שביל צר עולה ומתפתל בין סבך עצי היער אל מבצר מונסגור השעון על שיפוליו הצפוניים של רכס הפירנאים בדרום־מערבה של צרפת. שביל תלול שהעולים בו מקצרים את מספר השניות בין שאיפת אוויר אחת לזו הבאה אחריה, גומעים את החמצן כאילו עוד שנייה לא ייוותר. אני עוצר למנוחה ושותה בשקיקה מבקבוק המים שטמנתי בתרמילי, חסר יכולת להחליט אם לקנא במטפסים האחרים או לבוז לחוסנם הבלתי נסבל. אלה עשו להם הרגל לדלג בקלילות בשבילי עִזים תלולים, והם עוד מפתיעים אותי בעיקולי הדרך בברכת "בון ז'ור" מלבבת ומחויכת כנגד חרחורִי היבש, המהמהם גיבוב אותיות בלתי מובן.
במאמץ אחרון אני חורק שיניים ונכנס עם השביל בפתח החומה העוטרת את פסגתה של הגבעה הנישאה, אל המצודה. אני קורס מיוזע על רצפתה ומשיב את נפשי לגופי בסדרת התנשפויות קולניות. תצפית מופלאה נשקפת מכאן, מהמצוקים שבפסגת ההר, אל כל רוחות השמים. ממרום שרידי המבצר נשקף נופם העגלגל של הרי הפירנאים. שלווה גדולה חובקת את השדות והיערות הסמוכים. שלווה שאינה מסגירה את הדרמה הגדולה שהתחוללה באזור.
מכאן, לפני כ־800 שנים ולאחר חודשי מצור ארוכים, פסעו כנועים במורד השביל כמאתיים ממגִניו האחרונים של מבצר מונסגור ועשו דרכם אל "שדה הנשרפים" שלרגלי ההר. נאמנים לאמונתם עלו אחרוני הקתרים על המוקד, אף שניתנה להם האפשרות להציל את חייהם במשפט אחד של "חזרה בתשובה".

מפות ומדריכים מודפסים ליעד הפירנאים הצרפתיים,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

מיצר מונסגור ממעוף הציפור. את המבצר, שבנו הקתרים כנראה במהלך העשור הראשון של המאה ה-13, הרסו הצלבנים הצרפתים. המבצר שניצב כיום באותו המקום שוקם ונבנה מאוחר יותר, ורק חלק קטן ממנו מיוחס לתקופת הקתרים | צילום: פייר טסט

לחשוף את הניצוץ האלוהי
במאה העשירית וה־11 התרחבו הפערים החברתיים והדתיים באירופה ויצרו מתחים רבים. עקבות מסעות הצלב ולהט האמונה הדתית הדגישו את הניגוד הבולט בין העושר הממסדי ובין העוני בכפרי המאמינים, ופרשיות שחיתות רבות שנקשרו בשמם של ראשי הכנסייה תרמו להקמת קבוצות מאמינים נוצריים שניסו למצוא תשובות לחיבוטיהם. הקתרים, שמקור אמונתם בבולגריה, נמנו גם הם עם מחפשי הדרך. בניגוד לכנסייה האורתודוקסית, שקראה להמונים לחזק את אמונתם ולשם כך הגבירה את חרדתם מפני הבאות (אש הגהינום כעונש על חטאיהם) והעצימה את הפער בין פשוטי העם למעמדות הגבוהים ולאנשי הדת, אמונתם של הקתרים התבססה על סובלנות, על חירות אישית ועל עבודה פנימית של המאמין, ולכן היתה ידידותית וקלה לאימוץ.
הקתרים האמינו בעיקרון של דואליזם — קיומם של  הכוח הטוב (אלוהים, רוח, אור), הכוח הרע (שטן, עולם חומרי, חושך) והמאבק ביניהם. האדם, על פי הקתרים, ניצב בין שני הכוחות. נשמתו שייכת לממלכת הטוב, וגופו – לעולם המושחת. הישועה תבוא, כך האמינו, כשישתחרר האדם מעולם הרוע ויגיע לעולם שכולו טוב, תרתי משמע.
הקתרים גרסו כי האדם בנוי משלושה חלקים: מגוף פיזי; מנפש, השוכנת בגוף הפיזי; ומרוח, שהיא המהות הטהורה, השוכנת בנפש. הם האמינו כי על האדם להקדיש את חייו לעבודה פנימית כדי לחשוף את הניצוץ האלוהי שבו.

ב-16 במרס 1244 הובלו 205 קתרים במורד המצוק של המבצר אל "שדה הנשרפים". אגב אמירת תפילותיהם נשרפו כולם חיים על המוקד. נפילתה של מונסגור היתה אקורד הסיום של קבוצת הקתרים

רק כך יוכל במותו להיפרד מגופו הגשמי, ורוחו תחזור ותתמזג עם המהות האלוהית. מכאן נבע שמם, שמקורו במילה היוונית קתרוס, שפירושה "הטהורים" – אלה שהצליחו לשבור את החיבור הבלתי נמנע עם הרוע ועם העולם החומרי.
בקרב הקתרים היה אפשר להבחין בין שתי קבוצות, "מושלמים" ו"מאמינים". ה"מושלמים", שנמצאו בדרגה רוחנית גבוהה, נהגו בסגפנות אדוקה כדי להגיע להתמזגות עם המהות האלוהית. משכילים, חיים חיי פרישות, לבושים גלימות כהות, מתאמנים בצמדים על החוקים האתיים הקתריים — כך נצטיירה דמותם של אלה שמיקדו את חייהם בעבודה יומיומית, בתפילה ובדרשות. הם נמנעו ממגע מיני, אסרו להישבע ולהטיף וראו בעבודה ערך עליון. ה"מאמינים", לעומתם, הורשו לחיות חיים מלאים ולהקים משפחה, מתוך ידיעה כי נשמותיהם תמשכנה להתגלם בבני אנוש בגלגוליהן הבאים.

מלחמת אחים עקובה מדם
אך לפני שעה סיימתי את ארוחת הבוקר במלוני הצנוע במונסגור
(Montsegur), כפר קטן וצנוע הנמצא בשיפולי המבצר. בעודי אוכל ניסיתי להתנחם בכך שהקפה או־לה הדלוח ופרוסות הבגט שנשמו את אוויר העולם היבש שעות ארוכות בטרם הוגשו אל שולחני היו אולי דרכה הייחודית של בעלת המלון להמחיש את אירועי העבר ולהפוך "מאמין" שתאוותו בידו ל"מושלם" סגפן. עודדתי את עצמי בזיכרונות מימים יפים יותר, משלשום למשל, אז התאמץ העם הצרפתי להוכיח שהוא ראוי למוניטין הקולינריים שזכה בהם. מחדר המלון הסמוך עלה כל אותה העת קול המולתו של שואב אבק שהתעקש לנער את עור התוף במקצב מונוטוני, כשקשוק שריונם של אלפי אבירי צלב

העיר העתיקה של קרקסון, עטורת החומה והמגדלים. בהיותה אחד המרכזים הרוחניים של הקתרים אופיינה העיר בסובלנות ובפתיחות, אך אלה היו בסופו של דבר בעוכריה. בשנת 1209 נפלה קרקסון בידי הצלבנים צילום: ברוך גיאן

הנעים כגוש אינסופי לכבוש את המבצר הסמוך במלחמה עקובה מדם עם אחיהם הנוצרים.
אבל עכשיו ארוחת הבוקר היתה לזיכרון רחוק. לאחר מנוחה קלה אני פונה בכוחות מחודשים לגלות את המבצר שנבנה מאז ימי הקתרים כמה וכמה פעמים. בתקופת הקתרים נבנו באזור עשרות מבצרים השזורים בנופיהם של החבלים לנגדוק־רוסיון (Languedoc Roussillon) ומידי־פירינה
(Midi-Pyrenees) שבדרום צרפת, ואלה שימשו את תושבי הערים והכפרים בתקופת הקרבות והמצור. רובם נהרסו כמעט עד היסוד, על שרידי רבים מהם נבנו מבצרים חדשים יותר, ואלה שימשו את הצרפתים להמשך מלחמותיהם רבות השנים, ומיעוטם מקוריים.
מונסגור הוא אחד המרתקים שבהם. שני שערים בלבד יש בחומות המצודה, כדי להקל על שומריה את אבטחתה, וכולה נישאת מעל סביבתה בסדרת מצוקים תלולים. רק צדה הצפוני משתפל מעט, לכן נבנה בו מגדל עוז אימתני. ממרומיו אני מביט בחומות העבות ובאבנים הפזורות לרגליהן, המעידות על הקרבות הרבים שהתחוללו במקום.

מסע צלב קרוב לבית
הקתרים ראו את עצמם כממשיכי דרכם של הנוצרים הראשונים, ומכאן – כנוצרים לכל דבר. הנחיות כתבי הקודש מצאו ביטוי באורח חייהם – הם הקפידו שלא להרוג כל יצור חי, אם אדם ואם חיה, ונמנעו מאכילת בשר ומוצרים מן החי. אולם בנושאים מסוימים נבדלה תפיסתם מזו האורתודוקסית. כך למשל האמינו הקתרים כי ההטבלה, מהיותה סמל למודעות, לטוהר פנימי ולגילוי, אמורה להיעשות למבוגרים ולא לילדים או לתינוקות. הקתרים סברו גם כי אין לסגוד לצלב או לסמלים פיזיים אחרים.
הקהילה הקתרית התאפיינה בכך שהנשים בה היו שוות זכויות לגברים. שוויון הזכויות נבע מאמונתם כי הרוח לובשת צורות שונות במהלך גלגולי החיים

הקהילה הקתרית התאפיינה בכך שהנשים בה היו שוות זכויות לגברים. שוויון הזכויות נבע מאמונתם כי הרוח מופיעה לעתים בדמות אישה ולעתים בדמות גבר

ומופיעה לעתים בדמות אישה ולעתים בדמות גבר, ואין למנוע ממנה להיטהר ולהגיע אל האור.
אמונתם של הקתרים, מהיותה שונה מהגישה הדתית של הכנסייה הקתולית, היתה עבור ההמונים הנבוכים חלופה של ממש, ואין פלא כי קנתה לה מאמינים רבים. התגברותו של הזרם הקתרי עוררה את חמתה של הכנסייה. ראשי הממסד הקתולי הכריזו על האמונה הקתרית כעל כפירה וקראו לעקור אותה מן השורש.
בשנת 1208 נרצח בנסיבות מסתוריות פטר מִקסטלנו, אחד משני שליחיו של האפיפיור אינוסנט השלישי. האפיפיור עט על ההזדמנות למגר את הקתרים, הפנה אצבע מאשימה ברצח אל ריימון השישי, שליט עיר המחוז טולוז
(Toulouse) שישבה בלבו של מעוז הכופרים, והתחיל בארגון מסע צלב נוסף.
מסע הצלב של הכנסייה היה שונה הפעם — קרוב לבית וכנגד מי שנתפשו כאויבים מבית, אך עדיין ראו את עצמם כנוצרים. ובכל זאת זה היה מסע רצוף קרבות עקובים מדם, מעשי אכזריות וטבח. למטרה זו התארגנו בזריזות ערב רב של בעלי כוונות: ברונים מצפון צרפת שנשאו בלבם תקוות כמוסות לסיפוח קרקעות לרכושם, נושאי משרות מטעם מלך צרפת, נתינים נאמנים, משרתים, נושאי כלים, בעלי מלאכה וגם כנופיות שוליים שחיכו בסבלנות לשאריות. כל אלה צעדו בשמה של הכנסייה אל דרום צרפת, לאורך עמק הנהר רון
(Rhone). ריימון השישי, שליט טולוז, וטרנקאוול, שליט בזייה (Beziers) וקַרקַסון (Carcassonne), שעד אז לא נקטו עמדה ברורה בנושא הקתרים וניסו לתמרן בין נתיניהם הרבים ובין מורא הכנסייה, מיהרו להביע את תמיכתם במסע הצלב וביקשו להשתתף בו, אולם הצלבנים מצפון צרפת השיבו את פניהם ריקם, אולי מחשש שתמיכתה של האצולה הדרומית תשפיע על חלוקת השלל.
לפיכך החלו הצפוניים במצור על בזייה, שהחל ביולי 1209, לאחר שתושבי העיר הקתולים סירבו להצעתם למסור לידיהם את שכניהם הקתרים. הסירוב והמצור הממושך הגבירו את חמתם של הצרים, וכאשר הצליחו לפרוץ אל העיר טבחו באנשיה בלי הבחנה בין קתולי לקתרי, כעצת מנהיגם: "שחטו את כולם. אלוהים יזהה את אנשיו".

נפילתו של המעוז האחרון
בתחילת אוגוסט 1209 כיתרו הצלבנים את קרקסון, עיר עטורת חומה ומגדלים, ובתוך זמן קצר השתלטו על מקורות המים של העיר. החום, הצמא והפחד החלו לתת את אותותיהם בתושבי העיר הגוועים. טרנקאוול החליט לשאת ולתת עם אויביו, אך במהלך המשא ומתן נאסר, נכלא במצודת קרקסון ולאחר כחודשיים מת. קרקסון נפלה בידי הצלבנים, ואדמותיה, ועימן התואר "הוויסקונט של קרקסון", נמסרו לסימון דה מונפור – לורד מאיל דה פרנס
(lle de France), אשר הנהיג את המערכה כנגד הקתרים מאותה השנה ואילך.
בראש אנשיו יצא דה מונפור למסע כיבוש: קסטר (Castres), לימוּּ
(Limoux), מירֵפוּאַ (Mirepoix), פאמייה (Pamiers), לומבֶר (Lombers), ואָלבי (Albi) הם רק כמה מעריהם ומבצריהם של הקתרים שנפלו בידיו. במקומות שבהם נתגלתה התנגדות עיקשת החליט סימון דה מונפור להעניש את יושביהם באופן יצירתי. כך היה בברם (Bram), שם בחר דה מונפור מאה אסירים, ניקר את עיניהם, כרת את אוזניהם, את שפתיהם ואת אפם. רק לאסיר אחד הותירו עין אחת שלמה, כדי שיוביל את שאר חבריו למצודת קברה
(Cabaret), שיושביה גילו התנגדות עיקשת.
שנים לא מעטות עברו בקרבות אחים אלה. בשנת 1233 ייסד האפיפיור את האינקוויזיציה, שכידוע לא בחלה באמצעים  להעניש את הכופרים בענישות ברוטאליות ובמיתות מייסרות. מנגד צצו קבוצות מרי קתריות, בעיקר באזורים מונסגור וקריבוס (Queribus) ומצודותיהן העיקריות — פוּּאִילורֶן
(Puilaurens), פֶרְפֶרטוּז (Peyrepertuse) וקריבוס — בוצרו ושימשו מקלט לפליטי האזור ולנמלטים מפני האינקוויזיציה. מצודה אחר מצודה נפלו במלחמה הממושכת.
רציחתם של שניים מבכירי האינקוויזיטורים ועוד אי אלה מאנשיהם במאי 1242 על ידי מורדים ממבצר מונסגור הובילה להחלטה נחושה של מלך צרפת לואי התשיעי להילחם עד חורמה במורדים ולמחות את הקתרים מעל פני האדמה. באביב 1243 כיתרו הצלבנים את מונסגור — מעוזם הכמעט אחרון של הקתרים – שבו התבצרו כ־450 נשים וגברים לאחר שדחו את הצעת הצלבנים להתכחש לאמונתם, להניח את נשקם ולצאת לחופשי לאחר חקירת האינקוויזיציה.

המצור על בזייה החל לאחר שתושבי העיר סירבו להסגיר את שכניהם הקתרים. כאשר פרצו הצרים על אל העיר טבחו באנשיה בלי הבחנה מי קתולי ומי קתרי, כעצת מנהיגם: "שחטו את כולם. אלוהים יזהה את אנשיו"

כמה חודשים לאחר מכן הציבו הצלבנים בחסות החשכה קָטָפּוּלְטָה (מכונת מלחמה ששימשה בעת העתיקה לירי אבנים) סמוך לחומה. הם ניתצו אותה באבני בליסטראות, החלישו את כוח עמידתם של מגִני מונסגור והביאו אותם לידי כניעה. ב־16 במרס 1244 הובלו 205 קתרים במורד המצוק התלול של המבצר, בינות לעצי היער העוטף את מדרונותיו, אל "שדה הנשרפים". אגב אמירת תפילותיהם נשרפו כולם חיים על המוקד. נפילתה של מונסגור היתה אקורד הסיום של הקתרים. אחרוני הקתרים נרדפו עד חורמה עוד כשמונים שנים לאחר מכן, ובשנת 1321 הועלה על המוקד אחרון ה"מושלמים", גיום בליבאסט.

הקתרים והגביע הקדוש
אמונות שונות, לא בהכרח מבוססות, רווחו במשך מאות שנים על הקתרים ועל מונסגור. המפורסמת שבהן טענה כי מריה מגדלנה ברחה עם ילדו, או ילדיו, של ישו לצרפת דהיום. שם החלה את השושלת המרובינגית שהמשכה במסדר ציון – אגודה סודית שנוסדה במסע הצלב הראשון ושחייליה, האבירים הטמפלרים, נועדו לשמור על אוצרות בית המקדש המלכותיים. לפי סברה זו האוצרות האלה – ובכללם הגביע הקדוש – הובאו לצרפת ובשלב כלשהו הוחבאו במונסגור. הכנסייה הקתולית ניסתה לקטוע את המשך השושלת המרובינגית, אך הטמפלרים והקתרים הגנו בכל דרך אפשרית הן על השושלת והן על האוצרות.
מכאן קצרה הדרך בפני מחפשי האוצרות ובעלי הדמיון. בסוף שנות העשרים של המאה העשרים פקדה את מונסגור משלחת ארכיאולוגית נאצית בראשות אוטו ראהן, שאף כתב שני ספרים הקושרים בין הקתרים ומונסגור ובין הגביע הקדוש, וניסתה למצוא את האוצרות האבודים. בשנת 1982 יצא לאור הספר "Holy Blood, Holy Grail", המפתח את התיאוריה האמורה ומספר כי בנפול מונסגור הוברחו האוצרות לכפר רן לה שאטו (Rennes-le-Chateau), שם הוחבאו עד גילוים במאה ה־19 על ידי כומר. גם דן בראון בספרו "צופן דה וינצ'י", שיצא לאור בשנת 2003, העשיר את הנושא בססגוניות ראויה להערכה.
בשיטוטי במבצר אני מנסה להתעלם מסקרנותי המבעבעת ומאגדת "צופן דה וינצ'י", אך עיני שולחות מאליהן מבטים חטופים לכל עבר בהשתאות מציצנית. אם אי פעם היו כאן אוצרות — הם השאירו אחריהם שובלי דם ועשן.
ציוץ ציפורים מפר את השקט הנח על יערות מונסגור. טרטור של טרקטור רחוק מזכיר שהקדמה הגיעה גם לכאן. משרידי הכפר שבו התגוררו מגִניו הקדומים של המבצר אפשר לראות את בתי הכפר מונסגור ואת שני מלונותיו הפשוטים. בסמטה יושב איכר עב שפם על סף ביתו, מעשן מקטרת וקורא בעיתון. ילדה זהובת צמות משחקת לבדה. במרכז הכפר ניצב מוזיאון צנוע המנציח את סיפורם של הקתרים במונסגור: שרידי מטבעות וכלים, תמונות ואיורים, ובארון זכוכית — שלד אדם, חץ נעוץ בצלעותיו

הפוסט צופן דה וינצ'י: טיול בעקבות הקתרים הופיע ראשון במסע אחר

התפעמות, כמו במראה הראשון של הגן הנסתר ב"סוד הגן הנעלם", מלווה את הכניסה אל הבחיינהוף (Begijnhof), מתחם מגוריהן של הבחיינות (beguines) של אמסטרדם. המולת רחוב קלוורסטראט (Kalverstraat) וכיכר ספאו (Spui) ההומה נשכחים ונעלמים, ואתה בעולם אחר, בעולמן של נשות ימי הביניים. הבחיינהוף הוא הגדול והמפורסם שבהופייס של אמסטרדם (ראו כתבה בעמוד 42). סביב החצר המרווחת בנויים בתים הצמודים זה לזה ופונים אל גינות מטופחות. למקצתם חזית גותית מצודדת לב. במרכז החצר ניצבת כנסייה המרמזת על הצביון הדתי שהיה בעבר לחיי הקהילה במקום. בשעות היום ניכרת תנועה מעטה במתחם, אך משעות אחר הצהריים ועד השעה 11 בלילה המקום מתמלא בדייריו, או ליתר דיוק בדיירותיו. כמאה נשים גרות בבחיינהוף, בלא ילדים ובלא גברים. מפות ומדריכים מודפסים ליעד אמסטרדם, בהנחה לגולשי מסע אחר! אורח חיים חופשי לו הייתי אישה ממעמד הביניים ומעלה במאה ה־11 או ה־12 בארצות השפלה (צרפת, הולנד וארצות הריין), היו לי סיכויים לא רעים להיות משכילה, לדעת קרוא וכתוב ואפילו לטינית. קרוב לוודאי שהייתי גם בעלת כישורי מלאכה מגוונים. לאבי הסוחר היתה הזכות להוריש לי נכסים, ועתידי הכלכלי היה מובטח. אך למרות יתרונותי אלה, לא מן הנמנע שהייתי מתקשה למצוא שידוך הולם. מלחמות ומגפות צמצמו אז את שיעור הגברים באוכלוסיה הכללית. מצב הנשים היה חמור בעיקר בערים המתפתחות, שבהן גדל והלך ריכוזן, משום ששם יכלו למצוא פרנסה. על רקע הפיתוח הכלכלי והרווחה היחסית בארצות השפלה היה האזור כר פורה לצמיחתם של רעיונות רוחניים חדשים. בערים החלו לקום תנועות עממיות שכונו "תנועות העוני". הן דגלו בחזרה לאורח חיים צנוע וסגפני כשל ישו ושליחיו וגינו את הממסד הכנסייתי, שנתפס כמסואב וכמי שעושק את העם. "מטיפים נודדים" עברו בין הערים המתפתחות והציעו חלופה לאמונה האורתודוקסית הרווחת. בדרום צרפת אלה היו הקתרים ("הטהורים"). בפלנדרס ובארצות הריין פעלו האפוסטוליכי ("השליחים"). נשים משכילות רבות השתתפו בפעילויות של הקבוצות האלה, שענו על הצורך שלהן בחיים רוחניים עצמאיים. בתחילה קיימו אורח חיים צנוע וסגפני בחדריהן הפרטיים, ואחר כך הצטרפו למנזרי נשים שקמו בסמוך למנזרי גברים. הכנסייה יצאה נגד התופעה, גינתה אותה בחריפות וכינתה אותה "כפירה". לנשים הוצמד כינוי הגנאי "בחיינות" (ביחיד – בחיינה), על שם זיהוין עם קבוצת הקתרים, שהיו ידועים גם בכינוי אלביחנסיאנים. על פי פירושים שניתנו בתקופות מאוחרות יותר, שמנן נגזר מהמילה בגה (Beges בצרפתית) שמשמעה "צמר שאינו צבוע" ברמיזה ללבושן הצנוע, או מהפועל ההודו־אירופי בג (Begg) המכוון למי שאינו מדבר ברור או ממלמל תפילות. לתנועת הבחיינות לא היה מייסד או מייסדת כלשהם, אלא זו היתה יוזמה קבוצתית שעלתה מהנשים עצמן בכמה מקומות באירופה. המשותף לכולן היה החיפוש אחר דרכי חיים חדשות לממש את האמונה הדתית בלי ההיררכיה, בלי הסגירות ובלי השבועות המחייבות שאפיינו את החברה האורתודוקסית ואת מנזרי הנשים של אותה התקופה. תחילה התקבצו הבחיינות בקהילות פתוחות ולא ממוסדות, אך משנת 1230, ככל שתכפו ההתקפות נגדן, אימצו החברות תקנות להסדרת חייהן הקהילתיים. תנאי בל יעבור לקבלה היה ויתור על חיי אישות ועל ילדים. הוויתור הזה התקבל בציבור הרחב כסטייה, והנשים הואשמו לא אחת בניהול "אורח חיים חופשי". על בחיינה שרצתה לממש חיי משפחה היה לעזוב את קהילתה. בחיינות התגוררו בצוותא בקהילה שאורגנה באחת משתי צורות מגורים: "מנזר" או "חצר". ב"מנזר", שהיה נפוץ יותר בארצות השפלה, התגוררו כמה עשרות בחיינות במבנה אחד או בכמה מבנים סמוכים. בראש הקהילה עמדה מנהלת בית, הבחיינות תרמו לקופה משותפת, ואת טקסי הדת ערכו מחוץ למתחם. ה"חצר" (בהולנדית "בחיינהוף" ובצרפתית "בחינז'ה") אכלסה קהילה גדולה יותר, בין כמה מאות לאלף בחיינות, שהתגוררו במתחם סגור של בתי מגורים וסדנאות שנבנו סביב חצר מרכזית. במרכז היתה הכנסייה שבה ניהל כומר את הטקסים הדתיים. עבור פרנסי הערים הקהילות היו מקור לרווחה, משום שסיפקו כוח עבודה זול ומיומן לתעשייה ולענפי השירותים. הבחיינות עזבו בכל בוקר את מתחמן ויצאו לעבוד בעיר בלימוד ובתרגום כתבי קודש, בטיפול בחולים ובמצורעים, בעבודה חקלאית, וכן בכל שלבי תעשיית הטקסטיל שהתפתחה והלכה בערים. התמחותן בייצור בדי פשתן הביאה אותן לא פעם להתחרות בגילדות הגברים שעסקו במקצוע.? רבים מהבחיינהוף הוקמו על אדמה זיבורית, והבחיינות עשו לשיפורה והעלו את ערכה. גם במוסד הכנסייה היו שתמכו בקהילות העירוניות, הואיל וכאן יכלו לפקח על התנהגותן. הבחיינות זכו גם לתומכים ולפטרונים שסייעו בבניית הבחיינהוף ובהגנה עליהן. אחד הבולטים שבהם היה יעקוב מוויטרי (Vitry), נזיר אוגוסטיני ולימים בישופ עכו. בעקבות הוועידה הלוטרנית הרביעית בשנת 1215 שאסרה יסודם של מסדרים חדשים או אורחות חיים דתיים חדשים, בהם הבחיינות, פעל הנזיר לטיהור שמן של הנשים. הוא נסע לרומא ופגש את האפיפיור הונוריוס השלישי, ששוכנע מדבריו אך סרב לתת לבחיינות אישור בכתב לפעולתן, אך נתן להן אישור שבעל־פה. למרות זאת, בשנים שבאו לאחר מכן היה מעמדן של הבחיינות נתון בסימן שאלה, והיחס אליהן השתנה ממדינה למדינה. בגרמניה הן נרדפו עד חורמה —בעקבות החלטת הוועידה הדתית שנערכה בוויין (Vienne) שבצרפת בשנת 1311, שבה גינו אותן הבישופים מגרמניה. ב־1318 הורה האפיפיור ג'ון ה־22 לרדוף בחיינות כופרות, כלומר אלה שלא חיו באופן "הגון", ולאפשר לאחרות להמשיך להתקיים ככל שיראה לנכון הכס הקדוש, כל זאת בלא אישור לדרך חייהן. בה בעת המשיכה התנועה לגדול בצרפת ובהולנד, אם כי בפיקוח הדוק יותר של הכנסייה. איור משנת 1500 לערך המתאר את הבחיינהוף קבר בביוב במסגרת הגבולות שהציב הממסד הדתי האורתודוקסי התחיל עידן של התעוררות התנועה, שביטויה בבניית הבחיינהוף הגדול באמסטרדם בשנת 1346, בחסות הרוזן וויליאם השלישי ובכספו שלו קופ ואן דה ליין. הבחיינות מצדן שינסו מותניהן וייבשו את האדמה הבוצית שעליה נבנתה ה"חצר". בשנת 1389 קיבלה מועצת העיר אמסטרדם החלטה שרכושן של הבחיינות לא יימכר או יימסר ללא הסכמתן, וב־1417 התחייבה העירייה משנת 1230, ככל שתכפו ההתקפות נגדן, אימצו החברות תקנות להסדרת חייהן הקהילתיים. תנאי בל יעבור לקבלה היה ויתור על חיי אישות ועל ילדים. הוויתור הזה התקבל בציבור הרחב כסטייה שלא לבנות עוד במתחם. ההסכם עומד בעינו עד היום. ביטחונן של הבחיינות של אמסטרדם ניתן להן בתמורה לציות לסמכות כנסייתית, לקביעת 18 חודשים כפרק הזמן לקבלת בחיינה חדשה, לצום ולווידוי, וכן בתמורה לאישור בכתב מבעליהן של נשים המבקשות להצטרף לבחיינהוף. רוב בתי ה"חצר" נבנו מעץ, כמקובל בעיר, אך בעקבות שרפות ענקיות שפרצו בשנים 1421 ו־1452 וכילו רבים מהם וגם את הכנסייה, נאסר בחוק לבנות בתי עץ. מאז ואילך נבנו כל הבתים החדשים מאבן, להוציא מבנה אחד (בית מספר 34) שנבנה בשנת 1470 לערך, והוא אחד משלושת בתי עץ העתיקים ביותר שנותרו עומדים על תלם באמסטרדם. וכאילו לא די בצרות שסבלו הבחיינות מהכנסייה הקתולית, עם התפשטות הפרוטסטנטיות בארצות השפלה במאה ה־16 איבדו הבחיינות רבות מבנות קהילתן שהצטרפו לזרם החדש. גם מבנה הכנסייה המחודשת שבבחיינהוף האמסטרדמי נלקח מהנשים וניתן לכנסייה האנגלית, והוא שייך לה עד היום. מסופר על הבחיינה קורנליה ארנטס, שחיה בבחיינהוף של אמסטרדם במאה ה־17. עוד בחייה דרשה ארנסט שלא יקברו אותה בכנסייה האנגלית כמקובל. כקתולית אדוקה העדיפה להיקבר אפילו בתעלת השופכין. למרות זאת, כשנפטרה במאי 1654, קברו את ארנטס בכנסייה הפרוטסטנטית. אלא שנס התרחש, ובבוקר שלמחרת ניצב ארונה בתעלה. לאחר שבניסיון השני שוב חזר הארון אל פני האדמה הבינו חברותיה שאין להן אלא לציית לצוואתה. קברה של ארנסט ניצב עד היום בחצר הבחיינהוף, ותושבות המתחם דואגות להניח עליו פרחים בכל שניים במאי, הוא יום השנה למותה. בשנות הרפורמציה ירדו הקתולים בהולנד למחתרת. הבחיינות המשיכו לקיים את תפילותיהן בחדרי חדרים, ובשנת 1665 חוברו שני מבנים לחלל אחד, והעירייה הסכימה להעלים עין ובלבד שהמבנה לא ייראה מבחוץ ככנסייה. רק במאה ה־19 הושבה זכות הפולחן לקתולים, ובשנת 1881 אף החייתה קבוצת צעירים את מסורת "הנס של אמסטרדם", תהלוכה המשחזרת נס שהתרחש בשנת 1345: כומר קתולי הגיע לברך מאמין חולה בביתו שבקלוורסטראאט. הכומר נתן לו מלחם הקודש, החולה הקיא את הלחם אל האש – אך הלחם לא אוּכל. למחרת נלקח הלחם אל הכנסייה הגדולה שבעיר, אך בהמשך היום נמצא שוב בבית האיש. הקהילה הקתולית מציינת מאז את הנס בתהלוכת מאמינים שמתקיימת בכל שנה בליל 15 במרס. אלפי אנשים, נרות בידיהם, צועדים יחדיו ועוברים בדרכם גם בכנסיית הבחיינות. הבחיינה האחרונה ב־1971, כשהיא בת 84, נפטרה אנטוניה, אחרונת הבחיינות באמסטרדם. ה"חצר" עברה שיפוצים שבמסגרתם הותאמו המבנים לייעודו החדש של המקום – קואופרטיב מגורים לנשים בודדות בלבד. זהו מקרה ייחודי, שכן רוב ה"חצרות" האחרות הוסבו לשימושים שונים לחלוטין. לניהול המקום הוקמה אגודה, וזו מתכנסת בכל שבוע ודנה, בין השאר, בבקשות רבות של נשים הרוצות להצטרף. המתקבלות לבחיינהוף משלמות שכר דירה בהתאם לגודל דירתן, והן יכולות לחיות בו עד יום מותן. עם מאה הנשים המתגוררות כיום במקום נמנית גם אישה בת 96. ביטחונן של הבחיינות הובטח להן בתמורה לציות לסמכות כנסייתית. נדרש גם אישור בכתב מבעליהן של נשים המבקשות להצטרף לבחיינהוף למרות היעדר זיקה דתית ורעיונית בין הדיירות, למעט היותן נשים כמובן, כולן מקבלות על עצמן מגבלות שהיו נהוגות בימי הבחיינות – בהן איסור על שהייתם של תרנגולים, כלבים וגברים במתחם. הדיירות עובדות בכל סוגי המקצועות, מסטודנטיות ועד פועלות. עם זאת, רובן עדיין עוסקות בתחומים שעסקו בהם פעם הבחיינות המקוריות: רווחה וחינוך. כולן רווקות או אלמנות; אמהות לתינוקות יכולות לגור במתחם כל עוד לא מלאה שנה לילדם. אף שביתן הוא אתר תיירות, הנשים שומרות על פרטיותן בקפדנות. "יש תור של חמש שנים לקבלה", אומר יוג'ין ואן הייסט, הכומר של הכנסייה הקתולית ההיסטורית של הבחיינהוף. "האם כל אחת יכולה להגיש מועמדות?" אני מבררת. "בוודאי," הוא עונה, "אך יש להביא בחשבון שאין פה מעליות, והחדרים וחדרי המדרגות צרים". "מחקר עדכני", הוא מוסיף, "השווה את הבחיינות ל'היפים'. אלה ואלה היו אידיאליסטים שהתאמצו בדרכם לעורר את החיים הפנימיים של האדם. פתיחותם לרעיונות ולמקורות סמכות חדשים אולי היו מקור לצרות, אך אי אפשר לדמיין את העולם בלעדיהם".

הפוסט אמסטרדם – בחיינהוף לנשים בלבד הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט אמסטרדם: החצרות הנסתרות הופיע ראשון במסע אחר

ידיעה קטנה בעיתון "לה מונד" הצרפתי סיפרה על חבורה של אנשים משונים, שבונים, בסוף שנות התשעים, טירה חדשה בשיטות של ימי הביניים. סיבה טובה לצאת לצרפת, אל איזור לה פואיזה (La Puisaye) שכוח האל, בקצה הצפון־מערבי של חבל בורגוניה, ובעצם, כמעט מחוצה לו. איזור כפרי, שופע מים ומכוסה יערות, עם מעט כפרים וללא כל עיר. גן עדן עני עלי אדמות, שאדמתו מכילה כמעט כל דבר הדרוש לו, לאביר המצוי, בשביל לבנות טירה – אבן ומים, חומר וחול, ברזל ואוֹכְרָה (אדמה שמפיקים ממנה צבע צהוב־חום־אדמדם).
והטירה אכן קמה ונבנית. במאי 1998 החלה העבודה, והיא תושלם בשנת

כך זה ייראה ב-2020. "כשנשלים את הקמת הטירה", אומרת מרילין מארטן, מנהלת הפרויקט, "נעשה את הדבר המתבקש – נצא למסע צלב לארץ הקודש"

החסד 2020. בלב היער תתנוסס אז טירה ימי ביניימית חדשה, שלמה וגמורה, מצוידת ומרוהטת כדבעי. ולחבורת האומנים הבונים אותה לא תהיה עוד תעסוקה. הם הוגים בכך כבר היום, שעה שמניחים בסך הכל את הנדבך השלישי או הרביעי של הקירות החיצוניים. מה יהיה אז? הם תוהים.
יש כמה אפשרויות. סיפורה המופלא של גדלון (Guédelon), מעין אגדה של מסע במנהרת הזמן, הוא אולי הסיפור שאינו נגמר. אחרי הטירה יקימו כפר עם בתי עץ בסגנון המסורתי של מערב בורגוניה, כמו אלה שברבעים העתיקים של סאנס (Sens) ושל ז'ואני
(Joigny), לא הרחק מגדלון, אשר נבנו במאה ה־14. אחרי הכפר יבנו מנזר של המסדר הציסטרציאני. עבודה לעוד 20 שנה. בהמשך, יקיפו הכל בחומה… אולי, עדיין לא יודעים. ולבסוף, גם זו אפשרות, תשמש הטירה מושב זקנים לבוניה.
מנהלת הפרויקט, מרילין מארטן, פוסקת: "כשנשלים את הקמת הטירה, בעוד מעט יותר מ־20 שנה, נעשה את הדבר המתבקש – נצא למסע צלב לארץ הקודש". הם בקצה המערב, וליבם ההיסטורי בפאתי מזרח.

מעיר הקודש לטירות האבירים

שם הטירה ניתן לה על שם היער הגדול שבמעבהו היא צומחת מהאדמה: יער גדלון, שייתכן כי מקורו הוא Gué du Lion – מעבר הארי ( Gué בצרפתית הוא מעבר בחורבה של נהר או של נחל). שרבובו של ארי לשם האתר הולם את התקופה שממנה נוטלת הבנייה את השראתה, ימי ריצ'רד לב הארי.
אנו במאה ה־13, ומבחינת הוגי הרעיון, שהם צרפתים, ההתייחסות אינה לריצ'רד אלא למלך צרפת, פיליפ אוגוסט. בראשם של רוב מסעי הצלב עמדו צרפתים, פרנקים, ובהם שלושה מלכים – לואי השביעי, פיליפ השני אוגוסט ולואי התשיעי הקדוש. אלפי אבירים ואצילים מכרו את נכסיהם כדי לממן את מסעם אל הקריה הנכספת, ירושלים. על פי רוב הם מתו בדרך או בקרבות שניטשו על פני 200 שנה ברחבי ארץ ישראל והמזרח התיכון, ובשערי העיר עצמה. הממלכה הלטינית־פרנקית של ירושלים שרדה 88 שנים, עד 1187, והניבה

בין בעלי המקצוע יש סולידריות ותלות ממשית. כל אומן מספק חומרים לאחרים, וחייב לעמוד בקצב על מנת שלא יעכב את העבודה. בחציבת אבנים, שהיא המשימה הקשה ביותר, יש גם עזרה הדדית

שושלת של מלכים צרפתים. האחרון שמלך בירושלים, עד לפני 812 שנה, היה אציל מחבל פואטו (Poitou) שבמערב צרפת: גי דה לוזיניאן יפה התואר, שרעייתו, הרוזנת מיפו, משחה אותו למלך.
מסעי הצלב יצרו קשר ייחודי בין צרפת לעיר הקודש. ליבה של האצולה הצרפתית פעם כל אותה התקופה על פי המתרחש בירושלים. הדוגמאות רבות מספור: קריאתו של ברנאר הקדוש למסע הצלב השני, ב־1146, יצאה מרחבת הבזיליקה סנט מדלן בווזלה (Vézelay) שבלב בורגוניה, כ־100 קילומטרים מגדלון; בכנסיות צרפתיות רבות קיימות מזכרות מירושלים – קבר, ציור, פסל, תבליט, כתובת, שריד קודש; כנסיית סנט שאפל בפריז הוקמה בתקופת מסעי הצלב כדי לאחסן את זר הקוצים המשוער של ישו, שנרכש מסוחר באיסטנבול; על חזית הקתדרלה בסאנס, 50 קילומטרים מגדלון, שנבנתה כאשר ירושלים היתה פרנקית, מתנוססים שני תבליטים של בתולות ירושלים – "החסודות" ו"הפוחזות": בפני הראשונות פתוחים לרווחה שערי הקריה האלוהית, בפני האחרונות הם נעולים.
רבים מהאבירים ששבו בשלום הביתה קיבלו מהמלך זכות לבנות טירה על אדמתם. הם התחילו לעבוד, בדיוק כמו מארטן ואנשיה, כמעט בלי כלום. לאביר הכפרי השב מירושלים היתה תהילה, אבל לא כסף. לעומת זאת, היתה לו נחלה, ובה כמעט כל הדרוש לבנייה: חול, אבן ממחצבה, מים ממעיין או מנחל, עצים מהיער. בדיוק כמו גדלון – נחלה ששטחה 120 דונם, המשתבחת גם בסלעי אבן חול, שמהם מפיקים ברזל, ובאדמת אוכרה. זמן היה בשפע, ועל פי רוב הושלמה המלאכה עשרות שנים לאחר תחילתה.

טירה במחיר של כיכר

הרעיון להקים טירה בשיטות עתיקות נבט במוחו של מישל גיו, הבעלים והאוצר של טירת סן פארז'ו (Saint Fargeau) הסמוכה. סִקרן אותו להבין כיצד הרימו בימי הביניים את האבנים הענקיות הדרושות לבניית טירות. הסקרנות היתה לאובססיה, וכך עלה הרעיון לבדוק זאת הלכה למעשה. הוא הדביק בחיידק את מרילין מארטן, ילידת כפר שכן ובוגרת בית הספר לאמנויות "אקוֹל די לוּבר" ובית הספר לשפות מזרחיות, שבו למדה סינית. לאחר 12 שנים כקניינית בכירה בחברה אמריקאית בפריז, שבה הביתה, לחפש משמעות לחייה. היא הקימה עמותה, ובדצמבר 1996 התחילה לחפש מימון.
"לא הרפיתי, והכל הלך מהר מאוד", היא אומרת. בכבישים הראשיים של צרפת

כל חרש אבן מסתת שלוש אבנים ביום. על כל אבן רושם האומן את שמו, מספר המסמן את הנדבך שלו היא מיועדת ואת מיקומה בנדבך

מחליפים בשנים האחרונות צמתים בכיכרות, על מנת למנוע תאונות. מחיר כיכר כזו הוא ארבעה מיליון פרנק, פחות מ־800 אלף דולר. זה מה שהיא ביקשה. היא היטיבה למכור את הרעיון, רבים שמחו לשמוע על טירה שתיבנה במחיר של כיכר והמימון אושר. משתתפים בו מועצת אזור בורגוניה, משרד העבודה הצרפתי, הקהילה האירופית ומעניקי חסות מסחרית, כמו חברת החשמל וערוץ הטלוויזיה קאנאל+. דווקא משרד התרבות, התומך במפעלי שיקום רבים, אינו משתתף.
מארטן התחילה לעבוד. רוב הכסף הושקע בתכנון ובהכנות, שנמשכו 18 חודשים, וברכישתה של כברת היער הבוצית, הנידחת, שאותה השיגה בזול. מעבר לזה, היא אומרת, אין צורך בכסף רב. כמעט כל הכלים והחומרים נמצאים ומיוצרים במקום. הם מושגים בעבודה. לפיכך, ההוצאה העיקרית היא עלות כוח האדם: שני מיליון פרנק בשנה לתשלום משכורות.
לה פואיזה הוא אזור עני ומוכה אבטלה. מדי חודש עוזבים אותו, בממוצע, עשרה צעירים. מאז 1962, התייאשו כמעט 19 אלף צעירים מביתם. באיזור נותרו 33 אלף איש, בעיקר מבוגרים וזקנים. העמותה יצרה באתר 30 משרות חדשות, היא מעניקה הכשרה מקצועית למובטלים ומעסיקה אותם בחוזים ארוכי טווח. כך שיש לה סיוע, בזכות ולא בחסד, ממשרד העבודה, בגובה שכר המינימום, לחמש שנים.
אבל העמותה משלמת לעובדים מעל לשכר המינימום. כרטיסי הכניסה לאתר – 55 אלף מבקרים מאז מאי 1998 עד החורף האחרון – הניבו שני מיליון פרנק, ובגדלון גם מוכרים מוצרים ואביזרים, "מרצ'נדייזינג", תחליף מודרני לירידי ימי הביניים. בקיצור, יש כסף.

מסמרים לשנות האלפיים

לצורך התכנון, צילמו אינספור טירות מהתקופה, והדגם שנבחר לבסוף הוא שאטו דה ראטיי (Ratilly) הסמוך. הטירה נבנית במתכונת של ריבוע, שאורך כל אחת מצלעותיו 50 מטרים, והוא מוקף חפירים מלאים במים. היא תתנשא לגובה 36 מטרים מעל לפני הקרקע, ומתחת לאדמה ייבנו מרתפים, בורות אסירים ועוד.
את התכנון והביצוע מלווה "ועדת אתיקה" מקצועית, שחברים בה האדריכל הראשי של רשות המונומנטים ההיסטוריים ומומחים בארכיאולוגיה, אמנות ובנייה של ימי הביניים. תפקידם לוודא שהמשחק מתנהל לפי הכללים שנקבעו: שיטות וחומרים של ימי הביניים, ותו לא.
האתר והעבודה מאורגנים אף הם לפי מסורת התקופה. המושג "פועל" אינו מוכר שם. בראש ההיררכיה עומד ה"אפארייר" (Apparilleur) – שילוב של

בחלקו הפנימי של מתקן ההנפה, המושתת על גלגל, קבועים שלבים. העובדים נכנסים למתקן ומתחילים לטפס על השלבים, הגלגל מסתובב ומפעיל את מנגנון ההנפה. ללא מאמץ ניכר אפשר להניף אבן שמשקלה טון וחצי

אדריכל, מהנדס ומנהל האתר. תחתיו נמצא מנהל העבודה, האחראי על בקרת האיכות. ה"עובדים החיוניים" הם כמה אומנים במקצועות נדרשים. כל מקצוע מאורגן באגודת אומנים המכונה, במינוח התקופה, "קומפאניונאז'", והחברים הם "קומפאניון". כל אומן חתום על עבודתו – כל אבן שסיתת, כל חפץ שייצר. לכל אומן יש כמה שוליות, שהוא מכשיר למקצוע.
כל קומפאניונאז' משלים את משנהו בשרשרת של חוליות הדוקות. בין בעלי המקצוע יש סולידריות ותלות ממשית. כל אומן מספק חומרים לאחרים, וחייב לעמוד בקצב על מנת שלא יעכב את העבודה. יש גם עזרה הדדית, למשל בחציבת אבנים, שהיא המשימה הקשה ביותר.
כלי העבודה מיוצרים כולם במקום על פי דגמים ושיטות של ימי הביניים, וכפי שנהוג היה אז, אתר הבנייה הוא כמעט משק אוטרקי. מדובר בעיקר בכלי ברזל, כך שהאומן החשוב ביותר הוא הנפח, הבונה את הכלים ומתקן את אלה שנפגמו במהלך העבודה. איתו פועלים סתתים, בנאים ומגישי מלט המטפסים על הסולמות, אומני עץ, שוזר החבלים, הקדרים ולבסוף כורתי העצים, הגחמונים (יצרני פחמים), העגלונים והסבלים.
כשמקימים טירה בשיטות אלה, שבהן תלוי כל אומן בחבריו ועל הכל לעבוד בקצב מוסדר, לא רק התכנון הקפדני חיוני, אלא גם הארגון מראש של מהלך העבודה לשלביה. כבר עכשיו, למשל, צריך לחשוב על כמות המסמרים הענקית שתידרש בעוד כמה שנים, כשיתחילו בעבודות העץ. בקצב שבו מיוצר בנפחייה מסמר, כדאי כבר היום לנצל למשימה זו כל דקה פנויה.
באתר הבנייה יש אש־תמיד וכלים מסורתיים להדלקת אש, אם זו תיכבה. גם יחידות המידה, המסומנות על קרשים המשמשים את האומנים, הן מימי הביניים, אם לא מתקופת המקרא: Coudée (אמה, כ־50 סנטימטרים)
ו־Paume (כף יד, בעצם "שיבר"). לסרגל הנושא את המידות קוראים וירגה או ויאגרה, מהמלה Verge, שפירושה חוטר, שרביט, גם במשמעות של פין. את סרגל החישוב והמחשבון מחליף כלי מדידה וחישוב נוח ויעיל – חבל בעל 13 קשרים.

סיור מודרך בימי הביניים

לאתר נכנסים דרך מבנה אבן ועץ, המשמש גשר בין שני עולמות ואתר הסברה ומכירות. עדיין אין בגדלון גסטרונומיה – אבל, מבטיחה מארטן, זה בתכנון. איך אפשר שלא, בבורגוניה? ייתכן שבעתיד תפעל כאן מסעדה עממית, שתגיש אוכל בורגיניוני בנוסח ימי הביניים – בשר צלוי במעטפת מלח, בשר ציד, נזידים סמיכים וכדומה.
נכנסים. מארטן מדריכה אותנו וניכר שהיצירה שהיא עסוקה בה מלהיבה אותה. כלבה מלווה אותנו, צולל בחדווה בכל שלולית בוץ ומראה לנו שהוא גם יודע

לה פואיזה הוא איזור עני ומוכה אבטלה. עמותת הטירה יצרה 30 משרות חדשות, היא מעניקה הכשרה מקצועית ומובטלים ומעסיקה אותם בחוזים ארוכי טווח

להתנער בחינניות. בפתח האתר, דגמים זעירים של הטירה וסביבותיה. אין זה חידוש של ימינו: גם בימי הביניים בנו דגם שכזה, ועל פיו הקימו את הטירה. לא הרחק, בנקודה הגבוהה ביותר, תצפית עם מפה. וגם קאפלה קטנה, כמו באתרי בנייה בימי הביניים, המוקדשת לסן ז'אן, יוחנן הקדוש, פטרון הבנאים. במקום ניצב מגדל תצפית, שתכליתו לאפשר תקשורת אור עם אבירים שכנים, באמצעות אש בלילה ומראה מנחושת מלוטשת ביום.
מסלול הסיור עובר ליד הטירה הנבנית ובין בתי המלאכה. השטח בוצי. פטריות מבצבצות בהמוניהן. כל מהלך הסיור בוססנו במדמנה חלקלקה וחישבנו שוב ושוב להשתטח אפיים ארצה. כי באתר כמו גדלון לא עושים הנחות למבקרים. מה פתאום שיסדרו שבילים מרוצפים או מצופי עץ?
העובדים לבושים גלימות בנוסח התקופה, אולם חוקי העבודה של הקהילה האירופית מחייבים אותם לחבוש קסדות, לנעול נעליים מיוחדות – שכבר הצילו כף רגל של עובד מאבן כבדה שנפלה עליו – ולהרכיב משקפי עבודה. יש פיקוח, אך היישום גמיש למדי. זו, בעצם, החריגה היחידה מאורחות ימי הביניים.
הטירה נבנית בתוך שקע. דופנות השקע, סביב־סביב לו, הן מחצבה עתיקה, שממנה כורים את אבני הבנייה. ככל שהטירה גדלה, המחצבה קטנה. וכשתעמוד הטירה על תילה, היא תתנשא הרבה מעל לסביבתה.
מכשירי ההנפה הם הפריטים המרתקים ביותר. אחד מהם מושתת על גלגל, שבחלקו הפנימי שלבים – כמו מתקן־משחק בכלוב של עכברים. עובד או שני עובדים נכנסים פנימה ומתחילים לטפס על השלבים. אבל תחת שהם יעלו, הגלגל מסתובב ומפעיל את מנגנון ההנפה. ללא מאמץ ניכר, פרט להליכה במקום, אפשר להניף אבן שמשקלה טון וחצי.

שוזר החבלים וגנבי העופות

בתי המלאכה, שנבנו מעץ ואבן, פתוחים כלפי ה"רחוב". הנה הלוז' (הלשכה) של סתתי האבן. בימי הביניים, תקופתם של הבנאים הדגולים, בוני הקתדרלות והטירות, היו הבונים מאוחדים באגודה של עובדים שאינם כפופים לאיש, שלה סודות וחוקים פנימיים. מכאן שם המסדר "הבונים החופשיים" ומערכת הסימנים המסתוריים שעדיין מאפיינים את חברי הלשכות של ימינו. הם חוצבים אבנים, חותכים ומסתתים אותן. כל חרש אבן מסתת שלוש אבנים ביום. על כל אבן רושם האומן, בסימנים מוסכמים, את שמו, מספר המסמן את הנדבך שלו היא מיועדת ואת מיקומה בנדבך.

הטירה נבנית במתכונת של ריבוע, שאורך על אחת מצלעותיו 50 מטרים, והוא מוקף חפירים מלאים במים. היא תתנשא לגובה 36 מטרים מעל לפני הקרקע, ומתחת לאדמה ייבנו מרתפים ובורות אסירים

חבלים הם מרכיב חשוב מאוד במלאכת הבנייה. הם משמשים במכונות ההנפה, בפיגומים, בהובלת מטענים. חבל דק מושך טון שלם של מטען נגרר. חבל עבה לא ייקרע גם אם ימשוך חמישה טונות. שוזר החבלים הוא פטריק ווקלן. לפני שבא לעבוד בגדלון עסק בכל מיני עבודות, בעיקר בבניין. רוב העובדים באו ממקצועות הבניין עם ידע מודרני ועשו הסבה לטכניקות קדומות. את השיטה העתיקה לקליעת חבלים בעזרת מקל למד ווקלן בשעה וחצי, ומאז הוא חולם בלילות כיצד לשפר אותה. מפועל לא מקצועי, בדרך כלל מובטל, הפך לאומן מיומן ומבוקש. הגאווה המקצועית ניכרת בו והתלהבותו מידבקת. הוא מייצר את החבלים בשיטה עתיקה, אך מתוחכמת ומהירה מאוד, מדגים ומציע למבקרים לנסות את כוחם.
את חומר הגלם לחבלים, צמח בשם סיזאל (אגבה), מביאים ממכסיקו, אך בינתיים כבר נטעו בשטח האחוזה מטע של קנביס – "לא מהסוג שמעשנים", ממהר האומן להבהיר – ובתוך כמה שנים תסתיים התלות. אומן החבל מקשה קושייה: "מה עושים מעלה הסיזאל?" – איש אינו יודע. הוא נותן רמזים. נאדה. "טקילה", הוא אומר בגאווה. "ובעלה יש תולעת ארוכה".
הנפח, ז'אן־פרנסואה בובן, יליד האזור, עבד בבניין אך חלם להיות נפח. גדלון הגשימה את חלומו. הוא קיבל הכשרה מקצועית, וכעת הוא בראש הפירמידה של האומנים. "להיות נפח וסתת אבן – עליך להיות ראוי לכך", הוא אומר. זו האצולה. פרט למה שעליו להכין מראש, אפילו שנים מראש, כאותו מלאי עצום של מסמרים בגדלים שונים, רובם ענקיים, הוא מבצע הזמנות של אומנים אחרים.
בצד בית המלאכה שלו מפיקים ברזל מאבן שחורה. שתי שרפות בכבשן מיוחד, והנה מטיל של ברזל שחור. בבית מלאכה סמוך, עושות שתי בחורות עבודות קדרות. הן אוספות חומר ביער, מעבדות אותו ומכינות את כל הדרוש:

העובדות והעובדים לובשים גלימות בנוסח התקופה. חלה עליהם גם החובה לחבוש קסדות ומשקפי עבודה, אך יישומה גמיש

כלים בכמות גדולה ובעיקר רעפים, שאותם מכינים מאדמה מסוג אחר. הכמות המוזמנת – עצומה. בזמן הקרוב יתחילו לנצל כל דקה פנויה להקמת מלאי לכיסוי הגגות.
עגלות עם סוסים וחמורים נושאות מטענים. הסוס הוא בעל החיים החשוב ביותר. בעלי חיים אחרים מוחזקים במכלאות, אך בעתיד יסתובבו החזירים והכבשים חופשי בין המבקרים, כמו בכפר טיפוסי מימי ביניים. בינתיים, ברחו כמה חיות ליער ושבו אל חיי הטבע.
בשולי האתר עומדות בקתותיהם מצופות הקש של מבראי היער. הם כורתים עצים, מנסרים אותם בעזרת מסור ענקי שייצר עבורם הנפח ויוצרים קרחת גדולה, שתנוצל בעתיד למרעה ולחקלאות. הם גם גחמונים – יצרני הפחמים. היסטורית, אין להם שם טוב בקרב האיכרים והאומנים, מפני שנחשבו לגנבי עופות. אבל כאז כן היום, הם המספקים לאתרי הבנייה פחמים, קרשים, קורות וזרדים. אפשר לראות כיצד הם מכינים פחמים, בתוך האדמה, בשרפה איטית הנמשכת 48 שעות.
הצוות עובד – בנחת – עשר שעות ביום. שוב ושוב מתפנה האומן לדבר עם מבקרים, להדגים את רזי המקצוע, וכשאפשר – לשתפם בחוויה המעשית. על אף שהכל נעשה בניחותא, התפוקה משתפרת והולכת. בשל המיומנות הנרכשת ומפני שנעים להם, לעובדים. העבודה אינה מכנית, אינה אוטומטית. יש זמן לחשיבה, לבירורים, לשיחות, לשכלול עצמי. יש תחושה של גאווה, של חשיבות, של משמעות. של שותפות ביצירה יוצאת דופן. כל זה טוב לפריון, אבל מי יודע כמה שנים יחזיקו מעמד בלי להשתעמם.

האלכימיה הסודית של הבנאים

מאז פתיחת גדלון לציבור, באו בשעריה עשרות אלפי מבקרים, הגיעו פניות ממפיקי סדרות להשתמש באתר לצילומים ונוסדה גם אגודת מתנדבים, שמספר חבריה גדל מיום ליום. תמורת תשלום דמי חבר, מקבל המתנדב דגם לתפירת בגד עבודה ההולם את התקופה וזכות לעבודה בחינם, הכוללת רכישת מקצוע כשוליה והשגת תואר בסוף הדרך.
כשבונים או משקמים בצרפת מבנה בעל ערך תרבותי, חשובה לבונים לא רק התוצאה, אלא גם הדרך. הם לא רק עושים, הם גם משקיפים מהצד על

בעתיד כנראה שתפעל בגדלון מסעדה, ובה אוכל בורגיניוני בנוסח ימי הביניים – בשר צלוי במעטפת מלח, בשר ציד, נזידים סמיכים ועוד. מה יעלה אז בגורלו של התרנגול?

עשייתם בעין בוחנת, מצלמים, כותבים, מתעדים. בגדלון, ההתבוננות חשובה שבעתיים מפני שזו התנסות נדירה. למעשה, זהו תיעוד ראשון, בעין מדעית מודרנית, של בניית טירה עתיקה.
"מחברות גדלון", שייכתבו ויתפרסמו במשך 25 שנה, הן כרוניקה של מפעל לא צפוי מראש: במהלך העבודה צצות בעיות, ומותר לפתור אותן רק בשיטות הישנות ובאמצעים הטכניים והכלכליים שהיו אז. היום, עם ההבנה המדעית הקיימת, תופסים אחרת את הטכניקות ואת השיטות שנלמדו מהספרים העתיקים ומממצאי הארכיאולוגיה, ולעיתים מופתעים מאוד. כך, למשל, הוכיחו הגיונית ואמפירית שארכיאולוגים טעו בפירוש בעיות ושיטות בנייה של ימי הביניים, שהחומרים אינם מתנהגים כפי שחשבו וכי הבנאים מלפני 700 שנה החזיקו בסודות שעל הבנאים היום לגלות ולפענח.
לבונים, למשל, היו בעיות אינסוף בהכנת סיד ומלט בשיטות העתיקות. החומרים לא התייבשו והם לא ידעו מה לעשות, עד שהגיע לאתר חוקר צרפתי שעבד בסוריה וסיפר כי בעמקי מבנים עתיקים שחקר, בלב קירות שעוביים שלושה מטרים, המלט עדיין לא התייבש. הוא אסף שם מלט לח, ובגדלון שִחזרו את הרכבו. מה שמתרחש כאן, בעצם, הוא גילוי מחדש, בדרך של חיפוש ותעייה, של ה"אלכימיה" הסודית אשר פיתחו בנאי ימי הביניים.
הידע המצטבר בגדלון מורה כי ברבים מאוד מאתרי ימי הביניים ששוקמו במאה ה־20 נעשה שימוש בשיטות ובחומרים לא נכונים. בגדלון נוצרת מומחיות חדשה. "אם נרצה לעסוק בשיפוץ אתרים עתיקים, יש לנו מיד עבודה ל־20 שנה", אומרת מארטן. ואכן, אנשי גדלון מסייעים בשיקום בניין האופרה לה פניצֶ'ה שבוונציה, אשר נשרף כליל.
גדלון היא גם שיעור מעשי לתלמידי בתי הספר. זכור לי שבכיתה ח' או ט' בצרפת, הוקדשו שיעורי ההיסטוריה ללימוד נרחב ומפורט מאוד של ארכיטקטורת ימי הביניים, בעיקר הגותית, לרבות שינון שמות כל מרכיבי טירה וקתדרלה. כאן רואים כיצד זה מתהווה. כיתות מבלות בגדלון יום שלם, והתלמידים עובדים על טקסטים, עוסקים בעיבוד חומרים, בקדרות וגם במתמטיקה. "כשהם רואים הדגמה של מדידות בעזרת החבל בעל 13 הקשרים", אומרת מארטן, "הם תופסים בן רגע את פיתגורס ותלס".

הפוסט טירת גדלון בבורגוניה: בחזרה לימי הביניים הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט אוויר העיר משחרר הופיע ראשון במסע אחר

ימי הביניים בעיצומם
ימי הביניים מתחילים באחת בצהריים. שחקנים, מוזיקאים, ליצנים, אקרובטים וקוסמים עוברים ברחובות הטירה ומבדרים את כ-13 אלף התיירים המגיעים מגרמניה ומחוצה לה. צלילי מוזיקה מתערבבים בתופים ובחצוצרות של מצעדי "החיילים". אחריהם צועדת קבוצה על קביים, חבורה עם כלבים דניים, ציידים עם נשרים, אבירים בשריון מבריק ורוזן רכוב על סוס לבן, עטוף בקטיפה ובמשי. 1,200 משתתפים עוברים בתהלוכה צבעונית מול הקהל ופותחים את "יום ימי הביניים".

מפות ומדריכים מודפסים ליעד גרמניה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הרוכלים בשוק מוכרים חרבות וחגורות צניעות, מעבדים שעווה לתעשיית נרות, תופרים נעליים עם אף ארוך ומכופף לליצני החצר וסוחטים מיץ תפוחים במסחטת עץ ידנית ישנה.

בשלוש אחר-הצהריים ימי הביניים כבר בעיצומם. אל האיצטדיון, שבו יושבים 10,000 צופים, נכנסים האבירים: ריקרדו מונדובי מפוגיה, ספרד, כולו עטור בלבוש זהב, דוהר על סוס לבן. בידו הוא מחזיק דגל צבעוני עם סמל המגן של משפחתו. אחריו עולים פרדיננד אלווארג מטולדו, לבוש בקטיפה ירוקה עם נוצות צהובות על הקסדה, ריצ'ארד איש ווטפורד, אביר אנגליה, לאנסלוט דו לאק הצרפתי, זיגפריד הגרמני, מלווה בצלילי ואגנר, ולבסוף – האביר השחור, שאינו מגלה את שמו. כל האבירים, ובמיוחד זיגפריד, האביר האהוב על הקהל הגרמני, הם אצילי רוח. זיגפריד הוא זה שמנצח בדרך כלל בקלטנברג. בארצות אחרות זוכים, כמובן, אבירים שמוצאם מאותן ארצות.

עד סיום המופע שבו צפינו היו עדיין צופים רבים שלא קלטו שהכל רק הצגה. בסוף המופע, כשהציגו את השחקנים בפני הקהל, שמעתי לצידי קולות מאוכזבים ששאלו: מה, גם האביר הגרמני הוא צרפתי? "רוב האנשים בקהל הם לאומנים במידה זו או אחרת", אומר ונון, ראש הקבוצה ובמאי ההופעה, "לא רק הצרפתים והגרמנים, כך זה גם במדינות אחרות. אם זה עושה להם טוב שהאביר שלהם ינצח, שיהיה. לי לא איכפת".

ג'קי ונון, ראש הקבוצה, המגלם את דמותו של האביר השחור, התגלמות הרוע. האביר השחור הוא היחיד בקבוצה, שמפר את הקודים האבירים הנאצלים וזוכה דווקא בשל כך באהדת הקהל

תחרויות האבירים נערכות כשחזור הקרבות מימי הביניים: משחילים טבעות על כידון ארוך בדהירה, נלחמים על מגן שתקוע באדמה, תוקעים כידון במטרה ולבסוף עורכים קרב קבוצתי ודו-קרב עם כידונים וחרבות. הסנסציה האמיתית: רכיבה דרך מחסום אש, שבה מתחרים רק האביר השחור וזיגפריד הגרמני.

האבירים נלחמים בפראות, זורקים זה את זה באוויר ונוחתים על הגב. שקשוק החרבות על המגינים הוא אמיתי. ההבדל היחיד מן הקרבות של ימי הביניים הוא המוזיקה, שמלווה את המופע בעוצמה אדירה. כאן מועילים לנו ההרגלים שרכשנו בקולנוע – המוזיקה הכרחית. מסביב מתנופפים דגלים, סוסים דוהרים, כידונים נשלחים קדימה. לפתע חותכת חרב את האוויר ו… אחד הסוסים ממשיך לדהור ללא רוכב על גבו. האביר מתגלגל ונופל במיומנות מרשימה על החול. כאשר זה קורה בפעם הראשונה הקהל עוצר את נשימתו. במהלך ההופעה הצופים מתרגלים ומצפים ל"תאונות". לפתע נגרר אביר על הקרקע אחרי סוסו והקהל זועק בבהלה. רגע לאחר מכן מתברר שגם הפעם זה לא אמיתי. רגלו של האביר קשורה בחבל לאוכף והגרירה מתוכננת ומתורגלת היטב.

בכל זאת, לעיתים קורות תאונות של ממש. השנה, למשל, נחת אחד הכידונים בחבטה על צווארו של אביר שדהר במהירות. הכידונים עשויים מעץ מיוחד, שמתפרק לרסיסים תוך כדי התנגשות, אותו אביר נפל מעוצמת החבטה מן הסוס והתעלף, אך לא נפגע בצורה רצינית. "תאונות", אומר ג'קי ונון, ראש הקבוצה ובמאי המופע, "קורות לרוב כאשר עייפים מדי והריכוז נחלש". לפעמים התאונות הן בלתי נמנעות, אך בדרך כלל כפיל טוב יודע מתי הוא צריך להיזהר ולהפסיק. ונון עצמו איבד פעם זרת ביד ימין, כאשר סוס דרך עליה. בקלטנברג נפצעו השנה שלושה אנשים באורח חמור. השחקן שחטף כידון בצווארו, יצא בשלום מהתקרית. ג'ון פייר רימו, כפיל ותיק, נדקר בכתף, קרע גיד ונאלץ לעבור ניתוח. כפיל אחר שבר את שני קרסוליו בנפילה לא מוצלחת מסוס.

ראש לאבירים
ונון זכה ב"תואר" האבירות במקרה. את תחילת חיפושיו החל ונון, בן כפר קטן בצרפת, בקיבוץ דווקא. לאחר שעבד כמתנדב בחניתה ובמעגן מיכאל הכיר צעירה ישראלית בשם רות, התחתן עימה, ויחד חזרו לאירופה. זמן קצר לאחר מכן פגש במקרה חבר שהיה בקבוצת כפילים צעירה. הם חיפשו צעירים לביצוע תרגילי אקרובטיקה על סוסים. לוונון היה ניסיון מילדותו. הוא הצטרף לכפילים ונשאר איתם קרוב לחמש שנים. שם למד כל מה שכפיל צריך לדעת: להילחם בחרבות, ליפול ממקומות גבוהים וכדומה. רק תרגילים עם מכוניות הוא לא אוהב ולא עושה.

ב-1975 התחילה הקריירה העצמאית שלו. מארגני פסטיבל MARAIS הנערך מדי שנה ב- PLACE DE VOSGES ההיסטורית בפריס, ביקשו מהמשתתפים רעיונות חדשים, הקשורים להיסטוריה של העיר. הכוונה היתה להציע יותר תוכניות משפחתיות, והופעות לילדים במקביל להצגות התיאטרון. ג'קי הלך לספרייה כדי לשאוב רעיונות ונתקל בסיפורו של הנרי השני מלך צרפת, שהשתתף בתחרות אבירים. המלך נפצע בעינו במהלך קרב ידידותי ומת כעבור שלושה ימים, בדיוק באותה כיכר שבה נערך כיום הפסטיבל. התחרות הזו, שגרמה למותו של המלך, היתה תחרות האבירים האחרונה בצרפת, ואחריה נאסרו תחרויות כאלה.

ונון הציע למארגנים לשחזר את תחרות האבירים האחרונה. תוך חודש ימים הצליחו ונון וכמה חברים להפיק מופע שמשחזר את הקרב האחרון הזה ואת מותו של המלך. תוכננו 15 הצגות בפני 1,000 צופים. אחרי שבוע הוסיפו 1,000 כיסאות וחמש הצגות. ההצלחה היתה אדירה וג'קי ונון החל להתפרסם. הוא קרא ללהקה שלו בשם "כפילים מאוחדים".

הכוח המוביל בלהקה, אז כמו היום, הוא ונון עצמו שמתפקד כמפיק, במאי ושחקן ראשי. מאז אותו פסטיבל הופיעה הקבוצה עם ההצגה על מות המלך בכל סוף שבוע, כל פעם במקום אחר. אבל ונון חש שמשהו חסר. "הרגשתי שאנשים רוצים דברים אותנטיים ומחפשים קונפליקט. צריך להוסיף לכך את הגורם האמריקני, כמו בסרטים. משהו כמו האביר השחור", הוא אומר.

ונון החל לחבר וריאציות על הנושא, עד שהגיע ב-1979 לנוסח הנוכחי של המופעים. במרוצת השנים גדלה הלהקה, שמנתה תחילה ששה משתתפים וכיום היא מונה 30 אנשים, שמתחלקים לקבוצות ועובדים בו-זמנית במקומות שונים. יש להם 28 סוסים, שמשתתפים בהופעות שמתקיימות בגרמניה, בצרפת, בשוודיה, בבלגיה, באנגליה, בלוקסמבורג, בשווייץ, באיטליה ובספרד. לעיתים הם מגיעים גם לארצות הברית וליפן.

אהדת הקהל בקלטנברג מתחלקת בין האביר הגרמני זיגפריד לבין האביר השחור. ג'קי ונון מגלם את דמותו של האביר השחור, התגלמות הרוע. יתר הדמויות מדגימות את כל הסגולות שאביר ניחן בהן: יושר, טוב לב, נאמנות, חסד ואומץ. האביר השחור הוא ההיפך הגמור מכל אלה. הוא מכה מתחרה חלש, בועט באביר השוכב על הרצפה, מרים יד נגד השופט וגרוע מכל – תוקף יריב מאחור. למרות זאת, הוא חביב הקהל. הוא, הרע, השקרן, חסר הנאמנות והשחצן, מקבל אפילו יותר קריאות אהדה מזיגפריד הגרמני. "כנראה שהרע מעניין יותר מהטוב", אומר ונון. כאשר הוא עובר בבגדיו השחורים, שואג קריאות ניצחון אנשים קופצים מהכסאות ומושיטים ידיים, מניפים אגרופים ומעודדים אותו בקריאות "אנחנו איתך". הוא מצליח לחמם את האווירה באיצטדיון ולהסית אנשים למצב רוח קרבי.

הצלחת ההצגות תלויה לא רק במיומנותם של הכפילים, אלא גם ובעיקר בזו של הסוסים. הסוסים הם אחד המרכיבים המהותיים ביצירת אווירת האותנטיות. הם עושים בדיוק מה שסוסי האבירים היו עושים פעם והשיא: עוברים דרך אש, עניין מפחיד היום לא פחות מאשר לפני 800 שנה. על אף מיומנותם של הסוסים, הם עצבנים ונפחדים במהלך ההצגה. לפעמים הם אפילו בורחים כמו בקרב אמיתי. "גם הם עובדים קשה וגם הם צריכים להכיר את תפקידם במדויק", אומר ונון.

הסכנה שמאיימת על הכפילים היא ההתמכרות להתרגשות, לפחד, להתגברות על הפחד ולתחושת הסיפוק שאחרי. "מי שעבר את זה לא יכול לשכוח", אומר הרון, "זה ממכר"

הכנה יסודית

הפוסט אבירים נלחמים: ימי הביניים העליזים הופיע ראשון במסע אחר

מפות ומדריכים מודפסים ליעד שוודיה, בהנחה לגולשי מסע אחר! חומת העיר ויסבי (Visby), הנחשבת לחומה השמורה ביותר מאירופה של ימי הביניים. החומה, העשויה אבן גיר, הוקמה במאה ה-13, אורכה מגיע ל-3.6 קילומטרים, היא מתנשאת לגובה של כתשעה מטרים, לאורכה שערים אחדים ו-27 מגדלי שמירה זוג שבחר להתחתן בסגנון ימי הביניים במהלך הפסטיבל. 650 אלף תיירים מגיעים לפסטיבל מדי שנה, רבים מהם עוטים מחלצות תקופתיות ומצטרפים לחגיגה ארוחת ערב בסגנון ימי הביניים. באי גוטלנד 58 אלף תושבים, מהם כ-20 אלף בוויסבי. את פרנסתם מוצאים חלק גדול מתושבי האי בחקלאות ובגידול בקר וסוסים. מקור פרנסה נוסף הוא ענף התיירות המשגשג

הפוסט שבדיה: אבירים, מלכים ומצורעים הופיע ראשון במסע אחר