הפוסט סיפור על צב בסיישל הופיע ראשון במסע אחר

אורכו של האי גוזו 15 קילומטר, ורוחבו המרבי – שבעה קילומטרים, ובסך הכל 67 קמ"ר שטחו. צפיפות האוכלוסין בו דלילה בהרבה מזו שבאי מלטה, ואדמתו פורייה יותר. כ-27,000 תושביו עוסקים בעיקר בחקלאות ובדיג, ומוכרים מוצרי משי יפים. בפי המקומיים נקרא האי אוְדֶשׁ (Għawdex). את השם גוזו העניקו לו הפניקים. רבים מבני גוזו היגרו במרוצת השנים למדינות אחרות, בעיקר לאוסטרליה, לארצות הברית ולקנדה. מומלץ לשהות בגוזו כיומיים. כדי להגיע לאי, עולים על המעבורת השטה ממפרץ גן העדן שבקצה המערבי של האי מלטה, ומגיעה לנמל מג'ר (Mġarr) שבגוזו. דרומית לנמל מתנשאת מצודת שמבּרי (Fort Chambrey), החולשת על הסביבה, ואשר נקראת על שם הנדבן שמימן את בנייתה, ואשר היה המושל הראשון של גוזו.

להסתכל על כולם מלמעלה
ויקטוריה (Victoria), בירת גוזו, נמצאת במרכז האי. שמה הנוכחי ניתן לה ב-1897, לציון שנת השישים להכתרתה של המלכה ויקטוריה, אבל עד היום היא ידועה גם בשמה הקודם, רבט (Rabat). גם במרוקו ובאי מלטה יש עיר הנושאת שם זהה, שכן פירושו הוא פשוט "עיר גדולה". ברובע העתיק של ויקטוריה יש  סמטאות צרות, בתים ישנים ואווירה של עתיקוּת. כביש אחד נכנס אל ויקטוריה ממזרח, ומתחבר ישירות לרחוב הרפובליקה (Triq ir-Repubblika). אם נמשיך ברחוב זה, נגיע לכיכר המרכזית של העיר – כיכר העצמאות (Pjazza Indipendenza). צפונית-מערבית לכיכר נמצא המתחם שבו מרוכזים רוב האתרים המעניינים בעיר.

ויקטוריה, בירת האי גוזו, במבט מהאוויר | צילום: דובי טל

אחד מהם הוא המצודה הגדולה (Gran Castello). כדי להגיע אליה, יוצאים מכיכר העצמאות, ופונים בפנייה הראשונה ימינה לרחוב גבעת העיר (Triq It-Telgha Tal-Belt). המצודה שוכנת בנקודה הגבוהה ביותר בגוזו (150 מטר מעל פני הים), ולה היסטוריה ארוכה. הרומים בנו כאן מצודה כבר במאה השנייה לספירה; הערבים הרסו אותה במאה התשיעית, והנורמנים הקימו את מצודתם במאה ה-12. מפקד הצי התורכי, דרגוט רייס, הרס אותה ב-1551, כנקמה על כך שב-1544 שבו האבירים את אחיו והרגוהו. מכאן אפשר לצפות על כל רחבי האי ועל הכפרים הזעירים שבו. בולטת בעיקר הכיפה הגדולה של הכנסייה שבעיר שֶׁאוקיה (Xewkija), שם נבקר בהמך. גם בני האי נהגו לצפות מהמצודה, ובראותם אויב מתקרב (בדרך כלל, פיראטים שנהגו לחטוף צעירים לעבדות), היו מכים בפעמון, וכל בני האי היו מתכנסים מאחורי חומות המצודה וסוגרים את השער. כך היו נוהגים גם בכל יום עם רדת החשכה. שימו לב למדרגות הנמוכות שבמקום: הן נבנו מתוך התחשבות באבירים, שעטו שריון כבד ובשל כך התקשו להרים את רגליהם.

הקתדרלה הסמוכה למצודה נבנתה במאה ה-17 על חורבות מקדשים פניקיים ורומיים. היא מעוצבת בסגנון בארוקי, והעמודים שבמקום – בסגנון קורינתי. הרצפה עשויה פסיפס שיש. אלא שהתקציב לא הספיק לבניית כיפה אמיתית, והמלטזים הסתפקו בציור כיפה על התקרה. מיד אחרי הכניסה, משמאל, יש גומחה מוארת ובה פסל של מריה עולה לגן עדן. ב-15 באוגוסט וב"יום השישי הטוב" החל באפריל מוציאים את הפסל לתהלוכה בחוצות גוזו. בגלל משקלו הרב, נושאים אותו 14 אנשים, המתחלפים מדי פעם.

בתחום המצודה פועלים ארבעה מוזיאונים (אפשר לרכוש כרטיס משולב, המקנה זכות כניסה אליהם וגם למקדשים הפרהיסטוריים ג'גַנטיה ומיתנה): המוזיאון לטבע המוקדש לחי ולצומח של גוזו; מוזיאון הקתדרלה שבו מוצגים כלי פולחן מכסף וזהב וכרכרת הבישוף; המוזיאון לפולקלור, שבו מוצגות עבודות מלאכת מחשבת של אומני האי ופריטים מחיי היום יום של תושביו, והמוזיאון לארכיאולוגיה השוכן בארמון בּונדי (Palazzo Bondi) המרשים מהמאה ה-17, ובו תצוגה מעניינת של ממצאים מאתרים שונים בגוזו, ובהם מקדש ג'גנטיה ושלֶנדי. דרומית לכיכר העצמאות נמצאת כיכר סן ג'ורג' (Pjazza San Ġorġ), שבה ניצבת כנסיית סן ג'ורג' (San Ġorġ). היא נבנתה במאה ה-17, ומומלץ להיכנס אליה וליהנות מהוויטראז'ים הנאים.

הנמל של גוזו. לכאן מגיעות הסירות מהאי מלטה | צילום: אנה רוטקובסקאיה

להתבודד בפיורד
מוויקטוריה ממשיכים צפונית-מזרחית, בכביש היחיד היוצא מוויקטוריה אל מרסלפורן (Marsalforn; שמשמעותו "נמל המאפייה"). עיירת הדיג הזאת – שלה נמל המושך אליו תיירים הבאים לנפוש, לגלוש ולצלול כאן – נמצאת על החוף הצפוני של האי. ממרסלפורן נמשיך בכיוון דרום-מערב, עד לאתר המכונה אַיִן מֶלֶל (Għajn Melel). מגובה 126 מטר אפשר לצפות כאן על החוף הזרוע צוקים.

מכאן נמשיך לכיוון צפון-מערב, ונעבור בעיירה זֶ'בּוּג' (Żebbuġ), שפירוש שמה "זיתים", והנטויה על רכס צר ומוארך. בהמשך דרומה באותו כביש נגיע אל כפר אַסרי (Għasri) המנומנם. חובבי טבע, שלווה וצלילה נוהגים לצאת מכאן בדרך צרה, המתפתלת מעסרי צפונה, ומובילה אל שביל רגלי שאורכו כשני קילומטרים, והוא מסתיים בקצה של פיורד צר ותלול מאוד, מלא באלמוגים. אורכו של הפיורד כ-400 מטר, ולו רצועת חוף זעירה ששטחה שלושים מטר רבוע, שם אפשר להתבודד. אפשר גם לרדת למים במדרגות החצובות בסלע.

דייגים בגוזו. רוב תושבי האי עדיין עוסקים בדייג ובחקלאות  | צילום: משה שי

חוזרים לאסרי, וממשיכים צפונית-מערבית, אל הכפר אמר (Għammar), השוכן על גבעה. אחרי הכפר נמצאת כנסיית טָה פּינוּ (Ta’ Pinu), בזיליקה הניצבת על בסיס קפלה מהמאה ה-16. האפיפיור הורה להרוס אותה ב-1575. האגדה מספרת שידו של הפועל הראשון שהתחיל להרוס את הכנסייה במצוות האפיפיור נשברה, ומאז מאמינים כי מי שיניף עליה את קרדומו, תיגדע ידו. במאה ה-17 היא שופצה והורחבה. המבנה הנוכחי הוא מהמאה העשרים, ולו מגדל פעמונים בגובה 47 מטר. ממשיכים מטה פינו דרומה, אל העיירה אַרְפ (Għarb), שפירוש שמה "מערב". הכנסייה שבמקום נבנתה בסוף המאה ה-17 בסגנון בארוקי, ולה חזית קעורה וצמד מגדלים. לפניה ניצבים שלושה פסלים, המייצגים את התקווה, האמונה והצדקה. הכתובת שמימין לשעון אומרת: "תן דעתך לזמן היקר", מה שיזכיר לנו להמשיך בדרכנו.

גן עדן לצוללנים
הכביש הממשיך מערבה מתפתל ויוצר מעין לולאה. בקצה הדרומי של הלולאה שוכן הכפר סן לורנץ (San Lawrenz). מסן לורנץ נוסעים מעט מזרחה, עד הדרך הקטנה המתפצלת מהכביש הראשי, וממשיכה דרומה, אל אווְרָה (Qawra; לא לבלבל עם Qawra שבאי מלטה). החוף המערבי של גוזו הוא פנינת טבע של ממש. יש כאן אגם פנימי – שמימיו מי הים התיכון – שנוצר משבר גיאולוגי של מערה טבעית. השבר גרם לצניחתה של תקרת המערה לתהום של שמונים עד מאה מטר ושער עצום מחבר את המערה אל הים. החוף זרוע באבני חצץ, ומעליו צוקים גבוהים. זהו גן עדן לצוללנים, הצופים ברבבות דגים ססגוניים ובחיות ים אחרות.

מעט צפונה מאוורה נמצא "החלון התכול" (Azure Window), ובשפת המקום It-Tieqa, כלומר, "החלון". זוהי נקרה, שנוצרה במשך אלפי שנות התנפצות של הגלים אל הסלע. משני צידי החלון תומכים בו צמד עמודים עצומים, בקוטר ארבעים מטר כל אחד, והקורה שמעליהם אורכה מאה מטר וגובהה עשרים מטר. הצבע התכול של מי הים, הנשקפים דרך החלון, הוא שהעניק למקום את שמו. בסמוך ל"חלון התכול" נמצא כף דְווֵירָה (Dwejra Point), שממנו נשקפת תצפית אל מרחבי הים ואל צוקי החוף. דרומה יותר מתנשא מגדל אוורָה (Qawra Tower), ומדרומו נמצא מפרץ דווירה (Dwejra Bay), עוד מקום התבודדות קסום.

הבז המלטזי כבר איננו
מכאן נחזור לוויקטוריה באותו הכביש שבו הגענו למפרץ דווירה: ניסע בכיוון צפון-מזרח, ונחזור לכביש הלולאה, שבו נמשיך מזרחה. מימין הדרך נמצא כפר אומנים, שאפשר לבקר בו ולערוך קניות. בהמשך, בסמוך לכניסה לוויקטוריה, כדאי לבקר ליד אמת מים. אחרי שנגיע לוויקטוריה, נחצה אותה דרומה, בדרך אל מוּנשר (Munxar). בקצה הדרום-מערבי של ויקטוריה נמצא המבנה ששימש בעבר כמכבסת האבירים, מעט דרומה משם נמצא הכפר מוּנשר, שממנו נמשיך בכיוון דרום-מערב אל הכפר שלנדי (Xlendi). זהו כפר דייגים עתיק, שחופיו הרוגעים, המוצלים בעצי אשל, מושכים לכאן המוני מתרחצים. גם צוללנים יכולים ליהנות משירותיו של בית הספר לצלילה הסמוך. במקום יש גם גרם מדרגות, המוביל מעל צוק ענק אל מערה מבודדת, שבעבר היתה בשימוש נזירות.

משלנדי נוסעים לכיוון צפון-מזרח, אל העיירה סַנַט (Sannat, שפירוש שמה אמנויות), הידועה בעבודות תחרה. בכיכר המרכזית, מאחורי הכנסייה שהוקמה במאה ה-18, ניצב בית התחרה העתיק, הנמצא כיום בבעלות פרטית. מי שמעוניין לקנות דברי תחרה, יוכל לעשות זאת בבית מריאנה קורדינה (Marianna cordina), שברחוב טה צ'נץ' 140. מסנט נמשיך בכיוון דרום-מזרח, ובדרך נעבור ליד מלון טָה צֶ'נְץ' (Hotel Ta’ Ċenċ) בן חמשת הכוכבים, אחד הטובים במלטה.

בהמשך נגיע לצוקי טָה צֶ'נְץ'. מדובר בצוקי גיר מרשימים, המתנשאים אנכית לגובה 145 מטר מעל פני הים. בעבר קינן במקום הבז המלטי, אך בני המקום נהגו להשתלשל בחבלים אל הקִנים ולבזוז את הביצים, וכך הביאו להכחדתו.

כיפת הרוטונדה בולטת מעל בתי הכפר שאוקיה | צילום: פדריקו צ'יני

אפשר להמשיך מזרחה, אל מגַ'ר איש-שיני (Mġarr ix-Xini), מעין פיורד בין צוקים. פירוש שמו הוא "מעגן סירות העבדים" (הפיראטים היו אלה שהשתדלו לתפוס כאן עבדים). ממג'ר איש-שיני ניסע צפונה, עד לעיירה שֶׁאוקִיָה שבה כ-3,000 תושבים. כמו בעיירות רבות אחרות במלטה, גם כאן יש כנסייה, אבל במקרה של שאוקיה, יהיה מדויק יותר לומר כי מדובר בכנסייה שיש לה עיירה. הכנסייה מכונה רוטוּנדה (Rotunda), והיא כה גדולה, עד שמספר המתפללים היכולים להיכנס אליה גדול פי כמה וכמה ממספרם של תושבי העיירה. הכיפה של הרוטונדה בולטת מכל רחבי גוזו, והיא אחת מהגדולות באירופה.

מה הניע את תושבי גוזו להקים פרויקט ענק כזה? התשובה נעוצה בתחרות המתמדת בין האיים מלטה וגוזו. לאחר שתושבי העיר מוֹסטָה שבאי מלטה בנו במאה ה-19 כנסייה ענקית, שכונתה הרוטונדה, ניסו בני גוזו להתחרות בהם, והקימו במאה העשרים את הרוטונדה שלהם. בבחינת: מה שאתם יודעים לעשות, אנו יודעים לעשות גדול וטוב יותר.

בעקבות אודיסיאוס
משאוקיה נמשיך צפונה. נחצה את שני כבישי-הרוחב הראשיים, ונגיע אל ג'גַנטִיָה (Ġgantija). המקדשים שבמקום הם מסביבות שנת 3600 לפני הספירה, והם אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים במלטה. פירוש השם ג'גנטיה הוא "ענקית". לפי המסורת, אשה גדולה נשאה על כתפיה את האבנים העצומות לבניית המקדשים. גם היום קשה להסביר כיצד הועתקו אבנים ענקיות ("מגליתים") שגובהה של כל אחת מהן שישה מטרים ומשקלה כמה טונות. במקום יש שני מקדשים. בגדול חמישה חדרים או חללים, ובקטן ארבעה. באחד החללים הללו ישבה כנראה האורקל. באחד מחדריו של המקדש הקטן נחשף מזבח והתגלו קערות אבן, שבהן רחצו, ככל הנראה, הבאים למקדש את רגליהם לפני הכניסה אליו, ואת ידיהם עם היציאה ממנו.

צפונית לג'נגטיה נמצאת העיירה שארה (Xagħra; פירוש שמה הוא מרחב, מישור), שהיתה בירת האי לפני ויקטוריה. הדרך אליה מעוטרת בשיחי הרדוף, ובעיירה עצמה יש כיכר יפה ושתי מערות נטיפים. מכאן אפשר להמשיך בכיוון צפון-מזרח, ולבקר במערה מפורסמת יותר, השוכנת קרוב לשפת הים – מערת קליפסו (Calypso’s Cave). לפי האודיסיאה של הומרוס, ספינתו של אודיסיאוס נשברה ליד גוזו, והנימפה קליפסו אירחה אותו במערתה. היא התאהבה בו והבטיחה לו חיי נצח אם יישאר איתה. לפי מראה המערה כיום, נדמה שהיה לקליפסו כושר פיתוי רב, אם הצליחה לשכנע את אודיסיאוס לשהות איתה במערה הקטנה והמטונפת. הנוף מסביב יפה לאין שיעור; יש מכאן תצפית יפה אל הים ואל החוף.

נחזור דרומה, אל שאוקיה, שעל הכביש הראשי, ומשם מזרחה, למג'ר, שממנה נשוב במעבורת לאי מלטה.

הפוסט גוזו: טיול באי הציורי הופיע ראשון במסע אחר

למחרת היום שבו החלטנו להתחתן, התחלנו בהכנות. לרשותנו עמד רק חודש והמלאכה היתה רבה. המאמצים לא הוקדשו לחיפוש אחר אולם, צלם או שמלה. מרבית האנרגיה הושקעה בתכנון ירח הדבש. הרבה לפני שחשבנו להתחתן חלמנו לנסוע לאיי סיישל (Seychelles), אבל המחשבה נראתה מעט מושחתת, בהתחשב במחיר ובעובדה ששנינו היינו סטודנטים. החתונה המתקרבת נראתה כמו תירוץ מצוין למימוש החלום הישן.

ברוכים הבאים לגן עדן
איים טרופיים מרוחקים ומבודדים עם חולות לבנים, מים צלולים, עולם תת ימי עשיר, יערות גשם, צבי ענק וציפורים נדירות – לא קשה להבין מדוע החופשה בסיישל קסמה לנו. העובדה שהאיים לא נגועים במחלות טרופיות, ולכן לא צריך להתחסן לפני הנסיעה, וכן רמת פשיעה נמוכה מאוד, רק הוסיפו נקודות זכות אצל זוג מפונקים שכמותנו. באנו לחופשת ירח דבש, וזו, על פי תפיסתנו, אמורה להיות נטולת דאגות.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד איי סיישל,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

האיים היו כל מה שציפינו לו ויותר. למרות הפיתוח התיירותי, איי סיישל לא ממוסחרים ושומרים על קסם של פעם. אין בנייה לגובה, אין כבישים מהירים, אין דוכני מזכרות בכל מקום ותמיד אפשר למצוא פינה שקטה להיות בה לבד. ואם זה נשמע כמקום המושלם לחופשה רומנטית, זה אכן כך.

כשהמטוס התכונן לנחיתה, לא היה אפשר למחוק לנו וליתר הנוסעים את החיוך מהפנים. מלמעלה נראו מי הטורקיז של האוקיינוס ההודי ובהם משובצים איים ירוקים. ברוכים הבאים לגן עדן. לנו ציפתה טיסה נוספת, מהאי מאהה (Mahé) לאי פרלין (Praslin), שם היינו אמורים לבלות את ארבעת הימים הבאים.

את ההמתנה לטיסה העברנו בוויקטוריה (Victoria), אחת מערי הבירה הקטנות בעולם. בוויקטוריה יש כמה אטרקציות מרכזיות, בהן הגנים הבוטניים, מוזיאון הטבע והמוזיאון הלאומי להיסטוריה. החלטנו לוותר עליהן ולשוטט בעיר. גאוות העיר (אם כי לא ברור למה) היא מגדל השעון, העתק של הביג בן הבריטי, שנמצא כאן מאז 1903, השנה שבה הפכה סיישל למושבה בריטית. לא רחוק ממנו נמצא שוק סלווין קלארק (Selwyn Clarke), שהביקור בו מומלץ מאוד. בשוק מוצגים למכירה שלל דגים טריים, ירקות ופירות טרופיים ותבלינים אקזוטיים.

בוויקטוריה גילינו שלפעמים נחמד להיות ישראלי בחו"ל. שוחחנו עם סוכנת נסיעות מקומית, שכאשר שמעה שאנחנו מישראל אמרה: "וואו, אף פעם לא פגשתי אנשים כל כך קרובים לאלוהים". כשראתה את המבט ההמום שלנו הוסיפה: "כלומר, כולנו ילדי האלוהים, אבל אתם הקרובים ביותר".

כעת, משקיבלנו אישור שאנו ילדי האלוהים, יכולנו לשוב לשדה התעופה, לטיסה שתיקח אותנו לפרלין. צעדנו למטוס הקטנטן, שמכיל כ־15 מושבים ונראה כמו מונית שירות. כעבור כרבע שעה משעשעת שבמהלכה טס המטוס נמוך והמים היו כה צלולים עד שכמעט ראינו את האלמוגים מבעד לחלון, הגענו לפרלין.

 

חול לבן, ים טורקיז ודקלים. גן עדן כאן ועכשיו | צילום: יניב שאואר

חוף פרטי רק שלנו
פרלין נחשב אחד האיים היפים בסיישל, ובצדק. קצב החיים כאן רגוע בהרבה מזה של מאהה וכולם נראים חייכנים ושלווים. המלון שלנו Chalets Cote Mer, שכן במפרץ סנט אן (Ste Anne). מלכתחילה לא רצינו מלון מפואר. כשיש כזה טבע מסביב, אין שום סיבה להישאר במלון. במלון עשרה חדרים שפזורים בגן פורח ולכולם מרפסת המשקיפה למפרץ. בפרסומים נכתב כי למקום יש "חוף קטן בזמן שפל". כשירדנו לחוף היתה גאות, לכן לא ראינו ממש חוף אבל נהנינו לשחות במים הקרירים. יש בסיישל חופים מוצלחים הרבה יותר, אבל לחוף הזה היה יתרון אחד בולט – הוא היה רק שלנו. וכך נראה סדר היום שלנו בימים הבאים: ארוחת בוקר (שכללה פירות טרופיים, לחמניות וריבות נפלאות, כמו ריבת קוקוס וריבת בננה), טיול בפרלין או באיים השכנים, רחצה בחוף הפרטי, צפייה בשקיעה ממרפסת החדר ולסיום ארוחת ערב במסעדת המלון, ששכנה ממש על קו המים.

ארוחת הערב הורכבה ממזנון קריאולי ולוותה בקוקטיילים נהדרים. אף שכל האורחים במלון היו זוגות, אנחנו כנראה היינו הזוג היחיד בירח דבש. רק זה יכול להסביר את המחווה הנוגעת ללב אך מביכה שלה זכינו כשהשולחן הקבוע שלנו עוטר מדי ערב בפרחים ובעלי כותרת בצורת לב.

חיי לילה הם לא הצד החזק של סיישל (וגם לא שלנו למען האמת), כך שאחרי ארוחת הערב נהגנו לשבת במרפסת ולהתבונן בים ובכוכבים. אפילו השממיות על קירות המרפסת התקבלו בהבנה, הן כנראה חלק בלתי נפרד מהשהות באי טרופי.

האי פרלין הוא בסיס יציאה מצוין לטיולים באיים הסמוכים. לאחד מהטיולים הללו, הכולל ביקור בשלושה איים, קוזאן (Cousin), קורייז (Curieuse) וסנט פייר (St. Pierre), אפשר לצאת רק במסגרת מאורגנת. השיט לאיים הוא חלק מהחוויה. במהלך ההפלגה השתזפנו על הסיפון וצפינו בחופים מבודדים ובמפרצים קסומים.

 

יערות צפופים וצמחייה עשירה באי מאהה | צילום: Hansueli Krapf, GFDL

כשהתקרבנו לאי קוזאן, הידוע במגוון הציפורים החיות בו, הסירה דוממה מנוע. החוויה היתה מדהימה. מתוך האי המיוער נשמע קולן של אלפי ציפורים. האי, שהוכרז כשמורת טבע, לא מיושב, וגרים בו רק כמה פקחים שמשגיחים על המקום, ללא חשמל ותשתיות. באי יש מינים רבים של ציפורים, חלקן אנדמיות לסיישל. כמות האנשים שיכולה לסייר באי מוגבלת כדי לא להפר את האיזון האקולוגי. בדרך כלל אנו לא מחסידי הסיורים המודרכים, אבל במקרה הזה ידעו המדריכים להסביר על כל מין של ציפור, והסבו את תשומת לבנו לציפורים שהסתתרו היטב.

המשכנו בשיט לעבר האי קורייז, ששימש בעבר מושבת מצורעים. במהלך ההמתנה לארוחת הברביקיו שהוגשה לנו על החוף ביקרנו בביתו של הרופא שטיפל במצורעים, שהפך למוזיאון. בשביל החוצה את האי ראינו מגוון רחב של צמחים, בהם עצי וניל וקינמון, אננס בר ולסיום יער מנגרובים. באי יש גם פרויקט שימור צבי ענק. בשלב הזה עדיין התרגשנו לראותם, לא ידענו שהם נפוצים בסיישל בערך כמו יונים בתל אביב. האי השלישי, סנט פייר, הוא אי סלעי קטן ולא מיושב, שמסביב לו יש עולם תת מימי עשיר ומגוון אפשרויות שנירקול.

 

מראות מקומיים: ביג בן מיניאטורי בעיר הבירה ויקטוריה (מימין) ונוף טרופי קסום (משמאל) | צילומים אייסטוק

הקיבוץ הטרופי הראשון
טיול נוסף שלא כדאי להחמיץ מהאי פרלין הוא שיט לאי לה דיג (La Digue), מרחק של כחצי שעה מפרלין. מוקד המשיכה העיקרי של האי הוא חוף אנס סורס ד'ארז'ן (Anse Source d’Argent), הנחשב אחד החופים היפים בעולם. לה דיג הוא האי הרביעי בגודלו בסיישל, אך הוא קטן בהרבה מפרלין והרבה פחות מפותח, וכאן טמון סוד קסמו. כלי רכב פרטיים אינם מורשים לנסוע, והדרך היחידה לנוע בו היא באופניים או בעגלה רתומה לשור. אנחנו בחרנו באפשרות הראשונה. מיד עם רדתנו מהמעבורת עט עלינו צעיר מקומי והציע לנו לשכור אופניים. הופתענו שלא צריך להשאיר פיקדון ושאין צורך במנעול, אפשר פשוט להשאיר אותם זרוקים על החוף.

הרושם הראשוני הוא שלה דיג הוא הקיבוץ הטרופי הראשון. אין כבישים, כולם רוכבים על אופניים, הבתים קטנים וטובלים בירק ומדי פעם פוגשים בתרנגולת תועה. רכבנו ליד נחלים, בין מטעי וניל וקוקוס, לצד בתי אחוזה מרשימים ואז הגענו לחוף. כיאה לחוף שהוא מהמצולמים בעולם, ציפינו שתהיה כאן חגיגה שלמה של מסעדות ומוכרי מזכרות, אך לא כך היה. לא מדובר ברצועת חול רחבה כפי שדמיינו. הסלעים והצמחייה יוצרים חופים קטנים ומבודדים. מצאנו חוף קטן שהיה כמעט פרטי שלנו. צר לי על הקלישאה החבוטה, אך המראה היה עוצר נשימה. חול לבן ודק, עטור דקלים וצמחייה טרופית סבוכה, מים בצבע טורקיז, סלעי גרניט ענקיים שניצבים על החוף ובמים. ושקט. בלי מוכרי ארטיקים ובלי מוזיקה של בוב מארלי שמתנגנת מהקיוסק, אולי כי אין קיוסק. התוכניות להמשיך לטייל באופניים באי נגנזו. המים הקרירים היו מפתים יותר וכשרצינו לנוח שכבנו על אחד מסלעי הענק ובהינו ביופי הזה.

חוף אנס סורס ד'ארז'ן באי לה דיג נחשב לאחד החופים היפים בעולם | צילום: Waltermera182, GFDL

דייגים שבים מן הדיג

תמונה אחרונה למזכרת לפני שחוזרים למציאות | צילום: Hansueli Krapf, GFDL

הפוסט סיישל: ירח דבש מהחלומות הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט אוסטרליה: דרך האוקיינוס הופיע ראשון במסע אחר

מאהה

מאהה (Mahe) הוא הגדול באיי סיישל: אורכו 27 קילומטר, ורוחבו בין ארבעה לשמונה קילומטרים. זהו האי המיושב ביותר והמעניין פחות, אך בכל זאת, יש בו הרבה מה לראות והחופים בצידו המערבי יפים להפליא. חלקי האי השונים מקושרים היטב במערכת כבישים, המקיפה וחוצה את האי. רוב התיירים מגיעים למאהה כדי לשהות על החוף, אבל כדאי לצאת ולגלות כפרים שבהם מתקיים עדיין אורח החיים הסיישלי המסורתי.

בצפון האי נמצאת ויקטוריה (Victoria), עיר הבירה הקטנה בעולם, בה מתגוררים 27 אלף תושבים בלבד. לויקטוריה כדאי להקדיש חצי יום טיול. אפשר להתחיל את הסיור במגדל השעון המפורסם של העיר, שנמצא כאן מאז 1903, השנה בה סיישל הפכה למושבה בריטית, ומשם להמשיך לשוק סר סלווין קלארק (Sir Selwyn Clarke Market) שהביקור בו מומלץ בעיקר ביום שבת, אז השוק הומה במיוחד. בשוק תמצאו דגים טריים, שפע של ירקות ופירות טרופיים, ושלל תבלינים אקזוטיים. ברחובות הקטנים שליד השוק יש חנויות מזכרות רבות. מי שזמנו בידו יכול לבקר במוזיאון הלאומי להיסטוריה,
(National Museum Of History) בו ניתן ללמוד רבות על ההיסטוריה של סיישל ואורח החיים המסורתי של התושבים. כדאי גם לבקר במוזיאון הטבע
(Seychelles Natural History Museum). את הביקור בגנים הבוטניים של ויקטוריה לא כדאי להחמיץ. בגנים יש מגוון מסלולי הליכה בין שלל צמחים ופרחים אקזוטיים, חלקם אופייניים לסיישל וחלקם מיובאים, בריכות מים, סחלבים יפיפיים ומתחם של צבי ענק.

במרחק של כשלושה קילומטרים מויקטוריה נמצא החוף הפופולארי ביותר במאהה, Beau Vallon. מדובר ברצועת חול נקייה ויפה ללא שונית. בחוף מתקיימות פעילויות ספורט ימי רבות ויש בו שפע של מסעדות.
אם אתם מחפשים חופים שקטים יותר צאו לדרום האי. חוף Anse Soleil   שבדרום מערב האי הוא מהיפים שבהם, עם הרבה צמחיה טרופית ומים צלולים שמאפשרים להתבונן בשלל הדגים הצבעוניים במרחק קצר מהחוף. החוף מבודד מאוד ועדיף להגיע אליו בג'יפ. חוף Anse Intendance עטור הדקלים מומלץ גם הוא. חובבי הטבע מוזמנים לטייל ביער הצפוף של הפארק הלאומי Morne Seychellois, בו עוברים 12 מסלולי הליכה נהדרים, רובם מתאימים לטיול של חצי יום עד יום.

כדאי לשכור רכב ולצאת לטיול של יום מחוץ לויקטוריה, אל האתרים הבאים:

את המסלול בצפון האי אפשר להתחיל ב-Mission Lodge ששימש בעבר כבית ספר לילדי עבדים ומוקף בעצי לב הדרקון ושלל צמחים אנדמיים נוספים. לאחר מכן ביקור במפעל התה (Tea Factory), ממנו נשקפת אחת התצפיות היפות ביותר באי, ולהמשיך ל Port Glaud – שם יש מפל יפהפה מוקף צמחיה טרופית. בדרום האי כדאי לבקר בכפר האמנים (Craft Village) התיירותי למדי, בו מספר סדנאות אמנים וחנויות, בית אחוזה קולוניאלי ובית הקוקוס – בית שבנוי כולו מחלקי קוקוס ובתוכו חנות שכל המוצרים בה עשויים מקוקוס. גם גני המלך (Le Jardin de Roi), גני התבלינים היפים שבדרום האי, ראויים לביקור. בדרום האי יש גלריות רבות של אמנים שמוצאים בנופי דרום האי המרשימים השראה, כמו האמן מייקל אדאמס. במהלך היום אפשר כמובן לשלב רחצה באחד החופים הנפלאים.
במרבית האתרים המוזכרים אפשר לבקר גם במסגרת טיול יום מאורגן שכולל גם ביקור בויקטוריה.

הפארק הלאומי סנט אן (Ste Anne Marine Park)

המקום הטוב ביותר ליהנות מהשוניות המקומיות הוא בפארק הלאומי הימי סנט אן (Ste Anne) השוכן ממזרח לויקטוריה, ואליו אפשר להגיע בסיורים מאורגנים. בפארק כלולים ששה איים שלמרבה הצער, שילוב של עודף תיירות, התחממות מי הים והצונאמי שאירע ב-2004 הביא להרס רב של השונית בהם. ובכל זאת, לא כדאי לוותר על ביקור בפארק. המעניינים מבין האיים הם האי מואיין (Moyenne) , שנרכש על ידי מיליונר בריטי תימהוני והאי Long Island , המהווה בית כלא ממשלתי, מה שמעורר קנאה באסירי סיישל…
הסיור המאורגן נפתח לרוב בנמל ויקטוריה, משם יוצאים בסירה בעלת קרקעית שקופה לעבר הפארק. עם ההגעה לפארק הימי הסירה מדוממת מנוע וניתן לצפות במגוון הדגים הצבעוניים מבעד לקרקעית הסירה. בשלב מסוים מקבל כל אחד מן התיירים לחם להאכלת הדגים, והמחזה מרהיב. שלל דגים צבעוניים קופצים מן המים על מנת לתפוס את האוכל. במקום בו הראות היא הטובה ביותר והתנאים מאפשרים זאת, עוצרת הסירה ואפשר לרדת אל המים לשנירקול בו מתגלים מראות נפלאים. השלב הבא של הסיור הוא ביקור באחד האיים, לרוב האי Cerf או האי Moyenn . ניתן לטייל באי במסגרת הסיור המודרך, לצפות בצבי הענק ובעטלפים ולהשקיף מלמעלה על האיים השכנים. במהלך העצירה באי לרוב מוגשת ארוחת צהריים שכוללת מזנון קריאולי. הטיול מסתיים במנוחה ובטלה באחד החופים המדהימים של האיים.

האי פרלין (Praslin)

בשנת 1881 הגיע לאי פרלן (Praslin) הגנרל צ'ארלס גורדון, איש צבא בריטי מוערך שלחם בסין ובסודאן. בחור מקומי לקח את האדון ופמלייתו לסיור ברחבי האי. בתום הסיור הגיע הגנרל המלומד למסקנה הבלתי נמנעת שהאי הוא מקומו של גן העדן המקראי. למחרת הזמין הגנרל את מורה הדרך למסיבה שערך והודה לו על הסיור המרתק. "ומה שמך אישי הצעיר?" שאל אותו, וכאילו כדי לאשש את טענתו, ענה לו הצעיר: "אדם".
האי פרלין הינו אי גרניט ששטחו כארבעים קילומטר מרובע, השני מבין איי סיישל בשטחו ובמספר תושביו. הוא שליו בהרבה ממאהה ומפותח פחות. מפרלין אפשר לצאת לסיור באיים השכנים.

ואל דה מאי

הצמח המפורסם ביותר באיי סיישל הוא הקוקו דה מר (Coco de mer), האנדמי לאיים אלו. פירותיו הענקיים מגיעים למשקל של כעשרים קילוגרם. האגוז הגדל על העצים הנקביים מזכיר בצורתו אגן ירכיים נשי. אגוז ענק כזה התגלה לראשונה בחופי האיים המלדיביים (ליד הודו) אליהם נסחף בגלי הים. התושבים מצאוהו, ומכיוון שלא ידעו מה מקור האגוז, הניחו שאלה פירותיו של עץ הגדל בתוך הים. לכן קיבל את השם "קוקו דה מר", שפירושו "קוקוס הים". הגנרל גורדון טען שקוקוס הים הוא פרי עץ הדעת ממנו אכלו אדם וחווה, ופרי עץ הלחם הוא פרי עץ החיים.
כמעט כל עצי הקוקו דה מר של סיישל גדלים ביער הפרהיסטורי של שמורת הטבע ואל דה מאי (Vallee de Mai). בעמק זה, המוכרז כאתר מורשת עולמי, גדלים כ-4,000 דקלים שכאלו, לצד אננס בר, עץ הלחם, תמרהינדי ועוד. היער משמש כביתם של ציפורים רבות, בהן התוכי השחור המצוי בסכנת הכחדה. במרחק של כעשר דקות הליכה מן הכניסה לשמורה, על הכביש הראשי, נמצא מפל יפהפה שנופל בדרמטיות בתוך היער. כדאי מאוד להקדיש את המאמץ הנוסף ולצפות בו.
אל הפארק אפשר להגיע באוטובוס שיוריד אותכם בתחנה בכניסה לשמורה.

חופים

החוף המפורסם ביותר בפרלין הוא אנס לאזיו (Anse Lazio) שבצפון האי. זהו חוף יפהפה עם חול לבן וסלעי גרניט. חלקו מתאים לגלישה וחלקו לשנירקול, אך הוא עשוי להיות עמוס מאוד בסופי השבוע.

הפוסט סיישל: לא שמות של שוקולד הופיע ראשון במסע אחר

"תמיד יהיה עוד נהר אחד. לא כדי לחצותו, אלא כדי ללכת בעקבותיו. המסע נמשך לנצח, ואנו נוסעים נלווים על ספינה קטנה וחיונית זו של אבן וקרקע ומים ואד, פלנטה עדינה זו החגה מסביב לשמש, שהמין האנושי קורא לה ארץ"
(אדוארד אביי, ”Down The River” 1982)

האיש בתחנת הדלק בקנקובאן (Khancoban), שער הכניסה לפארק הלאומי קושיוסקו
(Kosciusko), לא היה בטוח לגבי מצב השלג ברום ההרים, בתוך הפארק. זה היום האחרון של החורף, שבו מחויבים עדיין הנכנסים לתחומי הפארק הענק להצטייד בשרשרות שלג לרכב. אביב כבר מסביבנו, אבל הסיכוי לפגוש פקח וקנס של 200 דולר אוסטרלי דווקא היום, וההיכרות עם הקארמה הגרועה שלי מכריעים את הכף. אני שוכר שרשרות, המושלכות אל תא המטען, ואנו יוצאים אל "הדרך האלפינית" (Alpine Way) במעלה הרי פרשת המים (Great Dividing Range).
זהו רכס ההרים האמיתי היחיד באוסטרליה. שיני הזמן הגיאולוגי הקציעו את רוב שטחה של היבשת למישור רחב ידיים, שרק כמה הרים ורמות בודדות פזורים בו פה ושם. סמוך לחוף המזרחי, בגובה שבין 1,000 ל־2,000 מטרים מעל לפני הים, נמשך הרכס לאורך יותר מ־3,500 קילומטרים, מקייפ יורק (Cape York) שבצפון קווינסלנד למדינת ויקטוריה שבדרום. סעיף שלו טובל במי מיצר בס (Bass Strait), לפני שיופיע שוב כרמה המרכזית באי טסמניה. מורדותיו המזרחיים, לעבר האוקיינוס השקט, תלולים במיוחד. לפעמים נראים ההרים שם כצומחים ישר מתוך הים. בגלל מיקומו, הוא משמש כמחסום היוצר "צל גשם"

מפעיל דוד הקיטור על הספינה "פוונסי", שפועלת ברציפות מסוף המאה ה-19, עדיין עם המנוע המקורי. צוות הספינה לבוש ברוח התקופה

ומחריף, גם באיזור הבין־טרופי, את צחיחותו המפורסמת של פנים היבשת.
אין רע בלי טוב, אומרים האופטימיים. ואכן, בשל מיקומה יוצא הדופן של פרשת המים הראשית, מהווה הרכס מקור לנהרות הגדולים והחשובים ביבשת. אל מוצאו של הגדול והחשוב שבהם, בלב הרכס, אנחנו מטפסים עכשיו. נהר המאריי (Murray) מתחיל בכמה פלגים אלפיניים במורדותיו של ההר הגבוה ביותר באוסטרליה, הר קושיוסקו, המתנשא לגובה של 2,228 מטרים מעל לפני הים. הוא זורם מערבה, צובר עוד מים ועוד כוח, כדי לעמוד במסע הגדול לאורך 2,756 קילומטרים של אדמת מדבר בעיקר, עד לשפכו לים בדרום היבשת.
את המסע הגדול הזה, לאורך עמק נהר המאריי, נעשה גם אנחנו בימים הבאים. למה? למה לא, היה אומר אדוארד אביי (Abbey), סופר ולוחם לשימור מדבריות וטבע (ראו "מסע אחר" 49 ו־63), ובינינו – די בתשובה הזו. אבל יש גם סיבות נוספות, לא כולן רציונליות יותר. כמו רבים לפני, גם אני נמשך ללוות את טיפות המים במסען אל הים. גם אני סקרן לראות כיצד (ובאוסטרליה יש לשאול גם "אם") ישתנה הנוף במהלכו הארוך של הנהר. "אני מכושף על ידי מים", כתב נורמן מקלין בסיפורו הנפלא "A River Runs Through It". גם אני, במיוחד כשהם זורמים במדבר, והמאריי, כמו הנילוס או הגנגס, הוא עורק חיים וסיכוי יחיד לקיום בדרום־מזרח אוסטרליה.

סוף שבוע באלפים האוסטרליים

"הדרך האלפינית", לא סלולה בחלקה, צרה ותלולה, עולה ומתפתלת בתוך היער העבות. הוא אולי הזכיר לאירופאים את המולדת הישנה, כמו ההרים המושלגים שאותם כינו "אלפים", אבל זה יער אחר לגמרי. העצים אדירי הקומה הם בעיקר מינים שונים של אקליפטוס, וביניהם מינים אחרים של עצים ייחודיים לאוסטרליה. פה ושם כבר פורח מין השיטה המכונה ווטל (Wattle) בפריחה צהובה, מלאה וריחנית.
פארק קושיוסקו הוא הגדול בפארקים של ניו סאות וולס, כ־6,900 קילומטרים מרובעים שטחו, והוא כולל בתוכו חלק נכבד מהרי הסנוֹוי (Snowy Mountains), ההרים המושלגים. מנקודת תצפית במעלה הדרך אפשר להביט בהתפעלות על מלוא רוחבו של הפארק: רכס אחרי רכס, שלוחה אחר שלוחה, נפרשים מיוערים לכל עבר, ומעל לכל – שרשרת הפסגות הגבוהות ביותר באוסטרליה, עטורות עדיין שלג רב, ובראשן פסגת הר קושיוסקו.
מערכת הדרכים המסועפת יחסית נפרצה בפארק בעת בנייתם של הסכרים הרבים ושל תחנות החשמל ההידרו־אלקטריות בשנות השישים. היום אלה נתיבים למטיילים ברחבי הפארק, ובעיקר לגולשים באתרי הסקי הרבים הפזורים בחלקו הגבוה. לעיתים קרובות במהלך החורף חוסם שלג את הדרכים, אבל לא עכשיו. ככל שאנו עולים גבוה יותר בין אתרי הסקי השונים, דרך תרדבו (Thredbo), בואכה לעמק פרישר (Perisher), הולך השלג ומתרבה במורדות ובשולי העמקים. זהו "סוף שבוע ארוך" (תופעה אוסטרלית ייחודית החוזרת על עצמה בשכיחות מפתיעה) אחרון לעונה, וגולשים רבים עדיין מנסים את כוחם במדרונות המושלגים.
הכניסה למעבר שרלוט (Charlotte Pass), למרגלות פסגתו של קושיוסקו, סגורה לרכב. מתחת לשלג הכבד יחסית, מתחילים להיחשף משטחי אחו אלפיניים, מכוסים עשב צהוב,

נהר המאריי, ליד אחד מסכריו באיזור רנמארק, אוסטרליה הדרומית. לאורך הגדות נוף מדברי, ארץ יבשה של קיץ נצחי

חרוך מקור, ושיחים שצורתם מותאמת לכיסוי שלג עונתי. גם למעט האקליפטוסים שבגובה זה (כ־2,000 מטרים) צורה אופיינית לקו היער: הם נמוכים מאוד, מעוגלי צמרות ומעוותי גזע. בין גושים מעוגלים ויפים של סלע גרניט אפור, בעמקים שעוצבו על ידי קרחונים, נוצצים מימיהם הקפואים עדיין של אגמים קטנים. השמש הנחבאת מפעם לפעם מאחורי העננים הכבדים תורמת למראה הדרמטי. קר מאוד, אבל קול של מי פלגים הזורמים מתחת לקרח מבשר, גם כאן, את האביב המתקרב. בעוד שבועות אחדים יתמלאו העמקים הללו בשפע של פרחי בר צבעוניים.
לרגע אני נזכר בנוף הארץ הישנה ובחרמון. בערב, בבקתה בלב היער, חולפת לה האשליה, כשנקבת אופוסום אוסטרלי (Trichosurus sp.), עם גור פעוט על גבה, אוחז בעקשנות בפרוותה הכהה והמשיית, מגיעה אל הדלת ונועצת בי עיניים דמויות כפתור ומבקשות מזון. עם התוכים הצבעוניים בצמרות והקנגורים הרועים סביב, זו ללא ספק ארץ אחרת.

שדות הזהב הנטושים

אגם ג'ינדביין (Jindabyne) הגדול נקווה מאחורי סכר על נהר סנוֹוי (Snowy River), חלק מהמערך ההידרו־אלקטרי הגדול שבהרים המושלגים. הנוף במזרח הפארק, מעבר לפרשת המים, שונה מנוף המורדות המערביים. רמות גבוהות, מכוסות עשב קוצני וכתמי יער נמוך. שטחי מרעה של בקר וצאן משתרעים לכל עבר, ופה ושם מציצים גם בתי חווה קטנים. פונים מערבה וחוצים שנית את פרשת המים ואת הפארק, הפעם בצידו הצפוני. הדרך עוברת בשדות הזהב הנטושים של קיאנדרה (Kiandra). גרוטאות מחלידות, סימני שטיפה

אגם יוּם (Hume), ויקטוריה. העמק הוצץ במתכוון, בעת שיפור מערכת המים האדירה של המאריי. ההצפה יצרה אגם מלאכותי ענק, ובו יער אקליפטוסים טבועים

בגדות הנחל ועיירה קטנה הם השרידים היחידים ל"בהלת הזהב" הגדולה, שהיתה באיזור זה במחצית השנייה של המאה ה־19. אחר כך מתפתלת הדרך שוב, בנתיב צר ויפה להפליא, בין סכרים, אגמים מלאכותיים קטנים ועצי יער, ויורדת אל מרגלות ההרים. גם אנו יורדים במורד, עם המים.
ליד קורייונג (Corryong), כ־1,400 מטרים מתחת לפסגות המושלגות, מתחברים להם הנחלים ההרריים העיקריים, ומהמקום הזה נקרא הנהר הזורם בעמק – מאריי. הגבעות הנמוכות שבעמק מכוסות עשב ירוק ומבריק, זרחני כמעט, המשמש מרעה לפרות ולכבשים. שדות מעובדים נפרשים סביב, וביניהם בולט לפרקים הצבע הצהוב והעז של פרחי הקנולה, שמהם מפיקים שמן. להקות ענק צווחניות של קקדו לבן ציצית מעופפות סביב או מוצאות מנוחה על ענפי הערבות שבגדות הנהר ועל הצפצפות, המלבלבות כבר, שבשולי החלקות. מכאן עוד כ־2,000 קילומטרים עד לים, בדרך שתעבור שוב ושוב מגדה אחת לשנייה, הלוך וחזור מניו סאות וולס לוויקטוריה.
ב־1824 דיווחו החוקרים יום (Hume) והובל (Hovell): "עטור בירק עד לשפת המים, זהו הנהר המשובח והמבטיח ביותר שנתגלה עד כה באוסטרליה". כמעט מיד הפך עמק הנהר לציר חשוב של התפשטות מערבה עבור ההתיישבות החקלאית האירופית. ההבטחה מומשה במלואה עם השלמת הפרויקט ההידרולוגי הענק, שתחילתו בשנות העשרים של המאה, לאיגום מי הנהר וויסות זרימתו. ארבעה סכרים ראשיים, 16 סכרי משנה ו־15 מעברים לכלי שיט (locks) פזורים לאורכו. רשת תעלות וצינורות פרושה בשתי גדותיו ומספקת מים לערים, לעיירות ולחוות, לפעמים במרחק ניכר מהעמק. יחד עם יובליו העיקריים – מורומבידג'י (Murrumbidgee) ודארלינג (Darling) – אגן הניקוז של המאריי הוא השלישי בגודלו בעולם. יותר ממיליון ורבע בתי אב ואלפי חוות תלויים במימיו לקיומם.

שרדונה ושמפניה בחוות הבקר
חוות הבקר של מארחנו, ג'ים סוייר, שוכנת ממש על גדת המאריי הדרומית. בית החווה, אשר נבנה בשנות השלושים ושקירותיו העבים עשויים בוץ דחוס, עומד על תלולית קטנה, מטרים אחדים מעל לקו השיטפון האפשרי. פני המים נמוכים עכשיו בגלל הבצורת המתמשכת ומיעוט הגשמים, והנהר, שרוחבו כאן כ־100 מטרים, נראה זורם בעצלתיים.
"הוא זורם הרבה יותר מהר מכפי שנראה", מזהיר אותי ג'ים. הוא אינו חוואי טיפוסי. לפני 25 שנה, בהיותו כבן 40, פרש ממשרתו כמנהל השיווק של פולקסווגן במלבורן
(Melbourne) ורכש את חוות הבקר. בשטח של כ־6,000 דונם הוא מגדל עדר פרות לרבייה ועגלים לבשר. יש לו חווה נוספת המשתרעת על כ־2,000 דונם, שבחלק גדול מאדמתה נטועים כרמים של ענבי יין. את כישורי הניהול והשיווק שלו הוא משקיע בחוותיו ומצליח להפליא.
לפני כמה שנים, חידש ג'ים בין הכרמים את היקב הישן מ־1860. היקב מתחרה בהצלחה

כרם ב"ארץ היין" שלגדת המאריי. אחד מעובדי הכרם של ג'ים סוייר משתמש ברובה להברחת ציפורים מן הענבים

ביקבים האחרים של איזור רותרגלן
(Rutherglen), אשר ידועים ביינותיהם המתוקים וה"כבדים" (fortified wine) – טוקאיי ומוסקט, למשל. בארוחת ערב איכותית במסעדה שהקים בבית החווה הישן, בין הכרמים, אנו טועמים דווקא מהריזלינג, מהשרדונה ומהשמפניה שלו – כולם טעימים להפליא. "קלים" או "כבדים", הם מפילים אותי למיטה הלום יין.
בבוקר מעירים אותי קולות של בני כנף: עורבנים מפטפטים, קוקברה צוחקת בקול גדול. ליד החלון מצייצת ציפור שיר, שצבעה כחול עז. להקות ענק של קקדו לבן ציצית וקקדו ורוד כיפה, קורלה קטנה  ומין של תוכי צבעוני עפות מעל למכלאות הבקר והאחו, כמו סערה צבעונית, ועוצרות לקונצרטים צווחניים בצמרות העצים. רוב שטחה של החווה, הסמוך לנהר, הוא שמורה, ואסור לפגוע כאן בבעלי חיים. אין חוות אחרות בסביבה, והתחושה היא של מרחב וטבע שלא נגמרים.
מאוחר יותר, בביקור ביקב של ג'ים, אנו זוכים לטעום מכל מה שלא עלה על שולחננו אמש. יינותיו כבר זכו בפרסים בתחרויות בינלאומיות והתפרסמו באוסטרליה, ובצדק, לטעמנו. מתיישבים בריטים הקימו כאן את התעשייה, אשר סיפקה כמויות גדולות של יין לבריטניה, בהתבססה על תנועת הספינות בנהר ולאורך החוף אל מלבורן. ליקב הזה היה מזח מיוחד בנמל מלבורן. כשתפסו הקטרים את מקום ספינות הנהר, הפכה תעשיית היין למשנית והחוות עברו לחקלאות רבת גידולים.
כאיש עסקים מנוסה, רוקם ג'ים גם יוזמת נדל"ן קטנה על אדמתו: הקמת 30 בתים, על שטח של 20 דונם כל אחד, כבתים שניים או כדירות נופש לתושבי מלבורן ובנותיה מהמעמד הבינוני ומעלה. שוב נדמה לי לרגע שאני בארץ הישנה, בעיסוקי הרגילים. אבל כשאנחנו יוצאים לדרכנו, בנוף הפתוח, בין החוות, השדות והכרמים, אני אומר לעצמי: גם יוזמות נדל"ן אובדות כאן במרחב הגדול. יש עוד כל כך הרבה ממנו.

ספינות קיטור, זהב וחלוצים
בעיקול גדול דמוי S בנהר, בלב הארץ החקלאית הירוקה, המתמסרת כעת לאביב, נמצאת שמורת היער ברמה (Barmah State Forest). עצי אקליפטוס המקור
(Red River Gum), הגדולים והיפים ביותר שראיתי מעודי, עומדים על שפת המאריי. בין גזעיהם העתיקים ובצמרותיהם הגבוהות רוחש הטבע חיים. צווחות התוכים מתערבות בזמרתן של ציפורי השיר. הנהר כאן רחב ומלא בשרטונות של חול. אפילו כעת, כשזרימתו ממושטרת, יכול המאריי לעלות על גדותיו ולהציף את האיזור לרוחב של כ־30 (!) קילומטרים.
על גדת הנהר הטובענית עומדות אנפות לבנות גדולות. בתוך המים מפגינה להקה גדולה של שקנאים משט דיג אמנותי. מלבד כמה דייגים בני אנוש, המקום ריק כמעט ושלווה גדולה שרויה עליו. לפני שהגיעו האירופאים לאוסטרליה, חיו אבוריג'ינים רבים ברווחה ובאושר כאן ובמקומות דומים, גני עדן על גדות הנהר. רק מעט נותר במקום להזכיר את קיומם בעבר, והוא שמור ברובו במרכז האבוריג'יני הנמצא בתוך היער. צאצאיהם המעטים חיים כעת בשמורה הסמוכה, מגדלים בקר, עצי פרי ואורז, כיתר החוואים במקום.
מלבד מימיו המחיים את המדבר, המאריי הוא גם נתיב שיט, לאורך יותר מ־2,000 קילומטרים מיאראוונגה
(Yarrawonga) ועד שפכו לים. אצ'וקה (Echuca) היתה בעבר עיר הנמל הגדולה והפעילה ביותר על הנהר. בשנות השמונים של המאה שעברה נעו בנהר כ־200 ספינות קיטור, נושאות זהב ומגלי זהב, חוואים וגיזות צמר, בשר, פירות וגרעיני חיטה, יינות מרותרגלן וחבורות גדולות של צרכני יין, מהמרים, זונות, מהגרים ופועלי מכרות סינים, מהנמלים של מלבורן ואדלאייד (Adelaide) או בדרכם אליהם.
עכשיו שקט מאוד גם פה. שרידי פארו של הנמל הישן הפכו למוזיאון פתוח, שאפשר לצעוד בו בין כלים, מכונות ומתקנים שבהם השתמשו בעבר, ובין מבני הנמל הישנים והשמורים שהפכו למסעדות ולחנויות של מזכרות. ספינות קיטור אחדות, משופצות להפליא, צופרות ומעלות עדיין עשן מארובותיהן, וכשגלגלי השיט מסתובבים ברעש, מנסות גם הן להעלות באוב משהו מתפארת הימים ההם, בהסיען תיירים על פני הנהר.
ממערב לאצ'וקה, הארץ יבשה ושטוחה מאוד. הדרך עוברת במישורי הצפה רחבי ידיים של הנהר ובהם אגמי מים עומדים, מופרדים זה מזה ברכסי חול, המשמשים מושבות דגירה לעופות מים – מגלנים, שקנאים וברבורים שחורים. כשחנה מייג'ור מיטשל, מחלוצי המגלים האוסטרלים, ליד הנהר ב־1836, הפריעו הברבורים ויתר עופות המים את מנוחתו בלילה, והוא נתן לסוואן היל (Swan Hill) את שמה. היום זו עיר שדה אוסטרלית טיפוסית, שבצידה הוקם כפר חלוצים משוחזר (Pioneer Settlement), המבקש להעביר למבקרים בו את רוח ימי ההתיישבות הראשונים של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20.

אל הים, דרך פרדסי השרון
ליד רובינווייל (Robinvale), בנוף של גבעות חול אדומות ושדות שלחין רחבי ידיים, שגדלים בהם ירקות ודגנים למספוא, מתחבר למאריי היובל מורומבידג'י. הדרך מתרחקת

דייג בחוף גולווה, האיזור שבו נשפך נהר המאריי אל הים. אוסטרליה הדרומית

מעמק הנהר לזמן מה ועוברת בנוף מדברי למחצה. אנו מתקרבים לנהר סמוך למילדורה (Mildura) – עיר תיירות גדולה יחסית, ובירת החבל החקלאי הידוע בכינויו Sunraysia. השמש חמה וקורנת, קופחת על שדות שקווי ממטרות נעים בהם ועל מטעי נשירים ופרדסים, שריח פריחתם מכה פה באפינו לראשונה.
בוונטוורת (Wentworth) אנו נוסעים אל מקום מפגשו של המאריי עם יובלו הראשי, הדארלינג, העושה דרך ארוכה בת 2,700 קילומטרים. מההרים שבמזרח קווינסלנד, דרך המדבר, הוא מביא מי שטפונות אדירים, באפיקו היבש רוב ימות השנה, ודרישת שלום עבורי מבורק (Bourke) ומעבר לה (ראו "מסע אחר" 76). באגמי מנינדי (Menindee) המלאכותיים, ליד ברוקן היל (Broken Hill), נאגרים כעת מי השטפונות, וזרימתם דרומה מווסתת. המאריי מתרחב כאן מאוד ומימיו זורמים במהירות, כאילו קצרה רוחו להגיע אל הים.
בין רנמארק (Renmark) לקינגסטון (Kingston on Murray), שבדרום אוסטרליה, אנו נוסעים בכביש צמוד לנהר, העושה כאן פיתול גדול. זוהי ארץ יבשה של קיץ נצחי, וגם היום מתבשל פה, מתחת לשמים הענקיים, חמסין גדול. בקרקע חולית אדומה מקיימים מי הנהר שטחים חקלאיים גדולים בין גבעות החול: מטעי שקדים, כרמי זיתים ופרדסים רבים. ריח ההדרים מתגבר מאוד ומלווה אותנו לכל אורך הדרך.
"כמו השרון של פעם", חולפת במוחי המחשבה, ואיני יכול שלא לצחוק מהאירוניה. איזו בשורה טובה להביא לחברים בבית: השרון לא נגזל בידי ספסרי הנדל"ן, וגם לא מת ונקבר מתחת לקניוני הצמתים ופרברי הגגות האדומים. הוא רק היגר למרחק של 30 אלף קילומטרים מהארץ הישנה, הוא חי וקיים ומבקש שיעזבו אותו במנוחה.
ליד סוואן ריץ' (Swan Reach), עיירונת שכוחת אל, ועל כן מקסימה, השוכנת על גדת הנהר, חותר לו המאריי קניון זקוף קירות ומפותל בסלע גירי שצבעו לבן־צהבהב. זוהי תצורת הסלע הנחשפת מכאן ועד לים והיא קיימת גם במישור נלרבור (Nullarbor) שבדרום המדינה. הנהר עשה זה מכבר תפנית חדה, והוא זורם בכיוון דרום. אנו חוצים את הנהר במעבורת פעם ופעמיים בדרכנו אל וולינגטון (Wellington), נכנסים תוך כדי כך לארץ חוות חלב. ממערב לוולינגטון אנו מתעלמים משלט אזהרה "דרך פרטית" ונדחקים לחווה לגידול סוסים גזעיים, כדי לצפות בשפכו של המאריי לאגם אלכסנדרינה (Alexandrina) הגדול.
גדות האגם עטורות עשב חד קצוות ושיחי פטל. באחו שועטים סוסים יפהפיים עם רעמות שיער שופעות. להקות שחפים באחו, במים ובאוויר, אבל קולן לא נשמע, אולי בגלל הרוח הנושבת מכיווננו לעברן. ממתינים לשקיעה, אנחנו מריחים כבר את ריחו המלוח של הים.
למחרת, אנו שטים במעבורת מגולווה (Goolwa) לאי הינדמארש (Hindmarsh), תועים מעט בין החוות והרפתות ומגיעים לבסוף אל החוף. מכאן אנו משקיפים אל שרטון החול הענק קורונג (Coorong) המפריד את האגם, הדלתא העתיקה של הנהר, מהים הפתוח. היום זהו פארק לאומי המגן על מושבות רבייה של עופות.
ממש מולנו, מתחת לעננים כהים וכבדים של סופה מתרגשת, אפשר לראות את הפרצה בשרטון ואת גלי הים הגבוהים מתנפצים אל החוף, במקום שבו יוצאים מי המאריי, אותם ליווינו ממקורם בהרים המושלגים, ונשפכים אל תוך הים.
עד כאן. תמיד יהיה עוד נהר אחד.

הפוסט אוסטרליה – מסע לאורך נהר המאריי הופיע ראשון במסע אחר