כרתים הוא הגדול באיי יוון והחמישי בגודלו בים התיכון. 250 ק"מ של הרים נמתחים ממזרח למערב, והוא מורכב מארבעת גושי הרים המתנשאים ממש מקו החוף. הרי סיטיה במזרח, ואחריהם (לפי הסדר) – הרי דיקטי, הרי אידי (בהם פסגות האי, הר סטברוס פסילוריטיס המתרומם לגובה של 2456 מ'), ובמערב, הגוש היפה מכולם – ההרים הלבנים (Lefka Ori ביוונית). בין ארבעת הגושים האלה, שפסגותיהם מכוסות שלג בימי החורף, דבר הנותן גוון רומנטי לנופים הים תיכוניים של כרתים, מתנשאות יחידות ביניים הרריות, נמוכות יותר. באוכפים אלו נסללו הדרכים החוצות את האי. המבנה הטופוגרפי של האי נשען על תבליט כל כך חריף, מתלולים ומצוקים אדירים הצונחים מאות מטרים אל נקיקים, קניונים ועמקים קטנים, שתנועה רכובה בכרתים היא בעייתית.

העונה המקובלת ליציאה אל מרחבי כרתים היא בקיץ, אז אנשיו ערוכים לקליטת תיירות. אלא שהעונה המומלצת לטעמי היא בראשית החורף או בסופו.

אי של הרים ונחת

לאורך החוף הצפוני של האי, שהוא השפלה הנמוכה שלו, נמתח כביש ארצי טוב שמקשר בין מרכזי היישוב הגדולים: איוס ניקולאוס, חרסוניסוס, הרקליון (הבירה), רתימנון (שלה נמל משגע ביופיו הרומנטי) וחניה (שלה עיר עתיקה מוקפת חומה ונמל יפהפה). חוץ מהרקליון, היא קאנדיה העתיקה, וחניה, אין ערי האי חורגות מתחום ההגדרה של עיירות קטנות. ובין אלה לאלה צצו מלונות רבים שהפכו אחדות מהעיירות המנומנמות למרכזי תיירות עמוסי דוכנים לממכר מזכרות, מזרוני ים, חטיפים, משקפי שמש וכיוצא בזה. כמובן שאתרים בומבסטיים, כמו קנוסוס, פאיסטוס ושאר שמות המלהיבים דמיונו של כל חובב עתיקות מהתקופה המינואית רבת הקסם והמסתורין, מחוברים אל הדרך הארצית ונוח להגיע אליהם ברכב.

מרבית דרכיה של כרתים ההולכות אל לב האי ואל עמקיו הקטנים מותאמות לרכב פרטי, לג'יפ, לחמור, וכמובן – להולכי רגל. מי שיבחר באלו, חזקה עליו שימצא עצמו ממריא אל גבהי נוף משגע, ואחת לכמה שעות יעמוד על במה מוגבהת, אפוף ביער ברושים פרוע או בחורש ים תיכוני, טובל בפרחים מפיצי ריח משכר ואלפי ציפורים המתחרות זו בזו מי תחריש את האוזן יותר בקריאותיה. לא זו בלבד שהחגיגה הפרועה הזו עלולה להשכיח מהמשתתף בה את כל צרותיו, אלא שאם יישא את עיניו סביב יראה חופי ים מפורצים וכחולים, פסגות מושלגות רחוקות, עמקים קטנים מעובדים בדלילות, זיתים, כרמים ופרדסים. ובכל התמונה הזו משובצים כפרונים קטנים ולבנים. צריך הרבה כוח רצון כדי לנטוש את המקומות, המראות, הקולות והריחות הללו.
הטיול שמוצע כאן אורך כיומיים-שלושה, והוא עשוי להביאנו אל היכרות בלתי אמצעית עם נופיו המרשימים ביותר ועם נשמתו האמיתית של האי.

נמל חניה. לשבת שעות מול הצבעים המשתנים | צילום: Lapplaender, GFDL

מחאניה אל המרחבים המשוננים
נתחיל בחניה, בירתו המסורתית של האי. עיר זו שבמערב האי מצטיינת בשרידי הרובע הישן שלה, שם מתנשאים עדיין מסגדים מתקופת השלטון התורכי השנוא, בצדם סמטאות צרות עם מבואות מקומרים, ששייכים לעולם הישן של דייגים ופועלים. כאן נמצאים שרידי בית הכנסת של יהודי חניה, קהילה עתיקת יומין שהושמדה במלחמת העולם השנייה. הרובע הזה מוקף בחומות עבות של המצודה הווניאצית, שכן ונציה שלטה באי כולו עד המאה ה-16 ועזב אותו לחלוטין במאה ה-18. כל הרובע הזה עמוס בתערובת יוונית אופיינית של חנויות לתיירים, ובצדן חנויות לבני תמותה מקומיים, שהרגלי הצריכה שלהם פשוטים למדי. בסבך הסמטאות האלה משובצים עשרות פנסיונים קטנים, חדרים להשכרה ומלונות זולים.

כל הרובע הזה חובק כטבעת מפרצון ציורי, עמוס סירות דייג, רציפים של בתי קפה וטברנות, חזיתות בתים ים תיכוניות, מסעדות דגים, נוער צוהל מכל העולם ואפילו יוונים בני כרתים. נמל הדייג העתיק והיפה הזה מוגן בשוברי גלים עם מגדלור (מסגד לשעבר), ואין ספק ששהות של יום ולילה בחניה עשויה להתמצאות בישיבה ארוכה בטברנה עם הפנים אל המעגן, כוס אוזו ביד וקפה מדי פעם, מלווה בכוס מים קרים. ובתנוחה זו, לדעתי, אפשר להישאר שעות ארוכות, רק כדי לראות איך צבע המים שבמפרץ משתנה עם השעות, ואיך גלי השקט של הבוקר מתחלפים בהמולת חג נצחי של ערב ולילה.

מחניה כמה דקות נסיעה לקסטלי – עיירה על שפת הים ממערב לחניה, שבקנה המידה הכרתי נחשבת לעיר פלך. מכאן כעשרה קילומטרים עד אליקיאנוס. הדרך מתפתלת בין שדות ועצים בעמק של נהר, או ליתר דיוק – נחל עם יומרות. מים של ממש זורמים באפיק הזה בחורף, ועם הפשרת השלגים – בסופו. זהו אזור פורה מאוד, חם מאוד ושופע יחסית במים. מדרך הטבע התרכזו כאן איכרים המוצאים לחמם מן הארץ. בתיהם פזורים בין פרדסים, גני ירק, גפנים, המון זיתים, ושוב זיתים, וגם גינות פרחים. ברווחים שבין עצי השדרה בצדי הכביש יציצו מולנו ההרים הלבנים.

הדרך מתפתלת בין השדות הירוקים ומתחילה לטפס | צילום: Jlundqvi, GFDL

באליקיאנוס מתחילה ההעפלה אל מדרגותיו הצפוניות והנמוכות עדיין של גוש לפקה אוריס, ההרים הלבנים. כרמי הזית על מדרונות תלולים (שכמעט אינם מדורגים, שלא כמקובל אצלנו) מתערבים בטלאי שדות וגפנים ושפע מדהים של בתות ים תיכוניות, אברשים ומעט סירה קוצנית, ובחורשים של אלונים ומלוויהם השונים. ומתחת לכל שלל הטבע הזה נפתחים עומקים שונים של קניונים, ואדיות, עמקים קטנים, מפרצי ים רחוקים ואוויר תכלת, שקוף עד כדי חוסר אמון. בתוך המרחבים המשוננים האלה, ההולכים ומתגבהים, נשזרים כמו בציורי קישט כפרונים קטנים, נחבאים אל דפנו של קניון או כאילו נופלים ממרומי הר אל העמק והנמל. בלבו של כל אחד כזה מתנשאת כנסייה בסגנון הביזנטי: גדולה, חגיגית, חובשת כיפות רעפים אדומות, מבהיקה בלובנה מעל הבתים בצבעי אוכרה, תכלת ולבן דהוי של הסוגדים לה.

הפרלמנט היומי של הזקנים
מעט מכפרים אלו השכילו להיצמד אל תוואי הכביש, חלקם מופעים במפה, אחרים אינם מסומנים כלל. בכל כפר כזה יעמדו בשלווה תוהה איכרים כרתיים כבדי צעד, שפמים עבותים מעטרים את פניהם חרוטי הקמטים ובמנוד ראש יאותתו לך שאתה, הזר, רצוי במקומותיהם. חצרות הבתים הקטנים עמוסות נשים כבדות בשר, לבושות שחורים חמורי סבר, משופמות אף הן, כאילו מושגי הנשיות המערבית מאוסים עליהן. עזים, תרנגולות, ארנבונים וזאטוטים עשויים להיות השלמה לתפארת החיה הזו של הלב ההררי של כרתים. כאילו מנעמי החיים המודרניים עצרו אי שם בנמלי האי ולא העזו לטפס אל ההרים האלה.

מחזוּת פניהם של הקשישים נראה כי הם מרוצים על שהציוויליזציה פסחה על כפריהם | צילום: Wolfgang Sauber, GFDL

בכל כפרון כזה נמצא את הקָפֶנֵאון המקומי, הוא בית הקפה תחת עץ הדולב או התות של הכפר. שם מתקיים הפרלמנט היומי של הזקנים. אלו כבר חדלו לעבוד, וכל תפקידם בערוב ימיהם מתמצה בישיבה אינסופית על שרפרפים קטנים, בודקים בשלווה את העובר לפניהם, כשמטה עץ מעוקל ומסוקס שעון בין רגליהם. מחזוּת פניהם אפשר להבין שבסך הכול הם די מרוצים על שהציוויליזציה פסחה עליהם ועל שנותיהם העוברות בשקט ובהשלמה, כאילו הנופים המטורפים שאליהם נולדו ושלוות כפרם הינה חזות הכל, ואוי לו למנסה להפריע או לפרוץ את גדרות השמורה האנושית הזו.

באזור הכפר אָפָּנוֹחוֹרְיוֹן (שפירושו, הנחלה הקטנה העליונה) נמצאת פרשת המים של כרתים, שבמקרה היא גם פרשת המים של ההרים הלבנים. בגבהים של למעלה מ-1,200 מטר נחשפים הסלעים מצומח, וקל לזהות את התערובת הגיאולוגית המוזרה של האי. בתהליכי ריסוק טקטוניים והתמרה שקעו ועלו בו גושים נטויים ומקומטים בפראות, ובצד שיש ודולומיט נמצא מדרגות נהר וקונגלומרטים קדומים בגבהים בלתי צפויים, אופקים של חרסיות מתחלפים בצפחות, קוורצים ששוכבים לצד גיר לווחי, והמהומה הזו חוגגת בכל עוזה בחילופי צורות נוף מפלטות נטויות לצנפות קימוט אדירות, מצוקי גיר משוננים הופכים לעלמות זקופות על המדרגות וכתפיים רכות של קרטונים הופכות למפולות של עפר וחצצים.

בלבם של ההרים הלבנים יש מצוקים וקניונים אדירים, כמו קניון סמריה (בצילום)

ארצם של הקשוחים
התצפית מצומת כפר רוֹדוֹבָניוֹן עשויה לסחוט את האוויר מריאותיו של הקשוח שבאדישים, ושל כל מי שלבו גס במראות ובנופים כי "כבר היה בסרט הזה". במהלך 12 ק"מ אל חופו הדרומי של האי, נמצאת קבוצה של בתי דייגים, כמה חדרים להשכיר, סככות חוף ושלווה אלוהית על מפרץ מסולע, סגור בין מצוקי הענק של החוף הדרומי של כרתים. וכל הדבר הזה נקרא סוּיָה. מי שבאמת רוצה להרגיש מהי התמזגות וגטטיבית עם הנצח, פשוט שירד לשם וייעלם לכמה זמן שיחפץ. בכפר רודובניון תם הכביש הסלול. מכאן ירידה בלתי פוסקת אל חופיו הדרומיים של האי, בדרך עפר משובשת, דורשת עצירה תכופה של הרכב המקרטע, ולא כדי לשמור על הרכב (בסך הכול אורכו של הקטע הזה אינו עולה על 15 ק"מ), אלא כדי לתת מרגוע להלם היופי המכה בכל פינה וסיבוב. אם עד כה דהרנו בין כפרים לצד הדרך, הרי שמכאן והילך הכפרים שנעבור בהם הם כפרים נעלמים, שספק אם יימצא מניין אנשים שאינם ילדי האזור ומכירים אותם. הכרתים והכרתיות כאן שייכים לשבט עתיק יומין – הספאקים.

מימי קדם נודעו הספקאים כאנשים מהירי חימה, עזי מצח ושידם קלה בתגרה על לא כלום. השלווה האופפת את הכפרים היום, שדרות עצי הדולב בערוצי הנחלים התלולים, כיסויי הגפן והפרחים, עצי התות, תפוח, שזיף ואפרסק, קרקור תרנגולות ופעיית העזים, הכנסיות הלבנות הקטנות, בתי הקפה הנצחיים, כל אלה מעוררים תמיהה גדולה: האלה הם הספאקים? היכן הפראות המפורסמת? כנראה שהמיתוס היכה שוב באיוולתו את דעתם של כותבי הרשומות. רק האינפורמציה החבויה בספרי ההיסטוריה, אלו המתארים את מרידות הכרתים בעריצות התורכית, את גבורתם של היחידים כאן מול יחידות פשיטה אכזריות של אלבאנים, מקדונים, צ'רקסים ושאר שכירי חרב של הקיסרות הגוועת, סיפורי הפרטיזנים במלחמתם האבודה נגד הכובש הנאצי, רק סיפורים אלו עשויים ליישב את המוזר שבמרחקי הנצח האלה, בין מעללי הקרבות ותגרת ידם הקשה של האיכרים האלה לבין חזותם היום.

הכפר חורה-ספאקיון על מפרץ קסום בחוף הדרומי של כרתים | צילום: אייסטוק

הכי קרוב לגן עדן
וכך, בזהירות, שלא נתמוטט עם הדרך אל התהומות הפעורים תחתנו ואל הים המציץ בין פתחי הקניונים הצונחים דרומה, נרד אט-אט בדרך העפר, עד שנפגוש שוב כביש. הוא מגיח אלינו נמוך מאוד מתוך עמק צר, עמוס חרשים ובתות, ומול כנסייה לבנה הנחבאת במפגש הדרכים נטה את ההגה שמאלה, ואחרי שלושה קילומטרים נוספים של כביש ניפול בבת אחת אל עיירת החוף פָּלֵיאוֹחוֹרה (הנחלה הקדומה), המזכירה במבט ראשון עיירת מערבונים עם רחוב אחד שמתחיל ונגמר בשום דבר. משנעבור את הרחוב הזה, נראה שהגענו קרוב מאוד לחוף גן עדן. העיירה בנויה על לשון יבשה צרה, וממזרח לה פרצי החוף הדרומי. שם מתנשאת כרתים מתוך גלי הים במזקופי מצוקים אדירים. רק פתחים מקריים של קניוני ענק משחירים באופקו של המצוק הזה. ממערב ללשון מפרץ חולי, רדוד ונעים, שבו בנות הצפון אוהבות להמתמכר לשמש, חושפות ידיים, רגלים ושדיים לעין כל.

כדי לפתור את ההתלבטות לאן פנינו מועדות – האם אל מסעדות הדגים הציוריות שבמפרץ או אל חשופות הגו שבמערב, קם ונציאני חכם עוד בימי הביניים ובנה מצודה בין שני החופים, על גבעת כורכר גבוהה שבקצה הלשון. למצודה הזו עולים ברגל מהכנסייה שבקצה פליאוחורה, ומשם כמובן, אפשר להחליט היכן לבלות את שארית הזמן. כדאי להביא בחשבון שהזמן כאן איטי הרבה יותר מאשר בכל מקום בעולם – לשעה אחת או ל-12 שעות יש משמעות דומה: שִכחה מהעולם.

על ההר הצונח למפרץ מטפסת בתלילות דרך עפר. זעה קרה עלולה לכסות כל מי שיראה את הדרך, אך הכיוון הלא צפוי הזה מומלץ למרות אי הנעימות הגופנית. הדרך נמשכת לאורך 30 ק"מ והופכת לאחר מכן לכביש צר, שמתחבר מחדש לכביש הרוחב הצפוני בין קסטליון וחניה. איני מפליג בתיאור המראות והכפרים בדרך, שכן כל ניסיון כזה מצדי יהיה חיקוי עלוב למה שקורה באמת.

הפוסט אל ההרים הלבנים במערב כרתים הופיע ראשון במסע אחר

כדי לצלוח בשלום שבוע על אי יווני בחברתם של שני בנים אנרגטיים, בני חמש ושבע, כדאי מאוד לשנות את סדר העדיפויות. קודם כל, דוחפים למגרה את החלום על כפרים קטנים בהרים של כרתים ולילות ארוכים בטברנה מקומית עם בקבוק רצינה ותמנונים בתחמיץ. את זה נשאיר לימי הפנסיה.

במקום, מנסים לחשוב מה ישמח ילדים, שגדלים על הרפתקאותיו של פליקס הארנב שהקיף את העולם ("מכתבים מפליקס", הוצאת שוקן), ושבעיניהם "חוץ לארץ" זה המקום שבו מגדל אייפל נמצא שני עמודים אחרי ארמון בקינגהם, ופסל החירות מגיע מיד אחרי הספארי בקניה. ואם אי אפשר לראות את כל אלה במקום שאליו אנחנו נוסעים, לפחות שתהיה שם בריכת שחייה כמו במלון באילת ותוכניות טלוויזיה בעברית כמו בבית.

החופשה מתחילה בשדה התעופה. לא, לא בחנות הפטורה ממכס, שמשעממת את הילדים עד דמעות (ה"מתי כבר מגיעים?" הידוע מתחלף בגרסה משופרת: "מתי כבר טסים?"). מתברר, שבשביל ילדים שזו להם הפעם הראשונה מחוץ לישראל, המטוס הוא לאו דווקא אמצעי להגיע מפה לשם. הוא המרכיב העיקרי בהנאה, ומזל שהוא מופיע גם בהתחלה וגם בסוף. כך השבוע באמצע הופך נסבל יותר, למרות חסרונם הכואב של הטלוויזיה, המחשב והפלייסטיישן.

גם כאן בולט פער הדורות. כשהמטוס שיוביל אותנו לאי הקסום מתגלה כלא יותר מאשר אוטובוס מעופף, רועש ואִטי להחריד, המבוגרים שוקעים בייאוש בכסאות הצרים ומקללים בשקט, בעוד הדור הצעיר מאושר עד אין קץ על כך שהטיסה מתארכת ומתארכת ומתארכת. ככה יש יותר זמן להכיר חברים חדשים, לקרוא עשר פעמים לדיילת המותשת, לבקר בשירותים הזעירים שוב ושוב.

הקולה הישראלית טעימה יותר
כדי שכל בני המשפחה ייהנו, או לפחות יסבלו מעט ככל האפשר, מומלץ לשכור דירה או בית מקומי. התלבטות קצרה בין וילה בהרים לדירה על שפת הים במערב כרתים הסתיימה לטובת האפשרות השנייה. הסוכנת הבטיחה שהדירהנמצאת עשר מדרגות מחוף הים. היא טעתה. שבע מדרגות בדיוק הפרידו בין החצר המטופחת (שבה גרה משפחת חתולים, לאושרו של חובב החיות המשפחתי) לחול הנקי והרך.

דירה מאפשרת להתגבר על אחד המכשולים המרכזיים לחופשה מוצלחת עם ילדים: אוכל של חוץ לארץ. כמו בכל משפחה, גם אצלנו הילדים נחלקים לשניים – זה שמוכן לנסות כל מאכל חדש, וזה שאוכל רק דברים שהוא מכיר היטב (עם עדיפות ברורה לפיצרייה בקצה הרחוב). ביומיים הראשונים, בעוד שאחד גילה את תענוגות הקבב המקומי, השני טען בתוקף שהוא אוכל רק אוכל ישראלי – וגמר את כל השוקולדים השווייצריים שקנינו בשדה התעופה.

כרכרה בכַנְיָה. הסייס הזמין את הילדים להצטופף לידו, להאכיל את הסוס וללטף אותו | צילום: משה ש

אחרי יומיים גילינו לשמחתנו שהמכולת המקומית מוכרת המון דברים מישראל: דגני בוקר אמריקאיים, ביצים, חמאה, לחם לבן. מיד עברנו לאסטרטגיה חדשה. לפני כל יציאה לטברנה מקומית, הסועד הפטריוט נהנה מביצים מטוגנות וקערת קורנפלקס. וכך, שבע וטוב לב, הוא ניאות לשבת איתנו וללגום באלגנטיות מבקבוק המים שלו (אחרי שגילה שהקולה היוונית לא טעימה כמו הקולה הישראלית), בעוד אחיו מחסל כמויות עצומות של קלמרי. גם אם לא תכננתם לבשל ולשטוף כלים בחופשה, תמיד טוב שיש אופציה לצאת למסעדות עם ילדים שבעים ולא מנדנדים.

הזקן והים
סידורי שינה ואכילה הם אמנם חלק חשוב (ואולי אפילו מרכזי) בחופשה משפחתית, אבל לא בשביל זה הגענו לכרתים. כדי ליהנות גם מהחלקים האחרים, חשוב להצטייד בשני דברים: קרבה לים ומכונית שכורה. את הקרבה לים, שבע מדרגות כאמור, ניצלנו עד תום. כל בוקר נפתח ברחצה. ולא סתם רחצה, אלא רחצה לאור הזריחה.

ילדים, כפי שהניסיון מלמד, ישנים עד מאוחר כשצריך ללכת לבית ספר או לגן, ומתעוררים לפני קריאת התרנגול בשבתות ובחגים. למה? ככה. וכך, מדי בוקר הקפיד הטף להעיר אותנו – ואת כל השכנים – בקריאות נרגשות: "יוּ, תראו איזה יופי, השמש עוד לא זורחת!".

רחצה במים הצלולים להפליא, כשהשמים צבועים ורוד וכתום, זו חוויה מיוחדת במינה, שלולא הילדים ודאי לא הייתי מתנסה בה. אי יווני שטוף תיירים, אמצעהקיץ, ורק אנחנו בכל הים הגדול, צפים על מזרני ים (שגם אותם מצאנו למרבה השמחה במכולת המקומית). בכל בוקר, אחרי כמה תרגילי התעמלות על החוף, הצטרף אלינו דימיטרי, פנסיונר שגר בבית הסמוך. מה שהיה נתפש כהטרדה מייגעת, לו היינו ללא הילדים, הפך למפגש יומי מצחיק, שבו דימיטרי מדבר ביוונית שוטפת ודוחף את מזרני הילדים, והם בתמורה מתיזים עליו מים וצוחקים בעברית.

כשהתיירים מגרמניה התחילו לצוץ על החוף, בשלבים שונים של עירום, עלינו בשבע המדרגות לארוחת בוקר ביתית. בזמן שהילדים שיחקו בגיים־בוי שהביאו מהבית, יכולנו לשתות קפה במרפסת ולרכל על התיירים שרבצו על החוף מתחת. עוד תענוג שהתאפשר בזכות סדר היום הייחודי שקבעו הילדים.

בכרתים, אי שטוף תיירים, אפשר למצוא גם חופים מהחלומות, פרועים ומבודדים. את השקט מפריעה רק אוושת הגלים | צילום: דובי טל

אחרי הפעילות הימית, הגיעה עת הטיולים באי. הניסיון המר לימד אותנו, שיש דברים שפשוט לא עושים עם ילדים. למשל, ביקורים בכפרים נידחים, שבהם אלמנות זקנות, לבושות שחורים, סורגות אפודות מקסימות או אורגות שטיחי צמר דוקרניים. לא רק שהדרך לכפרים האלה עמוסה בהמון "אוף, מתי מגיעים כבר?", אלא שחִנן של הזקנות הכפופות מעל למסרגות נסתר מעיני הילדים. או כהגדרתם: מ־ש־ע־מ־ם!

מה כן כדאי לעשות? לבקר באגם קוּרנאס (Kournás). אם באים מכיוון כַנְיָה (Chaniá) נוסעים מזרחה בכביש החדש. בכניסה ליאורייופולי (Georgioúpoli) פונים ימינה לפי השילוט. נסיעה קצרה בכביש מקומי מובילה לקורנאס.

המים באגם הגדול ביותר בכרתים קרים למדי גם בעיצומו של הקיץ. מי שמהסס לטבול בהם יכול להאכיל את האווזים שמסתובבים בכל מקום, לשכור סירת דוושות ולשוט בה לגדה ממול, או סתם לדשדש במים (הקרקעית בוצית למדי) ולהסתכל על הדגים הקטנים.

אפשר לאכול בטברנה שעל שפת האגם. אנחנו העדפנו קיוסק מקרי על אם הדרך, שבנוסף לסוכת גפנים מצילה ושיפודים טעימים וזולים במיוחד, התהדר בצמד תרנגולות צבעוניות, שניקרו שאריות מתחת לשולחנות לקול צהלות הילדים.

חיילי פלסטיק בזיל הזול
בכרתים פזורות לא מעט מערות, ומומלץ לבקר באחת מהן. את מערת מלידוני (Melidóni) המדהימה גילינו לגמרי במקרה. נוסעים על הכביש החדש מרתימנו (Réthymno) מזרחה לכיוון אירַקליו (Iráklio), בירת כרתים. אחרי כ־15 קילומטר, פונים ימינה אל הכביש הישן לכיוון פראמה (Perama). חולפים על פני העיירה הלא מעניינת הזאת ועוקבים אחר השילוט למלידוני. המערה נמצאת על צלע הר מעל לכפר קטן בעל אותו שם.

האי ספינלונגה (Spinalonga), השוכן בצפון-מזרח כרתים. בעבר שימש האי מעוז מוגן ומושבת מצורעים, היום אפשר לטייל בו במבצר הנטוש ובין הקברים הפתוחים | צילום: דובי טל

חונים במגרש חניה, שממנו נשקף נוף מרהיב, חולפים על פני חנות מזכרות קטנה ובית קפה ומגיעים לפתח המערה. מדרגות תלולות מובילות לחלל גדול ומרשים, עמוס בנטיפים ובזקיפים. במרכז המערה נמצאת מצבת אבן לזכרםשל תושבי האיזור שנהרגו בידי התורכים בשנת 1824. האדמה הלחה והחלקלקה, קולות טפטוף המים והחשכה ששוררת מחוץ לאיזור המרכזי המואר – כל אלה הפרידו מיד בין הגברים לאשה. בעוד אני מגלה פוביות חדשות שלא ידעתי על קיומן, הפגינו הבנים (שניים קטנים ואחד גדול) יכולות מרשימות של טיפוס, זחילה והחלקה בבוץ. גם המסקנות היו שונות: הבנים הסכימו שמערות זה אחלה, האשה ציינה לעצמה שבפעם הבאה כדאי להביא בגדים להחלפה.

את הטיול סיימנו בארוחה דשנה בכפר שלמרגלות המערה. כמה מילדי הכפר ליוו אותנו על אופניים וקורקינטים. "איזה כיף להם", העיר הבכור שלנו, "הם יכולים לנסוע על אופניים באמצע הכביש כל השנה, לא רק ביום כיפור".

על אף שהדירה שלנו היתה קילומטרים ספורים ממערב לכַניָה, לא הרגשנו צורך דחוף לשבור את השלווה הכפרית בביקור עירוני. אבל הנדנוד הקטן והטורדני של הילדים, שהכבישים המתפתלים בהרים החלו לשעמם אותם, גרם לנו לצלוח את עשרות המוסכים ואולמות התצוגה של מכוניות בשולי העיר, ולמצוא מקום חניה בלב העיר העתיקה.

גם כאן ניכר מיד ההבדל בינינו לבינם: המבוגרים התפעלו מהארכיטקטורה הוונציאנית הנאה, הצעירים התפעלו מחנות צעצועים, שבה מכרו בזיל הזול חיילי פלסטיק מהמזרח הרחוק. וכך, מצוידים בשקיות מלאות חיילים תוצרת סין, הגענו דרך רחובות צרים אל הנמל.

הילדים מצאו מיד מגוון של אפשרויות בילוי: הם התלבטו בין הליכה ארוכה סביב הנמל עד למגדלור, לבין שיט בספינה כזו או אחרת (תמורת תשלום לגמרי לא מבוטל). כפשרה, בחרנו באפשרות השלישית – נסיעה עצלה בכרכרה רתומה לסוס. הסייס, עתיר ניסיון עם קהל צעיר, הזמין את הילדים להצטופף לידו על המושב הקדמי, ובסוף הדרך הרשה להם להאכיל את הסוס וללטף אותו.

בית קפה על שפת המים התגלה כמקום מצוין לאמן את החיילים החדשים בלחימה בשטח בנוי (אם כי אסון קטן נרשם כשחנית זעירה צנחה למי הנמל ונעלמה עם הזרם).

כדי ליהנות מכרתים כדאי להצטייד בשני דברים: מכונית שכורה וקרבה לים | צילום: אורית ישי

חידת הים הלובי
את החלום למצוא חופים מבודדים, הרחק מההמון הסואן, הצלחנו לבסוף להגשים בזכות תכסיס מבריק, ואתם מוזמנים לאמץ אותו. הראנו לילדים את מפת כרתים, והצבענו על העובדה שהדירה שלנו נמצאת לחוף הים התיכון בעוד שהצד הדרומי נושק לים הלוּבי. הים הלובי! הדמיון השתולל: האם הוא יותר מלוח מהים התיכון? ואולי הוא בכלל לא כחול? נרגשים יצאנו לחפש את התשובה.

אחרי חצי האי רודופו (Rodópou) עוזבים את דרך החוף התיירותית, חנויות המזכרות נעלמות והנוף כמו נלקח מהפנטזיות הכי פרועות שלנו על אי יווני: כביש צר במיוחד, שמצד אחד שלו מזדקר הר תלול ומעברו השני – תהום שנגמרת בים כחול. בין הצוקים דילגו עזים בקלילות מרשימה. אפילו שמות הכפרים נשמעו קסומים: קסטלי (Kastelli), פלאטנוס (Plátanos), ספינארי (Sfinári). והטוב מכל, המראות עוצרי הנשימה לא הופרעו על ידי הריבים הרגילים מהספסל האחורי. הציפייה לים הלובי עשתה את שלה.

אחרי כשעת נסיעה בדרך לא דרך הגענו לחוף מהחלומות: פרוע ומבודד, רק אנחנו, המון אבנים חלקות ואוושת הגלים. הים הלוּבי! וכן, המים בהחלט מלוחים יותר מאשר בים התיכון.

הפוסט כרתים עם ילדים: משפחתי וחיות אחרות הופיע ראשון במסע אחר