גוף המדוזות בנוי כמו שק חלול שמסביבו זרועות | צילום: אייסטוק

המדוזות נעות בעיקר בעזרת זרמי הים, הגלים והרוחות | צילום: Mila Zinkova

הפוסט מדוזות – לא מה שחשבתם הופיע ראשון במסע אחר

רבים סבורים שהגחליליות הן בעלי החיים היחידים שמאירים, אבל יש עוד יצורים, בני כחמישים קבוצות שאין ביניהן קרבה אבולוציונית, הזוהרים באור יקרות. מה גורם לבעלי חיים לפלוט אור, ומה הם עושים באור הזה?  בנימין פרנקלין, המדען־מדינאי־כלכלן־ממציא, היה הראשון ששיער, בשנת 1753, שתופעת הים הזוהר נגרמת על ידי יצורים מיקרוסקופיים. ואכן עם הזמן התגלתה פליטת אור אצל חיידקים ויצורים זעירים הצפים בים (פלנקטון), וכן בספוגים, נבוביים (מדוזות ואלמוגים), מסרקנים, סרטנים, דיונונים ודגים.
ביבשה, בנוסף לגחליליות, נפלט אור מזחלים מסוימים ומפטריות בקרקעית היער. יצירת אור על ידי יצורים חיים נקראת ביולומינסצנציה (ביו – חיים, לומינסצנציה – הארה). האור נוצר בריאקציה שבה מתחמצן החומר לוציפרין (בלטינית: לוצי – אור, פר – מביא. לוציפר הוא גם כוכב איילת השחר וגם אחד השמות של השטן).
לקיום הריאקציה נדרש זרז (אנזים) שנקרא לוציפראז וכמובן השקעה מסוימת באנרגיה. יש מינים שההארה נגרמת בהם מהתקשרות של הלוציפרין עם יונים של סידן. המבנה המולקולרי של הלוציפרין, ובהתאם גם של האנזים שלו, עשוי להיות שונה ביצורים מקבוצות שונות. אבל אופיו של התהליך די דומה בעולם החי. האור שנוצר אינו מלווה בפליטת חום, ולכן מכנים אותו "אור קר".
רבות הדוגמאות לאור הזה: לא אחת, כאשר טופחים בכף היד על פני הים בלילה חשוך, ניתזים ממנו "ניצוצות". לפעמים תנועת המים עצמה יוצרת גלים זוהרים. לעיני המפליגים בספינה נגלים הבזקי אור ליד החרטום החותך במים או דולפין שמזנק לאוויר וגורר קשת של טיפות זוהרות. כל צוללן שהתנסה בצלילת לילה התפעל בוודאי מהניצוצות שנוצרו סביב הסנפירים של צוללנים אחרים בסביבתו.
טייסים דיווחו שבמלחמה היה להם קל יותר למצוא בלילה את נושאת המטוסים שלהם הודות לשובל האור שנגרר מירכתיה לאורך קילומטרים. היו צוללות שהתגלו על ידי האויב בגלל האור שנוצר מסיבובי המדחפים שלהן. באזורים הסובלים מרעשים ססמיים נצפו גלים בוהקים, מערבולות זוהרות ו"זיקוקים" על פני הים. ובאזורים טרופיים דיווחו ספנים על "ים חלבי", הזוהר באור נגוהות. הגורמים לתופעות הללו, שהדים להן מוצאים גם באפוסים הודיים עתיקים, הם דינופלגלטים, אצות חד תאיות, שפולטות אור בתגובה לטלטול ולערבול של המים.

שיטות של תאורה

הדיונון חי במעמקים. אורו זוהר מאיברונים מיוחדים הנקראים פוטופורים. מכיוון שהדיונון חי בחשכה. שם אינו יכול להיעזר בדיו להטעיית הטורף, הוא נוקט משחק של אור ותנועה, וההטעיה מושגת באמצעות נוזל זוהר שנפלט משק הדיו

האור הנפלט מיצורים חיים נוצר בכמה שיטות. השיטה הנפוצה ביותר היא יצירת אור בתאים מיוחדים, שלעתים מרוכזים יחד ל"איבר אור". בדגם המשוכלל נלווים לאיבר גם משטחים מחזירי אור (רפלקטורים) ועדשות, כדי להגביר את עוצמתו. שיטה אחרת היא של נוזל זוהר המופרש אל מחוץ לגופם של סרטנים או דיונונים, כווילון מואר.
שיטה שלישית מתבססת על חיי שיתוף בין מארח, דג או דיונון, ובין אוכלוסיית חיידקים מאירים שחיים באיבר מיוחד בגופו. המארח מטפח אותם, מגן עליהם, דואג למזונם ובתמורה נהנה מתאורה חינם. החיידקים, כל עוד הם בריאים, מפיקים אור באופן רציף. הדינופלגלטים, לעומת זאת, מנצנצים לפרק זמן של כעשירית השנייה כאשר מפריעים את שלוותם. עט הים, קרוב רחוק של המדוזה, חי במושבות. כאשר נוגעים באחד הפרטים במושבה הוא "נדלק", מאיר למשך חמישית השנייה ושולח אות עצבי לכל המושבה. בתוך שנייה "נדלקים" כל שאר הפרטים.
צבעו של האור הביולומינסצנטי הוא בדרך כלל כחול או ירקרק, אבל הוא יכול להיות גם צהוב, אדום או בכמה גוונים בחלקי הגוף השונים. העיניים של יצורים החיים במים רדודים רגישות יותר לתחום הירוק והכחול־ירוק של הספקטרום, ואלה של החיים במעמקים רגישות יותר לתחום הכחול.
פליטת האור של יצורים רבים תואמת את העומק שהם חיים בו. גם הדינופלגלט מתוחכם: הוא מנצנץ רק בחשכה (אור יום מדכא את פליטת האור שלו), ויש לו שעון ביולוגי פנימי ו"זיכרון": קצב הנצנוץ היומי שלו נשמר גם כשמחזיקים אותו בחשכה כמה ימים ברציפות.
רוב היצורים הימיים שפולטים אור (כאלף מינים) חיים באזור השרוי באפלה נצחית
(aphotic zone), מתחת ל־400 מטר. כשני שלישים מהדגים וכתשעים אחוז מהפרטים באזור זה הם בעלי איברי תאורה.
"המעמקים האפלים של האוקיינוס הפכו לביתם של היצורים עם התאורה העצמית", כתבו הביולוגים גונתר ודקרט. "האורות שלפנינו מרובים כתאורת כוכבים בשמי הלילה, אך שלא כמותם, הם נעים, מזנקים לכאן ולשם, מתלקחים לפתע וכבים ושולחים קרני צבע מגוונות".

המסרקנית שוחה קרוב לפני המים. בין המסרקניות, החיות באוקיינוסים, יש הרבה מינים פולטי אור

מכל זכוכית ובו מי ים. כאשר מטלטים את המכל, אצות מיקרוסקופיות מקבוצת הדינופלגלטים פולטות אור. בתמונה רואים אור שנפלט מהאצה pyrocystis fusiformis

אור לכל חפץ
האור שיוצרים בעלי החיים השונים מרהיב, אבל ברור שהתופעה לא התפתחה כדי להנעים את חיינו. האור ממלא בטבע תפקידים שמסתכמים בשלושה תחומים: הגנה, התקפה ותקשורת. יצורים הפולטים אור כאשר נוגעים בהם מרתיעים תוקפים פוטנציאליים. לעתים משולבים בכך תרגילי התחמקות והטעיה, כמו כיבוי פתאומי של הפנס ושינוי כיוון התנועה או הפרשת חומר זוהר המסב את תשומת לב התוקף לכיוון אחד בעת שהיצור המאוים בורח לכיוון הפוך.
סרטן מקבוצת הצדפוניות (Ostracoda) מבצע את הריאקציה הכימית ליצירת האור בשיטה בינארית: בבלוטה אחת הוא מייצר לוציפרין ובאחרת את האנזים שלו. בעת סכנה מתיזות שתי הבלוטות בו זמנית את הנוזל שבהן, הריאקציה הכימית מתרחשת מחוץ לגוף של הסרטן, ובעוד האור מופיע במי הים, נעלם הסרטן באפלה.
גם הדיונון החי בחשכת המעמקים, שם אינו יכול להיעזר בדיו להטעיית הטורף, נוקט משחק של אור ותנועה. ההטעיה מושגת באמצעות נוזל זוהר שנפלט משק הדיו. שימוש באור לציד נפוץ אצל דגי מעמקים: איברי תאורה באזור הראש פועלים כפתיון המושך יצורים קטנים, וכשאלה מתקרבים, גורלם נחרץ.
באיי בנדה (Banda) שבאינדונזיה נהגו דייגים להשתמש כפתיון באיבר האור של הדג

תיירים שטים במערה בוואיטומו, המערה מוארת על ידי זחלי יתושים הצמודים לתקרה, שהאורמשמש אותם ללכידת טרף: חרקים נמשכים אל האור ונלכדים בקורים הדביקים שמפרישים הזחלים. כמו דייג המעלה דג בחכתו, מושכים הזחלים את הטרף אליהם

הפנסי (Anomalops), שאותו תלו על חכתם. כך לכדו דגים שנמשכו לאור. החכמים יותר נהגו להחזיק כמה דגים זוהרים בכלוב משבכת במבוק, ואלה שימשו לפתיון בכל לילה מחדש.
גם "תולעי המערות" בניו זילנד משתמשות באור כפתיון. המאורים בניו זילנד גילו מערות, כמו אלו שבוואיטומו (Waitomo), שתקרותיהן נוצצות כשמים זרועי כוכבים. זה מאה שנה מגיעים תיירים אל מערות אלה כדי לראות את התולעים הזוהרות. למעשה אלה זחלים של היתוש Arachnocampa luminosa (שפירוש שמו הלטיני הוא "טווה החוטים היושב במקומו ומאיר"), שיושבים על תקרת המערה ומשם שולחים קורים דביקים כלפי מטה. האורות שהם פולטים מפתים חרקים, והחרקים שמתפתים נדבקים לקורים. הזחל מושך אותם אליו, כדייג המושך חכה, וכך ניזון בכבוד. רבים מהחרקים הנלכדים הם היתושים הבוגרים שזה עתה הטילו את ביציהם ובכך סיימו את תפקידם הביולוגי. כך הם ממוחזרים לטובת גידול הדור הבא של בני מינם.

שפת האורות
השימוש באור לצורך תקשורת נחקר בהרחבה בגחליליות. אצלן מאותת הזכר בנצנוצי אור, הנקבה בת מינו מגיבה בנצנוץ משלה, והזכר מזהה אותו. לכל מין של גחלילית יש קצב נצנוץ אופייני, "שפה" ייחודית שהפרטים יודעים לזהות (ולהבדיל מ"שפות" אחרות). הדבר דורש רמת דייקנות גבוהה בתדר הנצנוץ ובעוצמתו, ביכולת ההבחנה של מקבל האיתות ובזמן התגובה שלו. עין האדם אינה בנויה להבחנה כזו, וכדי להגיע ליכולת כזאת דרושים לנו מכשירי מדידה מדויקים.
לפעמים זכרי גחלילית ממין מסוים עולים על עץ ומצטרפים ל"מקהלת נצנוץ" בתדר אחיד, במטרה למשוך את הנקבות. בדרום מזרח אסיה נצפו עצים שעליהם רבבות גחליליות המדליקות ומכבות את פנסיהן ביחד. דייגים במלזיה נהגו להיעזר בעצים כאלה כמגדלורים כשניווטו בלילה.
הדבר מעיד על כך שנוכחות הגחליליות על העצים קבועה, ופרטים חדשים מצטרפים לאוכלוסיית העץ במקום אלו שמתו. גחלילית חדשה שמצטרפת "נכנסת לקצב" ומתאימה את עצמה לתדר הנצנוץ של הכלל. התנהגות זו מגדילה את סיכויי הזכר הבודד למצוא בת זוג ביער הטרופי הצפוף לעומת הסיכויים לכך אם היה מנצנץ ביחידות. התחרות האישית בין הזכרים באה לידי ביטוי בעוצמת ההארה של כל פרט. "מקהלות נצנוץ" התגלו גם בהרי האפלצ'ים (Appalachian Mountains) באמריקה.
גם תולעת האש של ברמודה משתמשת באור למשוך את הזכרים: היא עולה בלילה אל פני המים ומתחילה "לצייר" מעגלים זוהרים, שמדליקים את הזכרים, תרתי משמע. ותמיד יש כאלה ש"מנצלים את המצב": נקבות הגחליליות מהסוג Photuris מחקות תדר נצנוץ של זכרי הסוג Photinus, וכשהזכרים מתקרבים הן טורפות אותם.

דיונון זוהר דיונונים של מים עמוקים נוהגים לפלוט נוזל זוהר מכיס הדיו שלהם, בדומה לאלה החיים במים רדודים ופולטים דיו כדי לבלבל את טורפיהם

בין היצורים הפולטים אור כדגובה להפרעה צויה גם התולעת   tomopteris . כאשר היא חשה בסכנה, ניתזים מגופה ניצוצות

סימביוזה של אור
מה שעושים הצבעים ביום עושה האור בלילה: הוא מסייע לדיונונים ולמיני דגים בפרסום עצמי. במפרץ אילת חי דג צהוב קטן שגופו מכוסה בכתמים שחורים והוא נראה כאצטרובל (נצפה שם לראשונה ב־1974), שמו מגִנון יפני
(Monocentris japonicus). מתחת לסנטר של המגנון יש שתי נקודות זוהרות שגודלן כראש סיכה; מקור האור בהן הוא חיידקים שחיים עם הדג בחיי שיתוף (סימביוזה). חוקרים גילו שלכל פרט יש אוכלוסיית חיידקים ייחודית לו.
מפורסמים מהמגנון היפני הם דגי הפנסים, מהמשפחה Anomalopidae, שלהם האור החזק ביותר מבין היצורים המאירים. כאשר מתפתח בהם מנגנון תאורה, הוא מנוצל ליותר ממטרה אחת. הפנסי של מפרץ אילת, Photoblepharon palpebratus steinitzi (השם steinitzi ניתן לתת מין כהוקרה לפרופסור שטייניץ ז"ל מהאוניברסיטה העברית), משתמש באיבר האור המשוכלל שלו לתקשורת בין פרטים באוכלוסייה, להרתעת טורפים פוטנציאליים, להתחמקות, למשיכת היצורים שמהם הוא ניזון ולתאורה. באיבר האור, הנמצא מתחת לעין, חיים מיליארדי חיידקים מהסוג Photobacterium, הפולטים ברציפות אור שנראה למרחוק. לעתים, כשהדגים שוחים בקבוצה, נדמה שמישהו צולל שם ובידו פנס רב עוצמה.
הפנסי שולט באור, בהתאם לצרכיו, באמצעות עפעף שיכול לכסות את איבר התאורה לחלוטין ו"לכבות את הפנס" או להתכווץ וכך ל"הדליק" אותו מחדש. הדג מסוגל למצמץ
כך בתדרים שונים (מכאן שמו: אור – photo, עפעף – blephar, לעפעף – palpebr).
הפנסי האינדונזי, לעומת זאת, מכבה את האור על ידי סיבוב איבר התאורה כלפי פנים

הדג פנסי ים סוף נושא על עצמו "פנס" מיוחד. הפנס עשוי כיס המכיל אוכלוסיית חיידקים זוהרים. באמצעות עפעף מיוחד יכול הדג לכסות את הכיס כך לכבות את הפנס. היחסים בין הדג ובין החיידקים הם דוגמה יחודית ליחסי שיתוף תלותיים בין שני מינים שונים שאף אחד מהם לא יכול להתקיים בלי זולתו

והצגת חלקו הפנימי, הכהה, כלפי חוץ. שני דגים נוספים במשפחה זו מסוגלים לסובב את הפנס, לצורך כיבוי ממושך של האור, או לכסותו בעפעף, לכיבוי קצר (שניהם מהסוג Kryptophanaron, מאמריקה הצפונית, ומשניהם נמצא פרט אחד בלבד).
הפנסי אימץ שתי שיטות הגנה: האחת, הדלקת אור, כיבוי ושינוי כיוון מיידי לסירוגין ("שחיית זיגזג"); השנייה, נצנוץ של כמה דגים ביחד, שיוצר הרתעה יעילה, כי מרחוק הם לא נראים כבודדים אלא יוצרים אשליה של מפלצת גדולה, שממצמצת בעיניה הרבות. הנצנוצים הרבים גם מקשים על טורף להתמקד בפרט מסוים אחד.

מחיי שיתוף לתועלת לאדם
דגי הפנסים הם דוגמה לחיי שיתוף שבהם התלות ההדדית בין האורגניזמים המעורבים היא מוחלטת: החיידק אינו מסוגל לחיות באופן עצמאי, ובלעדי החיידקים הדג יהיה עיוור, ללא הגנה ומזון ורווק. רק לאחר שנות עמל רבות הצליחו חוקרים לבודד את החיידק הזוהר ולגדלו באופן עצמאי, ואף מצאו לו יישומים.
העובדה שהוא פולט אור שאת עוצמתו ניתן למדוד בצורה מדויקת מאפשרת להשתמש בו כסמן לרמת הזיהום במים. שינוי לרעה באיכות המים מורגש על ידי החיידק, שמגיב בשינוי עוצמת ההארה שלו. במלים אחרות, החיידק מודיע לנו שהמים מזוהמים. ערכה לבדיקת איכות מים שמבוססת על חיידקים זוהרים פותחה בעבר על ידי התעשייה הישראלית, ולאחרונה התפרסמו מחקרים שמטרתם להנדס חיידקים שיזהרו ויזהירו כאשר יגלו רעלים בסביבתם.

הכתבה מוקדשת לנאוה, באמונה שעוד יבוא יום של אור.

עוד על ביולוגיה ימית כאן>>

הפוסט בעלי חיים זוהרים הופיע ראשון במסע אחר

על פי התיאוריה הדרוויניסטית, בטבע שורר מאבק מתמיד להישרדות שבו המנצחים הם המתאימים ביותר, אלה המסוגלים להשאיר אחריהם יותר צאצאים. לכאורה מצדיקה התיאוריה התנהגות אנוכית ללא פשרה וללא ויתור. אבל הטבע חכם, והוא מלמד אותנו שלעתים, בדיוק כמו בחברה האנושית, שיתוף פעולה, בין פרטים מאותו מין ובין מינים שונים, מעלה את סיכויי ההישרדות של כל השותפים.
לצד מאבקים עד זוב דם בין פרטים השייכים לאותו מין, התגלו בטבע גם תופעות של ויתור על אינטרסים אישיים, דאגה לזולת, סיוע בגידול צאצאים של משפחה אחרת ואף סיכון עצמי תוך כדי הגנה על פרטים אחרים בקבוצה. התנהגות אלטרואיסטית כזו, ככל שהיא צפויה ומקובלת בין בני אדם, עשויה להפתיע כשמדובר בבעלי חיים. התופעה שבה פרטים ממינים שונים לחלוטין משתפים פעולה ביניהם מפתיעה שבעתיים.
האם טעה דרווין? בוודאי שלא. כמו בחיי החברה האנושית, או בעולם העסקים, שיתוף פעולה מביא לעתים ברכה לכל המעורבים בו. בחלק מהמקרים התהליך בטבע אינו שכלתני ואינו תוצר של שיקול דעת וקבלת החלטות. במקרים אחרים נראה שתבונה היא שמובילה בעלי חיים לשיתוף פעולה. בכל מקרה, מתברר שהאבולוציה מעדיפה לפעמים יצורים המשתפים פעולה זה עם זה – הם שמשאירים אחריהם יותר צאצאים והם ששורדים.

הטבע חכם, והוא מלמד אותנו שלעתים, בדיוק כמו בחברה האנושית, שיתוף פעולה מעלה את סיכויי ההישרדות של כל השותפים

חבר עשוי דבש
שותפות בין מינים שונים, סימביוזה (בלועזית – חיים ביחד), נעה ממצב שבו מין אחד חי על חשבונו של מין אחר (טפילות) ועד דרגה שבה שני מינים חיים ביחד ותורמים זה לזה במערכת כה הדוקה עד ששניהם אינם יכולים להתקיים באופן עצמאי. טפיל רע מביא, בסופו של דבר, למותו של הפונדקאי שהוא חי עליו. טפיל "נבון" חי על הפונדקאי אך נמנע מלהביא לחיסולו, כמאמר הפתגם הערבי: "לו היה חברך עשוי כולו דבש, גם אז אל תלקק את הכל".
להתפתחות יחסי שיתוף בין מינים שונים נדרש זמן רב, ואין זה פלא שרובם התפתחו במערכות אקולוגיות יציבות ומורכבות כמו יער הגשם הטרופי או שונית האלמוגים. בים

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

שושנון העגבנייה (Amphiprion perideraion) בין זרועות שושנת ים בשוניות האלמוגים בפיג'י. לאחר תקופת התאקלמות קצרה, בה מתכסה גופו של הדג בריר גופה של השושנה, הוא יכול לחיות בין זרועותיה. הוא מצדו מגרש כל זר שמתקרב ועלול לנגוס בה, ובנוסף משיג מזון ומבצע עבודות ניקיון

אפשר למצוא שותפויות רבות בין מיני בעלי חיים שונים. ידוע כי למדוזות יש זרועות ציד המצוידות בתאים צורבים. אחת המדוזות הגדולות בעולם, השלפוחן המצוי (Physalia), היא למעשה מושבת מדוזות שזרועותיה מגיעות לאורך של 15 מטר, והן עשויות לקטול אדם בארס הנורוטוקסי שלהן. אבל לעתים רואים בין זרועות הציד האלו דגים מהסוג Nomeus , שמוצאים דווקא שם הגנה. נוכחותם מסייעת למדוזה לפתות דגים אחרים לנסות למצוא מחסה בין זרועותיה, ודגים אלה הופכים לארוחה.
בשונית האלמוגים, בין זרועותיהן של מושבות האלמוג שטית (Acropora) ושיחן (Stylopora), הנראות כשיחים, חיים דגי האלמוגית (Dascyllus). הם נהנים מההגנה שמספקים ענפי המושבה, שעליהם גם מטילות נקבות הדג את ביציהן. את שכר הדירה שלהם הם משלמים, ככל הנראה, בפירורים ממזונם או בהגנה על האלמוג.
כמה מיני דגים, כמו החשמנון (Apogon), והכילון (Cheilodipterus), מוצאים מחסה באופן דומה בין קוצי קיפוד הים נזרית ארוכת קוצים (Diadema setosum), שם הם מוגנים. ייתכן שהם תורמים לקיפודים בעבודות ניקיון.
מערכת יחסים דומה אך הרבה יותר הדוקה שוררת בין הדג שושנון (Amphiprion) ובין שושנות ים. נמצא שלאחר תקופת התאקלמות קצרה, שבה מתכסה גופו של הדג בריר גופה של השושנה, הוא מוגן מפני התאים הצורבים שלה. במצב זה הוא יכול לחיות בין זרועותיה, שם הוא מוצא מסתור. בעת סכנה או בלילה נכנס הדג לתוך חלל הגוף של השושנה, והיא נהפכת לבית עבורו.
תרומתו למערכת היחסים היא גירוש כל זר שמתקרב – השושנון הוא דג בעל התנהגות טריטוריאלית מובהקת, והוא מגן בכל עוז על נחלתו. כך הוא מגן גם על שושנת הים מפני דגים שאוהבים לנגוס בזרועותיה הרכות. תרומה נוספת היא מזון שהשושנון מביא לבעל הבית ועבודות ניקיון שהוא מבצע עבורו.

לצד מאבקים עד זוב דם בין פרטים השייכים לאותו מין, התגלו בטבע גם תופעות של ויתור על אינטרסים אישיים, דאגה לזולת, סיוע בגידול צאצאים של משפחה אחרת ואף סיכון עצמי כדי להגן על פרטים אחרים בקבוצה

לנקות 300 דגים ביום
שיתוף פעולה מדהים קיים בין קבוצת דגים קטנים ממשפחת השפתניים (Labridae), שהתמחו במתן טיפול קוסמטי לדגים ממינים אחרים, כולל דגים גדולים מהם בהרבה,

דג נקאי מגיח מלועו של דג גדול ממנו בהרבה, נפוחית הכוכבים. הנקאים הם הקוסמטיקאים של העולם התת מימי והם מנקים בעלי חיים רבים

שבדרך כלל טורפים כל מה שנקרה על דרכם. המפורסם שבהם הוא הנקאי (Labroides), היושב בתחנה קבועה, שמוכרת לכל הדגים באזור.
כאשר מגיע דג לאזור הוא מזהה את הנקאי על פי צבעו. הנקאי גם מאותת ללקוחות הבאים לטיפול בתנועות מיוחדות, והם נעצרים. בזה אחר זה מקבלים דגים ממינים שונים טיפול – הסרת תאים פגועים, ניקוי מטפילים, טיפול שינני בתוך לועו של המטופל וניקוי מתחת למכסה הזימים. התועלת ההדדית בשיתוף פעולה זה ברורה: הנקאי זוכה למזון, המוגש לו במישרין בתחנה קבועה, ומטופליו זוכים לטיפול היגייני יסודי.
בדומה למערכת יחסים זו, מתגוררים בשונית האלמוגים כמה מיני חסילונים (שרימפ) המעבירים את חייהם על גבי יצורים אחרים, כמו מלפפוני ים, או בנקיקים שבשונית, וגם הם עוסקים בניקוי יצורים אחרים. בצבתותיהם העדינות הם מסלקים רקמה פגומה, גוף זר או טפיל. נקיין המורנות (Hippolysmata) והמחושן נקאי (Stenopus hispidus) מנקים דגים, ונקיין השושנים (Thor) מנקה שושנות ים. יש מיני חסילונים העובדים בסמוך לתחנה של דג נקאי ומשתתפים איתו באותו פלח שוק של לקוחות. על חשיבותם האקולוגית של הנקאים מעיד ממצא של חוקר אמריקאי: אחד ממיני החסילונים מסוגל לטפל בכ־300 דגים בחצי יום!

שותפות בין מינים שונים, סימביוזה, נעה ממצב שבו מין אחד חי על חשבונו של מין אחר (טפילות) ועד דרגה שבה שני מינים חיים ביחד ותורמים זה לזה

דגים בשירות הדייגים
עוד דוגמה ליחסי שיתוף בין מינים באזור השונית היא מערכת היחסים שבין דגים קטנים ויפים הנקראים סרטנונים (מהסוג Cryptocentrus ואחרים) ובין סרטנים הנקראים נקשנים (Alpheus). הסרטן חופר מחילה שבה מתגורר הדג. בדרך כלל יושב הדג בפתח בתצפית ומתריע כאשר מסתמנת סכנה כלשהי. בעת סכנה ממהרים השניים, הדג

מערכת שיתוף פעולה מיוחדת התפתחה בין החסילון (מצד ימין) לסרטנון: החסילון, שהוא כמעט עיוור, חופר מחילה והסרטנון יושב בפתחה ומזהיר מפני סכנה מתקרבת. במחילה יש מקום מסתור לשניהם. התקשורת ביניהם היא באמצעות מגע

והסרטן, להסתתר במחילה. הסרטנון מרוויח משיתוף זה מסתור שלא היה צריך לטרוח בחפירתו, והנקשן, הסובל מראייה מוגבלת מאוד, זוכה למערכת התרעה יעילה ביותר. התקשורת בין השניים מתקיימת כמעט רק באמצעות מגע.
דוגמה נוספת לשיתוף פעולה הדוק בין מינים שונים היא התנהגותו של הדבק או הרמורה, דג מהמשפחה Echeneidae. הדגים ממשפחה זו פיתחו איבר הצמדה מיוחד בצדם הגבי, שנראה כמו סולייה שטוחה. הם נצמדים בעזרתו ליצורים גדולים מהם, כמו כרישים, צבי ים ולווייתנים, ומנסים להיצמד מדי פעם גם לצוללנים. בתחילה חשבו שהדבק הוא המרוויח היחיד משותפות זו: הוא מקבל טרמפ – הסעת חינם למקום שיוכל למצוא בו מזון – וגם מצטרף לארוחה של בעל החיים שמסיע אותו. מחקרים הראו שהטרמפיסט משלם על ההסעה – הוא מנקה את היצור שאליו הוא נצמד מטפילים.
במזרח אפריקה ובאיים באסיה ואוסטרליה התפתח שיתוף פעולה ממין אחר: דייגים קושרים לרמורה חבל ומשחררים אותו. הדג שוחה לים ונצמד לצב ים גדול, ואז מושכים הדייגים בחבל ותופסים את הצב. כך נהפך הדג הטרמפיסט לסוס עבודה.
שיתוף הפעולה בין דייגים ליצורים ימיים מגיע לשיאו בחופים המדבריים של מאוריטניה, שלחוף האוקיינוס האטלנטי. שם יוצאים דייגים בני שבט האימראגן (Imraguen) לים ודגים להקות גדולות של דג הקיפון (Mugil) בעזרת דולפינים. על תופעה זו דיווחו לראשונה יורדי ים פורטוגלים במאה ה־15, וב־1973 תיאר אותה החוקר הצרפתי בוסנל (Busnel). הדייגים יוצאים לים ומכים במקלות על פני המים. לאחר זמן מה מופיעים בקו האופק דולפינים, והם דוחקים את להקות הקיפון (בורי) לעבר החוף. הדייגים ממהרים לפרוש את רשתותיהם ולאסוף ככל שניתן, ובתמורה נהנים גם הדולפינים מהשלל. על שיתוף פעולה דומה דווח גם מקווינסלנד שבאוסטרליה.

רמזים לתבונה בעולם החיים
כיצד התפתחו כל מערכות היחסים האלה? כבר הוזכר כי לשם כך נדרשת סביבה אקולוגית יציבה וזמן ממושך. נדרשים אותות לתקשורת בין המינים המעורבים: דגמי צבע מסוימים, צבעים שעינו של המקבל רגישה להם ודפוסי התנהגות מסוימים ומדויקים שהצד השני מזהה כמו מגע, תנועות מסוימות וצלילים; וכמובן גמול לשותף. מתברר שיצורים רבים הם נבונים דיים ומסוגלים לזהות את היתרון ואת הכדאיות שמעניקה השותפות.
החוקר האנס פריקה מתאר באיזו קלות למדו נצרנים (דגים מהסוג Balistes) לזהות את נוכחותו במים כמקור למזון, לאחר שהאכיל אותם כמה פעמים, וכיצד נשמרה החוויה בזכרונם לטווח של שלוש שנים. לפחות בחלק מן המקרים יש רמזים לתבונה בעולם החי, שהביאה מינים רבים לשיתוף פעולה שהגדיל את סיכוייהם לשרוד.

הפוסט חיים תת מימיים וחברות רטובה הופיע ראשון במסע אחר