ויסקי - מסע אחר

ויסקי כחול לבן

רותם בר כהן — Tue, 27 Dec 2016 09:27:55 +0000

הזיכרון הראשון שלי מביקור במזקקת ויסקי בסקוטלנד שזור בנוף הררי דרמטי, נהר וגם אגם פסטורלי עם ברווזים. מים זכים ואיכותיים הם חומר גלם חיוני בתהליך זיקוק ויסקי מסורתי באירלנד וסקוטלנד, מעוזי הוויסקי המסורתי.

זו אחת הסיבות שרעיון הקמת מזקקת ויסקי בלב תל אביב נשמע כגחמה תמוהה ולא כלכלית. אבל המציאות כידוע עולה על כל דמיון ומספר יזמים מקומיים, בעלי רקורד עסקי שאין להטיל בו ספק, חשבו מחוץ לבקבוק ולא זאת בלבד שהחליטו להקים את מזקקת הוויסקי הישראלית הראשונה, הם התעלמו מגדות הנהר היחיד בתל אביב ובחרו בחלל השוכן בלב אזור המוסכים המפויח בדרום העיר, סמוך לאצטדיון בלומפילד בואכה יפו.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד תל אביב וגוש דן,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

מזקקת ויסקי בדרום תל אביב? יש דבר כזה! | צילום: ליאור גולדסאד

הוויסקי שמיוצר בתל אביב נמנה על מותגי "ויסקי עולם חדש". היום, חובבי תרבות האלכוהול הסקרנים תרים אחרי חידושים, והדרישה לוויסקי ממחוזות אחרים פורחת. על פני הגלובוס צצות מזקקות מסקרנות, למשל ביפן ובהודו, המציעות טעמים השונים מהטעם המסורתי כתוצאה מהתנאים הטבעיים. תנאי האקלים הלח והחם בישראל מאיצים את היישון ומהווים כר לניסיונות מרתקים באשר לטעם הסופי של הוויסקי. פרט לתל אביב, התזקיק מתיישן בחביות שהונחו במקביל באזור ים המלח, בנגב ובגליל, ובעלי המזקקה מצפים בהתרגשות לתוצאות בתום שלוש שנים של התיישנות ב-2019.

חדר החביות מאחסן 128 חביות, שבעתיד מספרן יגדל ל-700

בעוד הפן התיירותי של מזקקות באיים הבריטיים התפתח סביבן כתוצר לוואי, נקודת החן התיירותית היא חלק מהקונספט של החברה הישראלית וחלק מהתוכנית העסקית. תל אביב, בירת הקולינריה הישראלית, העיר עתירת המסעדות והברים שמרתקת תיירים מרחבי העולם, מציעה כעת סיור ייחודי במזקקה כחול לבן עם דגשים של טעמים מקומיים. שם המותג "מילק אנד האני" מרמז על זיקה ברורה להיסטוריה ולתנ"ך. ממצאים היסטוריים וארכיאולוגים מעידים שבמזרח התיכון הקדום החלו לזקק דגנים כבר לפני אלפי שנים.

מרכז המבקרים נפתח לאחרונה, ואילו המזקקה עצמה הוקמה ב-2012, כש"אני מאמין" העסקי שלה הוא ייצור ויסקי איכותי ללא פשרות והשקעה בציוד מקצועי הטוב ביותר, ליווי של יועץ סקוטי והרבה סבלנות.

כמו ב"אליס בארץ הפלאות", מרגע שפוסעים מעבר לסף הדלת נבלעים באחת לתוך עולם אחר ואדי האלכוהול משכיחים את ריחות זיהום האוויר שבחוץ. ברקע, הברמנית משקשקת לנו קוקטייל ייחודי שנרקח ברוח המקום ומכיל גרגרי הל כתושים, סירופ דבש ומיץ לימון על בסיס המשקה השקוף שטרם יושן בחביות. בחלל ענק (800 מ"ר), ששימש בעבר מאפייה, מערכת צינורות הנירוסטה, חדרי המעבדה ודודי נחושת משרים אווירה של מזקקה מסורתית, הכי רחוק מהסצנה של דרום העיר.

דודי נחושת משרים אווירה מסורתית | צילום: יפעת זהר

זהו אינו מוזיאון המוקדש לוויסקי, את הסיור שלנו מלווים רעשים של תהליך הייצור ושלטים מעירי עיניים המציגים את שלבי התהליך. לצד דודים חדשים שיוצרו בהזמנה, ישנם פריטים שיש מאחוריהם מסתתר סיפור. אחד השותפים, למשל, מצא באתר יד שנייה דוד זיקוק ענק מנחושת, בן 9,000 ליטר, באסם בטרנסילבניה. מסתבר שחברה ספרדית שהתמחתה בקוניאק ייצרה אב טיפוס ראשון וחדלה להתקיים. הדוד שונע בנתיב ימי ועכשיו הוא מוסיף לאווירה ולתפאורה. כך גם המגרסה הווינטג'ית לגריסת הלתת.

אם בתחילה הוטרדתי מאיכות המים, בעת הסיור אני למדה שבעידן המודרני אין צורך בסמיכות למקור מים רומנטי. המים של תל אביב עוברים תהליך אוסמוזה הפוכה, שמנטרל את הכימיקלים, ותנאי מעבדה משיגים מים איכותיים ביותר. הלתת מיובא מאנגליה, לאחר שבושל ונגרס, מושרה לתת השעורה בשמרים ל-72-48 שעות לתסיסה במיכל ענק, שכן השמרים זקוקים לנפח נוסף כדי לתסוס כראוי. דוד הזיקוק נבנה בהזמנה מיוחדת במפעל קארל הגרמני.

באחד משיאי הסיור אנחנו מגיעים לחדר החביות המאחסן 128 חביות (מספרן יגדל בהמשך ל-700). ניחוחות משכרים אופפים את החדרון ואנו מרימים כוסית מחבית ששמשה ליישון יין קברנה סוביניון, דבר המשפיע פלאים על טעמו הפירותי של התזקיק. המזקקה בחרה לפעול על פי כללי הרגולציה הסקוטית, שלפיה רק תזקיקים שהתיישנו לפחות שלוש שנים זכאים להיקרא "ויסקי". האקלים המקומי החם והלח מאיץ את תהליך היישון לפחות פי שלושה. בחדר החביות, האפוף בניחוחות מרוכזים, אנחנו טועמים תזקיק מחבית 04 (יאנג סינגל מאלט) שיושן שמונה חדשים וכבר ניכר בו הגוון הזהוב והוא זוכה למחמאות הטועמים.

חדר הטעימות שבו מתקיימת טעימה מודרכת של שלושת מוצרי המזקקה

בתום סיור בן 40 דקות, אנחנו חוזרים לחדר הטעימות שערוך ומוכן לטעימות מודרכות ממוצרי המזקקה. הפתעת הטעימות היא "ג'ין לבנטיני" שמושרה בדוד זיקוק קטן עם תבלינים משוק לוינסקי למשך 48 שעות. טועמים חדי לשון יזהו את הזעתר שאין עשב תיבול מזוהה יותר ממנו עם תרבות האוכל הים תיכונית.

ב-2019 מיועדים לצאת לשוק כמאה אלף בקבוקים מ-700 חביות, כ-80 אחוז מתוכם לייצוא, ובקרוב, כך מספרים לנו, יופצו מוצרי המזקקה למסעדות וחנויות מובחרות. חלוציות 2017. אולי בעוד כמה שנים נעז למכור לסקוטים ויסקי משלנו – בהחלט קרח לאסקימוסים…

מרכז המבקרים של מילק אנד האני
מרכז המבקרים מציע אירועים וסיורים לקבוצות פרטיות של עד 35 משתתפים בתיאום מראש. סיור בסיסי במזקקה עורך כשעה, במהלך הסיור לומדים על תהליך הזיקוק, מבקרים בכל שלבי הייצור – מהגרעין ועד לכוס – ומסיימים בטעימה מודרכת של שלושה מוצרים. המעוניינים מוזמנים להוסיף טעימה רביעית מבקבוק נדיר בתוספת תשלום. הביקור במזקקה מתאים למבוגרים מעל גיל 18. ניתן לתאם סיורים הכוללים ילדים מגיל 10- ללימוד תהליך הזיקוק. הפעילויות מתחת לגיל 18 אינן כוללות טעימת אלכוהול והינן בליווי מבוגר בלבד.

אפשרות נוספת, בתיאום מראש, היא סיור הכולל כניסה לחדר החביות וטעימה היישר מהחבית. סיורים אלה מועברים בקבוצות קטנות, עד 10 אנשים, ומעניקים הצצה לתהליך היישון באופן בלתי אמצעי.
כמה? 50 שקל למשתתף, 75 שקל כולל כוס ויסקי מקצועית למזכרת. תוספת טעימה מבקבוק נדיר: 15 שקל. סיורים מיוחדים הכוללים כניסה לחדר החביות וטעימה של תזקיק המתיישן היישר מהחבית וכוס ויסקי: 120 שקל. הסיורים בהרשמה מראש בלבד.
איפה? רחוב התחיה 16, תל אביב, טלפון: 03-6320491, אתר אינטרנט

הפוסט ויסקי כחול לבן הופיע ראשון במסע אחר

ויסקי: גאווה מזוקקת

Fri, 01 Nov 2013 12:50:18 +0000

"מי החיים" הם בחרו לקרוא לו, למשקה שאוויר ההרים הוא אולי החשוב במרכיביו, שידע רב-דורות אחראי לטעמו המיוחד, שהוא צורב את הגרון ומר כלענה, אך יש מי שישלמו 500 דולר לבקבוק עם טעם וארומה מיוחסים במיוחד. זהו המשקה הסקוטי הלאומי (שבעצם לא נולד בסקוטלנד), המוצר הסקוטי הידוע ביותר ואחד המשקאות הנמכרים ביותר בעולם. אמנם כיום נראה שהוא פופולרי מחוץ לסקוטלנד יותר מאשר בתוכה, אך הוויסקי הסקוטי הוא מקור לגאווה לאומית – וגם למלחמות של כבוד מול קרובו האירי. ויכוח שבבסיסו גאווה ויוקרה ניטש בין האירים לסקוטים: מי מבין השניים הוא זה שהמציא את הוויסקי?

סגולותיו של האוויר הסקוטי
לא נעים להודות, אבל את המשקה הסקוטי הלאומי המציאו כנראה האירים. זה קרה כבר במאה החמישית לספירה, אלא שאז "מי החיים" שימשו כתרופה. המידע חצה את מיצר הים המפריד בין אירלנד לסקוטלנד, ולאחר זמן קצר החלו לייצר גם שם את השיקוי הרפואי. המטופלים גילו את ההשפעה המיטיבה, ואמנות זיקוק הוויסקי יצאה מאדינבורו אל המרחבים, העמקים וההרים של המדינה. המס הגבוה שהוטל על ייצור הוויסקי הוביל לייצור מחתרתי – מסמכים היסטוריים מגלים כי בשנת 1707 פעלו באדינבורו לבדה כ-400 מזקקות; רק לשמונה מהן היה רשיון.
מלבד ההתפתחות בתוך סקוטלנד, חלו גם תמורות אזוריות: כנימת הפילוקסרה חיסלה בראשית המאה ה-19 את בציר הענבים בצרפת, והיין הצרפתי הפך ליקר מציאות. אבל אסונות במקום אחד הם לעתים ברכה במקום אחר, וכל מי שחפץ לשתות משהו טוב, היה צריך לחפש תחליף הולם. היתה זו שעתו היפה של הוויסקי, שהחל להצליח ברחבי היבשת, וכל השאר – היסטוריה.

ויסקי סקוטי אמיתי אפשר לייצר רק בסקוטלנד. בכל מקום אחר יהיה טעמו שונה, מפני שאין סיכוי שיצליחו לשחזר בו את צירוף כל מרכיביו החשובים: שעורה שגדלה בשדות סקוטלנד, מי מעיינות זכים המשמשים לבלילה, כבול לחימום ולייבוש השעורה, מזג האוויר הקר שנדרש להבשלה נאותה, והחשוב מכולם – אוויר ההיילנדס הצלול. ואל תקלו ראש במרכיבים: מזקקות ויסקי הסמוכות מאוד זו לזו מייצרות ויסקי בטעמים שונים בתכלית, משום שהן משתמשות במים ממעיינות שונים. טעם אחר יש לוויסקי המיוצר במזקקות הסמוכות לחוף הים, שכן האוויר שם מכיל את מלח מי הים.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד סקוטלנד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

לכל ויסקי יש אופי וטעם, צבע וניחוח, הייחודיים למזקקה שבה הוא נוצר. הוא גם משתבח עם הזמן: ככל שזמן ההבשלה מתארך, איכותו עולה. רוב סוגי הוויסקי מבשילים במשך 12-3 שנים, אך ישנם גם מותגים בני 15 או עשרים שנה. אלו נחשבים יוקרתיים, ומחירם מגיע בהתאם גם למאות פאונדים (ולפעמים אף יותר).
תהליך הכנת הוויסקי הסקוטי, כפי שאפשר להבין, קפדני להפליא ומקפל בתוכו רצינות וגאווה מקצועית ולאומית רבה. דוגמה מובהקת לגאווה הסקוטית היא עניין הדילול במים. לפני הביקבוק מדללים את הוויסקי, אבל סקוטים שורשיים – שנחשבים לבעלי מזג גאה ועיקש – ילגמו את הוויסקי שלהם בלתי מדולל, יחד עם כוס מים. הערבוב המיוחד רק להם ייווצר כבר בפה. בכל מקרה, אם תבקשו בפאב סקוטי ויסקי עם קרח תזכו למקלחת קרה: אניני טעם וריח טוענים כי הקרח שובר את הארומה המיוחדת של הוויסקי.

בפאב אפשר להזמין גם ליקרים המבוססים על ויסקי, כמו הדראמבוי (Drambuie), הממותק בדבש. באזור ההיילנדס פיתחו המקומיים צירופים משלהם, אבל אותם לא מוצאים בפאבים ולא בחנויות. מטרת הליקרים הביתיים היתה לעזור בשמירה על הבריאות במהלך החורף הקר, ולא פחות חשוב – לאפשר לתושבים לשתות כמויות גדולות מבלי להשתכר.

מזקקת גלנגוין. ויסקי איכותי מאז 1833 | צילום: haridas, GNU FDL

מקומו ומשמעותו של הוויסקי בחיי המקומיים הם בדיוק הסיבה שכדאי להכיר את הסמל הלאומי הזה מקרוב, לצפות בתהליך הייצור שלו, וכמובן – לטעום את התוצרת המשובחת. עשרות מזקקות לייצור ויסקי פזורות ברחבי ההיילנדס. חלקן פתוחות למבקרים, ברובן הביקור כרוך בתשלום. דמי הביקור יקוזזו, בדרך כלל, מסכום הקנייה שתערכו בחנות המזקקה בחלקו האחרון של הסיור. שם גם טועמים ודוגמים את הוויסקי שזה עתה עקבתם אחר תהליך ייצורו. את הביקור במזקקה כדאי לשמור ליום גשום (מן הסתם יהיה לכם כזה בטיול), שבו תחפשו פעילות תחת גג. אפשר להתעניין בלשכות התיירות על מיקומן של מזקקות באזור טיולכם. להלן כמה מזקקות שמומלץ לבקר בהן – באחת או בכולן, תלוי עד כמה ויסקי סקוטי הוא מי החיים שלכם.

נתיב הוויסקי: שבע מזקקות ובית מלאכה אחד
מעיינות ונחלים רבים הזורמים באזור ספייסייד (Speyside), כ-300 קילומטר מצפון לאדינבורו, מספקים את מימיהם הצלולים לתעשיית הוויסקי הענפה שבאזור. יותר מחצי מהמזקקות של סקוטלנד מרוכזות בו, ומייצרות סוגי ויסקי מהידועים בעולם. "נתיב הוויסקי" (The Malt Whisky Trail), מסלול שאורכו 112 קילומטר, מזמין את המבקרים לטייל בשבע מזקקות ובבית מלאכה לייצור חביות עץ אלון, שבהן הוויסקי מבשיל.

הנוף הציורי שבו שוכנות המזקקות אינו רק המקור למרכיבים הטבעיים שנותנים לוויסקי את הטעם הייחודי. הוא אזור נפלא לטיול, עם הרים, קו חוף יפהפה, עיירות נעימות והפתעות בדרך כמו מרכז מבקרים לעבודות יד, תצפית על דולפינים, גנים ומסלולי הליכה (Speyside Way Footpath), הנמשכים מן החוף ועד למרגלות הרי הגרמפיאן (Grampians).

מזקקת גלנפידיך: על חשבון הבית
מזקקת גלנפידיך (Glenfiddich Distillery) היא הפופולרית במזקקות של נתיב הוויסקי. בעליה מתפארים בעובדה שהיא המזקקה היחידה בהיילנדס שבה אפשר לצפות בכל תהליך הייצור, כולל הביקבוק (מזקקות אחרות מוסרות את הוויסקי שלהן לביקבוק מחוץ למזקקה). אך נראה שהפופולריות הרבה קשורה לאו דווקא לכך, אלא לעובדה שהכניסה למזקקה היא בחינם, כך שגם הוויסקי שתלגמו בסוף הביקור יהיה באמת על חשבון הבית. הכניסה חופשית.
שעות פתיחה: שני-שבת 16:30-9:30. בימי ראשון 16:30-12:00. סגור מחג המולד ועד תחילת השנה.
מיקום: על כביש A941, מצפון לעיירה דאפטאון (Dufftown), כשלושים קילומטר מדרום מזרח לאלגין.
אתר אינטרנט

בית מלאכה לחביות: מאה אלף בשנה
במהלך הטיול בנתיב הוויסקי כדאי לעצור לביקור גם בבית המלאכה Speyside Cooperage, המייצר חביות עץ אלון. בחביות אלה יעבור הוויסקי תהליך יישון (הבשלה) במשך כמה שנים. מדי שנה מייצרים שם מאה אלף חביות ואפשר לצפות בתהליך. הביקור כרוך בתשלום.
שעות פתיחה: שני-שישי 16:00-9:00 (סגור מחג המולד ועד תחילת השנה).
מיקום: על כביש A95, ליד העיירה קרייגלאכי (Craigellachie).

יבול מקומי. כמה דוגמאות לוויסקי סקוטי משובח (ויש עוד המון שלא בתמונה)

גלנגוין: טעם של מזקקה קטנה
מלבד נתיב הוויסקי יש עוד כמה מזקקות ששוות ביקור. למשל, מזקקת גלנגוין (Glengoyne Distillery), שמשמעות שמה "עמק אווזי הבר", שוכנת בעמק ירוק, בין שדות וליד מפל מים. במזקקה, שקיימת מאז 1833, מייצרים בשיטות מסורתיות ויסקי שנחשב לאיכותי ביותר. הם מיישנים אותו לפחות עשר שנים (ואפשר לקנות שם גם ויסקי בן 21 שנה). מיקומה הדרומי של המזקקה הופך אותה לנוחה לביקור למי שלא רוצה להצפין אל ההיילנדס. סיור מודרך יוצא בכל שעה עגולה החל מהשעה 10:00 ועד 16:00, והוא כרוך בתשלום. אפשר לשלב ביקור במזקקה בטיול של יום באזור, שיכלול גם את טירת סטרלינג, לוך לומונד ושיט בספינת קיטור על מימיו של לוך קטרין היפה.
מיקום: על כביש A81, מדרום לעיירה קילירן (Killearn), הנמצאת מצפון לגלאזגו.
אתר אינטרנט

נתיב הוויסקי הפך לתיירותי למדי בשל הנוף והנגישות של אזור הספייסייד (קל לקפוץ לביקור בו בדרך מאדינבורו לאינברנס), וכך גם מזקקות גדולות ומפורסמות אחרות. אלו שמעדיפים מקומות מתוירים קצת פחות ימצאו את מבוקשם במזקקות קטנות, ואוהבי ויסקי אמיתיים ירחיקו עד לאי איילֶה (Islay), בחלקה הדרום מערבי של סקוטלנד. המזקקות של איילה אינן מתוירות (כדי להגיע לאי יש לשוט במעבורת, ורבים מוותרים על התענוג), אך הן שם דבר בקרב מביני עניין. אם גם אתם משוגעים למשקה בעל הצבע החום העמוק – מצאתם את יעדכם.

לקריאה נוספת:

		ויסקי – בעקבות תרבות השתייה באירלנד ובסקוטלנד מהי מולדתו של הוויסקי? היכן טעמו משובח יותר? מי מייצר אותו על פי כל הכללים המסורתיים, ומי נכנע לתכתיבי המודרניזציה והקצב המואץ? האירים והסקוטים מייחסים לשאלות אלה חשיבות עליונה ואין דבר שיענג אותם יותר מלהתווכח על כך בכל אחד מאלפי הפאבים הפזורים באירלנד ובסקוטלנד לכתבה המלאה >

הפוסט ויסקי: גאווה מזוקקת הופיע ראשון במסע אחר

וויסקי – בעקבות תרבות השתייה באירלנד ובסקוטלנד

Sun, 11 Sep 2011 15:14:18 +0000

בכל פאב בסקוטלנד או באירלנד יזהו מייד כי אינכם מקומיים. בפאב הקלטי לא רק מוכרים ושותים משקאות, אלא גם מוצאים מפלט בחברותא מצרות היומיום. כאן מסכמים את היום שעבר, מספרים את הרכילות האחרונה, עושים עסקים לעת מצוא, משתדכים ומשדכים, ובעיקר – נרגעים מהעולם שבחוץ. לכן, כל זר הנכנס למקום חש כי חדר למקום התכנסות אינטימי (גם אם יושבים בפאב כמה עשרות אנשים).
המקומיים, מצידם, חשים מייד בנוכחותו של זר ומפנים אליו את תשומת ליבם. בסוף הקיץ שעבר, כשעברתי את סיפו של פאב בעיירה באלימוני (BALLYMONEY), באיזור פרוטסטנטי שבצפון אירלנד הצפונית, סימן מישהו לבעלי המקום על נוכחותי. בעל הפאב, בסינר לבן שכיסה כרס אדירים, ניגש לפתח, שם עמדתי, בחן אותי במבט חשדני ושאל: "ומי אתה?" עניתי מייד: "יהודי מישראל". "יהודי מישראל", הדהדה קריאתו הרמה ברחבי האולם האפלולי. בהדרגה התרופף המתח. שלושה גברים שישבו ליד הבר ונעצו בי קודם את מבטיהם, המשיכו עתה בלהגם. ליד השולחנות חזרו הכול לענייניהם. שוב נשמע שקשוק הכוסות ושיחותיהם הקולניות של הנוכחים באנגלית במבטא אירי־צפוני.
"אתה אורח מאוד רצוי כאן", אמר לי הבעלים בחיוך רחב. "תפוס כיסא ליד הבר ונמזוג לך משהו. אתה ממתין למישהו?" "כן", השבתי, "אחד מחברי הלהקה העומדת לנגן כאן בקרוב, מורה באוניברסיטת קולריין הסמוכה, הזמין אותי לשמוע את נגינתם". "ומה ישתה האדון האורח מישראל?" שאל בעל הפאב ושוב בחן אותי במבטו. "MIDLETON VERY RARE", השבתי, ומייד זכיתי במבטי התפעלות מהסובבים. "אתה מבין משהו בוויסקי טוב", קבע בן שיחי, "כל האורחים כאן מבקשים אוטומטית 'בושמילס' רק משום שאנו קרובים מאוד למזקקה".
האמת, בדרך כלל אני מעדיף "בושמילס" סינגל מאלט (עוד יבואר בהמשך) בן עשר, אלא שכמה שעות קודם לכן ערכתי סיור במזקקה הסמוכה ושם טעמתי ממנו די והותר. בחוברת על הוויסקי האירי, שנתנה לי האחראית על יחסי הציבור במזקקה, צוין, כי "מידלטון ורי רייר" הוא הוויסקי המשובח ביותר המיוצר באירלנד, לכן ביקשתי עתה לטעום ממנו. בהחלט לא רע, אבל נשארתי כשהייתי – אוהד מושבע של "בושמילס".
מזקקת "בושמילס" הידועה, היחידה הפועלת באירלנד הצפונית, מצויה כמה עשרות קילומטרים מבאלימוני. סוגי הוויסקי האירי האחרים מיוצרים בדרום הקתולי. ולמרות שנכנסתי לפאב פרוטסטנטי, בחירתי התקבלה בהערכה.
האירים (וגם הסקוטים) מביאים לשולחן קנקן קטן של מים בטמפרטורת החדר כתוספת לוויסקי, וחלילה אם תבקש שם קרח. כי אז יודעים המארחים בעליל כי זר היית וזר נשארת. קרח, יאמרו לך המבינים, מקלקל את התערובת המופלאה הזו של האלכוהול, המופק משעורה ומי מעיין, משנה את הטמפרטורה שלו, מבטל את הארומה ובקיצור – הופך אותו למוצר אמריקאי קלוקל. מים בטמפרטורת החדר רק מדללים במשהו את המשקה, ואינם "הורסים" אותו.
כשהגיעה להקת הנגנים לפאב בבאלימוני והתחילה להפיק צלילי מוסיקה אירית עממית, התחממה האווירה, האנשים השתחררו עוד יותר והלהג החרישי הפך לקולות רמים של שירה, צעקות עידוד למנגנים ותיפוף אצבעות על השולחנות, העמוסים כוסות וויסקי ובירה. נדמה היה כי המלצריות העוברות בין השולחנות כמעט רוקדות לצלילי המוסיקה. בתוך דקות ספורות התחילו כמה מהנוכחים לרקוד ברחבה שליד הבר. היתה זו שמחה אמיתית, לא מזויפת ולא מאולצת, ורבים מאורחי המקום ניגשו אלי וביקשו להזמין את "הזר מישראל" למשקה. נאלצתי לסרב, מאחר שעיני כבר דמעו מגמיעת כמות לא מבוטלת של וויסקי.

מי החיים
הוויסקי, המשקה האהוב על הקלטים, נקרא בגאלית UISCE BEATHA, פונטית יש לקרוא: ISH'KE-BA'HA. השם הגאלי הזה, ששובש על ידי האנגלים לוויסקי, פירושו "מי החיים".
מקור הוויסקי באירלנד, וגם הסקוטים, המתהדרים בוויסקי משלהם, מודים בכך. לפי המסורת, הובא המשקה לסקוטלנד לפני 500 שנה על ידי נזיר אירי ממחוז אנטרים (ANTRIM), שהופיע באי הסקוטי אייל אוף איילה (ISLE OF ISLAY), שבין דרום־מערב סקוטלנד לאירלנד. בשנת 1994 חגגה "אגודת הוויסקי הסקוטי" את חצי האלף להבאת הוויסקי לארצם.
האירים כותבים את המלה "וויסקי" באופן שונה במקצת. לעומת ה־WHISKY הסקוטי, האירים כותבים: WHISKEY. לפי האיות אפשר לכן לדעת מה מקור המשקה. תעשיית הוויסקי האירית התחרתה בהצלחה בוויסקי הסקוטי בעולם במשך רוב המאה ה־19. אך בשנות העשרים של המאה הנוכחית היא ספגה מכה קשה. ארצות־הברית אסרה על יבוא משקאות משכרים לתחומה, ובמקביל, בעקבות סכסוך עם אירלנד, שזה עתה קיבלה את עצמאותה, אסרה בריטניה לייבא מצרכים מאירלנד לתחומה או לשטחי האימפריה. רוב השווקים המסורתיים של תעשיית הוויסקי האירית – ארצות־הברית, בריטניה, דרום־אפריקה ואוסטרליה – נסגרו בפניה. בעקבות זאת, התמוטטו מרבית המזקקות ונסגרו. מכ־2,000 מזקקות בסוף המאה ה־19 נותרו באירלנד מזקקות ספורות בלבד, שייצרו עבור השוק המקומי.
בגלל סגירת השוק האמריקאי בפניהם, נאלצו גם הסקוטים לסגור לא מעט מזקקות באותן שנים. אך בפני תעשיית הוויסקי הסקוטית נותרו פתוחים שוקי האימפריה הבריטית, והוויסקי הסקוטי תפס את מקומו של האירי. כשפתחה ארצות־הברית שוב את שעריה ליבוא משקאות אלכוהוליים, כבר הובטחה עליונותה של התעשייה הסקוטית. העובדה שהם המשיכו לייצר כל השנים אפשרה לסקוטים – בניגוד לאירים – להפנות כעת סחורה לשווקים האמריקאיים. רק בסוף שנות הארבעים של המאה התחילה תעשיית הוויסקי האירי להתאושש קמעה; אבל אז כבר היה מאוחר מדי: הדור שלאחר מלחמת העולם השנייה הכיר בעיקר את הוויסקי הסקוטי, ולאירים היה קשה להכניס שוב רגל לשוק האמריקאי. רק בעשור האחרון זוכים האירים לעדנה, ומוצריהם הולכים ותופסים מחדש מקום של כבוד בקרב אניני הוויסקי בעולם. עם זאת, התעשייה האירית עדיין לא התאוששה לחלוטין מהמשבר בן עשרות השנים. בעוד שבסקוטלנד פועלות עשרות מזקקות, באירלנד פועלות ארבע בלבד.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אירלנד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

בעקבות הוויסקי
את המסע בעקבות הוויסקי הקלטי התחלתי באוגוסט 1995, לאחר שהות של כשבוע בדרומה של סקוטלנד. התוכנית המקורית היתה לנסוע ל"נתיב הוויסקי" (THE WHISKY TRAIL) המפורסם שבאיזור הספייסייד (SPEYSIDE) בצפון־מזרח סקוטלנד. זהו איזור הררי, ובו הרבה מעיינות ונחלים, וכן עשרות מזקקות המייצרות וויסקי משובח מהסוגים הידועים ביותר בעולם.
"אגודת הוויסקי הסקוטי" הכינה עבורי סיור של כמה ימים, אלא שיומיים לפני הנסיעה, בעת ששהיתי בחווה מבודדת סמוך לגבול אנגליה, פגשתי באלן, בעל חווה לגידול כבשים ומבין גדול בוויסקי. והוא טען באוזני שהסיור לאיזור הספייסייד "נועד לתיירים אמריקאים". הביקור במזקקות שם, הסביר לי, הפך כבר לשגרתי, כמעט משעמם.
כאן בסקוטלנד, אמר בעל החווה לגידול כבשים, המבינים האמיתיים טוענים כי הוויסקי הטוב ביותר מגיע דווקא מ"אייל אוף איילה", שלידו שוכן אי בשם יורה (JURA), וגם בו מייצרים וויסקי. "אם אתה מבקש לראות משהו מעניין ושונה", אמר לי אלן, "סע לשם".
קיבלתי את עצתו, שכרתי מכונית ונסעתי. ככל שהתקרבתי לאי איילה נעשו הכבישים צרים והנוף פראי יותר ויותר: יערות אשוח, אגמים, מעיינות, עשרות סוגי ציפורים, שקט ואווירה פסטורלית. מדי פעם הגיחה מכונית בכביש הצר, אך פרט לכך נדמה היה לי כי ניתקתי מהציוויליזציה.
לפנות ערב, במעגן בקנקרייג, שממנו מפליגה המעבורת לאי איילה, אמרה לי הקופאית כי הספינה יוצאת בעוד חצי שעה. אבל היא הוסיפה המלצה: להישאר בסביבות העיירה טארברט (TARBERT) הקרובה ולהפליג רק למחרת בבוקר. "אין הרבה מה לעשות באי", הסבירה. בטארברט, כעשר דקות נסיעה מהמעגן, היו כל בתי המלון והפנסיונים מלאים. אבל קצת צפונה משם מצאתי את אחד מבתי המלון היפים בסביבה: "STONEFIELD CASTLE". הוא הוקם בתוך טירה מהמאה ה־19, שבנתה משפחת אצולה סקוטית בשם סטונפילד על שפת לוך פיין. זהו חצי אי מוקף ביערות ובמים, מפרצים קטנים לסירות, מזח ומשטחי דשא עצומים.
בערב, ליד הבר של המלון, נאספו כמה "מומחים" סקוטים ויעצו לי אילו סוגים מהוויסקי של אייל אוף איילה כדאי לי לטעום. "מומחי הוויסקי" – אוסף מקרי של אורחים במלון, קולונל בדימוס בצבא הבריטי, סוכן ביטוח מגלאזגו ושני אנשי טלביזיה מאיזור אדינבורו – נחלקו בדעתם לגבי הוויסקי המועדף, אך כולם הסכימו שמדובר באיזור המעולה ביותר בסקוטלנד להפקת וויסקי לאניני טעם.
למחרת השארתי את המכונית השכורה ליד המעגן ועליתי למעבורת. ההפלגה לאי נמשכה כשעתיים. בדרך חלפנו על פני אי קטן בשם גיגה (GIGHA) ולבסוף הגענו לפורט אלן, אחד משני המעגנים של איילה.
פורט אלן, כפר קטן על גדות המים, הכולל כמה עשרות בתים, שחלקם משמשים כפנסיונים לעת מצוא, מלון אחד ושתי מזקקות של וויסקי. כ־2,500 תושבים מתגוררים באי ומתפרנסים בעיקר מחקלאות ומזיקוק וויסקי.
כמה גברים, שעמדו באפס מעשה ליד המזח, נעצו מבטים תמהים בזר שהגיע ללא מכונית. "למזקקת הוויסקי לפרויג?" אמר לי אחד מהם במבטא סקוטי כבד, "ברגל ייקח לך אולי חצי שעה, אבל אפשר להזמין מונית כאן ממול, בסוכנות הדואר המקומית". "מונית בסוכנות דואר?" שאלתי בפליאה, "כן" השיב, "זהו אי קטן ורבים מאיתנו מתפרנסים מכמה מלאכות בעת ובעונה אחת".
בסוכנות הדואר, המתנתי עד שגברת אחת סיימה לקנות בולים ושאלתי את הפקיד שבדלפק אם ניתן להזמין מונית. "כן אדוני, אני רק אטלפן לאשתי שתבוא למלא את מקומי ואקח אותך. אנחנו גרים כאן למעלה, בקומה השנייה. עוד חמש דקות נצא לדרך".

נימוס ואורך רוח
מייקל האדס, מבשל השיכר הראשי של מזקקת "לפרויג", המתין לי במשרדי ההנהלה, וכשראה את המונית מגיעה לחצר, ירד לקבל את פני. "אתה העיתונאי מישראל?" שאל, "אני מתנצל בשם מנהל המזקקה שיצא השבוע לחופשה, הוא רצה להדריך אותך כאן, אבל סמך עלי שגם אני מבין משהו בתהליך הפקת הוויסקי".
שעה ארוכה טיילנו במזקקה הענקית. האדס הציג בפני הכול: מגרעיני השעורה המשובחים, המגיעים מהשפלה הסקוטית (LOWLANDS), ועד למחסני שימור החביות. כאשר הגענו למחסנים, נכנס בשער המזקקה זוג תיירים צרפתים במכונית מפוארת. הגבר, בן יותר משישים, עישן סיגר והציג את עצמו: "אני בעל מטע גפנים גדול בדרום־צרפת, ואני מייצר ומשווק יין. הנה כרטיס הביקור שלי. אני מעוניין לסייר במזקקה שלכם עכשיו". האדס הסביר לו שהוא עסוק: "אני מראה את המקום לאורח אחר. אם תמתין כשעה אוכל להתפנות אליך". "לא", אמר הצרפתי, "אני מצטער, אין לנו זמן להמתין". הוא הפנה את המכונית לעבר השער ויצא במהירות.
"הצרפתי הזה הפר את כל כללי ההתנהגות המקובלים כאן", אמר מייקל. "מה הוא חושב לעצמו? אם הוא בענף האלכוהול, אני חייב לעזוב הכול ולבוא איתו לסיור ללא כל הודעה מוקדמת? אצלנו החיים זורמים לאט, לאט מאוד. לכל אחד יש תור. העיקר לנהוג בנימוס, באורך רוח ובחיוך. ראית איך שהוא התרגז וחשב שהכול מגיע לו? אבא שלי היה מבשל שיכר באי הזה, גם סבא שלי וגם אב־סבי, אנחנו גדלים כאן ליד הוויסקי ומתיישנים איתו. כמו הוויסקי, בהתחלה אנחנו תוססים ושוצפים, אבל הסביבה, האי הזה, האנשים שלידנו, מרגיעים אותנו, מבגרים אותנו. ואני חושב שהתוצאה כלל לא רעה".
עד לפני כמה עשרות שנים היו כל מזקקות הוויסקי בידי בעלים פרטיים, שהתגוררו באי או בסביבתו. אבל בשנות השבעים המוקדמות נמכרו כל המזקקות לחברות פרטיות, בריטיות, אמריקאיות וגם יפאניות. עובדה זו לא שינתה כמעט דבר בתהליכי הפקת המשקה המסורתיים. הוויסקי המיוצר כאן, באייל אוף איילה, הוא רק מסוג אחד: SINGLE MALT. כדי לייצר את הוויסקי המעורב (BLENDED), שמהווה כ־90 אחוזים מהוויסקי המיוצר בסקוטלנד (ושיעור אף גבוה יותר באירלנד), מעבירות המזקקות השונות את המאלט וויסקי למרכזי החברות באדינבורו ובגלאזגו, שם מערבבים – לעיתים 24 סוגי וויסקי שונים – ויוצרים את המוצר הנמכר בחנויות המשקאות בכל העולם. מחירו של ה־SINGLE MALT גבוה יותר (בקבוק של שלושת רבעי ליטר עשוי לעלות כמאה דולר). מי שמחשיבים עצמם כאניני טעם טוענים כי הוויסקי המעורב הוא נחות. למעשה, עד לשנות העשרים של המאה הוא לא נמצא ראוי להימכר כ"וויסקי סקוטי" (הידוע בשם "סקוטש"), אלא רק כמוצר לוואי של ה"סינגל מאלט".

חטאו של הקרח
באותו יום ביקרתי באייל אוף איילה בשלוש מזקקות, שלושתן מהידועות בקרב אניני הוויסקי: "לפרויג" (LAPHROIG), "לגוולין" (LAGAVULIN) ו"באומור" (BOWMORE). מארחי, אנשי ההנהלות, הודו כי תהליכי הייצור במזקקות השונות דומים. אבל לכל אחת יש מעיין משלה, והשוני בטעם נובע מהשוני בטעם מי המעיין שמהם מופק הוויסקי. "לפרויג" ו"לגוולין", למשל, שוכנות פחות משני קילומטרים זו מזו, אך טעמי הוויסקי שלהן שונים לגמרי.
כאשר ישבתי בסוף היום במזקקת "באומור", במערב האי, הגיש לי מנהל המזקקה, ג'ים מקיון, איש חייכן ולבבי, העובד שם זה 30 שנה, כמה כוסיות וויסקי לטעימה: הוויסקי אוחסן בחביות במשך 12 עד 25 שנים. "תטעם, ותגיד לי איזה משקה אתה מעדיף", אמר ג'ים. הוא הגיש לי את המשקאות בלי לציין מי הוא מה, ואני בחרתי, לאכזבתו, דווקא את הצעיר ביותר. "כיצד אתה מבקש לשתות את הוויסקי?" שאל ג'ים. השבתי בכנות: "עם קרח". הוא האדים ואמר: "אסור בשום פנים ואופן לשתות את הוויסקי שלנו עם קרח. הקרח מקלקל את המשקה. הוא משנה את הטמפרטורה הטבעית שלו, שאמורה להיות הטמפרטורה של החדר. האמריקאים האלה קלקלו לנו את העולם". כך למדתי על בשרי כי שתיית וויסקי עם קרח היא מעשה שאין עליו כפרה.
וויסקי, הסביר לי ג'ים מקיון בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, אפשר לשתות עם מים או בלי מים. אין דרך שלישית. הוא נתן לי מים מינרליים של האי איילה, שהם המוצר מספר אחת של האי ומפורסמים, לדבריו, אף יותר מהוויסקי. "התרגלנו בשנים האחרונות", אמר מקיון, "להוסיף מים מינרליים מאותו מעיין שממנו מייצרים את הוויסקי. אם כבר הם מתעקשים לשים קרח בוויסקי, שיהיה לפחות קרח מהמים המינרליים שלנו".
ואכן הם היו שונים בצבעם ובטעמם מכל מים מינרליים אחרים שטעמתי. צבעם חום בהיר, וטעמם מזכיר במשהו את הוויסקי המקומי בזכות ארומה, הדומה לריח הכבול. מדי חודש, הוסיף ג'ים מקיון, אנו שולחים אוניה טעונה בבקבוקי מים מינרליים לארצות־הברית, שם הם נחשבים ללהיט בחנויות המשקאות של "המבינים". אדמת האי הזה, הסביר מקיון, היא אחת העתיקות בכל האיים הבריטיים. כבר יותר מ־600 אלף שנים היא קולטת גשמים מהאוקיינוס האטלנטי, העוברים דרך שכבות סלע – וכל אלה מקנים למים את טעמם המיוחד.

הבדל מהותי
בכל מזקקות הוויסקי באיים הבריטיים קיימת מסורת ניקיון בת מאות שנים. כל מתקני הנחושת נוצצים, כאילו זה עתה עברו צחצוח יסודי. כל אחראי משמרת, אמר לי מייקל האדס מ"לפרויג", מטיל שעתיים לפני סיום המשמרת על אחד העובדים לצחצח את כל המתקנים במשחה ובנוזל מיוחדים. בכל מזקקה יש תחושה כאילו נכנסת למקדש פאר ולא למפעל לייצור משקאות משכרים.
משום שהמשקאות תוצרת האי (סינגל מאלט וויסקי) מיועדים לאניני טעם ובעלי הממון, מוקדש תקציב פרסום גדול לעיצוב החוברות הנשלחות לבתי הלקוחות. מזקקת "לפרויג", למשל, מפרסמת חוברת מהודרת (אחת היפות שראיתי) העשויה מנייר מיוחד, ובה הסבר על תהליכי הפקת הוויסקי בתחריטי־עץ. לצורך הפקת החוברת שכרה החברה את שירותיו של אחד מחרטי העץ הידועים בבריטניה.
מבין שלוש המזקקות שבהן ביקרתי העדפתי את טעם הוויסקי של "באומור" (בשני הסוגים האחרים משתלט טעם הכבול על הוויסקי), שהוא חריף ועדין בו־בזמן, ועם זאת אינו צורב וטעים לחך. לפני הסיור הזה לא הייתי מאוהדי הוויסקי הגדולים; ודאי שמעולם לפני כן לא גמעתי כמויות וויסקי כמו הסקוטים או האירים. אבל תוך כדי הסיור למדתי משהו. בעיקר למדתי משהו על רצינותם של העושים במלאכה ועל גאוותם המקצועית. למדתי הרבה על העבודה המושקעת בכל בקבוק, ועל השנים הרבות העוברות עד שוויסקי משובח מגיע אל דלפקי החנויות. ובעיקר, למדתי על ההבדלים בין הסוגים השונים: "סינגל מאלט" ו"בלנדד", ועל התת־סוגים: לא דומה בקבוק "באומור" בן 12 לוויסקי מאותו סוג בן 25 שנים.
בתום הסיור במפעל לקח אותי ג'ים מקיון במכוניתו לסיור באי, שבסופו הגענו לנמל היציאה של המעבורת, פורט אסקאי במזרח. בדרך, עצר ג'ים כמה פעמים את רכבו לאסוף טרמפיסטים. "אנחנו", אמר לי, "חשים כאן כמשפחה אחת גדולה. רובנו עובד בתעשיית הוויסקי. אם לא תעצור למישהו בדרך, הוא יזכור לך זאת למשך חודשים ארוכים". ג'ים ניסה לשכנע גם זוג יפאנים שהלכו בצד הכביש לעלות למכוניתו, אך הם היססו, התנצלו ואמרו כי הם מעדיפים להמשיך ללכת ברגל.
הרבה תיירים יפאנים מגיעים לאי, סיפר ג'ים מקיון, "הם נמשכים לבידוד שלו ולדרך המסורתית בה אנחנו מייצרים את ה'סינגל מאלט וויסקי'. הם באים בקבוצות גדולות ומוכנים להשקיע שעות בסיורים במפעל. הם עומדים קשובים, רושמים הערות במחברותיהם ורוכשים המון דברים בחנות המזכרות". בכל מזקקה יש חנות מזכרות ובה, בנוסף לפריטי תיירים, אפשר לקנות את תוצרת המפעל. "היפאנים מגיעים לכאן לכמה ימים", המשיך ג'ים מקיון, "שוהים בבתי המלון ובפנסיונים, מטיילים בכל פינה וטוענים כי סקוטלנד היא הארץ המועדפת עליהם בכל אירופה".
מפורט אסקאי נראה האי יורה במרחק שני קילומטרים. שווה להקדיש עוד יום לביקור שם, אמר לי ג'ים מקיון, בעיקר משום שזה אי שומם במיוחד, ומתגוררים בו רק כ־400 תושבים. תור ארוך של מכוניות התקבץ בשערי הנמל, רובם היו תיירים שביקשו לחזור ליבשת. במרחק נראו הרי האי הגבוהים, ומעליהם עננים אפורים. מעבורת קטנה חוצה את המרחק הקצר שבין שני האיים. סטודנטית אמריקאית צעירה שהגיעה משם סיפרה לחבריה שהמתינו בנמל, כי "יורה נהדרת, כל כך בודד שם, אין נפש חיה".
העברתי עוד יום באי יורה, ובערב כבר נפגשתי עם ה"מומחים" שבטירה על היבשת. הם המתינו להתרשמויותי. אוהדי ה"באומור" חגגו. לעומתם, אוהדי ה"לגוולין" וה"לפרויג" הטיחו בי, כצפוי, כי אני טירון גמור בכל הקשור לוויסקי.

אירי ללא ספק
עוד תחנה אחת נותרה בדרך הוויסקי הנפתלת שלי: מזקקת "בושמילס". בושמילס (BUSHMILLS) הוא כפר באירלנד הצפונית, במחוז אנטרים, ובו מצויה מזקקת הוויסקי העתיקה בעולם. היא נבנתה ב־1608, חמש שנים לאחר שהאנגלים כבשו את האי.
קשה מאוד לשתות וויסקי של "בושמילס" בסקוטלנד. בכלל, בפאבים של סקוטלנד אי אפשר כמעט למצוא וויסקי אירי, ממש כמו שבאלה של אירלנד אין בנמצא תוצרת סקוטית, להוציא בערים הגדולות ובאתרי התיירות המובהקים. האירים טוענים כי הוויסקי שלהם "רך" יותר, בעיקר בזכות מי המעיינות שטעמם שונה מאלה של סקוטלנד, והדרך השונה של עיבוד השעורה. עם זאת, תהליך הייצור בשני המקומות דומה. יוצאת דופן היא מזקקת "בושמילס", בה מזקקים את הוויסקי שלוש פעמים ברציפות, לעומת פעם אחת בשאר המזקקות.
הכפר בושמילס נמצא במרחק שעתיים נסיעה צפונית לבלפאסט, באיזור תיירותי שקסמו נשכח בגלל מלחמת האזרחים. מאוגוסט 1994, לאחר שנרגעו קצת הרוחות, אפשר כבר לבקר בטירות הרבות בו וב־GIANT CAUSEWAY, סלע שחור שבמהלך בקיעתו, לפני מאות אלפי שנים, נוצרו בו צורות מתומנות, המזכירות שיכונים לגמדים (ראה מאמר בגיליון מס' 53 של "מסע אחר"). התיירים מגיעים, כמובן, גם למזקקה ומשלמים כשלושה דולר עבור הביקור. בתום הסיור מקבל כל אורח שי – בקבוקון וויסקי מתוצרת המפעל.
למרות המחלוקת הקשה, בת עשרות השנים, בין קתולים לפרוטסטנטים באירלנד הצפונית, ולמרות שהמזקקה ממוקמת באיזור פרוטסטנטי מובהק, בעל זיקה עזה לבריטניה, יש הסכמה נחרצת בין היריבים – הוויסקי של בושמילס הוא "אירי". עובדי המזקקה שייכים לאגודת יצרני הוויסקי האירים, וגם בשיא המתיחות בין הקתולים לפרוטסטנטים שיתפה "בושמילס" פעולה עם היצרנים האחרים באירלנד החופשית והקתולית. "בושמילס" היא אחת המזקקות היחידות שהחזיקו מעמד באירלנד בשנות העשרים. אירלנד הצפונית לא זכתה בעצמאות, ולפיכך יכלה המזקקה להמשיך למכור את תוצרתה בשוקי האימפריה.
‐סיור במזקקה אירית אינו שונה בהרבה מסיור באחותה הסקוטית. בגלל שיטת העיבוד השונה של השעורה, טעם הוויסקי האירי קרוב יותר לטעם השעורה מאשר לטעם הכבול, המורגש בסוגים לא מעטים של הוויסקי הסקוטי (למשל, הוויסקי מאייל אוף איילה).
כשתשבו באחד מעשרות אלפי הפאבים באירלנד ותבקשו להרים כוסית עם שכניכם לשולחן (האירים לא יניחו לכם לשבת זמן רב לבדכם), לא תוכלו להתחיל בשתייה לפני שתשאו ברכה. והרי מבחר ברכות לדוגמה: תזכה לבריאות וחיים ארוכים; שאדמתך לא תהיה משועבדת לאחרים; שתזכה להשיג את בחירת לבבך; שייוולד לך ילד מדי שנה; והלוואי שתזכה להיות חצי שעה בגן עדן, לפני שייוודע לשטן כי עברת מן העולם; שתזכה לברכת הדרך בכל עת; שהרוח תנשב תמיד בגבך; שהשמש תחמם תמיד את פניך; שהגשמים ינחתו ברכות על שדותיך; ועד לפגישתנו הבאה, שאלוהים יחזיקך בכף ידו וישמור עליך.
לאחר כל הברכות האלה, יזמינו אתכם האירים לסיבוב משקה נוסף, אבל הם יצפו שתציעו כי הסיבוב שיבוא אחריו יהיה על חשבונכם. אבל כשתציעו לשלם, הם בדרך כלל יאמרו: "אתם זרים, תתביישו, כשנגיע לארצכם, יהיו כל הסיבובים על חשבונכם", ויסמנו לברמן לא לקחת את כספכם. וכאן אולי נעוץ ההבדל הגדול בין וויסקי סקוטי לאירי: לטעם הוויסקי האירי צריך להוסיף את נדיבותם של האירים, חיותם השופעת והידידות שהם מפגינים כלפי זרים, הבולטת בהשוואה להתנהגותם המחושבת והמסויגת של הסקוטים.

הפוסט וויסקי – בעקבות תרבות השתייה באירלנד ובסקוטלנד הופיע ראשון במסע אחר

אירלנד דרום מערב – טירות, מבצרים ושדים

Sat, 13 Sep 2008 19:54:39 +0000

מרבית המטיילים מגיעים לקאשל כדי לבקר ב-Rock of Cashel, המכונה גם "האקרופוליס של אירלנד". מדובר בגבעה אפופת אגדות וסיפורים, ובלילה, כשהיא מוארת, היא נראית כמו אתר רפאים מסרט אימה. במאה החמישית לספירה נבנה עליה מבצר אבן, ומכאן בא שמה – Cashel ("מצודה" בקלטית).

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אירלנד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

על פי האגדה, נוצרה הגבעה על ידי השטן. בעודו עושה את דרכו בבהילות צפונה, חצה השטן את ההרים, עקר גוש סלע ענק והשליך אותו על המישור. זקני העיר טוענים, כי במדידות שנעשו בבקיע אשר בהרי דווילז ביט (Devil’s Bit) שמצפון לרוק אוף קאשל, התברר כי ממדי הבקיע חופפים בדיוק את אלה של גוש הסלע, שממנו בנויה הגבעה.

מאז המאה הרביעית לספירה, תפסה הגבעה מקום חשוב בתולדות המלוכה, הדת והמיסטיקה. לפי האגדה, בשנת 450 לספירה בא לכאן פטריק הקדוש, מייסד הנזירות הקלטית כדי להטיף לנצרות. הוא השתמש בעלה התלתן כסמל לשילוש הקדוש, ובעזרתו שכנע את אנגוס מלך מאנסטר לקבל על עצמו את הנצרות.

ב-1494 הועלתה הקתדרלה שעל רוק אוף קאשל באש על ידי פיצג'רלד, הרוזן הגדול של קילדאר. בקתדרלה הסתופפו באותה שעה מאות מתושבי העיר, שחיפשו בה מקלט, ונשרפו למוות. פיצג'רלד הועמד לדין לפני המלך הנרי השביעי, וטען להגנתו כי שרף את הקתדרלה מאחר שחשב כי הארכיבישוף הקתולי נמצא בה. מוקסם מן התשובה גלוית הלב, הסתפק הנרי השביעי בהורדת תוארו.

מקאשל נוסעים היישר לקר (Caher). לעיר קר כמה שמות וכינויים:
An Cathair וגם Caher, אבל לרוב הוגים את שמה Care, שפירושו "עיר מבוצרת". מבצר קר (Cahir Castle) – המבצר הגדול – ניצב על אי בנהר סוּר (Suir), החוצה את מרכז העיר. זהו אחד המבצרים היחידים באירלנד שהשתמרו היטב. החלק הישן של המבצר הנוכחי נבנה במאה ה-13, ובראשית המאה ה-15 הורחב והיה לגדול מסוגו בעת ההיא. ראש מלכי אירלנד (High King; אחד ממלכי אירלנד שנבחר לעמוד בראש כולם), בריאן בורו (1014-941), קבע כאן את מושבו.
ב-1650 כבש אוליבר קרומוול את אירלנד, והגיע גם למצודת קר. חיל המצב ששמר עליה נכנע כבר בשלבים הראשונים של המערכה, והודות לכך שרדה המצודה בשלמותה, וחומותיה לא נהרסו. ממשפחת באטלר האנגלו-נורמאנית החזיקה במצודה עד 1961, ואז העבירה אותה לידי הממשלה האירית.

שעות פתיחה: אפריל-אמצע יוני 17:30-9:30, אמצע יוני-אמצע ספטמבר 19:00-9:00, אמצע ספטמבר-מרץ 16:30-9:30.
טלפון: 353-52-41011

2,000 מטר מתחת לפני האדמה

מקר נוסעים בכיוון דרום-מערב בכביש 8N עד בולקנדי (Boolakennedy), שם פונים שמאלה בכביש לא ממוספר המוביל אל ברנקורט (Burncourt). שימו לב לשילוט. סך הכל המרחק בין קר למערות מיטשלסטון הוא 15 קילומטר.

כ-1,600 מטר צפונית לבוליפורין (Boollyporeen) פונים מערבה לדרך המוליכה אל בית ועליו שלט: The Caves.

מערות מיטשלסטון (Mitchelstown Caves) הן מהמערות היפות באירלנד. סיורים מודרכים מתקיימים במערות, האחד במסלול שאורכו כ-800 מטר, והשני במסלול באורך 3,250 מטר. גרמי מדרגות מוליכים לשלוש מערות גדולות בעומק 2,000 מטר.

במערות מצויים זקיפים ונטיפים, ובהם עמוד סידן פחמתי ענק המכונה "מגדל בבל" (Tower of Babel). בעומק המערה יש אולם מהמם ביופיו, 76 מטר אורכו, הנקרא קינגסטון גאלרי (Kingston Gallery). מערכת המערות החדשה התגלתה על ידי חוצבים ב-1833, אך המערכת הישנה היתה ידועה דורות רבים לפני כן. במקום מתקיימים לעיתים קונצרטים – חוויה יוצאת דופן.

שעות פתיחה: מדי יום 18:00-10:00
טלפון: 353-52-67246

אלטרנטיבה למי שאינם מבקרים במערות: נוסעים מקאשל בכיוון דרום-מערב בכביש 8N, ואחרי כקילומטר פונים שמאלה לכביש 668R, עוברים את באלילובי (Ballylooby) וב-Clogheen פונים שמאלה. ממשיכים בכביש 668R עד The Vee, הנקרא גם The Gap.
כביש R668, המחבר בין Clogheen לליסמור (Lismore), מתפתל במעלה התלול, על המדרונות המיוערים, וחוצה את ההרים במעבר נוקמילדאון (Knockmealdown). במעלה הכביש יש מפרצי חנייה, שמהם נשקפת תצפית יפה.

על המדרון הצפוני שבבין מעבר ההרים ובין Clogheen ניצב אתר קבורה הדומה בצורתו לגל אבנים. כאן קבור הקווייקר סמואל גרוב, הבעלים של מצודת גרייס. הוא מת ב-1920 וציווה לקבור אותו בעמידה, כדי שיוכל להשקיף על אדמותיו שבעמק.
מכאן ממשיכים בכביש 668R דרומה עוד כ-15 קילומטר, עד ליסמור.

וויסקי ודוכסים
טירת ליסמור (Lismore Castle) משמשת היום למגורי הדוכס מדבונשייר,

[banner]

וניתן לצפות בה רק מבחוץ. התצפית הטובה ביותר היא מן הגשר שעל הנהר. מליסמור ממשיכים דרומה בכביש 72N, עוברים את Tallowbridge, ממשיכים ופונים שמאלה אל Tallow ומתוך העיירה יוצאים לכביש 627R, המוליך אל מידלטון (Midleton).

מידלטון היא אחד משני המרכזים הגדולים באירלנד לייצור וויסקי. המבנה הישן של המזקקה היה במקורו מטוויית צמר, ובתקופת מלחמות נפוליאון שימש כבסיס לצבא הבריטי. מאוחר יותר במאה ה-19 הוקמה בו מזקקת הוויסקי של "ג'יימסון". המזקקה הנוכחית, Irish Distillery, נבנתה ב-1975, אבל המזקקה הישנה עדיין ניצבת כאן ומשמשת כמוזיאון למסורת הוויסקי האירי. במקום נערכים סיורים מודרכים.

במהלך הסיור במזקקה מסבירים המדריכים את תהליכי הייצור שהיו נהוגים כאן בעבר, ועומדים בפירוט על המחזור היעיל של החומרים: "לחומר הכתוש של גרעיני הדגנים, שאותו מתסיסים כדי לייצר וויסקי, קוראים Wash. אחרי גמר התסיסה והפקת האלכוהול, נהוג למכור אותו כמזון לבהמות לאיכרים, אשר סיפקו את הדגנים. הדבר מסביר מדוע הפרות והסוסים באירלנד נראים כה מאושרים ועליזים".
מכל הזיקוק (Pot) הנמצא כאן הוא אחד הגדולים בעולם, וכושר קיבולו נאמד ביותר מ-135,600 ליטר.

ממידלטון פונים מערבה בכביש 25N. פונים שמאלה (דרומה) בכביש 624R, ונוסעים בו עד קוב (Cobh).

הנמל של העיר קוב (את שמה מבטאים Cove) נמצא במפרץ, הסגור כמעט מכל צדדיו ביבשה, וכמה איים בפתחו. ממערב לעיר יש תעלה טבעית, ארוכה ורחבה, המוליכה לנמל של קורק (Cork). התעלה שימשה בעבר ספינות טרנס-אטלנטיות ואוניות נוסעים גדולות. ב-1838 הפליגה מכאן "סיריוס", ספינת הקיטור הראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי.

קורק. הנמל של העיר היה האחרון בו עצרה ה"טיטאניק" לפני מסעה הרה האסון | צילום: איילת נעמן

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים הפליגו מנמל קורק מאות אלפי אירים שהיגרו לאמריקה, ומכאן גם הוגלו לאוסטרליה אלפי אירים (חלקם פושעים פליליים וחלקם אנשים שנחשדו בפעילות מחתרתית נגד הבריטים), באוניות שכונו "ספינות מוות" (Coffin Ships). נמל זה היה גם האחרון שבו עצרה ה"טיטאניק" לפני שהפליגה למסעה הרה האסון. מומלץ לשוטט כאן לאורך החוף והרציפים.

בכיכר קאסמט (Casmet Square) עומדת אנדרטת זיכרון לספינה "לוזיטניה", שטורפדה ב-1915 מדרום-מערב לעיר על ידי צוללת גרמנית. באירוע זה נהרגו 1,500 אנשים.

כדאי לבקר גם בקתדרלת סנט קולמן (St. Colman’s Cathedral). בנייתה ארכה 47 שנים (1915-1868), ובמגדל שלה, המתנשא לגובה 90 מטר, יש 47 פעמונים, המשמשים גם בקונצרטים. בחודשים מאי עד ספטמבר, בימי ראשון בשעה 16:30, מתקיים במקום רסיטל בנגינת פעמונים.

מקוב חוזרים בכביש 624R ופונים שמאלה לכביש 25N המוביל לקורק.

בלארני, ותו לא
מקורק נוסעים ב- Lower Glanmire Road מערבה, לאורך הנהר. אחרי גשר סנט פטריק, ממשיכים מערבה ברחוב העולה ימינה באלכסון, והמוביל אל רחוב אפר ג'ון (Upper John). מכאן ממשיכים לפי השילוט לכיוון בלארני (Blarney).

המבנה הנוכחי של טירת בלארני הוקם ב-1446 על ידי לורד דרמוט מק'קארתי, מלך מאנסטר. המבנה מכיל, בין השאר, מערכת של מעברים, המוליכים למרתפי עינויים. כמו כן יש כאן חדר נסתר, הנמצא מתחת לכניסה הראשית לטירה; כאשר היה מגיע אורח בלתי רצוי, יכול היה שומר השער לשחרר אחת מאבני המרצפת, והאורח הבלתי קרוא היה נבלע בחדר הנסתר.

טירת בלארני התפרסמה הודות לאגדה שנקשרה באחת מאבני המעקה של הגג. מקור האגדה בסיפור על אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה במאה ה-16. לפי הסיפור, במסגרת השתלטות האנגלית על אירלנד, ציוותה אליזבת על הרוזן של לנסטר להפקיע את הטירה מידי קורמאק מק'קארתי, אבל לשונו החלקה של מק'קארתי וחיוכו סיכלו את שליחותו של הרוזן, והלה שלח למלכה דוחות על מהלך המשא ומתן העקר.

הדוחות החלקלקים הללו העלו את חמתה של אליזבת והיא הצהירה: “This is nothing but Blarney – what he says, he never means” ("זה בלארני ותו לא – כל מה שהוא אומר, לעולם אין הוא מתכוון לו"). בכך העשירה אליזבת את השפה האנגלית בביטוי חדש: "This is nothing but Blarney", המוחל על אנשים שפיהם וליבם אינם שווים.

כך נוצרה גם האגדה על סגולות האבן בחומה הדרומית של הטירה (Blarney Stone), המעניקה חלקלקות לשון למי שמנשק אותה. כדי לנשק את אבן הפלאים, צריך לטפס 120 מדרגות תלולות עד לראש המגדל, ולהיתלות כשהראש למטה והרגליים למעלה, עשרות מטרים מעל פני האדמה. מישהו חייב לאחוז ברגלי הנתלה, ואחרי 120 מדרגות ותרגיל אקרובטי עוצר נשימה שכזה, לא נותרת לאותו אדם ברירה אלא להוכיח שאכן ניחן בלשון חלקה.

על פי האמונה, הובאה לכאן האבן הפלאית מארץ ישראל באחד ממסעי הצלב. מספרים שמדובר באבן שנלקחה מסולם יעקב.
הגנים של הטירה נקראים Rock Close, והם הוקמו במאה ה-19 על אתר פרהיסטורי. הגנים התפרסמו בשל "מדרגות המשאלות" (Wishing Steps). כל שיש לעשות הוא לעלות בצעידה לאחור, לרדת במדרגות בעיניים עצומות ולהביע בו-בזמן את המשאלות. בגן ניצבים שני גלעדים פרהיסטוריים (דולמנים) וסלע מזבח, המקודש לדרואידים.


בלארני. הטירה והגנים \| צילום: איילת נעמן

מבצרים מעל המפרץ
חוזרים מבלארני לקורק בכביש 617R. פונים ימינה לכביש 20N, ושוב ימינה אל רחוב Leitrim . ממשיכים במורד הרחוב, ופונים שמאלה אל רחוב Coburg , שנקרא בהמשכו רחוב MacCurtain . פונים ימינה, חוצים את גשר בריאן בורו (Brian Brou Bridge) וממשיכים ב-South City Link Road דרומה. בהמשך עולים על כביש מספר R600, ובו נוסעים אל קינסל (Kinsale).

קינסל היא עיר נמל יפה, המשתרעת ליד שפך הנהר בנדון (Bandon), במפרץ מוגן מסערות, המשמש זה שנים רבות מקלט בטוח לספינות. מרכז העיר העתיקה מצטיין ברחובות ובסמטאות מטופחים, אשר השתנו אך מעט במשך מאות השנים האחרונות.
הכניסה מן הים הפתוח אל הנמל צרה ומוגנת על ידי שני מבצרים שהוקמו במאה ה-17: מבצר ג'יימס (James Fort) ומבצר צ'רלס (Charles Fort).

קינסל היא עיר עתיקה מאוד, שעמדה על תילה כבר לפני ימי ההיסטוריה הכתובה. המאורע הבולט ביותר בתולדותיה הוא המצור שהוטל עליה ב-1601. כוח ספרדי בפיקודו של דון חואן דל אגילרה חבר אל האירים בקינסל, ונלכד במצור שהטילו האנגלים על העיר.

[banner]

הספרדים, שנהנו מתמיכתם של אוניל, שליט טירון שבצפון אירלנד, ואודונל, שליט טירקונל שבאותו אזור, החזיקו במשך עשרה שבועות מעמד נגד צבאה של אליזבט הראשונה, מלכת אנגליה.

אנשי אוניל ואודונל הגיחו מצפון לעיר כדי לחלץ את הספרדים הנצורים, אבל אלה האחרונים נכנעו, והאירים הוכו שוק על ירך בידי חייליה של אליזבת.

בעקבות נסיון התמרדות נוסף ב-1607, נאלצו האצילים האירים להימלט מהאזור, במה שכונה "Flight of the Earls". לאחר מכן היתה העיר לתחנה של הצי האנגלי, ומתיישבים אנגלים השתלטו עליה.

במאה ה-17 פרחה קינסל והפכה לעיר נמל חשובה. בתקופה זו הוקמו בה מספנות גדולות, שבנו אוניות לצי המלכותי.

מ-1739 ועד סוף המאה ה-18 לא הורשה אף אירי או קתולי להתגורר בין חומות העיר.

Kinsale Regional Museum
שוכן בבניין העירייה שהוקם במאה ה-17, ומוצגים בו פריטים עתיקים רבים. בין השאר, הסכין והמזלג של פטריק או'בריאן, "הענק של קינסל" (1806-1706). הטרגדיה של הספינה "לוזיטניה" מונצחת באולם הגדול.

טלפון: 353-21-4777930

טירת דזמונד (Desmond Castle) נבנתה ב-1500 על ידי הרוזן של דזמונד, ושימשה במקור כבית מכס. במאה ה-18 היא כונתה "הכלא הצרפתי", מכיוון שבתקופת מלחמות נפוליאון הוחזקו בה שבויים צרפתים. בעת מלחמת העצמאות של ארצות-הברית נכלאו כאן שבויים אמריקאים. מ-1791 שימשה הטירה ככלא מחוזי. היום שוכן בטירה מוזיאון יין, ואפשר לסייר בה לאורך נתיב מסומן לתיירים.

שעות פתיחה: אמצע אפריל עד אוקטובר 18:00-10:00. מאמצע אפריל עד אמצע יוני סגור בימי שני.
טלפון: 353-21-4774855

מבצר צ'ארלס נמצא ליד כפר הדייגים הקטן סאמר קוב (Summer Cove). זו אחת הדוגמאות היפות באירלנד למבצר בצורת כוכב, שהוקם במאה ה-17. הוא שימש כמקום מגורים לאנשי חיל המצב הבריטי ולבני משפחותיהם עד 1921. במחסנים הישנים יש תצוגה מחיי המבצר, ובתחנת הכיבוי מוצגת כבאית אש ישנה.

מבצר ג'יימס עומד על חצי-האי הנמצא בצד השני של המפרץ. מבצר זה נבנה ב-1604, ושרדו ממנו רק המגדל המרכזי וחלק מן החומות.

נוסעים מערבה בכביש 600R (42L), עוברים את טימוליג (Timoleague) ופונים שמאלה בכביש 71N, עוברים את קלונקילטי (Clonakilty), וברוס קרברי (Ross-Carbery) פונים שמאלה, לכביש 597R. בקופינגרס קורט (Coppinger’s Court) פונים שוב שמאלה, לכביש המוביל אל מעגל נציבי האבן הפרהיסטורי דרומבג (Drombeg Stone Circle) (צריך לעקוב אחר השילוט).

נכנסים למגרש חנייה קטן וצועדים בשביל כמאה מטר, לעבר הים. מעבר לשער ניצב מעגל מושלם של נציבי אבן ועוד שניים לא מושלמים. ברקע נשקף נוף מקסים.

הפוסט אירלנד דרום מערב – טירות, מבצרים ושדים הופיע ראשון במסע אחר