חתירה - מסע אחר https://www.masa.co.il/masa_tags/חתירה/ Fri, 01 Sep 2017 06:43:58 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.0.8 קיאק – שיט חופים בישראלhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%99%d7%90%d7%a7-%d7%a9%d7%99%d7%98-%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a7%25d7%2599%25d7%2590%25d7%25a7-%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%2598-%25d7%2597%25d7%2595%25d7%25a4%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%2599%25d7%25a9%25d7%25a8%25d7%2590%25d7%259c https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%99%d7%90%d7%a7-%d7%a9%d7%99%d7%98-%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/#respond Tue, 16 Sep 2008 17:50:48 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%99%d7%90%d7%a7-%d7%a9%d7%99%d7%98-%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/שיט קיאקים כבר מזמן אינו צורך הישרדותי אלא ספורט הרפתקני. האתגר הוא לחצות מרחקים גדולים ולהתמודד עם תנאי הים. אלון הוד, ההרפתקן הקבוע שלנו, יצא לשיט קיאקים מהמרינה של הרצליה עד לתל ברוך, והוא מספר על תחושה מדהימה של עוצמת הטבע הימי

הפוסט קיאק – שיט חופים בישראל הופיע ראשון במסע אחר

]]>
בתוך שניות אחדות הופכים מי המרינה השקטים של הרצליה לגלים כחולים וגבוהים. וואו, איזו תחושה מדהימה של עוצמת הטבע. אני מפסיק לחתור, לא רוצה להתנגד לטבע ונותן לגלים להתל בי, אך עומר המדריך קורא לעברי: "תמשיך לחתור אחרת תאבד יציבות ותתהפך". אני חותר ומרגיש שאכן המומנטום של התנועה שומר על היציבות ומאפשר לי לרכוב על הגלים לעומק הים. גל גדול מגיע ומרים את החרטום, עובר את הקיאק ומביא אותי לשקיעה חדה לפנים. אני ממשיך בחתירה כשעל פני חיוך גדול, ותחושה של השתלבות מתעוררת בי ומתעצמת כשאני זוכה לראות דגים מעופפים מקפצים סביבי.

שוטי שוטי סירתי
ענף הקיאקים עבר התפתחות מעניינת באלפי שנות קיומו. ראשיתו באזורי הצפון הרחוק והקר של אלסקה, גרנלנד, איי בפין, סיביר ואיי האלאוטים. את עיצובו של הקיאק קבעו הצרכים שלשמם נוצר, מידות החותר ונגישות חומרי הגלם. האסקימואים פיתחו גרסאות שונות שלו שיתאימו לציד ולתנועה במצבי ים שונים (גלי, סוער, שקט וכדומה). הם השתמשו בעץ ובעורות של כלבי ים וחיות אחרות, ופיתחו רמת מיומנות גבוהה מאוד הן בחתירה והן בבנייה. עד היום כמה מדגמי הקיאקים המובילים מחקים קיאקים אסקימואיים.

כיום הקיאקים עשויים פלסטיק, פיברגלס וחומרים מורכבים קלים. השיט בקיאקים כבר אינו צורך הישרדותי אלא ספורט הרפתקני, והוא מחולק לכמה ענפים שבכל אחד מהם משתמשים בקיאק בעל מאפיינים שונים. קיאק הנהרות רחב וקצר כך שאפשר לתמרן היטב ולשלוט בו גם במים לבנים (White Water, מים שוצפים). קיאק הגלים הוא שילוב של קיאק נהרות וגלשן; הוא רחב וקצר ומאפשר לגלוש על גלים גדולים ולבצע תרגילי אקרובטיקה. הקיאק האולימפי התחרותי צר וארוך במיוחד, צורה שמקנה לו מהירות גבוהה אך יציבות מוגבלת. הוא מתאים לנהרות רחבים, שקטים ולא תלולים. הקיאק הימי גם הוא צר וארוך, אך פחות מהאולימפי, והוא מאפשר חתירה מהירה למרחקים ארוכים, ואם החותר מיומן – יתאים גם לים גבוה.

קבוצת חותרים במשט חורף. מצד אחד הים הרחב, מצד שני גבעות החול של מישור החוף, ומתחת הטבע ימי | צילום: טרה סנטה קיאקים ימיים


בתרגול הראשון התהפכתי למימיה הקרירים של המרינה. חצאית הקיאק נפתחה מעצמה, וחגורת ההצלה הציפה את ראשי מעל המים בשנייה אחת. עומר המנוסה מיהר לעברי ואמר: "חסכת לנו תרגול. עכשיו נהפוך את הקיאק בחזרה, נסדר את שני הקיאקים במקביל ותיעזר בהם לעלות חזרה". תרגול קל של התהפכות מוסיף ביטחון לפני הכניסה לים.

אנו ממשיכים בתרגול טכניקה במרינה לפני המעבר לכחול הגדול. את המשוט מחזיקים ברוחב הכתפיים, ובתנועה סיבובית קלה דוחפים את המים בצד אחד ומיד גם בצד השני. הגוף משמש כציר, וכפות הרגליים דוחפות כלפי הרגליות לשמירת היציבות. אני מאבד מעט שיווי משקל, אך במזל מצליח שלא להתהפך שוב. עומר מלמד אותי איך לעשות זאת בלי לסמוך על המזל: טפיחה קלה עם המשוט על המים נותנת תמיכה נמוכה ומחזירה את היציבות. אנו מתרגלים פניות על ידי היגוי אחורי ופריסות, ואני מתחיל להרגיש שיפור בשליטה במשוט. התרגול הופך את המיומנויות לרפלקסים.

אל הים הגדול הפתוח
זהו, אני מרגיש מוכן לים ומצטרף לטיול יום שישי בבוקר של חברי מועדון טרה סנטה. להפתעתי אני פוגש חבורה נחמדה וידידותית של כעשרים איש, נשים וגברים, בני 30 עד 65. בארץ יש כמאתיים איש שעוסקים בענף הקיאק הימי על בסיס שבועי, בדרך כלל במסגרת מועדונים.

מאחר שאני הפחות מנוסה בחבורה, אני זוכה לכבוד רב כשמצטרפת אלי המדריכה הדס. המטרה שלנו היא לחתור מהרצליה עד חוף תל ברוך. האתגר בספורט הזה הוא לחצות מרחקים גדולים ולהתמודד עם תנאי הים לבד או עם מעט שותפים. את האתגר האולטימטיבי – חציית האוקיינוס האטלנטי – עשה רק חותר אחד, פיטר ברי האנגלי, ששט במשך 75 יום לבד ובלי עצירה אחת ביבשה! מטרות ושאיפות אחרות הן להקיף יבשות ואיים. הדס ההרפתקנית כבר הקיפה עם שותף אנגלי את יפן (במשך חצי שנה), והיא נחשבת קיאקיסטית בעלת שם עולמי. ים שקט מקבל אותנו, אך בתנועתנו דרומה נשברים הגלים הקטנים על שובר הגלים המקביל לנו ונוצרות מעין תלוליות קטנות, שטח חדש בשבילי. הדס נוסכת בי ביטחון, ובמהרה אנו בים הרחב. שיחה נעימה משפרת את ההרגשה, והחתירה זורמת יותר ויותר. "תראה איזה ים צלול", היא אומרת, ואני מתפנה מהריכוז שבמאמץ להביט סביבי. מצד אחד הים הרחב, מצד שני גבעות החול של מישור החוף ומתחתי הטבע הימי. איזה ספורט נפלא. הרגליים דוחפות את הרגליות, וכל פלג הגוף העליון עובד: מותניים, בטן, גב, כתפיים וידיים. אמנם זהו ענף ספורט עם מעט פציעות, אך גם כאן יש סיכונים, בעיקר למי שאינו מקפיד לחגור חגורת הצלה ולמי שמתחיל לחתור חזק בלי להתחמם וכך נחשף לדלקות.חגורות ההצלה והקיאקים משליטים על הקבוצה גוני כתום ומשווים לה מראה של להקה. מדי פעם מישהו מתרגל איזו מיומנות או משחק להנאתו במים, אך בסופו של דבר כולם שואפים לאותו המקום. מהים אפשר לראות בבירור גוש בטון מכוער שקוטע את החוף בגסות, ואנו מזהים בו את שכונת סי אנד סאן שנראית כמו מצבה לטבע שהיה כאן ומזכירה לנו שוב למה אסור לבנות ליד הים ממש לפני החוף אנו עוברים מטרים אחדים מחכות הדייגים הרבים, והמראה פסטורלי. אני משתמש בחתירת פריסה רחבה לימין כדי לפנות שמאלה לחוף בלי להאט את התנועה. בחוף מוציאים חברי הקבוצה המתורגלת קפה ועוגות, ואנו מתיישבים בשלווה, נהנים משמש של בוקר. חלק מהחבר'ה נכנסים לתרגול במים הרדודים, ואני מצטרף אליהם וזוכה לתרגל עם הדס היחלצות ממצבים בעייתיים. תחילה תמיכה גבוהה ואחריה גלגול אסקימואי יזום. אני טובל את ראשי במים המלוחים, מוצא איזון בעזרת המשוט והגוף ומתרומם בחזרה. עוד כמה תרגולים ואצליח לעשות זאת בזמן אמת.

אחרי המנוחה אנחנו חוזרים, והרוח המערבית מטה אותנו ומקשה מעט על החתירה. לבסוף אני משתלט על הטכניקה ומוצא את עצמי בקצב אחד עם שאר החבורה בפאתי המרינה. סירת מנוע גדולה מתקרבת ואנו מתרחקים מהפתח ונותנים לה לעבור. אלה חוקי הים. אנחנו קטנים וקשה לראות אותנו, ולכן נימנע מסיכונים מיותרים. במרינה אנו מסדרים את הקיאקים, מתקלחים ונותנים למים המתוקים להוריד מגופנו את רסיסי המלח.

הפוסט קיאק – שיט חופים בישראל הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%99%d7%90%d7%a7-%d7%a9%d7%99%d7%98-%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/feed/ 0
אקו צ'לנג': נגד הזמן, נגד הטבעhttps://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%a7%d7%95-%d7%a6%d7%9c%d7%a0%d7%92-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%94%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%94%d7%98%d7%91%d7%a2/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2590%25d7%25a7%25d7%2595-%25d7%25a6%25d7%259c%25d7%25a0%25d7%2592-%25d7%25a0%25d7%2592%25d7%2593-%25d7%2594%25d7%2596%25d7%259e%25d7%259f-%25d7%25a0%25d7%2592%25d7%2593-%25d7%2594%25d7%2598%25d7%2591%25d7%25a2 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%a7%d7%95-%d7%a6%d7%9c%d7%a0%d7%92-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%94%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%94%d7%98%d7%91%d7%a2/#respond Mon, 29 Jan 2007 19:53:58 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%a7%d7%95-%d7%a6%d7%9c%d7%a0%d7%92-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%94%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%94%d7%98%d7%91%d7%a2/ה"אקו צ'לנג'" של ערוץ דיסקברי, היה אחד ממרוצי הספורט ההרפתקני הקשים בעולם. 320 קילומטרים של חתירה בנהרות גועשים, טיפוס על קרחונים, ניווט ביערות ורכיבה על סוסים. אלעד בנימין, חבר הצוות הישראלי, שכלל אשה אחת ושלושה גברים, מתאר את הקושי, היופי, הכישלון וההישג

הפוסט אקו צ'לנג': נגד הזמן, נגד הטבע הופיע ראשון במסע אחר

]]>

בלילה ירד שלג, מלווה ברוחות עזות שנשבו במהירות של 100 קילומטר בשעה ויותר. בבוקר, כשפילסנו את דרכנו אל מחוץ לאוהל, גילינו שכבת שלג בגובה 20 סנטימטר, ושאין אפשרות להתקדם במעלה ההר. השיפוע התלול והשלג הרב היו סכנה ממשית.

יריית הזינוק של מירוץ האקו צ'לנג', 1999. 150 מתחרים מזנקים למים, מנסים לאתר את הקיאק של הקבוצה שלהם | צילום: Discovery Channel

הגשם המשיך לרדת, ופחדנו שנאבד את הדרך. החלטנו לחזור אחורה, לבקתה של שומרי יער שעברנו לידה יום קודם. המשמעות היתה שאנחנו פסולים מלהמשיך במירוץ. כל האימונים שעברנו והמאמץ הרב שהשקענו – הכל היה לשווא, אבל לא ויתרנו. החלטנו להמשיך ולסיים את המסלול מחוץ לתחרות.

במשלחת הישראלית, קבוצת "צ'ק פוינט" בחסות "מסע אחר", השתתפו רן מי־רז, 25, אחראי משמרת במסעדה תל אביבית, עפר ירום, 25, סטודנט להנדסת מחשבים באוניברסיטת תל אביב, אור קירש, 30, מנהלת שיווק בחברת התוכנה "צ'ק פוינט", ואני, סטודנט למדע כללי בתל אביב.
נסענו לקצה העולם – לחלק הארגנטיני של פטגוניה – כדי להשתתף ב"אקו צ'לנג'" (Eco Challenge), אחד ממרוצי הספורט ההרפתקני הקשים בעולם, הנמשך לאורך 320 קילומטרים רצופים של חתירה באגמים ובנהרות גועשים, טיפוס על קרחונים, ניווט ביערות סבוכים ורכיבה על סוסים, ללא שינה, במירוץ נגד הזמן, נגד הטבע ובעיקר נגד עצמך.
הגענו לעיירה סן קרלוס דה ברילוצ'ה (de Bariloche
San Carlos), השוכנת למרגלות הרי האנדים ולגדות האגם הענקי נהואל וואפי (Nahuel Huapi) שבדרום ארגנטינה. המשלחת שלנו הצטרפה ל־51 קבוצות אחרות, שהגיעו מ־31 מדינות.

>>>


בבוקר הראשון לתחרות ישבתי באגם בקיאק זוגי, כ־150 מטר מהגדה,

במהלך היום הראשון נדרשנו לעבור על פני שני מעברים יבשתיים, שאורכם 500 מטר כל אחד, כשעל גבנו קיאק מלא בציוד שנועד ל-12 ימי המירוץ

ואחזתי בקיאק נוסף. מימיני ומשמאלי השתרכה שורה ארוכה של 50 מתחרים ו־100 קיאקים. 150 מתחרים נוספים עמדו בשורה על החוף. עם יריית הזינוק אמור היה כל אחד מהם לקפוץ למים ולשחות לקיאק שלו.
כל הקיאקים שעמדו באגם היו זהים, וממרחק כזה  אי אפשר לזהות מי יושב בהם. לכן, ברגע שניתרו המתחרים למים, פצחו היושבים באגם בשאגות ובנפנופי ידיים, בניסיון לכוון את חברי קבוצתם לקיאק הנכון. למזלנו, היה לנו מפרש שהכנו קודם לכן כדי לנצל את הרוח. בשעה שחברי עסקו בצליחת המים הקפואים, נופפתי בו שוב ושוב כדי לאותת להם על מיקומי. לאחר הפתיחה חיכו לנו 105 קילומטר של חתירה, כולל שני מעברים יבשתיים באורך 500 מטר שבהם היינו צריכים לסחוב את הקיאקים, ובסך הכל 15 שעות רצופות של מאמץ עילאי.

>>>


בסוף החלק של הקיאקים אספנו את הציוד, קפצנו לנהר הגועש ושחינו לעברו השני, שם חיכו לנו הסוסים, שעליהם עמדנו לרכוב כ־50 קילומטר. היינו מאומנים ברכיבה, וציפינו שהקטע הזה יעבור בצורה חלקה. הסוס שלי חשב אחרת. כמה תעלות מים בוציות גרמו לסוסים לשקוע. הם לא אהבו את זה, והיינו צריכים לדרבן אותם שוב ושוב כדי שיעברו.
בתעלה האחרונה הסוס שלי שקע, נבהל וקפץ באגרסיביות לגדה השנייה. הקפיצה הפתאומית הפתיעה אותי, איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי לשמאלו של הסוס, והוא עלי. הסוס קם במהרה, לא לפני שעיני הימנית טעמה טעם פרסה מהו. בעודי שוכב על הגב וממשש את עיני, גיליתי שרגלי הימנית נתקעה באורח פלא בארכובה השמאלית של הסוס. הסתכלתי עליו, הוא החזיר לי מבט, ואני מוכן להישבע שראיתי חיוך על פניו לפני שפתח בדהרת אמוק, גורר אותי אחריו. אחרי 100 מטר הצלחתי סוף סוף להשתחרר מהארכובה.

>>>


בוקרו של היום השלישי מצא אותנו תפוסי ישבן, אך מוכנים לקטע ההליכה. התחלנו לצעוד את 21 הקילומטרים, בתקווה לסיים את החלק הזה עד רדת

ביום השביעי טיפסנו במעלה הר טרונדור המושלג, משתדלים לדרוך בשביל שיצרו המשלחות שקדמו לנו בטיפוס | צילום: Discovery Channel

החשכה, אבל אחר הצהריים כיסו עננים את השמים וגשם זלעפות התחיל לרדת. הגשם הפך במהרה לברד ואז לשלג, שלא חדל לרדת כל הלילה. הטמפרטורה ירדה לחמש מעלות צלזיוס מתחת לאפס, ולנו לא היו שקי שינה ומזרנים. הסופה שבאה בהמשך הביאה אותנו להחלטה שצריך לוותר.
כשהתקבלה ההחלטה, כבר היה ברור שרשמית יצאנו מהמירוץ. היינו אמורים להגיע עד הצהריים לנקודת המפגש הבאה, ולא היה סיכוי לעמוד בכך. תחושת האכזבה היתה קשה ומעיקה. אם לא היינו עומדים בדרישות הפיזיות, אולי היה קל יותר לקבל את ההחלטה, אבל לסיום כזה אף אחד מאיתנו לא ציפה. שאלתי את עצמי אם היינו יכולים להקדים את הסופה אילו חתרנו ורכבנו מהר יותר. ואולי כדאי לנו לקחת את הסיכון ולהמשיך? בדיעבד, התברר שהגענו להחלטה נכונה: שמונה קבוצות נוספות נתקעו במעלה ההר ולא הצליחו להתקדם בשל הסופה. כולן, כמונו, נפסלו.
בדרך לבקתה התבהר מעט מזג האוויר, והנהלת המירוץ הזניקה מסוקים שיאספו את כל הקבוצות אשר נותרו על ההר. עתה עמדו בפנינו שתי אפשרויות: לפרוש מהמירוץ או לנסות לסיים את המסלול, ללא דירוג. רן ועפר החליטו לחזור למלון. אור ואני החלטנו שאנחנו ממשיכים עד הסוף. מאחר שאסור להמשיך כשניים, פנינו לקבוצה מגווטמאלה שחבריה נפסלו גם הם בשל הסופה, בבקשה לצרף אותנו לקבוצתם. הם הסכימו מיד, והוחלט להמשיך למחרת בבוקר כקבוצה של שישה אנשים.

>>>


כיוון שהפסדנו יום וחצי, הקפיצו אותנו לתחילת החלק השלישי של המירוץ: הפעם היה עלינו לחתור כ־50 קילומטר על קיאקים מתנפחים, מתוכם כעשרה קילומטרים על הריו לימאי (Rio Limay), נהר שבו 200 מטר של מפלים

לעיתים קרובות חברו קבוצות שונות זו לזו בחלקים מסוימים במירוץ, כמו בקטע הרכיבה על סוסים

מסוכנים. היה לנו מזל של מתחילים: היינו הקבוצה השלישית שירדה את כל המפלים בלי להתהפך. הרעש והעוצמה של המים הזרימו בנו כנראה עודף אדרנלין, וכ־500 מטר במורד הנהר, לאחר שסיימנו את קטע המפלים ובעודנו שמחים על ההישג, נתקענו בגזע עץ בולט שהפך אותנו למים.
נהר ריו לימאי מסתיים באגם רחב, שמוזן גם במימיהם של כמה נחלים. המשך המסלול אילץ אותנו לעלות באחד הנחלים הללו – כשבעה קילומטרים נגד הזרם ובמעלה מפלים. במשך ארבע שעות גררנו, סחבנו והרמנו את הקיאקים במעלה הזרם, מחליקים על האבנים ומקללים כל רגע. במפלים עמדנו כשרשרת חיה ודחפנו את הקיאקים זה אל זה. המים הקפואים, היבלות ברגליים, חוסר האוכל והשינה – הכל הורגש בעוצמה רבה, ועם כל צעד קיווינו לראות את סוף הדרך.

רק בלילה סיימנו את קטע החתירה והקמנו את האוהל. האיזור שבו התקיים המירוץ מבודד ופראי, הנופים שלו עוצרי נשימה ומרחביו האדירים נפרשים לכל עבר: לרגלינו אגמים ארוכים שמימיהם קרים וצלולים, מסביבנו יערות ירוקים וסבוכים המכסים את מדרונות ההרים, מעלינו צוקים שעליהם אנו עתידים לטפס, והם מובילים לפסגות מושלגות שאותן עלינו לכבוש. ביום השישי הסתיים חלקו השלישי של המירוץ בגלישה של כמה מאות מטרים במפלים. מולנו נפרש עמק רחב ידיים, וגלשנו לקראתו באיטיות.
נ

המשלחת הישראלית. מימין: אלעד בנימין, אור קירש, עפר ירום ורן מי-רז

ותר החלק הרביעי והאחרון – העלייה לפסגתו המושלגת של הר טרונדור
(Tronador). ההר מתנשא לגובה של כ־3,500 מטר מעל פני הים – גובה שלא נחשב מאיים למטפסים רציניים – אבל העייפות התעצמה וההתחלה היתה בגובה 800 מטר, כך שציפתה לנו עלייה ארוכה. במשך שבע שעות צעדנו עד לגבול צ'ילה, ישנו שלוש שעות ובחצות המשכנו לטפס במעלה ההר. אמנם לא היה ירח, אבל הכוכבים האירו את הלילה באור חיוור.

זמן קצר אחרי הזריחה הגענו לבסיס הקרחון, בגובה 2,700 מטר. עצרנו לשעה לשתות תה ולהתחמם. לפסגה הגענו ב־11 בבוקר. כורעים על הברכיים כדי שהרוחות העזות לא יעיפו אותנו, עצרנו לרגע והבטנו סביב. הראות היתה מדהימה ויכולנו לראות למרחק של מאות קילומטרים לכל כיוון. רכס האנדים התפתל צפונה ודרומה עד לאופק. מעבר לגבול, בצ'ילה, ראינו הרי געש. נשארנו למעלה כמה דקות, בדממה, מביטים.

תשעה בדצמבר, רבע לשמונה בערב. חמישה קיאקים מגיחים מעבר לאי קטן ורואים מולם, במרחק קילומטר אחד, את קו הסיום. ארבעה גווטמאלים, ארבעה מקסיקנים ושני ישראלים מתקרבים לסוף. בשמונה חצינו את קו הגמר. שרקנו, צעקנו, התחבקנו והתזנו שמפניה איש על רעהו. תחושת הישג מילאה אותנו. ראשונים לא היינו, אפילו לא מדורגים. ובכל זאת, סיימנו.


צילומים באדיבות Discovery Channel, ממעניקי החסות לתחרות

הפוסט אקו צ'לנג': נגד הזמן, נגד הטבע הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%a7%d7%95-%d7%a6%d7%9c%d7%a0%d7%92-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%94%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%94%d7%98%d7%91%d7%a2/feed/ 0