מיה טבת - מסע אחר

הודו: צפוף פה

Fri, 17 Oct 2008 15:37:34 +0000

האו"ם פירסם בשבוע שעבר כי אוכלוסיית העולם בשנת 2050 צפויה להגיע ל 9.2 מיליארד. בשנה שעברה, לנוכח פרסום דו"ח הצפיפות של האו"ם, הגיעה מהודו המודעה הבאה:

מקור: Ads of the World

החשש הזה מצפיפות לא חדש להודים. מזה כמה שנים טובות שהממשלה עושה מאמצים להפחית את הילודה בכל דרך אפשרית כמעט. לפני כמה שנים התמלאה מדרס בשלטים המציגים משפחה מחייכת: אבא, אמא, בן ובת. הסלוגן היה: !ONE FOR ME AND ONE FOR YOU – "אחד לי ואחד לך". חברותיי הטמיליות היו נדות בראשיהן ואומרות: רעיון בלתי נתפס ממש. אבל בשנה שעברה כבר נסעו בכביש ריקשות עם סטיקרים הקוראים: !ONE IS BEST – "הכי טוב אחד".

תיירים שביקשו לדעת אם הודו מוותרת על פנתיאון האלים שלה לטובת אל אחד, זכו להרצאות מפי נהגי הריקשות: לא ולא. ילד אחד למשפחה – זה הכי טוב! בכפרים הטמיליים, ויש להניח שגם בכפרים של מדינות אחרות, היו נאספות נשים פעם בחודש ועולות על משאית ממשלתית גדולה, שהובילה אותן אל מרפאה חיצונית לבצע ניתוח של קשירת חצוצרות.

כדי לעודד את ההיענות לניתוח הבטיחה הממשלה מכונת תפירה לכל אישה שתעבור אותו. הנשים היו יורדות מהמשאית, בתום יום או יומיים, ונושאות מכונות תפירה חדשות לבתיהן. כמובן, שלא חלף זמן רב, ואל המרפאות החלו להגיע נשים שעברו כבר את הניתוח. הרופאים היו מגלים זאת, כך מספר המיתוס, מאוחר מדי, והנשים היו מביאות לבתיהן מכונת תפירה שנייה ואף שלישית.

מכונת תפירה מתנה! אם רק תשלטי על הרחם שלך, כלומר. | צילום: Greg Younger – cc-by-sa

אבל גם האו"ם לא יצליח להוציא מהודו את הצפיפות שלה, כלומר, את זו המחשבתית, הדימיונית. שכן, למושגים של צפיפות ודחיסות יש משמעויות הודיות מרחיקות לכת הרבה מעבר לשאלת צפיפות האוכלוסין.

הודו היום, שתמונת המציאות הטנטרית כבר חלחלה בה לכל פינה טובה, חווה את המציאות כדחיסות גדולה מאוד של אלים ואלות, יוגיניות, שדים, נגנים שמיימיים ומיני יצורים אלוהיים וסמי-אלוהיים אחרים. אלו מתקיימים במקומות שבהם אתה הכי פחות מצפה לפגוש בהם. בתוך האותיות הכתובות, למשל.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד הודו,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

או בשטחי שריפת הגופות. יש זמנים ביום שהם "הריוניים" – טומנים בחובם הרבה יותר ממה שאפשר בכלל לשער ממבט ראשון, וכמובן שהמלים בשפה אינן סתם מלים, אלא בכל אחת מהן טמון איזה כוח, איזה יכולת. כל מילה, בצד המשמעויות שהיא נושאת, משמשת גם כפורמולה דחוסה, אימתנית, אדירה בכוחותיה. כל הברה, בזמן הנכון, באופן הנכון, יכולה לשנות את העולם.

ואם לא די בכך שהמציאות צפופה הרבה יותר ממה שנגלה לעין, הרי שגם חווייתו של האדם ההודי בעולמו היא חוויה של צפיפות. והפרקטיקות הדתיות השונות מבקשות לרווח, עבור האדם, את דחיסות עולמו. מדיטציות שונות אמורות לאפשר הרחבה של מרחב תודעתי, שעד כה היה צר מאוד ולפיכך בלתי נגיש. פרקטיקות יוגיות מבקשות לרווח את נשימותיו של האדם, לרווח את איבריו הפנימיים ביותר, לאפשר לו נחת גופנית שבה לא ירגיש דחוס.

וההליכה למקדש, אפילו ההליכה למקדש, היומיומית, הקצרה, יש בה משום התרחבות הדעת, והנפש והגוף. בייחוד כאשר מבינים את הארכיטקטורה של המקדש כארכיטקטורה פיזית של ממש. שמותיהם הארכיטקטוניים של חלקי המקדש ושל תשמישי הפולחן מרמזים על כך, והשיא הוא ה"גרבה-גריהה", קודש הקודשים, פנים הפנימיות, מקום משכנו של הצלם. פירוש השם: רחם. כך שהאדם המבקר בו אינו נכנס לעוד מבנה. הוא נכנס אל תוך גוף ענק, שאינו אלא הגוף שלו, רק מרווח יותר, מהדהד, יש מקום לפרוש בתוכו זרועות הרחק הרחק ועדיין לא לגעת בדפנות.

ושבאו"ם ימשיכו לספור כמה נפשות מצטופפות בקילומטר נתון אחד באנדהרה פרדש (478).

הפוסט הודו: צפוף פה הופיע ראשון במסע אחר

ריקוד מול אלוהים

Thu, 15 Feb 2007 16:45:19 +0000

לפני שנה בדיוק, בזמן הזה, ישבתי על רצפת האבן הקרה של מקדש בריהדשווארה בטנג'וור, בפסטיבל הנטיאנג'לי.

פעם בשנה מגישות רקדניותיה החדשות של הודו את ריקוד הבכורה שלהן אל האל. זה קורה בחג הזה, בכל מקדשי שיווה הגדולים, החל משעות הערב המוקדמות וכלה בבוקר שלמחרת. לילה סמיך של ריקודים, צבעים, קטורות, מנגינות. הקהל בערב הזה הוא בעצם מתבונן מהצד. כי לריקוד הזה יש רק קהל אחד – האל שיווה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד הודו,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

בטנג'וור, טבורו של העולם, עלו בזו אחר זו על מדרגת האבן רקדניות בכל הגילים. כאלו שריקוד הבכורה שלהן הוא בגיל שלוש וכאלו שרוקדות לראשונה בגיל שישים. מורותיהן עמדו נרגשות בצד. שולחות ומקבלות לזרועותיהן תלמידות שהבשילו.

הן מסרו את תלמידותיהן כפי שהמאמין מוסר לאל מינחה. וכך אף קיבלו אותן בחזרה. מבורכות.

רקדנית שהיא גבר
הרקדנית הטובה ביותר הייתה בכלל גבר, שהצליח להעמיד את הקהל כולו על הרגליים, בתשואות. חריג. כי הבהרטאנטיאם שרקד הוא ריקוד של נשות המקדשים בלבד.

אותו הגבר הפך – על הבמה – לאישה. והאישה שהיה, רקדה את האל שיווה בדמותו כנאטארג'ה, שיווה הרוקד. אל מול הקהל התחלפו הזהויות שלו זו בזו. מגבר לאישה. מאישה לאל. מאל חזרה לאדם. וכשהוא ביצע את תנוחת ההרס של הריקוד הקוסמי של שיווה, בדיוק שחדר עד קצות האצבעות שלו, גם הקהל קפא. הוא היה מושלם. רקדן מושלם. אל מושלם. אישה מושלמת.

פסל הנאטאראג'ה (פרט) | צילום: Shivakumar Jayashanka – CC-by

הכלי הוא הגוף
פסטיבל הנאטיאנג'לי הוא הזדמנות טובה לדרשנה של אחת מרקדניות הבהרטאנטיאם הטובות שאי פעם יצא לי לראות. שמה מיהו קטאוקה. יפנית במקור, מקיוטו, שהתאהבה בריקוד ההודי הקלאסי כשביקרה במדרס, אחר כך שבה לביתה והתאהבה שם בתלמיד אייקידו ישראלי. כך, הולכת אחר שתי אהבותיה, מצאה את עצמה חיה ברחובות עם ביקורים לימודיים במדרס, מדי שנה. בלי ההרים המקיפים את קיוטו. בלי חורשות הבמבוק. אישה של אהבות.

ביפן הייתה מיהו סטודנטית לאמנות, שחיפשה את הכלים שלה ליצור. לאחר ביקור אחד בהודו, החליטה שהכלי שלה הוא הגוף. היא השאירה מאחוריה זוג הורים מטפסי הרים, אח ואחות גדולים והגיעה להתעלות שמיימית ראשונה כשראתה את מורתה הראשונה לריקוד, דאיה, מופיעה בבהרטאנטיאם.

רקדנית בהרטאנטיאם | איור: וויקיפדיה

משם, הדרך אל רקדנית הבהרטאנטיאם דוויקה ראני הייתה קצרה. מיהו למדה אצלה משש בבוקר ועד חצות מדי יום, מוקפת בריקוד, נושמת ריקוד. וכדי להפוך ממש לרקדנית, כמו כל רקדנית הודית אחרת, השלימה את הכשרתה עם לימודי אבהינאיה – הבעת מצבים רגשיים – אצל אינדירה קדמבהי.

היום היא חיה ברחובות. עם בעלה זאב, וקזוקי הקטן. הודו-יפן-ישראל וחוזר חלילה. מלמדת יפנית באוניברסיטה. מופיעה בבית השגריר, בסוזן דלל, בהופעות פרטיות. וגם מלמדת. כשתהיה הופעה אני הראשונה שאספר. בינתיים עדכונים יש כאן.

דעו!
• פסטיבל הנטיאנג'לי ייחגג השנה בטנג'וור בתאריכים 16-20.2.2007.
• מי שלא יהיה שם יכול ללחוץ כאן ולצפות בשידורים ישירים מטנג'וור דרך אתר הפסטיבל.

——————
מיה טבת כותבת דוקטורט על הודו ומלמדת באוניברסיטת תל-אביב. הרשימה פורסמה לראשונה בבלוגהּ, "עבודת אלילים".

הפוסט ריקוד מול אלוהים הופיע ראשון במסע אחר