בביקור הראשון שלי בסין, בשלהי שנת 1987, חוויתי פער עצום בין הטקסטים הספרותיים, העיתונאיים והאקדמיים שקראתי על אודות המקום ובין המציאות שלמדתי להכיר במפגש הישיר עם המדינה ותושביה. בביקורים נוספים, כמדריכת תיירים וכמטיילת עצמאית, הסתירות רק הלכו והעמיקו. רבים מחברי טענו כי "סין הקומוניסטית איבדה את צלמה של תרבות סינית 'אמיתית'". אחרים העדיפו לצאת לטייוואן, בטענה כי "שם נשמרו הערכים האמיתיים של תרבות סין". מעולם לא הייתי שותפה לדעות אלו. לא חשבתי כי התרבות הסינית היא מקשה אחת שצורת ביטויה אחידה וברורה, אבל סִקרן אותי לבחון את היחסים שבין מרכיביה השונים לרעיונות הקומוניזם. איך זה עובד יחד? האם יש "קומוניזם סיני"? האם ה"סיניות" עוצבה מחדש בעקבות המפגש עם המהפכה? וכיצד משפיעה הפתיחות למערב בעשורים האחרונים? בשנים 1994־1996 ניתנה לי הזדמנות להעמיק בחיפוש אחר תשובות לשאלות אלה, באמצעות פגישה מקרוב עם היבטים שונים של התרבות הסינית ועם לא מעט סינים שעסקו בה. קיבלתי מלגה ללימודי תואר שני ממשרדי החוץ הישראלי והסיני, ובחרתי ללמוד ציור דיו סיני מסורתי – אחד מעמודי התווך של המסורת התרבותית של סין. אמנות זו חובקת בתוכה את מסורת הקליגרפיה (בניית יחס אסתטי וחזותי למבנה הכתב ולצורתו ולא רק לתוכן הכתוב בטקסט) ואת ציור הדיו, השונה בכל מושגיו, במראהו ובהישגיו ממסורת הציור האירופי הקלאסי. מפות ומדריכים מודפסים ליעד סין, בהנחה לגולשי מסע אחר! הרצון להתחבר אל המסורת הזו בתוככי סין הוביל אותי אל בנייניה האפורים של "האקדמיה המרכזית לאמנות" בבייג'ינג. זהו מוסד אליטיסטי ביותר: בין כתליו מרוכזים טובי הציירים בסין, ובממוצע, מתקבל שם ללימודים אחד מכל אלף מועמדים. למגורים קיבלתי חדר צנוע, שלושה מטרים רוחבו ושלושה אורכו. המקלחות והשירותים היו במסדרון, משותפים לכל דיירי הקומה, ומים חמים היו רק בין 00:20 ל־00:22. נשמע קצת קשה, אך בהשוואה לידידי הסינים באקדמיה, זה נחשב בוודאי למותרות. הם חיו שישה אנשים בחדר דומה, שבו שלוש מיטות קומתיים ושלושה שולחנות (חצי שולחן ומגרה אחת לכל סטודנט). הספרים נערמו בשולי המיטה, הבגדים בארונית צרה בקצה החדר ויצירות האמנות האישיות מתחת למיטה. כמה מהם הרכיבו מעין וילון בדיוטה העליונה של המיטה או בתקרה, כדי ליצור מעט פרטיות. למרות התנאים, סינים רבים עושים מאמצים עילאיים כדי להגיע למוסד הלימודים הזה. ואולי אין זה פלא, אם מביאים בחשבון שעד לפני 50 שנה, עד המהפכה הקומוניסטית, הזכות והאפשרות ללמוד לא היו כלל עניין ברור מאליו בסין. מזימה של מוציאים לאור רוב הסטודנטים באקדמיה באים ממשפחות של פועלים או איכרים, מכפרים, עיירות וערים המרוחקים מאוד מבייג'ינג, והם הגיעו אל המוסד המכובד לאחר עבודת פופ פוליטי של האמן הסיני וואנג גואנגיי, חלק מגל הנוסטלגיה האדיר השוטף בעשור האחרון את סין כולה. ביטוי אחר של הנוסטלגיה הוא ביצועי פופ מחודשים של שירי ההלל למאו דזה-דונג | צילום: איילת זהר שהפגינו כשרון ודבקות. רובם נולדו לפני "מהפכת התרבות" (1966־1976) או תוך כדי התרחשותה. כולם בוגרי חינוך יסודי, על־יסודי ותואר ראשון – על חשבון המדינה. כמו כל פועל וכל איכר בסין, גם הם נהנו מההקצאה של "קערת הברזל" – סל מצרכים יסודי, הכולל גם בריאות וחינוך. למדתי עם חבורה של אנשים מוכשרים, משכילים, צנועים, משקיעים, סקרנים, צמאי דעת. כל רגע פנוי הוקדש לציור, לחקירה, להתבוננות, לדיון בחומר הנלמד ובשאלות השונות הנובעות ממלאכת הציור. כי זו אינה רק עניין טכני, אלא מסורת המשקפת בכל קו ותג את ערכי התרבות והמקום. לכן, עלו גם שאלות רבות ביחס הרחב יותר אל החיים ואל אמצעי הייצוג של "החיים" בציור. כך, למשל, שוחחנו לא מעט על טקסטים סיניים המוכרים בתרבות המערב, אשר עיצבו לעיתים את תפיסתנו את החיים בסין הקומוניסטית, כמו "ברבורי פרא" של רונג ז'אנג, "חיים ומוות בשנגחאי" של ניין צ'אנג, ספריו של ז'אנג שיאנליאנג ("עץ המשי", "חצי הגבר הוא אשה"), "אזליאה אדומה" של אנצ'י מין ורבים אחרים. עלילותיהם של הספרים הללו התרחשו על רקע ההיסטוריה הסינית המודרנית, והדגישו במיוחד את הקשיים בעת "מהפכת התרבות", את ה"חינוך מחדש", את הפגיעה בגוף ובנפש. להפתעתי, כאשר הזכרתי ספרים אלה, העלו רוב הסטודנטים חיוך על פניהם וביטלו אותם בהינף יד. "אינך מבינה", אמרו לי, "טקסטים כאלה הופצו במערב כחלק מאי־ההבנה הנמשך בין סין לארצות החוץ". אחד מחברי אף אמר: "הספרים האלה – זאת מזימה מו"לית". למה בדיוק הם התכוונו? איך מיישבים בין התפיסות השונות? תמיהה נוספת, מרכזית, עלתה במהלך ביקורי במחוזותיה הנידחים ביותר של סין. בבתי האיכרים, במערות חצובות בלס, בבקתות עץ על מדרון, הופתעתי לגלות לא פעם תמונה גדולה, ובה דיוקן באדום מודגש של מאו דזה־דונג, וסביבו דגי זהב אדומים, פרחי אדמונית, מטילי זהב ושאר סממנים של אושר, עושר והצלחה, שאותם מאחל לעצמו כל סיני בראש השנה ובכל יום אחר. מה לכל הרוחות עושה דיוקנו של היו"ר, הנח על משכבו כבר יותר מ־20 שנה, בפוסטרים האלה? ואיך אפשר להבין את הדימויים המגוונים של מאו באמנות הפופ הפוליטי של שנות השמונים והתשעים בסין – עשרות וריאציות שונות, שבהן מעורבבים זה בזה הערצה וביקורת, בדימויים חדשים של היו"ר? לא רק פורצלן ומשי השאלות הלכו והסתבכו. התשובות נהיו מורכבות יותר ויותר. אי־אפשר להסביר את סין במשפט אחד, במאמר אחד, בספר אחד, אבל להלן הצעה להרהור שני ולניסיון להבין את המראות, כפי שהם נצפים מן הצד המלוכסן של המפה. כדי לעשות זאת, עלינו להבין כי מנקודת מבט זו, בין השאר של איכרים קשי יום, נתפסת ההיסטוריה הסינית של המאה האחרונה בצורה שונה מאשר מנקודת מבטו של האדם השבע, החי ברווחה בעולם המערבי של סוף האלף. התיאורים האקזוטיים של סין כארץ המשי־פורצלן־תה־ובשמים, שרווחו במערב במאה ה־18, לא תאמו את תמונת החיים של מרבית האוכלוסיה בסין על סף המאה ה־20. "רק מיעוט שבמיעוט נהנה ממנעמי החיים, מהשכלה ומהעידון של בייג'ינג. רבים מבני השכבות החברתיות החלשות מביעים בקול רם את געגועיהם לימי המהפכה הקומוניסטית. אז היו אמנם עניים יותר, אך נהנו מתחושת שוויון ואחווה צילום: נלי שפר תרבות סין המסורתית בצד הנאות החיים שהציעה תרבות המערב", הסביר לי באחד הימים חברי לכיתה שייה ז'או חה, יליד שנגחאי. "זו היתה שכבה אליטיסטית, בורגנית, של תושבי שנגחאי ודרום סין". משפחתו של שייה, למשל, חיה בעוני מחפיר ובצפיפות רבה במאורות אפלות בסמטאות העיר העתיקה בשנגחאי. סבתו ואמו פרנסו את כל המשפחה מעבודתן כתופרות לאליטה הסינית. הלקוחות של סבתו – גברת בעלת נכסים, נגנית פסנתר, בנקאי צמרת, בעל מלון, האינטלקטואל או סוחר האופיום – נתפסו כאוכלוסיה של בוגדים, הנהנים משפע, רווחה והשכלה אשר הושגו במרמה, בזכות קשריהם עם "הכובשים הזרים" – המנצ'ורים והאירופאים כאחד. "מחוץ לערים, המצב היה אף חמור יותר", אמר שייה. "בסין היתה נהוגה שיטה פיאודלית של בעלות פרטית על אדמות. לבעל אדמות אחד היו כפופים לעיתים אלפי אנשים, רובם איכרים־צמיתים. הם עיבדו את הקרקעות, אך זכו לקבל רק חלק קטן מהיבול, וממנו נאלצו לחיות. הם חיו על סף רעב מתמיד. למרות המהפכה הרפובליקנית של 1911, שביקשה לסלק את המנצ'ורים והאירופאים, נמשך הדיכוי, וכך גם הרעב והכאוס הפנימי. הפערים החברתיים לא הצטמצמו, מאחר שהמפלגה הרפובליקנית בראשותו של צ'יאנג קאי־שק היתה למעשה נציגתם של הכוחות הבורגניים. "המפלגה הקומוניסטית שנוסדה בסין ב־1921 שמה לה למטרה לשנות את המצב ולתקן את העוול. מאו דזה־דונג וחבריו, אנשים צעירים ומלאי חזון, מושפעים מכתבי הגל ומרקס, שיכורים מהצלחות המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, הניפו את דגל השוויון החברתי. 30 שנים עקובות מדם של מאמץ בלתי פוסק נגד המפלגה הרפובליקנית, מאבקים לכיבוש של כפר אחר כפר, הוצאה להורג של בעלי קרקעות וחלוקת האדמות לאיכרים שעיבדו אותן – כל אלה הפכו את אנשי 'הצבא האדום', הזרוע המבצעת של המפלגה הקומוניסטית באותם הימים, לפופולריים בקרב האיכרים, שקולם לא נשמע עד אז. ה'צבא האדום' התקדם בדרום־מזרח סין וקנה לו עוד ועוד תומכים, שהצטרפו לשורותיו. "ב־1934, בעת 'המסע הארוך', שבו נסוג 'הצבא האדום' מפני כוחות הרפובליקה, הפך מאו למנהיג הבלתי מעורער של המפלגה ושל פשוטי העם. המאבק האידיאולוגי חצה את סין באופן ברור – איכרים ועניים מול בורגנים ועשירים. מאו נתפס כמלאך הטוב, מושיע החלכאים, הראשון שנתן קול ל־95 אחוזים מתושבי המדינה – מגדלי האורז, יצרני המשי, שוטפי הביבים, בשר התותחים במלחמות. והם השמיעו את קולם, בין השאר, בשירי הלל ל'שמש הגדולה האדומה' [כינויו של מאו]". געגועים לאחווה המהפכה הקומוניסטית הבטיחה תנאי מחיה, אמנם בסיסיים ודלים, אבל לכל תושב ותושב בסין. בעשורים האחרונים משתנה התמונה. הממשל אינו דואג עוד לשוויון כלכלי, כי כדי לשרוד, סין חייבת להשתלב במערך הכלכלי העולמי. מאז עלייתו לשלטון של דנג שיאופינג ב־1978 והנהגת מדיניות "הדלת הפתוחה" – פתיחת סין למערב ולהשקעות זרות – נמצאת המדינה בתהליך של מעבר מקומוניזם אדוק לווריאציה מקומית, ייחודית, של "קפיטליזם סוציאליסטי": כלכלה פתוחה, תחרותית, ששואפת לרווחיות העסק/המפעל/החברה, תוך ניסיון לשמור על תנאי הרווחה ועל זכויותיהם של באיזורים הכפריים של חבל סצ'ואן. מאו הי הראשון שנתן קול ל-95 אחוזים מתושבי המדינה שהיו מושתקים לגמרי, בעיקר האיכרים. את זה לא ישכחו לו בסין לעולם הפועלים. מטרות אלה לא תמיד עולות בקנה אחד, כפי שמראה נסיון החיים, אך בסין – אולי יותר מבכל מקום אחר – מנסים להגשים את שתי המטרות יחדיו. בשינויים אלה אפשר למצוא הסבר לגל הנוסטלגיה האדיר, השוטף בעשור האחרון את סין כולה. גל זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בדימויים המגוונים של מאו באמנות הפופ הפוליטי ובהפצה ההמונית של קלטות, שבהן ביצועי פופ מחודשים לרבים משירי ההלל ל"שמש הגדולה האדומה". "תביני", אומר שייה, "האור הגדול שהביא מאו אל אפלולית חייו של האיכר לא נמוג. מאו העלה את האיכר, לראשונה בתולדות סין, למרכז הבמה. את זה לא נשכח כאן לעולם. כל שגיאותיו, הסתבכויותיו, המגלומניות והפחדים של שנותיו האחרונות נתפסים כמעידה של איש ענק, שהיטיב עם המושתקים, נלחם את מלחמתם והובילם לאחד הנצחונות הגדולים של המאה ה־20. "עכשיו, בוודאי גם את מבינה כי בראייה כזו, הטקסטים המתורגמים לאנגלית שהזכרת נתפסים כדמעות תנין של הגזלן שנגזל, כבכי על כתפי המערב, שממילא לא הבין מעולם את הדילמות האמיתיות של סין. סיפוריהם המצערים של אותם אנשים פרטיים נתפסים כאן כ'אין ברירה' מקומי, בדרך לתהליך הגדול של ישועת הכלל". מצוקת האינטלקטואלים בסין המאואיסטית ברורה לנו היום. מותם של מיליונים שנשלחו אל מחנות ענישה, הגבלת חופש המחשבה והדיבור – כל אלה היו הפרה חמורה של זכויות אדם. ברורים גם הכישלון הכלכלי של סין המאואיסטית בסיפוק צורכיה של אוכלוסיה גדולה כל כך וטעויותיו של מאו, אשר דרדרו אותו מנקודת עוצמה והצלחה אדירה לשפל שממנו לא השכיל להיחלץ בערוב ימיו. אבל מנקודת מבטו של איכר סיני קשה יום, עניינים אלה מתגמדים מול השינוי הדרמטי של מקומו בהיסטוריה הבלתי שוויונית של סין ומול דמותו של מאו, הנתפס גם היום, בקרב רבים, כ"קיסר אגדי" או "אל". אורח החיים הקפיטליסטי מחזיר כיום לסין את הפערים הכלכליים ואת אי־השוויון החברתי. רבים מבני השכבות החלשות מתקשים להתמודד עם ערכיה של החברה הקפיטליסטית, התחרותית, האינדיווידואליסטית, ומביעים בקול רם את געגועיהם לימים אחרים, שבהם היו אמנם עניים יותר, אך נהנו מתחושת שוויון ואחווה, שהחברה הקפיטליסטית לא תוכל להציע להם לעולם.

הפוסט סין – קומוניזם ומסורת תרבותית הופיע ראשון במסע אחר

היא לא נולדה בסין. אווה סיאו (Eva Siao), צלמת יהודייה־סינית, בחרה לחיות בה וקשרה את גורלה בזה של סין באופן הדוק ממה ששיערה כשהגיעה אליה

מתוך סדרת הצילומים "ברחוב הקטן שלנו". "תיעדתי את חיי היומיום בסין כפי שחוויתי אותם. רכבתי על האופניים שלי עם המצלמה ולא חשבתי הרבה על פוליטיקה" מפות ומדריכים מודפסים ליעד סין, בהנחה לגולשי מסע אחר!

לראשונה ב־1940. אווה באה לסין מאהבה. תחילה בשל אהבת גבר, המשורר הסיני אמי סיאו, שאותו פגשה בברית־המועצות ב־1934 ואחריו הלכה לארץ מולדתו; ואחר כך מאהבה לסין עצמה, לאנשיה ולמהפכה הקומוניסטית.
בסיפור חייה של אווה שזורה הדרמה הגדולה של המהפכה הקומוניסטית בסין, על עליותיה ומורדותיה ב־50 השנים האחרונות. המפגש עימה מעניק גם הזדמנות למבט ייחודי, מבפנים, על סין העכשווית.
פגשתי בה בראשונה בחורף 1996. נקשתי על דלת דירתה, בשיכון גדול באחת משכונות בייג'ינג, מלווה במתורגמן ובנציג מטעם הממשלה. משפחת סיאו מתגוררת בדירה קטנה, שבה מצטופפים אווה, בנה ווייג'יאה, אשתו צ'ין־לינג ובתם הקטנה. חלצנו נעלינו בכניסה, כמקובל, נעלנו את נעלי הבית הרכות המיועדות לאורחים ונכנסנו אל הדירה הקטנה, העמוסה בספרים ובחפצי אמנות סיניים ואחרים.
אווה סיאו, אשה קטנה ועדינה, קיבלה את פנינו לבושה בבגדים מסורתיים, שכמותם ראיתי קשישים סינים לובשים בכל רחבי בייג'ינג: מכנסיים כהים וחולצה כהה פשוטה, בעלת "צווארון סיני" וכפתורי בד. אלא שבכך מסתכם הדמיון בין אווה, בת 88, למרבית הקשישים הסינים בני גילה.

יום הולדת בברית־המועצות
אווה סיאו נולדה ב־1911 בברסלב (ורוצלב של ימינו Wroclaw), שהיתה אז חלק מגרמניה, למשפחה יהודית ליברלית. "אמנם אני לא דתית, אבל אני מרגישה יהודייה", היא אומרת. "גם ילדי יודעים שהם יהודים. גדלתי בבית יהודי אתיאיסטי, ומעולם לא ביקרתי בבית כנסת. לא בגרמניה וגם לא בסין".
לא היינו זקוקות למתורגמן. שוחחנו בגרמנית ובאנגלית, ואפילו המלווים לא פגעו בתחושת האינטימיות. אחרי המפגש הראשון חזרנו ונפגשנו כמה פעמים בלי מלווים. בשיחות האלה למדתי כי אמה היתה צלמת, אביה פסיכיאטר,

אווה והמשורר הסיני אמי סיאו, שנתיים לאחר החתונה. הם נישאו ב-1934 וחיו במוסקבה בחוג של סופרים ואמנים, קומוניסטים נלהבים, חדורי אמונה במהפכה הבושוויקית

ושניהם נפטרו בגיל צעיר. מגרמניה עברה אווה לחיות בשטוקהולם עם אחיה, ששימש מנצח בבית האופרה בעיר. בשוודיה הכירה סוציאליסטים וקומוניסטים, רבים מהם יהודים, פליטים שנמלטו מגרמניה עם התחזקות המפלגה הנאצית. בדומה לרבים באותה תקופה, אימצה אווה את הקומוניזם בחום.
ליום הולדתה ה־23 קיבלה מאחיה מתנה ששימחה אותה מאוד: נסיעה לברית־המועצות. שם, על חוף הים השחור, פגשה את אמי סיאו, בעלה לעתיד והאיש שהחיים איתו ישנו את חייה מהקצה אל הקצה. אמי סיאו היה משורר סיני, שיצירותיו פורסמו בברית־המועצות, שם חי תקופת מה. שניהם היו קומוניסטים נלהבים, חדורי אמונה במהפכה הבולשוויקית, כפי שרק אינטלקטואלים בשנות השלושים של המאה ה־20 יכלו להיות. הם נישאו ב־1934 וחיו במוסקבה בחוג של סופרים ואמנים, עוקבים מרחוק אחר ההתרחשויות בסין באותו זמן.
בשנה שבה נפגשו אווה ואמי, התחוללו מאורעות הרי גורל בסין. מאז 1916 סבלה סין מפילוג ואנרכיה והיתה נתונה במאבקים בין כוחות שונים. סין היתה שסועה בין אילי מלחמה, ששלטו באזורים שונים של המדינה הענקית ורוששו את תושביה. המדינה היתה נתונה גם במאבקים עם המעצמות האירופיות ובמלחמה מתמשכת עם יריבתה המסורתית, יפאן.
הפערים החברתיים בין תושבי סין היו עצומים. המפלגה הקומוניסטית, שנוסדה במדינה ב־1921, הציבה לעצמה מטרה כפולה: לפגוע בצורה אנושה באליטה הכלכלית, ששיתפה פעולה עם הכיבוש הזר והפיקה הון רב מקשריה עם המנצ'ורים ועם המעצמות האירופיות, ולהקל על מצוקת החיים של המוני הסינים, רובם איכרים־צמיתים, שחיו על סף רעב.
הקומוניסטים פעלו באזורים הכפריים של סין והניפו את דגל השוויון החברתי. לקראת סוף שנות העשרים גבר המתח בין הכוחות הלאומניים, בהנהגתו של צ'יאנג קאי־שק, לכוחות הקומוניסטיים. ב־1928 הצליחו הלאומנים – מפלגת הגואומינדאנג – לאחד את סין תחת הנהגתם. הם כבשו את בייג'ינג והכריזו על ננג'ינג, במרכז המדינה, כבירתם. במקביל, המשיך צ'יאנג קאי־שק במסעותיו נגד הקומוניסטים, שהתבצרו בדרום־מזרח סין והקימו רפובליקה סובייטית במחוז ג'יאנג־שי. באזורים שהיו בשליטתם, נהנו הקומוניסטים מאהדה ומסיוע רב של האיכרים המקומיים, שלימים היו לבסיס כוחו של מאו דזה־דונג. שם חיו ידידיו של אמי סיאו, ולשם רצה להגיע.

המסע הארוך אל המערה
המאבקים בין הלאומנים לקומוניסטים נמשכו. צ'יאנג קאי־שק לא ויתר, והמשיך במתקפותיו נגד הקומוניסטים. אלה הלכו והתחזקו, ופעלו ככוח גרילה בסיוע האוכלוסיה המקומית האוהדת. רק ב־1934 הצליח צבא הממשלה לפרוץ לשטח שהיה בשליטת הקומוניסטים, אך אלה הספיקו לנטוש את בסיסם ופתחו במסע נסיגה הירואי צפונה, לעבר מקלט חדש.
זו היתה לא רק נקודת מפנה בהיסטוריה הסינית, אלא גם לידתו של מיתוס. 90

מתוך הסדרה "באקדמיה לאמנות, בייג'ינג", 1957. "אחרי המהפכה היתה עבודה, נתנו לאנשים משרות שקודם לא היה להם סיכוי לקבל, והם היו גאים מאוד בסוציאליזם. דרך הצילום, התאהבתי הסין ובסינים"

אלף לוחמים ומעט אזרחים שהצטרפו אליהם יצאו ל"מסע הארוך" – שהיה ארוך באמת: מסע רגלי של כ־10,000 קילומטרים, שנמשך שנה תמימה, תוך כדי קרבות בלתי פוסקים עם הצבא הלאומי ומאמץ הישרדות יומיומי בתנאי שטח ואקלים קשים.
רובם הגדול של היוצאים למסע לא שרד את הדרך. פחות מ־10,000 אנשים סיימו אותו, אבל בדרך הארוכה והקשה הצטרפו אל ההולכים אלפי אוהדים חדשים, התנועה הקומוניסטית התגבשה ומאו דזה־דונג הפך למנהיגה הבלתי מעורער. התנהגותם המופתית של החיילים הקומוניסטים הקנתה להם אהדה רבה בכל מקום שעברו בו, והמוני תומכים הצטרפו לתנועה. מסע הנסיגה והכישלון הפך למסע ניצחון, ומטה המפלגה הקומוניסטית התמקם בינאן שבחבל שאנסי. לשם הגיעו גם אווה ואמי סיאו – הוא ב־1939 והיא כמה חודשים אחריו, ב־1940, בתום מסע מפרך של שישה שבועות עם בנם התינוק, ליאו.
הזוג הצעיר חי בינאן בתנאים קשים, אך היה חדור התעלות ותחושת שליחות. "שלושתנו גרנו במערה חצובה בסלע. כולם גרו כך", מספרת אווה. "בחורף חיממנו בעזרת גחלים בקופסת ברזל, ומים הבאנו מדי יום על גבי פרדה. מנורות שמן היו התאורה היחידה שהיתה לנו. נרות היו לוקסוס. בינאן לא קיבלנו שכר למחייתנו, רק מזון ובגדים. למרות התנאים הפרימיטיביים, החיים האלה מצאו חן בעיני והתרגלתי אליהם במהירות.
"אמי כיהן כראש מועדון התרבות, הוא הרצה וכתב הרבה. הוא סיפר לבני עמו על ברית־המועצות, עודד את רוחם ודיבר על הקמת סין החדשה, שבדרך. אני למדתי סינית בחריצות. חברי היו סינים וגם זרים. אנו, הזרים, קיבלנו חינוך פוליטי באנגלית, אך שליטתי בשפה זו היתה עדיין מועטה ביותר, והבנתי רק מעט מהמינוחים הבלתי מוכרים".
בינאן נולד לבני הזוג סיאו בנם השני, ווייג'יאה. כל אותן שנים עסקה אווה גם בצילום ותיעדה את החיים בסין. כשחיתה בשטוקהולם, בראשית שנות השלושים, למדה צילום ושימשה כעוזרת של הצלמת היהודייה אנה (חנה) רבקין – אמנית מפורסמת אז וציונית נלהבת (בארץ מכירים אותה בזכות אלבום תמונות שמנציח את המדינה בשנותיה הראשונות, ובעיקר בזכות סדרת הספרים "אלה קארי הילדה מלפלנד", "נוריקו סאן הילדה מיפאן" ועוד).
ב־1943 עזבה אווה את אמי, עם שני ילדיהם. אווה היתה נתינת גרמניה והגואומינדאנג אילצה אותה לעזוב את סין. היא עברה עם ילדיה לקזחסטאן והמשיכה לצלם. אמי נשאר בסין והיה מהפעילים שסייעו למאו דזה־דונג לכבוש את השלטון. שש שנים לאחר הפרידה, יצא אמי במשלחת השלום הראשונה מסין למוסקבה, פגש את אווה והשניים התאחדו מחדש זה עם זה ועם סין.

מאו דזה-דונג, 1963, מתוך הסדרה "אנשים שאיתם נפגשתי". "מאו באמת שחרר את הסינים. רבים מהם חיו עד אז ממש כמו עבדים". ולא, היא לא ידעה דבר על דיכוי האינטלקטואלים

"זו היתה תקופה נפלאה"
ב־1 באוקטובר 1949 הכריז מאו דזה־דונג על הקמתה של הרפובליקה העממית של סין, וכשחזרה אווה לסין, היא מצאה מדינה שיכורה מאושר. "זו היתה תקופה נפלאה", היא נזכרת בגעגועים. "האנשים שוחררו, היתה תקווה גדולה באוויר. רכבתי על האופניים שלי עם המצלמה, והייתי מאוד נרגשת. תיעדתי את חיי היומיום בסין כפי שחוויתי אותם בעיר ובכפר: אנשים פשוטים, בתי ספר, בתי חולים, גנים ציבוריים. לא חשבתי הרבה על פוליטיקה. חשבתי רק שהארץ צועדת קדימה ושהאנשים שמחים. מאו באמת שחרר את הסינים. רבים מהם חיו עד אז ממש כמו עבדים. אחרי המהפכה היתה עבודה, נתנו להם משרות שקודם לא היה להם סיכוי לקבל, והם היו גאים מאוד בסוציאליזם. דרך הצילום, התאהבתי בסין ובסינים".
ואכן, בשנים הראשונות של ביסוס הרפובליקה נחל המשטר החדש הצלחות כבירות וחולל שינויים עמוקים בחברה הסינית: נערכה רפורמה אגררית רחבת היקף, הכלכלה ההרוסה שוקמה, האינפלציה נבלמה והונהג שוויון זכויות לנשים.
אמי סיאו תוגמל יפה על השנים הקשות שעשה כפעיל המפלגה הקומוניסטית בימי המדינה שבדרך. הוא מונה כמזכיר הסיני של "ועד השלום העולמי", שמושבו היה בפראג. כך הגיעה לפראג באפריל 1951 משפחת סיאו, שכללה אז כבר שלושה בנים, והתערתה בחוג בינלאומי של סופרים ואמנים, בהם המשורר פבלו נרודה, הסופר המזרח־גרמני סטפן היים ורבים אחרים.
בקיץ 1953, השנה שבה הונהגה בסין תוכנית החומש הראשונה לפי המודל

למרגלות ארמון פוטלה, משכנו של הדלאי לאמה בטיבט, מתוך הסדרה "מסע לטיבט". לדברי אווה סיאו, הדלאי לאמה "הכריז על נאמנותו בלב ובנפש למולדתו בסוציאליסטית"

הסובייטי, חזרה משפחת סיאו לבייג'ינג. ההשפעות הסובייטיות – תכנון קפדני, ריכוזיות ובירוקרטיה נוקשה – היו יעילות מאוד מבחינה ארגונית, אבל עשו שמות ברוח המהפכנית שאפיינה את ימי ינאן.
במאי 1956 הכריז מאו על כיוון חדש. הוא קרא "תנו למאה פרחים לפרוח ולמאה אסכולות להתחרות", ופתח לכאורה פתח לחופש מחשבתי ולביקורת על המשטר מצד האינטלקטואלים. הוא לא שיער שחלק גדול כל כך של הביקורת יופנה נגדו ונגד משטרו. תוך זמן קצר דוכאה תנועת "מאה הפרחים" והחל דיכוי האינטלקטואלים.
ב־1958 כבר היה ברור שהמודל הסובייטי אינו פותר את כל הבעיות, ומאו דזה־דונג הכריז על "הקפיצה הגדולה קדימה". היה זה ניסיון לפתח את הכלכלה בקצב מהיר, באמצעות גיוס האוכלוסיה למבצעי ענק של בניית סכרים, איסוף תבואה ותיעוש, בעיקר בעזרת התלהבות מהפכנית.
מודל השינוי שעמד לנגד עיניו של מאו נשען על ההתלהבות ועל ההישגים המדהימים של ימי "המסע הארוך", אבל מתברר כי לא היה בכך די. היעדים היו דמיוניים, הכוחות דלים והתוצאה הרת אסון. אחד הביטויים של ה"קפיצה הגדולה" היה ארגון החברה והכלכלה בקומונות ובקולקטיבים, במטרה לנצל ביעילות כוח אדם למשימות ענק ולעבודות ציבוריות. השיטה נכשלה לחלוטין. מאות אלפי אנשים פשוט מתו מרעב.
אווה אומרת שלא ידעה דבר על דיכוי האינטלקטואלים. "אני ועבודתי פרחנו ושגשגנו עם סין ועם 'הקפיצה הגדולה קדימה' וייסודן של הקומונות העממיות", כתבה בספרה "סין וההיסטוריה שלה", שראה אור ב־1989 בגרמניה. בפרק הפתיחה, שלו קראה "החלום הסיני שלי", היא כותבת: "הייתי במצב מתמיד של התרוממות הרוח. רק שנים רבות לאחר מכן נודע לי כי על פרחים רבים נגזר ליבּוֹל, כי מי שדיבר אמת נדון לצרות, כי הקומונות היו כישלון וכי 'הקפיצה הגדולה' גרמה לנזקים רבים".
אלה היו שנים טובות מאוד עבור אווה. היא צילמה הרבה. בהתחלה כצלמת עצמאית, ואחר כך עבור רשת הטלוויזיה של גרמניה המזרחית, שעבורה הכינה סרטים תיעודיים. היא נסעה הרבה ברחבי סין והגיעה גם לטיבט, שהסינים השתלטו עליה ב־1951. היא ביקרה שם לפני ההתקוממות הטיבטית ב־1959, שבעקבותיה החריבו הסינים אלפי מקדשים וטבחו המוני טיבטים. הדלאי לאמה, שהיה אז צעיר כבן 20, זכור לה כ"אדם צעיר ואינטליגנטי, שהכריז על נאמנותו בלב ובנפש למולדתו הסוציאליסטית". אווה זוכרת שהוא אפילו כתב לה זאת בצירוף חתימתו על אלבום התמונות שלה.

"זו היתה תקופה נוראה"
ב־1964 החליטה אווה להשלים את התערותה בסין. היא הגישה בקשה לקבלת אזרחות, וקיבלה אותה. לו ידעה אז מה צופן העתיד אולי היתה מזדרזת

"לא צריך כל הזמן לחשוב על העבר. צריך לחשוב על העתיד. עכשיו זו תקופה אחרת. דברים משתפרים מאוד בסין. שינויים גדולים, משק פרטי, אנשים יכולים לעשות מה שהם רוצים"

פחות, אבל אמונתה בסוציאליזם היתה עמוקה כל כך, שלא יכלה כלל להעלות בדעתה כי בקרוב תיפול היא עצמה קורבן לשיטה.
לקראת אמצע שנות השישים התחילו רבים במפלגה הקומוניסטית לערער על מעמדו של מאו. ב־1965־1966 יצא מאו נגד מתנגדיו וחיזק את מעמדו באמצעות "מהפכת התרבות" והקמת "המשמרות האדומים", שהשליטו פחד וטרור ברחבי סין. מאות אלפים נהרגו, מיליונים הושפלו, נאסרו והוגלו למחנות עבודה לשם "חינוך מחדש". אינטלקטואלים רבים נפלו קורבן ל"מהפכת התרבות" בשנים 1966־1976. אנשי אקדמיה ואמנים נשלחו לעבודות כפייה בכפרים מרוחקים, ואלה שהיה להם פחות מזל נכלאו בבתי סוהר. בהם היו גם אווה, אמי וילדיהם.
"זו היתה תקופה נוראה", היא מספרת. "כולם סבלו אז. כמו הרבה אנשים, גם אנחנו נאסרנו ללא משפט באשמת 'ריגול'. זה קרה ב־23 ביוני 1967. כולם היו אז 'מרגלים'. כל אחד מאיתנו ישב בכלא אחר, ובמשך יותר משבע השנים שבהן ישבתי בכלא לא ידעתי דבר על בעלי וילדי".
איך שורדים את זה?
"לומדים. לומדים להיות לבד, רק עם עצמך. יש הרבה זמן לחשוב, להבין דברים. חשבתי הרבה על עצמי, על חיי, על סין. יחסית, היה לי מזל, כי התנאים בכלא שבו הוחזקתי היו סבירים. אמנם הייתי נעולה ומבודדת ולא ידעתי דבר על אמי והילדים, אבל בחדר היו שירותים ומיטה, והיה מספיק אוכל. היו בתי כלא גרועים בהרבה".
מה עשית כל הזמן הזה?
"בעיקר קראתי ולמדתי. שיפרתי מאוד את הסינית שלי, במיוחד כתיבה וקריאה, ולא השתעממתי לרגע. קיבלתי ספרים וקראתי גם הרבה מכתבי מרקס, אנגלס ומאו דזה־דונג. זאת החוויה שאני עברתי. אני מתארת לעצמי שלאלפים אחרים זה היה אחרת. כשנפגשתי מחדש עם בעלי ובני, הם סיפרו לי שעשו אותו הדבר. אפשר לומר אפילו שיצאנו מהכלא אנשים טובים יותר. בעלי, שהיה מבוגר ממני, סבל מאוד מבחינה פיזית, ובכל זאת המשיך לכתוב שירה. הוא היה בכלא נוקשה יותר, ויצא ממנו חולה מאוד. ארבע שנים אחרי השחרור הוא נפטר".
אין בך כעס או מרירות על השנים האלה?
"זה היה קשה מאוד, אבל זה עבר. אני נצמדת להווה. אנשים יכולים לעבור דברים קשים מאוד, ולצאת מהם. מי כמוכם, בישראל, יודע את זה. אני יודעת מי שלח אותי לכלא. אלה לא היו חברי, אלא אנשים רעים מאוד שהשתלטו על המפלגה, ובראשם אשתו של מאו. הם נשפטו ליותר שנים בכלא ממה שאני ישבתי. אנחנו שוחררנו ב־1974 ושמנו טוהר. אמי חזר להיות חבר מפלגה, הוחזרו לו היצירות שהוחרמו ממנו והמשכורות שנמנעו ממנו. אבל כל זה היה מזמן. לא צריך כל הזמן לחשוב על העבר. צריך לחשוב על העתיד. עכשיו זו תקופה אחרת. דברים משתפרים מאוד בסין. שינויים גדולים, משק פרטי, אנשים יכולים לעשות מה שהם רוצים".
לא כך מתארים ארגונים של זכויות אדם את המצב בסין.
"מרגיז אותי לשמוע ביקורת על סין מצד אנשים שאין להם מושג על מה הם מדברים. סין היא ארץ אחרת. יש לה היסטוריה ארוכה ועשירה כל כך, הכל פה אחרת. מה הם מבינים בכלל? אילו זכויות אדם יש בארצות־הברית, באירופה? אני ממש מתרגזת לשמוע ביקורת מהאמריקאים, כשאני רואה מה הם עושים בבוסניה או בעיראק, איך הם נדחפים לעניינים לא להם. לסין יש הרבה מה לשפר, נכון, אבל סין לפחות לא אומרת לאחרים מה לעשות".
ולך אין ביקורת על סין?
"בוודאי שיש מה לשפר בסין. גם לי יש ביקורת, אבל אני מבקרת מאהבה. גם בתקופה הנוכחית יש טוב ויש רע, כמו שבתקופת מאו היה טוב ורע. בעיית זכויות האדם היא עניין סיני פנימי. בניגוד למה שחושבים במערב, יש בסין ביקורת פנימית. המפלגה התנערה מהרעיונות הישנים בצורה ששום מדינה מערבית לא עשתה".
זה תיאור חד־צדדי, לא? גם במדינות אחרות התנערו מחטאי עבר. אפילו בגרמניה.
"נו, באמת. דווקא את מנסה להגן על הגרמנים? הנאצים הזקנים חיים יפה מאוד, לרבים מהם נשארו משרות והשפעה, והצעירים הגרמנים כבר מזמן לא רוצים לדעת שום דבר. גם במזרח התיכון יש מה לשפר. אני מקווה מאוד שייפסקו כל המלחמות האלה, רק בגלל שאחד יהודי ואחד ערבי. אם בני העמים השונים יכבדו זה את זה במקום להילחם זה בזה, המזרח התיכון יהיה גן עדן".
היית רוצה לבקר בישראל?
"כן. אני קוראת הרבה על ישראל ועל החיים בארץ, אבל עכשיו אני עסוקה מאוד. יש לי כמה תערוכות בקרוב – באינדונזיה, בגרמניה, בשוודיה. לא נראה לי שאתפנה בקרוב לנסיעה לישראל. חוץ מזה, אני כבר לא צעירה כמו שהייתי. אני בת 88, ואני מתעייפת יותר בקלות".

הפוסט צילום, אווה סיאו: באה מאהבה הופיע ראשון במסע אחר