כשמטיילים בין הגבעות הירוקות והכפרים הקטנים שביער השחור קשה להאמין שכיפה אדומה או עמי ותמי הלכו לאיבוד במעבה היער ממש באזור הזה. את היער הראשוני והקדמוני שכיסה פעם את מרביתה של אירופה החליפו אזורים מיושבים, כבישים, מסילות ברזל, כרמים ושדות. אבל פה ושם אפשר עדיין למצוא יערות מהאגדות, שהמטייל בהם ירגיש קטנטן לעומת העצים האדירים. הנה כמה יערות אירופים יפים במיוחד:

יער ביאלובייסקה, פולין ובלרוס
השריד הגדול ביותר, ואחד האחרונים, של יער ראשוני עצום, שכיסה בעבר חלקים נרחבים של אירופה – מרכס הפירנאים במערב ועד הרי אורל במזרח. רוב-רובו של היער הזה, שפירוש שמו בפולנית הוא "מגדל לבן", נמצא בבלרוס, וחלקו הקטן, כמאה קמ"ר – בפולין. בלבו של היער עובר הגבול בין שתי המדינות, ומטיילים ורוכבי אופניים יכולים לחצות מצד לצד דרך מעבר גבול הנמצא אף הוא ביער.

יער ביאלובייסקה. השריד הגדול ביותר ליער הראשוני שכיסה בעבר את אירופה

לבו של היער הזה הוכרז כאתר מורשת עולמית ובין עציו יש לא מעט אלונים קשישים וגדולי ממדים, שכמה מהם אפילו זכו לשם משלהם (קיסר הצפון, הצלב הדרומי הם רק שניים מהם). המטיילים ביער יכולים לפגוש בעלי חיים שונים, בהם ביזונים אירופים, בעלי חיים אדירי מימדים ומרשימים במיוחד – בביאלובייסקה חיים כמה מאות ביזונים.

ביזון אירופי בסביבתו הטבעית. ביער ביאלובייסקה חיים כ-800 פרטים

ביוגרדסקה גורה, מונטנגרו
שמורת ביוגרדסקה גורה, במרכז מונטנגרו, מכילה את כל האלמנטים הנדרשים כדי להרגיש בתוך סיפור אגדה: יער בתולי, הרים נישאים ושישה אגמים קרחוניים. כמאה מיני עצים, חלקם בני מאות שנים, צומחים ביער העבות, אחד יערות הבתוליים האחרונים באירופה. בין השאר צומחים כאן עצי אשור, אשוח, אלון ואורן, שמגיעים לגבהים מרשימים ביותר. זהו גם מקום מחייה של 150 מיני ציפורים וכעשרה מיני יונקים.

אחד האגמים האלפיניים בלבה של שמורת ביוגרדסקה גורה | צילומים: NP Biogradska gora

שביל בביוגרדסקה גורה. עצים בני מאות שנים תורמים לתחושה שאתם מטיילים ביער מהאגדות

הפארק הלאומי קילרני, אירלנד
כשמטיילים ביערות מלא הקסם שבפארק הלאומי קילרני (Killarney), בדרום-מערב אירלנד, בין העצים מכוסי הטחב, אפשר בנקל להרגיש שבכל רגע יצוצו להם פיות, גנדים או לפריקונים, ועוד כמה מיצורי היער שמככבים בסיפורי העם האיריים. בשטח הפארק יש אגמים, הרים וכ-120 קמ"ר של יערות אלונים, טקסוס (עץ מחטני ירוק עד) ואלמון. יערות האלונים מכסים שטח נרחב במיוחד של הפארק ומהווים את השריד הגדול ביותר של יערות האלונים שכיסו פעם את אירלנד. רבים מהעצים מכוסים טחב, שתורם לתחושת המסתורין ששורה במקום, וביניהם גדלים שרכים.

עצים מכוסי טחב בפארק הלאומי קילרני

היערות של הפארק מהווים בית לבעלי חיים שונים ובהם איילים וכ-140 מינים של ציפורים. בנוסף לאגמים שמהווים חלק משטח הפארק, בתוך היערות יש אגמים ופלגי מים. למרות שאחת הדרכים המעניינות ביותר לגלות את היער היא בטיול רגלי בין שביליו, אפשר לטייל ברחבי הפארק באופניים ואפילו בעגלה רתומה לסוס.

מפל טורק בפארק הלאומי קילרני

הפארק הלאומי אולנקה, פינלנד
פינלנד היא המדינה המיוערת ביותר באירופה, ומרבית שטחה של המדינה מכוסה ביערות. ברגע שיוצאים מן הערים הגדולות, אפשר למצוא יער כמעט בכל מקום אליו מגיעים. אבל אם צריך לבחור במקום אחד בעל ייחוד, הרי שזהו הפארק הלאומי אולנקה (Oulanka National Park), שמשתרע על שטח של 270 קמ"ר בצפון-מזרח המדינה, בסמוך לגבול עם רוסיה. בשטח הפארק יש נהרות ויערות מחטניים עצומים, כשאלה נותרו עדיין בתוליים ולא נגועים. מרבית העצים ביער הם עצי אורן, וביניהם, על הקרקע, אפשר לראות פטריות ושיחים של גרגירי יער מכל הסוגים.

בשל מיקומו של הפארק והקרקע העשירה שבו גדלים בו מינים רבים של צמחים, רבים מהם נדירים. לצד היערות האינסופיים, גולת הכותרת של הפארק היא הנהרות, הנחלים ופלגי המים. ניתן לשכור סירות ולשוט בנהר, ולעשות טיולים רגליים בשבילי ההליכה הרבים שברחבי הפארק. בחורף, כשהפארק מתכסה בשמיכה עבה של שלג, המראה שלו מלבב במיוחד.

הפארק הלאומי אולנקה. בחורף, כשהיער מכוסה שלג, המראה מלבב במיוחד

פטריות ביער בפארק הלאומי אולנקה

קלרוואלד, גרמניה
גרמניה אמנם מפורסמת במיוחד ביער השחור, אבל יש בה עוד יערות רבים, מרשימים לא פחות (ואולי אף יותר), ובהם חמישה יערות אשור עתיקים שפזורים בצפון גרמניה וזכו בתואר אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו (ביחד עם יערות הבראשית של עצי האשור בהרי הקרפטים). הגדול מכולם הוא יער קלרוואלד (Kellerwald) שבמדינת הסן.

עץ ביער קלרוואלד

יער קלרוואלד בשלכת

בעבר שימש היער כאזור ציד, אך חלקים רבים ממנו נותרו עדיין, במידה רבה, בתוליים. למעלה משלושים אחוזים מן העצים ביער הם עצים עתיקים, שגילם עולה על 140 שנה. בנוסף לאשורים, שמהווים את מרבית העצים ביער, יש בו גם אלונים וכן מינים רבים של פרחים וצמחים כמו חבצלות וסחלבים מסוגים שונים. היער מהווה חלק מהפארק הלאומי Kellerwald-Edersee והוא אידיאלי לטיולי הליכה ולרכיבה על אופניים. ניתן גם לשכור אופניים חשמליות במקום לטיול ביער או באגם שבשטח הפארק.

__

בתמונה הפותחת: שמורת ביוגרדסקה גורה במונטנגרו, צילום: Snežana Trifunović, cc-by-sa 3.0
צילומים בכתבה: אייסטוק, Ralf Lotys, cc-by-sa 3.0, פליקר – purplespace, rosipaw, Martin Liebermann

הפוסט במעבה היער – יערות קסומים באירופה הופיע ראשון במסע אחר

כשהאנגלים, שלמרות היותם כובשים גילו רגישות לא קטנה לנושאי נוף וטבע, הכריזו על גוש היערות העצום בין זכרון יעקב ורמות מנשה כעל שמורת טבע, עדיין ההר נקרא ט'הרת אלהטרי. כלומר – הגבעות שנראות כמו גב של חזירת בר… ב-1970 הכריזה גם מדינת ישראל על המקום כשמורת טבע וקראה לו חורשן. בגלל החרשים, כמובן.

הר חורשן הוא שמה של אחת הגבעות הנמוכות, שמדרום לכביש 70 המחבר בין זכרון יעקב ליקנעם. הגבעות האלה, שגובהן הממוצע הוא כ-150 מ' בסך הכל, מכוסות ביער מדהים בצפיפותו, אך שלא כמרבית החרשים הים תיכוניים, שצפיפותם היא סבך קוצני ובלתי עביר של אלון מצוי ומלוויו, הרי שפה נפגש הסוג הצפוף של החורש עם הסוג הפתוח והמרווח של יער אלוני התבור, שהוא מאוורר, עציו עומדים בשלכת וזו מגוונת את הירוק הים-תיכוני בכתום בסתיו, בירוק בהיר ורך ובאדום באביב, והכל בסגנון אירופי.

על ההר הזה יש אוסף נכבד, לעתים אפילו מביך, של דרכים. מהן דרכי עפר היפות לרכב רך, מהן מיועדות רק לרכב שטח ומהן רק להולכי רגל. חלק מנתיבי ההר מסומן בצבעי סימון שבילים, כך שקל למדי לנוע ביער היפה הזה וליהנות פה ושם מתצפיות נוף על מישור החוף ועל הכרמל.

עונה מתאימה

אין כל ספק בכך שסוף החורף, שהוא שיא ימי הפריחה, הוא הזמן המועדף לשוטט בדרכי ההר. הלבלוב בשיאו, גלי הצבע של הפרחים מתחרים על חסדי החרקים וצווחות החיזור של כל ציפרי השיר נפרטות על מיתרי הצלילים של היער התוסס. כמו שאמרנו, האנגלים התרגשו מן היער הזה, קל וחומר אנחנו, שלא פונקנו בכאלה. אבל היות שיער הוא יער כל השנה, גם בעונה היבשושית יפה לטייל בו, והטבע עדיין נם את תנומת הקיץ שלו ורק בעוד שבועות אחדים יסכים להתעורר.

אלוני התבור בראשו של הר חורשן | צילומים: MathKnight, cc-by-sa 3.0

חורבת טאטא

בלב הגבעות המיוערות, לא רחוק מהשכונות החדשות של זיכרון יעקב, מתנוססת גבעה אחת חשופה מיער. גם הנחל הרחב שלמרגלותיה מעובד וזרוע כולו, כך שנוצרת לגבעה הזו מסגרת רחבה החושפת אותה מיער של ממש. על ראשה השטוח של הגבעה פזורים שרידי חורבת טאטא, ותמהני על מגיירי המפה העברית, שהותירוה בשמה הערבי ולא תרגמוה ל"חורבת המחפורת העמוקה", או למצער, לא הקנו לה שם מגוחך, שישמור על צלצול השם הקודם, אך יהיה בעל משמעות עברית עמוקה – חורבת מטאטא.

כדרך חורבות רבות בכרמל ובשוליו, היתה גם זו כנראה חווה חקלאית מהתקופה הרומית או הביזנטית. במקום נמצאים שרידי גדרות, שרידי בית בד, גת חצובה, מערה חפורה ומעוצבת, כדרך מערות המגורים בכפרים העתיקים, ועוד כהנה וכהנה שברי מבנים. לדאבון הלב, כבר בסוף החורף מכוסה החורבה בקוצים ממאירים, שגובהם עשוי לעבור אף קומת אדם, ובין לבין גם סרפד כדורים, שכל הנוגע בו נצרב למכאוב. אך במקום להיאבק בקוצי החורבה ובסרפדיה, אפשר להתרפק על הנוף ממחסה הצל של שבעה אלוני תבור ענקיים ועץ אלה ארצישראלית אחת, הצומחים בעיגול של רקדנים בשולי החורבה.

מדי פעם מתמלא מעגל העצים הזה בגללי עזים ללמדנו, שאנו לא היחידים החומדים את הפינה הזו. אך גם אם לא היינו הראשונים במקום, עדיין יש כאן די מרחב לאדם ולבהמתו הדקה והריחנית.

ועוד הערה חשובה: אם מסיבה כלשהי הגעתם להר חורשן ולא מצאתם את הדרך הקצרה לחורבת טאטא, אל תצטערו. השיטוט בערוצים הרדודים שבין הגבעות, ביער העשיר והמגוון כל כך, עם בורות המים והמעיינות הקטנים המזומנים לתועה בשבילי החורשן, הם פיצוי לא רע בכלל על כך, ואת הביקור בחורבת טאטא עצמה תשאירו אולי לפעם הבאה.

יער הוא יער כל השנה, גם בעונה היבשושית יפה לטייל בו

איפה זה?

לחורבת טאטא אפשר להגיע ברגל או ברכב שטח בדרך עפר מסומנת בצבע אדום, המסתעפת מכביש מס' 70, ליד מחצבת שפיה. להר חורשן עולות דרכים נוספות לרכב שטח, גם מכיוון כביש מס' 70 וגם מכיוון עמיקם ומרמות מנשה. חלק מהאזור הוא שטח אש ועל כן יש להצטייד במפת טיולים וסימון שבילים הכרמל מס' 4, שיש עליה סימון של שטחי אש.

עוד בסביבה

זיכרון יעקב – רחוב המייסדים, כמעט מדרחוב והרבה נחת. גם יפה לראות איך שימרו אותו, גם יפה לאכול ולשתות וגם יפה סתם לשוטט.

מי קדם – אתר המנהרות והפירים של מפעל המים הרומי הקדום, אשר נטל מים ממעיינות נחל התנינים והוליכם לקיסריה. המפעל נמצא בפארק אלונה הסמוך לעמיקם, מושב לא רחוק מבנימינה.
שמורת נחל התנינים ליד קיבוץ מעגן מיכאל.
חוף הים – כל חוף בסביבה, תבחרו לבד.

שמורת נחל תנינים | צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקישיתוף

הצעה למטיבי לכת

ללכת בשבילי הר חורשן מחורבת טאטא עד חורבת צברין, שם אגב נמצא ראשו של מפעל המים הקדום לקיסריה, שאת חלקו המטופח תוכלו לראות במי קדם ליד עמיקם (ראו למעלה). מי שזה לא מספיק בשבילו, שילך ברגל לאורך אמת המים הקדומה לקיסריה.

הידעתם? מין אלה שכזאת

האלה הארצישראלית היא עץ, אפילו שהיא מתנהגת רוב הזמן כשיח. התנהגות זו אינה לצרכי הסוואה, פשוט במשך דורות לא נתנו לה לבטא את עצמה ובכל פעם שגדלה לממדי עץ, כרתו אותה לטובת הסקה, בנייה, עשיית מקלות הליכה ונבוטים. האלה הזו, חולקת עם האלון את המושג "אל", כלומר – הכוח והעוצמה, שתורגמו בימי קדם לאלוהי היער. כך כיכבה האלה בתור "אשרה", כלומר עץ גדול עם הקשר פולחני, בדרך כלל מיני.

הפירות האדומים, דמויי הבננה, שתלויים בענפיה אינם פירות אלא עפצים, כלומר עלים שהתנפחו בגלל עקיצה של חרקים, שגם הטילו את ביציהם בתוך העלה הנפוח. אם תפתחו "פרי" אחד כזה, תראו שהוא רוחש רימות כתומות כמו קוויאר, או שהן כבר הפכו לחרקים מכונפים ואז הצבע בפנים הוא שחור.

מפת אזור הר חורשן

מפת הר חורשן. באדיבות עמוד ענן והמרכז למיפוי

הפוסט טיול בהר חורשן: נצא אל היער הופיע ראשון במסע אחר

אחרי העצירה העשירית לצילומי עצים וקריאת הוואו השמונים במספר, פתאום חשבתי על אמא של כיפה אדומה. מה בדיוק עבר במוחה כששלחה ילדה קטנה כל כך לחצות לבדה את היער? איך אפשר לחצות יער גרמני לגמרי לבד, גם כשאת כבר ממש לא ילדה קטנה? אנחנו צועדים בשביל הבוצי והצר, בלבו של יער כל כך צפוף וקסום, שהיה יכול בנקל לככב בכל אגדת ילדים. אלמלא סוזן, המדריכה הנמרצת שלנו, אין ספק שגם אני הייתי מוצאת את עצמי עד מהרה סוטה מהשביל ומסתכנת במפגש עם זאב ערמומי…

שביל ביער בזארלנד שבמערב גרמניה מעורר מחשבות על כיפה אדומה והזאב | צילום: שאטרסטוק

קשה לתאר במילים את יופיים של היערות במערב גרמניה. אזור היער השחור הוא המוכר והמתויר מכולם, אבל גרמניה עמוסה ביערות שהמילה "עבותים" לא עושה עמם צדק. המוני עצים, ככל שהעין יכולה לראות, עוד ועוד עצים, והנפלא מכל, שהם אינם זהים או אפילו דומים זה לזה – שילוב נהדר של עצי דולב ואשוח, ערמון ותרזה ועוד כהנה וכהנה, גדלים בצפיפות וגובהם הבלתי ייאמן מעיד על עושר האדמה וריבוי המשקעים. ובסתיו, בכלל אין לתאר: כל עץ וצבעי השלכת המושלמים שלו – צהוב בוהק וצהוב דהוי, זהוב, אדמדם, כתמתם וכתום עז, וקרני השמש שחודרות למעבה היער צובעות גם את העלים שנותרו ירוקים בזוהר מופלא.

שוב ושוב הלב מחסיר פעימה והנשימה נעתקת עם כל סיבוב של השביל. הוסיפו לכל היופי הזה נהר שליו הזורם לו ביער, ובמרכזו עובר הגבול עם צרפת. מעברו השני של הנהר יש כפר זעיר עם בתי אבן עתיקים, כנסייה עם מגדל פעמונים, עדר קטן של פרות שגועות בצרפתית ושני איכרים מעמיסים חציר על עגלה להשלמת התמונה, שגם כך היא כל כך מושלמת שקשה להכיל את יופייה.

כך נראים היערות של מערב גרמניה בעיצומו של הסתיו | צילום: רותם בר כהן

יצאנו לטייל במערב גרמניה, בזארלנד, חבל ארץ ירוק ומיוער הגובל בצרפת. הטיול שלנו כלל הרבה הליכות בטבע, כמה שיטוטים עירוניים נעימים ולקינוח – פינוקי ספא מענגים. הטיול הזה מתאים מאוד לחובבי טבע ולזוגות רומנטיים, ואפשר בנקל להרחיב את היריעה ולהוסיף לו כמה ערים גדולות או לקפוץ לביקור בשכנות מעבר לגבול – צרפת ולוקסמבורג.

עמי ותמי, גרסת המציאות
נחתנו בפרנקפורט, דילגנו על העיר עצמה ויצאנו היישר משדה התעופה לכיוון דרום-מערב. היעד: חבל הסאר (Saarland, שהגרמנים מבטאים זארלנד) בדרום-מערב גרמניה, סמוך לגבול עם צרפת. הדרך אורכת כשעתיים, כשרוב הנסיעה הוקדשה לניסיון להכיל את כל היופי הנשקף מחלון המכונית: צבעי השלכת, הכרמים המטפסים על גבעות רכות, הכפרים הקטנים עם הבתים מחודדי הגגות שכמו יצאו מהסיפור של עמי ותמי.

זארלנד היא המדינה הפדרלית הקטנה ביותר בגרמניה והיא גובלת עם חבל לורן הצרפתי ונמצאת מצפון ליער השחור. נהר הסאר (Saar), יובל של המוזל (שהוא עצמו יובל של נהר הריין האדיר), חותך את הנוף, שחלקים נרחבים ממנו מכוסים ביערות ויש בו גם הרבה מאוד כרמים, המוסיפים עוד גוון של ירוק והאחראים ליינות המקומיים, שהמצטיינים שבהם הם הלבנים – מתקתקים וקלילים ומוצלחים מאוד.

נהר הסאר החוצה את זארלנד, המדינה הפדרלית הקטנה ביותר בגרמניה ואזור מיוער מאוד | צילום: שאטרסטוק

טיול עירוני: העיר שחוברה לה יחדיו
בירת החבל, זארבריקן (Saarbrücken), היא עיר מקסימה וירוקה מאוד (בתקופה שאנחנו ביקרנו בה – מוזהבת בצבעי שלכת), הנחצית על ידי נהר הסאר ויש בה שלל בניינים היסטוריים רבי רושם וכיכרות יפות, לצד הרבה מאוד בתי קפה ומסעדות, בהן שתיים המעוטרות בכוכבי מישלן. זהו מקום מצוין להתמקם בו ולצאת ממנו לטיולים באזור, אבל אל תוותרו על טיול של כמה שעות בעיר עצמה.

לאורך ההיסטוריה זארבריקן עברה מיד ליד, משליטה צרפתית לשליטה של נסיכויות גרמניות, ולהפך. לאחר מלחמת העולם הראשונה זארבריקן עברה, יחד עם החבל כולו, ליד צרפת, ואולם בעקבות משאל עם בשנת 1935 חזר האזור לגרמניה. כל התהפוכות הללו, כולל העובדה שזארבריקן של ימינו היא תוצאה של איחוד שלוש עיירות שונות, ניכרים בסגנונות הבנייה ובאופי המגוון של שכונות העיר.

כיכר לודוויג בזארבריקן, דוגמה מופתית לאדריכלות בארוקית גרמנית | צילום: שאטרסטוק

כיכר לודוויג, בחלק של העיר הנמצא על גבעה מעל הנהר, היא דוגמה מצוינת לאדריכלות בארוקית מהמאה ה-18. אבל אם בארוק מתקשר על פי רוב עם עיטורים וקישורים מרובים, הרי שכאן, בלבה של גרמניה הפרוטסטנטית, הבניינים רבי הרושם חמורי סבר ונקיי קווים. אחרי שהתפעלתם מהכיכר והבניינים המקיפים אותה, ההציצו אל תוך קתדרלת יוהן הקדוש (St. Johann), הניצבת בלב הכיכר. בניגוד לעושר הפסלים שבחוץ, בפנים מצפה הפתעה: הכל לבן להפליא, כולל פסלי הנשים המחזיקות את התקרה על כתפיהן (עוד מרכיב מפתיע). הליכה קצרה מהכיכר הזאת מביאה לכנסייה נוספת, Schlosskirche, מהמאה ה-15, עם חלונות ויטראז' מודרניים – החלונות המקוריים נהרסו בהפגזה בריטית במלחמת העולם השנייה, בה נחרבו בתוך פחות משעה חלקים נרחבים מהעיר. בקומה השנייה של הכנסייה יש מוזיאון קטן עם ממצאים ארכיאולוגיים ודתיים מהאזור.

בסמוך לכנסייה נמצאת הטירה של זארבריקן, שהמראה שלה שונה מאוד מזה של טירה קלאסית, והרחבה הגדולה שלפניה טומנת אתר זיכרון מרגש במיוחד. אתר הזיכרון הבלתי נראה (Unsichtbaren Mahnmals) נמצא מתחת לאבני הכיכר, וכשמו כן הוא – בלתי נראה. זוהי יוזמה של סטודנטים מהאוניברסיטה המקומית: אבני הריצוף העתיקות הורמו, על כל אחת מהן נחרט שם של בית קברות יהודי שנהרס או חולל בתקופת הנאצים ולאחר מכן האבנים הוחזרו למקומן. הסמליות של האנדרטה הבלתי נראית חזקה ומטלטלת והידיעה שהשמות נחבאים מתחת לרגלי העומדים כאן צובטת את הלב.

רחוב בזארבריקן. למרות שגרים בעיר 180 אלף איש, התחושה היא של עיירה אינטימית | צילום: רותם בר כהן

מהגבעה יורדים במדרגות אל גדת הנהר וחוצים אותו על הגשר הישן (The Alte Brücke), שנבנה באמצע המאה ה-16. הליכה קצרה מביאה אל אזור St. Johanner Markt – השוק העתיק של העיר, שהפך בשנים האחרונות לאזור תוסס במיוחד. יש כאן כיכר רחבת ידיים, ממנה יוצא מדרחוב ארוך מאוד עם שפע של חנויות, בוטיקים, בתי קפה ומסעדות. ואם כבר הזכרנו מסעדות, באזור הזה של העיר, באותו רחוב עצמו, יש שתי מסעדות עם כוכבי מישלן: GästeHaus Klaus Erfort עם שלושה כוכבי מישלן (כתובת: Mainzer Str. 95) ו-Jens Jakob עם כוכב אחד (כתובת: Mainzer Str. 10). בשתיהן יש להזמין שולחן מראש ומחיר הארוחה בהתאם למספר הכוכבים…

אופציה זולה יותר לטעום מהמטבח המקומי המצוין, המשלב בישול גרמני וצרפתי, היא מסעדת Unter der Linde, עם תפריט יצירתי ומגוון מרשים של יינות גרמנים וצרפתים. צמוד למסעדה יש חנות יינות ומעדנים השייכת לאותם בעלים ובה תוכלו להצטייד ביינות מקומיים, תבלינים, סוגים שונים של ממרחים, שוקולדים בעבודת יד, כלי הגשה נאים ועוד.
כתובת: St. Arnualer Markt 8, אתר אינטרנט (בגרמנית)

המדרחוב ב-St. Johanner Markt, אזור הקניות והבילויים של זארבריקן | צילום: רותם בר כהן

טיול ביער: רגל בגרמניה, רגל בצרפת
אחרי שהתאהבתם בעצי היער המעטרים את זארבריק הגיע הזמן לדבר האמיתי. אזור זארלנד עמוס בשבילי הליכה ביערות ואחד היפים שבהם הוא מסלול הבליז (Blies-Grenz-Weg, או באנגלית – Blies border trail). זהו מסלול של 15 וחצי ק"מ, העובר דרך יער מקסים, צמוד לגבול עם צרפת. השביל המסומן (הסימון על גזעי עצים קטן ועדין יותר מהסימון המוכר לנו מהארץ, חשוב לשים אליו לב כדי לא לסטות מהדרך) עובר בחלקו במעבה היער ולאורך נהר בליז (Blies) המקסים – במקום שבו יש גשר מעל הנהר תוכלו לחצות את הגבול לצרפת, ולו בשל הקוריוז.

אגם קטן מוקף עצים במסלול שלאורך נהר הבליז | צילום: רותם בר כהן

בדרך עוברים על גדת אגם קטן ובחלקים מהשביל אפשר לגלות פסלים סביבתיים יוצאי דופן של האמן ריימונד מריה הרצוג, שיצירותיו משתלבות להפליא ואף נטמעות בין עצי היער, עד שלא ברור מה כאן יציר הטבע ומה יציר האדם. לא חייבים ללכת את כל אורך השביל, אפשר לבחור, כמו שאנחנו עשינו, במסלול מעגלי בן כשמונה קילומטרים. כולל עצירות להתפעל מהשלכת וקפיצה קטנה לכפר צרפתי מהצד השני של הנהר הקדשנו כשלוש שעות ליער, חוויה קסומה באמת.

רגל פה רגל שם: גשר מעל נהר בליז מעביר את המטיילים מגרמניה לצרפת | צילום: רותם בר כהן

פינוקי ספא: קר בחוץ, חם במים
המרחצאות של באדן-באדן מפורסמים בעולם כולו, אבל גם זארלנד מתפארת במרחצאות משלה, אמנם נטולי ייחוס היסטורי, אבל מרובי פינוקים. Saarland Therme נפתחו ב-2012 ומאז הם מושכים כ-180 אלף מבקרים בשנה, מגרמניה ומצרפת השכנה. המבנה הגדול מעוצב בסגנון אנדלוסי ויש בו שפע של פינות לשחרר את השרירים, להתפנק, להירגע ולהתחבר לגוף שלכם. במרכזו של המבנה יש בריכה פנימית גדולה ומסביבה נחבאות הפתעות לרוב: חדרים של סאונה יבשה ורטובה, שתי סאונות עירומות (אסור להיכנס אליהן בבגדי ים, מותר להישאר עטופים במגבת) – מעורבת ולנשים בלבד, בריכת ציפה עם מי מלח, חדרי אדים, חמאם תורכי ועוד. אבל גולת הכותרת מבחינתי היא בריכה חיצונית, שמעליה מרחף ענן של אדים, ולמרות הקור שבחוץ, המים בה חמימים מאוד ואפשר לעבור בין תחנות שונות של עיסויי מים, להיסחף בזרם בבריכת הזרמים, לשבת בג'קוזי שמימיו לוהטים, וכל זאת בעודכם משקיפים על הגבעות המיוערות שמסביב. אתר אינטרנט (בגרמנית ובצרפתית בלבד).

בריכות במרחצאות זארלנד. לבלות ולהירגע בבריכות, בסאונה ובחמאם | צילום: Saarland Therme

אפשר להזמין עיסוי מתוך תפריט גדול ומגוון של טיפולים, אבל למען האמת, יש מספיק אופציות לבילוי של כמה שעות בין הבריכות והסאונות גם ללא עיסוי. בקומה מעל הבריכה המרכזית יש מסעדה המגישה סלטי בריאות לצד מנות מהמטבח האנדלוסי והמרוקאי, התמחות של השף. כניסה לאתר הספא למשך שעתיים – 15.50 אירו לאדם, ארבע שעות – 20.50 אירו. עיסויים בתשלום נוסף.

מפת האזור:

הכותבת היתה אורחת של לשכת התיירות הגרמנית www.germany.travel

הפוסט זארלנד, גרמניה – טיול ביערות הופיע ראשון במסע אחר

רוצה הגורל ותייר סביר, ללא כוחות נסתרים, לא יכול, למרבה הצער, לבקר בארבעת העצים הכי מפורסמים בעולם. שניים מהם ניצבים עדיין בגן עדן – עץ החיים ועץ הדעת. פעם, אולי במסגרת סיור מאורגן בהדרכת מלאכים צחורי כנפיים, עוד נבקר בהם. כרגע זה לא בא בחשבון וגם אין מה למהר. שני העצים האחרים, ממשיים יותר וחשובים לא פחות להיסטוריה האנושית, הם העץ של בודהא, תחתיו ישב שבעה שבועות עד שזכה להארה, במאה השישית לפני הספירה והעץ של סר איזק ניוטון, תחתיו ישב כאשר התפוח שנפל על ראשו העלה בדעתו את הרעיון לתיאוריה הפיזיקלית על כוח המשיכה של כדור הארץ, ששינתה את תפיסת העולם של כולנו. 

לגבי העץ של בודהא, למעשה זהו פיקוס רליגיוזה, עץ שכיח למדי. המקום בו ישב בודהא תחת העץ המפורסם ידוע גם הוא – סמוך לעיר גאיה, בצפון הודו, כמאתיים קילומטרים ממזרח לוורנסי. למרבה הצער, אין כיום שום עץ בסביבה זו שגילו מתקרב לגיל בו מדובר (בודהא, או בשמו אז הנסיך סידהרתא גוטאמה, ישב תחת העץ והמתין להארה במאה השישית לפני הספירה, כלומר לפני יותר מ-2,500 שנים). למרות הכל, ובגלל חשיבותו העצומה של העץ, לא הניחו לו לנפשו. בצפון סרי לנקה טוענים במשך שנים רבות שבאי גדל עץ שהוא צאצא ישיר של העץ של בודהא. על פי טענתם מדובר בעץ שנשתל לאחר שנלקח ייחור מן העץ ההיסטורי. העץ נקרא "סרי מאהא בודהי" ויש לו היסטוריה מתועדת בת 2,300 שנים. יותר מאלפיים מאמינים מגיעים אל העץ בסרי לנקה מדי יום. כדי להעיד על חשיבותו הרבה (ואולי על הפוטנציאל הכלכלי במשיכת תיירים ועולי רגל בודהיסטיים) הועבר לאחרונה ייחור מן העץ בסרי לנקה למחוז בהודו בו ישב בודהא והמתין להארה. כך יכולים כיום המבקרים לחזות בבן משפחתו הישיר של העץ ההיסטורי ולקוות שיזכו גם הם להארה. 

לגבי ניוטון הדברים לא פחות סבוכים. העדויות אמנם טריות הרבה יותר – ניוטון פיתח את התיאוריה שלו באמצע המאה ה-17, כלומר רק לפני כ-350 שנה, אבל הדעות על מיקומו של העץ מעניק ההשראה חלוקות. לדברי וויליאם סטוקלי, הביוגרף הרשמי של ניוטון, פיתח הפיסיקאי האנגלי את התיאוריה על כוח המשיכה ב-1665, כאשר צפה בתפוח נופל מן העץ ליד ביתו בווסת'רופ, אנגליה. העץ המקורי מת ב-1814, אבל לפני מותו נלקחו ממנו ייחורים שנשתלו בעיר בלטון. המעבדה הפיזיקלית הלאומית של בריטניה טיפחה משתילים אלה מאות עצים, שהפכו למוצר מבוקש ופופולרי בגינות של מעבדות פיזיקה ברחבי העולם. שום פרופסור לא יכול להתמודד עם הפיתוי שקרוב משפחתו של עץ התפוח של ניוטון יצמח בחצר המעבדה שלו. מי יודע, אולי גם עליו תזהר יום אחד ההשראה, בעקבות התבוננות בעץ המופלא. 

"מתושלח" בקליפורניה. נחשב לעץ העתיק בעולם | צילום: Oke, GFDL

באי טנריף נסענו פעם חצי יום בדרכים עקלקלות כדי להגיע לעיירה קטנה בשם איקוד דה לוס וינוס. כל מדריכי התיירות של האי מזכירים את "מלך הדרקונים", עץ מוזר ועתיק מאוד שגדל במרכז העיירה הזו. השילוט היה מדויק לאורך כל הדרך מן הכניסה לעיירה. בכל מקום ניצבו שלטים מאירי עיניים ששלחו אותנו אל העץ המפורסם. הוא ניצב בכיכר מרכזית, מוקף גדר, מגרש חניה מיוחד משמש את אלפי התיירים שמגיעים כדי לחזות בו והמראה שלו מפתיע ומעניין. גובהו 17 מטרים, רוחב הגזע שישה מטרים והשם הספרדי שלו "דראגו מילנאריו" (דרקון אלף השנים) מלמד על המוניטין שיצאו לו. באיקוד וברחבי טנריף אוהבים להציג אותו כ"יצור החי העתיק ביותר בעולם". התואר המרשים הזה נובע מהבחנה שעשה במאה ה-18 המדען הגרמני הנודע אלכסנדר פון הומבולדט, שקבע שהעץ בן 6,000 שנים. מהר מאוד התברר שהיתה כאן כנראה הגזמה פראית. בוטנאים נוטים היום להעריך את גילו של הדרקון הענק בין אלפיים ל-3,000 שנה. 

בכמה מקומות כתבו בוטנאים אוהבי מחלוקות שמדובר בשטות גמורה והעץ של איקוד הוא בן 500 שנים לכל היותר. איש מהם לא מעז כיום לבקר במקום. גם הם יודעים שמדובר בעיירה שהכנסתה השנתית מבוססת רק על חובבי העץ ועל היקב המקומי. הבעיה העיקרית בהערכת גילו של העץ נובעת מכך שבמין זה (Dracaena draco) אין בגזע טבעות שנתיות המצביעות על הגיל וטכניקות מוכרות אחרות, על פי מספר הענפים והסתעפותם, אינן מתאימות לאופן צמיחתו של העץ. 

הביקור באיקוד היה, בכל מקרה מעניין מאוד, העץ יפה, שונה מרוב העצים שראיתי בחיי, ומקרין איזו סמכות אצילית וכובד ראש של זקנה. יש לו גזע גבוה מאוד וענפים שמזדקרים מכל צדדיו. אין לי כמובן מושג בן כמה הוא. בבית הקפה ששוכן מול העץ, הנקרא כמובן "קפה הדרקון", הסבירו לנו שיש לעץ תכונות רפואיות, קוסמטיות, עליו משמשים בסיס לצבע נפלא לשיער ואפילו איכויות מיסטיות – אם שורפים כמה זרדים שנקטפו ממנו השדים והמכשפות נמלטים על נפשם. הם גם לא פקפקו לרגע בכך שזהו היצור החי הכי עתיק בעולם. בחנות הסמוכה מוכרים זרעים של העץ ואם שותלים אותם ומחכים כמה אלפי שנים צומח עץ זהה לדרקון של איקוד.

עץ הסקוויה המכונה ג'נרל שרמן, שאוחז בתואר "העץ הגבוה ביותר בעולם עם גזע אחד"

בארצות הברית מצביעים על עץ אחר כעץ העתיק ביותר בעולם. העץ, סוג של אורן, גדל במקום נידח במיוחד בשמורה במזרח קליפורניה. המומחים קבעו שגילו 4,770 שנה וזה לא מעט עבור עץ שניצב על צלע הר שטוף רוחות. הכינוי שהודבק לעץ הוא באופן טבעי "מתושלח" ולאחרונה הוא זכה לפרסום מחודש בארצות הברית, כאשר קבוצת חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה הגיעה אליו בעזרת אחד מפקחי הטבע באזור (מקומו המדויק נשמר בדרך כלל בסוד, כדי למנוע פגיעה) וחתכה ממנו בזהירות רבה כמה ענפים כדי לשבט עצים נוספים חסונים כמותו. "המטרה היא לפתח עצים בעלי חסינות גבוהה במיוחד ואם זה אכן העץ העתיק ביותר בעולם, זה מקום טוב להתחיל" הסביר מנהל פרויקט המחקר. 

העץ הגבוה ביותר בעולם, על פי ספר השיאים של גינס, נקרא מנדוצ'ינו והא עץ סקוויה (Sequoia sempervirens) ענק, בגובה 112 מטר, שקוטר גזעו 3.2 מטר. העץ ניצב בשמורת מונטגומרי בקליפורניה. הפקחים השומרים על סביבתו טוענים שקשה מאוד להבחין בינו לבין שכניו הענקים, שכולם מתנשאים לגובה מעל מאה מטר. 

הנתון שכדאי להשוות עם גובהו של העץ המרשים הוא צריכת הנייר ומוצרי העץ של האמריקני הממוצע. בכל שנה צורך אזרח אמריקאי ממוצע מוצרים מעץ בגובה 30 מטר ובקוטר של 40 סנטימטר. 

בדרום אפריקה, לא רחוק מן העיר פארל, נסענו לראות את מה שמדריך הטיולים שליווה אותנו כינה "עץ הבאובב הגדול ביותר בעולם". זה היה קצת מוזר כי הבאובב, אכן גדול ומרשים מאוד, ניצב בחצר האחורית של בית פרטי. עשרה מטר מאיתנו תלתה מישהי כביסה על החבל ואנחנו הקדמנו לה שלום מנומס וצעדנו לצלם את העץ. ההפתעה היתה גדולה אפילו יותר כאשר התברר שהגזע של העץ (החי עדיין ונראה בריא לגמרי) חלול לחלוטין ובתוכו, בחלל די מרווח, בנו מעין פאב קטן, עם דלפק עץ וקישוטים. לא כך חלם עליו הנסיך הקטן.

בתמונה הפותחת: העץ המכונה דראגו מילנאריו, דרקון אלף השנים, בעיירה איקוס דה לוס וינוס בטנריף

הפוסט העצים הכי מפורסמים בעולם הופיע ראשון במסע אחר

אזור גיאוגרפי: גליל תחתון מזרחי

למי מתאים: כל המשפחה

עונה מומלצת: בכל ימות השנה

אורך המסלול: דרך הנוף אורכה כ- 6 ק"מ. מאכסניית פורייה ועד טבריה. מומלץ גם לרדת לעין פורייה,המושבה כנרת וחצר כנרת (הליכה ברגל של כחצי שעה)

משך הטיול: 1-2 שעות בהתאם לעניין

איך מגיעים: דרך הנוף של יער שוויץ מסתעפת מכביש הגישה לאכסניית פורייה. האכסניה שוכנת בצד הכביש היורד בתלילות אל הכנרת מפורייה הישנה (כביש 7677). לכביש זה מגיעים מהכביש הפונה צפונה מצומת אלומות ולכיוון פורייה (כביש מס' 768), או היישר מהכנרת, בקרבת חוף ברניקי. נוסעים לאכסניית פורייה וסמוך אליה פונים בכביש השמאלי, על פי השלט המכוון ליער שוויץ.

שימו לב: יש לנהוג בתשומת לב משום שהדרך צרה. החנייה מותרת רק ברחבות שליד החניונים והמצפורים.

נתחיל את טיולנו בכביש המוביל מאכסניית פורייה אל היער סמוך למרכז נטיעות קטן, ובו עצי יער נטועים כדוגמת ברוש מצוי וחרוב. מעט הלאה מכאן נמצאת מרפסת תצפית מקורה בסככה, ממנה נשקפים נופים מרהיבים. ממול למרפסת התצפית , מעברה השני של הדרך, בין עצי איקליפטוס נמצא חניון ע"ש גוטמן ובו שולחנות פיקניק ומתקני שעשועים לילדים. בזהירות רבה משום שהדרך צרה. החנייה מותרת רק ברחבות שליד החניונים והמצפורים).

ממרפסת התצפית יוצא שביל טיולים רגלי, שפונה צפונה במקביל לדרך הרכב, אך מעט נמוך ממנה. השביל מסתיים במצפור הבא, המכונה "מצפור דו מפלסי". משך ההליכה בשביל כחצי שעה, ואורכו כ – 1 ק"מ. לאורך הדרך הציבה קק"ל ספסלים למנוחה ולהתבוננות שקטה ומהנה בנוף.המצפור הדו-מפלסי, כשמו כן הוא – יש בו שני מפלסי תצפית.

קילומטר אחד צפונה משם נמצא מצפור נוסף, המכונה "מצפור תלת כיווני", משום שקיימות בו שלוש מרפסות תצפית מקורות סמוכות זו לזו, המאפשרות תצפיות משלושה כיוונים אל חלקיו השונים של היער ואל העיר טבריה. מן המצפור הצפוני אפשר לראות את אזור צפת ואת הר ברניקי, בו שוכן מנזר מהתקופה הביזנטית. היציאה לרחוב מעלה קק"ל בטבריה. בהמשך מצפון למצפור אפשר להיכנס לחניון ע"ש קסטנבאום בו שולחנות פיקניק המותאמים לנכים.

למעוניינים ניתן לבקר גם בהר ברניקי, קק"ל הכשירה דרך העולה לאתר העתיקות מהעיר טבריה. ההר נמצא כ- 190 מטר מעל הכנרת. הוא קרוי על שם הנסיכה ברניקי, אחותו של אגריפס השני.הורדוס בנה במקום מצודה. שרידים ארכיאולוגיים שש כנסייה גדולה שנמצאו במקום, כנראה מהתקופה האיסלמית הקדומה, ותחתיה גם נמצאו שרידים קדומים למבנה כנסייה (או מינזר) מהתקופה הביזנטית, שחרבה, כפי הנראה, ברעידת האדמה שהייתה באיזור בשנת 1749 לסה"נ.

משם נעלה לרכב וניסע ל "עין פורייה" (עין קדש) מקום בו על פי המסורת נפגשו שליחי דבורה עם ברק בן אבינועם. האתר שוקם ובו בריכות קטנות, אמת מים, פינות פיקניק וספסלים בצל הדקלים והאשלים. אפשר לרדת מעין פורייה למושבה כנרת ולבקר בחצר כנרת, מהלך של כחצי שעה הליכה. בחצר כנרת חווה של החלוצים הראשונים משנת 1908, בה נולדה התנועה הקיבוצית בארץ. במקום חיו ופעלו אישים מפורסמים כמו: א.ד. גורדון, ברל כצנלסון, רחל המשוררת וקברה הטרי של המשוררת נעמי שמר. מומלץ לטייל ברגל מחצר כנרת דרך בריכות הדגים אל בית המשאבות ליד אתר כנרות.

הפוסט דרך הנוף של יער שווייץ הופיע ראשון במסע אחר

יער בארי, בגבול המידבר, משתרע על פני כ- 11,000 דונם ושוכן בנגב המערבי, בחבל הבשור מדרום לצומת סעד. הנוף מורכב משדות ירוקים ומרחבים פתוחים בהם דבר אינו מפריע את המבט עד לקו האופק. באזור כמות המשקעים השנתית הממוצעת אינה עולה בהרבה על 300 מ"מ בשנה. כמות המשקעים הזו אינה מספקת להתפתחות צומח עבות. באין צמחייה רבה ובגלל קרקע הלס הרכה, יש בכמות המשקעים הזו עוצמה הדרושה לסחיפת הקרקע ויצירת נוף הבתרונות. קק"ל שילטה באזור מסלול נסיעה המתאימים לכל סוגי הרכב.

בארי הוקמה במסגרת 11 הנקודות בנגב (מבצע משותף לסוכנות היהודית, קק"ל, ההגנה וחברת מקורות) בידי חברי הגרעינים של הצופים והנוער העובד. המבצע תוכנן בסודיות רבה. בערב, מוצאי יום הכיפורים רוכזו האנשים והציוד בכמה יישובים, שמהם יצאו השיירות עם חשכה. אפילו המתיישבים עצמם לא ידעו בדיוק לאן פניהם מועדות. כך בין לילה, הוקמו בארי, חצרים, נבטים, אורים, נירים, שובל, משמר הנגב, גלאון, תקומה, כפר דרום וקדמה.

קיבוץ בארי נקרא בראשיתו נאחביר, כשמו הערבי של האיזור, שפירושו הוא אזור בתרונות מאוחר יותר הוא נקרא על שם כינויו הספרותי של ברל (בארי) כצנלסון, שנפטר אז. הקיבוץ שכן תחילה כ- 2 ק"מ ממערב למקומו היום ונקרא בארות. במלחמת העצמאות הותקף הקיבוץ בידי צבא מצריים ומגניו נאלצו לחיות חודשים אחדים בבונקרים. בתום המלחמה עבר למקומו הנוכחי על גבעת אל-מושיריפה.בארי הישנה, שממנה נותרו בית הבטחון הנקוב בכדורים ומגדל המים של הקיבוץ. כדי לעלות לתצפית "עמדה מס' 1", הנמצאת בצידו הדרומי של הדרך הסלולה, מול בית הבטחון. העמדה, תעלות הקשר והגדרות שוחזרו ע"י ילדי הקיבוץ. התצפית יפיפיה. בדרום רואים אזור מחצבות הגופרית, כשלמרגלות התצפית מקום המטעים של הקיבוץ בראשיתו.

בתרונות בארי (שמורת המכתש)
כקילומטר מצפון לקיבוץ בארי נמצאת שמורת בתרונות בארי, עם נופים מיוחדים, המקיפים עמק דמוי מכתש, כמו נופי ירח, שנוצרו כתוצאה מסחיפה חזקה של קרקע. השמורה כוללת את האגן העילי של נחל סחף, שיצר כאן עמק דמוי קרקס הסגור משלושה עברים ופתוח למערב. קירות הלס הסוגרים על קרקס הסחיפה מתנשאים לגובה של 10-15 מ', ואדמת הלס שבקרקעית הקרקס מבותרת על ידי יובלי נחל סחף. בקרקס נמצא אתר פרהיסטורי מהתקופה הפליאוליתית, ובו ריכוזים גדולים של כלי צור. הצמחייה בשמורה מגוונת וכוללת שיחי מיתנן, קזוח עקום, סירה קוצנית, לוטם זעיר, שמשון השלחופיות, נואית קוצנית ומרווה מיצרית. באביב פורחים כאן אירוס ארצישראלי, כלנית, נורית אסיה ודבורנית דינסמור. בתחום השמורה יש גם עולם חי ומגוון ובו צבאים, דורבנים, צבים ולטאות כוח.

מלבד הנוף והפריחה, אפשר למצוא כאן את מטע האגבות הראשון שניטע בנגב כחלק מניסיון שכשל להקים תעשיית חבלים. האגבות הם צמחים בשרניים המוציאים עמודי פריחה ענקיים, בגובה של 5 מטרים. ראשוני בארי, בסיוע קק"ל, שתלו באזור עשרה דונמים אגבות מתוך כוונה להפיק מסיביהם חבלים. כלכלית הגידול נכשל, בין השאר גם בגלל ייצור חבלים מחומרים סינטטיים.

בחודשים פברואר-מרץ מתכסה היער אודם כלניות. הכלנית המצויה Anemone ממשפחת הנוריתיים. השם ניתן לה בזכות הפרח המתהדר ככלה. פירוש השם המדעי בת הרוח. הכלנית פורחת בעיצומו של החורף כאשר נושבות רוחות עזות. המרבדים האדומים מנוקדים בפריחת עירית, כדן, זמזומית, דבורנית ופרחים נוספים.

מכרות הגופרית
כ- 200 דונם של מכרות נטושים ושמורת טבע בחבל הבשור, כ- 2 ק"מ מקיבוץ בארי. במקום נתגלה מרבץ של גופרית ששקעה בקרקעיתו של מקווה מים מתוקים וחמים שהיה כאן בתקופת הניאוגן. הגיאולוג הבריטי וילאמס שגילה את המרבץ במלחמת העולם הראשונה קיבל מממשלת המנדט את הזיכיון לניצולו. בשנת 1933 הוחל בכריית הגופרית, נסלל כביש צפונה לצורך הובלת הגופרית אל נמל עזה, ואף הוקם מפעל לעיבוד הגופרית. המכרות והמפעל פעלו עד שהמרבץ נוצל עד תום מבחינה כלכלית (1946). עד לשנת 1938 הפיק המכרה כ- 7,000 טונות גופרית. כיום נותרו במקום שוחות הכרייה, ערימות פסולת גופרית וכן מיבנה המפעל ולידו באר עמוקה ובריכת אגירה. כ- 300 מטר מדרום למכרות נותרו שרידי מתחם צבאי גדול, הכולל מבנים ומערכת כבישים: כאן היו במלחמת העולם השנייה מחסני תחמושת גדולים של הצבא הבריטי.

אנדרטת יד אנז"ק
כ- 4 ק"מ מצפון-מערב לקיבוץ בארי נמצאת אנדרטת אנז"ק, לזכר חללי "קורפוס אוסטרליה וניו-זילנד" (ANZC ) שנפלו בקרב על עזה במלחמת העולם הראשונה. האנדרטה היא בצורת האות האנגלית – A, הוקמה בשנת 1967, במלאת 50 שנה לכיבוש עזה בידי הצבאות הבריטיים. האנדרטה צופה אל עבר שדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה.

אנדרטה להנצחת יהודי בגדד
בחניון נאחביר נמצאת אנדרטה המנציחה את זכרם של יהודי בגדד, שניספו בפוגרום בשלהי מלחמת העולם השנייה. יוצאי בגדד נמנו על מייסדי בארי. מסמכים שנמצאו לאחרונה בארכיון יהודי בגדד מעידים כי בני הקהילה הרימו בשנת 1947 תרומה לקק"ל, כסיוע לקיבוץ הצעיר בראשית דרכו. בכסף זה ניטעו החורשות הראשונות שביער בארי.

חורבת מעון
בהמשך כביש 242 ליד קיבוץ נירים, שוכנים שרידי חורבת מעון, עיר קדומה מתקופת המשנה והתלמוד. כאן התגלתה ריצפת פסיפס מרהיבה של בית הכנסת של הקהילה הקדומה. בפסיפס 55 מדליונים המתארים בעלי חיים ותשמישי קדושה יהודיים.

מאגר נירים – תצפית על ציפורים
קק"ל הקימה בראשית שנות ה-80 מאגר מים לטובת השקיית השדות החקלאיים של יישובי הסביבה. במקום ישנה תצפית יפה על עופות מים במשך כל ימות השנה. מומלץ במיוחד באביב.

חניונים לפיקניק
חניון נאחביר למרגלות מגדל המים בנאחביר הישנה – שולחנות פיקניק, מתקני משחק ושירותים. בחניון אנדרטה לזכר יהודי בגדד. החניון מותאם למוגבלים בתנועה.
חניון רעים, בגדת נחל גרר (שרשרת) כביש סעד-רעים (כביש 232 ) שולחנות לפיקניק
חניון סעד מדרום לצומת סעד – שולחנות פיקניק.

חניון חרבת מדור – שולחנות לפיקניק על "דרך מתקני המים".

רוכבים על אופנים
ביער בארי ישנה פעילות רכיבה על אופניים. מסלול אופני הרים מלאכותי נבנה ע"י חברי הקיבוץ והוא מתחיל מ"הבור" – מחצבת עפר, באורך של 3.5 ק"מ. המסלול כולל מכשולי חול, מים, גזעי עץ, סלעים וגבעות שונות. מדי שנה בחודש האביב מתקיים המרוץ המסורתי בשבילי הקיבוץ לדרך הבשור. בימים אלה קק"ל מסמנת ביער בארי מסלול אופניים ברמות שונות, לטיולים באזור.

איך להגיע?
מכביש צומת סעד- רעים (כביש 232 ), בין סימני 38-39, לכביש אספלט המסומן אדום.

עוד בסביבה
דרך השיזף – יער יד מרדכי, מאגר ניר עם ומצפור על שם אסף סיבוני, מצפור על שם נביה מרעי, חניון על שם צוקרמן ובית שביתת הנשק, אנדרטת חץ שחור, פסיפס בית כנסת מעון, אנדרטת אוגדת הפלדה, דרך נופית בשור, דרך השדות, דנגור ופארק אשכול.

הפוסט טיול ביער בארי הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט שריפות יער – בעיה עולמית הופיע ראשון במסע אחר

רמת מנשה, השוכנת מדרום לכרמל, בין יוקנעם לקיבוץ גלעד, היא מהחבלים היפים ביותר בארצנו. המאפיין העיקרי של האזור הוא שילוב של יערות נטע אדם ויערות טבעיים של אלון תבור, מרחבים פתוחים, שדות ומטעים, מעיינות ופלגים זורמים. המדרונות המתונים והאופי הכפרי של היישובים אומרים כולם שלווה. התושבים יודעים להעריך את האתרים הקדומים שהתגלו כאן, מהתקופות הפרהיסטוריות ועד התקופה העות'מאנית. ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו בשטח שמורים באוספים בקיבוצים והם מצטרפים לאתרי מורשת וראשית ההתיישבות, דוגמת ג'וערה ומערת הפלמ"ח.

קרן קימת לישראל, יחד עם המועצה האזורית מגידו, יזמה מהלך שתכליתו לשמר את אופיו של האזור. המסגרת להשגת המטרה היא הכרזתו של פארק רמת מנשה – המשתרע על כ-84,000 דונם. בתחום הפארק כלולים היערות, שמורות הטבע, שטחי החקלאות ושדות המרעה, כמו גם שישה יישובים כפריים, המהווים חלק ממכלול הפארק: מושב עין העמק והקיבוצים גלעד, דליה, רמת השופט, עין השופט ורמות מנשה.

מרבית שטחה של רמת מנשה מכוסה בסלעי קירטון. אלה הם סלעים גירניים רכים, שהגשם גורם להם לבליה מהירה יחסית. בשל כך הגבעות ברמת מנשה הן בעלות מופע "רך" של מדרונות מתונים וחסרי מצוקים. קו נוף זה הוא שמעניק לאזור את תחושת השלווה האופפת את המבקרים במקום. בתחום הפארק, לא הרחק מקיבוץ משמר העמק, נמצאות גבעות בזלתיות. שתיים מהן נראות בבירור בשטח: גבעת אשמר, המכונה "הר הגעש" וגבעת קיפוד.

נראה כי בעבר הייתה רמת מנשה כולה מכוסה ביערות של אלוני תבור. רוב היער הושמד במהלך השנים ושרידים ממנו נמצאים בגבעות שבאזור קיבוץ גלעד. קק"ל פועלת לאחרונה להשבת היערות ולהגדלת שטחם באמצעות זריעה של בלוטים של אלוני תבור. יער הזורע מכסה כ-30,000 דונם מהשטח. קק"ל החלה בנטיעתו בשלהי שנות העשרים של המאה העשרים, באמצעות ראשוני קיבוץ משמר העמק. היער המפותח, שבו נטועים עצי מחט ועצים רחבי עלים, הוא מוותיקי היערות הנטועים בישראל.

לאורך הנחלים הזורמים צומחים עצי ערבה מחודדת ושיחי פטל קדוש. בנחל השופט ובנחל גחר צומחים ריכוזים של עץ נדיר בישראל – אולמוס שעיר. בשדות שבהן מתקיימת רעייה שולטת צמחייה עשבונית. בולט מאוד בענפיו הגבוהים והמצהיבים הוא השומר הפשוט, הצמח שאותו מוספים לתמיסת המלח של מלפפונים בתהליך החמצתם.

בחורף ובאביב הופכת רמת מנשה לאחו הפורח של ישראל. בין הפלגים הקטנים, הזורמים מכל עבר, עולים גלי פריחה שהם בבחינת תופעת טבע. "יער הרקפות", ליד קיבוץ גלעד, שבר כאן את כל השיאים בעושר פריחת הרקפות, אך זהו רק קצה הקרחון. בעמק השלום, למשל, הנמצא במרכז הפארק, מכסים את האדמה מרבדים ססגוניים של כלנית, נורית ועיריוני; איריסים מציצים מכל עבר ואליהם מצטרפים מינים רבים של סחלבים ושל פרחים אחרים.

יער הזורע. היער המפותח, שבו נטועים עצי מחט ועצים רחבי עלים, הוא מוותיקי היערות הנטועים בישראל | צילום: פנינה לבני, באדיבות ארכיון הצילומים קק"ל

דרך הפארק

קק"ל הכשירה בפארק דרך שאורכה כ–27 קילומטרים. הדרך משולטת לכל אורכה בשלטי הכוונה (חיצים המסומנים על עמודי עץ).

הדרך חוצה במהלכה את כל יחידות הנוף בפארק רמת מנשה. היא עוברת ביערות ובנחלים, בנופים פתוחים ובצד שדות מעובדים. מתוך רצון לשמור על אופיו של הנוף, ישנם קטעי דרך שלא נסללו ולא כוסו במצע, כדי שלא לפגוע בהשתלבותם בנוף. לפיכך, קטעי דרך מסוימים עשויים להיות אבנוניים ולאחר גשם מעט בוציים. הדרך מתאימה למעבר רכב פרטי, אך היא כוללת קטעים משובשים מעט, שבמהלכם מומלץ להתקדם בנסיעה איטית.

כניסה – תיאור תוואי דרך הפארק מתחיל בכניסה ליערות הזורע (כביש מס' 66, ליד סימן ק"מ 28). שלט גדול בכביש "פארק רמת מנשה" מקדם את פני הבאים. הדרך הסלולה המסתעפת מהכביש מובילה לביתן המידע של קק"ל, מבנה עץ הנמצא סמוך לנחל גחר. סמוך לביתן ישנה פינת חמד להתרגעות ובה ספסלים המוצבים בצל עץ תות – מקום נעים להתבונן בפלג הזורם בחורף. כאן אפשר להצטייד בדפי מידע על הפארק. בחגים מאיישים מדריכי קק"ל את התחנה ומספקים מידע לקהל. סמוך למוקד המידע יוצא שביל אופניים המטפס בשלוחות המתנשאות מדרום לנחל גחר.

הצומת לג'וערה – כ-3 ק"מ מביתן המידע פונה דרך הפארק שמאלה (דרומה), לג'וערה. אנו ממליצים לפני כן לבקר בנחל השופט ורק אחר כך לחזור שוב לכאן. לשם כך נמשיך בדרך הסלולה היישר לפנים.

נחל השופט – הדרך משולטת היטב. היא מטפסת להר גחר ויורדת לנחל השופט. חוצים את הנחל ב"גשר אירי" המתאים לכל רכב ומכאן קצרה הדרך לחניון החרובים. כאן מומלץ להחנות את הרכב. בנחל זורמים מים כל השנה. קרן קימת לישראל הכשירה את השביל למעבר כיסאות גלגלים. זהו שביל נפלא, חלקו סלול באספלט וחלקו עשוי מלוחות עץ. הדרך מוצלת בעצי גדות נחלים, בעיקר בעצי ערבה. בדרך עוברים מפל קטן ובריכה, שעליהם משקיפים ממרפסת תצפית. בפינה יפה זו צומחים מספר עצי אולמוס שעיר. בסופו של דבר השביל מגיע לעין חשרת (עין אמי) – מעיין יפה הנובע מתוך נקבה אל בריכה ריבועית, החצובה במשטח סלע לבן. מכאן אפשר לשוב בדרך עפר נוחה לחניון החרובים.

משך המסלול כולו כחצי שעה לממהרים ועד שעה וחצי לבליינים (לרשותכם עומדת דפדפת מפורטת שקק"ל הפיקה למען המטיילים בנחל השופט).

בחזרה לצומת לג'וערה – לאחר הבילוי בנחל השופט שבים לצומת ג'וערה ופונים דרומה. דרך הפארק עוברת עתה בין יער נטוע (משמאל) לשדה מעובד (מימין). כשעולים במעלה הגבעה נחשפים נופי נחל השופט והכרמל. אחר כך, בשטח הפתוח, תוואי הדרך מנצל את דרך ה"סולינג" הישנה. זהו "כביש" שנסלל באבנים בתקופה הבריטית והוא קישר בין יוקנעם לאזור ג'וערה. הכביש עביר לכל רכב, פשוט ניסע לאט וניהנה מהנוף.

כביש משמר העמק – דרך הסולינג מסתיימת בכביש היורד למשמר העמק (כביש מס' 6953). עצרו, בדקו היטב את מצב התנועה, ורק אז עלו על הכביש בזהירות וסעו בו מעט שמאלה. דרך הפארק מסתעפת לאחר כמה מטרים ימינה, אך לפני שנמשיך בה אנו מציעים לנסוע עוד כמאה מטרים במורד הכביש ולהעפיל ברכב לגבעה שמימין, היא ג'וערה.

ג'וערה – שימשה כבסיס גדנ"ע, אך המקום זכור יותר בזכות הקורסים למפקדי מחלקות (מ"מ) שהתנהלו כאן והיו בית היוצר למפקדי ה"הגנה" ולצה"ל בראשית דרכו. כאן צייר משה בר תקוה (מונדק פסטרנק) את סמל החרב וענף הזית, שהפך לסיכת מ"מ המוענקת עד היום למסיימי קורס קצינים של צה"ל.

המוזיאון הקטן ששכן כאן נסגר.

בדרך ל"צומת הקיבוצים" – דרך הפארק ממשיכה דרומה מכביש משמר העמק. הדרך עוברת בתוך שדרה קטנה של עצי ברוש. שימו לב לשרידי בית הבד שמשמאל לדרך. הם משמשים אנדרטה לשלמה קורץ ולנכדו, אנשי עין השופט, שנספו בעת חפירות ארכיאולוגיות במערת קבורה קדומה, סמוך לכאן.

הדרך יורדת היישר ליער משמר העמק. שימו לב, לפני המפגש עם היער, ל"גשר הצרפתי" המתגבר על הערוץ הקטן שבדרך ליער. "גשר צרפתי" הוא כינוי למעבר הבנוי בתת-הקרקע. הוא עשוי משתי שורות של סלעים גדולים וביניהן אבנים קטנות יותר (מכונות בעגה המקצועית "בקלאש"). כל זה מכוסה במצע מהודק והרי לכם שיטה המאפשרת חלחול מים מתחת ל"גשר" ושומרת על הדרך לבל תיסחף בגשם.

במפגש עם יער משמר העמק הדרך פונה דרומה (ימינה) וחולפת לא הרחק מעין שולמית, מעיין שמימיו נבעו בעבר לתוך בריכת בטון. המים נשאבים כיום ומוזרמים לקיבוץ משמר העמק. לאחר כ – 4 קילומטרים אנו מגיעים ל"צומת הקיבוצים", שאותה מסמנים כמה עצי ברוש הצומחים בתוך "כיכר". דרך הפארק ממשיכה היישר לפנים, אך אנו נפנה כאן שמאלה כדי לבקר בחורבת בית ראש וביער הקיבוצים.

חורבת בית ראש ויער הקיבוצים – לאחר כ-200 מטרים הדרך עולה לחורבת בית ראש. חונים בצד הדרך ומטפסים לראש הגבעה באחד השבילים המובילים מהדרך לפסגה. התצפית מופלאה. כל מה שצריך לעשות זה לשוטט בשביל המקיף את הפסגה. אורך השביל 360 מטרים והוא מעניק תצפית של 360 מעלות. רואים מכאן את עמק יזרעאל, התבור, הרי נצרת וגבעת המורה וביום חורף בהיר גם את שלג החרמון. מהצד השני רואים את נופי הכרמל, מפרץ חיפה וארובות תחנת הכוח בחדרה, כמו גם יישובים אחרים בשרון. פשוט מרהיב. שרידי העתיקות שבמקום מעידים על יישוב מהתקופה הרומית.

נחזור לרכב ונמשיך בדרך המקיפה את הגבעה. נרד לדרך ונמשיך צפונה בנוף היפה של יער הקיבוצים, עד שנראה מתקנים צופיים בנויים עץ. זוהי "השומרייה" – המקום בו נערכו בעבר מחנות הקיץ של חניכי "השומר הצעיר". סמוך לכאן, בחורשת החרובים, מקימה קק"ל חניון. גם מכאן יש תצפית יפה צפונה.

נשוב ל"צומת הקיבוצים" ונמשיך בדרך הפארק דרומה לכיוון נחל תנינים. חלק מהמשך הדרך נמצא בשלבי הקמה. כיום עביר לאחר גשם לרכב רב-מינוע (4X4) ומחוץ לעונת הגשמים – לכל רכב.

עין כפר – הדרך יורדת אל היובלים העיליים של נחל תנינים ומטפסת לראש גבעה המשקיפה על עמק קטן. בעמק נובעים שני מעיינות ונראים שרידים חרבים של כפר ובהם משוכות צבר ועצי בוסתן. אלה הם חורבות עין כופרין. כדי לשמור על שלוות המקום, נרד אליו ברגל. המעיין הגדול משמש את הבקר של קיבוץ עין השופט.

יער הרקפות – נשוב לרכב ונמשיך בדרך הפארק. הדרך עוברת בראש השלוחה המפרידה בין נחל תנינים לנחל ספלול ונוחתת בכביש גלעד (כביש מס' 672) ליד יער הרקפות. בחורף, בין דצמבר למרץ, מתכסה הגבעה המיוערת באלפי רקפות. בעונה זו מומלץ להחנות את הרכב ברחבת החניה הגדולה, לחצות ברגל את הכביש ולטייל בגבעה (קק"ל הפיקה דפדפת מפורטת למטיילים ביער הרקפות).

נחל תנינים – דרך הפארק, לאחר חציית הכביש לקיבוץ גלעד, ממשיכה מערבה, במקביל לגדה הדרומית של נחל תנינים, שכאן הוא רדוד מאוד. במרחק של כ-500 מהכביש הדרך פונה חדות דרומה. בחורף גשום כדאי לעצור כאן לרגע ולהשקיף צפונה, אל "מפל" מים הנופל לנחל תנינים. המים האלה הם מימיו של נחל רז הנשפכים לנחל תנינים.

דרך הפארק ממשיכה מערבה. בצדי הדרך מתפתחים עצי אלון תבור, שאט אט צוברים לעצמם ממדים ראויים לשמים. במרחק של כ – 5 ק"מ מכביש גלעד פוגשת דרך הפארק את "דרך המוביל", הנקראת כך משום שהיא מלווה את המוביל הארצי, הטמון מתחת לקרקע, בצד הדרך. בדרך הזו נפנה ימינה (צפונה) ונחצה ב"גשר אירי" את נחל תנינים, הממשיך מכאן מערבה ומימיו מוחדרים לחולות פרדס חנה – קיסריה באמצעות מפעל נחלי מנשה של "מקורות".

מכאן אפשר לחזור לכביש דליה – גלעד (כביש מס' 672) בשתי דרכים הבאות (שתי הדרכים נעשות בוציות לאחר גשמים):

סיום ליד קיבוץ דליה – כקילומטר אחד מצפון לנחל תנינים מתפצלת דרך הפארק לשניים. ימינה – הדרך עוברת בין שדות מעובדים ומגיעה לכביש.

סיום ליד קיבוץ רמות מנשה – אפשר להמשיך מנקודת הפיצול עוד כקילומטר אחד ולפנות רק אז ימינה, במעלה נחל שלף. בנחל זורמים מים כל ימות השנה, כפי שמעידים עצי הערבה הגדולים שבגדותיו. לפני העלייה לשער קיבוץ רמות מנשה נובע בצל עצי איקליפטוס גבוהים מעיין בשם עין מחוללים. המעיין מנציח בשמו את כינוסי המחולות שנערכו בעבר בקיבוץ דליה.

איך מגיעים?

לדרך הפארק יש מספר כניסות:

יערות הזורע, כביש יוקנעם – מגידו (כביש מס' 66, ליד סימן ק"מ 28).

חניון יער הרקפות, סמוך לקיבוץ גלעד (אבן יצחק).

כביש דליה – גלעד (כביש מס' 672), כ-1.5 ק"מ מדרום לקיבוץ דליה.

פנייה שמאלה לפני שער הכניסה לקיבוץ רמות מנשה.

ממושב עמיקם, לאורך נחל תנינים.

תחנת הדלק בת שלמה (כביש מס' 70, ליד סימן ק"מ 21). דרך זו עבירה רק לרכב רב-מינוע (4X4).

מפת קק"ל לפארק הרי מנשה

הפוסט רמות מנשה: יערות, נחלים ופריחה אביבית הופיע ראשון במסע אחר

ההרים דומים, הנוף דומה, האגמים והשלג מזכירים את אירופה וצפון אמריקה, אבל היערות בדרום כדור הארץ שונים לחלוטין. היכן הארזים, האשוחים והאורנים המאפיינים את צפון כדור הארץ? אין ספק שתושבי מדינות צפון הכדור, המטיילים ביערות טסמניה, ניו זילנד או דרום צ'ילה וארגנטינה, מתגעגעים למצע המחטים, הזכור להם מיערות מולדתם. למזלם הם יכולים להתנחם בכמה ברושים, המזכירים קצת את הבית.

אפילו אני, שבאתי מהמזרח התיכון, תהיתי לא אחת לאן נעלמו המחטניים ומדוע מכוסים העמקים הלחים והמדרונות המושלגים ביער צפוף של עצים רחבי עלים, חלקם נשירים וחלקם ירוקי עד; כאשר בחלקים ניכרים של היערות הממוזגים של אסיה, אירופה וצפון אמריקה, שולטים דווקא עצי מחט. מדוע נפקד מקומם של עצי המחט ביערות הממוזגים הדרומיים? ומה עושים נוצרים טובים באוסטרליה, ניו-זילנד, צ'ילה וארגנטינה כשהם חוגגים את חג המולד ואין באיזור אשוח אחד לרפואה?

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

אפשר, כמובן, לתהות מדוע יש לחפש דמיון, או סימטריה ביולוגיים משני עברי קו המשווה. פינגוונים, למשל, מצויים רק מדרום לקו המשווה ואילו דובים לבנים רק מצפונו, ומדוע יש לצפות מעצים ש"ינהגו" אחרת? הסיבה לכך היא שדוגמאות רבות דווקא מצביעות על חוקיות ביו-גיאוגרפית, לפיה משתנים גיאוגרפיים (כמו המרחק מקו המשווה, או גובה מעל פני הים), מכתיבים תכונות והתנהגות דומים של אורגניזמים שונים. לפיכך הציפייה למצוא קרבה משפחתית או הסתגלותית בין שוכני הדרום והצפון הממוזגים, היא לגיטימית.

חידה של סימטריה
מגבלות התפשטותם של עצי סדרת האצטרובלנים (Coniferales – אורן, אשוח, ברוש ואחרים) דומים לאלה של יצורים אחרים בטבע. התרחבות התפוצה אפשרית כל עוד נשמרים צרכי הקיום הבסיסיים כטמפרטורה, מים ומזון; כל עוד הם עומדים בתחרות עם צמחים אחרים, וכל עוד לא נתקלו במכשול פיסי בלתי עביר כאוקיינוס, מדבר, רכס הרים או יער עד סבוך.

החידה שמציבה לנו סדרת האצטרובלנים עולה מהחלוקה הלא סימטרית של משפחותיה בין שני חצאי הכדור, ומהשוני באופיין של המשפחות ובאזורי תפוצתן. סדרה חשובה זו "ויתרה" כמעט לחלוטין על נוכחותה ביערות הדרום הממוזגים.

ביערות צפון מזרחה של ארצות הברית מדגישה השלכת הצבעונית את מיזוג בין עצי המחט לעצים הנשרים. אשוחים ואשוחיות נמוכים מעניקים ליער את גווניו הכהים בעוד האדר, הלבנה והאשור צובעים את הגוונים הצהובים והאדומים

התופעה מרתקת במיוחד משום שהיא חוזרת על עצמה בכל היבשות. ביערות הדרום, למשל, רוב העצים בעלי האצטרובלים נמנים על שתי משפחות: האוראוקריה והפודקרפוס. שתיהן מאכלסות בעיקר את הרצועה הסוב-טרופית הדרומית, וחורגות קצת דרומה אל שולי הרצועה הממוזגת. נוכחותן הולכת וקטנה ככל שמדרימים או מעפילים לאזורים קרים ומושלגים יותר. בניגוד לרוב אצטרובלני הצפון, עלי העצים הנמנים על שתי המשפחות הדרומיות אינם מחטניים, אם כי הם שותפים לסדרה כולה באצטרובליהם. בדומה לצנוברי האורן גם לאוראוקריה הדרומית גלעינים אכילים, שהיוו מרכיב חשוב בסל המזונות של בני שבט האראוקנוס בדרום צ'ילה, שכונה על שמה.
האצטרובלנים הצפוניים, לעומת זאת, מגוונים יותר במשפחות ובמינים. מוכרים היום כ-40 סוגי אצטרובלנים ו-500 מינים, חלקם מותאמים לחולות וביצות ואחרים למדבריות, שדות לבה, פסגות הרים ואפילו טייגות. הם מדגימים מגמה הפוכה מאחיהם הדרומיים: נוכחותם הולכת ומתחזקת ככל שמצפינים או עולים בגובה, כאשר המחטניים שבהם בולטים בעמידותם לתנאי אקלים קיצוניים. קשה לדמיין את המדרונות הגבוהים של הרי ההימלאיה ללא אורנים וארזים, או את רכסי ההרים באירופה ובצפון אמריקה והטייגות, שמצפון להם, ללא אשוחים ואשוחיות. מסיבה זו בדיוק קשה שלא לתמוה על היעדרם של המחטניים הצפוניים באנדים הפטגוניים שבחצי הכדור הדרומי, או על פסגות ההרים בטסמניה ובניו זילנד, שהרי אין מי שמיטיב מהם להסתגל לתנאי יובש וקור.

את החידה אפשר לפתור בשתי דרכים. הכיוון האחד הוא בחינת התכונות שגרמו ליתרונם התחרותי של עצי מחט והאצטרובל על עצים נשירים בצפון כדור הארץ, תוך בדיקת יתרונן של תכונות אלה גם ביערות הדרום. יש לבדוק, בין השאר, האם התנאים הגיאוגרפיים השונים בחצי הכדור הדרומי וההרכב השונה של יערותיו, יצרו "מאזן כוחות" אחר מזה המוכר לנו ביערות הצפון. הכיוון השני הוא בחינת מקורה של החלוקה בין אצטרובלנים צפוניים ודרומיים ובדיקת הסיבות שמנעו את ערבובן של שתי הקבוצות.

שוני אקלימי גיאוגרפי
מבט קצר על הגלובוס מוכיח שיש הבדל מהותי בתנאים הגיאוגרפיים משני צידי קו המשווה. חלוקת היבשות הנוכחית קיפחה מאוד את דרום כדור הארץ, ה"קבור" ברובו תחת אוקיינוסים. עובדה זו נכונה בעיקר בקווי הרוחב הממוזגים 65-35 דרום. כתוצאה מכך שונה האקלים משני צידי קו המשווה, למרות הסימטריה הקיימת בזווית בה נמצאת השמש.

האוראוקריה גדלה באנדים של צ'ילה כיער. תפוצתו של האצטרובלן דרומי זה הולכת ומצטמצמת

חציו הצפוני של כדור הארץ מכוסה ברוב חלקיו הממוזגים ביבשה. לפיכך החורף באזורים אלה קר ויבש יותר, והשפעתו גולשת עד הרצועה הסוב-טרופית. הקייצים, לעומת זאת, מהבילים וחומם מפשיר את צינת החורף גם באזורי הטייגות והטונדרות.
האקלים בחלקים היבשתיים של האזורים הממוזגים, בחלקו הדרומי של כדור הארץ – פטגוניה באמריקה הדרומית, ניו זילנד, דרום אוסטרליה ואיים רבים – דומה לאקלים השורר באוקיינוסים המקיפים אותם. החורף צונן, אך לא יותר מדי, וכמות השלג רבה בדרך כלל. עונות הקיץ קרירות וגשומות ורוח מערבית, המתחזקת ככל שמדרימים, נושבת רוב השנה.

השוני הגיאוגרפי והאקלימי בין שני חצאי הכדור מכתיב הבדל גם בתכונות הדרושות לבעלי החיים והצמחים באזורים אלה על מנת לשרוד. התכונות המורפולוגיות והפיסיולוגיות של מחטני הצפון, למשל, מותאמות לקיצוניות האקלימית בה הם גדלים. לרובם צללית חרוטית, המונעת שבירה או קריסה תחת מעטה כבד של שלג. המורפולוגיה הצינורית של עליהם הקשים מאפשרת עמידות גבוהה בתנאי קור ויובש קיצוניים. יתרונה של עמידות זו בולט במיוחד במקומות בהם הקרקע קופאת בחורפים הקשים, או באזורים דלי משקעים היכן שהיא דלת חרסית. עמידות עלוותם של המחטנים בחורף (אלה עצים ירוקי-עד) מאפשרת להם להסתפק בעונת גידול קצרה בקיץ.

לאצטרובלני הצפון מינים רבים שהסתגלו לתנאי קרקע ואקלים שונים. חלקם אף צומחים בקרקע בלתי מאווררת כמו זו שבביצות המיסיסיפי או בטייגות הספוגיות. למשפחת הברושים יש גם נציגות מכובדת באזורי המדבר. כך ניתן לראות ערערים בפטרה שבירדן וברושים במדבריות יוטה ואריזונה. גם מנגנון האבקת הרוח שלהם יעיל ומותאם לאקלים הצפון, היכן שהאבקת חרקים אמינה פחות.

הדרך לדרום
נסיונות נטיעה של עצי מחט צפוניים מעל קו היער בניו זילנד, היכן ששום עץ דרומי אינו שורד, הוכיחו את עמידות היתר שלהם ביחס לעצים המקומיים. מסקנת החוקרים היתה שאיזור רחב המשתרע בין קו היער לפסגות ההרים בניו זילנד פנוי, לפחות בחלקו, ממתחרים מקומיים, ויכול לפיכך לקלוט מחטנים צפוניים. כל מה שצריכים מחטני הצפון כדי להתפשט דרומה, הוא למצוא דרך להגיע לשם.
כדי להגיע למדרונות הגבוהים בדרום הממוזג, חייבים מחטני הצפון לחצות את היערות הטרופיים והסוב-טרופיים הצפופים, משימה שתחייב אותם להתחרות בהצלחה בקרוביהם האצטרובלנים הדרומיים ובעצים רחבי עלים אחרים, שזהו "מגרשם הביתי". קשה לחזות את תוצאותיו של מפגש כזה, אם יתרחש, בעיקר בגלל שעל פאתי יערות הדרום שומר סוג אשור דרומי (Nothofagus), שהמינים השונים שלו מותאמים היטב לחיים באקלים הסוב-טרופי ובאקלים הממוזג בדרום.

מיני הנוטופגוס שעל משפחתם, משפחת ה- Beech, נמנים האלון והערמון, ניחנו ב"כושר תחרותי" גבוה יותר מהאשור הצפוני (Fagus) המוכר היטב באירופה, ביפאן, במזרח אסיה ובצפון אמריקה. הנוטופגוס שולט ללא מתחרים ביערות הדרום הממוזגים, כשמיניו הנשירים מאכלסים בלעדית את היערות הגבוהים והמושלגים. עץ זה משמש לעיתים כעץ חג המולד בגלל דמיון צלליתו לזו של אשוח ובגלל תפוצתו הרחבה.

חלוקה אבולוציונית
העובדה שיש למחטני הצפון מתחרים פוטנציאליים בדרום אינה מספיקה כדי לענות על השאלה מדוע בוששו עצים אלה להגיע לזירה הדרומית. כדי לענות על השאלה יש לבדוק את שורשי החלוקה בין אצטרובלנים דרומיים לצפוניים.

אשוח על חופו הקפוא בצפון מדינת ניו יורק. בזכות צורת החרוט שלו הוא מצליח להדוף בקלות עודפי שלג

מקורה של חלוקה זו בתקופת הקרטיקון, לפני 144-66 מיליון שנים. אבותיה הקדומים של סדרת האצטרובלנים כולה היו קיימים עוד בתקופת הקרבון, לפני 360-280 מיליוני שנים. זוהי קבוצת עצים המזכירה בצורתה את דקל התמר. הקבוצה נמנתה, אז כהיום, על ממלכת חשופי הזרע (Gymnosperms), ששלטה פעם בחלקים נרחבים של כדור הארץ, וכיום היא מהווה מיעוט בעולם הצומח. ימיהם הטובים של עצים אלה, שגדלו בעיקר ברצועה הטרופית, הסתיימו בקרטיקון, כשצמחים נושאי פרחים (Angiosperms) התפתחו במהירות במקביל ובמשולב להתפתחותם האבולוציונית של החרקים, ודחקו את עצי האצטרובל וצמחים חשופי זרע נוספים צפונה ודרומה. בין "הגולים" הצפוניים והדרומיים הפרידה תחילה הרצועה המשוונית, אך באותה תקופה החלה התפוררותה של "פנגיאה", אם היבשות.

אוקיינוס בעל רוחב משתנה, שצירו מזרח-מערב, הפריד באותה תקופה בין גוש היבשות הדרומי, גונדוואנה, לגוש הצפוני, לאורוסיה. אוקיינוס זה, שזכה לשם "טטיס", כלל גם את אגן הים התיכון ותרם להצטברות סלעי הגיר המוכרים לנו בגליל, בכרמל, ביהודה בשומרון ובנגב.

התפתחותם האבולוציונית של משפחות אצטרובלנים מצפון לטטיס היתה שונה לחלוטין מההתפתחות שהתחוללה דרומה לו. ההבדל נבע מתנאים אקולוגיים שונים ומשינויים אקראיים שחלו באבות המייסדים. הרצף היבשתי שהתחדש בין אסיה לאפריקה, לאחר היעלמות טטיס, והרצף הוולקני שנוצר בין צפון אמריקה לדרומה לא הביאו להתערבבות חוזרת בין האצטרובלנים הצפוניים והדרומיים.
קבוצת האצטרובלנים הגדלה בחציו הדרומי של הכדור, שעיקר תפוצתה ברצועה הסוב-טרופית, דומה מורפולוגית לאבות הסדרה הקדומים. גם איזור תפוצתה הנוכחי קרוב יותר באופיו לתנאים האקולוגיים בהם גדל דור המייסדים. לא ברור מדוע לא התפתחו אצטרובלנים עמידי קור ויובש בדרום, ומדוע הפכה עמידות זו להתמחות בולטת דווקא של אצטרובלני הצפון. לא ידוע אם ההבדל נוצר בגלל המשתנים הרבים – תזוזת היבשות הדרומיות צפונה ביחס לקו המשווה, הרכב הצמחייה השונה, אופיו האקלימי וגודלו של הדרום הממוזג – בגלל התפתחות אקראית או אולי בגלל צירוף של השניים.

כמה דוגמאות מוכיחות שהחיץ הפיסי בין חצי הכדור הצפוני לדרומי, אינו הגורם הבלעדי לחלוקה הנוכחית. אחת העדויות לכך היא תפוצתם הרחבה של עצי האראוקריה – כיום אצטרובלנים דרומיים הגדלים בדרך כלל באקלים סוב-טרופי – שעד לפני 50 מיליוני שנים השתרעו גם על-פני שטחים בהודו, באירופה ובצפון אמריקה. דוגמה נוספת הוא הפודקרפוס – גם הוא אצטרובלן דרומי – המתפשט לאחרונה צפונה, וכבר חצה את קו המשווה במרכז אמריקה ובאסיה. דוגמאות אלה מוכיחות כי אינטראקציות ביולוגיות מסוגים שונים, ייתרון תחרותי למשל, הם בין הגורמים להתפשטותם או לאי-התפשטותם של משפחות עצים אלה או אחרות.

פלישתם של המחטנים
אצטרובלני הצפון אינם שוקטים בינתיים על משמרתם. עד כה היה תחום התפרסותם מרכסי ההרים ברצועה הטרופית דרך ביצות סוב-טרופיות ועד הטונדרות החשופות. כיום יש עדויות לכך שקו היער הצפוני הולך ומתפשט צפונה. ייתכן שהדורות הבאים יראו מחטנים צומחים לחופי אוקיינוס הקרח.

נראה גם שהמחטנים אינם מסתפקים עוד בחצי הכדור הצפוני. באזורים שונים במרכז אמריקה ניתן למצוא אורנים ואשוחים "המתקדמים" דרומה לאורך הרכס הוולקני הצעיר בדרכם לאנדים. יש הסבורים כי המחסום הטרופי ייפרץ סופית בפני המחטנים ה"מהגרים" דרומה, רק לאחר שתושלם היווצרות רכס ההרים של מרכז אמריקה, שתצרף את ביצות פנמה לשדרת ההר. יש לשער שאם וכאשר יגיעו המחטנים אל האנדים, בהם האקלים קר יותר, יוכלו לנצלם כנתיב התפשטות דרומה, כשהם נעזרים בכושר הסתגלותם הגבוה לתנאים הקיצוניים השוררים שם.

בינתיים פקעה סבלנותו של האדם, והוא התעייף מלחכות עד שהתנאים הגיאוגרפיים, אקלימיים ואקולוגיים יכריעו לגבי תפוצת העצים. הביקוש לעץ זול ומהיר גידול לבנייה הביא לנטיעה מסיבית של מחטנים צפוניים באזורים רבים מדרום לקו המשווה. את התוצאה הסביבתית לא נראה בדורנו, אבל על סמך מאמר זה, אפשר לנחש כי ביערות הדרום הממוזג תתרחש השתלטות מחטנית. להשתלטות זו יהיה מחיר כבד. תהליך הכחדתם של יונקי הכיס בעקבות יבוא יונקי השליה לאוסטרליה, הוא אולי רמז לעתיד הלא ורוד, הצפוי למיני צמחים ובעלי חיים בעקבות השתלטות המחטניים על חצי הכדור הדרומי.

הפוסט יערות הצפון ויערות הדרום: האם למדו העצים גיאוגרפיה? הופיע ראשון במסע אחר