תיירים שמגיעים לתאילנד אינם מחמיצים בדרך כלל ביקור באחד הקברטים המפורסמים של בנגקוק. על הבמה עולה יפהפייה תאילנדית ופותחת במופע. חמוקיה מסנוורים את התייר הסקרן, והוא הולך ונסחף אחר הפנטזיה על נשות תאילנד הקסומות. אך לא פעם מתברר שהתייר הלך שולל אחר משאלות ליבו, ומה שהוא רואה לפניו אינו גברת, אך גם לא אדון, אלא אדון לשעבר וגברת לעתיד. בתאילנד מכנים אותן "קטוי" (Katoey), וגם "ליידי בויז".

• תיירות מין בתאילנד

במועדון "קליפסו" שבבנגקוק, מעלה הנס הניקה, המנהל והכוריאוגרף הגרמני של הקברט, ערב המוקדש כולו לדימויים של נשים, בביצוע ליידי בויז. זו אחר זו הן עולות לבמה, בדמות נשים חזקות ומצליחות כמרלין מונרו, טינה טרנר והספייס גירלז, בדמויות של פאם פטאל ומגוון דיוות יפהפיות, דרמטיות, לעיתים פרובוקטיביות. אחרות מציגות דמויות של נשים חלשות, קורבנות, במין פארודיה על נשיות. חביבת הקהל היא דמות שמחזקת את הדימוי של המסתורין הנשי: תחילה היא מפתה ומתמסרת, ותוך שניות

הופכת לגסה, תובענית, שוברת נורמות.
הקהל, גברים ונשים כאחד, עסוק בבחינה קפדנית של גוף השחקניות, בולש אחר איברי גוף שעשויים להסגיר ש"זה לא גברת, זה אדון". אנשים יוצאים מהמופע מבולבלים. נשים שואלות את עצמן לפעמים מה חסר בהן. הן הרי נולדו נשים, והליידי בויז, שלא נולדו כאלה, נראות להן הרבה פעמים נשיות יותר. הגברים מבולבלים לא פחות. "ממש התאהבתי באחד מהליידי בויז", אמר לי אחד מהם, "הוא נראה לי כמו האשה המושלמת. איך ייתכן שגבר מצא חן בעיני?".
התבוננות בליידי בויז אכן מעוררת רגש מציק ומבלבל. חציית הגבול שבין הגברי לנשי מפריעה לסדר המחשבתי, ולעיתים קרובות, הצופים פשוט לא מאמינים שכל משתתפי המופע היו גברים. "זה מאוד אניגמטי, ואפילו אני, שעובד עם ליידי בויז על בסיס יומיומי כבר עשר שנים, מרגיש מבולבל", אומר הניקה. "לפעמים מגיעים אלי בחורים בתחילת דרכם, אפילו בלי איפור ולפני טיפול הורמונלי או התערבות כירורגית, והם כל כך נשיים. זה מבלבל כי התרגלנו לחשוב שנשיות וגבריות הן דבר מהותי אצל בני אדם, משהו ששייך לטבע, ומתברר שזה לא תמיד כך".

תחרות "הסוג השני של אשה"

במרץ 1998, הביאו עיתוני תאילנד את סיפורו של נונג טום (Nong Toom), מתאגרף קיק בוקסינג צעיר, וקטוי. נונג טום לא הסתיר את עובדת היותו קטוי. הוא התראיין בעיתונים כאשה, אך התאגרף בלבוש של גבר. הממסד

ליידי בוי בלבוש שחציו גברי וחציו נשי בהופעה במועדון קליפסו בבנגקוק, תאילנד צילום : הראל סטנטון

של ספורט הקיק בוקסינג בתאילנד חיבק את טום, וכך גם הציבור הרחב.
קטוי נמצאים בכל שדרות החברה התאילנדית, הם אינם מסתירים את זהותם ובולטים מאוד בנוכחותם, הרבה יותר מאשר טרנסקסואלים במקומות אחרים בעולם. אחד מפקידי הקבלה במלון שבו אני נוהגת להתארח בבנגקוק הוא קטוי, כך גם המלצר במסעדה החביבה עלי והפקיד בסניף הדואר המקומי שממנו אני מתקשרת לישראל. הם עובדים כשכירים, כבעלי מקצועות חופשיים או כאנשי עסקים, ובולטים בענף התי ירות כמדריכי תיירים ובתחום טיפוח היופי.
מקומם לא נפקד גם בתחומים אחרים: ד"ר סרי וונגמונטהא (Wongmontha), דיקן הפקולטה לתקשורת המונים באוניברסיטת טהמסאט (Thammasat) בבנגקוק, הוא אחד הקטוי המפורסמים ביותר במדינה, בין השאר בזכות תוכניות רדיו וטלוויזיה שהנחה ואשר עסקו בליידי בויז ובשיפור תדמיתן הציבורית. והוא לא הקטוי היחיד בקהילה האקדמית בתאילנד.
קטוי מפורסמים לא פחות משחקים בקבוצת הכדורעף הפופולרית מלמפנג, ששישה מ־12 שחקניה כלל אינם טורחים להסתיר את עובדת היותם ליידי בויז. השחקנים מכנים את עצמם "נשות הברזל", שעולות למגרש בשיער ארוך ובאיפור כבד ונוהגות לצרוח ולעשות מחוות נשיות מוגזמות. ועם זאת, למרות הפופולריות הרבה של הקבוצה, לא אפשרו לה להתמודד על ייצוג תאילנד בתחרויות בינלאומיות, מחשש שהליידי בויז ימיטו קלון על ארצם.
האמביוולנטיות ביחס לקטוי מקבלת ביטוי ייחודי בחגים דתיים, אז מככבות הקטוי בפעילויות במקדשים, שבהם נערכות תחרויות יופי רבות. הקטיגוריה הפופולרית ביותר בתחרויות אלו היא של "הסוג השני של אשה", דהיינו, של קטוי. על פי התפיסה הבודהיסטית, קטוי הפך לכזה בשל הקארמה שלו, כתוצאה מניאוף בחייו הקודמים. מאחר שהניאוף נפוץ מאוד בתאילנד, כל גבר מאמין שהוא עשוי להיוולד בשלב זה או אחר כקטוי.

לאפשר לגברים פורקן מיני
במיתוס הבריאה של תרבות הלאנה (Lanna), שהתפתחה בצפון תאילנד במאה ה־13 ופרחה עד המאה ה־1 6, מסופר כי האם הגדולה בראה שלושה יצורים: הגבר הראשון, האשה הראשונה והקטוי הראשון. הקטוי קינא באשה בשל אהבתו של הגבר אליה, והרג אותה כדי שהגבר יהיה שלו. נישואיו לגבר הראשון לא הניבו ילדים, ועל כן הרגה האם

הגדולה את שניהם והתחילה בבריאה מחדש: היא יצרה את האדם השני, האשה השנייה והקטוי השני.
הפעם הרגיש הקטוי באנרגיה הגברית שלו וקינא בגבר. הוא הרג אותו ורצה לחיות עם האשה השנייה כאחות, לא כבת זוג. גם הפעם לא הניב האיחוד צאצאים, ושוב הרגה האם הגדולה את שבראה. לאחר שיצרה את הגבר השלישי, האשה השלישית והקטוי השלישי, הסבירה האם הגדולה לקטוי השלישי כי הוא חייב לתת לגבר ולאשה לחיות יחד ולהביא לעולם ילדים כדי שהבריאה תימשך, ולו מיועד תפקיד מיוחד – תפקיד המפשר בין גברים לנשים. הקטוי קיבל את דבריה, וכך נוצרו אנשי הלאנה, שמילאו את העמק בצאצאיהם.
מיתוס הבריאה של תרבות הלאנה מסביר את קיומו של "מין שלישי" בתאילנד, ואף מעניק לו תפקיד חשוב – תפקיד משכינות השלום בין שני המינים, בתור כאלה שאינן שייכות למין הגברי או למין הנשי, אך מכירות היטב את שניהם.
החברה התאילנדית שמרנית, ואינה מאפשרת לנשים לקיים יחסי מין לפני הנישואים. לגברים, לעומת זאת, יש סטנדרטים אחרים, המתירים להם ליהנות מיחסי מין מגוונים לפני הנישואים וגם לאחריהם. בילוי מיני הוא חלק מתהליך הפיכתו של הנער התאילנדי ל"גבר" בעיני החברה. לקטוי, שנתפסו מאז ומתמיד כפנויים וזמינים למין, ניתן למעשה תפקיד לגיטימי למחצה – לאפשר לגברים פורקן מיני.

ליידי בויז במועדון קליפסו. הן נמצאות בכל שדרות החברה התאילנדית – כשכירים, כבעלי מקצועות חופשיים, בענף התיירות ובתחום טיפוח היופי צילום : הראל סטנטון

כיוון שתרבות הרוב התאילנדית מכירה בקטוי כמין נפרד, מי שחושק בקטוי נחשב "גבר אמיתי" ולא הומוסקסואל. חיזוק לתפיסה זו התקבל ממחקר שבו נבדקה פעילותם המינית של חיילים תאילנדים, במטרה ללמוד על התפשטות מחלת האיידס. כאשר נשאלו החיילים "האם קיימת יחסים עם גבר?", היה מספר המשיבים בחיוב נמוך, אבל כאשר הם נשאלו "האם קיימת יחסים עם גבר או עם קטוי?", הוכפל מספרם.
הגבולות שמונעים מגברים להיכנס ליחסים עם בני אותו מין, קובע האנתרופולוג פיטר ג'קסון (Jackson), הם נוקשים בתרבות המערבית, ואילו בתרבות התאילנדית הם גמישים הרבה יותר. הסיבה לכך היא התפיסה של ארעיות הגלגול הנוכחי בבודהיזם והעדר איסור דתי ומוסרי על קיום יחסים הומוסקסואליים. הזהות המינית נתפסת כנתונה לשינויים ולהשפעות.
במובן זה, לקטוי יש תפקיד מרכזי בזכות העובדה שהם מסומנים כמִגְדָר (ג'נדר, מין במובן הלא־ביולוגי שלו) נפרד. הסובלנות כלפיהם אפשרית דווקא משום שאינם מאיימים על הסדר הפטריארכלי הקיים, אלא מחזקים אותו. כך מתאפשר בתרבות התאילנדית טווח רחב יותר של זהויות גבריות מאשר בתרבות המערבית.
ומה מרוויחים מכך הגברים? גבר שמעוניין במין עם בן מינו יכול להימנע מן הסטיגמה של הומוסקסואליות על ידי קיום יחסים עם קטוי. זה משחק בין גבר לאשה, ובכל זאת עם גבר, רק בלי המתחים הנלווים ליחסים עם נשים, שהם תוצאה, בין היתר, של חברה שמנהיגה בדלנות בין המינים. גברים שמתחברים לקטוי מצפים לחוויה מספקת במיוחד, בשל העובדה שהן מכירות את גוף הגבר בדרך שנשים אינן יכולות להתחרות בה. עוד יתרון טמון בכך שאין סכנה של הריון.
העובדה שיחסי מין עם קטוי מקובלים בתאילנד היא אחת הסיבות להימצאותן של ליידי בויז רבות בעולם מועדוני המין והזנות. אבל הסיבה המרכזית למקומן הבולט של הקטוי בענף הזנות פרוזאית הרבה יותר – עוני. ליידי בויז רבות, בעיקר מכפרים עניים, עוזבות את משפחותיהן ועוברות לערים הגדולות ומתחברות לליידי בויז אחרות במסגרת של קהילה נפרדת ותומכת. רבות מהן פונות לזנות מאותה סיבה שמביאה נשים וגברים אחרים לענף – העדר אפשרויות אחרות לפרנסה.

ללכת עד הסוף
מבחינת המין הביולוגי, הליידי בויז הן גברים. הן נולדות בגוף של גבר, אבל מ אז ילדותן הן חיות כאילו היו נשים: הן מתלבשות כנשים, מדברות בדיאלקט המיוחד בתרבות התאילנדית לנשים, מתנהגות כנשים, וחשוב מכל – הן תופסות את עצמן

כנשים. "יש לי לב של אשה", אמרה לי אחת מהן, "אני אשה שכלואה בגוף של גבר".
חלק מן הליידי בויז יפות בצורה יוצאת דופן. במקרים רבים הן גבוהות מן הנשים התאילנדיות כיוון שנולדו זכרים, אגן הירכיים שלהן צר ועונה על אמות המידה של יופי בתולי, גופן ופניהן חסרי שיער ושערות ראשן ארוכות ומבריקות. בעזרת הורמונים הופכות המותניים צרות והחזה מתעגל, והשתלות סיליקון תורמות למראה ה"מושלם". חלק מהן עוברות ניתוחים פלסטיים וטיפולים הורמונליים כדי להיראות נשיות במיוחד, אחרות עוברות ניתוח לשינוי מין. למרות העובדה שתאילנד היא אחד המרכזים הפופולריים בעולם לשינוי מין, ובמונחים מערביים המחירים שם זולים ביותר, רוב הקטוי אינן עוברות את הניתוח. ממחקרים עולה כי קיומו של איבר המין הגברי הוא זניח בהגדרת הזהות שלהן.
נונג אאף (Nong Aaf), קטוי יפהפייה, זכתה בתחרויות יופי רבות. היא עברה ניתוח לשינוי מין כשהיתה בת 19. בראיון שהתפרסם במגאזין הקטוי "חצי חדש" (New Half), היא מספרת: "לפני הניתוח, שאלתי את הורי מה הם חושבים. הם לא עשו לי בעיות, ורק שאלו אותי אם חשבתי טוב על העניין הזה. אבא שלי לימד אותי מאז שהייתי קטנה, כל מה שתעשי – תעשי עד הסוף, לא חצי דרך או בבינוניות".
למה בעצם עשית ניתוח לשינוי מין?
"אם תשאל גבר אם מחר בבוקר הוא ירצה לחתוך את איבר המין שלו, לעשות ניתו

רבות מהקטוי מרבות לעסוק בטיפוח עצמי, שבמקרים רבים כולל ניתוחים פלסטיים, כדי להגיע לתוצאה הרצויה צילום : הראל סטנטון

ח פלסטי ליצירת שדיים ולגדל שיער ארוך – הוא לא יסכים בחיים. אפילו אם תיתן לו שלושה מיליון בהט הוא לא יסכים. משום שהוא גבר אמיתי. אנחנו, הקטוי, הרגשנו אחרת מרגע הולדתנו.
"כשהייתי בבית הספר כל הילדים הציקו לי. הם לא רצו לשתף אותי במשחקים, והייתי די בודדה. כשהתבגרתי, היה לי חבר, אבל הוא עזב אותי למען אשה. שאלתי אז את עצמי למה אני קטוי. למה הלב שלי שבור. ניסיתי ללכת כמו גבר. משחתי את שערי לאחור כמו גבר, אפילו התחלתי עם בחורות. החברים שלי ראו אותי אז ופרצו בצחוק. הייתי מין ליצן. ומאז החלטתי שאני לא רוצה להיות גבר.
"זה בא מהתת מודע שלי. זה לא שפתאום אני אחליט שאני רוצה להיות גבר, ומחר ארצה להיות אשה. הניתוח הוא הדבר הכי כואב והכי מענה שעשיתי בחיים שלי, אבל היום אני אוהבת את הגוף שלי, משום שהוא מסמל את העובדה שאני אשה".
יש לך חבר?
"היה לי חבר. הוא לא ידע שאני קטוי, ולא הרגשתי טוב עם זה. יום אחד הפלתי בכוונה את תעודת הזהות שלי במכונית. למחרת הוא בא אלי ושאל אותי אם אני בעצם גבר. עניתי לו שהייתי גבר. הוא נעלם לשלושה שבועות ואז חזר. שאלתי אותו למה הוא חזר, והוא אמר שהוא היה חייב קצת זמן עם עצמו כדי לברר מה הוא מרגיש. הוא אמר שהוא רוצה לסיים את הקשר בינינו אבל הוא לא יכול, כי הוא אוהב אותי. בסוף הוא עזב אותי, וכיום הוא נשוי. אני גאה בעצמי על מה שאני. ובאמת, לא משנה אם אתה גבר, אשה או קטוי, הכי חשוב שתהיה גאה בעצמך".
סיפורה של נונג אאף אינו אופייני, אך הוא תורם לבניית דימוי חדש, אלטרנטיבי, לגישה הרווחת שחייהן של קטוי רוויים בשנאה עצמית ובתחושה כי הגורל התאכזר אליהן.

הטרדות מיניות, סעיף נפשי
למרות השתלבותן של הקטוי בחברה התאילנדית והסובלנות שבה הן מתקבלות, לא מדובר בגן עדן. האלימות כלפי הקטוי אינה ניכרת כמעט במישור הציבורי, שם הן נתפסות כחלק אינטגרלי מהתרבות, אלא במישורים אחרים, חבויים יותר.
החוקר אנדרו מצנר (Matzner) בדק את עמדתם של סטודנטים באוניברסיטת צ'יאנג מאי (Chiang May) כלפי הקטוי, וגילה שרוב הסטודנטים אמרו כי אם ייוולד להם בן קטוי, הם יחושו בושה עמוקה. במחקר אחר הוא גילה שהקטוי סובלות מהטרדות מיניות של הורים וקרובי משפחה. גם האנתרופולוג פיטר ג'קסון כתב כי רבות מהקטוי סבלו מהטרדות מיניות בילדותן מקרובים וממורים, בדומה לאלה שעוברות ילדות ונשים.
העובדה שקטוי רבות עוסקות בזנות, לאחר שנאלצו לעזוב את כפריהן כדי לחסוך מעצמן את ההתמודדות עם חריגותן ועם הבושה, מצביעה גם היא על כך שמאחורי החזות השמחה מסתתרת מציאות קשה. באחרונה התפרסם כי קטוי אינן יכולות להתגייס לצבא התאילנדי. "אנחנו לא מפלים אותם", אמר מייג'ור ג'נרל בנג'וב ג'ופוואנג (Banjob Jupawang), "אך מקומם של האנשים האלה הוא בסלוני יופי, אולפני קולנוע או ברים". הגיוס לצבא התאילנדי נערך בהגרלה. הקטוי אינן יכולות להשתתף בהגרלה, ובנוסף לכך, בתיקן האישי נרשם שחרור על בסיס של הפרעה נפשית. סעיף נפשי זה מקשה עליהן להתקבל למקומות עבודה.
כל אלה נשמעים אמנם כדבר והיפוכו, אך יש לזכור כי החברה התאילנדית מתקיימת תוך מידה רבה של סתירות פנימיות. מצד אחד, חברה דתית ושמרנית, מצד שני מתקיימת בה תעשיית מין ענפה ומשגשגת. חברה שמתחנכת על נקיון כפיים בודהיסטי נזירי, ומולה מסורת נפוצה של שחיתות.
ובכל זאת, העובדה שקיימות במסורת התאילנדית שלוש זהויות מיניות ברורות מציבה בפנינו סדרה של שאלות, גם לגבי התרבות שלנו. מדוע, למשל, מפרידות תרבויות מסוימות בצורה קיצונית כל כך בין המינים, ולמה הן יוצאות מגדרן כדי להוקיע את פורעי החוק המגדריים, אם העובדות מלמדות שההגדרות האלה משתנות מחברה לחברה?

אחרי שבוע ימים של חיפושים אחר ההיג'רות – "המין השלישי" – קסטת האנשים שהם לא גברים ולא נשים, או גם גברים וגם נשים, בסמטאות וראנסי, הודו, הייתי קרוב לייאוש. לא הצלחתי לצלם אפילו היג'רה אחת/אחד. מונה, נהג הריקשה, חבר ותיק, הבטיח לעזור, אך אנשי הקסטה לא היו אף פעם בבית, או שסירבו בתוקף להצטלם.
"הגנגס בזריחה – תמונות טובות, כל התיירים מצלמים. היג'רות – לא תמונות טובות ולא אנשים טובים", חזר מונה ומילמל באנגלית עילגת תוך הטיה עצבנית ומסוכנת של הריקשה בין הסמטאות, בדרך לאכזבה נוספת. כשניסיתי להסביר לו שנמאס לי לצלם את הטובלים בגנגס בזריחה, אמר: "כל התיירים מצלמים בגנגס – אתה אנגרז (זר, אנגלי) משוגע", והפליג בסיפור ארוך על צלם איטלקי ששכר אותו לשבועיים וכל יום צילם רק בגנגס. "וֶרִי גוּד מָאנִי" היה מוסר ההשכל של הסיפור.
האם אשה לבושה בסארי צבעוני ונזם באפה היורדת לטבול בגנגס היא נושא טוב לצילום יותר מאשה בת גילה, העומדת בתחנת האוטובוס בתל־אביב? האם הכוח של הצילום הדוקומנטרי הגיאוגרפי הוא בעובדת ההנצחה של "מקומות רחוקים ואקזוטיים"? או שמא הדבר החשוב הוא זווית המבט האישית ונקיטת העמדה הצילומית? ועוד שאלות: האם האובייקט או נושא הצילום הם המרתקים אותנו, או שיש ערך מוסף לאיכות הצילום? ואם יש, איך זה שכל מדריך טיולים בחו"ל הופך לצלם?
נראה לי שבגלל מכלול הבעיות האלה נוטה עולם האמנות לזלזל בצילום הגיאוגרפי. אבל דווקא מולן מתחילה האובססיה שלי: לשבור את מחסום הזרות, בינינו לבין "העולמות הרחוקים"; לנצל את ההזדמנות לחדור לעומקם של דברים ותהליכים, לנסות למסור אמירה אישית מעבר למקום האקזוטי ולזמן.

קו הגבול
באמצע רחוב סואן פגשתי בשעת צהריים לוהטת את חבורת ההיג'רות הראשונה פוסעת בעליזות פרובוקטיבית, מוחאת כף ומנהלת דו־שיח עם העוברים ושבים. הם היו ארבעה, לבושים בסארי צבעוני, שערם מפוזר על כתפיהם ותווי פניהם הגבריים שידרו התגרות. ביקשתי רשות לצלם כשאני חש באדרנלין זורם בדמי, תחושה מוכרת וטובה כל כך. "תשאל את הגורו", אמר לי אחד מהם והצביע על הדמות המבוגרת שישבה לנוח ליד עץ. כך קיבלתי את האישור הראשון לצלם את חברי הקסטה.
התחלתי לצלם. התנועה נעצרה והרחוב התמלא באנשים. הקהל רחש:

"אנגרז מצלם היג'רות". לאט לאט התגברו הקולות והפכו לרמים ולגסים יותר ויותר. לא פשוט לשבור מוסכמות חברתיות בהודו, ועוד בצהרי היום. גם לא פשוט לצלם כשמאות אנשים עומדים מסביב וצופים בך, ולכולם יש מה להגיד. התעלמתי. כשמצלמים, העולם שבחוץ מפסיק להתקיים, ועם המבוכה מתעוררת גם תחושת הכוח והשליטה בעולם. צילום זה לא מקצוע לביישנים.
אבן נזרקה מהקהל לכיווננו. ההיג'רות החלו לגלות סימני עצבנות. הגורו קם בנחישות והתקדם לכיוון הקהל, כשהוא מנהל עם האנשים דו־שיח קולני. לפתע הוא הרים את הסארי שלו מעל הרגליים עד לגובה המותניים וחשף לפני כולם את ערוותו. מאות אנשים החלו לנוס במורד הרחוב בבהלה. זה היה מוזר, מפחיד ומשעשע. הגורו חזר למקומו בהבעה של מנצח ואמר לי בהינדית: "לא טוב לצלם ברחוב, בוא מחר לבית שלנו". קבענו שניפגש למחרת בצהריים באותו מקום. כברכת שלום פרובוקטיבית שלח הגורו את מקלו בין רגלַי לקול צחוקם של אנשיו.
מלא אופטימיות התייצבתי למחרת עמוס בציוד הצילום. אף אחד לא חיכה לי. מוכר התה סיפר שהמשטרה עצרה את חבורת ההיג'רות אתמול אחרי הצילומים, בתואנה שהתנהגו באופן בלתי הולם ליד מקדש. כשראה שאני מביט בו בתדהמה ותוהה היכן המקדש, הצביע על פסלון של האל שניצב מתחת לעץ, כמו בהרבה מקומות בהודו.
זה היה קשה. מישהו נעצר כי אני רציתי לצלם. היכן עובר קו הגבול בין השאיפה "לכסות את הנושא" לבין שמירה על פרטיות המצולמים ועל כבודם? הקלות שבה אפשר להיכנס לחייהם של אנשים לכמה שעות ולהפוך אותם לאובייקטים, לתמונות בגיליון כרומו צבעוני, ממש מפחידה. מתי לוותר ולהפסיק לצלם, ומתי לנצל את הכוח שמאחורי המצלמה? רק אני יודע מה אני "מעולל" לאנשים שנעמדים בארשת של חשיבות, לא לפני שהם מסתרקים ומיישרים קמט אחרון בחולצה, ועוצרים את נשימתם לפני העדשה.
כל צלם ושיטות ההתמודדות שלו, כל צלם וקווי הגבול שלו. אני מקפיד לשלוח תמונות למצולמים, ואם אפשר – גם את הגיליון שבו התפרסמו תמונותיהם. לפני שאני מצלם, תמיד אני מבקש רשות ושואל לשמם של המצולמים, כדי שיהיו עבורי אנשים עם זהות. אם אפשר, אני יושב ומשוחח איתם ונאחז בכל כוחי באינטימיות הרגעית שנוצרה בינינו. אחד הדברים שאני משתדל לבחון הוא, האם הייתי מסכים להצטלם בסיטואציה דומה. אני ממעט לצלם עם עדשות מקרבות "תמונות ספונטניות", כי אם אני לא יכול להתקרב וליצור מגע אישי, אני מעדיף לא לצלם. מעבר למוסריות החמקמקה והשברירית של אקט הצילום, הרי התוצאה הצילומית חשובה לי פחות. מה שחשוב מכל הוא המפגש, התהליך והחוויה. אם המפגש טוב, גם הצילומים טובים.
אני מודה: אני  מועד לא מעט פעמים, מנצל את כוחו הוויזואלי של השונה ומצלם תמונות שנראות כמו גלויות תיירותיות. אני מנצל גם את כוחו העצום של האורח לרגע. לפעמים אני מוותר לעצמי ומצלם דברים כדי "שיהיו" בארכיון. אבל מעבר לכל, אני נופל במלכודת הפתאים האכזרית של הסטריאוטיפים, שהם לב ליבה של בעיית הצילום הגיאוגרפי. הודו הרי אינה רק סאדואים מגודלי שיער, הגנגס בשעת זריחה והטאג' מאהל בשעת שקיעה, כפי שהיא מונצחת ברוב הצילומים. מצד שני, האם יכול הצילום לתאר מציאות מורכבת?

מהות החיים
במשך שלושה חודשים חיפשתי היג'רות ברחבי הודו באובססיה שעד היום קשה לי להבין את פשרה. הפעלתי קשרים והתחננתי בפני חברי שיעזרו לי  לפרוץ את מחסום הזרות והמוסכמות החברתיות. עם חלוף הימים הלכה האובססיה וגברה, והנסיעה נעשתה מרתקת יותר.
בג'ייפור התחנן המהראג', המורה שלי להינדית שכל ייעודו לעזור לאנשים, שאפטור אותו מהצורך "למצוא לי היג'רות": "אני לא יכול ללכת לבתיהם. אתה יודע שכל דבר אחר שתבקש אני אעשה". באגרה, עיר שבה מתגוררים הרבה היג'רות, צעד איתי סעיד הכל־יכול בשעת לילה מאוחרת בחשכת הסמטאות של שכונת הטאג' גאנג', רועד כולו וממלמל: "אם אשתי תדע שהלכתי לבית של ההיג'רות, זה הסוף שלי". אבל הוא זה שכתב עבורי את המכתב שהופנה ל"כל  המעוניין", ובו ציין שאני מחפש היג'רות והבטיח שאוטוטו אני מוציא ספר עליהם.
בוויידישה (VIDISHA) ליוו אותי מאות אנשים בסמטאות. כולם רצו לראות מה האנגרז עושה עם ההיג'רות. בבופאל (BHOPAL) – "עיר אלף ההיג'רות" – טיפסו אנשים על החלונות וחסמו את האור כשהם לוחשים: "האנגרז מצלם היג'רות". לאט לאט למדתי את הקודים הנדרשים של ההתנהגות; מה מותר

ומה אסור. הבנתי שכדאי לי לצלם אותם רק בעיירות בגודל מסוים, לא גדולות ולא קטנות מדי. אחרי שלושה חודשים ראיינתי וצילמתי כחמישים היג'רות.
לכאורה, המצלמה יוצרת חציצה בין הצלם לאירוע הרגשי. אם אתה מצלם, אינך שותף מלא לחוויה. אתה ניצב בחוץ. דמות הצלם או התייר עמוס המצלמות הפכה כבר לסמל תרבותי לחציצה זו. אך לי, המצלמה דווקא עוזרת להתקרב: אלמלא צילמתי, לא הייתי שם. יש בעיני משהו יפה בקירבה שיוצרת המצלמה בין אנשים ותרבויות, אך לא קל ליצור אותה. לפעמים הצילום מונע את חוויית האירוע, ולפעמים הוא סוד החוויה. צריך לדעת מתי זה מה, כי בסופו של דבר לא ממש מעניין אותי לצבור שקופיות בארון.  היום יש לי כאלף שקופיות המנציחות היג'רות ויותר ממאה סרטים של תמונות שחור־לבן למאמר שלא פורסם.
לעיתים, כשאני "נאבק" בעשרות אלפי השקופיות שאגרתי, אני חושב לעצמי שבעצם "מהות חיי" היא העברת שקופיות מניילון לניילון. וזה עיקרו של המקצוע הזה שכולם מקנאים בו.
אחרי החזרה ארצה צריך לסמן ולמספר את השקופיות ולסדר אותן בארכיון, אותן ערימות של קלסרים עבי הכרס שתופסים עוד ועוד מקום. כל פעם אני מוצא את עצמי מפנה עוד בגדים מהארון לטובת עוד ארץ על הגלובוס. אחר כך, בעקבות טלפון בהול של העורך, צריך לבחור ולמיין. הפעם, המיון הוא מאבק חסר פשרות על כמה ואילו שקופיות לבחור. העורך רוצה לראות הכל. הוא רוצה לבחור לבד. גם אני רוצה לבחור לבד, כי חוק מרפי של הצלמים אומר: "מתוך קבוצת שקופיות העורך תמיד יבחר את התמונה הטובה פחות". בסוף  מתפשרים: אני עושה סלקציה ראשונית לבד או עם הכותב/ת, ואת הבחירה השנייה עושים יחד, העורך ואני, כשאפשרות הבחירה האחרונה היא שלהם, לא שלי. התוצאה תמיד שונה ממה שקיוויתי. מגליונות המגאזין מציצות אלי שפע של גלויות צבעוניות ומתקתקות. הרבה תמונות של ילדים, רצוי עם חיוך ורצוי גם ממקומות אקזוטיים.

בשביל מה?
בזמן הישיבה האינסופית ליד שולחן האור, אני נזכר שוב ושוב איך קמתי במשך שבועיים לפני הזריחה כדי לרדוף אחרי האור החמקמק, בעוד שותפי למסע הכתבים נמים את שנתם. מדי בוקר סחבתי את תיק הצילום עם שלוש המצלמות, פעם על כתף ימין ופעם על כתף שמאל; סחבתי גם את הפלשים ואת החצובה שתמיד נתקעת בכל מה שסביבה, מרגלי אנשים עד אגרטלים במלון, וחלמתי שפעם מישהו יחשוב שעוזר/ת צלם זו תוספת בעלת חשיבות שכדאי להשקיע בה. מול ערימות הניילון ליד שולחן האור זה נראה דבר חיוני ביותר. כמה יש כאן? שלושים, ארבעים אלף שקופיות? בשביל מה, בעצם?
וכשאני יושב שוב מול העורך ומספר לו, רק דרך אגב, שאני נוסע לטיול לתימן או להודו – שם כבר לא הייתי הרבה זמן – סתם בשביל עצמי, או אפילו לאירופה, לשם נוסעים כולם, כדי לשבת בבתי קפה בפאריס וכדי לפגוש את קתרין, הוא מודיע לי שהוא צריך חומר לשתי כתבות. "אבל אני אהיה שם רק שבועיים, אני בחופש!!" אני מדגיש. "טוב, אם ייצא לך תצלם", העורך מחייך. הוא כבר יודע. אנחנו סוגרים על מחיר. "רק אם ייצא לי, תזכור", אני מבהיר. אבל שנינו יודעים מה יהיה.
כשאני רוכש את הכרטיס, אני נשבע שהפעם אני לוקח רק מצלמה אחת ובשום אופן לא את החצובה. אבל שלוש שעות לפני הטיסה אני אורז את הציוד הרגיל, עומד בוהה בתיק הצילום שהבטחתי לעצמי להשאיר בבית וממלמל לעצמי (כי גם מעצמי כבר לא נעים לי): "מקסימום, אשאיר אותו במלון". ושוב אני מדדה למטוס ופוצח בריב הרגיל עם קצינת הביטחון: אני מסרב להעביר את הסרטים במכונת השיקוף, היא מתעקשת. שוב אני עם כל הציוד: מצלמת 6/6, חצובה ומצלמת הווידיאו שהעורך העמיס עלי ברגע האחרון, כי כתבות בטלוויזיה חשובות מאוד ליחסי הציבור.
בשש בבוקר אני כבר משוטט ברחובות פאריס, קתרין עוד ישנה (אתה בחופש, היא ממלמלת מתוך שינה), מחפש אחרי גשרים קסומים ואחרי משכימי קום הקונים בגטים – לכתבה על הלחם שעוד לא נכתבה. או בחלק אחר של העולם: אני מסתובב בשוקי הגאת בתימן, בין בדווים חמושים בקלצ'ניקובים המתבוננים בי בפליאה (הוא רצה כתבה על הגאת, אבל הוא כבר שכח מזה). אני מטפס גם בשבילי ההימלאיה ההודית, סוחב ציוד צילום ומבלה עם אותו ציוד בחברת סאדואים; אז מה אם תכננתי עליית רגל פרטית? הרי צריך חומר על מקורות הגנגס.
בשעות הלילה אני עוצר את התנועה ברחובות אלכסנדריה. ותוך התעלמות מצפירות נהגי המכוניות המאבדים את סבלנותם, אני מצלם בית קפה מואר עם שני לקוחות המעשנים נרגילה. מה לעשות, זה בדיוק הפריים! אני עומד שעות בתור האינסופי למקדש פשופטינת בקטמנדו שבנפאל, בזמן פסטיבל השיוהרטרי, בידיעה ברורה שלא ייתנו לי להיכנס, משום שהכניסה ללא־הינדים אסורה. אבל התור מרתק, והאנשים כבר מכירים אותי. אפילו את הטאג' מאהל אני מצלם כל פעם מחדש, אבל הוא נראה שונה כל פעם. אולי זה אני שרואה אותו כל פעם בצורה שונה?
לא, זה ממש לא הגשרים במחוז מדיסון, ואני לא קלינט איסטווד, ולצערי גם לא צלם של "הנשיונל ג'יאוגרפיק". מתי כבר ניסע עם עוזרים, עם כמות לא מוגבלת של סרטים, למשך זמן רב יותר, ומתי ייתנו לנו אפשרות לעשות שיעורי בית? ותנו לי רק פעם אחת לבחור את התמונות לבד, במקום רק להעביר אותן מניילון לניילון.