דיאטות בלי סיבה
כשנעמי וולף מדברת על "מיתוס היופי", למה היא בעצם מתכוונת?
כותרת המשנה של הספר היא "כיצד דימויים של יופי משמשים נגד נשים". וולף טוענת שמיתוס היופי הוא סדרה של כללים וקונוונציות שקובעים מהי אשה יפה. הם נולדו במוח של גברים מתוך ניסיון של גברים להגדיר את הגבריות שלהם ולהרחיק מהם את הנשיות, ומתוך רצון לדכא נשים. כדי לדעת שהכללים האלה הם תוצר גברי לא היה צריך לחכות לנעמי וולף.

אודרי הפבורן. בעלת מראה אלטרנטיבי למודל היופי של אלילות המין ההוליוודיות כמו מרילין מונרו ולנה טרנר

הפואנטה היא שהמיתוס נולד מתוך רצון לדכא נשים באופן קונקרטי.
המילה "לדכא" אולי נשמעת קשה, אבל היא מתארת מציאות. דיכוי זה מבנה חברתי, שמחזיק היררכיה, ומי שנמצא למטה מדוכא מתוך הגדרה. בבית הספר התלמיד מדוכא. זה דיכוי מאוד מבוקר, כי יש מערכת חוק, אבל הוא מובנה לתוך המערכת משום שבמדינות המודרניות האלימות היא ברשות המוסדות.
המדינה לקחה לעצמה מונופול על האלימות, היא אלימה בהיתר ורק לה מותר להיות אלימה. היא יכולה להעניש ולכלוא, והיא מפעילה את הדיכוי כדי לשמור על עצמה, על המבנה הקיים. כאזרחים אנחנו נותנים את הכוח הזה לממסד וממקמים את עצמנו כמדוכאים.
בחברה שלנו, שבה כמעט כל המוסדות הם גבריים ופטריארכליים, מופעל דיכוי כדי לשמור על המצב הזה. מיתוס היופי, לפיכך, הוא בעצם כללים של דיכוי חברתי שנוצרו כדי להחזיק את ההיררכיות הגבריות יציבות. כדי למלא אחר הכללים האלה, האשה צריכה לעבור סדרה של דיכויים, השפלות ואלימוּת. לעתים קרובות היא מפנימה אותם, כך שהיא מפעילה אותם על עצמה ברצון ובשמחה. כל הדברים האלה הם בנאליים כשלעצמם, אבל בספר וולף מפרקת את האמירות הכלליות לפרטים הכי קטנים, וזה הכוח שלו. היא תוקפת חזית אחר חזית של תחומי החיים והתרבות שלנו ומראה בפרוטרוט איך מיתוס היופי פועל.
ואיך הוא פועל?
מיתוס היופי הוא דינמי. תמיד יש מי שאומר: "עכשיו אופנתי נשים רזות ופעם היו שמנות, אז איך זה יכול להיות?". על כך אומרת וולף: מיתוס היופי משתנה. לכאורה, הוא מוכר דימוי של יופי על־זמני ואוניברסלי. אבל היופי הזה הוא לא על־זמני מכיוון שכל שינוי שמשפר את מעמדן או מצבן של נשים בחברה או בתרבות גורר איתו שינוי ועדכון של מיתוס היופי.
ניקח לדוגמה את יציאת נשים לעבודה. זה היה הישג מבחינת התנועות לשחרור האשה, והוא יצר חשש אדיר בחברה. וולף מראה איך מיתוס היופי התעדכן מיד: נשים שיוצאות לעבודה צריכות ללבוש בגדים יפים, "חליפות עבודה" לנשים. כלומר, את הכסף שהן מרוויחות הן צריכות להשקיע בחזרה בבגדים. חוץ מזה, כמובן, הן עדיין צריכות את בגדי הבית לעבודה בבית. לכאורה יש כאן הישג לנשים, ואז באים ולוקחים להן את השחרור הכלכלי, שהוא חלק מהותי מעניין היציאה לעבודה.
אבל גם גבר צריך את החליפה הנכונה והעניבה הנכונה וכולי.
כן, אבל הגבר ישתמש בחליפה ובעניבה באופנים שיותר תואמים את אורח החיים הרגיל שלו. כלומר, עבור הגבר זה תמיד היה קיים, ההכנסה שלו גבוהה יותר וכאילו מביאה את זה בחשבון. אשה, ולא משנה במה היא עובדת, כמעט אף פעם לא תוכל לבוא עם הבגד של הבית לעבודה.
וולף עושה השוואות בלתי פוסקות בין נשים לגברים, למשל בעניין ניתוחים פלסטיים. יש טענה שגם גברים עושים ניתוחים פלסטיים. אבל זה עניין של כמויות. חוץ מזה, גבר שהולך לעשות ניתוח פלסטי או להוריד שערות מאוד חושש מהסטיגמה של הנשיות. החברה עדיין תופסת את הטיפוח הגופני של הגבר כעניין נשי.
לגבר לא נעים אפילו לעשות דיאטה, הוא ישר צריך להתנצל שיש לו כולסטרול. אשה סתם עושה דיאטה. אפילו כשהיא מזיקה לעצמה היא עושה דיאטה – אנורקסיה כידוע זו תופעה נשית באופן כמעט אקסקלוסיבי. הטיפוח הגופני הגברי גם מזוהה הרבה פעמים עם הומוסקסואליות. כך שלא משנה אם גם גברים עושים ניתוחים פלסטיים. אין בזה עוצמה חברתית ותרבותית שיכולה לשנות את ההגדרות המגדריות. הם פשוט עושים משהו שאינו חלק מהמגדר שלהם.

תהיי יפה ותשתקי
איפה עוד אנחנו נתקלים במיתוס היופי בתרבות שלנו?
בכל מקום. רק תפתח טלוויזיה ותסתכל על פרסומות. הדבר הקשה הוא השימוש בנשים בתפקידים ממוגדרים באופן קיצוני. לדוגמה, תפקיד האמא: יש פרסומת שמראה בחור שמטייל במזרח ומתגעגע לאמא. הוא כמובן לא מתגעגע אליה סתם, הוא מתגעגע כי רוצים לפרסם איזה דבר מזון מהבית. על המוצר מופיעה באופן בולט פרה. בפרסומת הזאת האשה לא רק תקועה בתפקיד שלה כמאכילה ודואגת, צורת העריכה של הפרסומת גורמת לצופה לזהות את הגעגוע לפרה כגעגוע לאמא. בעיני זה מזעזע.
חוץ מזה נשים עדיין מופיעות בפרסומות בעיקר בענייני כביסה, ניקיון ומזון, וגם אם הן מופיעות כמופקדות על עסק, אז תמיד יהיה שם איזה יועץ גבר. וכמובן, יש בלי סוף פרסומות שמציגות מיניות נשית בצורה בוטה ואלימה. אם מדובר בפרסומת לתחתונים או לקרם גוף, אז ניחא, אפשר לקבל את

השחקנית לנה טרנר, 1950. בלונדינית, מלאת גזרה, זוהרת ופרובוקטיבית, מייצגת את מודל היופי ההוליוודי בשנות ה-40 וה-50

ההתפשטות. גם את זה אני לא מצדיקה, אבל קוראים לזה
Professional Qualification – כישור מקצועי – ואפשר להצדיק את זה משפטית. כמו שאם רוצים לפרסם בגדים, צריך אשה שהבגדים מונחים עליה טוב. במקרים כאלה אפשר לטעון שאפשר לפט מישהי שעלתה במשקל. אבל ההגדרה של יופי ככישור מקצועי הורחבה הרבה מעבר לגבולות הסביר.
קח לדוגמה קרייניות בטלוויזיה: איפה כרמית גיא? איפה שרי רז? אז לפעמים צומחות כוכבות יוצאות דופן, אבל תראה כמה עובדים על היופי שלהן! יופי של קריינית טלוויזיה הוא לא כישור מקצועי בעיני. זה לא מפריע לי שהיא יפה, אבל מה קורה כשהיא מזדקנת? אלו מקומות שדרישות היופי מפלות בין גברים לנשים באופן מאוד חזק ומאוד ברור.
דבר דומה קורה בפוליטיקה. כשפנינה רוזנבלום נכנסה בפעם הראשונה לעולם הפוליטי, אני זוכרת את כל ההשמצות, את כל המתנשאים – גם נשים – שאמרו עליה דברים בנוסח "מה לזאת בינינו". לדעתי ההשכלה שלה עולה על הממוצע של רוב חברי הכנסת והשרים שהיו לנו, ובלי קשר לזה, לפחות היא ניהלה עסק! היו לה קבלות טובות יותר מאשר להרבה אחרים. איך, למשל, נותנים לאדם שבא מעולם של ישיבות להיות ראש ועדת הכספים של מדינת ישראל? אני לא מזלזלת במקום שהוא בא ממנו, אבל אם מדברים על כישורים מקצועיים, את זה אין לו. פנינה רוזנבלום, לעומת זאת, הקימה עסק וניהלה אותו. בעצם כל אשה ניהלה לפחות עסק קטן אחד – את הבית שלה.
כלומר, מיתוס היופי יכול לעבוד נגד האשה גם כשהיא יפה?
בוודאי! מפני שאם היא יפה, היא טיפשה. זה חלק מהכללים, חלק מהדיכוי. וולף מביאה דוגמאות מדהימות לאופן התפקוד של מיתוס היופי בעבודה. היא מספרת, למשל, על בר בארצות הברית שבעליו החליטו להלביש את העובדים בו במדים אחידים. לגברים הביאו חליפה ועניבה ולנשים הביאו מין מחוך לוחץ. אחת העובדות הגישה תביעה משפטית בטענה שהבגד גרם לה לדימום פנימי באזור הצלעות ודרשה שיחליפו את המדים. ואתה יודע מה קרה? המעבידים ניצחו בבית המשפט. הם הוכיחו שלבישת המחוך היא דרישה מקצועית לגיטימית לעבודה כזאת.
בהמון מקומות אפשר לראות שאפילו כשהחקיקה נאורה, בית המשפט פוסק בצורה שמנוגדת לרוח החוק ותואמת את רוח מיתוס היופי. כפי שוולף מראה, בכל פעם מצאו בבית המשפט איזו נישת "יוצא מהכלל" לשים בה את המקרה והעמיסו על האשה עוד איזה אלמנט מתוך מיתוס היופי. משהו שגרם לה להתפטר, להסתפק במשכורת יותר נמוכה או להיות ממודרגת: קודם היית מגישת חדשות, עכשיו תהיי כתבת לענייני אופנה באמצע הלילה. בסופו של דבר מיתוס היופי מצריך נשים להשתעבד לו יותר ויותר. בכל פעם שהן משיגות משהו, הוא מחכה להן במקום אחר. המערכת הפטריארכלית כל הזמן שומרת על האיזונים: אתן מתקדמות לפה? נעצור אתכן פה. קיבלתן שחרור מזה? ניתן לכן קנס על זה. חדרתן? נשים עוד קיר זכוכית, עוד לבנים.

אין סולידריות
מה החברה מרוויחה?
כוח. הגישה של וולף היא מרקסיסטית: החברות הגדולות בעולם צריכות לשמור על שליטה. כוח הקנייה של נשים, מתברר, הוא מאוד גדול. הסיבה לכך היא גם המהפכה הפמיניסטית וגם העובדה שניהול משק הבית נותן בידי האשה החלטות. האשה בדרך כלל ממונה על קניית חומרי ניקוי ומצרכי מזון, שזה תקציב רציני מאוד. כך שכוח הקנייה של נשים הוא עצום, וצריך לנצל אותו. כדי לנצל אותו צריך לקבוע עבורן מה הן צריכות להיות ואז לספק להן את המוצרים שיעזרו להן לעשות זאת.
וולף מדגימה את זה בצורה מוחצת באמצעות עיתוני הנשים. היא טוענת שעיתוני הנשים היו יכולים להיות אחד הדברים המופלאים ביותר עבור נשים בעולם. אפשר היה לדמיין שנשים ישתמשו בעיתוני הנשים כדי להתאגד, הן היו יכולות לקבל דרכם אינפורמציה מהימנה על הפלות, הקטנה והגדלה של חזה, דיאטות, גידול ילדים. במקום זה, היא אומרת, התוכן של עיתוני הנשים נשלט על ידי המפרסמים.
מעבר לכך, הגישה המרקסיסטית של וולף מתבטאת באופן שהיא מתארת את הדינמיקה של מיתוס היופי. לכל תנועה קמה מיד תנועת נגד, שמביאה בחזרה לאותו מקום, שהוא בעצם מקום אחר־אך־דומה. אחר, כי המיתוס נראה בכל פעם אחרת: פעם רזה, פעם שמן, פעם עם ציצים, פעם בלי ציצים. בתקופה של קייט מוס, למשל, היה צריך להיות שטוח; היום – רק

קליסטה פלוקהארט מייצגת את מודל היופי של שנות התשעים. רזה מאוד, כמעט שטוחה. היא מכחישה שרזונה הוא תוצאה של הפרעות אכילה

השתלות. דומה, כי הוא דומה בדיכוי. הוא דומה במחיר שנשים משלמות בגללו: הוצאות כספיות, זמן, אבל לא רק זה.
וולף טוענת שמיתוס היופי מדכא את רוחן של הנשים, שבגלל מיתוס היופי נשים מתביישות בעצמן רוב הזמן, שונאות את עצמן, ולפיכך שונאות גם נשים אחרות. היא טוענת שמיתוס היופי משמש גם ל"הפרד ומשול": נשים מתרחקות מנשים אחרות, מיפות ובוודאי ממכוערות, והן רואות את הסבל שלהן כמשהו שאי אפשר לדבר עליו ברבים ובוודאי לא ליצור סביבו סולידריות.

לבנים וצעירים לנצח
איזה תהליך חברתי צריך לקרות בשביל להפוך את מה שמתואר בספר ללא רלוונטי?
המהפך שנדרש הוא כל כך עמוק, שאפשר להשוות אותו למהפך אבולוציוני בסדר גודל
של היעלמות כנפיים. היא דורשת שוויון מלא בין גברים לנשים. וולף שואפת להגיע למקום שבו אנחנו שונים, אבל באמת שתי גרסאות שונות של אותו דבר. המצב היום הוא שיש סטנדרט, דגם שלפיו קובעים מה זה אדם – שזה הגבר – ויש נגזרות.
אחת מהן היא נשים. רואים את זה בכל מקום. דוגמה טובה היא הציור שציירו לינדה וקרל סייגן, שנשלח לחלל בפיוניר 10. בציור הזה רואים גבר במבט מלפנים, ולצדו אשה קטנה יותר, כפופה, במבט מהצד. שניהם כמובן בלונדינים, לבנים וצעירים, ואלו עוד דברים שאפשר לומר על מיתוס היופי: הוא לבן או צעיר לנצח.
לעניין הגיל מתייחסת וולף בהרחבה. היא אומרת לנשים: שמחו בזקנתכן, התגאו בקמטים שעל פניכן, התגאו בשדיים המדולדלים שלכן, כי זו ההיסטוריה שלכן. זה אומר שילדתן, שהינקתן, שאתן כבר בנות חמישים או שישים ואתן מלומדות. אל תתחילו להרים ולסדר. בעצם זאת המהפכה שאני רוצה.
אבל איך עושים את זה? איך אני יכולה לשמוח בזה שאני מזדקנת? איך אני יכולה להסתכל בראי ולהגיד: זו ההיסטוריה שלך, יש פה עבר עשיר, אדם משכמו ומעלה, עם ניסיון וידע? איך אני יכולה כשבכל פעם שאני מסתכלת בראי אני אומרת: איך אני אמתח את הפרצוף הזה, במינימום כאב ובמינימום מחיר, ואני דוהרת לקליניקה? איך עושים את זה?
כאן אני לא רואה איך וולף תצליח. איך היא תפתה אותי ליהנות ממה שאני רואה במראה? היו כמה שנים שהתביישתי ללכת בלי שרוול בגלל מה שחשבתי על הזרועות שלי. רק לפני כמה שנים התחלתי להגיד לעצמי שלא אכפת לי. וזה דבר קטן, וולף רוצה שאני אעשה יותר. היא רוצה שנשים יאהבו אחת את השנייה ויעריצו אחת את השנייה, גם בגלל הגופות המשתנים והפרצופים המקומטים. וזה כל כך מסובך, גם אצל אשה כמוני, שמתקוממת נגד מיתוס היופי כל יום. הוא כל כך מופנם. זה השינוי שנדרש, ואני לא רואה אותו. אני לא באמת רואה איך דבר כזה קורה.

נעל עקב משנות החמישים. הסטילטו, עקב המחט, זכה לעדנה מחודשת לא מעט בזכות קארי ברדשו, גיבורת הסדרה "סקס והעיר הגדולה"

אם אני, כאשה בעלת קריירה, אם לארבעה, שאוהבת את מה שאני עושה ומרבה כוח במוסד שבו אני עובדת, מעבירה לפחות חמישים אחוז מזמני הערני במחשבות שקשורות במיתוס היופי, כגון מה אלבש, מה אוכל, איך להתאפר וכן הלאה – אז מה אני? אני עבד, ועבד טוב.
עבד עם מודעות.
זה הכי גרוע. בכל פעם שאני מתחילה דיאטה אני אומרת שזה בשביל הבריאות. אבל אחרי יומיים אני נגעלת מעצמי, מזה שאני בדיאטה, כי אני נורא בריאה. אני עושה בדיקות דם, אין לי כולסטרול. תראה מה נשים בריאות עושות לעצמן. לא אוכלות, לא נושמות, מכניסות רגל לתוך נעל שעינוי סיני זה כלום לידה. נשים משעבדות את גופן הבריא, היפה, הנשי, הבשל, המזדקן, למיתוס היופי. כדי לראות איך הן משועבדות, צריך רק להסתכל מסביב ולראות.

ממשיכות להילחם
יכול בכלל להיות מצב חברתי שהוא בלי דיכוי? כלומר, השאיפה להשתחרר מהמיתוס היא בכלל ריאלית?
אין מצב שהוא בלי דיכוי, אבל אני יכולה לשאוף לזה שהדיכוי יהיה מבוקר ושתהיה לי יכולת להשפיע על הבקרה הזאת. כשהמדינה דמוקרטית, יש לנו השפעה על הרשות המדכאת. במקרה של מיתוס היופי אני לא יכולה להשפיע על הדיכוי, בעיקר מפני שהמיתוס הוא לא בידי המדינה. כשהמדינה תחליט לקחת אחריות על המקומות שהפצת מיתוס היופי בהם ניתנת לשליטה, כמו הפרסומות, ישר יזדעקו אנשים להגנת "חופש הדיבור". אני בפירוש רוצה שהמדינה תתערב שם. אני בעד צנזורה על הדברים האלה. ברגע שזה יופנם, המדינה לא תצטרך להתערב יותר. אבל עד אז – בשביל זה היא שם. כי גם אם אני לא רואה איך מיתוס היופי נעלם, זה לא אומר שלא צריך להילחם בו בכל דרך אפשרית.

ירושלים, קבר הרצל. חילונים רבים מתקשים להזדהות עם המנהג הדתי של השתטחות על קברי צדיקים. יחס הכבוד לקבריהם של גדולי האומה נתפס כחלק מהתרבות הישראלית | צילום: משה שי מפות ומדריכים מודפסים ליעד ישראל, בהנחה לגולשי מסע אחר!

בארץ ישראל מדינה הפועלת על פי חוקי ההלכה וביקשה להקים מדינה חילונית.
"בציונות יש פרדוקס", אומר אוחנה. "מצד אחד, זו תנועה שניסתה להיות חילונית ואוניברסלית. היא לא קמה רק בגלל האנטישמיות ופרשת דרייפוס, אלא בעיקר בשל הצלחת האמנסיפציה ועליית הלאומיות באירופה. מצד שני, היא מתחברת להיסטוריה היהודית ולהיסטוריה של המקום, ציון. הרי לא הלכנו לאוגנדה. לא יכולנו לבנות היסטוריה חדשה, מודעת, של טאבולה ראסה, כפי שניסתה לעשות המהפכה הצרפתית עם ייסוד המשטר הרפובליקני המהפכני.
"הם יצרו דגל חדש – הטריקולור – במקום הדגל המלוכני, הם עיצבו פנתיאון חדש של גיבורי המהפכה במקום הנסיכים והמלכים של המשטר הישן, הם חיברו הימנון חדש ופיתחו פולחנים חדשים. הציונות ניסתה להיות חילונית, לנקוט פעולה פוליטית ולעשות מעשים חילוניים הירואיים וגם בנאליים, כמו ההתיישבות ההדרגתית של עוד דונם ועוד עז. מצד שני, הציונות לא יכולה היתה שלא להתחבר מחדש לסמלים ולריטואלים של ההיסטוריה שלה, שהיתה בעיקר היסטוריה דתית".
מה שמוביל אותנו לעניין שלילת הדת: הציונות שאפה להתנער ממנה, משום שהיא נתפסה כחלק מן הגלות והגלותיות. אבל במקביל, הציונות היתה זקוקה לסמלים ולריטואלים של העבר. איך התמודדו עם הצרכים המנוגדים?
"נוצרו מודלים חדשים, שתפקידם היה להחליף את המסורתיים: יהודי חדש, חלוץ, צבר. יש לזה כמה שלבים. לפני מאה שנה דובר על היהודי החדש, שהיו שכינו אותו העברי החדש. הסופר והחוקר יוסף ברדיצ'בסקי, למשל, יצר מודל של עברי חדש שהושפע מניטשה, חזר לפולחנים קדמוניים וקיבל השראה ממיתוסים תנ"כיים של התקוממות, גבורה ומרד, ומהדמויות ההירואיות בהיסטוריה הקדומה: שמשון, גדעון, שאול, יואב, אבימלך. העברי החדש עוצב כדמות רוויית אינסטינקטים, ויטאליות, גבורה, גופניות – כריאקציה לדימוי היהודי הגלותי, המנותק מהאדמה, המלווה בריבית, האינטלקטואל".
על בסיס זה נוצרו המיתוסים הציוניים?
"מיתוסים הם דבר הטבוע בכל תרבות. הציונות ידעה זאת והציעה מיתוסים [סיפורים דרמטיים מגייסים] שהלמו את האתוסים [הערכים הנורמטיביים] שלה. החלוץ היה דמות המופת, וטרומפלדור היה הדגם האולטימטיבי של שני האתוסים המרכזיים: התיישבות וביטחון. הוא זכה למעמד זה ממש בחודשים הראשונים לאחר שנהרג ב־1 במרץ 1920. מיתוס טוב הוא מיתוס מת, ובלי קשר לעובדות ההיסטוריות, המצביעות על כך שמה שקרה בתל־חי היה מחדל עצמי של המתיישבים יותר ממעשה גבורה, נבנה טרומפלדור כמיתוס.
"ימים ספורים לאחר הירצחו כתב הסופר משה סמילנסקי: 'שנה בשנה, בי"א באדר, נהרו לקצה הגליל העליון מורים ותלמידים מכל קצווי ארץ ישראל החופשית. ושם, לרגלי הקברים הקדושים, יסופר ברעדה: פה כרעו נפלו גיבורים'. והנה לפנינו זיקה ראשונה בין דם לאדמה.
"בהמשך התגבש גם פולחן פסל האריה השואג. בשנת 1928, שמונה שנים לאחר מותו של טרומפלדור, הציע לורד מלצ'ט לבנות פסל בדמותו של האיש, אך הפסל הארצישראלי אדם מלניקוב הציע מונומנט סימבולי של אריה, שיסמל את גור אריה יהודה. ב־1936 הוצב פסל האריה השואג במקום".
וכיצד כל זה יוצר ריטואל?
"קודם כל נוצרה כאן 'הילה' – בידוד, רוממות. הפסל הוא מעשה אסתטי, מבודד מהיומיומי. הוא נמצא גם בצפון הרחוק וגם בראש גבעה נישאה, ויש כאן עניין של עלייה לרגל אליו. בניגוד לפסלים כמו 'נמרוד' של יצחק דנציגר, שמוצג במוזיאון, והוא למעשה פוחלץ או סמל אסתטי – מיתוס מנסה לגייס אותך, ויש בו ויטאליות ורלוונטיות. דבר נוסף הוא הריטואליות: יש יום בשנה, י"א באדר, שבו נוהרים אל תל־חי. זה חג אזרחי, סימון, חותם על לוח השנה הלאומי, לא הדתי. יש כאן עניין של מחזוריות, שמעניקה לקונקרטי מימד של קדושה וחגיגיות, המבחין אותו משטף היומיום.
"מעניין שבניגוד למיתוסים בני ימינו – כמו זה של יצחק רבין, שעוד ידובר בו – מיתוס טרומפלדור היה משותף הן לימין והן לשמאל: הימין לקח את היסוד הבטחוני וקרא לתנועתו בית"ר – ברית יוסף טרומפלדור; השמאל אימץ אל ליבו את היסוד ההתיישבותי, החלוצי, הקומונרי, וקרא לגדוד העבודה 'גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור'".
בהמשך נוצר מיתוס אחר: זה של הצבר.
"מיתוס הצבר צמח בשנות הארבעים והחמישים במסגרת הדת החילונית, אשר יצרה את האדם החדש באמצעות ריטואלים מחוּלנים שיש בהם מאפיינים דתיים. נוצר כאן מעין 'מסדר בכירים', שחברים בו אלה המהווים למעשה את 'ה־wasp הישראלי': חילוני, בדרך כלל גבר, בעל ערכים סוציאליסטיים, אשכנזי. הוא היה אמור להיוולד פה, אבל אנחנו יודעים שצברים מיתולוגיים – למשל, דן בן־אמוץ – לא תמיד נולדו כאן.
"הסוציולוג עוז אלמוג מדבר על 20־30 אלף חניכי ההכשרות כעל צברים מיתולוגיים. נוצר מעין מסדר, ומי שבא אחר כך – פליטי המחנות ופליטי המזרח – היה צריך להסתגל למופת הזה, ל'מסדר הבכירים' הזה, לכת".
איזה פולחנים יצר "מסדר הבכירים" הצברי?
"הרבה פולחנים שהיו בהם יסודות של טבע, בעיקר אש ואדמה. הקומזיץ, למשל. הקומזיץ הוא המעשה שיצר את הצבר. השבט הישראלי ילד את עצמו בשעה שהתכנס סביב מדורת הקומזיץ בריטואל קבוע, שם נוצר הקנון שלו דרך צ'יזבטים ושירים. לא קראו שם פרק מהתנ"ך. מכשף השבט סיפר את הצ'יזבטים וכך בנה את השבט הישראלי – קומץ של יחידים – באמצעות הסיפורים שיצרו את הטקסט הישראלי, את הישראליות.
"טקס נוסף, הטיול, היה קשור ליסוד האדמה. יש בזה מימד של התחברות לגיאוגרפיה, כיבוש הטבע. בדרך כלל מדובר בטיפוס על הרים, בהעפלה לפסגה, אבל גם טיולי ההליכה בוואדיות של תנועות הנוער היו קשורים בזה. הטיול הריטואלי, ששיאו היה טיפוס בשביל הנחש במצדה, הוא דוגמה לכך. למעשה, זה היה טקס חניכה או פולחן של הצטרפות לשבט, שהרי על המצדה נכון למטיילים טקס השבעה.
"כמו בפולחנים באפריקה ובאסיה, שם מצטרפים לשבט באמצעות חזרה על מנטרה, חזרו המטיילים על מנטרת ההצטרפות לשבט הישראלי: 'אני נשבע'. עד מלחמת ששת הימים עברו כל חניכי תנועות הנוער, וגם לוחמי הפלמ"ח וחיילי צה"ל – כולם צברים מיתולוגיים – את טקס החניכה במצדה. אחר כך קוּדש אתר אחר: הכותל".
איך זה השתלב בתהליכים שעברו על החברה הישראלית מאז?
"אחרי מלחמת ששת הימים אנו מתחברים לאתרים הפולחניים הראשוניים ביותר של ההיסטוריה היהודית, לְמה שייקרא 'ארץ ישראל'. מעניין להדגים את ההתעצמות הזו דרך התייחסות לאתר הפולחן של גוש אמונים: עץ האלון שבגוש עציון. בשנת 1948 מנה גוש עציון ארבעה יישובים יהודיים, שנכבשו על ידי הירדנים במלחמת העצמאות. 240 גברים רוכזו אז בכפר עציון ונרצחו על ידי הכפריים והלגיונרים הירדנים. נכרה להם קבר אחים בהר הרצל.
"מאז קמה מה שאני מכנה 'קהילת זיכרון' של קרובי הנרצחים, שיזמה התכנסות ריטואלית, מדי שנה, בתאריך שבו נערכו ההלוויות. הם – הצאצאים, האלמנות והגברים שנותרו – היו נוסעים ליד יער קנדי, ומשם צפו, במשך 19 השנים הרזות [משנת 1948 ועד 1967], לעבר כפר עציון. הם יכלו לראות משם את הדבר הבולט ביותר בשטח: עץ האלון. לאחר מלחמת ששת הימים הם שבו לגוש, וסביב העץ הזה נוצר פולחן".
עצים שימשו כמקומות פולחן פופולריים במזרח הקדום, ולעיתים נחשבו בעצמם להתגלמויות של אלים.
"העץ הזה נחשב קדוש בעיני ערביי הסביבה. כך או כך, אנשי גוש עציון [אלון שבות] הקימו במקום גם מצבות ואמפיתיאטרון, שנראים כמו גלעדים קטנים ובמות פולחן לאלילים כנעניים. בשנת 1983, כאשר נחנכה שם אנדרטה, יצא הסופר והעיתונאי חיים באר בביקורת על פולחן עץ האלון וכתב: 'כאשר הם חזרו לכאן דומה היה שהעץ יילך וישקע, כמו מכתבי האהובה שנישאה לך, בשקט ההררי שמסביב. אך העץ הפך מרכז לעבודת פולחן אינטנסיבית. מומחים הובאו ויצקו לתוך גזעו בטון כדי שחלילה לא יישבר באחת הסופות. בנייני בית הספר האזורי שהוקם בקרבת מקום נבנו נמוכים מהרגיל כדי שלא להסתיר חלילה את מראה העץ…'".
הזכרת את טקסי החניכה, ההצטרפות לשבט, שהתקיימו על המצדה ואחר כך בכותל המערבי. מהו טקס החניכה של ישראל בת ימינו?
"מה זה היום להיות ישראלי? פעם זה היה להשתתף במעשה הקולקטיבי – התיישבות וביטחון. היום זו ההתרחקות מהחוויה הקולקטיבית הישראלית בהא הידיעה – הצבא. צעירים מרחיקים נדוד ונוסעים ליערות האמזונס או לחופי גואה – מה שיותר פראי, אקזוטי, מרוחק. אבל כשהם מגיעים ליערות או לחופים, הם מעלעלים ב'ספרי המטיילים' שבאכסניות, ושם מוצאים כיתובים והוראות בנוסח 'לך 200 מטר, קח אזימוט ימינה', והם עצמם משאירים הוראות לישראלי הנון־קונפורמיסט־אינדיווידואליסט־חתרן שיבוא

עצרת זכרון לאחר רצח יצחק רבין. רבין נעשה קדוש חילוני. את הפולחן שלו מציינים יום בשנה, ביום הירצחו, בטקסיות של הדלקת נרות ובשירה | צילום: משה שי

אחריהם. וכך, באופן פרדוקסלי, הם מתחברים לישראליות: זהו טקס החניכה של הישראליות בת ימינו, ואחד ממאפייני ההצטרפות לשבט הישראלי".
חלק מאותם צעירים שנוסעים לגואה ולבוליביה הוא גם הנוער שהדליק נרות ויצר ריטואל משלו עם רצח רבין.
"רבין הוא הגיבור הקדוש של ישראל החילונית, גיבור 'מדינת ישראל' שנרצח על ידי 'ארץ ישראל'. הוא סימל את ההזדמנות להתחבר לעולם, לאוניברסליות. רבין נרצח בכיכר שאז נקראה כיכר מלכי ישראל, ולא ביד ושם, שם תכנן יגאל עמיר לרצוח אותו, או בקבר רחל. בלב ליבה של תל־אביב הצרכנית, הנהנתנית, במוצאי שבת חילונית, כשחגגו את האפשרות להגשים את הנורמליות. אחרים ישימו לב לכך שבמוצאי אותה שבת החל השבוע שבו קוראים את פרשת 'וירא', המספרת את סיפור עקדת יצחק.
"בשבעת ימי האבל ישבנו מסביב למדורת הערוצים, ולא רצינו להיפרד ממנה. היא חיממה אותנו, איחדה אותנו. חשבנו שאם רבין החי לא איחד אותנו, אולי יעשה זאת רבין המת. היא עשתה זאת משום שבניגוד לדתיים, שהדת יוצרת להם מסגרת ברורה של טקסי אבלות, החילוניים לא ממש ידעו מה לעשות עם עצמם, איך לבטא את אבלם. לדתיים יש ריטואל, אבל חילוניים מגמגמים. נוער הנרות, כפי שהוא נקרא מאז, הדליק נרות, שר את שיריו, קשר זרי פרחים סביב עמודים, כפי שעושים בהודו, למשל, ובהָה.
"ורבין נעשה קדוש. אפשר לומר שנוצרה סביבו מעין הילה, שהוא נעשה מרומם, מרוחק. אמנם הוא נרצח על רקע פוליטי, אבל מעניין לראות שלא נעשה בו כמעט שום שימוש פוליטי במשך רוב ימי השנה. את הפולחן שלו מציינים יום בשנה, ביום הירצחו, בטקסיות של הדלקת נרות ובשירה. והלא השירה היא התפילה של האדם החילוני".