המדבר המערבי - מסע אחר https://www.masa.co.il/masa_tags/המדבר-המערבי/ Sat, 02 Sep 2017 04:40:17 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.7.4 מדבריות – שירת הטבעhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%98%d7%91%d7%a2/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%2593%25d7%2591%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%25a8%25d7%25aa-%25d7%2594%25d7%2598%25d7%2591%25d7%25a2 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%98%d7%91%d7%a2/#respond Thu, 23 Oct 2014 12:48:04 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%98%d7%91%d7%a2/דיונות חול אדומות ולעומתן דיונות לבנות כשלג, מצוקים מרשימים, שקיעות משגעות וצמחייה ייחודית - צילומים של כמה מהמדבריות היפים בעולם מוכיחים שוב שהטבע הוא האמן המוכשר מכולם

הפוסט מדבריות – שירת הטבע הופיע ראשון במסע אחר

]]>

הדימוי הראשון שקופץ לראש כששומעים את המילה "מדבר" הוא יובש וצחיחות, עולם צהבהב, שדוף וחסר חיים. אבל אין רחוק מזה: מדבריות הן יצירה מופלאה של הטבע, שכמו צייר מוכשר במיוחד מוציא תחת מכחולו קווים עדינים ודקיקים, הצבועים בגוונים ענוגים וקסומים. ועל רקע הצחיחות – כל סימן חיים בולט ומרגש. על פי ההגדרה, מדבר הוא אזור צחיח שבו יורדים לא יותר מ-200 מ"מ גשם בשנה. ובניגוד למה שחושבים, מדבר לא חייב להיות בהכרח מקום חם, גם בקטבים יש מדבריות – אמנם של קרח, אבל כאלה שעונים להגדרה.

כדי להתרשם מיופיים הצובט של המדבריות, לקטנו עבורכם צילומים מרהיבים חובקי עולם, של מדבריות מיבשות שונות ועם מאפיינים ייחודיים.

מדבר אטקמה, צ'ילה
אין הולם מלפתוח בתמונות מהמדבר הצחיח ביותר בעולם, מדבר אטקמה (בספרדית, Desierto de Atacama) בצפון צ'ילה. כמה צחיח? בממוצע יורד כאן רק מילימטר אחד של גשם בשנה. אבל גם הכמות המזערית הזאת נדירה ביותר – ממצאים מעידים כי במשך 400 שנה, בין 1570 ל-1970, לא ירדה כאן אפילו טיפת גשם אחת! המדבר, המשתרע בין רכס האנדים במזרח לאוקיינוס האטלנטי במערב, עשיר במחצבים והיו תקופות שהוקמו בו עיירות כורים בסמוך למחצבות. אולם אלו ננטשו עם השנים וכיום האוכלוסייה דלילה ביותר, כשרוב התושבים (כאלף במספר) חיים בסן פדרו דה אטקמה, השוכנת בנווה מדבר. במדבר, ששטחו כ-180,000 קמ"ר, עובר גם חלק מהכביש הפאן אמריקאי, המחבר את שני חלקה של יבשת אמריקה. עוד על מדבר אקטמה תוכל לקרוא כאן >>


מדבר אטקמה בצפון צ'ילה. המדבר היבש בעולם


במשך 400 שנה לא ירדה באטקמה אפילו טיפת גשם אחת

מדבר מוהאבי, ארצות הברית
מדבר מוהאבי (Mojave Desert), המשתרע בדרום-מערב ארצות הברית, במדינות קליפורניה, נוואדה, יוטה ואריזונה, מיושב בדלילות, אבל יש בו עיר אחת שמוכרת בעולם כולו (ונראית זרה במיוחד בלב הנופים הצחיחים) – לאס וגאס. בקצה הצפוני-מערבי שלו, בפארק הלאומי עמק המוות (Death Valley National Park), מצויה הנקודה הנמוכה ביותר בצפון אמריקה. שיא נוסף שהפארק הלאומי הזה אוחז בו – ב-1913 נמדדה בו טמפרטורה של יותר מ-56 מעלות, הגבוהה ביותר בחצי הכדור המערבי. אחד מסימני ההיכר המפורסמים ביותר של מדבר מוהאבי הוא מין של צמח היוקה, המכונה עץ יהושע – שם הניתן לו על ידי המורמונים החיים ביוטה, שכן הוא הזכיר להם את דמותו של ישו המתפלל כשידיו מורמות לשמים.


עצי יהושע במדבר מוהאבי


מדבר מוהאבי מוקף ברכסי הרים שפסגותיהם מושלגות

שמורת חולות לבנים, ניו מקסיקו, ארצות הברית
המדבר הזה מפורסם הרבה פחות מהמדבריות האחרים המוזכרים פה, אבל ייחודו יותר ממצדיק את הכללתו. האזור, שהוכרז כמונומנט לאומי (אזור מוגן הדומה לפארק לאומי, אם כי מוקצים לו פחות משאבים לשימור) מצטיין בדיונות חול לבנות כשלג. האחראי לצבע הלבן הוא הגבס, מינרל שכמעט לעולם אינו מצוי בצורת חול, שכן ברגע שהוא מתערבב עם מים הוא מתקשה. המרחק של האזור מהאוקיינוס ומיעוט המשקעים חוברים כדי לשמר את דיונות הגבס המרהיבות הללו במצבן הנוכחי, והתוצאה – לא פחות ממרהיבה.


שמורת החולות הלבנים בזריחה


דיונות לבנות כשלג בשמורת החולות הלבנים

מדבר נמיב, נמיביה
נמיביה, שבדרום-מערב אפריקה, תורמת לכתבה הזאת שני מדבריות מרתקים, השונים מאוד זה מזה. מדבר קלהרי, במזרח המדינה ומדבר נמיב במערב, על חופו של האוקיינוס האטלנטי. יופיו של מדבר נמיב (Namib Desert) עוצר נשימה ממש, עם דיונות חול גבוהות בצבע אדמדם (ההופך אדום ממש בשעת הזריחה והשקיעה) שנושקות למי האוקיינוס הכחולים. כ-30 אלף קמ"ר מתוכו, המכונים "ים החולות" הוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. בשולי המדבר, סמוך לאוקיינוס יש כמה עיירות, אולם לבו מיושב בדלילות רבה, וחיים בו כמה שבטים שמשמרים אורח חיים מסורתי, בהם ההימבה, הנאמה וההררו. על מסע במדבר נמיב תוכלו לקרוא בכתבה הבאה >>


מטיילים מטפסים על דיונה אדומה במדבר נמיב


תמונת לוויין של מדבר נמיב הנושק לאוקיינוס האטלנטי

מדבר קלהרי, בוצואנה, נמיביה ודרום אפריקה
בשפה הסצואנית פירוש שמו של המדבר הזה, המשתרע בדרומה של יבשת אפריקה, הוא "היובש הגדול". בקיץ הטמפרטורות מטפסות ל-40 מעלות ויותר ואולם בחורף הן יורדות אל מתחת לאפס. רוב שוחו של המדבר העצום, המשתרע על כ-900 אלף קמ"ר, מכוסה בחול אדמדם המנוקד בצמחייה דלילה. באופן מסורתי הקלהרי (Kalahari) שימש בית לבושמנים, ציידים-לקטים המתגוררים באזור מזה עשרות אלפי שנים. אלא שבשנים האחרונות ממשלת בוצואנה עושה את כל שביכולתה על מנת לחסום את הגישה של הבושמנים אל אזורי המחייה שלהם (בין השאר, בטענה כי הם פוגעים בבעלי החיים בשמורות הטבע שבשולי המדבר) וליישבם בישובים חדשים – פעולה שלה מתנגדים הבושמנים, הנתמכים על ידי ארגונים בינלאומיים לזכויות אדם. בשמורות הטבע שבקלהרי – בהן שמורת מרכז הקלהרי ושמורת קוטסה – אפשר לראות בעלי חיים רבים, בהם אריות, צבועים, ראמים, צבאים, סוריקטות ועוד. עוד על הציידים-לקטים של הקלהרי בכתבה הבאה >>


צמחייה מהפנטת, זריחה במדבר קלהרי


קשת מעל החולות האדומים של הקלהרי

המדבר המערבי, מצרים
המדבר המערבי, המכונה גם "ים החולות", נמצא בחלקה הדרומי-מערבי של מצרים, והוא מכסה כשני שלישים משטחה. המדבר, המשתרע ממערב לעמק הנילוס, מהים התיכון ועד לגבול סודן, הוא חלק ממדבר סהרה – המדבר החם הגדול בעולם (על המדבר הקר הגדול מכולם, בהמשך). המטייל כאן יפגוש אגמי מלח, חלקם יבשים, נאות מדבר, מצוקי סלעים וגושי הרים. במדבר הזה יש שבעה שקעים גיאולוגיים, שבאחד מהם – שקע קטארה – נמצאת הנקודה הנמוכה ביותר במצרים, 133 מ' מתחת לפני הים. באחדים מהשקעים יש מים מתוקים, המאפשרים קיום של חקלאות. בנאת המדבר סיווה, הסמוכה לגבול עם לוב, מתקיים ישוב קבע מאז העת הקדומה. לקריאה נוספת לחצו כאן >>


עמודי סלע במדבר המערבי במצרים


ועוד כמה עמודי סלע במדבר המערבי


בצילום לוויין של סופת חול מעל מצרים אפשר להבחין בקלות כי המדבר המערבי מכסה את רוב שטחה של המדינה


מדבר בדאין חרן, סין
המדבר רחב הידיים, שמשתרע באזור מונגוליה הפנימית שבצפון סין, מצטיין בדיונות חול הגבוהות בעולם – יש בהן כאלה המגיעות לגובה של 500 מטר! הסיבה לכך טמונה בנהרות תת קרקעיים, שזורמים סמוך לקצה המדבר. כתוצאה מכך האוויר המדברי לח באופן יחסי ולכן הרוחות אינן נושאות את החול כפי שקורה במדבריות אחרים והדיונות נותרות יציבות. עוד תופעה מרתקת אפשר לראות במדבר הזה – בחלקו הדרומי-מזרחי מים פרצו מתחת לפני השטח ויצרו עשרות אגמים המוקפים בדיונות. מדבר בדאין חרן (Badain Jaran) נמצא על נתיבה של דרך המשי, דרך מסחר עתיקה, שחיברה בין מזרח אסיה לאירופה.


אורחת גמלים כפולי דבשת בדיונות העצומות של מדבר בדאין חרן


פה ושם, בשולי מדבר בדאין חרן, מים פורצים מתחת לפני הקרקע ויוצרים אגמים תכולים בין דיונות החול

מדבר גובי, מונגוליה וסין
המדבר הגדול ביותר באסיה ואחד הגדולים בעולם משתרע על שטח של יותר ממיליון קמ"ר בצפון סין ובדרום מונגוליה. פירוש שמו במונגולית הוא פשוט "מדבר", אולם בשונה ממדבריות אחרים, רוב שטחו אינו מכוסה בחול אלא בסלעים. מיקומו הצפוני של המדבר הזה וגובהו (כאלף מטרים מעל פני הים) אחראים למזג אוויר קיצוני ביותר – בקיץ הטמפרטורות מטפסות מעל 45 מעלות בעוד שבחורף הן יכולות לרדת עמוק-עמוק מתחת לאפס, עם כפור ואפילו שלג שמכסים את הדיונות. למרות התנאים הקשים, מדבר גובי שימש לאורך ההיסטוריה מקום מחייה לשבטים נודדים – מונגולים, קזחים, טטרים ואחרים, ואפשר למצוא בו בעלי חיים דוגמת שועלים, נמרים וגמלי פרא. ממצאים מעלים כי בעבר הרחוק מאוד חיו כאן אפילו דינוזאורים. לכתבת וידאו על מדבר גובי לחצו כאן >>


דיונה במדבר גובי, הגדול ביותר באסיה ובין המדבריות הגדולים בעולם

מדבר הקרח, אנטארקטיקה
המדבר האנטארקטי שונה מהמדבריות האחרים שהוזכרו כאן, שכן במקום בדיונות חול או באדמה צחיחה הוא מכוסה בשלג וקרח נצחיים. אבל אל תתנו לקור ולשלג לבלבל אתכם: זהו מדבר לכל דבר, עם כמות משקעים זעירה – פחות מ-100 מ"מ בשנה. למעשה, זהו המדבר הגדול בעולם, שכן הוא משתרע על שטח כל שטחה של אנטארקטיקה – יותר מ-13 מיליון קמ"ר. תנאי האקלים הקיצוניים והקרקע הדלה במינרלים מאפשרים רק למעט מאוד צמחים להתפתח כאן, בעיקר טחבים, חזזיות ופטריות. עולם החי עשיר יותר והוא כולל, בין השאר, מינים שונים של פינגווינים, יונקים ימיים דוגמת כלבי ים ולווייתנים ועופות ימיים.


קרח ושלג מכסים את פני המדבר הקר ביותר והגדול ביותר בעולם – אנטארקטיקה


אחד מדיירי המדבר האנקטארקטי. באנטארקטיקה אין כמעט צמחייה אבל בעלי חיים יש לרוב, כמו הפינגווין הזה

ומה בישראל?
במסענו חובק העולם אחרי מדבריות, לא שכחנו את ישראל, שיותר ממחצית שטחה הוא מדבר ומדבר למחצה. כפי שיודע כל מטייל בנגב או אפילו מי שרק חוצה אותו ברכב בדרך לאילת – הנגב אינו עשוי מקשה אחת, ויש בו אזורים נופיים מגוונים להפליא, הכוללים הרים וקניונים, מכתשים ומישורי חולות. כדי לתת לכם טעימה קטנה מיופיו של המדבר המרהיב שלנו, הנה הצצה לנחל שגיא ואל הקניון הלבן – מעוק יפה באורך של כ-100 מטר שנמצא באפיקו של נחל שגיא, החתור בסלעי גיר לבנים, דרומית להר כרכום שבהר הנגב.


נחל שגיא, היורד בפיתולים חדים מהר שגיא ומתחבר לנחל פארן 


הקניון הלבן בנחל שגיא | צילומים: אפרת נקש www.EfratNakash.com

צילומים בכתבה: הקניון הלבן בנחל שגיא – אפרת נקש; מדבר אטקמה: Tom Goskar ,Philip Morton; מדבר מוהאבי: OutdoorPDK ,The City Project; החולות הלבנים: Alaskan Dude, sathosphere; מדבר נמיב: Pierre Lesage,  צילום לוויין: NASA & USGS; קלהרי: Martin Heigan; המדבר המערבי: Dietmar Temps, צילום לוויין: NASA; בדאין חרן: Yeoh Thean Kheng, Guo Qi, גובי: Julie Laurent, אנטארקטיקה: Christopher.michel


הפוסט מדבריות – שירת הטבע הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%98%d7%91%d7%a2/feed/ 0
ואדי נתרון – מנזרים קופטיים במצריםhttps://www.masa.co.il/article/%d7%95%d7%90%d7%93%d7%99-%d7%a0%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%a0%d7%96%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2595%25d7%2590%25d7%2593%25d7%2599-%25d7%25a0%25d7%25aa%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%259f-%25d7%259e%25d7%25a0%25d7%2596%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a7%25d7%2595%25d7%25a4%25d7%2598%25d7%2599%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%259e%25d7%25a6%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%259d https://www.masa.co.il/article/%d7%95%d7%90%d7%93%d7%99-%d7%a0%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%a0%d7%96%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d/#respond Wed, 03 Aug 2011 15:53:57 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%95%d7%90%d7%93%d7%99-%d7%a0%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%a0%d7%96%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d/המנזרים העתיקים של הנוצרים הקופטים בוואדי נתרון שבמצרים משמרים את הדת ששלטה פעם בארץ כולה. צוות "מסע אחר" יצא אל המנזרים בוואדי נתרון, לבחון את אופיה המיוחד של הנצרות הקופטית ואת חיי הנזירים במדבר

הפוסט ואדי נתרון – מנזרים קופטיים במצרים הופיע ראשון במסע אחר

]]>
ביום ששמענו לראשונה על אבּוּנָה קָרָנוֹס ממנזר בָרָמוּס היה חם ולח בקהיר. המוני אדם עברו בכיכר תָ'חְרִיר. אשה רעולת פנים נהגה במכונית שחלפה ברחוב תָלָעְתְּ חָארְבְּ, ואלפי מוסלמים אדוקים כרעו לתפילת הצהריים באפלולית הקרירה של תחנת הרכבת בשדרות רעמסס. איש הביטחון של המרכז האקדמי הישראלי דיבר בקול נמוך עם השרוול שלו וקיבל אישור להכניס אותנו. עתה השתרעה העיר המיוזעת מעבר לחלונות הגדולים, המצועפים בווילונות כבדים. המולת הרחוב וצפירת המכוניות נבלעו בקירות העבים של דירת המגורים, המשמשת כנציגות תרבותית ומדעית, מקום מפגש רשמי למחצה לישראלים ומצרים, אנשי רוח ועסקים.
פרופסור עמנואל מרקס, מנהל המרכז האקדמי, היה סבור שבקשה רשמית לביקור במנזרי ואדי נתרון עלולה לעכב אותנו בקהיר כמה ימים, או להידחות בכל מיני תירוצים. הוא נזכר באבונה קרנוס. "זה סיפור על נזיר קופטי שחיפש תלמוד", אמר מרקס, אנתרופולוג שנוהג לדבר כמו מורה זן, ברמזים וחידות. למה תלמוד לנזיר מתבודד במדבר? הוא השיב שמעולם לא שאל אותו, ורשם פתק מקופל בקפידה עם ציור של מפה, "כשתגיעו לשם תקישו על השער ויפתחו לכם".

סמטאות רפאים
בשעת בוקר מוקדמת, לפני שיצאנו לדרכי המדבר בעקבות הנזיר המסתורי, הלכנו לרובע הקופטי שבעיר העתיקה. קהיר עדיין נמה את שנתה, כשהגענו לחורבותיו של המבצר שנבנה על ידי הקיסר אוגוסטוס, כחלק מהביצורים הרומיים לאורך החוף. עיר המבצר הרומית, שנמצאת חמישה קילומטרים מן המקום בו הוקמה קהיר על ידי המוסלמים אלף שנים מאוחר יותר, הפכה לכרך גדול ולמקום קדוש כשהנצרות היתה הדת השלטת במצרים. שרידים וחפצי אמנות קופטית נדירים ביופיים, מהמאה השלישית עד המאה העשירית לספירה, שמורים במוזיאון שלמרגלות המבצר, בניין מרוצף מוזאיקה ומקושט בשכבות עץ מגולפות. החצרות השלוות והגנים הירוקים של המוזיאון היו ריקים. בסמטאות הרפאים של העיר העתיקה מתגוררים הקופטים – מצרים ביוונית – אדוני הארץ בעבר וכיום מיעוט נרדף ועני.
ביקור בכנסיות ששרדו בסמטאות האלה דומה לסיור בין מצבות זיכרון: בכנסיית סרגיוס הקדוש, במקום שעל פי המסורת הסתתרו מריה ויוסף עם ישו הפעוט לאחר שנמלטו מהמלך הורדוס, עורכים פעם בשנה מיסה מיוחדת המציינת את האירוע. לרגלי פסלו של סנט ג'ורג', במנזר הקרוי על שמו, מקיימות הנזירות מדי יום את טקס קשירת השלשלאות, המסמל את רדיפת הנוצרים בימי הכיבוש הרומי. על שרידיה של אחת הכנסיות הקימו היהודים בימי הביניים את בית הכנסת אבן־עזרא. בחצרו נובע מעיין וכאן, על פי האגדות, מצאה בתו של פרעה את משה בתיבה בין קני הסוף, ומריה שאבה מים לרחוץ את ישו. אגדה אחרת, המשותפת ליהודים ולקופטים, מספרת כי הנביא ירמיהו נקבר ליד המעיין הזה.
זכרונות ממקדשים עתיקים השתמרו גם במנהגי הפולחן של הקופטים בעיר העתיקה של קהיר. בכנסיית אל מָוָואלָאכָּה, המוקדשת למריה ומוכרת בשם סִיט מָארִיאָם, השתתפתי פעם בטקס יום ראשון של כפות תמרים. ענני הקטורת אפפו את התהלוכה, שבראשה נישאו האיקונות של המושיע ומריה, כצלמיהם של האלים הקדומים אוֹזִירִיס ואִיזִיס. מלמול הכוהנים, ערפל הקטורת והלפידים, נגינת הצילצלים וקולות הטמבורים הפכו לפתע את הציורים באתרים הארכיאולוגיים שלאורך הנילוס לטקסים מלאי חיים.
הנצרות במצרים, בניגוד לזו שבאירופה, לא היתה ראשיתו של עידן תרבותי חדש: דברי ימיהם של הקופטים היו תקופת מעבר מימי הפרעונים לכיבוש האיסלמי. מי שמתחקה אחר תולדותיהם ורזי דתם דומה לנוסע במכונת הזמן, נישא חזרה לימים שבהם התגוררו אלי מצרים בהיכליהם המקודשים והתהלכו בין החיים והמתים.

תעשיית המוות
המנזרים העתיקים של בני העדה הקופטית נמצאים בוואדי נתרון, כ־100 קילומטרים צפונית־מערבית לקהיר, בעמק מקודש של אגמי מלח, ששימשו את פולחן המוות המצרי. עברנו את הנהר וחלפנו על פני הפירמידות בדרכנו מערבה, למדבר. על פי תפיסת עולמם של המצרים הקדמונים, כשחצינו את הנילוס, עברנו את הגבול בין עולם החיים לעולם המתים.
המצרים האמינו כי ב"ארץ המערב" שוכנים המתים. הגיאוגרפיה המיתית מקורה בגיאוגרפיה הפיזית של מולדתם: איזור שחון, שבמרכזו עובר עורק חיים, הנהר הארוך והעכור. על הגדה המזרחית משתרעת, כרצועה ירוקה, הארץ הנושבת ובמערב – מצוקים ושממה. חייהם של בני האדם עברו עליהם במזרח, שם זורחת השמש, ושם היו הערים והכפרים של עולמם. בגדה שמנגד, במקום בו השמש שוקעת ונעלמת בחשכה, היו הקברים ומקדשי המוות. כשישב המצרי בביתו או בילה במשתה בבית ידידיו, כשעיבד את שדותיו, צד ודג, יכול היה לראות תמיד את משכנות הנצח שמעבר לנהר. השקיעה והזריחה, מחזוריות הגאות והשפל, הסימטריה הגיאוגרפית בין הגדות והעולמות השפיעו על תפיסת עולמם של תושבי מצרים העתיקה: הם ראו את המוות כהמשך החיים בארץ אחרת ואת המתים כשכנים, המתגוררים ממול.
גישתם של המצרים הקדומים לחיים שלאחר החיים היתה שונה בעליל מהשקפתם הקודרת של עמים אחרים. כרואי חשבון המתכננים את יציאתם לגימלאות, טרחו עוד בחייהם להשקיע ולפקח על בניית בתיהם בארץ המערב. הם העסיקו אמנים שקישטו את הקברים, שכרו מראש את שירותיהם של כוהני "קא", שידאגו לסעודותיהם הנצחיות, למדו בעל פה נוסחאות קסם מ"ספר המתים", שנועדו להבטיח את טוהר נשמותיהם בעת שקילת ליבם במאזני האמת של משפט האלים. וכדי שלא ישכחו את הטקסטים האלה, חרטו אותם על קירות הקבר ועל גבי קמיעות יקרים. לאחר מותם היו קרוביהם מוציאים הון עתק על חניטה וטקסי קבורה דרמטיים, כך שהמתים יוכלו להמשיך וליהנות ממנעמי החיים.
האנשים שהתקיימו מתעשיית המוות במצרים העתיקה, כמו חוצבי הקברים והאומנים שעיטרו אותם, התגוררו בארץ המערב. יתרה מזו, נאסר עליהם לעבור את הנהר למחוזות החיים, כדי שלא יגלו לשודדים את מקומם של הקברים, שהכילו אוצרות יקרי ערך. הקבוצה המבודדת ביותר בממלכתו של אנוּבִּיס, האל בעל פני התן ששמר על בית הקברות, היו החונטים. הם עבדו בשירותה של גילדה מקצועית, שהיתה גם מסדר דתי, ומעולם לא העלו על הכתב את סודות החניטה. המידע שהגיע לידינו, מקורו בנוסע היווני וראשון ההיסטוריונים, הרודוטוס. הוא ביקר במצרים במאה החמישית לפני הספירה והצליח לחדור לאוהלי החונטים שבמדבר, לצפות בהם ולתעד את מלאכתם.
הרודוטוס מספר, שכאשר הגיעו האבלים אל האוהלים השחורים, שהיו גדושים בגופות בשלבים שונים של התהליך והדיפו צחנה של מוות וחומרים משמרים, הציעו להם החונטים מספר שיטות לטיפול במתים. השיטה היעילה ביותר היתה גם היקרה ביותר ונמשכה שבעים ימים. במהלכה הורחקו האיברים הפנימיים מהגופה באמצעים כירורגיים, כדי למנוע את רקבונה. העור יובש בשלמותו, ולבסוף נערך אפילו "טיפול קוסמטי", שנועד לשמר את תווי הפנים.
בכל שיטות החניטה השתמשו בנתרן, תרכובת טבעית של מלחים, כחומר חיטוי ושימור. שנים רבות היו החוקרים סבורים שגופות החנוטים הושרו בתמיסת נתרן, אך מתיאוריו של הרודוטוס ומציור נדיר שהתגלה על גבי ארון קבורה עתיק מתברר שהחונטים השתמשו בערימות של גבישי נתרן טבעי. תכונותיו הכימיות המיוחדות של הנתרן, ששימש גם לצורכי פולחן, העניקו לו את שמו, שפירושו במצרית עתיקה "המלח של האלים". את הגבישים הנוצצים של האלמוות הביאו החונטים מוואדי נתרון. שמו של ואדי נתרון, נקרא על שם המלח האלוהי – הנתרן.
מיצירה ספרותית שנכתבה לפני כ־4,000 שנים, וידועה בשם "האיכר צח הלשון", אפשר ללמוד על סחר במטעני נתרן מהעמק המקודש כבר בתקופת הממלכה התיכונה של מצרים, ימי השושלת ה־12 למניין הפרעונים. אלפי שנים לאחר מכן, במאה הרביעית לספירה, כשקראו הנוצרים תיגר על האלים העתיקים, נמלטו רבים מהם למדבר, אל העמק הנעלם של אגמי המלח. במקום שגילו אבותיהם את היהלומים המלוחים, סוד חיי הנצח, הקימו הקופטים את השער למלכות השמים.

בשורת ישו במצרים
רוח חמה נשבה כשנקשנו על שער העץ הישן, המאובק, של דיר אל־בָּרָמוּס, המנזר הנידח והמבודד ביותר בוואדי נתרון. "באתם מירושלים?" שאל אבונה קרנוס. ישבנו על ספסל אבן בגן הקטן הסמוך למנזר, בכניסה למעונם של המועמדים לנזירות ושל החניכים, שעליהם מופקד קרנוס. כמונו, שעשינו את הדרך כדי לספר סיפור על מקום וזמן אחר, כך גם קרנוס שאל את השאלה בעצם כדי לספר סיפור: "מירושלים הגיע למצרים, במחצית השנייה של המאה הראשונה, מרקוס הקדוש, שעשה את דרכו ברגל לאלכסנדריה להביא את בשורתו של ישו לעובדי הכוכבים והמזלות. האיש הראשון שפגש מרקוס היה סנדלר שתיקן את נעליו, שנקרעו בגלל קשיי הדרך. כשהשחיל הסנדלר את החוט במחט, דקר את אצבעו וזעק בכאב לאלוהיו. מרקוס שאל את הסנדלר האם הוא מכיר את האל, והאיש ענה שהוא יודע שהאל קיים, אך אינו יכול לדבר איתו ישירות. שעות רבות דיברו השניים על האל היחיד. בסוף היום ביקש הסנדלר ממרקוס שיטביל אותו ואת בני משפחתו, והם היו הנוצרים הראשונים במצרים".
לפי גירסה אחרת, מספר אבונה קרנוס, ראשוני הנוצרים במצרים היו יהודים מאלכסנדריה, שעלו לרגל לירושלים בחג השבועות, ה"פנטקוס" במסורת הנוצרית. במהלך החג פגשו בפטרוס הקדוש, שנשא את דרשתו הפומבית הראשונה, ורוח הקודש נחה עליהם. בשובם למצרים הביאו עימם את הבשורה.
את האגדות האלה מספר אבונה קרנוס לפרחי הנזירים של דיר אל־ברמוס במשך שנים, מאז עזב את פָיוּם שבמצרים העילית והלך למדבר. "רציתי להשקיע באלוהים את כל זמני ואהבתי", אמר האיש המגודל והמזוקן, בן בלי גיל בגלימתו השחורה ובברדסו המרוקם בצלב המשולש, כמנהג הנזירים הקופטים. קרנוס איש משכיל, וכשאינו עסוק עם החניכים במדיטציה ובתפילה, הוא מבלה את זמנו בספריית המנזר, המכילה ספרים בשפות רבות. הוא קורא כתבי קודש והיסטוריה בערבית, קופטית, יוונית, גרמנית וצרפתית. עברית הוא לומד מקלטות, שהזמין מהמרכז האקדמי הישראלי בקהיר.
הוא טוען שהאגדות הללו על ימי ראשית הנצרות משקפות מציאות היסטורית. במאה השנייה התקיימה בעולם העתיק כפילות בתחום הדתי: אנשים סגדו לאלים אך האמינו, בהשפעת האסכולות הפילוסופיות של אותם ימים, בקיומו של אל עליון יחיד. האלים נחשבו כהתגלמות צדדים שונים של האל או כיישויות נחותות, הכפופות לו. הסגידה לאלים, הקורבנות והטקסים עמדו במוקד החיים הציבוריים. ההתנגדות לקיומם נתפסה על ידי השלטונות כפגיעה בסדר החברתי והפוליטי. אבל אנשים רבים היו עסוקים בחיפוש אחר דתות שיעניקו להם תחושה של קשר אישי עם האלוהות. על רקע זה שיגשגו פולחני גאולה פגאניים והתפשטה הנצרות.
המסורת הנוצרית מייחסת את הנזירות לאנטוניוס הקדוש ממצרים. בשלהי המאה השלישית עזב אנטוניוס את העיירה בה נולד והקדיש את עצמו לעבודת האל על פסגת הר צחיח במדבר. נראה שאנטוניוס לא היה הנזיר הראשון. עדויות לקיומם של נזירים מתבודדים בשממה (HERMITS) אפשר למצוא גם במדבריות ארץ ישראל וסוריה עוד לפני כן.
הסגפנות והבדידות שהפכו את הנזיר המתבודד ל"אתלט של המשיח" (ATHLETA CHRISTI – אדם טהור בעל יכולת להתגבר על איתני הטבע) היו כרוכות בסכנות פיסיות ונפשיות. כדי להפחית אותן ייסד פכומיוס, חייל שהפך לנזיר, במאה הרביעית לספירה את קהילת הנזירים החיים בשיתוף (KOINOS BIOS). הקהילות הראשונות של נזירים קָנוֹבִּיטִים נוסדו במדבריות מצרים, ואת המנזרים הראשונים הם הקימו בוואדי נתרון. מכאן התפשט דגם זה של נזירות לכל רחבי העולם הנוצרי.

עניי הרוח
גם הנזירים החיים בשיתוף, כעמיתיהם המתבודדים, נועדו להיות עניי הרוח, שבזכותם יזכו במלכות השמים אלה שנפשם חפצה אך בשרם רפה. לדרישות הפרישות והעוני צירף פכומיוס את הציות והמשמעת. על הנזירים לוותר על חופש הפעולה והתנועה, לחיות בשיתוף עם נזירים אחרים במקום אחד, על פי ה"רגולה", תקנון המנזר, ולסור למרותו של אב המנזר. כדי להימנע מבטלה ומהרהורי עבירה וחטא עליהם "לאכול במשורה, לישון מעט, לדבר קצת ולהימנע ככל האפשר מחברת אנשים", מסביר אבונה קרנוס את אורח החיים הרצוי לנזיר, "ובשאר הזמן לעבוד, ללמוד ובעיקר להתפלל". שבעים נזירים ועשרה חניכים מתגוררים בדיר אל־ברמוס, בחדרים קטנים וצנועים, ולהם מעט רכוש וציוד אישי.
הנזירים והחניכים מתעוררים בארבע לפנות בוקר לתפילת השחר, ובשבת אפילו שעה אחת מוקדם יותר. לאחר התפילה שנמשכת כשעתיים, נערכת מיסת הבוקר, ומשעה עשר הם עסוקים במלאכת יומם. כמו בקיבוץ, גם במנזר יש סידור עבודה, וכל אחד מאנשי הקהילה עובד בענף אחר, במטעים או בשדות, בשירותים או בנוי. בצהריים מקיימים הנזירים תפילה נוספת ושבים לעבודתם. לאחר תפילת ערבית ובתום סעודת הערב הם פורשים לתאיהם ומקדישים את זמנם ללימודים.
קרנוס סיפר, ואנחנו לגמנו תה כהה ומתוק בכוסות מזכוכית עבה, כשרוח של ערבית נשאה שוב ענני אבק מהמדבר. בדיוק כשרציתי לשאול את אבונה קרנוס למה לו תלמוד, קראו לו חניכיו, והוא נעלם בפתח האכסניה. נשארנו לבד, ופתחנו לרווחה את השער. חומה של לבני בוץ מפרידה בין המנזר למדבר. מעבר לחומה נבנו לפני מאות שנים מגורי הנזירים והקאפלות בעלות כיפות החומר, שעל כתליהן חרוטים סמלים מקודשים. חלצנו את הסנדלים ונכנסנו לאחת הקאפלות, מסונוורים בגלל המעבר מהאור הבוהק שבחוץ לאפלולית המאובקת של בית התפילה. קרן אור חדרה ממרומי הכיפה והאירה את המזבח, שלמרגלותיו היו נזירים בבגדי שרד לבנים עסוקים בשירה. אחרים, בחלוקים שחורים מרוקמי צלבים, כרעו בשורה לפני תא התפילה, שבו היו עמיתיהם משוררים בדבקות מול איקונין המושיע, ועורכים לפניו את לחם הקודש.
בדומה לקתולים, מבטאים הקופטים את האמונה בחסד האלוהי על ידי טקסים, וכמו נוצרים אורתודוקסים הם מייחסים חשיבות רבה לשימוש באיקונין – ייצוג מקודש של ישו, מריה או אחד הקדושים. האיקונין הוא צוהר בין הארץ לשמים. הוא מסמל את התגלמות החסד, ומשמש מוקד לתפילה, להכוונת הלב וכאמצעי קשר עם האלוהים.

מסתור מהבֶּרבֶּרים
הקופטים הם מונופיסיטים, כלומר מאמינים כי לישו היה טבע אלוהי בלבד. זאת בניגוד לרוב הכנסיות הנוצריות, שאמונתן מבוססת על התפיסה שישו מגלם היבטים אנושיים ואלוהיים גם יחד. מקורה של התפיסה המונופיסיטית בהוגי דעות נוצרים מאלכסנדריה. העיר שהיתה הבירה התרבותית והמטרופולין השני בחשיבותו באימפריה הרומית קיבלה את הבשורה בהתלהבות כבר בימי ראשית הנצרות והפכה למרכז לכיתות נוצריות שונות. באלכסנדריה, שדה הקרב בין הנצרות לאלילות השוקעת, נולדו הוויכוחים התיאולוגיים שהסעירו את העולם הנוצרי במאות הרביעית והחמישית.
בשנת 451, משיקולים פוליטיים ובגלל מאבקי הכוח בין אלכסנדריה לביזנטיון, הוכרזה האמונה המונופיסיטית כמינוּת בוועידת הכנסייה האקונומית של כָָּלְקֵדוֹן. קהילות נוצריות בסוריה, הקופטים במצרים ובני חסותם פרשו מהכנסייה האורתודוקסית היוונית והפכו לכנסיות מזרחיות עצמאיות. בעקבות אירועים אלה, זכה הארכיבישוף של אלכסנדריה בהגמוניה הדתית על כל הקהילות הנוצריות באפריקה. בימי מלחמות הדת, המאבקים והרדיפות נמלטו לוואדי נתרון קופטים רבים והפכו את העמק הנעלם לעיר מקלט ואת המנזרים למצודות. ממרומי חומות החומר שעל גבול המדבר שמרו נזירים שחורי גלימות על המנזרים מפני התקפות הכופרים מצפון ומפני שבטי הנוודים העוינים בדרום.
בדִיר אַָמְבָּה בִּישוֹי, המנזר הסמוך לדיר אל־ברמוס, שבו ביקרנו למחרת היום, חיכינו עת ארוכה עד שקשרו הנזירים את גשר העץ המחבר את מצודת המנזר לעולם. בבית השער של המנזר קבוע פעמון מתכת גדול, ששימש עוברי אורח ושיירות שביקשו מקלט ללילה או מזון. את המצרכים נהגו הנזירים להוריד אליהם באמצעות סל, ששילשלו מחרכי המצודה.
נזיר מזוקן פתח את השער במפתח ישן וערך לנו סיור בשלוש הקומות של המבנה המבוצר, שנבנה על ידי הנזירים בשלהי המאה החמישית, בימי התקפות הבֶּרְבֶּרִים. בדיר אמבה בישוי מצא באחרונה מקלט גם הפטריארך הקופטי, שנודה השלישי, לאחר שנעצר על ידי השלטונות בימי הנשיא אנואר סאדאת. מאז הוא נוהג לשהות כאן כחודש בשנה. 150 נזירים קופטים ואורתודוקסים חיים כיום בין כותלי המנזר; רובם מצרים, אך יש בהם גם קופטים מכל רחבי אפריקה ובנים למשפחות מהגרים מאירופה ומארצות־הברית. דיר אמבה בישוי הוא אחד המנזרים העתיקים ביותר בוואדי נתרון, המשמעת הנהוגה בו קפדנית, ותנאי הקיום קשים במיוחד. זאת הסיבה לכך שהפטריארך הקופטי נבחר בדרך כלל מקרב אנשי המנזר הזה.
במדריך המטיילים כתוב כי דיר אמבה בישוי הוא מקום נהדר לצפות בשקיעה. עמדנו על גג המצודה והבטנו במרחבי המדבר. חשבתי על הנזירים שעמדו שם על המשמר, מחכים לבֶּרְבֶּרִים, צופים בשקיעות המרהיבות ומתפללים שהתוקפים לא יגיעו שוב מהחולות בחסות החשכה. נזכרתי בשיר של קוֹנְסְטָנְטִינוֹס קוָואפִּּיס, משורר יווני יליד אלכסנדריה: "… כי ירד הלילה ולא באו הברברים, וכמה אנשים שבאו מאיזור הגבול אומרים שאין בכלל ברברים בסביבה. מה יהיה עלינו בלי הברברים? האנשים האלה היו איזה פתרון".

ריח המלח
גברים המבקשים ללון במנזרי ואדי נתרון זקוקים לאישור מיוחד מהפטריארכיה הקופטית, ולנשים אסור לשהות שם לאחר החשיכה. הצליינים הקופטים שבים לקהיר בלילה או ישנים במלונות יקרים בדרך לאלכסנדריה. אנחנו התאכסנו בכפר אצל נביל. בחצר שוטטו עיזים ותרנגולות, ובחדר הקטן והמאובק היו רק מיטות קפיצים ישנות, נורות חשמל חשופות ומים קרים. נביל הוא קופטי שהיגר לאוסטרליה וחזר למצרים לאחר מות הוריו. את הבית שבו גדל הפך לאכסניה. היינו אורחיו היחידים. בשעת לילה מאוחרת, אחרי כמה כוסות ויסקי, הוא סימן על המפה שקיבלנו בקהיר את הדרך לאגמי המלח ולמנזר הגדול, דיר אֶל־מָקָרְיוֹס.
עם שחר היו דרכי העפר המובילות אל האגמים מכוסות בשלוליות של מלח, שזהרו באור ראשון. מקווי מים כהים, מוקפים שדות של גומא, השתרעו עד קו האופק. פרות כחושות רעו בגומא עם חמור תועה. שתי ילדות מהכפר, בשמלות צבעוניות וצמות, שיחקו בגבישי נתרן שנוצרו בקיץ אשתקד, כשהתייבשו האגמים. הן אינן יודעות דבר על אוהלי החונטים השחורים והמומיות, רק ריח מלוח נישא עדיין ברוח הבוקר, כמו ביום שביקר הרודוטוס בעמק המקודש.
ריח המלח התערבב בניחוחות של לחם טרי ממאפיית המנזר של מקריוס הקדוש. אבונה אֵירָאנֵאוּס, שקיבל את פנינו באכסדרת השיש שבחצר, הגיש לנו גם חריץ גבינה, תמרים ותפוחים ממטעי המנזר. דיר אל־מקריוס הוא הגדול והעשיר במנזרי ואדי נתרון, והיחיד ששופץ ונבנה מחדש באבן.
בעת בניית הכנסייה, מספרת המסורת, גילו הנזירים בין היסודות את עצמותיהם של יוחנן המטביל והנביא אלישע, שנקברו במקום. אבל אפילו הנזירים מודים, כי ראשו של יוחנן המטביל נקבר בדמשק, ושרידי הקדושים לא הם שהביאו למנזר את העושר והמוניטין. הוא קיבל את שמו בזכות קברו של מקריוס, מייסד הנזירות הקדומה בוואדי נתרון.
איראנאוס להוט להראות לנו את קברו המפואר של מקריוס בארון העץ המהודר, הניצב מתחת לתמונת ישו המורד מהצלב, את המזבח המגולף בדגמי הצלב המשולש, את הטווס וביצי היען המסמלים את התחייה, את הקאפלה לזכר הנזירים שנטבחו בידי הבֶּרֹבֶּרִים ואת הספרייה הידועה של המנזר. אבל אנחנו כבר עייפנו מטווסים, ממזבחות ומכלי קודש. המים בכד צוננים, והלחם טעים יותר בצל עץ הזית.
מה הביא את אבונה איראנאוס לנזירות? אני שואלת. לפני שהפך לנזיר וקיבל את השם איראנאוס, היה רוקח בקהיר (שמו הקודם לא חשוב, הוא אומר, שהרי נולד מחדש בין כותלי המנזר). מנעוריו רצה להיות נזיר, אך אימו, בניגוד לקופטיות רבות המבקשות לבניהן משרות בכנסייה בתקווה להבטיח את עתידם הכלכלי, התנגדה לכך נמרצות. הוא היה בן אהוב, והיא רצתה שיהיה לו מקצוע מכובד, שיתחתן ויגדל ילדים. הוא למד וקיבל הסמכה, פתח בית מרקחת ברובע יוקרתי, מצא נערה נאה והקים בית. "אבל אני אהבתי את האלוהים", אמר הגבר הגבוה בחלוק הנזירים השחור, "וכל מי שאהב אי פעם אהבה גדולה ויחידה – יכול להבין".

הדלקת נרות
ואדי נתרון, עמק של תעתועי שרב וסיפורי מסתורין; כמו סיפורו של אבונה איראנאוס מדיר אל־מקריוס שאהב את אלוהים יותר מכל, או זה של אבונה קרנוס מדיר אל־ברמוס, המחפש תלמוד. הנזירים עמדו להתחיל בתפילת ערבית, בטרם יעלו על משכבם. כשאבונה קרנוס התפנה מעיסוקיו המרובים, אזרתי אומץ ושאלתי אותו: "למה לך תלמוד?"
הנוצרים במערב קיבלו אמנם את הברית הישנה במסגרת כתבי הקודש כמו הנוצרים במזרח, אך גינו את התלמוד בכל לשון של גינוי. כך כתב האפיפיור אִינוֹקָנְטְיוּס הרביעי במאה ה־13: "הם (היהודים) מכנים מסורות אלה בשם תלמוד, ספר גדול בעיניהם, העולה בחשיבותו על המקרא. ניתן למצוא בו גידופים נגד האל ומשיחו וסבך של בדיות על הבתולה הקדושה, טעויות, נאצות והבלים שלא נשמעו כמותם". בתום אחד הוויכוחים התיאולוגיים שניהלו הנוצרים עם היהודים בימי הביניים, נידון התלמוד לשריפה בממלכת צרפת. העניין שמגלים תיאולוגים נוצרים בתלמוד נולד רק בעת החדשה. "ישו חי בנצרת, מרקוס הגיע מירושלים", אמר אבונה קרנוס, "ואני מקווה שבתלמוד יש תשובות לשאלות שמתעוררות כשאני קורא את המקרא, הנביאים ואפילו את הברית החדשה".
אחר כך ביקש ממני אבונה קרנוס להדליק נר בקאפלה, כדי לברך את המשך המסע, וחזר עם שני נרות. "מוזר, תמיד יש בחדר שלי נרות רבים, והנה מתברר שאלה הנרות האחרונים. אולי כדאי שתדליקי שניים?" הלכתי אחריו בצייתנות, נבוכה במקצת, כשביקש ממני לשאת נוסח ברכה יהודי. קרני אור אחרונות חדרו לקאפלה האפלולית. "יומם של היהודים מתחיל בשקיעת החמה", עלה בי משפט מסיפור של לואיס חורחה בורחס, כשנזכרתי שהיה זה יום שישי בשבוע. "מה לקח כל כך הרבה זמן?" שאל אחר כך שמעון. "להסביר לקרנוס שזה מעשה שראשיתו בנזיר שחיפש תלמוד וסופו בנרות שבת", אמרתי.


המסע למנזרי ואדי נתרון נערך על ידי "מסע אחר" בשיתוף עם המרכז האקדמי הישראלי בקהיר.
תודתנו נתונה לפרופ' עמנואל מרקס, לדליה מרקס, למוניר אחמד, ולכל צוות עובדי המרכז בקהיר על הסיוע והאירוח. לפרופ' שרה גרול ולד"ר דבורה סווני מהחוג לאיגיפטולוגיה באוניברסיטה העברית, ולברוך גיאן על המידע וההערות. התרגום לדברי האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי מספרו של ד"ר אביעד קליינברג, "הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה".

הפוסט ואדי נתרון – מנזרים קופטיים במצרים הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%95%d7%90%d7%93%d7%99-%d7%a0%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%a0%d7%96%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d/feed/ 0
סיווא ואלכסנדריה – מסע בעקבות אלכסנדר הגדולhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%95%d7%90-%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%9b%d7%a1%d7%a0%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%9c%d7%9b%d7%a1%d7%a0%d7%93%d7%a8-%d7%94/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a1%25d7%2599%25d7%2595%25d7%2595%25d7%2590-%25d7%2595%25d7%2590%25d7%259c%25d7%259b%25d7%25a1%25d7%25a0%25d7%2593%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%2594-%25d7%259e%25d7%25a1%25d7%25a2-%25d7%2591%25d7%25a2%25d7%25a7%25d7%2591%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%2590%25d7%259c%25d7%259b%25d7%25a1%25d7%25a0%25d7%2593%25d7%25a8-%25d7%2594 https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%95%d7%90-%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%9b%d7%a1%d7%a0%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%9c%d7%9b%d7%a1%d7%a0%d7%93%d7%a8-%d7%94/#respond Tue, 28 Dec 2010 09:15:21 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%95%d7%90-%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%9b%d7%a1%d7%a0%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%9c%d7%9b%d7%a1%d7%a0%d7%93%d7%a8-%d7%94/במערב מצרים, המרחב שבין העיר אלכסנדריה לנווה המדבר סיווא, זוכה אלכסנדר הגדול לחיים מחודשים. מסע בן זמננו בעקבות מסעו הרה הגורל של אלכסנדר מוקדון, בנופי חולות המנוקדים בנאות מדבר קסומות

הפוסט סיווא ואלכסנדריה – מסע בעקבות אלכסנדר הגדול הופיע ראשון במסע אחר

]]>
בקיץ של שנת 356 לפני הספירה, בירח האריה, נולד בארמון המלוכה במוקדוניה תינוק זהוב שיער. אביו, המלך המדינאי פיליפוס השני, ואמו אולימפיאס, יפהפייה סוערת מזג ואשת מדנים, קראו לרך הנולד אלכסנדר. ברבות הימים עתיד היה לכבוש את העולם, לזרוע בנתיבו מוות והרס, אבל גם ליצור תרבות חדשה.

בן 24 היה אלכסנדר כששיחרר את הערים היווניות באסיה הקטנה ועשה את דרכו דרומה, לחסל את עליונותו של הצי הפרסי בים, ולהכניע את גרורותיה של האימפריה הפרסית. הוא כבש את מצרים ללא קרב. בהגיעו קיבלו את פניו כוהני ממפיס, ועל פי עצתם הלך למקדש האל זאוס-אמון, שבנווה המדבר סיווא. לבדו יצא למסע המפרך, מלווה רק בחבריו הקרובים, ובשובו הסתבר שהאל הכיר בו כבנו וכשליט החוקי של מצרים. למרות שמת בבבל הרחוקה, ביקש אלכסנדר לפני מותו להיקבר במקדש זאוס-אמון.

מה אירע בסיווא? הגרסאות השונות למאורע אפוף התעלומה מעידות, שאיש מההיסטוריונים בני זמנו של אלכסנדר לא הלך עמו למקדש, וכך ידעו רק מה שסיפר להם, ומה שמסרו בני לווייתו. מהתיאורים האלה, מלאי החיים והצבע, נדמה שבסיווא התחולל מפנה דרמטי בחייו של אלכסנדר. בחולות המדבר המערבי במצרים התגלו רמזים לפתרון החידה עתיקת היומין, המגרה עדיין את התעניינותם וסקרנותם של החוקרים.

בדרכנו בעקבות אלכסנדר מוקדון נסענו יותר מ-800 ק"מ, מאלכסנדריה לסיווא, במזג אוויר הפכפך של שלהי החורף, כשגשם וסופות חול משמשים בערבוביה. כך מצאנו עצמנו בנתיב שבו הלך אלכסנדר, לאורך חוף הים התיכון והגבול הלובי, בואכה אל לב המדבר המערבי, נוסעים וחווים את תהפוכות האקלים, שפקדו אותו בימים האחרונים של חודש פברואר 331 לפני הספירה. על פי ההיסטוריון הרומי פלוטרכוס, מחבר הספר "חיי אישים", נמשכה דרכו של אלכסנדר כשבועיים, ובמהלכה ידעו המלך ופמלייתו צמא, רעב ותלאות. הם היו עלולים למצוא את מותם במדבר, אלמלא סייעו האל וכוהניו לאלכסנדר, בכוחותיהם העל טבעיים, להתגבר על קשיי המסע.

ים של חולות במדבר המערבי | צילום: Walid Hussanein / flickr

יותר מאלפיים שנה מאוחר יותר, על כביש אספלט מודרני, נמשכת הדרך לסיווא יום או יומיים בלבד. הנוף ואיתני הטבע נותרו כשהיו. "היה זה מסע קשה", כותב פלוטרכוס על המסע לסיווא, "ורצוף מכשולים, שטמן בחובו שתי סכנות עיקריות. האחת מחסור במים, שכן לאורכה של הדרך, ארץ זו שוממה לחלוטין. הסכנה האחרת היתה בסביבה, שכן הנוסעים בחולות עמוקים ואינסופיים אלה נתונים להתקפה פתאומית ומחרידה מצד רוח סערה דרום-מערבית, ההודפת לפניה נחשולי חול, דהור ושטוף על פני המישורים".

הקרב האחרון במלחמת גוג ומגוג
בגשם, המצליף בפנינו כמדקרות וברוח הקרה הנושבת מהים, אנו עוצרים בבוקר לאורך החוף, באל עלמיין. מסגד ובתים נטושים בסוף העולם, המקום בו התחולל הקרב האחרון במלחמת גוג ומגוג. האפוקליפסה במדבר, בה ניצחו בעלות הברית בפיקודו של פילדמרשל מונטגומרי את הקורפוס הגרמני האפריקאי, שבפיקודו של רומל, "שועל המדבר". הניצחון שינה את מהלך המלחמה בצפון אפריקה ומנע את התקדמות הגרמנים למזרח התיכון. אלפי מצבות משקיפות ממדרון הגבעה הצופה על שדה הקרב, ביניהן קברים של חיילי הבריגדה, שמצבותיהם מעוטרות במגן דוד ובאותיות עבריות. חיילי הוורמכט הגרמני קבורים לא הרחק, באנדרטת זיכרון, הצופה אל הים. קרוביהם פוקדים לעיתים את המקום, ומשאירים זרים קשורים בסרט ותמונות ישנות של חיילים, שנותרו לעד בחולות המדבר המערבי.

הקשיים שלנו הסתכמו בפנצ'רים ניצחיים ובקנס חנייה במרסא מטרוח. כאן, בתחנה האחרונה לפני המדבר, יש שני רחובות ומוזיאון שנבנה לתוך המערות, ששימשו כמפקדתו של רומל במשך הקרבות באל עלמיין. אנחנו ממשיכים בעקבות אלכסנדר, המצביא הגדול מכולם, והנוף הופך לצחיח ושומם. פה ושם מופיעים מחנה צבאי, מחסום דרכים, שיירת גמלים ובוהק האספלט. יש משהו מעורר אימה בשממה המשתרעת מאופק עד אופק, עד אין סוף.

"ובכל זאת, מהלכו המבורך של המסע בעיצומם של הקשיים", מוסיף ומספר פלוטרכוס, "חיזק בו את האמונה בחסות האלוהית יותר מכל האותות והנבואות שידע בעתיד. השמיים דאגו להוריד גשם שופע של מים, ששיחררו את הנוסעים מפחד הצמא. גשם זה צינן את להט החולות, טיהר את האוויר והקל על הנשימה. כאשר התברר כי מורי הדרך טעו בסימני ההיכר, הופיעו לפתע עורבים שהינחו אותם במסעם… כך חצה אלכסנדר את המדבר והגיע למחוז חפצו".

אי ירוק בחולות
גם המבקר המודרני, המגיע לסיווא לאחר נסיעה ארוכה במדבר, חש בפלא, בקסם, בברכת האלים. כמו מקסם שרב, מתגלה לפתע נווה המדבר, אי ירוק בים החולות. עשרות אלפי דקלים, עצי זיתים, מעיינות, אגמי מים ובריכות. בגלל ריחוקו ובידודו של המקום, לא השתנו בו המראות והאורחות מימי קדם עד היום. כלי התחבורה הנפוץ ביותר הוא עדיין החמור, והכפרים בנויים לבני טין שרופות בשמש. גברים שחומי עור, עוטי גלביות וטורבנים. נשים מסתוריות, רעולות ומכוסות מראשן ועד כפות רגליהן, שמורות בבתים כקניין. ילדות יפות, בבגדים צבעוניים וסרטים בשיערן, מצטופפות ומצווחות כלהקת אווזים. ילדי כפר סקרנים מטפסים במעלה המצוקים, על גגות הבתים ועל שבילי העזים.

התיירים המערביים, שמגיעים מדי פעם לסיווא, לימדו את הילדים לבקש כסף עבור צילומים וגרמו לעליית מחיריהם של מלאכות היד המסורתיות, האריגים והתכשיטים. אבל התיירים הפוקדים את נווה המדבר המרוחק, המצוי 80 ק"מ מהגבול הלובי, עדיין מעטים. רובם טיילים מובהקים או ארכיאולוגים, והם מתגוררים בהוטל קליאופטרה, המכונה על ידי המקומיים "המלון הטוב ביותר בסיווא". בימים שאנחנו שהינו שם התגוררו במלון שתי משלחות ארכיאולוגיות: משלחת יוונית, שחפרה באיזור הקברים של "בילאד-א-רום" (ארץ הרומאים), ומשלחת גרמנית, שחפרה במקדש אמון. כל משלחת קיבלה קומה משלה במלון, ולאחר התלבטות ארוכה מנהל המקום החליט לשכן אותנו בקומה של המשלחת הגרמנית.

מסתרי המקדש
קול המואזין, הקורא לתפילת ערבית, רועם מצריח המסגד, כשמגיע למלון קליאופטרה הלנדרובר המאובק של ד"ר פיטר קולמן. את "מר סיווא", כפי שהוא מכונה על ידי מעריציו, מנהל משלחת החפירות של המכון הארכיאולוגי הגרמני, פגשנו בבוקר, כשיצאנו לצפות בזריחה משרידי מקדש אמון. בעומדו שם, בקרב הפועלים והסטודנטים, לא היה קשה לזהות את הגרסה המדעית-אלגנטית של אינדיאנה ג'ונס. הוא נראה כמו שילוב של מדען והרפתקן, המודע היטב לתדמיתו. גבר נאה, צרוב שמש ורוח, שמבעד לנימוסיו המושלמים נחשפים לעיתים אופי חזק ובלתי מתפשר ונימה מעשית, המעורבת באידיאליזם רומנטי.

שרידי מקדש האורקל של אמון בסיווא. אלכסנדר מוקדון הגיע לכאן בעצת הכוהנים לאחר שסיים לכבוש את מצרים | צילום: Argenberg / flickr

ד"ר פיטר קולמן הגיע לראשונה לסיווא בשנות השמונים של המאה ה-20, בעקבות עבודתו החלוצית של הארכיאולוג המצרי אחמד פקרי, כדי לחפור ולגלות את מבנהו של מקדש המצוי על פסגת הגבעה אגהרמה (AGHURMI). המקדש, הבנוי אבן בסגנון יווני, עומד בין חורבותיו של כפר נטוש, ומשקיף על שרידיו של מקדש אום אוביידה (UMM UBAYDA), בעמק למרגלותיו. כביש מחבר כיום בין שני המקדשים. במשך שנים רבות נחשב מקדש אגהרמה שעל הגבעה, כמקדש האורקל מהמאה הרביעית לפני הספירה, זמנו של אלכסנדר, ואילו מקדש אום אוביידה, הבנוי בסגנון מצרי מסורתי, למקדש אמון העתיק. "כבר אז חשדתי שעל אף ההבדלים בסגנון האדריכלות, מדובר למעשה בשני מבנים שהם חלק ממתחם מקודש אחד, מקדש אמון, שנבנה על ידי פרעה אמסיס במאה השישית לפני הספירה", הוא מספר. "שני המבנים עומדים זה מול זה. ההיכל שעל הגבעה פונה דרומה, ואילו ההיכל שלמרגלותיו, פונה צפונה. הכביש המודרני המחבר בין המבנים נסלל, כנראה, על גבי דרך התהלוכות העתיקה, המקושטת בספינקסים משני עבריה, שחיברה בין שני היכלי המקדש באותם ימים".

אמסיס היה אחד הפרעונים הבולטים בשושלת ה-26, שהעניקה לאימפריה המצרית השוקעת, שנות חסד אחרונות של זוהר ותהילה. אמסיס היה ידוע בקשריו המסחריים והכלכליים עם עמים זרים, לכן טוען קולמן, שמהגרים או בנאים יוונים מאסיה הקטנה הם שבנו את ההיכל שעל הגבעה, בעוד אדריכלים ופועלים מקומיים הקימו את ההיכל שבעמק. "ההוכחה לכך היא שדווקא על הגבעה גיליתי את שרידי בית המשמר, הארמון וההרמון המלכותי", מספר קולמן. "ידוע כי במסגרת פולחן אמון נעשה שימוש רב במוסיקה, ונשים מבית המלוכה נהגו לשיר ולנגן".

משיבים תשובות החלטיות וברורות
תגליותיו של הארכיאולוג הגרמני מאפשרות לנו להבין את מסתריו של מקדש האורקל של אמון, ששמעו יצא לתהילה ברחבי העולם העתיק. מבנהו כולל דרך תהלוכות, המחברת בין היכל צפוני להיכל דרומי, ומוכיח שבסיווא עמד מקדש נבואה מצרי, בדומה לאלה הידועים לאגיפטולוגים מעמק הנילוס. כוהניו היו מצרים, ופולחן הנבואה היה בוודאי בנוסח המקובל במצרים העתיקה, שבמקדשיה היו נהוגים פולחני נבואה ציבוריים ומלכותיים. הסוג הרווח יותר, האורקל הציבורי התרחש במהלך התהלוכות. המצרים הקדמונים פגשו את האלים רק בחגיגות השנתיות, כשהכוהנים נשאו את צלמיהם באפיריון אל מחוץ להיכל, או למקדש אחר (אלים מצרים נהגו גם לצאת לשיט, לבקר אלים אחרים וכדומה). לאורך נתיבה של התהלוכה ניצבו מאמינים, במקומות שנועדו לכך בדרך התהלוכות והציגו את שאלותיהם. מקומם נקבע בתיאום מראש עם הכוהנים האחראים ללוח הפגישות של האל.

הירוגליפים במקדש אמון בסיווא | צילום: וילפרד קליין

בניגוד לעמיתיהם היוונים, דוברי החידות, האלים המצרים לא השיבו דברים מעורפלים ודו-משמעיים, אלא היו החלטיים וברורים. באורקל הציבורי הם נהגו להשיב "כן" או "לאו" בלבד. על פי העדויות נעשה הדבר לעיתים באמצעות אוסטרקונים, מעין פתקים העשויים חרס וכתובים בדיו, ולעיתים באמצעות מחוות טקסיות: במקרה של תשובה חיובית, פסעה התהלוכה קדימה והכוהנים, נושאי האפיריון, השתחוו, מחווה שגרמה לצלם האל לנענע בראשו מעלה מטה לאות "הן" ולחילופין, במקרה של תשובה שלילית, עצרה התהלוכה או נסוגה לאחור.

אורקלים מלכותיים נערכו בלשכתו של האל, בקודש הקודשים, זאת משום שהפרעונים נחשבו לקרובי משפחתו. במקרים אלה, היה הדיון מעמיק יותר, והתשובה האלוהית הגיעה במכתב, שהכתיב אמון לתחות, אל הכתיבה, ששימש לו כלבלר. בתום הראיון היה ה"פקס" האלוהי נופל משמיים, נמסר לידי הנמען, מתועד ברשומות ומפורסם ברבים. הדבר מלמד, כמובן, שאלי מצרים העתיקה היו מעורבים בפוליטיקה וגילו מודעות לתקשורת וליחסי ציבור, יותר מאלים אחרים בני זמנם.

סוד האורקל נחשף

אלכסנדר זכה בסיווא לאורקל מלכותי. באחד המכתבים ששלח לאימו אולימפיאס, שעסקה בעצמה בכישוף ובפולחני מסתורין, תיאר את קבלת הפנים, המוסיקה, הריקודים והתהלוכה הפולחנית, שלאחריהם נלקח לראיון עם האל בלשכתו. מקדש האורקל, שראה אלכסנדר בסיווא, היה המתחם שאת שרידיו חוקר קולמן, והוא סבור שאלכסנדר הובל, על-ידי כוהנת, מהעמק למעלה הגבעה. שם, בלשכת האבן הבנויה בסגנון יווני, נערכה הפגישה הגורלית.

"האם ראית דבר מה מוזר במבנה הזה כשביקרת שם בבוקר?", שואל ד"ר קולמן בהבעה של מרצה הבוחן סטודנטית חרוצה. "המסדרון הצר, ללא מוצא, בתוך קיר ההיכל החיצוני", אני עונה. כפרס מציג לי קולמן את תוכנית ההיכל, מגרש את הזבובים משולחן הפלסטיק הדביק של מלון קלאופטרה, ובקול שמסגיר מעט מהתלהבותו מגלה לי את סוד האורקל: "המסדרון הזה, המצוי בתוך הקיר, מאפשר להטמין שם סולם, שבעזרתו עלו הכוהנים והסתתרו בגג הכפול שמעל ללשכה האלוהית. נחבאים בעליית הגג הם הקשיבו לשאלותיו של אלכסנדר. לאחר הראיון נלקח המלך לחדר הסמוך, ולא עבר זמן רב עד שזכה במכתבו של האל. מכתב התשובה נפתח בפנייה המקובלת של אמון למלך מצרים: "ברכותי בני וקח את המילים האלה שנתנו ממני… ". כך התגשמו משאלותיו של אלכסנדר. אמון העניק לו מסמך חוקי ויוקרתי שאישר את מוצאו האלוהי ושליטתו על מצרים, בצרוף נבואה שיהפוך לשליט העולם כולו.

בתי בוץ בנאת המדבר סיווא | צילום: Walid Hussanein / flickr

אנחנו מביטים בשתיקה ברוכבי החמורים על כביש העפר. באותם ימים היתה סיווא מרוחקת אפילו יותר ממרכזי התרבות, ולא היה בה יישוב, להוציא מקדש אוטונומי, שהיה בשליטת אמון וכוהניו. מדוע טרחו אלה למלא את משאלותיו הפוליטיות והאישיות של המוקדוני הצעיר? לאלכסנדר אומנם היה קסם אישי רב, אישיות יוצאת דופן ויכולת נדירה לעורר הערכה ואהדה. אבל התשובה אינה מצויה באישיותו של המלך הצעיר, אלא במטרתם הפוליטית של כוהני ממפיס, ששלחו את אלכסנדר, חובב אורקלים מושבע, לסיווא.

כוהני ממפיס היו מתנגדיהם הפוליטיים של פרעוני השושלת ה-30 חדלי האישים, ששירתו את האינטרסים של הפרסים השנואים. האוטונומיה של מקדש אמון בסיווא התקיימה בחסות כוהני ממפיס. לכן ציפו האל וכוהניו שביקורו של אלכסנדר בסיווא, ובמילוי משאלות ליבו, שירתו את מטרותיהם הפוליטיות של ה"מנהלים" בממפיס. ספק אם לאדם בעל רגש דתי עז כאלכסנדר, היו חשובים המניעים הפוליטיים של כוהני אמון, והעזרים הטכניים, ששימשו אותם להשגת מטרותיהם. בניגוד למה שאנו סבורים כיום, גם אז הכירו אנשים את התחבולות שליוו את פולחן האורקל, אך האמינו שהכוהנים הם כלי שרת בידיו של האל. אלכסנדר צדק. נבואתו של אמון התגשמה במלואה, והוא היה לשליט העולם, אבל האל לא גילה לו מה רבה תהיה תהילתו, וכמה מעטים יהיו ימי חייו.

תקופות של הערצה ושל השמצה
"לך לך אל האלים, אלכסנדר הבלתי מנוצח. מי ייתן ונהר הדין יהא לך ענוג כחלב. מי ייתן ותטבול באור, לא באש. מי ייתן ומתיך יסלחו לך. יותר משהבאת מוות, נתת חיים לבני האדם". במילים אלה, המושמות בפיו של הנער הפרסי, מספידה הסופרת מארי רנו, מחברת הרומן המודרני על חיי אלכסנדר, את פועלו ואישיותו השנויים במחלוקת. אלכסנדר, ששימש נושא לשירים, לאפוסים, לאגדות ורומנים, ידע תקופות שונות של הערצה והשמצה. בני דורו וההיסטוריונים היוונים, שרובם הכירו אותו ואת חסרונותיו אישית, אהדו את אלכסנדר אף לאחר מותו. האינטלקטואלים הרומאים השמרנים, לעומתם, הסתייגו מפולחן האישיות שלו, מגינוניו הדרמטיים ומהעדפותיו המיניות.

עד היום לא כפר איש ביכולתו הצבאית הגאונית, בכישוריו הפוליטיים, באומץ ליבו וחריצותו (הוא לא הפסיד בקרב מימיו, ישן ואכל עם חייליו, ולמרות שהיה אחד האנשים העשירים בהיסטוריה, עבד שעות רבות ביום וויתר על רוב מנעמי החיים). מה שעומד במוקד הוויכוח על אישיותו של אלכסנדר הם מטרותיו ומניעיו. היסטוריונים רבים רואים במפעלו של אלכסנדר תוצר של תאוות כיבושים, ושאיפה לכוח, שלטון ותהילה. אחרים מייחסים לו מניעים פוליטיים, מעשיים בלבד. רובם מנמקים את דעותיהם בהעדר ראיות לתוכנית לכיבוש העולם, ומצביעים על שינויים בגישתו במהלך המסע. לאחרונה העלה ההיסטוריון המונד השערה לפיה נבעו פעולותיו של אלכסנדר, במיוחד מדיניות האחדות ומיזוג העמים, מתפיסה דתית ומרעיון של שליחות אלוהית.

נוף ירחי. עמודי פטריות מנקדים את חולות המדבר המערבי | צילום: אייסטוק

מנעוריו האמין אלכסנדר, בהשפעת אימו, כי הוא בנו של אל, ונולד להגשים מטרה נשגבה. מקדש האורקל של אמון היה ידוע ליוונים מאז ביקר הרודוטוס, "אבי ההיסטוריה", במצרים במאה החמישית לפני הספירה. הרודוטוס זיהה את אמון, שעמד בראש הפנתיאון המצרי, עם האל היווני זאוס, שהיה ידוע בחיבתו למגעים מיניים עם נשים בנות תמותה. בסיווא מצא אלכסנדר, כנראה, הוכחה דתית לתחושתו ואת מטרת שליחותו: זאוס-אמון הכיר בו כבנו ואלכסנדר המאושר גילה את יעודו. יתכן שאלכסנדר, שייחס חשיבות למעשים סמליים, חש שבסיווא עבר טקס חניכה, תהליך התבגרות אישי ודתי, שהפך אותו ממלך מוקדון לריבון העולם ומושיעו. נווה המדבר הנידח לא היה רק עוד תחנה במסעותיו הרבים, אלא המקום שבו נולד מחדש כאלכסנדר הגדול. אולי זו הסיבה שבשעותיו האחרונות, בדמדומי הקדחת שגרמה למותו בקיץ 323 לפני הספירה, ימים מספר לפני יום הולדתו ה-33, ביקש להיקבר "ליד אמון".

קורטיוס, היסטוריון רומי, תיעד את הסיפור, אותו שמע כנראה מעדי ראיה, בפרק האחרון של ספרו "תולדות אלכסנדר". בסופו של הפרק מתואר מסע הלוויה שיצא מבבל למוקדון, ולא הגיע ליעדו מעולם. תלמי, ידידו של אלכסנדר ומצביא מוקדוני, הסיט את תהלוכת הלוויה לארצו של האל אמון. מקום קבורתו של אלכסנדר לא נודע.

קבר של זהב
בתחנת הדלק שבמרכז סיווא, בשעת ערב, אנחנו אורבים לליאנה סוואלצה, מנהלת המשלחת הארכיאולוגית היוונית. בעבר טענה סוואלצה שגילתה את קברו של אלכסנדר בחפירות באיזור "בילאד-א-רום", הסמוך לנווה המדבר, אולם בדיקות של רשות העתיקות המצרית והעלו שהכתובות במקום הן מימי הקיסר טריינוס, דבר שגרם לפקפוקים באמינות זיהויו של הקבר המלכותי. בממלכתה של סוואלצה, ב"בילאד-א-רום", עובר כביש מלא מהמורות בין אגמי מלח ומצוקים מנוקבים בקברים, החצובים בסלע. האתר, הנשמר על ידי אנשיה יומם ולילה, מוקף בבקתות חומר עלובות, ילדים יחפים וזבובים, ולהטה של השמש קופח באכזריות על המדבר. אלכסנדר הבלתי מנוצח, שצעד לסוריה וצידון והגיע עד גבול בקטריה וארץ ההודים, הייתכן שכאן הוא ישן את שנתו האחרונה?

ואולי, עטוף זהב, בארון של זכוכית, קבור אלכסנדר דווקא בעירו האהובה אלכסנדריה, במרתפי מסגד נבי דניאל? לאגדה זו, החביבה על האלכסנדרונים יש ראיות היסטוריות. פלוטרכוס מספר ב"חיי אישים", שכאשר ביקר הקיסר הרומי אוגוסטוס באלכסנדריה, ביקש לראות את קברו של המוקדוני המהולל. כשחשפו את ארון הקבורה המוזהב, שהכיל את המומיה של אלכסנדר, התפעל הקיסר מתווי פניו שהשתמרו להפליא. מארחיו שאלו אותו אם ברצונו לראות גם את קברי שליטי אלכסנדריה, ואוגוסטוס סירב: "לא באתי לחפור גוויות, אלא לחפש מלך".

לא במדבר, אלא בעיר שקרא לה על שמו וששימרה את רוחו דורות רבים, נקבר כנראה אלכסנדר. למרות ששהה רק זמן קצר במצרים, פקד לפני צאתו על האדריכל שלו, דינוקראטס, לייסד עיר חדשה בשפך המערבי של הנילוס. אלכסנדר טען כי הומרוס, המשורר הנערץ, התגלה לו בחלום, והמליץ על אתר הבנייה באמצעות שורות מהאפוס שלו "האודיסיאה": "יש שם אי המתרומם בקרב הים רב השאון, נוכח ארץ מצרים ופרוס שמו, זה שמו יכנוהו".

יצירותיו של הומרוס היו אהובות במיוחד על אלכסנדר, חובב נלהב של תרבות יוון ותלמידו של אריסטו. אבל בניגוד למורה הדגול וליוונים בכלל, שהתייחסו לעמים אחרים כ"ברברים", שאף אלכסנדר למזג את התרבות היוונית בתרבויות המזרח. בערים הרבות שייסד ברחבי האימפריה, ערי פוליס יווניות באופיין, נולדה תרבות חדשה – ההלניזם – עולם חדש המאוחד בשפה משותפת, וממזג את הישגי המערב וחכמת המזרח. אלכסנדריה, העיר הראשונה שייסד אלכסנדר, היתה בירתו של העולם ההלניסטי.

התלמאים, צאצאיו של המצביא המוקדוני תלמי, הפכו את אלכסנדריה למרכז כלכלי ותרבותי קוסמופוליטי. הם בנו את ארמונותיה ומקדשיה המפורסמים, את גני הפאר, את הנמל ואת המגדלור הידוע, השוכן בו, הנחשב לאחד משבעת פלאי עולם. גובהו של המגדלור היה כ-150 מטרים ובראשו בערה אש מסתורית, שסייעה ליורדי הים למצוא את דרכם בחשיכה. במרכז העיר השתרעה שדרת העמודים של רחוב הקנופי, שאורכה היה למעלה מחמישה קילומטרים, מ"שער השמש" במזרח ל"שער הירח" במערב.

במוזיאון של אלכסנדריה, האקדמיה היוקרתית למדעים ואמנות, היתה ספרייה, ה"ביבלוטקה אלכסנדרינה", שהכילה 700,000 יצירות ומחקרים. הספרייה – שבין כתליה אפשר היה למצוא את מחזותיו של אייסכילוס, נאומיו של סופוקלס, חיבוריו של אוקלידס ותרגום השבעים של המקרא – נשרפה בקרבות שערך יוליוס קיסר, במהלך הכיבוש הרומי. אהובתו הצעירה של קיסר, קליאופטרה השביעית, השכילה לשמור על שלטון בית תלמי ותור הזהב ההלניסטי עוד דור אחד בלבד, עד שנכנעה לגורלה בשנת 30 לפני הספירה, הידקה אפעה אל חזה ומתה.

על יופי ורוח
גיבורים רבים שהערצתי חיו ופסעו ברחובות אלכסנדריה, אבל את קליאופטרה אני זוכרת, מספר שקראתי בילדותי, משתופפת על עקביה ובוחרת תכשיט באוהלה שבמדבר, עת גירש אותה מהעיר אחיה, תלמי ה-13, שהיה גם בעלה ושותפה למלוכה. קסמה, טוענים ההיסטוריונים, לא היה נעוץ דווקא ביופיה, אלא באופיה ובחיוניותה. קליאופטרה כבשה את ליבו של קיסר המנצח, מספרת האגדה, כשהגיעה אליו בחשאי, מגולגלת בתוך שטיח. היא ילדה לו בן, והוא הפך אותה למלכה. היא הקדישה את חייה הסוערים לחידוש עוצמתה של מצרים. כשנרצח קיסר הימרה על גנרל רומי אחר, אנטוניוס, שהתאהב בה לאחר שהופיעה לפניו בספינה מקושטת, לבושה כאפרודיטה. הסנאט הכריז על הנאהבים מאלכסנדריה מלחמה. קליאופטרה ליוותה את אנטוניוס לקרב הימי באקטיום, ממנו לא שב, והתאבדה.

בצל קורתה של הספרייה הידועה, פעלו הגיבורים שלי, אנשי מדע ורוח. ארטותנס, שחישב את היקף כדור הארץ בעזרת מקלות ואור שמש, היפרכוס, שמיפה את הכוכבים, אאוקלידס, שטבע את יסודות הגיאומטריה, הירופילס, שעסק בפיסיולוגיה של האדם, ארכימדס המפורסם והגאון הגדול מכולם – תלמי.
תלמי היה בן למשפחת מהגרים יוונית וחי באלכסנדריה בתקופה הרומית, במאה הראשונה לפני הספירה. התיאוריה הגיאוצנטרית שלו הפכה, אומנם, ברבות הימים למלה נרדפת לטעות אסטרונומית, אך למרות זאת נתפס תלמי כמדען הראשון בדברי ימי האדם, והשגיו משמשים אותנו עד היום. לא היה תחום במדעי הטבע שלא חקר. בטריגונומטריה, למשל, נמצאה טבלת המיתרים שלו מדויקת עד לספרה החמישית אחרי הנקודה. הוא היה חלוץ במיפוי שיטתי, בהמצאת קווי רוחב ואורך, במחקרים באופטיקה ובתורת ההרמוניה ועוד. חיבוריו בנושא האסטרונומיה (ה"אלמגסט"), האסטרולוגיה (ה"טטראביבלוס") והגיאוגרפיה הועברו למערב על ידי הערבים, שהעריצו את גדולתו. גילוים המחודש בתקופת הרנסאנס פתח את השער לעולם המדע המודרני.

שקיעה באלכסנדריה. מיזוג בין מזרח למערב | צילום: Avjoska, GFDL

אלכסנדרונית ידועה אחרת הייתה היפטייה, פילוסופית וחוקרת, מנפצת מוסכמות, שהתרועעה עם שועים ופוליטיקאים, והיתה מעורבת במאבקי הכוח והתככים של אלכסנדריה בדמדומי שקיעתה, בראשית המאה החמישית לספירה. היא היתה בתו של תיאון, מתמטיקאי ידוע שהיה אוצר המוזיאון. היא ניהלה בית ספר לפילוסופיה, והיתה דמות בולטת בחוגים האינטלקטואליים בעיר. היפטייה היפהפייה, שמעולם לא נישאה, נהגה לשוטט ברחובות בגלימת הפילוסופים שלה, מוקפת בעדת מעריצים, ולהטיף לתורות פגניות. דעותיה וידידותה עם אורסטס, מושל מצרים שתמך ביהודי אלכסנדריה, במהלך מאבקי הדת האלימים בעיר, העלו עליה את חמתו של המון נוצרי שערך בה לינץ' אכזרי. עם מותה של היפטייה, "הכוכב הבהיר של החינוך לחוכמה", כדברי המשורר פאלדס, כבה אורה של הדעת, ותם תור הזהב התרבותי, שאלכסנדריה שימשה לו במה. הכובשים המוסלמים, התורכים והבריטים הפכו את בירת ההלניזם לעיר נמל, נופש וקיט.

האיש, שהצליח להחיות את זכרון העבר, להמחיש "ולו לשעה, ולו לרגע" את ימי הזוהר והגדולה של התרבות ההלניסטית, הוא המשורר היווני בן המאה ה-20, קונטנדינוס קוואפיס. שיריו של קוואפיס, שזכה לכנוי המשורר היווני הגדול ביותר מאז הומרוס, שנכתבו ביוונית ותורגמו לעשרות לשונות, עוסקים באירוטיקה ובהיסטוריה. פולחן הזיכרון היווני משמש את קוואפיס כדי לסגוד לאהבותיו. בעזרת סם השירה, שרקח "על פי מרשם של אמגושים הלנו-סוריים קדמונים", יכול המשורר אלכימאי לחיות שוב את רגעי הנעורים שלו עצמו ושל תרבותו האבודה. לביתו שבאלכסנדריה, שהפך לאחר מותו למוקד עלייה לרגל, מגיעים מעריצים מכל רחבי העולם. בחדרים הגדולים והריקים נותרו מכתבה גדולה ומיטה רחבת ידיים, בה אירח את הנערים הצעירים שאהב, ובה קדח מתשוקה בלילות הבדידות, "כשהשפתיים והעור עוד נזכרים והידיים שוב חשות את אותו מגע". מעל המיטה תלוי איקונין ולצדו מתקתק עדיין שעון ישן, המונה את הזמן שחלף לעד.

הספרייה החדשה באלכסנדריה. נבנתה על שרידי הספרייה העתיקה שהיתה מהגדולות בעולם | צילום: קארן מולר
"כאן עוד אלכסנדריה. אם ללכת תוסיף היישר בדרך המגיעה עד להיפודרום, תראה ארמונות ואנדרטות שיופים מרהיב, ותבין כי למרות שהתגמדה מאוד לכאורה, זאת עודנה עיר שאין משל להדרה", כותב קוואפיס וממליץ, "הרי אפשר לערוך טיול או לקרוא בספר, להתמסר למחקר, וכך העת חולפת".

אני מבלה חלק ניכר משהותי בעיר בקריאת שיריו בבתי הקפה, שבהם נהג לבלות את זמנו, מחפש השראה ואהבה. בתי קפה רבים, עממיים ומפוארים, אפשר למצוא ברחובותיה של אלכסנדריה, עיר נמל ים תיכונית, הדומה ליפו בנופיה, ולמרסיי בחיוניותה ובקסמה. למרות ההזנחה וההקצנה הדתית, אלכסנדריה היא עדיין עיר אירופית ומתירנית יותר מערים אחרות במצרים, ואפשר ליהנות בה מאספרסו משובח, מטיול בטיילת, מהארכיטקטורה האיטלקית, מהמסעדות המהוללות, מארמונותיה, ומהשקיעות והזריחות מעל מבצר קאית ביי. קורטיוס מספר שלפני מותו נשאל אלכסנדר: "וכשתלך, באיזה זמנים נתפלל אליך?" המלך ענה: "כאשר תהיו מאושרים".

רוצים לחוות את ים החולות העצום ולבקר בנאות מדבר קסומות? לטיול ג'יפים מיוחד במינו לחצו כאן

הפוסט סיווא ואלכסנדריה – מסע בעקבות אלכסנדר הגדול הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%95%d7%90-%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%9b%d7%a1%d7%a0%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%9c%d7%9b%d7%a1%d7%a0%d7%93%d7%a8-%d7%94/feed/ 0