אלכסנדר אוּמן למלאכת הכיבוש על-ידי אביו פילפוס השני, שדאג גם לכך שהצעיר ילמד לוגיקה אצל אריסטו עצמו. משך תקופת חינוכו של אלכסנדר היקנו לו מוריו תשוקה אמיתית לתרבות היוונית ואמונה דתית כנה. מודעות לאמונה זו עשויה לעזור לנו להבין חלק ממהלכיו במצרים. במהלך ההיסטוריה כולה בולט אלכסנדר מבין אנשי המעשה בהדר ובחזון שהניעו אותו, ומבין החולמים הרומנטיים בהישגים המוחשיים שאליהם הגיע. אלכסנדר הקים את עיר הנמל הקרויה על שמו כנקודת קשר עם יוון, שתגן על עורפו בשעת המסע האסיאתי שתיכנן, אך גם כדי לפאר ולהנציח זכרו במצרים, שלה יחס חשיבות רבה.
אלכסנדר אישר את תכנונה של העיר והורה לאדריכל שלו, דינוקראטס, להתחיל בבניה. אך במקום להישאר בעיר ולחזות בהוצאתה של התוכנית אל הפועל, יצא באורח מסתורי מעט לנווה המדבר סיווה, הסמוך לגבול בין לוב למצרים. שם, בסיומו של אחד המסעות המפורסמים ביותר של העולם העתיק, הוכתר כפרעה בידי כוהן מקדש אמון בסיווה.
ביקוריו של אלכסנדר בנווה המדבר המרוחק משמעותי להבנתם של רעיונות הקשורים בממלכה שהקים, אך תרומתו הגדולה ביותר להתפתחותה של הציביליזציה היתה הקמתה של אלכסנדריה. הוא סימן באופן אישי את תוכניתה של העיר, הראה במדויק היכן אמורה לקום כיכר השוק, והיכן אמורים להיבנות מקדשי האלים היוונים והמצריים.
מפת רחובותיה המרכזיים של העיר לא השתנתה משך אלפי השנים שחלפו מאז ימיו של אלכסנדר, למרות שעשרות כובשים הניפו בה את דגלם העיר נחתמה בין שתי דרכים מרכזיות: האחת, הדרך הקאנופית שהותוותה ממערב, משער הירח (באב אל- קמאר), ועד למזרח, לשער השמש (באב אל- שאמס); השניה, שהצטלבה עם הראשונה, היתה רחוב הסומה. חיתוכם של הרחובות בזוויות ישרות היה חידוש נוסף. שני הרחובות ניצבים שם גם היום, אך שמותיהם הוחלפו לשאריע אל- חורייה ושריע נבי דניאל.
אלכסנדריה הפכה למרכז מסחר משמעותי, חשובה לציביליזציה. משך יותר מאלף שנים, בזמן הכיבוש היווני, הרומי, הנוצרי והמוסלמי, משכו האוניברסיטאות של אלכסנדריה, הספריות שלה, והמוזיאונים שהוקמו בה, תלמידים ומלומדים מכל ארצות המזרח.
על פי האגדה, אלכסנדר עצמו נקבר בה, עטוף בזהב ומונח בארון שזכוכית מכסה אותו, תחת המסגד של נבי דניאל.
כשמת אלכסנדר, עשר שנים לאחר שהגיע למצרים, הועברה גופתו מבבל לממפיס, והוצגה שם בפני הכוהן הגדול, אלא שזה סירב לקבור את המצביא בעירו. הכוהן שלח את הגופה לאלכסנדריה, וצירף אליה את ההוראות הנבואיות הבאות: "אל לכם לקבור אותו כאן. קברוהו בעיר שבנה, שכן במקום שבו ייטמן ישררו אי- שקט, מלחמות ומאבקים". מקום הקבורה לא נודע במדויק עד היום.

לאורך החוף
שעה שביקרתי במסגד הנביא דניאל טרחתי לחפש את הקבר המפורסם והנעלם. הוּבלתי לפינה נידחת במסגד, והמלווה הקשיש הזמין אותי לדלג מעל מחסום עץ, ולסכן את חיי בירידה בסולם תלול למחילה אפילה. למרות האדיבות והעידוד שהעניק לי הבאוואב (שוער), דחיתי את ההצעה.
כתחליף החלטתי לעקוב אחר המצביא לנווה המדבר סיווה, ועליתי על האוטובוס המקומי שחנה בחזיתו של מלון ססיל. דרך החוף, מערבה עוקבת אחר מסלול מסעה של שיירת הגמלים של אלכסנדר.
למאסא מטרוח, העיר המרכזית בריביירה המצרית, הגעתי מעט לפני רדת החשיכה. בזמנו של תלמי נודעה העיר בשמה פרטוניום (PARAETONIUM). כאן עגנו ספינותיהם של אנטוניו וקליאופטרה לאחר הקרב באקטיום, וכאן גם נפרדו דרכיהם של אותו זוג נצחי. הוא המשיך בדרכו, ואילו היא שבה לאלכסנדריה. האגדה מספרת שזוג האוהבים המפורסם בילה בעיר חוף זו את שעותיו המשותפות האחרונות. די היה בכך כדי להכתיר את חופיו הלבנים של האיזור בשמות כ" חוף האוהבים| "חוף קליאופטרה", ו"האמבט של קליאופטרה".
שני ילדים הובילו אותי לבית המלון שלי ב"מונית" מקומית, שפירושה עגלה הנגררת על- ידי חמור, ומכונה בעגה המקומית קרטה (CARETTA – מלה שהגיעה לאיזור זה של מצרים מלוב השכנה, ומקורה כנראה איטלקי). יש המוצאים בכלי רכב זה תענוג מעורר סקרנות, אך לאחר חמש שעות מסע באוטובוס, קשה היה לי להינות מן הקפיצות והטלטולים שזימנה לי הדרך המשובשת. למרות כל אלה עצרתי את נשימתי נוכח מי הים שצבעם טורקיז, וחופי החול הלבנים המושכים נופשים כה רבים מדי קיץ.
בשל פגישתם של מנהיגים בני זמננו, נשיאי מצרים ולוב, נמנעה ממני ההשתרעות המענגת, "הקליאופטראית", על החוף. מסיבות בטחוניות הוכרז החוף שטח סגור. השארתי אותם שם, עם חופיהם הסגורים, וכבר למחרת המשכתי לנווה המדבר סיווה, אחד המקומות המיסתוריים והפחות מוכרים במצרים כולה.
דרך אספלט חדשה נמתחת לאורך המדבר הלובי, איזור שטוח לחלוטין שרק לעיתים רחוקות מופיעים בו עדרי גמלים. עד האופק אי- אפשר לראות עץ או סימן לישוב או לחיים. בידודה של סיווה הפך את המקום לאגדה גם בקרב תושבי מצרים.
מחשבותי שבו לתיאורו של פלוטארך את מסעו "הארוך והמייגע" של אלכסנדר. " מלבד העייפות", כתב ההיסטוריון הרומי, " היו עוד שתי סכנות שאיימו על המשתתפים במסע. האחת היתה, שמלאי המים שלהם יאזל לפני שיגיעו ליעדם. והשניה, שיופתעו על- ידי רוח הדרום הפראית בעודם מתייגעים באמצעיתו של ישימון החול. מקרה דומה קרה כבר לצבא אחר שחצה את האיזור. הרוח הסיעה כמויות כה גדולות של חול, ונשבה בעוצמה כה רבה, עד שחמישים אלף איש מצאו את מותם בסופה".
לאחר כל אלה היה זה מענג ומרענן מאד לצפות ברכסים האדמדמים המכוסים בכתמי ירק ובנאות הדקלים של נווה המדבר, כשהגענו עם ערב לסיווה.
אלכסנדר נסע לסיווה בחורף, מלווה בחברים, ביניהם היסטוריון החצר, קאליסטנס, ומספר חיילים. על פי קאליסטנס הגנה משמים היא שאיפשרה לסיים את המסע בשלום. במימיו של מטר פתאומי הצליחו למלא את נאדות העור הריקים. במקרה אחר הפתיעה אותם סופה דרומית, והשיירה כולה איבדה את דרכה. אבל, למרבה המזל, ממש באותו רגע הופיעו שני עורבים שחורים ועפו מעליהם. אלכסנדר פקד לעקוב אחר נתיב מעופם, ולטענתו של קאליסטנס עפו העורבים בדיוק בקצב נסיעתה של השיירה, אפילו בלילה. אם טעו נהגי השיירה וסטו מן הנתיב, החזירו אותם העופות בקריאותיהם לדרך הנכונה.
כך, בתום מסע בן שמונה ימים, הגיעו אלכסנדר מוקדון ושיירתו לנאת המדבר סיווה, המוצלת באלפי כפות תמרים ומשופעת בעשרות בריכות ומעיינות המצננים את סביבתה. אני משערת שהוא חש הקלה רבה יותר מזו שחשתי אני, לאחר מסע בן חמש שעות בלבד. ההיסטוריון הבריטי פורסטר כתב בימי מלחמת העולם הראשונה: " המרחק ובדידותו של המדבר משפיעים אפילו היום על הנוסעים בדרך זו, ומחדדים את דמיונם של אלה שחצו את המדבר במכוניות משוריינות, ואיש אינו מחכה להם מלבד אותה פיסת ירק מוצלת".

אלף מעיינות
רק בבוקר המחרת יכולתי להעריך את גודלה ואת יופיה של אותה " פיסת ירק". שטחה של נאת המדבר כ- 80 קילומטרים מרובעים, והיא מכילה יערות שלמים של עצי תמר, בוסתני זיתים, מטעי פרי, ואפרי דשא ירוקים. כל אלה קשורים האחד לשני ברשת ענקית של מעיינות, פלגי מים, תעלות ובריכות. עושרם של כמה מן הגנים, השייכים לבעלי קרקעות עשירים, הותירו אותי פעורת פה. צומחים בהם עצי זיתים (שבמסיקתם עסקו בשעת ביקורי במקום), תאנים, מלונים, רימונים, פירות הדר, ענבים, מבחר של ירקות שונים ופרחים הפורחים ב"מרץ" כה רב, שהם חוסמים את שבילי המעבר.
התמרים הגדלים בסיווה מפורסמים במצרים כולה. את פוריותו הרבה של נווה המדבר יש לזקוף לזכותם של 150 מעיינות תת-קרקעיים שעדיין נובעים במקום. בזמן העתיק היו כאן כנראה אלף מעיינות.
בכל שנה נאספים תושבי המקום כדי לנקות את הבארות. מעיינות מסויימים מוקצים בכל שנה לצרכים יום- יומיים ככביסה ורחצה. בעבר נודעה חשיבות רבה לכמה מן המעיינות, ששימשו, כחלק מן המסורת של תושבי המקום, בטכסי נישואין ובאירועים מיוחדים.
בתיהם של שני כפרי החימר, סיווה ואגוּרמי, פזורים בין עצי התמר. מקדשיהם של האורקל ושל אמון (אל מצרי שהיוונים זיהו עם זיאוס ה"מוכר" להם), עומדים עדיין על תילם. המתקרב לאגורמי יכול לשחזר כל צעד מצעדיו של אלכסנדר, ולשער את מידת להיטותו של המצביא לבקר את האורקל מהר ככל האפשר.
בעתיקות אגורמי פזורים שרידיו של גפר החימר העתיק שנבנה כולו על צוק סלע יחיד. מקבץ המבנים מזכיר למתבונן מצודה ימי ביניימית מבוצרת. עוד בתחילת המאה הנוכחית היה הכפר המבוצר הזה מיושב.
חלפתי על פני השער התחתון, העשוי קורות גזעי תמרים, ועשיתי את דרכי בשביל העולה בין מעברים צרים, מדמיינת לעצמי את הפגישה המוזרה שהתחוללה כאן: הפגישה בין הכוהן הגדול, המפרש ומשרת את קדושתו של אמון, המוכן לאמץ את המצביא כבנו, ובין אלכסנדר, שחצה הרים, עמקים ומדבר בחיפושיו אחר האב הקדוש שייתן תוקף לתביעתו להכרה אוניברסלית. זהו הגיבור שלא היסס וחתך את הקשר הגורדי של מלך פריגיה (מדינה קדומה באסיה הקטנה), והאיש שהגשים את הבטחתו של האורקל ו"שחרר" את את אסיה הקטנה, את סוריה את ארץ ישראל ואת מצרים מן הפרסים.
פורסטר מתאר את הפגישה הבלתי נשכחת: " על פי הדיווח הרשמי, יצא הכוהן הגדול ובירך את התייר הצעיר כבנו של האל. אלכסנדר היקשה ושאל, האם יהפוך למלך העולם. התשובה היתה חיובית. ידידיו שאלו האם עליהם לסגוד לו, ומשנענו גם על כך בחיוב נסתיימה הפגישה. חלק מן המפרשים תולים את האשמה בתוכנה של הפגישה בשליטתו המוגבלת של הכוהן ביוונית. למעשה, טוענים המפקפקים, רצה הכוהן לומר פאידון (PAIDON – בני), אך בשל חוסר ידיעתו אמר במקום זאת פאידיוס (PAISIOS – בן האלוהים)".
כיוון שחשש לשאול שאלות בפני הקהל הרחב, דרש אלכסנדר פגישה דלת משתתפים. מעולם לא גילה אילו שאלות שאל את האורקל ואילו תשובות קיבל ממנו. העובדה היחידה שחשף היתה, שהתשובות סיפקו אותו. היו אלה סודות שלקח עימו לקברו. העובדה הברורה היא, שאלכסנדר היה מאמין גדול באמון, ולעיתים תכופות שלח שליחים נושאי מתנות לכוהנים בסיווה. עוד ברור, שתמיד היה סקרן מאד לשמוע את תשובותיו של הכוהן לשאלות ולבעיות שהטרידו אותו. במוזיאון היווני-רומי באלכסנדריה מוצג מטבע שערכו ארבע דרכמות, ועליו מתנוססים דיוקנו של אלכסנדר וקרני התיש של האל אמון. הסברה המקובלת היא, שההוראה להטביע את המטבעות האלה יצאה מייד לאחר שהוכרה קדושתו בידי האורקל. מכאן ואילך יצא שמו בעולם באיסלם כולו כ"אלכסנדר בעל זוג הקרניים" (איסקאנדר ד'ו-אל-קרניין).

גבול המדבר
הרהרתי בכל אלה שעה שניצבתי על הצוק באקרופוליס של אגורמי, והתבוננתי, מבעד לסבך עצי התמר, באגמי המלח הגדולים הבוהקים באור השמש, בעיר סיווה עם המבצר ההרוס לצידה, בבתי הבטון של השכונה החדשה, בצריחו של המסגד, ובחולות המדבר המקיפים הכל.
מקדשו של האורקל שמור טוב יחסית, למרות שקולו של האורקל נדם לפני זמן רב, הרבה לפני שהגיעה לכאן הטלוויזיה. (תושבי המקום סיפקו גאווה, שמייד לאחר חיבורה של סיווה לרשת החשמל הזמינו אנשי המקום אלף מכשירי טלוויזיה ביום אחד).
במרחק קצר ממקדשו של האורקל פזורים שרידיו של המקדש השני של אמון, הידוע בכינויו אום עובאיידה. קיר אחד בלבד נותר עדיין עומד על תילו במרכזן של ערימות האבנים. בכמה מחלקיו של הקיר אפשר עדיין לראות את צבעו הכחול המקורי. אם להאמין לסיפור המקומי, הרי ששליטים מאוחרים הרבה יותר פירקו את המקדש כדי לבנות תחנת משטרה ומסגד מודרני. במרחק קטן מן ההריסות משתעשעים ילדים במעיין מקומי ששמו – איך אפשר אחרת? – בריכת קליאופטרה.
אוכלוסיית סיווה מונה כ- 6,000 תושבים. משך מאות שנים הושפעו רבות על- ידי האוכלוסיה שבסביבתם. לשונם היא דיאלקט מקומי, ולבושן של הנשים בסיווה דומה לזה של תושבי מדבר סהרה בשטחן של לוב, טוניס ואלג'יריה. נשות סיווה מכסות עצמן בבגד ארך, אפור- כחול, שעה שהן יוצאות מביתן. בעוד מרכיבים אחרים של החיים המסורתיים הולכים ונעלמים מן הנוף בנווה המדבר, מקפידות עדיין הנשים לכסות את פניהן. נערות לא נשואות הן היחידות שלהן מותר לשוטט ברחוב כשפניהן אינן עוטות רעלה.
הפעם היחידה שזכיתי לראות את התכשיטים המסורתיים, הרקמות, סלי הקש והלבוש שעוטות נשות סיווה, היתה כשביקרתי בחנות המתמחה באומנות מסורתית במרכז העיר. המוכרים בחנות הסבירו לי באריכות, שגם כיום עוטות כלות הנישאות הסיווה את כל המחלצות על גופן, ואת מחרוזות הכסף הכבדות על מצחן.
אמנם לא זכיתי לראות חתונה מקומית, אך התמזל מזלי ונקלעתי לאחד מן האירועים רבי המשתתפים שאותם מקפידים תושבי סיווה לחגוג. מדי שנה בחודש אוקטובר נאספים אנשי סיווה לחגיגה גדולה בדקארוּר, כפר המרוחק ארבעה קילומטרים מסיווה. זהו פסטיבל קציר המתחיל בליל ירח מלא ונמשך שלושה ימים רצופים. הגעתי לסיווה ביום האחרון לפסטיבל. ביום זה מגיעים החוגגים מדקרור לסיווה, ומתייצבים במעגל רחב סביב קברו של הקדוש המקומי, סידי סולימן. הטכס המתבצע במקום מעונה דיקר. במהלכו עומד השייח' בכניסה לקבר, שעה שהאחרים חוזרים, משננים ונשבעים בשמו של אללה.

אלכסנדריה בדבש
משנסתיים ביקורי בסיווה שבתי לאלכסנדריה, אל המסעדות המהודרות, עצי התמר המאובקים, הרוח והים שסביב מבצר הנוסטלגיה – מלון ססיל.
הקזינו, ששופץ לא מכבר לרגל מלאת שישים שנה ליסודי היה גדוש במלחים. באולם הכניסה למלון הצטופפו אורחי חתונה רבת משתתפים, והמעליות המקושטות הסיעו אורחים חדשים לחדריהם בקומות העליונות. עד שעה מאוחרת בלילה ניהלתי שיחה מפורטת עם שוער המלון על אלכסנדריה המודרנית.
ב- 1915 תיאר פורסטר את העיר כ"עיר חסרת נשמה, מתוכננת רע, בנויה רע, ומנוקזת רע". לורנס דארל, שהוצב שם בימי מלחמת העולם השניה, שלח לסופר הנרי מילר את התיאור הבא: "העיר חנוקה עד כדי התפוצצות בעצמותיהן ובירושתן של תרבויות עתיקות שנמחקו מן העולם". דארל היה מאוכזב אמנם ממראה העיר, אך כלל לא התאכזב מנשותיה: "נפלאות, כגנים עזובים, עורן העשיר מזכיר משי וזיתים, עיניהן שחורות ומלוכסנות, שפתיהן רכות, וגופן האלוהי מזכיר את רישומיו של מאטיס".
המגרעת הגדולה ביותר בתיאוריהם הספרותיים של פורסטר ודארל נעוצה בעובדה, ששניהם מתעלמים לחלוטין ממסעדות הדגים הנפלאות של העיר. שוער המלון הפיק הנאה מרובה מן ההדרכה וההמלצות שנתן לי לגבי המסעדות החביבות עליו. הוא נהנה עוד יותר לשמוע את רשמי ושבחי, לאחר שמילאתי את ה"משימות" שהטיל עלי וביקרתי בכל אחת מן המסעדות שעליהן המליץ. בסיומה של השיחה האחרונה בינינו שלף השוער במלון ססיל ספר ממגירת השולחן, והציע בגאווה שהציטוט האחרון יהיה דווקא של מצרי ולא של אירופאי. ומה מתאים יותר משורות הפתיחה של נגיב מחפוז לספרו " מיראמר" שעלילתו מתרחש באלכסנדריה לאחר המהפכה:

"אלכסנדריה. סוף סוף.
אלכסנדריה אגל הטל, רביב ענן לבן, מצע קרן רוחצת במי שמים, לב זכרונות טובלים בדבש ודמע".
(מתוך תרגומו העברי של יצחק שניבוים. הוצאת תמוז).

מדי לילה בחול המועד סוכות הצטופפו אלפי ישראלים בחצר הכניסה לקזינו החדש של יריחו, "אואזיס", במבואותיה הדרומיים של העיר. רק לחלק מהם התירו הסדרנים

יריחו, הכניסה לעיר | צילום: דובי טל

הקשוחים את הכניסה. הרוב המתין, עד לשעות הקטנות של הלילה, לכניסה המיוחלת לאולמות האושר הנכסף. בדרך כלל, מתירים שם לכ־2,000 איש להיכנס, ובחוץ נותרים בין 4,000 ל־5,000 איש.
תושבי יריחו, העיר־עיירה הקטנה שבבקעת יריחו, זוקפים גבה ותמהים: מדוע ששים אותם ישראלים להשקיע לעיתים אלפי דולרים בלילה ליד שולחנות ההימורים (רובם מפסידים, רק מיעוט קטן מרוויח); אבל התושבים מרוצים מכך שלעיר נוסף מימד של "אקשן", שמעולם לא היה לה, והמרוויחים הישירים מאותה המולה הם בעלי חנויות הביגוד ביריחו. הם מחזיקים את חנויותיהם פתוחות גם בשעות הלילה המאוחרות, כדי שהמהמרים המאחרים בנשף יוכלו לרכוש חולצה, עניבה או מקטורן, שיאפשרו להם להיכנס ל"אואזיס" בהופעה מכובדת פחות או יותר (הבעלים אינם מתירים כניסה לאולמות ההימורים בהופעה מרושלת).

בתי החורף של עשירי פלסטין
השר לענייני השלטון המקומי באוטונומיה, ד"ר סאיב עריקאת, אומר כי הקזינו משמש הוכחה ניצחת לטענת הפלסטינים בעניין אפשרות הדו־קיום בין פלסטינים לישראלים: "אלפי ישראלים, בערך 5,000 איש, מגיעים כל ערב ליריחו במכוניותיהם, ללא משמר ואבטחה של אנשי ביטחון. הם לא חוששים לבטחונם האישי, וכמה מהם אפילו נוסעים למרכז העיר". והוא צודק. יום לאחר הרצח בבקעה של החיילת הישראלית, סג"מ מיכל אדטו, החלו להגיע ל"אואזיס" כבר בשעות הצהריים עשרות מכוניות של ישראלים (למקומיים הכניסה אסורה ללא אישור מיוחד), שנהרו למקום למרות החום הכבד (35 מעלות בצל באותו יום) כאילו זו האטרקציה המושכת ביותר בכל ארץ ישראל.

מסירת יריחו לרשות הפלסטינית. העצמאות כאן היא עדיין למראית עין בלבד צילום: משה שי

בתקופת המנדט הבריטי החלו עשירי הפלסטינים מאיזור ירושלים לרכוש קרקעות באיזור יריחו. הם בנו עליהן בתי אבן נאים, ששימשו להם בתי חורף בעיקר בסופי שבוע. בשנות החמישים, בתקופת השלטון הירדני, נוספו לעשירי ירושלים המזרחית גם פלסטינים אמידים מרמאללה ומבית־לחם. מי שהיה שר ההגנה הירדני, אנוואר נוסייבה המנוח ממזרח ירושלים, בנה ביריחו בשנות החמישים בית חורף מפואר. כמותו נהגו משפחות חוסייני, נשאשיבי ועוד. כרים ח'לף, מי שהיה ראש עיריית רמאללה, העדיף את בית החורף שלו ביריחו על ביתו ברמאללה והתגורר ביריחו אף בימי הקיץ החמים, וגם לפייסל חוסייני, האחראי על תיק מזרח ירושלים באוטונומיה, בית חורף ביריחו. בתקופת השלטון הירדני היתה יריחו במיקום נוח לפלסטינים שנזקקו לנסוע כמעט מדי יום מאיזור ירושלים לעמאן, בדיוק באמצע הדרך. ולכן לא מעטים מתושבי ירושלים, רמאללה ובית־לחם ראו בה בתקופת השלטון הירדני בית שני.
יותר מ־18 אלף תושבים מתגוררים כיום ביריחו, כולל כמה אלפי פליטים במחנות הפליטים עקבת־ג'בר, שבמבואות הדרומיים של העיר, ועין א־סולטאן שבצפונה. מחנות הפליטים של יריחו הוקמו בשנים 1948־1950, בהתאם לסיכום בין ממשלת ירדן, עיריית יריחו ובעלי האדמות במקום. המחנות הטביעו את חותמם על העיר, שנהנתה מכוח עבודה זול שסייע בהתפתחותה. יריחו הפכה מעיירה בת 2,500 תושבים בשנת 1948 לעיר בת 13 אלף תושבים בשנת 1967. לפני מלחמת ששת הימים היו במחנות הפליטים יותר מ־80 אלף איש. מרביתם ברחו בזמן המלחמה לעברו השני של נהר הירדן ויצרו בעיית פליטים חדשה בממלכת ירדן.
בתקופת הממשל הצבאי הישראלי, ועד למסירת יריחו לאוטונומיה הפלסטינית, היתה יריחו עיירה מנומנמת; תמיד בדרך למקום מסוים: לגשר אלנבי הסמוך, לנהר הירדן לטבילת הצליינים הנוצרים, לים המלח ולאילת מהצפון, או בדרך לטבריה ולצפון מירושלים. תיירים פקדו אותה לסיורים בתל יריחו הקדום (כאמור, יריחו נחשבת לעיר הקדומה בעולם, שאומדים את גילה ב־10,000 שנה, אף שבאחרונה קמו ארכיאולוגים המערערים על הקביעה הזו), בארמון הישאם ובהיפודרום מהתקופה הרומית, בבית הכנסת הקדום (מהמאה השישית או השביעית) עם כתובת הפסיפס "שלום על ישראל", ובדרך למנזרי הסביבה, הקדומים ביותר בנצרות. אבל העיר קפאה על שמריה. הממשל הצבאי הישראלי לא עשה גדולות ונצורות למען פיתוח העיר והתיירות בה, ורק קרבתה לגשר אלנבי – מקום המעבר העיקרי בין השטחים לירדן – הותירה אותה על המפה.

חזון חמש השנים של יריחו

הסממנים המרכזיים למהפך המדיני ביריחו הם ציורי הקיר של היו"ר ערפאת ודגל פלסטין, המתנופף על בניין המשטרה במקום הדגל הישראלי צילום: משה שי

מאז תחילת נוכחותה בעיר לפני ארבע שנים, ניסתה הרשות הפלסטינית להזרים בה דם חדש – בסממנים פוליטיים ובהשקעות כלכליות. מעונו הרשמי של יאסר ערפאת נמצא באחת הווילות שבפרברי העיר, מאות פקידים ואנשי ביטחון של הרשות עברו להתגורר בעיר וג'יבריל רג'וב, ראש שירותי הביטחון הפלסטיניים בגדה, הקים את מפקדתו ביריחו. מדי פעם מתפרסמות ידיעות על חטיפות של פלסטינים ממזרח ירושלים, מהגדה ואפילו ערבים־ישראלים, הנלקחים לחקירות במפקדתו של רג'וב – מה שהיה פעם בניין הממשל הצבאי הישראלי.
בפיתוח איזור יריחו הושקעו, לדברי עריקאת, כ־300 מיליון דולר: בקרוב עומדת להסתיים בנייתו של מלון מפואר בשותפות פלסטינית־שוויצרית ליד תל יריחו, מפעל למים מזוקקים ממעיינות יריחו בבעלות צרפתית החל כבר לפעול, ונמצאים בפיתוח מעיינות מרפא בשותפות פלסטינית־גרמנית, מפעל לעיבוד וייצור ברזל בשותפות איטלקית, מפעל לייצור בשר ומשתלה ענקית לפרחי נוי ליצוא. עריקאת מונה עוד פרויקטים, רובם בהשקעה של מדינות זרות: מערכת חדשה של צנרת מים וביוב, בית חולים חדש, איצטדיון כדורגל שכבר החל לפעול, שלושה בתי ספר חדשים, דרכים חדשות בעיר ובסביבותיה, שוק חדש, מערכת תאורה לרחובות ומערכת חשמל חדשות.

עצמאות בערבון מוגבל
לדברי ראש עיריית יריחו, עבד אל־כרים סִדְר, מנע השלטון הישראלי הקמת מלונות ביריחו, כדי שכל התיירות תופנה לים המלח ולירושלים, שבשליטת ישראל. "תיירים היו מסתובבים כאן שעתיים־שלוש וממשיכים", הוא אומר. "אין לנו כאן מחצבים ואוצרות קרקע פרט לחקלאות, ואנחנו מעוניינים שהתיירים ישהו אצלנו ולא יברחו למקומות אחרים. לכן הקמנו כאן, בארבע השנים האחרונות, ארבעה מלונות, ושני בתי מלון נוספים נמצאים בשלבי סיום. בתוך חמש שנים מהיום העיר תשתנה מקצה לקצה. אתם לא תכירו אותה".
ייתכן שזה יקרה בעוד חמש שנים, אבל היום יריחו אינה שונה מאוד מהעיר שהכרנו

מנזר קרנטאל ליד יריחו. באיזור מדברי זה התרכזה תנועת ההתנזרות מהבלי העולם הזה צילום: יואל שתרוג

בתקופת הממשל הישראלי: מתל יריחו ועד למרכז העיר חוצה אותה כביש רחב, שמצידיו מסעדות גן (מוּנתָזָה, בערבית), אליהן נוהרים, בעיקר בימי ראשון, פלסטינים מרמאללה, שכם, ירושלים ובית־לחם. גם מרכז העיר, על חנויותיו הצפופות, לא השתנה הרבה. ההבדל העיקרי הנראה לעין הם ציורי הקיר, תמונות של היו"ר ערפאת, ודגל פלסטין, המתנופף על בניין המשטרה במקום הדגל הישראלי.
יריחו, המוקפת באזורים צחיחים וחשופים, היא נווה מדבר ירוק ופורח בזכות המעיינות המשקים את שדותיה. גם מבחינה פוליטית היא אי פלסטיני, המוקף מכל עבריו בטריטוריה שבשלטון ישראל. אצל תושבים רבים ממשיכה תחושת התלות הכמעט מוחלטת בישראל, למרות סממני העצמאות החיצוניים. ברצותה, יכולה ישראל להטיל סגר על העיר ולמנוע מעבר של ישראלים ופלסטינים. ישראל יכולה לנתק בכל רגע את אספקת החשמל והמים לעיר ולמנוע מעבר סחורות אליה וממנה. התלות נמשכת והאיום הישראלי מצוי כחרב המתהפכת מעל ראשיהם של תושבי העיר. יריחו היום היא מין בנטוסטאן בזעיר אנפין. עצמאותה היא בערבון מוגבל מאוד.
מה שממחיש זאת היטב הם דווקא הימים שבהם אין מתיחות מיוחדת. אז מוּסרים המחסומים הישראליים והפלסטיניים בכניסות אל העיר, והתחושה היא של מדינה אחת ובה מובלעות של תושבים פלסטינים. כאשר נכנסתי במכוניתי אל העיר בחול המועד סוכות לא הוצבו בה מחסומים כלל, ונדמה היה כי גם הפלסטינים וגם הישראלים השלימו עם מראית העין של עצמאות, שלמעשה נשלטת ונמצאת תחת פיקוחו של "האח הגדול".

דוקטור פפאיה עושה בריאות
ד"ר רוז בילבול, בת 85, היא ללא ספק הישראלית האהודה ביותר ביריחו. בילבול, ילידת טרנסילבניה, הגיעה לעיר בראשונה בתחילת שנות הארבעים במסגרת סיור של "ההגנה". היא היתה אז חוקרת במדעי הטבע באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעת הסיור בעיר קנתה באחד הדוכנים פרי שמעולם לא הכירה, פפאיה. בדרכם חזרה

ארמון הישאם, מימ החליף האומאי הישאם (המאה השמינית). הארמון נפגע ברעש אדמה בשנת 747, זמן מה לאחר שהתחילו בבנייתו | צילום: דובי טל

לירושלים בג'יפ מקרטע, שמעו נוסעי הג'יפ גניחות רמות מאחד הוואדיות. כאשר ירדו לוואדי, ראו הנוסעים ג'יפ צבאי הפוך ולידו קצין צבא בריטי שרוע על החול וגונח מכאבים.
התברר כי רגלו הימנית התרסקה בעת שהועף מהג'יפ. לנוסעים לא היו אביזרי עזרה ראשונה, ובילבול החליטה להניח על הפצע את הפפאיה, כדי למנוע זיהום. היא וחבריה היו בטוחים כי הקצין הפצוע לא יעמוד בטלטולי הדרך וייפח את נשמתו לפני שיגיעו לבית החולים. הם נדהמו להיווכח כי מצבו השתפר מאוד בזכות הפפאיה, הוא אפילו חייך בעת שהביאו אותו לחדר המיון. לאחר כמה שבועות החלים לחלוטין והפצע הגליד.
רוז בילבול הבינה כי לפרי המסתורי סגולות ריפוי נדירות והחליטה להקים ביריחו מעבדה לבדיקת תכונות הפפאיה. עד 1947 עסקה שם במחקר הפפאיה, אז עברה עם בעלה לביירות. ב־1971 חזרה בילבול ליריחו עם ילדיה ובעלה והחליטה לחדש את מחקריה בנושא הפפאיה. הממשל הצבאי הישראלי הקצה לה חלקת שדה ובית של אחד מתושבי יריחו הפלסטינים שברח לעמאן בתחילת מלחמת ששת הימים. היא החלה לגדל פפאיות בחלקת השדה ולהפיק מהיבולים משחות ותרופות להקלת כאבים. מוצריה נמכרים גם היום בחנויות טבע בישראל, באירופה ובארצות־הברית. ביריחו קוראים לה "הדוקטור פפאיה", והיא מגישה לתושבים עזרה רפואית, בלא תשלום.
בילבול מתגוררת בגבעה הצרפתית בירושלים, ולמרות גילה היא נכנסת בכל בוקר לוולוו העתיקה שלה, מודל 72', ונוסעת למעבדתה ביריחו. גם בימי האינתיפאדה הקשים הגיעה בילבול מדי יום לעבודתה ביריחו, למרות מחסומי האבנים והצמיגים הבוערים. כולם בעיר מכירים אותה, והנערים לא העיזו לידות לעברה אבנים. היא היתה ונותרה הישראלית היחידה העובדת בעיר, גם תחת השלטון הפלסטיני, באישור הרשות. ח'אלד, עוזרה הנאמן, תושב יריחו, אומר כי אי־אפשר לתאר את העיר בלעדיה. בילבול מתכננת להמשיך בעבודת המחקר ובהפקת המשחות והתרופות "למשך השנתיים הקרובות לפחות". היא נראית צעירה מגילה, ו"הכל בזכות המשחות שאני מפיקה מפרי הפפאיה – קרם פנים, קרם ידיים, שמפו ועוד".
לדבריה, האקלים המיוחד של האיזור, מיקומה של יריחו כמה מאות מטרים מתחת לפני הים והעובדה שהאדמה רוויה במינרלים ובגופרית, גורמים לכל הפירות והירקות הגדלים בה להיות משובחים מהרגיל. כך היא מסבירה גם את סגולות המרפא של הפפאיה של יריחו: בפפאיה מצוי אנזים מיוחד, הפפאין. בפפאיה הגדלה ביריחו נמצא ריכוז של פפאין פי עשרה(!) יותר מאשר בפפאיה שגדלה במקומות אחרים בעולם. לדברי בילבול, ריכוזו הגבוה של הפפאין הוא שמקנה לפפאיה של יריחו את סגולות המרפא.

"דוקטור פפאיה", רוז בילבול, הישראלית האהודה ביותר ביריחו. במעשיה, היא מגשימה את אמונתה המוצקה בדו-קיום בין ערבים ויהודים | צילום: משה שי

החיוך הקבוע של בילבול נעלם כשהיא מספרת את אשר אירע לה בשנתיים האחרונות, עם חזרתו של בעל הבית שבו הקימה את המעבדה שלה: הוא תבע את הבית ואת חלקת השדה והיה עליה לעקור את שתילי ועצי הפפאיה. היא מקווה שאנשי הרשות הפלסטינית – רבים מהם ידידים אישיים – יתירו לה בכל זאת להישאר בבית למשך השנתיים הקרובות.
ד"ר סאיב עריקאת, מידידיה הקרובים, אומר כי אי־אפשר להתערב למענה, שכן מבחינה חוקית תביעתו של בעל הבית מוצדקת, אך אפשר אולי לדבר על ליבו. בילבול, השולטת בשפה הערבית (אם כי במבטא הונגרי מובהק), אומרת: "אינשאללה, יסיר ח'ייר" (בעזרת השם, יהיה בסדר). הגברת המופלאה הזו מאמינה כי רק כך, בעבודה משותפת, מתוך הבנה ורצון לקירוב לבבות, צריך לנהל חיים מסודרים ותקינים בין פלסטינים ליהודים. ללא כפייה, ללא הפקעת אדמות, ללא אלימות.
יחסים ידידותיים ולבביים מתקיימים, בדרך כלל, גם בין אנשי הביטחון של שני העמים, החוצים בכל שעתיים את יריחו, מדרום לצפון וחזרה, בסיורים משותפים. בתמונה האופטימית והפסטורלית בולטת קבוצת המתנחלים הקטנה, שיושבת בבית הכנסת העתיק שמצפון לתל יריחו, מרחק קילומטר מהמעבדה של ד"ר בילבול. המתנחלים נמנעים מקיום קשר כלשהו עם הסביבה הפלסטינית, כמו מנסים לקיים את הפסוק "עם לבדד ישכון", וסביב בית הכנסת מוצבת שמירה מתמדת של שוטרי משמר הגבול ושוטרים פלסטינים.

האוראקל היווני תופס יוזמה
מדרום־מזרח ליריחו, ליד קיבוץ בית־הערבה המחודש, נמצא המנזר היווני־אורתודוקסי סנט גראסימוס, המוכר יותר בשמו הערבי דֵיר חָג'לֶה (עין חוגלה). את המנזר – אחד הראשונים בעולם – הקים גראסימוס באמצע המאה הרביעית, כחלק מתנועת התנזרות מהבלי העולם שהתרכזה באיזור מדברי זה, ליד הירדן, מקום טבילתו של יוחנן המטביל.

מחנות הפליטים, שהוקמו בשנים 1948-1950, הטביעו את חותמם על העיר, שנהנתה מכוח עבודה זול. מרבית הפליטים ברחו במלחמת ששת הימים לממלכת ירדן | צילום: דובי טל

לפני 25 שנים ציווה הארכיבישוף היווני־אורתודוקסי על כריסוסטומוס טבולאריאס, נזיר יליד יוון ששהה באותה עת במזרח ירושלים, לרדת לאיזור יריחו ולשקם את המנזר שהיה באותה עת מוזנח ביותר. האחראי הקודם למנזר נאלץ לצאת מהארץ בבהילות, לאחר שנתפס בהברחת נשק לארגוני חבלה פלסטיניים.
כריסוסטומוס הפך את המנזר המוזנח לפינת נוי בלב המדבר החרב. הוא שיפץ במו ידיו את חומות המנזר ואת קירותיו, חידש את אולמות הכנסייה העתיקה, צבע, טייח, ריצף והקים במקום בית מלאכה קטן לייצור נרות. בחצר החיצונית של המנזר הוא הקים מעין בית קפה ומסעדה לתיירים מזדמנים, בתוך חצר המנזר פתח חנות למזכרות, ובשטחי המנזר בדרום בנה – בסיוע פלסטינים מהסביבה – בית הארחה לצליינים. הוא הביא מיוון ציפורי שיר שינעימו את זמנם של האורחים הרבים, הקים תנור בסגנון יווני לצליית בשר, החל לעבד מחדש את שדות המנזר שליד נהר הירדן – בקיצור, יזם קפיטליסטי במדי נזיר אורתודוקסי.
כיום, מנזר דיר חג'לה הוא אחת מפינות החמד במדבר, מעין שטח הפקר בין יהודים לערבים. משפחות של ישראלים ופלסטינים באות לסייר במנזר, ומדי כמה ימים מגיעים לכאן גם צליינים יוונים־אורתודוקסים מיוון ומקפריסין. על הדו־קיום כאן מנצח בחן הנזיר המזוקן כריסוסטומוס, שהחיוך אינו מש מפיו. איש אוהב חיים הוא כריסוסטומוס, ותמיד יימצא במנזר בקבוק ברנדי מעולה או יין משובח. הוא מסתובב רוב הזמן בגלימה אפורה ובסנדלים, ובחיוך ממזרי ודיבור חרישי מנהל בהשקט ובבטחה את צוות עוזריו הפלסטינים.
הוא יודע קצת עברית, שולט בערבית ומדבר יוונית בטלפון הסלולרי הצמוד לחגורתו בכל עת. מדי עשר דקות או רבע שעה מצלצל הטלפון; צאן מרעיתו, צליינים שביקרו במשך השנים במנזר, מטלפנים אליו מיוון לשאול כיצד לנהוג בענייני דת, משפחה, יחסים בין בני זוג, יחסי הורים־ילדים ועוד. עבורם, הוא האוראקל מיריחו. לכריסוסטומוס ידידים יהודים וערבים, והוא מחלק את זמנו ביניהם. "אני לא מתערב בפוליטיקה, ועבורי כל בני האדם שווים", הוא אומר, "והם שווים משהו רק אם הם באמת בני אדם". ביקור בכנסייה המשופצת בדיר חג'לה וישיבה בבית הקפה שם היא חוויה מיוחדת, אשר הנזיר כריסוסטומוס, בנעימות דרכיו, מוסיף לה נופך רב.

להיות מאושרים בארץ?
בדצמבר 1871 ערך יהושע ילין, ממייסדי שכונת נחלת־שבעה בירושלים, מסע לעבר הירדן המזרחי לשם קניית תבואה. את תיאור מסעו פירסם ב"החבצלת" באותו חודש.

צליינית בדרך למקום טבילתו של יוחנן המטביל בנהר הירדן. מדרום-מזרח ליריחו נמצא המנזר היווני-אורתודוקסי סנט גראסימוס (דיר חג'לה), ובו בית הארחה לצליינים, ציפורי שיר מיוון ואוכל טוב | צילום: משה שי

וכך כתב ילין על יריחו לפני 127 שנים: "פה ראיתי ארץ חדשה, שמים חדשים ופירות משונים מאוד. אילני זית אשר ניטעו לפני שלוש שנים… יישאו פריים לגאון ולתפארת, יתר הרבה מאוד מנטיעות בנות עשר שנים הנטועות בארצנו. גפנים נושאות אשכולות ענבים גדולים, אשר לא ראיתי כמוהם בכל הארץ. ירקות, אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל המדינות בעת הזאת, חזו עיני פה… אז אמרתי: מי ייתן וחפץ ה' יצליח בידינו – ובידי חברת 'יישוב ארץ ישראל' – לקנות במקום הזה שדות ולנטוע כרמים, אז נהיה מאושרים בארץ. כי ארץ זבת חלב ודבש היא, אף כי לא חלה בה יד חרוצה…".
חלומו זה של יהושע ילין לא התגשם. כאז, כן עתה, יריחו מיושבת בידי ערבים בלבד, והיא חלק אינטגרלי מהישות הפלסטינית. ילין חלם על יישובה של יריחו בידי יהודים וחשב כי רק אז "נהיה מאושרים בארץ". אבל נווה מדבר פורח ומשגשג כיריחו מקנה אושר למבקריו, בין אם תושביו ערבים ובין אם הם יהודים. משה דיין כתב כי היא "עיר מופלאה". האמת היא, שיריחו היא עדיין עיירה, וכל עוד לא הפכה לעיר, בהתאם לחזון הרשות הפלסטינית, כדאי לבקר בה למשך חצי יום או אפילו יום שלם, לפני שחזון ה"אואזיס" הקזינואי יהפוך אותה ללאס־וגאס בלב המדבר.