מוג'אהדין - מסע אחר

קשמיר – מלחמה בהרים

Thu, 20 Nov 2008 17:01:19 +0000

"אדוני", אמרה הדיילת, "אם תפתח שוב את התריס, נצטרך להעביר אותך למשטרה הצבאית בסרינגר (Srinagar)". הורדתי את האשנב. עשרים דקות באפלה, המטוס נחת והטרמינל היה מלא באנשי צבא. קשמיר. ההודים מחזיקים בקשמיר מ־1947. הפקיסטאנים רוצים את קשמיר ההודית. רק הקשמירים לא רוצים אף אחד, אבל מי מקשיב להם.
המלחמה התחילה ב־1947, עם חלוקת תת־היבשת להודו ופקיסטאן. חצי מיליון הרוגים. שיאה בטרנספר הגדול של מוסלמים לפקיסטאן והינדואים להודו. ב־1962, בזמן מלחמת הודו־סין, חטפו הסינים מההודים את רוב שטחה של לדאק (Ladakh). בקיץ 1965 שוב פרצו קרבות בין פקיסטאן להודו. ב־1971 תמכו ההודים במלחמתה של בנגלדש לעצמאות מפקיסטאן. בעקבות התמוטטות האימפריה הסובייטית ויציאתה מאפגניסטאן לפני עשר שנים, שוב בער האיזור. במאי השנה, עם נסיגת השלגים, חודשו הקרבות.
טיפסנו בדרך עפר מאובקת. בחצי העלייה, כשנהר הג'הלום (Jhelum) מעמיק מדרום לנו במדרונות האדירים, פגשנו בזנבה של שיירה. היו שם כמעט 200 משאיות. הלילה ירד. מעבר לאופק נשמעו הדים עמומים של התפוצצויות. בעשר בלילה קפאה השיירה, מונחת כמו זחל גדול שגופו התפרק.
אחרי מעבר זוג'י לה (Zoji La) הוצבו סוללות תותחים. ככל שהתקדמנו, ראינו עוד ועוד סוללות. ערמות פגזים, קופסאות וזבילים ריקים, קצינים מתרוצצים, מסוקים מזמזמים מעל לעמק הגבוה. "מה זה היה?", נרעד ראג' אחמד, הנהג הקשמירי, כשפגז נחת 50 מטרים מאחורינו. "זה שלנו או שלהם?"
הדרך בין סרינגר ולה (Leh), ציר החיים של קשמיר ולדאק, עוברת במרחק קטן מקו הפסקת האש (Line of Actual Control) שבין הודו לפקיסטאן. את הציר הזה ניסו הפקיסטאנים לנתק. נסענו על דרך צרה, שבמקומות היתה מכוסה אספלט ובמקומות היתה אבק או חלוקים אפורים וסלעים שנשרו ממורדות ההרים התלולים. סוללות תותחים היו פרושות במקומות שבהם התרחב העמק לכפרים קטנים, הצמודים למדרונות. התותחים ההודיים זקפו את קניהם הארוכים וירו הרחק מעבר לרכסים העצומים. יש מעט מקומות יפים בעולם כמו רכסי ההימלאיה, כמו העמקים המבורכים שביניהם.
מעבר לקו הגבול, בצד הפקיסטאני, עוברת דרך הקראקוראם (Karakoram Highway), מחברת את קשגר (Kashgar) שבמערב סין עם איסלמבאד
(Islamabad), בירת פקיסטאן. ציר אסטרטגי שבנו בשנות השבעים הסינים והפקיסטאנים נגד הרוסים וההודים.
ההודים תמכו בממשלה הקומוניסטית באפגניסטאן, הפקיסטאנים במוג'אהדין. המוג'אהדין ניצחו. ההודים חרדים מכך שהמוג'אהדין יחלחלו לקשמיר ויהפכו

מפות ומדריכים מודפסים ליעד לדאק,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

מלחמות טובות לפוליטיקאים, לעיתונות ולבנקים. את המחיר משלמים החיילים ובני משפחותיהם

אותה לחזית אפגנית שנייה. הפקיסטאנים היו מתים שזה יקרה.
זה מה שהתחיל את הפרעות בקשמיר אחרי התמוטטות האימפריה הסובייטית ויציאתה מאפגניסטאן. הפקיסטאנים ניצלו את המצב החדש, אִפשרו וחיזקו את פעילות המוג'אהדין, שפגעו בתשתית התיירות המקומית בקשמיר. ההודים הגיבו בכוח והפכו את קשמיר ואת סרינגר לאיזור כבוש. המוג'אהדין ברחו מעבר לגבול, לא לפני שחטפו שישה ישראלים מבית סירה באגם דל (Dal) שליד סרינגר. השישה הצליחו להשתלט על החוטפים והרגו שניים מהם. אחד המטיילים הישראלים, ארז כהנא, נהרג.
פרדות על הדרך. הצבא ההודי אינו יכול להוביל אספקה ללוחמים בשום דרך אחרת. הפרדות חבושות באוכפים עם מסגרת מתכת, שעליה מעמיסים ארגזי תחמושת ואוכל. בדה (Dah), במחצית הדרך שבין לה לקרגיל (Kargil), היה ריחה של המלחמה ברור. הסוללה שעל המדרגה הגבוהה ירתה אל הרכסים שמעבר, ועל הדרך, בין שתי שורות של אוהלים מאובקים, נערם הציוד. על גדת האינדוס (Indus) הצטופפו סבלים ופרדות. ג'יפים עלו וירדו, וסיירי לדאק, עמוסים בתרמילים וחמושים ברובים החדשים מתוצרת הודו, טיפסו בטורים ארוכים לאורך המדרונות, בדרכם אל השלוחות שבהן התבצרו הפקיסטאנים. המראה הזכיר מלחמה, שכמוה נלחמו הבריטים בשבטים ההרריים של ההימלאיה במאה ה־19 ובגליפולי במלחמת העולם הראשונה.
"תה?", שאל המייג'ור. "בוא נשב כאן", הוא הצביע על בונקר חפור לתוך צלע ההר. שני כסאות מוצבים באפלולית. אור, רוח וטיפות גשם עם אבק שורט של הרים גבוהים חדרו מהפתח. המייג'ור הוא סגן מפקד החטיבה שנלחמה בפקיסטאנים בחודשים האחרונים. "בשבוע הראשון של מאי נודע לנו על חדירה בקשמיר", סיפר. "לא הבנו באיזה היקף החדירה. אחר כך ראינו שזה לא רק כמה מוג'אהדין שחדרו לשטח, אלא כוח שהשתלט על איזור נרחב בהרים שלנו. בדראס (Dras) הם השתלטו על כ־50 קילומטרים רבועים ובגזרת בטליק
(Batalik) על 65".
הוא חייך. "בשבילנו זה לא הרבה שטח. מה היה קורה אם היו משתלטים על שטח כזה אצלכם? כשהם חדרו, רק החטיבה שלנו היתה, בכל הגזרה. הם נכנסו לאיזור שאין בו מוצבים אחרי שהשלג נמס. בשבוע השני של מאי שלחנו סיורים כדי לגלות את היקף החדירה ולהצמיד את האויב למקומו. זה נמשך חודש, שבו היו לנו אבדות כי חשבנו שהם מוג'אהדין, אבל אלה היו הגדודים מחטיבת הרגלים מסקרדו (Skardu) שבפקיסטאן – אויב מאומן ומצויד.
"האויב השתלט על שלושה רכסים. בעמק שבעורף הרכסים הם הקימו מחנה אספקה ומרכז שליטה, שהיה מוגן על ידי הרכסים – מבצר אדיר של הרים שגובהם יותר מ־5,000 מטרים. החלטנו לא לתקוף חזיתית, אלא ממזרח, ולגלגל אותם פנימה. זה התחיל בשבוע השני של יוני. תפסנו את השלוחה הראשונה, התקדמנו, ובסוף יוני כבשנו את השלוחה השנייה. השתמשנו בשלושה גדודים, שתקפו משלושה כיוונים. תמכנו בהם על ידי ארטילריה נפלאה. לפקיסטאנים לא היתה תשובה לארטילריה. פגענו במרגמות שלהם, בקווי אספקה, השתקנו את התותחים ואת מרכז השליטה שלהם. לקח לנו עשרה ימים, עד 5 ביולי, לתפוס את רכס קולבר (Kulbar). באותו זמן נכבשה טייגר היל (Tiger Hill) בגזרת דראס.
"עד אז האויב נלחם היטב ונתן לנו תמורה מלאה לכסף שלנו, לחיים שלנו", הוא חייך שוב. "הייתי שם. היתה להם משמעת אש מצוינת. רק כשנכנסנו לתוך הכוונות הם ירו. יש לפקיסטאנים מוטיבציה גבוהה, הם לוחמים מעולים בהרים. טיפסנו עד למרחק של עשרות מטרים מהם. חשבנו שאין כלום על הפסגות, ואז הם פתחו באש מכל הכלים – מקלעים כבדים, מקלעים קלים, מטולי אר.פי.ג'י, תותחי נ"מ בכינון ישיר ומרגמות. אש גיהנום. אחר כך, זה כבר היה מרדף אחרי אויב נסוג, בורח.
"ניצחנו", אמר המייג'ור, ותותח ירה מהסוללה למטה. עפר ואבנים קטנות נשרו מגג הבונקר.
600 פקיסטאנים נהרגו במלחמה בת החודשיים. כמעט מחצית מהתוקפים. יותר מ־400 חיילים הודים. מספר דומה של פצועים. מלחמה אכזרית ועיקשת בין אנשי ההרים של סקרדו וגילגיט (Gilgit), התוקפים בשם המדינה הפקיסטאנית־איסלאמית, לאנשי לדאק הטיבטים־בודהיסטים, המגינים על מדינה חילונית שיש בה רוב הינדואי ויותר מוסלמים מאשר בכל מדינה בעולם.
מלחמות תופסות את תשומת הלב במהירות ובמחיר נמוך יחסית. הן טובות לפוליטיקאים, לעיתונות, לבנקים ולכלכלה. אטאל ביהארי ואג'פאיי, ראש ממשלת הודו, הרוויח תמיכה פוליטית שמעולם לא היתה לו. את הניצחון גיבה מסע יחסי ציבור פטריוטי של רוב עיתוני הודו. נוואז שריף, ראש ממשלת פקיסטאן, ניסה לזכות בתמיכת הצבא הפקיסטאני, המפלגות האיסלאמיות והעם, ולהפנות את תשומת הלב מהשחיתויות ומהמחדלים של ממשלתו. ניסה. השגרירויות לא נסגרו כל זמן העימות. התשלום הדל בא מהחיילים ומבני משפחותיהם. הנחמה היחידה למתים היא הנוף. לא רע בשביל תמונה אחרונה.

הפוסט קשמיר – מלחמה בהרים הופיע ראשון במסע אחר

אפגניסטאן: מסע בארץ הטאליבן

Sat, 18 Oct 2008 22:12:53 +0000

"אמו דריה?", שאגתי באוזנו של הטייס הטג'יקי, כשהפס הרחב והחום של נהר אמו דריה הבהיק בין ההרים הגבוהים. הוא הסתובב, חייך והנהן, בזמן שהמסוק קרטע על זרמי האוויר הלא־יציבים, בין טיפות, מעל לנהר המפריד בין טג'יקיסטאן לאפגניסטאן.
בלח (Balkh), הראט (Herat), קבול (Kabul), ערי דרך המשי האגדיות. השווקים, הדרכים האיומות, הכפרים שנשמרו כמעט כמו שהיו לפני אלף ואלפיים שנה – כל אלה הם סיבה לנסוע לאפגניסטאן. החלק הצפוני נשלט כיום על ידי המוג'אהדין, הלוחמים נגד הטאליבאן – קבוצה מאורגנת היטב, המורכבת גם היא ממוג'אהדין
ונחשבת לרדיקלית ביותר בסדר היום האיסלאמי שהיא שואפת להכתיב למדינה כולה.
הרוסים נסוגו מכאן באנחת רווחה ב־1989. בשנת 1992 כבשו המוג'אהדין את קבול הבירה, ונג'יבאללה, הנשיא, הודח מתפקידו. שנתיים לאחר מכן התחילו הטאליבאן במסעם ממערב אפגניסטאן, תופסים את קבול בספטמבר 1996, תולים את נג'יבאללה ומאחדים את רוב המדינה, שאותה הם מנהלים עכשיו מקבול באדיקות דתית מאיימת.
רק שלוש מדינות מכירות בטאליבאן – פקיסטאן, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. הקונסוליות והשגרירויות נשארו בידי השלטון הקודם. אש המלחמה מוזנת על ידי משלוחי נשק גדולים מרוסיה, התומכת בשלטון הישן והמתכווץ.
בפאיזבאד (Feizabad) שבצפון, מצטופפים אפגנים סביב דוכני תה, זקניהם יורדים על חזם, הפקוּל – הכובע העגול בעל

כלי רכב משוריינים, אפגנים חמושים, טלפונים מקושרים על ידי לווינים, מסוקים ומטוסים, ומשאית ישנה באפיק הנהר הסוער
צילום : צור שיזף

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אפגניסטן,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

השוליים – על ראשיהם, על כתפיהם מונח הפאטוּ – אריג קל שבו מתכסים נגד קרת ההרים, והם מדברים דארי ופאשטו. דארי היא פרסית. הקשבתי לצלילים. דוּ בפרסית הוא שתיים. שש הוא שש. פאשטו היא שפתם של הפטאנים, החיים כאן ובחבלים הצפוניים של פקיסטאן.
בבקתת חומר אפלולית בפאיזבאד ישב רזי, עיתונאי אפגני מקבול. הוא חייך כשנכנסתי, מדליק סיגריה. "80 אחוזים מאוכלוסיית קבול הם טג'יקים. ההבדלים בין החלק הצפוני לדרומי הם לא עניין של אמונה או מוצא, אלא של רצון להנהיג. כולם מוג'אהדין, רק שהטאליבאן חזקים יותר ויש להם מטרה ברורה. אני לא חושב שמישהו יחליף את הטאליבאן באפגניסטאן", הוא אמר בעצב מפוכח.
"אתה רואה את הזקן שלי?" היה לו זקן מכובד מאוד. "זה לא הספיק לי בקבול. הטאליבאן תפסו אותי יום אחד. יש להם בד שהם מניחים על הפנים, ואם השערות לא ארוכות מספיק – הם מלקים. הזקן הזה עלה לי בחמש מלקות. לא עזר לי שאמרתי להם שאני עיתונאי. אם הם תופסים מישהו שמביט על חלקת קרסול של אשה, מלקים אותו. לפעמים הם עוצרים גברים ברחוב ובודקים אם גילחו את שערות הערווה [הטמאות על פי האיסלאם האדוק]".
על הנשים לא מדברים. הן לא נחשבות. הטאליבאן פיטרו את כולן. אסור להן לעבוד, מקומן בבית. מכוסות ברעלות שאינן מותירות אפילו מראית עין, מותר להן לצאת לקניות בלבד.
באותו יום הפציצו מטוסים של הטאליבאן את השוק במזאר א־שריף (Mazar-e Sharif), העיר שליד בלח הקדומה. 30 הרוגים. חודש אחר כך כבשו הטאליבאן את מזאר א־שריף. בעמק פנג'שיר, 100 קילומטרים צפונית־מזרחית מקבול, יושב אחמד מסעוד – "האריה של פנג'שיר" – נלחם בטאליבאן. כולם בכולם.

להרוג רוסי ולא לנוח
אפגניסטאן היתה חלום ישן. אלכסנדר מוקדון הגיע לפה בדרכו לכבוש את העולם, התחתן עם רוקסאן, היפה בנשות תבל, והותיר כאן ממלכות הלניסטיות. ב־1220 תקף ג'ינגס חאן את הארץ שהיתה תחת שלטון איסלאמי כבר כמה מאות שנים. הרבה מלכים מקומיים היו כאן לאורך ההיסטוריה. אף אחד מהם לא החזיק מעמד זמן רב ולא שלט על כל הארץ ההררית, המשתרעת על יותר מ־650 אלף קילומטרים רבועים.
ממלכת אפגניסטאן העצמאית נוסדה ב־1747. הבריטים חטפו שם מכות איומות במאה ה־19. הממלכה האפגנית שרדה עד 1973, אז הודח מוחמד זהיר שאה על ידי בן דודו מוחמד דאוד חאן, שהכריז ב־1977 על הקמת רפובליקה. הרוסים, מגשימים חלום אימפריאלי, יזמו מהפכה סוציאליסטית ב־1978. ב־1979 התחוללו מהפכות נוספות, ואז חזרו הרוסים על טעות של כובשים אחרים, ונכנסו פנימה. הם הובסו על ידי שרשרת הרי ההינדו כוש ועל ידי שבטים ואנשי כפרים שלוקחים רובה, מטול רקטות ומקלע בבוקר, ויוצאים לעבודת יומם: להרוג אנגלי, להרוג רוסי, להילחם בינם לבין עצמם, מתוך אמונה כי לאפגני אין שליט. כל כפר הוא ממלכה, שריד מימי אלכסנדר.
המסוק חצה בריחוף נמוך את ההרים, טס מערבה בתוך יובלים, זוחל לאורך אפיקי הנחלים הגבוהים. שיני סלע פראיות ומחודדות קורעות את השמים, שעננים התחילו להצטבר בהם. אין פלא שהאנגלים והרוסים שברו את שיניהם באפגניסטאן, ארץ שטבעה ההררי חילק את תושביה לקבוצות קבוצות, כפר נלחם בכפר על מקורות המים והפרנסה.
המסוק הנמיך ונחת על חלקת דשא ירוקה בכפר רוסטוק. קבוצה של כלי רכב משוריינים, אפגנים חמושים. כדי חומר גדולים, בדים מאיראן וממרכז אסיה, בשר תלוי באטליזים שבבתי החומר, עצי צפצפה לאורך קירות לבֵנים חומים וגבוהים, ערבות מחודדות, עצי תות. דרך המשי.
ילדים החזיקו מסור ארוך, חוצים גזע של עץ צפצפה לקורה שתתמוך את תקרת החומר של הבית. בצל העצים הכין ילד לבנים בתוך תבניות עץ, מניח אותן בצל כדי שיתמצקו לאיטן. בחצר צמחו בערוגות שיחי פרג תרבותי, אופיום. מקום מבורך.
השמש פנתה מערבה אל הגבעות. האפגנים פרשו יריעת פלסטיק על השטיח ואנחנו קרסנו לאורכו, טובלים קרעי נאן, לחם שטוח, במרק שמן שנח ליד בשר כבש. קצת מזון לפני שיוצאים אל הכפרים שבהרים.

משאית על מים סוערים
טיפסתי לתא הנהג. סרוואל בירך אותי לשלום, והמנוע מילא את התא ברעש. עוזר הנהג, עבד אל־אוואל, החזיק את מוט ההילוכים כדי שזה לא ייצא ממקומו, והמשאית נסעה באיטיות על דרך העפר זרועת הבורות, חולפת בצמידות לבתי החומר ובין שדות החיטה הירוקים, נכנסת לאפיק של נהר הסנמאג. פה לא היתה יותר דרך. הגלגלים הענקיים נברו בבוץ הקרקעית, חוצים בתוך מים חומים מסחף, מטפסים על סלעים.
טלפונים מקושרים על ידי לווינים, מחשבים נישאים, מסוקים ומטוסים – ומשאית ישנה באפיק הנהר הסוער, שדופני ההרים סוגרים עליו בתלילות. עבד אל־אוואל הביט בדאגה בעננים אפורים שהצטברו על ההרים הגבוהים. עכשיו היה הנהר עמוק מדי אפילו בשביל הנהג המיומן סרוואל. "מהר", הוא אמר, "שיטפון".
הגשם בהרים הגבוהים הגביה את מי הנהר. אד תוסס עלה מהמנוע הרותח כשנגעו בו מי השיטפון, והמשאית נמלטה בכבדות לגדה שמעל לזרם. רבצנו על הדשא הירוק והלח בצל הצפצפות. האפגנים שתו מנאד המים שהבאתי ועישנו. חיכינו. כשירדו המים, המשיכה המשאית במסעה.
בצומת הנהרות שממנו מתפצל יובל של הסנמאג לעבר הכפר בייחא, המתין מנהיג המקום עם חבורת גברים חמושים. נשים עטופות מכף רגל ועד ראש רכבו על אתונות. הוא טיפס אל תא הנהג וסימן לי לרדת, הופך אותי לרגע לבן ערובה. הנהג הרגיע אותו באורך רוח.
השמש יצאה מבין העננים, ושדות החיטה שהמשאית טיפסה לתוכם כוסו באור רך. כאן נשבר ליבה של המשאית, והיא דממה בעלייה מתונה. צעדתי על הדרך המופזת. קרני השמש המערבית היכו על קרחוני הינדו כוש, צובעים בברק זהב רך. תוך כדי הליכה חשבתי על הארץ הקשה, האומללה והנהדרת הזו, שאני מאחל לה לעכל את אנשי הדת שלה כמו שבלעה את כל מי שניסה לשלוט בה בעבר.

הפוסט אפגניסטאן: מסע בארץ הטאליבן הופיע ראשון במסע אחר