת ליד המערה.

החל מן ההתגלות השלישית החלה הגברת לדבר לברנדט. בכל הפעמים הבאות בהן ביקרה ברנדט במערה ליו אותה אנשים נוספים, לעיתים אלפים נכחו במפגשיה עם הגברת, אך רק ברנדט ראתה ושמעה אותה. בביקורה התשיעי במקום הגברת אמרה לברנדט שעליה לשתות מן המעיין ולרחוץ בו. ברנדט לא ראתה כל מעיין והגברת כיוונה אותה לשלולית זעירה עם מים בוציים ומעופשים. ברנדט חפרה בידיה במקום ושתתה מן המים. למחרת היום החל לנבוע במקום מעיין. מספר ביקורים לאחר מכן דיווחה אחת הנוכחות בפגישה שהיא טבלה את זרועה המשותקת במעיין וזו שבה לתנועה באופן מיידי. זו הפעם הראשונה בה יוחסו למקום סגולות רפואיות שאין להן הסבר.

בביקוריה הבאים של ברנדט במקום הזדהתה הגברת כבתולה הקדושה וביקשה ממנה לפנות לכומר ולבקשו שיקים במקום קפלה. בסופו של דבר ראש העיר של לורד חסם את הכניסה למערה והציב במקום שומרים שמנעו את כניסת הציבור למקום ואף קנסו את מי שהגיע למקום להתפלל.

המערה נפתחה מחדש לקהל באוקטובר 1858. ברנדט לא שבה לאחר מכן למערה ולא ראתה עוד את הגברת, אבל אנשים רבים המשיכו לפקוד את המערה והיא הפכה לאתר עלייה לרגל. בדיקה מדעית של המים במעיין שנערכה לאחר מכן גילתה שהם ראויים לשתייה ועשירים במינרלים. במקום הוקם פסל של הבתולה וברנדט הוכרה על ידי הכנסייה כקדושה.

כיום מבקרים באתר מיליוני אנשים בשנה. 7,000 מאמינים טענו שנרפאו ממחלות שונות לאחר הביקור במקום, אבל הוועדה הרפואית של הכנסייה (יש דבר כזה!) הכירה רק ב-66 מהמקרים כניסים.

האש הקדושה בירושלים
בדרך כלל אנו תופסים כניסים כמשהו פלאי, מפתיע, שלא ניתן לחזות מראש את התרחשותו. אך יש בכל זאת נס אחד שמתרחש מדי שנה מזה מאות שנים, ובכל פעם הוא מתרחש באותו זמן, באותו אופן ובאותו מקום. והנס הזה מתרחש אצלנו, בישראל. מדובר בטקס האש הקדושה שמתקיים בכנסיית הקבר בירושלים, הכנסייה החשובה והקדושה ביותר בעולם, הממוקמת במקום בו לפי האמונה נצלב ונקבר ישו.

הטקס מתקיים מדי שנה ביום שבת שלאחר יום שישי הטוב, בתחילת חג הפסחא. על פי האמונה הנוצרית, ביום זה בשעה 14:00 בדיוק, חודרת קרן שמש לקפלת קבר ישו, ומדליקה את האש הבוערת בעששית השמן שמעל הקבר. הפטריארך נמצא בעת זו לבדו בקפלת הקבר (בה יש מקום רק לאדם אחד). לאחר מכן יוצא הפטריארך מן החדר כשבידו לפיד ומעביר את האש שירדה מן השמיים למאמינים הנוצרים שמקבלים אותה בנרות ומעבירים אותה לכנסיות ברחבי העולם. כדי לוודא שהפטריארך לא נעזר באמצעים שונים על מנת להדליק את האש, הוא נבדק טרם כניסתו לקבר.

האש הקדושה נזכרת לראשונה כבר בכתבים מהמאה הרביעית לספירה, אך ידועים מספר מקרים בהיסטוריה בהם לא ירדה האש הקדושה בתאריך המדובר. זה קרה, למשל, ב-1099, ועורר מהומות רחוב רבות בירושלים.

למרות שמדובר בטקס קדוש, לעיתים הוא מותיר רושם שהקשר בינו לבין קדושה מקרי בהחלט. מאחר שהוא מתקיים במתחם כנסיית הקבר, שכנסיות שונות טוענות לבעלות עליה, הוא מעורר מתיחות רבה בין הכנסיות. הפטריארך היווני-אורתודוקסי והפטריארך הארמני אמורים להיכנס לקפלת הקבר יחדיו ולקבל את האש ישירות מהשמיים, אך מאחר שהקפלה היא ברוחב אדם אחד בלבד, נכנס הפטריארך היווני-אורתודוקסי ראשון ואחריו הארמני, וביציאה יוצא הארמני ראשון ואחריו היווני. בשנת 2002 ביקש הפטריארך היווני לצאת ראשון, ולאחר שיצא הארמני ראשון הוא דחף אותו והעיף מידיו את האבוקה שכבתה. בכנסייה פרצה מהומה שהסתיימה בפצועים ומעצרים והאירוע התפוצץ. במשטרה כנראה פחות סומכים על ניסים ומאז היא מנעת כניסת המונים למתחם ומגבילה את הכניסה לבעלי אישורים מיוחדים מראש.

שני ניסים רפואיים עכשוויים

נס התינוק ששב לחיים
הכותרת בדיילי מייל האנגלי הכריזה: "התינוק הפלאי חזר מן המתים" (Miracle baby comes back from the dead). וודי לאנדר היה אז בן שבועיים בלבד. הוריו לקחו אותו איתם לקניות בסופרמרקט השכונתי כאשר הבחינו לפתע שהוא חיוור מאוד וגופו קר. הם הזעיקו מיד אמבולנס שהעביר אותו ואותם לבית חולים בלידס, שם נקבע שוודי הפעוט סובל מהתף לב חמור.

במשך חצי שעה ניסו הרופאים בבית החולים להצילו, עד שהתייאשו וקבעו שהוא מת מוות קליני. הם הזמנו את הוריו לחדר הטפול הנמרץ כדי שיוכלו להיפרד מבנם והחלו לנתק אותו מן המכשירים אליהם היה מחובר. לאחר שהוציאו את צינור ההנשמה ונתנו לאביו להחזיק אותו אירע מה שגם הרופאים מגדירים כ"נס". וודי, שרגע לפני כן נחשב כמת, החל לפתע להשתעל, לזוז ולנשום בכבדות. הצוות הרפואי זינק והמשיך לטפל בו בכל האמעים שעמדו לרשותם ולמרות התקף הלב החמור והעובדה שבמשך דקות ארוכות לא קיבל אספקת חמצן למוח לא סבל התינוק משום פגיעה מוחית.

כמה ימים לאחר מכן עבר וודי ניתוח לב פתוח, בו תוקן שסתם פגום בליבו. שלושה שבועות לאחר מכן שוחרר במצב מצוין לביתו. כיום וודי לאנדר כמעט בן שנתיים, בריא לחלוטין. הוריו מספרים שהרופאים לא שמעו מעולם על מישהו ששב לחיות לאחר 30 דקות של מוות קליני, ודאי שלא תינוק כה פעוט. "הצוות הרפואי גרם לנס הזה לקרות" אמרו וריו של וודי, יון וקארן לאנדר. "גם הם לא יודעים כיצד אבל זה נס שהוא איתנו."

קצת נס וקצת יד אלוהים
הכותרת ב"ידיעות אחרונות" הגדירה את המקרה של טוביה עמקיה כ"נס משמיים". באתר YNET צוטט רופא העיניים מהדסה עין כרם, ד"ר מיכאל אלפרט כך: "טוביה בא ממשפחה דתית. גם ד"ר חוסה כהן (רופא מטפל נוסף) וגם אני חושבים שיש באירוע הזה קצת נס וקצת יד אלוהים. הרי אם הם היו הולכים בשבת בערב לבית חולים בשפלה, היו בקלות יכולים להגיד להם: מצטערים, אין טיפול לבעיה הזאת. חלון ההזדמנויות הוא מאוד קצר, ופספסתם אותו. זה קורה לעשרות אנשים בשנה ואין מה לעשות. רק בגלל שהם הגיעו ל'הדסה', וגם כאן זה לא הליך שגרתי במיוחד, והצלחנו לצנתר אותו – חזר אליו מאור עיניו".

"כל כך פחדתי כשזה קרה", מספר טוביה בבכי, "וחשבתי שזהו, שאני פשוט עיוור מעכשיו. כבר איבדתי את הראייה בעין אחת, וכעת הלכה לי העין השנייה. אחרי הניתוח – התחלתי לחזור לראות. זה היה מדהים לחזור לראות. כל המשפחה שלי בהלם ולא מאמינה שזה קרה. זה פשוט מדהים. פלא פלאים שזה חזר. זה נס. הכל בעזרת השם".

מאור עיניו של טוביה עמקיה הושב לו בזכות טיפול חדשני שפותח בהדסה עין כרם, טיפול עיניים שדומה מאוד לצינתור ללב. כיום רואה עמקיה די טוב בעין שנותחה, וכיוון שאינו רואה כלל בעין השנייה, הציל אותו הניתוח מעיוורון.

הפוסט על הניסים ועל הנפלאות הופיע ראשון במסע אחר