ברוכים הבאים לגיהנום
חשמלית מובילה אותי לביקורי במפעל המתכת. ככל שמתרחקים ממרכז העיר, הנוף הולך ומשתנה — בנייני המגורים הופכים יותר ויותר מוזנחים ואפורים, ולאט־לאט הולכים ותופסים את מקומם מפעלים. לפתע אני מבחין בשיכון עובדי המתכת, כאן מתגוררים בעיקר עובדי המפעל, כאן אפילו העצים והשיחים איבדו את צבעם הירוק. כך אני יושב, ראשי שעון אל החלון, המום מן המראות, עד שקולו של הנהג מעיר אותי מקפאוני: "התחנה הבאה — מפעל המתכת!". אני יורד לרציף ובצעדים מהוססים הולך לעבר הכניסה למפעל.
בשער מחכה לי כבר דודי זֶלָה, מהנדס ראשי במפעל ומי שארגן את הביקור. התיישבנו ב"וולגה", רכב המנהלים שלו, וכך נכנסנו דרך השערים המאובטחים לתחום המפעל. בן רגע השתנו הצבעים מסביבי — מזג האוויר הבהיר ששרר באזור כולו לא הצליח להסוות את הגוונים השולטים במפעל, בעיקר אפור, שחור וחום חלוד. המכונית תמרנה בין מבנים מפויחים, מותירה מאחוריה ענן עצום של אבק, ועצרה ליד אחת מארובות הענק. טיפסנו לגובה של כמאה מטר בסולמות הכמעט אנכיים החובקים את הארובה: מתחתנו, על פני 2,500 דונם, השתרע מפעל ענק ממדים.

זו עיר ענקית, כפילתה של עיר העתיד המפחידה מסיפורי המדע הבדיוני המתארים את החיים לאחר מלחמה גרעינית: רשת קורי עכביש מצינורו ת בכל הקטרים האפשריים תלויה מעל לראשים ולוכדת בתוכה מבני לבנים אדומות בצבע חלודה מפויח, אינספור ארובות ענק פולטות עשן, וארבעה כבשנים המתנשאים מעל כאיזו מפלצת ענקית. רשת קורים נוספת, מסילת ברזל, פרושה על הקרקע ומקשרת בין האגפים. אם היו מחברים את כל קטעי המסילה, אורכה היה מגיע ליותר ממאתיים קילומטר. הפסים מחלקים את חלל המפעל להמון קטעים קטנים, וביניהם נעות רכבות קטנות. האנשים למטה מתרוצצים ממקום למקום כמו נמלים חבושות קסדות. זהו קן נמלים ענקי המונה שלושים אלף פועלים.
אנו יורדים לקרקע וממשיכים את הסיור בין האגפים: כאן מתיכים את הפלדה, פה מתבצע הערגול, זהו אגף היציקה. והנה גולת הכותרת — כור ההתכה. אנחנו עולים בסולמות ברזל אנכיים אל תוך קרביה של המפלצת הענקית המשתרעת מעלינו. הרגשתי כאילו ירדנו שאולה. מתכת לוהטת עד לובן, חומה יותר מאלף מעלות, נוהרת בשני ערוצים המתפצלים ליובלים, כמו לבה הנפלטת מהר געש. קֶדַח ואדי מתכת בצבעי כתום ואדום ממלאים את החלל, רשפי אש מתנוצצים באוויר. עשרות פועלים מתרוצצים על האדמה הלוהטת — לכאורה אנדרלמוסיה, אך למעשה כל אחד יודע את מיקומו המדויק במכונת הענק הזו. למרות החום הנוראי הפועלים מכוסים במעילי אסבסט עבים וחובשים כובעי לבד, פניהם — הנראות כמו יצוקות מברונזה בשל הפיח והאבק המתכתי — נוטפות זיעה. בגיהנום הזה הם מזכירים לי אבירים בימי הביניים הנלחמים עם בעל ההר על המתכת. נדיר לפגוש כאן פועל המתקרב לגיל הפנסיה — תנאי העבודה והתאונות הרבות המתרחשות במפעל הם רק חלק ממחיר כבד שאנשי האזור משלמים בשתיקה.

שפיכת פלדה מותכת. המתכת נוהרת כמו לבה הנפלטת מהר געש, אדי מתכת ממלאים את החלל, רשפי אש מתנוצצים באוויר

כשהאדם פגש את המתכת
רכס הרי אורל נמתח כמעט על קו אורך 60 מעלות מזרח מצפון לדרום — מים קרה (Kara) ועד חלקו המרכזי של נהר אורל שזורם בגבול רוסיה־קזחסטן. צ'ליבינסק, העיר השנייה בגודלה בחבל אורל, נמצאת בחלקו הדרום־מזרחי. אורכו של הרכס הוא כ־2,500 קילומטר ורוחבו נע בין 30 ל־150 קילומטר. לפי המושגים הגיאוגרפיים של ימינו, חבל אורל נמצא בין מישור מזרח אירופאי ובין שפלת מערב סיביר, ולמעשה הגבול בין אירופה לאסיה עובר במדרונותיו המזרחיים של רכס ההרים. זהו אזור שמאופיין במגוון רב של תנאי אקלים ובעושר בלתי נדלה של אוצרות טבע: יש כאן אזורים של שלג עד, טונדרה, יערות טייגה עצומים, ערבות, ואינספור אגמים ונהרות המשתייכים לאגני הניקוז של אוקיינוס הקרח ושל הים הכספי.
בימי קדם היו הרי אורל ידועים בשם "הרי ריפיי", גיאוגרפים בימי הביניים כינו אותם "החגורה", "חגורת האבן" ו"חגורת כדור הארץ", ומגלי ארצות רוסים קראו להם בפשטות "האבן". גילם עולה על זה של הרי אלטאי (Altai) ושל הרי קווקז, למשל, ולכן גם תהליכי הבלייה שעברו עליהם דרמתיים יותר. אחת התוצאות היא שחומרי הגלם ואוצרות הטבע הטמונים בהם נחשפו באופן הדרגתי ובמהלך השנים הפכו יותר ויותר נגישים.

בשל היותו גבול טבעי וחוליה מקשרת בין אירופה לאסיה והודות לעושרו הטבעי, חבל אורל היווה צומת מפגש בין עמים ותרבויות כבר בעת העתיקה, וכיום מעריכים כי ההיסטוריה האנושית שלו החלה כבר לפני מאתיים אלף שנה. במקום נמ צאו שרידי מתכת מהאלף השלישי לפני הספירה, וידוע כי באלף  השני לפני הספירה הפך למרכז חשוב של תעשיית המתכת בצפון היבשת. בכתביו של ההיסטוריון היווני הרודוטוס, בן המאה החמישית לפני הספירה, מופיעות עדויות על אוצרות זהב החבויים בהרי אורל.
מאז האדם למד לייצרה, ניצבת המתכת בקדמת התעשייה. הביקוש תמידי בימי שלום, אך מזנק לשחקים בזמן מלחמה. לא בכדִי ההיסטוריה המודרנית של תעשיית המתכת בהרי אורל החלה בסוף המאה ה־17, בתקופתו של הצאר פטר הגדול. המלחמות הרבות שניהל הצאר במאה ה־18 במטרה להרחיב את מעצמתו ו"לפתוח חלון לאירופה" יצרו ביקוש רב למתכות.
הענף פרח, וביוזמתו של הצאר קמו באזור מפעלים כפטריות אחר הגשם. העושר בעפרות ובמחצבים, שפע חומרי ההסקה, משאבי המים הבלתי נדלים וקיומם של נהרות שאפשרו מעבר ספינות והובלה למרכז הארץ – כל אלה יצרו תשתית אידיאלית להקמתו של מרכז תעשייתי ענק. ענף המתכות המשיך לתפוס תאוצה ובמאה ה־19 הפך אורל לאחד המרכזים התעשייתיים המובילים ברוסיה ובעולם. מעמדו זה לא השתנה גם כיום, בתחילת המאה ה־21.

השאון לא מפסיק
ביציאה מן הכור נעמדתי ולקחתי נשימה עמוקה. האוויר, שהיה קודם שרבי ומחניק, הפך למשב רוח קריר של ספטמבר. אחרי הביקור בכור, מראה המפעל מסביב כבר לא זעזע את חושי. חודשים עברו מאז, אך גם עכשיו אני שומע באוזני את השאון המשקשק והבלתי פוסק הנוצר מאלפי צלילים מתכתיים שונים, ובאפי עומד הריח העז של גופרית, קדח ונפטלין.