"איפה אפשר למצוא בעיר הזו מלון זול?" שאלתי את בעל מסעדת הפועלים הקטנה, ליד הכיכר המרכזית בטאיג'יאנג שבמזרח מחוז גווידזואו שבסין.

"אין פה מלונות זולים", השיב. "מצטער". "אתה בטוח?" שאלתי בסינית רצוצה. "אין שום הוסטל? מלון דירות? משהו?" ניסיתי. "אין, אין" חזר ומלמל, "אני לא מכיר".

אני מטיילת כבר יותר מחודש במחוז הכמעט-ולא-מתויר הזה, מעל שמונה חודשים בסין כולה, ומעולם לא נתקלתי בפסקנות גורפת כל-כך. "זה לא יכול להיות" שיננתי לעצמי. "בכל עיר וכפר בסין אפשר למצוא לפחות "ליו-גואן" (מלון זול) אחד לרפואה", התעקשתי.

"בואי, אני אעזור לך" הציע אחד הסועדים שבהה בי בסקרנות. אז עוד לא ידעתי את מה שאגלה כמה שעות מאוחר יותר: המארח הנדיב ששילם על הארוחה היה המנהל והמפיק של פסטיבל הדרקונים הגדול של בני מיעוט "המיאו", אחד מ-56 מיעוטים שונים שחיים בסין.

בשבע בערב, כשהגעתי לכיכר המרכזית כפי שקבענו, נגלה לעיניי מחזה מרהיב: מאות אלפי חוגגים גדשו את הרחבה והרחובות הסמוכים לה, בהפנינג עצום וססגוני. נשות המיאו לבשו את מיטב מחלצותיהן הכוללות שרשראות כסף גדולות לצווארן וכתרי-כסף או קרני כסף לראשן, כאשר כל קבוצה (תת-מיעוט) מתהדרת בסממן המבדיל אותה מרעותה. היו שם המיאו האדום, המיאו הלבן, המיאו השחור, המיאו ארוך הקרניים והמיאו קצר הקרניים, והיו שם גם דרקונים: עשרות דרקונים שונים, מלאכת מחשבת של חוטי תיל, ניירות אורז, פנסים ובדי משי, המונעים באקרובטיקה מרשימה בידי גברי השבטים.

"הנה את", מצא אותי המארח שלי. "יופי שהגעת". צעדתי אחריו לעבר הבמה המרכזית, מרוצה מכך שאני ה"לאו-וואי" (הזרה, ה"לבנה") היחידה בעיר, מה שמקנה לי מושב של כבוד ונקודת תצפית נהדרת על המתרחש. רק כשהתיישבתי והונחו בידיי ניירות וטוש לכתיבה הבנתי: הפכתי לשופטת הראשית בפסטיבל הדרקונים השנתי.

בזו אחר זו נכנסו תהלוכות הדרקונים לרחבה: בתחילה שורת זיקוקים מרהיבה הבוקעת מקני במבוק רחבים, אחריה חיות שונות שעוצבו כיד הדמיון הטובה (חזיר המסמל את שנת החזיר שהחלה זה עתה, דגים המסמלים מזל, פרחים, ציפורים ופרות) ואחריהן – ראש דרקון אדיר הנישא בידי כמה אנשים, גוף הדרקון עצמו, וזנבו – תחתיו עומד האקרובט החזק ביותר המכתיב את תנועת הדרקון כולה.

המראות מסחררים ממש, מהפנטים על רקע בליל קולות, צבעים וריח אבק שריפה. הדרקונים מתפתלים בתיאום מושלם, קדים קידה לשופטים, מחוללים.
כשנדם קול התוף האחרון מציגים השופטים המקומיים את הציון שהעניקו לכל מופע ומן האזור הימני של הרחבה עולות קריאות נצחון.

"רגע אחד", נשמע קול הקריין, ולפתע נישאות כל העיניים אלי. אני מניחה, או לפחות משערת, שמה שנאמר כרגע בשפת המיאו נוגע לציונים שהענקתי אני – ופנטומימה אגרסיבית מצד אלפי האנשים בקהל מבהירה לי שהגיע הזמן לחשוף את הדפים. "מהההההההפפפפפפךךךךךךךך", צווח בהתרגשות הקריין, משל היה חיים יבין של המיאו, והפעם צורח איתו באושר האזור השמאלי של הרחבה, שם מרוכזים בני הכפר שזכה זה עתה ב-10,000 יואן (כ-6,000 שקל).

למחרת, אני מוזמנת למסיבות הניצחון שכוללות מופעי אש מרהיבים, שריפת הדרקון שעל בנייתו עמל השבט כחודשיים ימים ושתיית יין אורז מחביות ענק. אסירי תודה על השיפוט שהביא לזכייה הגדולה, דואגים חבריי החדשים לשלב אותי, בדרך כלל בניגוד לרצוני, בכל חלק וחלק משרשרת האירועים; וכך אני מוצאת עצמי רצה כשקנה במבוק יורה-זיקוקים על גבי, נכנסת תחת מטריית גיצי אש וצווחת במלוא גרון את מיטב שירי השבט, שנשמעים כמו אזעקה עולה ויורדת לפני ירידה למקלטים.

היה שמח בערב ההוא, שמח מאוד; וכשקמתי בבוקר מצחינה מעשן ועם פליז מחורר מגיצים, לא נותר לי אלא לתהות: מי אמר שתואר במשפטים לא ישמש אותי בחיים?

לכתבות נוספות של מיכל מנדלסון:

• סין ארץ הפלאות »

• המערה הסודית בסין »

הפוסט כבוד השופטת בסין הופיע ראשון במסע אחר

אין כניסה לזרים" בישר לנו פקיד הממשלה בלקוניות. "פשוט אסור לכם להסתובב כאן", הבהיר.

היה זה בתום נסיעה קשה בת יומיים מצ'נגדו, בירת מחוז סצ'ואן שבמערב סין, אל עבר מרכז בודהיסטי-רוחני ייחודי שבתוכו פועל מוסד הנינגמפה, הותיק מבין ארבעת מוסדות-הלימוד הבודהיסטים של טיבט, אי שם בחבל סרטר. *
עליי להקדים ולומר ששמענו על המרכז הזה מכמה אנשים שנקרו בדרכנו. כל אחד סיפק לנו בדל אינפורמציה לא מבוסס והצית את דמיוננו.

"חייבת להיות דרך להיכנס" אמרתי לחבריי המטיילים איתי, בעודנו סבים על עקבותינו; וזו, אכן, לא איחרה להופיע: נהג חמדן ונזירה הרפתקנית וגלוחת-ראש נחלצו לעזרתנו והובילו אותנו למסלול עוקף, שהצריך, כמו בסיפור אגדה עתיק, חציית נהר וטיפוס על הר.

שקט סביבנו. נוף הטרשים הפראי מופרע מפעם לפעם על ידי אופנוע חולף או עדר יק תועה, ואנחנו משתרכים באיטיות במעלה ההר, מנסים להסתגל לגובה ומשתאים נוכח הקלילות בה מדלגת "הנזירה המדריכה" שלנו בין הסלעים. היא מספרת לנו על בחירתה בחיי הנזירות, על שגרת חייה בהר ב-13 השנים האחרונות ועל העובדה שהמקום מאכלס כיום 10,000 מאמינים (בעוד בשנת 1980 נמנו שם 32 מאמינים בלבד!)- אך דבר מכל אלה לא משתווה ולא מכין אותנו כראוי למראות הנגלים אלינו על הפסגה – צלע הר מנוקדת בתים קטנים עשויי לבנים אדומות, נזירים עוטי גלימות בצבע בורדו משוטטים בין הסמטאות הצרות, גלגלי-תפילה זהובים ענקיים מרכזים סביבם את אלפי המתפללים, ושלווה סטואית שוררת בכל.

העיר נראית כמו לקוחה מעולם אחר, מנותק, בעל קיום עצמאי: הכל בה איטי יותר, נינוח יותר, קולני פחות. במקום הזה אין, פשוט אין, אפשרות שלא ללחוש וברגע ההוא אני נזכרת ב"אליס בארץ הפלאות", ומרגישה, כמותה, כאילו נכנסתי לעולם שכולו דמיון.

את הפלא הזה של ההילוך האיטי, המאפשר לכל חוש וחוש לפעול במלוא החדות, קוטעת הנזירה, המאיצה בנו לסור לחדר בו נשתכן הלילה. אור יום בחוץ, עלינו להסתתר מפני המשטרה, וגיחותינו הזריזות לשירותים המרוחקים מאפשרות לנו לתרגל כללי יסוד בתורת ההסוואה: משקפי שמש גדולים, קפוצ'ון על הראש, מטפחת המכסה את הפנים, מימיות מוחרשות וכמובן – בלי שקיות ניילון. "אכן, אליס בארץ הפלאות" אני מהגגת "וחושבת שאני בתפקיד החתול הנעלם: נגלית ונעלמת מפעם לפעם, עם חיוך רחב מרוח על הפנים".
ע', שותפי לטיול, מתרפק פחות על אגדת הילדות הזו. קר לו, והגזייה שלו החליטה "לשבות" ברגע האמת, מותירה אותנו רעבים, קפואים וחנוקים מאדי דלק. "זהו כלוב של זהב", הוא אומר לי. "כל היופי והקסם הזה מונח בפנינו, ואנחנו עומדים מנגד, תקועים בחדר מלוכלך מלא עכברים".

תחושת התסכול הרגעית שלנו פגה למחרת בבוקר, כשקולות תפילה חרישיים עולים מכל פינה, צלילי פעמונים עמומים נשמעים ברקע והנוף שוב נצבע בורדו-אנושי. עננים לבנים נחים על ההר מולנו, פסגות מושלגות באופק. "מתי לאחרונה קמתי לתוך שלווה כזו?" אני מנסה להיזכר, ללא הועיל, בוהה במבט מזוגג בנעשה בחוץ. כעבור שעתיים, בדרך החוצה, שוב משחדים נהג ושוב מצמצמים את נוכחותנו ברכבו למינימום הנדרש, מגניבים מבטים אסורים אל העיר הייחודית הזו. תחושת התסכול מכך שהגענו עד הלום ונכלאנו מבלי יכולת להיטמע באווירת המקום, מפנה מקומה לאדרנלין שכרוך בנהיגה המואצת של בן-בריתנו, שחולף על-פני שער הכניסה מבלי להיתפס ומוריד אותנו במקום מבטחים, הרחק מעין אדם. עכשיו אפשר שוב להמשיך הלאה, לעבר טיבט. אנחנו מותירים מאחורינו את הממלכה האבודה, את ארץ הפלאות שעל ההר, ועולים לאוטובוס המקומי הבא.

לכתבות נוספות של מיכל מנדלסון:

• כבוד השופטת בסין »

• המערה הסודית בסין »

הפוסט סין – בודהיזם בסצ'ואן הופיע ראשון במסע אחר

"עלי באבא ו-40 השודדים, חסמב"ה, אלאדין ו…." לעזאזל, אני פשוט לא מצליחה להיזכר בשום פנים ואופן בעוד סיפורי אגדות שיש בהן מערות, או לפחות אוצר זהב עלום אחד.

כילדה, מערות תמיד כישפו אותי, היפנטו אותי, גרמו לי לרצות לצאת אל הדרך ולחשוף סודות הקבורים בתוך תיבות-עץ חלודות. לכן, ברגע שגונבה שמועה לאוזניי שאי-שם במחוז בו אני נמצאת מסתתרת מערה אמיתית, לא היה לי ספק: אני למערה הזו אגיע, ויהי מה.

ההחלטה לא היתה פשוטה: אני מטיילת לבד. טלפון נייד לא יציל אותי אם אתקע. על תקשורת עם המקומיים בכלל אין מה לדבר… ובכל זאת – מערה. גדולה. עם תושבים. מנותקת מכל העולם. מערה אמיתית, קרירה, כזו שלא מסומנת על גבי שום מפה, גם לא מפה סינית; ובטח ובטח שלא מוזכרת בשום מדריך טיולים מערבי נפוץ. אח…הריגוש, הריגוש.

"המערה", אני מתחילה לשנן את המנטרה, ומראה לאנשים סביבי תמונה בודדת שלה, שמצאתי במקרה באינטרנט. "המערה, רוצה, אני, מחר" ניסיתי לחבר מילה למילה בסינית. אחרי שלושה ימים של דיבוק, נמצא המרפא: אחד מהסינים הצעירים שישבו לידי באינטרנט-בר קרא למורה שלו לאנגלית, וזו גילתה לי, כי המערה מוכרת היטב למקומיים והיא נמצאת בתוך פארק לאומי במחוז. "אני רוצה למערה!", צהלתי לעברה כמו ילדה. "ל-מ-ע-ר-ה!". המורה ההמומה הביטה בי עוד רגע, מנסה להבין מה בדיוק הבעיה של המערבית העולצת שלפניה (ומה גורם לה לרצות ללכת למערה המבודדת, לכל הרוחות) ולבסוף ניאותה לרשום לי על פתק את המיקום המדויק. רשמתי לעצמי ניצחון קטן, ולמחרת יצאתי לדרך, מתגלגלת מאוטובוס למונית וחוזר חלילה. באותו היום, בשעות אחר-הצהריים המוקדמות, כבר הייתי בפתחו של הפארק הלאומי המדובר. שילמתי בכניסה לבחור מקומי שייקח אותי על גבי האופנוע שלו עד למערה, אך כעבור שעה וחצי הגענו לדרך ללא-מוצא. "מכאן את ממשיכה ברגל", סימן לי הבחור באצבעותיו, ואני התחלתי ללכת.

כבר ערב, מחשיך, אני צועדת בשביל מדרגות אינסופי שנמצא על צלע הר עם צמחיה סבוכה, ופתאום מכה בי ההבנה שאין לי מושג אם יש בכלל מקום לישון במערה הזו והיכן היא נמצאת בדיוק… "נו מילא, אין כמו מוות הירואי על מזבח קידוש מציאת המערה", אני מנחמת את עצמי, מתעלמת לחלוטין מהעובדה שאין נפש חיה שתדע היכן למצוא את גופתי.

בסביבות 19:30 הגעתי. בכניסה, בוהה בשקיעה, ישב קשיש מעשן מקטרת. עשר מדרגות הפרידו בינו ובין המערה הגדולה. שקט מסביב, שקט להפליא, והתמונה קסומה כל-כך: רק הקשיש, והמקטרת, והנוף עוצר הנשימה והבדידות.

הוא חייך אלי, בוחן אותי מכף רגל ועד ראש ומחפש עם מי באתי. "אני לבד", סימנתי לו בשפת הסימנים האוניברסלית, "רוצה לישון", הנחתי שתי כפות ידיים צמודות מתחת ללחיי. הקשיש קם, ניגש אלי, אחז בכף ידי ולקח אותי אל תוך המערה. לעיניי נגלה כפר קטנטן, שהתכונן לשנת הלילה: נשים מבשלות, גברים מתקלחים באמבטיה מאולתרת ממי-הבאר המקומית. ילדים משחקים במגרש הכדורסל שנמצא בתוך המערה. עשרה בתי קש נטולי-גג, כמה תרנגולות, כמה כלבים משוטטים. פסטורליה מערתית. אני מחייכת, התושבים מחייכים אלי בחזרה, אני מצלמת, הם עטים עלי כדי לחזות בפלא. כעבור שעה של משחקים ו"שבירת קרח", מראים לי היכן אוכל לישון, נותנים בידי דלי מים (כדי שאוכל להתקלח אחרי הטרק הארוך במעלה ההר) ומזמינים אותי לארוחת ערב דלה ומשחק קלפים.

בקצה המערה יש בית ספר אמיתי ושלם עם כיתות, ומגרש, והפסקה גדולה

למחרת בבוקר, בסביבות 07:00, שאון גדול מעיר את המערה על יושביה. עדר ילדים שלם דוהר פנימה, אל מול עיניי המשתאות, היישר לקצה המערה. באור יום אני מצליחה לראות שבקצה המערה יש בית ספר אמיתי ושלם עם כיתות, ומגרש, והפסקה גדולה. עם שולחנות עץ שבתוכם מניחים את ספרי הלימוד, וספסל קטן וצמוד עליו מצטופפים לפחות שלושה תלמידים. עם דגל סין, לוח וגיר, והמנון לאומי שעימו נפתח יום הלימודים. לא ייאמן.
במשך היום אני מבלה עם הנשים המקומיות: יוצאת עם הפרות למרעה, מלקטת עשבים ירוקים לארוחת הצהריים, מנקה את דיר החזירים. בלי טלוויזיה, בלי עיתונים, בלי מוסיקה. רחוק מכל הציוויליזציה, קרוב משאי-פעם הייתי לשלווה סטואית.

אז אולי לא היו שודדים, ולא סיסמת כניסה כמו "שומשום היפתח". לא היו גם מטבעות זהב ישנים, שרשרות פנינים, יהלומים ואבנים טובות. אבל היה אוצר אחר, חשוב לא פחות, שמצאתי במערה הזו: אוצר העבר, אוצר התמימות.

* הערה: מאחר שהמקום עדיין לא נחשף בפני מבקרים מערביים רבים, ושמעו עובר מפה לאוזן, לא יפורסם בכתבה מיקומו המדויק. אוכל רק לספר שהיא נמצאת במחוז גווידזו'או בדרום סין, ואם תגיעו לשם – אנא אל תפיצו את השמועה. תנו לאגדה הזו להוסיף ולהתקיים בשקט…

לכתבות נוספות של מיכל מנדלסון:

• כבוד השופטת בסין »

• סין ארץ הפלאות »

הפוסט סין: המערה הסודית הופיע ראשון במסע אחר