כבר בירידה מהמטוס בשדה התעופה של ניירובי החגיגה בעיצומה. זרזירים מפוארים מקפצים לנגד עיני במדשאות, משוויצים בצבעיהם המתכתיים המבריקים. דיות שחורות ממלאות את השמים שמעל בחפשן אחר מזון ואליהן מצטרפים באקרובטיקה אווירית מרשימה סיסי גליל לרוב, נהנים משלל החרקים המעופפים באוויר. בכניסה לעיר, כאילו במיוחד לכבוד מי שמגיע, ממתינים מָרַבּוּ ענקיים, המקננים ליד האצטדיון. ובעיר עצמה, אף מבקר לא יצליח להתחמק מקריאותיו הצעקניות של איביס הדאדה מצמרות העצים או במעופו מעל העיר.

על "חמשת הגדולים" של קניה כמעט כולם כבר שמעו. אלה הם חמשת היונקים הגדולים – אריה, נמר, פיל, קרנף ותאו – שלרבים הם הסיבה העיקרית לספארי באפריקה. אבל בקניה קיים עולם נוסף, קטן יותר ומוכר פחות (ובטוח שפחות מודגש בפרסומים וביחסי הציבור), אך לא פחות יפה ומעניין. זהו עולמם של העופות, הזוחלים והחרקים, שלעתם מכנים אותו "חמש מאות הקטנים" (אף שיש הרבה יותר). ומכולם קרובים ללבי באופן מיוחד בעלי הכנף.
קניה, על 582 אלף הקילומטרים הרבועים שלה, התברכה במגוון רחב של בתי גידול: מדבר צ'לבי בצפון, יערות הרריים ויערות גשם ברמות המרכזיות ובמערב, אחו אלפיני מסביב לכיפות הקפואות של הר קניה ורכס אברדר, סוואנות פתוחות בדרום ובמזרח, ימות רבות בעמק הבקע וכמובן חופי האוקיינוס ההודי עם לגונות המנגרובים ויערות החוף שלהם. ערב רב זה של בתי גידול מאפשר למינים רבים של ציפורים להרגיש בבית.

יותר מאלף מינים של בעלי כנף מעניקים לקניה את המקום השני בכל אפריקה במספר מיני הציפורים שאפשר לראות בתחומה. כ-75 אחוז מהם הם מינים יציבים, עשרים אחוז מינים חורפים (שמקורם באירופה ואסיה) ועוד חמישה אחוזים הם מינים נודדים, המגיעים מדרום היבשת וממדגסקר. ניירובי למשל, שהיא רק הצעד הראשון בטיול במדינה, נחשבת לבירה בעלת רשימת העופות הגדולה בעולם – כ-630 מינים נצפו בה.

מרכז בעלי המלאכה
בצדי הדרכים של קניה ובשמורות הטבע, מזדמן לא פעם לראות עצים מנוקדים בקנים. מבט מקרוב מגלה קנים שנראים ארוגים ביד אמן, המשתלשלים מן העצים ולפעמים מוגנים בפרוזדור כניסה. ואכן האורגים הם אמנים מרתקים. משפחת האורגיים (Plocidae) כוללת עשרות מינים, כולם קולניים, רובם צבעוניים, חלקם חברתיים, אך החשוב מכל – כולם אורגים את קניהם במשך שעות רבות, תוך הקפדה רבה על האיכות.

הזכר על פי רוב הוא בעל המלאכה, ובתום שעות רבות של עבודה – שבהן הוא מביא את חומר הבנייה, שוזר אותו בדייקנות ושוקד על יצירת האמנות שלו – מגיעה הנקבה המיועדת, בוחנת מלמעלה, בוחנת מלמטה, בוחנת מבפנים, ומחליטה. בקנים ליד ביתי שבניירובי, ראיתי לא פעם זכרים אומללים שאחרי מסדר המפקד קיבלו פקודת "שנֵה!". המסכנים היו חייבים לפרק את הקן המפואר, ולהתחיל מהתחלה, לשביעות רצונן של הנקבות.

בקניה קיימים מינים רבים של אורגים, חלקם מאכלסים שטחים יבשים, חלקם בלב העיר, חלקם בסוואנות הפתוחות ויש אפילו במעבה היער. אחד האהובים עלי ביותר הוא אורג-בופאלו לבן ראש (Dinemellia dinemelli), שעל פי רוב אפשר לראותו בבתי הגידול היבשים יותר. שם, בין עצי השיטה הרבים ושיחי הקומיפורה הקוצניים, נראה לעתים ברק כתום עז שבורח לצדי הכביש. אלו הם אחוריו הצעקניים של אורג זה.

איך הפנינית גילתה נמר
עוד ציפור שמאפיינת את בתי הגידול היבשים שבצפון קניה, היא פנינית החושן (Acryllium vulturinum). פנינית מדברית זו היא פנינה אמיתית: צבעיה העזים הם כמו מסיבה פסיכדלית לצופה. קריאותיה הצווחניות מבטיחות קצת פחות הנאה, אך הן בעלות תפקיד חשוב בתקשורת בין הפרטים השונים בלהקה. כמו תרנגולות בבית, גם הפניניות מצקצקות ללא הפסקה, וכך שומרות על קשר בין חברי הלהקה הפזורים בשטח. בהתקרב טורף פוטנציאלי, או אז מתחילה המהומה. צווחות מחרישות אוזניים ממלאות את המרחב ופניניות רצות לכל עבר. התרחשות שכזו יכולה לעזור למטייל להבין שמשהו קורה בסביבה.

באחד מטיולי בשמורת סמבורו, תוך כדי נסיעה אטית וצפייה באחד ממיני בעלי החיים הצפוניים (ג'ירפה מרושתת, זברת גרֶבי והצבי הג'ירפי שמדי פעם נצפה עומד על שתי רגליו האחוריות, בעוד הקדמיות נשענות על שיח נמוך וצווארו הארוך שלוח קדימה, ליהנות מן העלים הצעירים שבראש השיח), קלטה אוזני את הצווחות הרועשות. נדרכתי מיד, ומבט חד על סבך הקוצים שאליו הופנו עיניהן של הפניניות גילה נמר מתקרב באטיות. הפניניות החששניות לא סמכו על מראהו העייף של הנמר וצווחותיהן הוסיפו לרשימת החיות שפגשנו את אחד מ"חמשת הגדולים".

כשמתקרבים לאורך הבקע הסורי-אפריקאי מגיעים לימות הסודה הרבות, שנקראות כך משום שהן נמצאות באזורים חמים וחסרי ניקוז, וההתאיידות הגבוהה מותירה בקרקע ובמים הרדודים מלחים רבים, בעיקר קלציום ביקרבונט, ובעברית – סודה לשתייה. מבט על הימות הללו מגלה מראה עוצר נשימה. ימת נקורו (Nakuru), למשל, נראית מרחוק כאילו מישהו צבע אותה בוורוד. כשמתקרבים רואים שצבע המים דווקא לא השתנה, אבל להקות עצומות של פלמינגו ממלאות את הימה, וקריאותיהם נשמעות למרחוק. בספירה שנעשתה בימת נקורו בסוף יוני 2002, נספרו כ-800 אלף פרטים.
רוב רובם של הפלמינגואים שנראים בקניה שייכים למין האפריקאי שנקרא פלמינגו זוטר (Phoenicopterus minor), אשר נצפה מעט מאוד מחוץ ליבשת השחורה. מקורו האדום העז בולט לעין ממרחקים ומבדילו מקרובו, הפלמינגו הבכיר (Phoenicopterus ruber), שאותו אפשר לראות בקבוצות קטנות בין האלפים הרבים. את הפלמינגו הבכיר, מין גבוה יותר עם מקור ורוד, אפשר לראות גם בארץ מדי שנה בבריכות המלח שמצפון לאילת ובבריכות המלח של עתלית.

את צבעו הוורוד היפהפה חייב הפלמינגו לשרשרת המזון בימה. במים המלוחים של ימות הסודה חיה אצה מיקרוסקופית שצבעה אדמדם והיא מזונם של סרטנים קטנטנים שהם עיקר התפריט של הפלמינגו. פעמים רבות נראה הפלמינגו כשצווארו הארוך מתוח כלפי מטה וראשו שקוע במים. על ידי פתיחה וסגירה של המקור, תוך כדי הליכה במימי הימה, הוא מכניס מים לפיו, ובאמצעות המבנה המיוחד של המקור – ששוליו נראים כמו מסרק – הוא מסנן את הסרטנים הקטנטנים.

לחגיגה הססגונית בשולי ימת נקורו מוסיפים את צבעיהם שקנאים וחסידנים ורודים, וממרחבי העשב שמסביב נשמעות קריאות גבוהות מאוד, הממלאות את האוויר. לרעשים המוזרים אחראים זכרי האלמנה ארוכת זנב
(Coliuspasser progne), שמקפצים מעל לראשי העשב כשזנבם מושכם כלפי מטה וכנפיהם מנסות להעלותם. הציפור המוזרה נראית לפעמים כמו זנב שעף לו לבדו. אבל זה אינו עניין שביומיום: הזנב הארוך והמפואר גדל אצל הזכרים בלבד, ורק בעונת הקינון. מיד עם תחילת הגשמים, מתחילים הזכרים להשיר את נוצותיהם החומות ולהתגנדר במעטה שחור פחם על גופם ובזנב ארוך, ארוך, ארוך. בסוף העונה ישילו הזכרים את המעטה החגיגי וייעלמו בין הנקבות והצעירים הרבים.

מישהו שורק תמיד איתי
ברבות מן השמורות הגדולות (וגם בקטנות) מזדמן לשמוע שריקה מתקתקה מבין השיחים. עם קצת סבלנות ושקט, תוכלו לראות את השורקת המהוללת: החִמרִייָה לבנת הגבה (Cercotrichas leucophrys). כמו רבים השייכים למשפחה זו, היא ידועה בשריקותיה הנעימות וביכולת החיקוי המרשימה שלה. לא פעם יצא לי להלך סתם כך בין שיחים ולשרוק להנאתי, כשלפתע מישהו ענה לי. וראו זה פלא, השריקה דומה מאוד לשריקתי.

בפארק הלאומי של ניירובי (Nairobi National Park), הנמצא כעשר דקות נסיעה ממרכז העיר לכיוון דרום, אפשר לראות את החמרייה הזאת בקלות באזור בריכת ההיפופוטמים. תוך כדי הליכה אטית וקלילה לאורך המסלול, היא קופצת בין השיחים בזנבה הזקור וגבה החלודי ומשמיעה את שריקותיה הנפלאות.

הפארק הזה אמנם לא נמצא ברשימת האתרים הפופולריים לתייר הממוצע, אך הוא בהחלט מבטיח למבקר המזדמן שפע של אטרקציות. זה לא אירוע נדיר לראות בפארק קרנף שחור שאוכל להנאתו מהשיחים או קבוצת לביאות הפוסעת בעצלתיים. עבורי, הוא מקום מפלט חשוב מחיי העיר הסואנים. בשל היותו היעד הצפוני ביותר שאליו מגיעים נציגים של נדידת החיות המפורסמת, אפשר לראות בפארק הזה בעונה המתאימה – חודשים יולי עד ספטמבר – עדרים גדולים של זברות וגנו ממלאים את המרחב, וביום ממוצע נצפים שם לא פחות כ-120 מיני ציפורים.

החיות הנודדות מגיעות גם אל שמורת המסאי מרה (Masai Mara National Reserve), שאין כמעט תייר שמגיע לקניה ולא מבקר בה. שמורה זו, אולי המפורסמת ביותר בעולם, היתה במה לרבים מסרטי הטבע שנעשו על חיות הבר של אפריקה. מיד אחרי העונה הגשומה, מתמלאים מישוריה הנרחבים בעדרים עצומים של גנו, זברות, צבאים, אנטילופות, פילים, אריות, צבועים ושאר חיות הבר שמגיעות ממישורי הסרנגטי היבשים שבטנזניה. מול מראה כזה יתקשה גם גדול הציניקנים להישאר אדיש.

מלבד היונקים הגדולים, מעופפות מעל להקות נשרים גדולות (המגיעות למאה פרטים ואף יותר) שפשוט חוגגות בזמן הנדידה הגדולה. המוני הנשרים נהנים משאריות הציד של הלילה או פשוט נחים על עץ, מחכים שהאוויר יתחמם, כך שיוכלו לעלות לגובה ולחפש מזון טרי יותר.

במסאי מרה תוכלו להיתקל בקלות יחסית גם בציפור שבטנה מסנוורת בצהוב בוהק. זהו נחליאלי צהוב גרון (Macronyx croceus). אל תטעו – צבעיו הבוהקים, שעלולים להסגירו לטורף ממרחק רב, מופנים על פי רוב כלפי הקרקע ואפשר לראותם רק כאשר הוא עומד בראש שיח או עשב גבוה. בזמן שהוא מחפש תולעים וחרקים על הקרקע, גבו המפוספס בחום-אפרפר מוסווה היטב, אבל אם ברצונו לקרוא בקול גדול ולהראות לפולש מי בעל הבית בשטח – הוא מקפץ לעמדה גבוהה ומניח לצבעיו הבוהקים להיראות לכל עבר.

אהבה בשחקים
תוך כדי נסיעה, בין אם בשמורה ובין אם על אחת הדרכים הרבות, קולטת העין ציפור כחולה שגוונים של סגול-לילך מעטרים את גחונה. כשהיא יושבת על חוטי חשמל, בראש שיח או עץ ואפילו בזמן שהיא צוללת ביעפים מדויקים לעבר הקרקע לתפוס לטאות, חגבים ומכרסמים קטנים, מתגלים גוני הכחול המבריק על כנפיה. הכחל הלילכי (Coracias caudata), כמו רוב בני סוג זה של ציפורים, נוסק גבוה לשמים בזמן החיזור, ומשם צולל מטה תוך כדי סיבוב של הגוף ימינה ושמאלה וקריאות צרודות וחזקות. תכונה זו נתנה לו את שמו האנגלי – Lilac-breasted Roller (מתהפך).

כל הציפורים הללו אינן אלא טעימות קטנטנות מהמוני המינים של קניה, ועוד לא התייחסתי למקומות כמו יער הקאקאמֶגה (Kakamega), שהוא הנציג היחידי של יער טרופי מרכז אפריקאי בקניה (ועומד בסכנת הכחדה בגלל חלקות חקלאיות וכריתה לא חוקית של עצי יער נדירים לתעשיית פסלים ורהיטים), ושמינים רבים מצאו בו את גבול התפוצה המזרחי ביותר שלהם. ועוד טרם ביקרנו ביער ארבוקו-סוקוקה (Arabuko-Sokoke), שהוכרז לאחרונה כאתר טבע בינלאומי וחיים בו לפחות שני מינים אנדמיים לקניה ועוד רבים אחרים (שחלקם אנדמי ליערות החוף של מזרח אפריקה ונמצא בסכנת הכחדה עולמית, כמו דורס הלילה שָׂעיר סוקוקה).

ויש מקומות נוספים ששווה להגיע אליהם, כמו השמורות הר קניה (Mount Kenya), אמבוסלי (Amboseli), צאבו (Tsavo), גבעות שימבה (Shimba Hills), גבעות צ'רנגני (Cherangani Hills) ובמיוחד ימת ברינגו (Lake Baringo). בימה זו יש שילוב יוצא דופן של בית גידול יבש, מים מתוקים ומיקום מיוחד בלב הבקע הסורי-אפריקאי (כך שמינים צפוניים נפגשים עם מינים דרומיים, ומינים מזרחיים נתקלים במינים מערביים), אשר הביא לכך שאפשר לצפות שם במשך יממה אחת במספר המינים הגבוה ביותר בקניה – כ-350 מינים.

מה שחשוב זה לזכור כי נוסף על האטרקציות הגדולות – היונקים הגדולים, התרבויות המרתקות והנופים המיוחדים – אפשר ליהנות מעוד רובד בטיול, שקיים בכל מקרה וצריך רק להיות מודעים לקיומו. חוסר המודעות נובע בדרך כלל מרמת הפרסום שלו זוכות האטרקציות הגדולות לעומת ההתייחסות (אם בכלל) לעולמם של ה"קטנים". כל מה שיש לעשות זה לצאת לשדה וליהנות מהיופי הקטן, לפני שייעלם תחת גלגלי הפיתוח המהירים הנוטים לנגוס בנפלאות הטבע הפראי.

טיולים לקניה כאן

הפוסט עופות בקניה – הזמנה למסיבה פסיכדלית הופיע ראשון במסע אחר

בעבר שמרו את הכחל בבקבוקון כסף סגור בפקק עם מקלון כסף דק וארוך.

לפני כשנה התגלגל לידי בקבוקון כסף רקוע מדהים ביופיו. אנואר, אספן עתיקות מבית ג'אן, ראה כי לבי נשבה והראה לי מכתש ידני קטן מאבן עגולה ועלי מברזל. "את רואה", הוא אמר, "בזה היו עושים כוחול. את יודעת, האבן שעושים ממנה אבקה כחולה, ששמים בעיניים". לא ידעתי הרבה על כחל, אבל סקרנותי גברה.
תושבים רבים בכפרי הדרוזים בגליל לא ידעו להשיב לשאלותי: מאין מגיעה האבן? כיצד מכינים את האבקה עצמה? למה משתמשים בה? אחדים מהם סיפרו שהם קונים כחל מוכן בשוק בנצרת. חודשים של חיפושים עברו עד שפגשתי דרוזי כבן מאה, שעזר לי. אחרי שיחה ממושכת העלה דבר מה מנבכי זכרונו ואמר: "את הכוחול היינו קונים בשפרעם". אה, שפרעם, חשבתי לעצמי. הנה קצה חוט.
ביום חורף גשום במיוחד הגעתי לשפרעם, לביתה של יצרנית כחל, אום נאסר הנא אבו רעד. היא אשה מבוגרת, מרשימה למראה – עיניה משוחות בכחל, שובות ומפחידות כאחת, מקרינות מבט מסתורי יודע סוד וכישוף. אום נאסר נחשבת מומחית לתרופות סבתא ומשמשת במשפחתה המורחבת רופאת משפחה.
את המצלמה היא ביקשה שאשים בצד. לא, היא לא רוצה שתמונתה תופיע במקום כלשהו. בשום פנים ואופן לא. "איך את עושה את הכחל?", ביקשתי לדעת. היא התרצתה: שמים את אבני הכחל הגולמיות בקערת מתכת, שופכים עליהן שמן זית וגלעינים של זיתים סוריים שחורים, ומבשלים בתנור יום שלם, כ־14 שעות. אחר כך מוציאים, כותשים במכתש את האבנים והגלעינים שחוטאו והתרככו בבישול ושמים בבקבוקי זכוכית קטנים סגורים בפקק פלסטיק. לכל בקבוק מגלפים ומקשטים מקלון מעץ זית לצורך משיחת העין.
"את כמו בת", היא אמרה לי אחרי שסיימה לספר ומשחה את עיני בכחל. "הצבע שלו כל כך יפה", אמרתי בהתפעלות. בשניות הראשונות לאחר המשיחה עיני גירדו. "העין שלך רעבה", היא פסקה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד גליל עליון ועמק החולה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

שמים את אבני הכחל בקערת מתכת, שופכים עליהן שמן זית וגלעינים של זיתים סוריים שחורים ומבשלים בתנור כ-14 שעות. מוציאים, כותשים את האבנים והגלעינים שחוטאו והתרככו בבישול ושמים בבקבוקי זכוכית קטנים

תזכורת לחכמים, נפלאות ונסים
כחל הוא שם כללי המקובל בתרבויות המזרח התיכון לצבעי עיניים העשויים ממינרל בשם גאלנה שנכתש ועורבב במים ובחומרים טבעיים כגון חלבון ביצים או שמן, קליפות שקדים, שרף ועוד. מאמינים שהם מרחיקים זבובים הגורמים לדלקות עיניים, מסוככים על העיניים מהאור הבוהק של האזור ומגינים על העפעפיים מהתייבשות.
מקורה של אבן הכחל בהרים על גבול איראן־עיראק ובארצות המגרב, שם נמצא המחצב של האבן היפה, שצבעה כחול כהה. זהו מינרל, המורכב מגופרית ועופרת, שעל ידי עיבודו, כתישתו לאבקה וערבוב בצמחים, תבלינים ושמנים, הפך להיות חומר איפור שובה עין, ותרופה עממית למחלות עיניים ולחיזוק הראייה. את הכחל כרו בהרי איראן־עיראק או במדבריות המגרב וסחרו בו בכל ארצות ערב ומזרח הים התיכון.
במקורות היהודיים נזכר הכחל כחומר לקישוט ולאיפור, הנקרא גם פוך. בתלמוד הבבלי מופיע הביטוי "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן" (כתובות י"ז ע"א), שמשמעותו כי הכלה הנאה והחסודה היא זו שאין בה תוספת צבע כחול (כחל) או צבע אדום (שרק) או איפור (פירכוס). מקורות יהודיים מוקדמים התייחסו לכחל גם כחומר לעשיית כשפים. זו הסיבה לכך שהיו רבנים שהציעו להימנע ממשיחת עיניו של תינוק בכחל, מנהג שהיה מקובל בארצות ערב וצפון אפריקה, גם בקרב יהודים.
רש"י, בן המאה ה־11, כתב על הכחל שהיה מקור לרפואת העין. כ־500 שנה אחר כך, בשנת 1599, ראה אור ספר בערבית בשם "תזכורת לחכמים, כלל נפלאות ונסים" שכתב דאוד בן עומר אל־אנטקי, מדען ממוצא תורכי שהתגורר במצרים ולמרבה האירוניה היה עיוור. הספר עב הכרס עוסק בתרופות, צמחים, אבקות, רקיחות וסגולות המרפא שלהם. אל־אנטקי מקדיש בספרו פרק מכובד לכחל: לסגולותיו בריפוי העיניים, סוגיו ושמותיו השונים, התרכובות, המינונים ושמות הרופאים שהשתמשו בו.
כך, למשל, מסופר על כחל הבסיליקון, שהומצא על ידי רופא יווני שכונה אבו קראט והיה כחל של משפחת מלוכה. פירוש המלה "בסיליקון" ביוונית הוא "אושר", ויש להניח כי יוחסו לו תכונות של יופי ייחודי המביא אושר. אבו קראט מינה אנשים שהיו אחראים על הפקת הכחל, משום שהיתה זו מלאכה שדרשה מקצועיות והבנה בהרכב המחצב.
הכחל האפור נחשב למונע זליגת דמעות, כחל ראשנייה חידד את הראייה, כחל עזיזי שימש למניעת קטרקט והוכן עבור אחד ממלכי מצרים. רופאי העולם העתיק טענו כי כחל זעפרן, כלומר, כחל עם עפצי זעפרן גרוסים, יעיל לראיית לילה, "מרחיק את החושך", כפי שכתוב בספר הערבי הקדום.
סגולותיו של הכחל ברפואת עיניים הביאו להרחבת השימוש בו גם לשאר חלקי הגוף. ידוע כי יהודי תימן השתמשו בכחל לריפוי פצעים ולעצירת שטפי דם באף. הכחל היה גם מרכיב בתרופות לחיזוק הלב ונגד שחפת. באירופה של ימי הביניים אף נהוג היה להשתמש בו כחומר הקאה, אך כיוון שהדבר גרם להרעלות רבות, הופסקה שיטת טיפול זו.

מייצור ביתי למקצוע ייחודי
בעבר היה הכחל מוצר ביתי בכפרים הערביים והדרוזיים בארץ, וכל משפחה הכינה אותו לצרכיה בלבד. במרוצת השנים רבים הפסיקו בייצור עצמאי, אם בשל אובדן ידע ואם משום שהכנתו היתה כרוכה בהשקעת זמן ומאמץ רבים. עם זאת, הדרישה לכחל לא פסקה, וכך אירע שבעשורים האחרונים מלאכת הכנתו הפכה מקצוע ומקור פרנסה.
את הכחל היה נהוג לאחסן בבקבוקון כסף סגור בפקק עם מקלון כסף דק וארוך, שתפקידו לעזור במלאכת משיחת העין. בקבוקון זה היה מקושט לרוב בריקועים, ונהוג היה לענוד אותו על הצוואר. הוא נחשב יפה ויוקרתי ולכן היה מנת חלקם של אנשי המעמד הגבוה. כיום ממשיכים לייצר בקבוקונים כאלה לקראת תקופת העלייה לרגל למכה, אך מכיוון שהם מכילים נחושת רעילה, הם לא משמשים עוד לאחסון הכחל ונמכרים רק כמזכרות.

כרית רקומה לאחסון כחל. שימשה כמתנת אירוסין או נישואים לכלה

כלי אחסון נוסף שהיה נהוג בכפרים הערביים והדרוזיים בארץ עד לפני כמה עשורים הוא כרית קטנה רקומה שמוכנסים בה שני פרקים של קנה, סגורים בפקק, העשוי גם הוא מקנה ובו לשונית דקה וארוכה שבאמצעותה מוציאים כחל מהבקבוקון ומושחים את העין. כרית כזו ניתנה בדרך כלל כמתנת אירוסים או נישואים לכלה. בפינותיה העליונות חובר חוט צבעוני, כדי לתלות ליד המראה, ובצדה האחורי, חתימה ומלים חמות מאהובה הטרי של הכלה המיועדת. כיום מאחסנים את הכחל בבקבוקוני זכוכית ומוכרים אותם עם מקל מגולף מעץ זית למשיחת העיניים.
כיצד השפיעה המודרניזציה על האבקה הנחשקת? תעשיות האיפור השאירו את הכחל מאחור, ורופאי עיניים לא מגלים בו עניין. לטענתם, כחל אורגני, שנכתש מגלעיני זיתים או מצמחים מפוחמים, אינו מזיק, אך כחל העשוי ממינרל הגאלנה, שהמרכיב העיקרי בו (98 אחוז) הוא עופרת, רעיל במיוחד, גם אם האבן שממנה הופק חוטאה כראוי.
לדברי ד"ר איתן איילון ממוזיאון ארץ ישראל, במחקר שנערך בבית חולים רמב"ם בחיפה נמצא כי נשים דרוזיות סבלו מנזקים במערכות העצבים בעקבות השימוש בכחל, ועובריהן נפגעו במהלך ההריון. בבדיקת בקבוק כחל מהתקופה הרומית נמצא כי גם הוא הכיל את מינרל הגאלנה הרעיל. בעקבות גילוי זה נבדקו שלדים במערות קבורה רומיות באזור מירון ונתגלו עקבות של הרעלת עופרת.
אף על פי כן, ערבים ודרוזים רבים בישראל משתמשים בכחל עד היום. בבתים רבים, אם כי כבר לא בכולם, נהוג למשוח בכחל את עיניו של תינוק בשלושת חודשי חייו הראשונים. האמונה גורסת כי מעשה זה מחזק את שרירי העין, פותח את תעלת הדמעות, מיטיב את הראייה ושומר על איכותה לאורך שנים. נראה כי השימוש בכחל, כחלק ממסורת עתיקת יומין, לא ייפסק למרות הקדמה.

---

תודת הכותבת למר נימר נימר, שסייע במציאת ספר הרפואה העתיק ובתרגומו מערבית.

הפוסט כחל – מסורת הולכת ונעלמת הופיע ראשון במסע אחר