היתה זו חוויה של פעם בחיים. מסע לילי על גבי לבה טרייה אל ליבו של הר געש מתפרץ. אגם הלבה הייחודי בארטה אלה, "ההר המעשן", באזור נידח של שקע דאנקיל, השתנה לפתע בהתפרצות שהחלה בינואר 2017. המדריכים הובילו אותנו בלילה ללא שביל, בין קילוחי הלבה הטריים המתפוררים מתחת לרגליים, לתצפית במזרקת לבה ובנהרות לבה הגואים וזורמים על צלע ההר מול עינינו המשתאות ומצלמותינו המתקתקות.

לטיול היו שיאים נוספים: בריכות הגפרית הצבעוניות של דאלול, שכאילו נלקחו מפלטה של צייר חסר מעצורים. כורי המלח ושיירות הגמלים, עולם הולך ונעלם בשל פריצת הכבישים המודרניים לאזור. אנשי שבט העפאר קשי היום, המתמודדים עם תנאים בלתי אפשריים של 57 מעלות בקיץ ואדמה צחיחה שפרט לשכבות המלח לא גדל בה כמעט דבר.

שקע דנקיל. תנאי חיים בלתי אפשריים, עם 57 מעלות בקיץ ואדמה צחיחה שלא גדל בה דבר | צילומים: עמרי ונדל

יוצאים לדרך
נחזור להתחלה. יצאנו קבוצה של 14 מטיילים ותיקים לטיול לשקע דאנקיל (Danakil) בצפון אתיופיה, סמוך לגבול עם אריתריאה. במפגש ההכנה נאמר לנו כי הידיעות על ההתפרצות החדשה של הארטה אלה מעורפלות: יתכן שאגם הלבה הוותיק בלוע ההר נסתם או נהרס, ולא ידוע אם בכלל נצליח להגיע קרוב מספיק כדי לראות את הלבה. בכל זאת, הסקרנות הטבעית והאפשרות, שאולי לא תחזור, לראות את כוחות הטבע בפעולה, הכריעו וכולם החליטו להמר ולצאת לטיול. הזמנתי את בני רן להצטרף והוא נענה מיד, אולי בשל המיוחדות של ההתפרצות, ואולי בשל הזיכרון המשותף מאפריקה – טיול בר מצווה לקניה וטנזניה.

את הלילה הראשון באתיופיה העברנו במלון פלאנט בעיר מקלה (Mekele), פינוק אחרון לפני הירידה לשטח, שם התנאים יהיו מן הסתם פחות טובים. השכם בבוקר נסענו דרך העיר המתעוררת. בדרך עצרנו בכמה נקודות מעניינות ושמענו הסברים בוטניים על הצמחייה המקומית – עץ הדרקון, שיטה, גפן בשרנית. קבוצה של נערות לבושות בבגדים מסורתיים ששו להצטלם תמורה כמה ביר, המטבע המקומי שערכו כשישית שקל.

נערה מקומית בבגדים מסורתיים

המשכנו לרדת מהרמה לשקע דאנקיל בכביש טוב, עד לנקודה בה נטשנו אותו לטובת דרך עפר, שם פגשנו מספר קבוצות שחזרו מהר הגעש. הדיווחים התחלפו מדי רגע – איזו בריכת לבה פעילה כרגע והאם ניתן להגיע. חצינו קילוחי לבה וחרוטים וולקניים צעירים, בני מספר שנים, וביקרנו בבקתת זרדים אצל משפחה עפארית אמידה. הבקתה עשויה ענפים ודמוית איגלו ובתוכה ראינו כלי בית עשויים עורות. בני העפאר נוודים מגדלי צאן ויש לכל משפחה כמה בקתות במקומות שונים. הנשים עוסקות בכל המלאכות כולל הקמת הבקתות ופירוק הבית לנדידה. הגברים דואגים להגנה ועובדים לעיתים בכריית והובלת המלח.

בקתות זרדים של בני העפאר, הגרים באזור הצחיח הזה

עמוד האש
המשכנו בדרך חתחתים על הבזלת הטרייה, כשהג'יפים בקושי מתמודדים עם הדרך הקשה. לבסוף הגענו למחנה משם אין יותר דרך, ויש להמשיך מספר שעות ברגל כשהגמלים נושאים את הציוד. כבר עם רדת החשכה התגלה מרחוק זוהר כתום על ראש ההר ארטה אלה. התכנית היתה להגיע לסדק חדש בצלע ההר, שם על פי השמועות יש בריכת לבה מרשימה. לשאלתנו מדוע לא עולים לפסגה, ממנה נראה זוהר כתום בוהק, נענינו כי מאז ההתפרצות האחרונה, בשל קילוחי הלבה הטריים המשתנים כל הזמן הגמלים כבר לא עולים עד הלוע. ניצלתי את הזמן עד תחילת ההליכה כדי להעביר לחבר'ה תצפית שמים: ראינו את משושה החורף, את שביל החלב ואת קנופוס, כוכב שלא ניתן לראות מישראל בשל מיקומו הדרומי.

עמוד אש התפרץ מההר במחזה מרהיב מלווה בקולות מחרישי אזניים

בעשר וחצי בלילה יצאנו למסע הרגלי. תחילה השביל היה נוח, אולם בהמשך הפך לאתגרי יותר ויותר, כשאנו צועדים לאור פנסים בין קילוחי לבה טריים עם קצוות חדים ומתפוררים. אחרי כשלוש שעות של הליכה הגענו למחנה העליון, שלא היה יותר מכמה אבנים מסודרות בצורת ח'. משם כבר היה אפשר לראות היטב את ההתפרצויות מהסדק הוולקני החדש. ניסינו להירדם אך זה היה קשה, תרתי משמע, כיון שהגמלים עם המזרונים בוששו להגיע. בשלוש וחצי לפנות בוקר יצאנו לקטע האחרון, אל המופע הגעשי. כבר בחצי הדרך שמענו קולות שריקה רועמת. עצרנו כחצי קילומטר מההתפרצות,  כיוון שהמדריכים המקומיים אמרו שהדרך על הלבה הפכה למסוכנת מדי. למרות המרחק, מה שראינו וצילמנו עלה על הציפיות: עמוד אש, גייזר לבה מתפרץ שהשמיע קולות מחרישי אזניים, ומדי כמה דקות נפלט פרץ לבה כזיקוקי דינור.

התפרצות הר הגעש ארטה אלא: הלבה החלה לגלוש במורד, תוך שצבעה משתנה מצהוב-כתום לאדום כהה

אחרי כן גאה אגם הלבה שבסדק ועלה על גדותיו תוך יצירת מפל לבה וזרימה שהלכה והתקררה, ואז זרימות נוספות – הזרימה האחרונה הייתה סמוכה לגייזר וגרמה להפסקתו, אך היתה היפה מכולם. הלבה החמה עלתה בצהוב-לבן והחלה לגלוש במורד, תוך שהצבע משתנה לצהוב-כתום, אחר כך כתום-אדום ולבסוף אדום כהה-שחור. חמישים גוונים של לבן-צהוב-כתום-אדום.

אגמי המלח
אחד הדברים המאפיינים את שקע דנקיל הוא מישורי מלח אינסופיים, ובני שבט העפאר, הנודדים במדבר עם הצאן שלהם, עוסקים גם בכריית מלח. יצאנו עם הג'יפים אל אגם Ifdera בו מתבצעת הפקת מלח בבריכות אידוי בשיטות של תחילת המאה שעברה. שואבים את מי האגם, שמליחותו 13%לבריכות, שם אחוז המלח עולה בהדרגה, עד שבבריכה האחרונה המים מתאדים לגמרי ונותר רק מלח – תהליך האורך שלושה חודשים. הפועלים אוספים את המלח במריצות ועורמים אותו לערמות ענקיות. והכל בחום עז ותמורת שכר של 200 דולר לחודש. נכנסנו למי מעיין חם, שהזכיר את ים המלח, ונהנינו מג'קוזי טבעי בחום של כ- 40 מעלות. את הלילה העברנו במחנה אוהלים על גדת האגם, לקול המיית הרוח והגלים באגם.

הליכה לאורך אגם מלח

כורי מלח בבריכת האידוי האחרונה. עבודת פרך בחום עז תמורת כמה מאות שקלים בחודש

מכאן, נסיעה ארוכה של כ-300 ק"מ הביאה אותנו לאגם א-סאלה. מכאן מעבירים את המלח בשיירות גמלים אל הרמה. המסורת העתיקה הזאת, שנמשכת כבר מאות שנים, עתידה לחלוף מהעולם בקרוב עם פתיחת הכביש, אז יחליפו משאיות את שיירות הגמלים, ומובילי הגמלים וחוצבי המלח יאבדו את פרנסתם המסורתית.

כלי העבודה של כורי המלח: מקלות, גרזנים וסכינים

הפועלים משתמשים במקלות לום כדי להפריד את שכבות המלח, בגרזנים כדי לחצוב אריחים מרובעים ובסכינים כדי לסתת אותם – לסתת נדרשות כחמש דקות כדי ליצור אריח מרובע בגודל של 40 ס"מ ועובי של כ-10 ס"מ. משקלו של כל אריח מלח כחמישה קילוגרמים. כ-20 אריחים מועמסים על הגמלים והם מובלים בשיירות אל העיר מקלה, שם הם נמכרים במחיר גבוה כמעט פי 10 ממחירם באזור הכרייה. הפועלים עובדים בצוותים: בעל המקלות, החוצב בגרזן, הסתת והמעמיס על הגמלים. בסך הכל, הצוות מייצר כעשרים אריחים לאדם ביום עבודה, מה שלפי חשבוני מעמיד את משכורתם החודשית על כמאה דולר.

אריחי המלח מועמסים על גמל. מכאן ישאו הגמלים את המלח לעיר מקלה

בריכות הגופרית הצבעוניות של דאלול
למחרת, בדרך לבריכות הגופרית, הר מלח אדום הפר את החדגוניות של מישור המלח האינסופי. מההר הזה מפיקים מלח אדום, שמחירו מופקע. הנופים מזכירים את הר סדום, אם כי אופן ההיווצרות שונה. המשושים ליד קצה זה של האגם היבש חומים בשל האדמה האדומה שמתחת, עם שולי מלח לבנים. בעמודים האנכיים יש שכבות כהות עם היפוך בסדר ההיווצרות – שכבות עליונות נוצרו לפני התחתונות. אנחנו מבקרים במערת מלח הדומה למערות בהר סדום עם תצורות יפות של המסת מלח דמויות סכינים.

הר מלח אדום שובר את החדגוניות של מישורי המלח הלבנים

משושים אדומים-לבנים למרגלות הר המלח

משם, נסיעה קצרה הביאה אותנו לדאלול, בריכות הגופרית המרהיבות. שורה ארוכה של ג'יפים מעידה שזה אתר ביקור פופולרי מאוד, ולא בכדי. הליכה קצרה על סלעי מלח סגולים ואז, ללא הכנה, העיניים נשטפות במראות שלא מהעולם הזה. לפנינו מתגלה נוף מדהים של צבעים וצורות שלא ראיתי מעולם. בריכות ומשטחי גופרית בצבע צהוב לימון, עם דפנות נטיפיות לבנות, המזכירות את פמוקלה שבתורכיה. פתחי גייזרים קטנים, פטריות סלע מלח גדולות ולבנות, כעין ריף אלמוגים המורכב מעמודונים אדומים היוצרים תבניות שונות. היינו מוקסמים והמצלמות עבדו שעות נוספות.

בריכות הגופרית. צורות וצבעים שהעין לא שבעה מהם

בריכות עם דפנות נטיפיות לבנות, המזכירות את פמוקלה שבתורכיה

לאחר ששבענו מהמראות נסענו למקלה, עם העלייה לרמה מזג האוויר הלוהט מתקרר. חזרנו לציביליזציה, למלון פלאנט המוכר. מכאן יצאנו לחלקו השני של הטיול, לאקסום ולכנסיות החפורות של לליבלה, אבל על כך בפעם אחרת.

עוד מחוויות הטיול בסרטון הבא:

בתמונה הפותחת: בריכות הגופרית המהפנטות של שקע דנקיל | צילום: עמרי ונדל

עוד מידע על טיול לאתיופיה

הכותב טייל באתיופיה עם חברת טיולי רדיוס

הפוסט שקע דנקיל: לבה רותחת, גופרית ומלח הופיע ראשון במסע אחר

הדימוי שהיה לי בראש לאחר שסיימתי את הביקור במעמקי מכרה המלח העתיק של וייליצ'קה (Wieliczka) היה של עיר תת-קרקעית גדולה. עיר שיש בה, מצד אחד, חלקים פתוחים ומוארים, רחובות צרים ושפע של מבנים ומונומנטים מרשימים, ומצד שני, אזורים נרחבים נטושים הסגורים לעין הציבור, למעט מקומות שם נעשות עבודות פיתוח של תשתית לצרכי תיירות.

הכניסה למכרה המלח העתיק לא מרמזת על מה שמחכה מאות מטרים מתחת לפני האדמה | צילום באדיבות Wieliczka Salt Mine

את הביקור המיוחד הזה, "מחוץ לדרך הסלולה" – במקרה זה מחוץ לנתיב התיירות הצפוף של המכרה – הסדירה לנו מוניקה מאגף יחסי הצבור של התאגיד הממשלתי המחזיק במכרה. במשך יותר משלש שעות שוטטתי, יחד עם המלווה דריוס ומהנדס המכרות ויסלואו, ברחובותיה של עיר המלח. אורו של פנס המכרות שהיה צמוד לקסדה על ראשי סייע לי להלך במשעולים הצרים, ומדי פעם גם לדחוק עצמי בנקיקים ובמחילות החשוכות, והכל הרחק מנתיבי התיירות ההומים אנשים.

בווייליצ'קה של היום כבר כמעט לא כורים מלח, למעט כמות קטנה יחסית, כ-15 אלף טון בשנה – המופקת מבריכות מים רוויות מלח המצויות במכרה. זוהי כמות זעירה בהשוואה לכמויות המלח שנכרו כאן בעבר. עד לשנות ה-80 הפיקו כאן כ-270 אלף טון מלח בשנה.

קורות עץ תומכות את אחד הנתיבים במכרה

ה"מחצב" העיקרי המופק כיום בעיר המלח וילוצ'קה הינו תיירות. מדי שנה מבקרים כאן כמיליון תיירים המגיעים מכל רחבי העולם, מה שהופך את המקום לאחד מאתרי התיירות הגדולים של פולין. יודעים מה? בצדק. אני לא מכיר הרבה מקומות בהם אתה יכול לסייר, בצורה נוחה יחסית, בחללים תת-קרקעים עמוקים העשירים ביצירות אמנות ומבנים מרשימים, שנבנו במשך מאות שנים, בתנאים קשים ובסביבה לא נוחה בלשון המעטה.

מלח שווה זהב
ההיסטוריה הגיאולוגית של מכרה המלח של וילוצ'קה מתחילה בעידנים קדומים של כדור הארץ, כאשר תהליכים גיאולוגים טבעיים עיצבו את הגיאוגרפיה של יבשת אירופה. ימים שקעו ויבשות עלו ותהליכים טקטוניים איטיים הביאו בסופו של דבר להיווצרות כיסי מלח עצומים באזור המכונה כיום דרום פולין. ההיסטוריה האנושית של המכרה החלה כנראה בסביבות המאה ה-13, כאשר בני המקום החלו להפיק את המלח, שהיה אז יקר לא פחות מהזהב.

מלח כרובית, אחד מסוגי המלחים במכרה וילוצ'קה

"אתה רואה את הבלוק הזה של המלח?", שואל דריוס ומצביע על גוש כהה באורך של כמטר וחצי, "עם הבלוק הזה יכולת פעם לקנות כפר שלם, עם האנשים שבו". ויסולאו ודריוס, ובעצם מרבית עובדי המכרה המונים כיום כ-600 איש, מגיעים מווייליצ'קה, הכפר הקטן שמצוי ממש מעל. ההיסטוריה של הכפר היא במידה רבה גם ההיסטוריה של המכרה. האבות של שני המלווים שלי, כמו גם הסבים ואבות הסבים, כולם היו עובדי המכרה.

על ההיסטוריה המרתקת של של המכרה אפשר לקרא גם במעמקי המכרה. כלומר, בתנאי שאתה גיאולוג ומהנדס מכרות, שיודע לקרוא ולפענח את שפת המלח – תרשימי הזרימה של שכבות המלח החרוטים בקירות החשופים במעמקי האדמה. וזה בדיוק מה שאנחנו ניסינו לעשות, בעזרתו של ויסלואו שעובד כאן יותר מ-22 שנה ומכיר כל נקיק ומחילה. מדי פעם הוא הקיש במלח החשוף ופורר אותו בעזרת פטיש מכרות מחודד, כדי להמחיש לנו כי למלח פנים רבות וגוונים שונים, וזוהי לא רק אותה אבקה לבנה ומלוחה שמתבלת את הארוחות שלנו.

סצינות מההיסטוריה הפולנית מפוסלות במלח

לבד מההיסטוריה הגיאולוגית, חללי מכרה עמוסים בשרידים וסימנים וחריטות על הקיר – עדות לפעילות האנושית המתקיימת כאן כבר כמה מאות שנים. במובן זה, המכרה של וילוצ׳קה הוא גם ספר היסטוריה פתוח המכיל עדויות למה שהתרחש שם למעלה. בין היתר, ניתן למצוא כאן רמזים לתהפוכות הפוליטיות וחילופי השלטון הרבים שעברו מחוז קרקוב והמדינה הפולנית כולה. באחת הסמטאות הנטושות דריוס מפנה את תשומת לבי לחלקי ביגוד ונעליים המושלכים על הקרקע. הנעליים, הוא מסביר לי, שייכים לכורים אוסטרים שניהלו את המכרה במהלך המאה ה-18, בתקופה בה קרקוב היתה נתונה תחת שלטון האימפריה האוסטרית.

במקום אחר אני פוגש בשרידים של אורוות סוסים. אני עוצם לרגע את העיניים ומשווה בדמיוני את הסוסים העוברים כאן, מושכים את הכרכרות העמוסות במלח. עד לפני כשלושים שנים היו כאן סוסים שנוצלו לצורך עבודות הכרייה ובילו את רוב חייהם מתחת לאדמה באורוות מיוחדות. כיום אפשר לראות על הקירות מערכת כבלים מסועפת המביאה למעמקי המכרה, עד עומק של יותר מ-300 מטר, חשמל ותקשורת, אפילו שירותי אינטרנט אפשר לקבל בכמה מקומות.

סוסים מפוחלצים, זכר לסוסי וילוצ'קה שחיו ועבדו במכרה

גמדי המלח כורים בלילה
אבל הפלא האמיתי של וילוצ'קה הוא ללא ספק אמנות המלח המרתקת שצמחה כאן עם השנים. לא מפתיע שהמכרה הוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. הפלא הזה בא לידי ביטוי בסדרה בלתי נגמרת של מונומנטים מופלאים, החל מציורים חרוטים ופסלים בגדלים שונים, וכלה במבנים שלמים, רובם כנסיות. בסך הכל נבנו במכרה כארבעים כנסיות, וכולן עשויות מלח!

העובדה הזאת מרתקת במיוחד כשלומדים שחלק גדול מהפסלים ועבודות האמנות נעשה על ידי כורים במקום, שהתגלו כאמנים בזכות עצמם. במכרה אפשר גם למצוא הדים לפולקלור המיוחד של הכורים שבילו חלק ניכר מחייהם מתחת האדמה, כמו למשל גמדי המלח, כורים זעירים שעל פי האמונה היו מבצעים את עבודתם באישון לילה.

קטע מכבל התקשורת המגיע למעמקי המכרה

אנשי המכרה מתהדרים בגלריה מפוארת של אישים מפורסמים, שביקרו בו לאורך התקופות והונצחו במלח. בהם ניתן למצוא את קז'ימייז' השלישי, מלך פולין במאה ה-14, ניקולס קופרניקוס, האפיפיור הפולני יוחנן פאולוס השני, והמנהיג הפולני הידוע, יוזף פילסודסקי.

בהיסטוריה האנושית נקשרים מכרות לא פעם עם עבודה קשה, לעיתים גם עם ניצול של בני אדם. הם נקשרים גם עם אסונות. הירידה במעלית דחוסה, ללא אורות, בפיר המיוחד השמור רק לכורים איננה חוויה מלבבת. רגע לפני צלצול הפעמון, שמבשר לאנשים למטה שהמעלית החלה בירידה, דריוס מנסה להרגיע: ״אתה יכול להיות שקט״, הוא אומר לי. "נכון שבעבר הרחוק היו כאן כמה אסונות כתוצאה מהתפוצצויות של גז, שריפות והתמוטטויות, אבל היום אנחנו בטוחים לחלוטין. חוץ מזה, בשביל זה נתנו לך קסדה ופנס וגם מסיכת גז מיוחדת, שתיתן לך לנשום חמצן במשך שעה שלמה, עד שיחלצו אותנו", הוא מוסיף בחיוך.

הפוסט וייליצ'קה: עיר המלח שמתחת לאדמה הופיע ראשון במסע אחר