רק מעטות מבין הצלייניות עושות את הדרך על הברכיים. בעלה של הצליינית הזו צעד בעקבותיה בדממה ונראה סובל לא פחות ממנה. מדי פעם הגיש לה בקבוק מים או סייע לה לחזק את התחבושות על הברכיים המדממות מפות ומדריכים מודפסים ליעד מזרח-תיכון, בהנחה לגולשי מסע אחר!

היא טיפסה במאמץ אל המדרגה הבאה ואל זו שמעליה בזיעה ניגרת, ברגליים כושלות ובברכיים מדממות. מדי פעם עשתה הפסקה כדי לנגב את הזיעה או להיטיב את תחבושות הסמרטוטים שכרכה סביב ברכיה, כך שתוכל להמשיך ולטפס עליהן בדרך הייסורים במעלה ההר.
בעלה צעד מאחוריה בדממה, מדרגה אחרי מדרגה, כואב כל צעד שלה. לו יכלו המדרגות האלו לדבר, אילו סיפורים היו להן! דורות של נשים טיפסו עליהן יחפות, בברכיים פצועות, בזחילה, בצעידה, בתקווה ובתפילה, ולכל אחת מהן סיפור משלה.
האגדה המקומית באי היווני רודוס מספרת שההר הזה מבורך. לפי המסורת, נשים שמטפסות עליו יחפות ומתפללות לפרי בטן בכנסייה הקטנה שבראש ההר, זוכות שמרים הקדושה, שביוונית קוראים לה פאנאיה (Panagiá) ולא מריה, תמלא את בקשתן. מעטות, אולי כאלו שהן באמת נואשות, עושות את הדרך על הברכיים. במשך כל השנה אפשר לעלות בהר ולהתפלל, אבל הסגולה יפה במיוחד בשמונה בספטמבר, יומה של הקדושה צמביקה (Tsambika), פטרונית המנזר הקטן שבראש ההר.
שמונה בספטמבר האחרון, יום חגה של צמביקה. סֵוואסְטי בָּקָלוֹאוּּמָה בת ה־25 מטפסת אל ראש ההר, מלווה באמה, בדודתה ובעדה שלמה של בנות דוד וגיסות, וכולן מספרות בשבחי הנסים שעשתה צמביקה להן ולאחרות.
לפני שלוש שנים עלתה לכאן סוואסטי וביקשה מהמדונה פרי בטן, אחרי כמה הריונות שלא הצליחו.  משאלתה נענתה. מאז היא שבה לכאן בכל שנה. הפעם באה עם צמביקה הקטנה שלה, פעוטה יפהפייה בשמלה לבנה ובכובע תינוקות ורוד.
נהוג לקרוא לתינוק שנולד אחרי עלייה לרגל בשם צמביקו, ולילדה – צמביקה. זהו שם ייחודי לרודוס, ולמרבה ההפתעה הוא נפוץ מאוד. ברחבי האי יש הרבה מסעדות, חנויות ופנסיונים שנקראים כך, בין אם בעליהם צמביקאים אמיתיים, ובין אם נקראו בשם המבורך כדי שיביא להם מזל.
אמנם צמביקה נחשבת בעיקר לפטרונית של ענייני ילודה ופריון, אבל העלייה לרגל טובה לעוד שורה ארוכה של עניינים. צליינית צעירה אחת מספרת שהיא עולה כדי לבקש ברכה לבחינות הצפויות לה במכללה, אחרת מבקשת להודות לבתולה הקדושה על כל הטוב והשפע שבחייה, מבית ועד בריאות טובה.
אשה מבוגרת בשם טרוֹאוּּלי באה לבקש לידה קלה לבתה, שנמצאת בחודש התשיעי להריונה ושכבר לא יכולה לטפס. מרבית הצליינים הם אמנם נשים, אבל גם גברים עולים לרגל. ברוב המקרים האשה היא הצליינית והגבר הוא המלווה והתומך, לפעמים להיפך. איך יודעים? לפי הנעליים. הצליינים, גברים כנשים, עולים יחפים.

צמביקה בת צמביקה
בשבעה בספטמבר, ערב החג, מתקיימת חגיגה גדולה בכנסיית צמביקה שלמרגלות ההר, בכפר ארכאנגלוס (Archangelos). לפי המסורת המקומית, זהו גם ערב חגה של צמביקה וגם יום הולדתה של מרים הקדושה, מה שמאפשר להתפלל לשתיהן כאחת.
הכנסייה מקושטת בפנסים צבעוניים, והשטח שלידה הופך ליריד עממי הומה. היומיומי והמקודש חיים בשלום ובהרמוניה זה לצד זה: שוטרי תנועה למכוניות וכמרים לנשמות; דוכני מזון, בגדים וצעצועים לצד דיוקנאות קדושים; הריח שעולה מדוכני הפרחים והבזיליקום, שאגודות ממנו נמכרות כדי להניח לפני צלם הבתולה, מתערבב בעשן המנגלים של הסופלאקי.

סוואסטי בקלומה ובתה צמביקה בת השנתיים. נהוג לקרוא לילד שנולד אחרי העלייה לרגל בשם צמביקו, ולילדה – צמביקה. זהו שם ייחודי לרודוס, והוא נפוץ באי

הערב ירד, ועל ההר למעלה זהר המנזר בשלל נורות. בכפר למטה עמד נחש ארוך של ממתינים בפתח הכנסייה. טקסי החג מתקיימים בשתי הכנסיות במקביל: בשעות היום מטפסים אל כנסיית המנזר הקטנה שבראש ההר, ואילו לכנסייה למטה באים בערב, בעיקר כדי לחזות בצלם המדונה מחולל הנסים. התור ארוך והצפיפות גדולה, אבל איש אינו נדחק ואינו דוחף.
רוב האנשים הם מהסביבה, מיעוטם מאיים שכנים ומחלקים אחרים של יוון. כולם – נשים וגברים, צעירים וזקנים, משוחחים בטלפונים סלולריים בבגדים אופנתיים וקשישות חסרות שיניים בשחורים – כולם עומדים שעות בתור הארוך, ממתינים, מכרסמים משהו, משוחחים, מספרים סיפורים.
המפורסם שבהם הוא הסיפור על הצלם עצמו, זה שלמענו אנחנו מצטופפים כאן בתור. זוהי איקונה מוזהבת של מרים הקדושה וישו התינוק. לפי המסורת, היא התגלתה במאה ה־19 על ידי בני זוג חשוכי ילדים, שהתפללו למדונה שתזכה אותם בילד. הם טיפסו לראש ההר, ועל הפסגה מצאו את האיקונה. זמן לא רב לאחר מכן, אחרי שנות עקרות ממושכות, נולד להם ילד, כאברהם ושרה בשעתם.
במקום נבנתה כנסייה קטנה לזכר הנס, ובה שיכנו את הצלם. עוד ועוד אנשים עלו לרגל, וגם להם אירעו נסים ונפלאות. שמעו שני גנבים על הצלם מחולל הנסים וחמדו אותו לעצמם. לילה אחד פרצו לכנסייה וגנבו את האיקונה. אבל כבד ירד על הכפר. אנשים צמו והתפללו שלושה ימים ושלושה לילות. בבוקר השלישי התעוררו הגנבים משנתם וגילו שהצלם נעלם. כבמעשה נסים הוא הופיע לפתע יש מאין בכנסיית הכפר שלמרגלות ההר, ושם נשאר עד עצם היום הזה.
את הסיפור הזה מספרת לי אחת מנשות הכפר, שמעידה על עצמה שגם היא צמביקה בת צמביקה. אמה ניסתה להרות זמן רב, היא מספרת, ללא הצלחה. היא התפללה למדונה, וזו התגלתה אליה בחלום הלילה ואמרה לה לעלות לרגל למנזר צמביקה. "כמה חודשים אחר כך אני נולדתי", היא אומרת. בבוא שעתה גם היא עלתה לרגל וגם לה נולדה בת. עכשיו היא באה כדי לשאת תפילת הודיה על הנכדה שילדה בתה לפני חודשים אחדים. הבת היגרה לאמריקה ועדיין אינה יכולה לבוא בעצמה.
התור מתקדם. ישישה בשחורים שעומדת לצדי מגלה שאני לא מצוידת בענפי בזיליקום, שנחשב לצמח מקודש בכנסייה היוונית, ותוחבת לידי אגודה מהצרור שלה. היא מדברת רק יוונית, אבל "לא" היא לא מוכנה לשמוע בשום שפה, וממהרת להוסיף על הענפים גם שני נרות וחיוך גדול. דלתות הכנסייה הכבדות נפערות לפתע, ועכשיו מגיע תורנו להיבלע בפנים.
הכנסייה לא גדולה, אבל יפה ועשירה בקישוטים של כסף וזהב, איקונות, מנורות, שפע נרות דולקים, תמונות ומזבחות, ומעל הכל שורים ניחוחות עזים של קטורת, פרחים טריים ובזיליקום. קל לזהות את הצלם המקודש: הוא מקושט בחופת מלמלה לבנה, בפרחים טריים ובקופסת התרומות הבלתי נמנעת.
המונים כורעים ברך לפניו, מנשקים אותו, מתפללים אליו. לידו איקונות רבות של מרים, בעיקר בתפקידה כאם, עם המלאך המבשר לה על התעברותה ועם ישו התינוק על ברכיה. נהר האנשים זורם אל החצר הגדולה. שם בוצעים ומחלקים לכולם כיכרות לחם עגולות וענקיות כאבני ריחיים, וריח הלחם הטרי מתערב בניחוח שמפיצים שיחי הבזיליקום, השתולים בחצר בעציצי חרס גדולים.

אחווה נשית עלומה
שמונה בספטמבר, יומה של צמביקה, בוקר צלול של ראשית הסתיו. אנחנו מטפסות במעלה המדרגות החצובות בהר בדרך למנזר, מבנה לבן וצנוע בראש צוק הניבט אל מפרץ צמביקה, שנחשב לאחד החופים היפים ברודוס כולה. חורש ים תיכוני: אורן, ברוש, אלה, חצבים לבנים של סתיו. בימים העתיקים היה היער הזה מקודש לארטמיס, אלת הציד והיערות במיתולוגיה היוונית. איכשהו התמזגה ארטמיס, בתולה אינדיבידואליסטית שלא ממש חיבבה גברים, עם הקדושות הרחומות והאמהיות של הכנסייה היוונית־אורתודוקסית.
295 מדרגות במעלה ההר נותנות הרבה זמן למחשבות. למה, למשל, נשים מבקשות פרי בטן דווקא מאלות בתולות כמו מריה וארטמיס? למיסטיקה היגיון משלה. גם בארץ עולים

חצר הכנסייה הכפרית למרגלות ההר. טקסי החג של צמביקה כוללים, בין היתר, את נישוק הצלב שמתחת לעץ הגדול בחצר. בזה אחר זה עולים נשים וגברים ורוכנים על המזבח

לרגל לקברו של יונתן בן עוזיאל כדי לבקש זיווג ופרי בטן דווקא מהצדיק שמת רווק, שלא נשא אשה ולא הוליד ילד. ואולי דווקא משום כך?
לפני שנים אחדות נרשמה עלייה לרגל למטרות פריון אפילו למינימרקט אחד באשדוד, שאמונה עממית ייחסה לו כוחות פריון מסתוריים. מקור הנס היה, מכל הדברים שבעולם, דווקא הכיסא שליד הקופה: כל קופאית שהתיישבה עליו נכנסה להריון בתוך חודשים אחדים. צירוף מקרים? נס? אחרי הקופאית השלישית שיצאה לחופשת לידה, התחילו להשתרך בפתח תורים של נשים, והמקום הפך לאתר עלייה לרגל לעת מצוא.
שביל המדרגות מתעקל כלפי מעלה, והנוף הולך ונפרש מתחתינו: ים טורקיז תכול, יער ירוק, צוקים לבנים. בתחנות המנוחה שלאורך המסלול הוצבו ספסלים. העלייה לא קלה, במיוחד אם לא עוצרים למנוחה. אבל שווה עד מאוד לעצור ולהביט בנוף. מרבית המטפסים הם זוגות נשים: חברות, אחיות, מקומיות ותיירות.
אחדות מהתיירות עולות גם הן יחפות, סנדליהן בידיהן. כשהעיניים נפגשות, נודד המבט אל הקרסוליים. האם האשה שמולי היא טיילת או צליינית או אולי גם וגם? כששתי יחפות מזהות זו את זו, הן מחליפות חיוכים, כמו חברות באיזו אחווה נשית עלומה.
המדרגות האחרונות לפני המנזר. מימיננו פרוש העמק, משמאלנו הים והיער. חצר קטנה, כמה ספסלים, מזבח קטן, נרות דולקים. כשהנרות כבים, לא זורקים אותם. מתיכים אותם, ואת השעווה יוצקים בתבניות גבס דמויות תינוק. התוצאה נראית כמו תינוק אמיתי, בגודל טבעי, שאותו מניחים על רצפת הכנסייה, מול תמונת המדונה ותינוקה.
הכנסייה כולה אינה אלא חדר זעיר ואפלולי, כמעט כוך, ומושל בה כומר תקיף, שמסדיר את הכניסה אליה ונחוש מאוד למנוע כל צילום בה ויהי מה. הקירות עמוסים איקונות של צמביקה ושל מרים, מולן כורעים עולי הרגל. האיקונה המרכזית מקושטת בלוחיות כסף, שעליהן מוטבעות דמויות תינוקות – חלקן מתנות נדר עבור תפילה שנענתה, אחרות באות לסמל את הבקשה המיוחלת. על הרצפה מוטלים תינוקות הרפאים משעווה, הנראים לרגע כמו תינוקות אמיתיים, שקפאו לפתע בהשפעת קללה מסתורית.
ליד חדרון הכנסייה נמצאת גומחת המגורים של הכומר האחראי. הכוך כה זעיר, עד כי יש בו רק מיטה ושולחן צמודים זה לזה. על השולחן מונח ספר מבקרים גדול ובו שורות צפופות, רובן ביוונית ומעט מאוד מהן בשפות אחרות, כך שקשה לי להתחקות אחרי צפונות לבם של המבקרים. זוג אחד דובר אנגלית השאיר אחריו את הבקשה הבאה (בתרגום חופשי):
"הו, אם החסד והרחמים,
את יודעת מהי משאלתנו.
אמם של כל הברואים,
אנא עזרי לנו,
על אף שאנחנו אפילו לא נוצרים,
שהרי את אמם של כל הדברים בעולם.
עזרי לנו, בשם האם.
אמן".

נס בריאה קטן התחולל באחד הלילות שבהם לנתי בכפר קטן של אנשי הפוֹקוֹט (Pokot) בצפון־מערב קניה – מאותם נסים שמתרחשים מדי יום אינספור פעמים בכל מקום בעולם, אבל הם תמיד מעוררים בנו התפעלות והתרגשות: אחת מנשות הכפר כרעה ללדת וילדה במזל טוב תינוקת קטנה ובריאה.
על הלידה נודע לי רק בבוקר שלמחרת. הצטערתי שלא התאפשר לי להיות נוכח בה. צפייה בטקסי מעבר – לידה, התבגרות, נישואים, מוות – היא משאת נפשו של כל אנתרופולוב, ובין היתר לשם כך אני בא ויוצא בחברות שבטיות מסורתיות באפריקה מדי שנה.

כשהבעתי את צערי על כך שלא זכיתי לצפות בלידה, הביטו בי מארחי בהשתאות. בקרב הפוקוט גבר לעולם אינו משתתף בלידה. כשסיפרתי להם שאצלנו יש גברים ששוהים לצד בנות זוגן במהלך הלידה ואפילו עוזרים להן, אחדים אמרו לי שזה לא ייתכן. אחרים אמרו שאנשים בחברה שלנו אינם שפויים. היו כאלה שסברו שאני פשוט משקר.

אפשר להבין אותם. במשך אלפי שנים, במרבית תרבויות העולם, ובחברות מסורתיות גם היום, לידה היא תהליך שבו מעורבות נשים בלבד; אלו שכבר ילדו מעניקות מנסיונן האישי במתן התמיכה הרגשית, העזרה המעשית והסיוע הרוחני ליולדת. מעגל התמיכה של היולדת מורכב מבנות משפחה ומחברות. הידע על הריון, לידה, הנקה וטיפול בתינוקות עובר בעל פה מסבתות לאמהות ולבנות, שמגיל צעיר משחקות ב"להיות אמא" ואף מטפלות באחיהן ובאחיותיהן.

ילדה משבט ההאמר בדרום-מערב אתיופיה טוחנת גרגירי דוחן

בניגוד למודל המערבי המודרני, הרואה בלידה אירוע רפואי שמחייב את האשה לעזוב את סביבתה הטבעית ולהפקיד בידי צוות רפואי את השליטה בתהליך, בתרבויות מסורתיות הלידה מתרחשת לרוב בבית, בבקתת לידה או בין השיחים, ומנוהלת על ידי היולדת עצמה בתמיכה של בנות משפחה מנוסות. הגברים, במרבית המקרים, אינם נמצאים כלל בסביבה, ובחברות רבות אבי התינוק מקבל את הבשורה בנוגע למין הילוד שעות ואפילו ימים לאחר הלידה (במקרים שבהם הוא לא נמצא באותה עת בקרבת היולדת).

במסעי הראשון באפריקה, כאשר הייתי עדיין סטודנט לאנתרופולוגיה, פגשתי את אנשי שבט המאסאי (Maasai), החי בקניה ובטנזניה. אצלם דווקא נוהגים הגברים להמתין בקוצר רוח מחוץ לבקתת היולדת בציפייה לדעת את מין הילוד. אצל המאסאי, כמו במרבית החברות האפריקאיות, הייחוס המשפחתי נקבע לפי האב. הילדים משתייכים למעין חמולה או קלן (clan) של אביהם, והמשכיות הקלן תלויה בבנים – קלן ללא זכרים נכחד ועובר מן העולם. הבנים יורשים מאביהם את הרכוש וממשיכים לשבת על אדמותיו, בניגוד לבנות, שעוברות לאחר נישואיהן להתגורר עם בני זוגן בכפריהם. לא מפליא, אם כן, שהגברים בחברות הללו מעדיפים בנים.

כדי לחסוך מהגבר המאסאי דקות מיותרות של ציפייה, המיילדת אמורה לבשר לו על תוצאות הלידה מיד בסיומה. אולם היא עושה זאת בדרך עקיפה: אם היא אומרת לו להקיז דם מִפָרה, הוא ושאר אנשי הכפר – הצופים בו בעת שהוא כורך חבל מסביב לצוואר הפרה ויורה חץ לעורק שבצווארה – יודעים שנולדה בת; אם המיילדת מורה לו להקיז דם משור או מפר, יודעים כולם שנולד בן זכר. הדם שנאסף ניתן ליולדת, ששותה אותו כתחליף לדם שאיבדה במהלך הלידה. הקזת הדם לא מזיקה לבעל החיים, שמשולח לדרכו ללא פגע.

הצ'יף המאסאי אולה-פלה נותן לבתו שיעורים ראשונים במלאכת הרעייה

בבית של סבתא
מאז המסע הראשון שלי לאפריקה, ב־1989, מסקרנות אותי במיוחד חברות שבטיות מסורתיות, כאלה שנחשפו במידה המועטה ביותר לנצרות, להשכלה המערבית ולמודרניזציה. מרבית החברות האלה חיות באזורי שוליים, בעיקר במדבריות ובערבות, ומתפרנסות מגידול בעלי חיים; מיעוטן מתפרנסות מציד ומלקט. אחדות מהן נודדות בכל השנה; אחרות נודדות במשך חודשים אחדים, בהתאם לעונה, ובשאר הזמן חיות במחנות קבע.

חיי הנוודות עם עדרי בעלי החיים באזורים נידחים, מרוחקים מכבישים ומנותקים מאמצעי תקשורת, אפשרו לחברות אלה לשמור על היבטים רבים של תרבויותיהן. למרות הרבגוניות התרבותית העצומה של אפריקה, למרבית החברות המסורתיות יש מכנה משותף רחב בכל הקשור לאמונות ולמנהגים הקשורים להריון, ללידה ולטיפול בילדים. כך, למשל, בחברות אפריקאיות רבות שבות הנשים לבית אמן זמן קצר לפני הלידה, במיוחד בהריון הראשון. האם מסייעת להן בלידה ומדריכה אותן כיצד לטפל בתינוק בימים הראשונים לחייו.

בקרב שבט הנוּאֶר (Nuer), רועי בקר נודדים בסודן ובאתיופיה ממשיכה להתגורר בבית אמה לאחר נישואיה ועוברת להתגורר עם בעלה בכפרו רק לאחר שהילד הראשון מפסיק לינוק. בשלב הזה היא מוסרת את תינוקה לאמה, שתטפל בו מעתה והלאה כאילו היה הילד שלה.

תמותת תינוקות בימים ובשבועות הראשונים לחייהם היא תופעה נפוצה באפריקה. כדי לצמצם את הזעזוע של האם ושל הקהילה כולה התפתחה התפישה כי התינוק אינו בן אדם, עד שנערך טקס מיוחד המכניס אותו לחיק הקהילה, בדומה למנהג המילה היהודי ולטבילה בקרב נוצרים. במקרים שבהם התינוק מת לפני הטקס, לא מתאבלים עליו ולא חלים עליו דיני הקבורה הרגילים. נשים בחברות ציד ולקט נהגו להמית את ולדן, במיוחד בנות, דקות ספורות לאחר הלידה, כדי לצמצם את גודל האוכלוסייה. לפי הדיווחים, הן לא חשו צער או אשמה על מעשיהן, מאחר שלא ראו בילדיהן יצורים אנושיים.

חצר בית של אנשי הדוגון, דרום מאלי. באזורים רבים לכל כפר יש שתי שלוחות: אחת בהרים והשנייה במישור – ביטוי לשלטון עקרון הזוגיות בעולם

בקרב שבט הוודאבה (Wodaabe), החי בניגריה ובניז'ר, מקובל להעניק לתינוק את שמו ביום השביעי לחייו בטקס ססגוני רב משתתפים, המלווה בשחיטה של בעל חיים ובאכילת בשרו על ידי באי האירוע. עד לסיום הטקס התינוק אינו נחשב לבן אדם, ובמקרה של מוות יחסם של בני השבט אליו הוא כאל ולד שנפטר בעת הלידה.

אנשי הפוֹקוֹט, לעומת זאת, מעניקים לתינוק שם מיד לאחר הלידה, כפי שנוכחתי בעת ששהיתי בכפרם. אכזבתי מכך שהחמצתי את הלידה התחלפה עד מהרה בשמחה. "ביקור של אדם לבן בכפר הוא מאורע נדיר, ובהתאם למנהג שלנו לקרוא לרך הנולד בשם המתקשר לאירוע כלשהו שהתרחש בזמן הלידה או סמוך לה, החליטה אם התינוקת לקרוא לה על שמך", בישר לי אחד מאנשי הכפר. השם שנבחר הוא צֵהמוּזוּנְגוּ: "צה" הוא כינוי לנקבה, "מוזונגו" הוא אדם לבן בקֶסְווהילית, אחת השפות הרשמיות של קניה, שבה מדברים חלק מאנשי הפוקוט.

מאוחר יותר התברר לי כי צֵהמוּזוּנְגוּ יהיה רק אחד משמות הילדה. בעתיד ייתנו לה אמה ובני משפחה אחרים שמות נוספים, ובשמות אלה, באחד מהם או בכולם, יכירו אותה אנשי הכפר.

אמא אין רק אחת
ילדים בחברות המסורתיות באפריקה זוכים בדרך כלל לשפע של חום ושל מגע. בחלק מהן, כמו הבּאקה (Baka) במרכז אפריקה, הם זוכים לתשומת לב רבה בעודם ברחם אמם. האם נוהגת לדבר אליהם, לספר להם מה היא עושה, לתאר את היער שהם אמורים להיוולד לתוכו, את חיי היומיום ואת האנשים שיפגשו. האם ממשיכה בכך, כמובן, גם לאחר הלידה. היא נמצאת עם תינוקה במשך מרבית שעות היממה, נושאת אותו על גופה ממקום למקום, מיניקה אותו בכל עת שהוא חפץ בכך וישנה לצדו במהלך הלילה.

הילד מיצונגה (עומד משמאל) עם אביו ואחד מילדי המחנה, שבט טורקאנה בצפון קניה. השם מיצונגה, שפירושו "אידיוט" נועד להגן עליו מפני כוחות על טבעיים

אבות רבים נוהגים גם הם לבטא כלפי ילדיהם אהבה רבה, ללטף אותם במשך שעות ולטפל בהם במסירות כאשר הם בוכים. בעת ביקור במחנה קטן של בני שבט הטוּרקאנה (Turkana) בצפון קניה התרשמתי במיוחד מהקשר ההדוק שראיתי בין אחד מילדי המחנה לאביו. הילד ליווה את האב לכל מקום שהלך, השניים הרבו לשחק ביחד, וגם הקשר הגופני ביניהם היה רב.

כאשר שאלתי את האב אם כל ילדיו קיבלו ממנו יחס דומה, הוא השיב ללא היסוס: "כן. כל ילד וילדה קיבלו ממני אותו יחס, עד שנולדו להם אח או אחות. אז אני מפנה את מרבית תשומת הלב שלי לתינוק החדש, עד שנולד לי ילד נוסף".

שמו של הילד היה מיצוּנְגָה, ופירושו בקסווהילית אידיוט. הבחירה לכנות את הילד בשם גנאי לא נועדה כמובן לבייש אותו, אלא להגן עליו מפני עין הרע. האמונה בעין הרע נפוצה בחברות רבות באפריקה. בבסיסה קיימת התפישה שאנשים מסוימים ניחנו בכוח על טבעי, הגורם להם להזיק לבעלי חיים ולאנשים, במיוחד לילדים קטנים, שבהם הם מקנאים. כדי למנוע מהילדים להפוך מושא לקנאה מכנים אותם בשמות גנאי, מזניחים את הופעתם ובמקרה של בנים אף מלבישים אותם בבגדי בנות, מאחר שהבנות מוערכות פחות מהבנים והסכנה לקנאה בהן פחותה.

ההורים אינם היחידים שמרעיפים אהבה על הילדים ומעניקים להם תשומת לב. גם המשפחה המורחבת מקיפה אותם בחום ובחיבה. באחד הביקורים הראשונים שלי באפריקה יצאתי עם אחד הצעירים המקומיים של שבט הסמבּוּרוּ (Samburu) בצפון קניה לסיור בכפרו. לאחר כמה דקות פגשנו באשה מבוגרת, שאותה הציג לי מארחי כאמו. לאחר ברכות שלום קצרות המשכנו בדרכנו, ופגשנו באשה מבוגרת אחרת, שגם אותה הציג בפני כאמו. במהלך הסיור הקצר פגשנו עוד כמה נשים מבוגרות, וכולן הוצגו כאמו של המארח.

שתייה היישר מעטיני העז נהוגה רק בתום החליבה. הדבר אפשרי רק בתקופות הגשמים, אז יש לצאן שפע של חלב

במהרה התברר לי שכל הנשים שפגשנו משתייכות לקלן של אמו הביולוגית ולקבוצת הגיל שלה. מתברר כי בתקופת הילדות שלו הן היניקו אותו כאשר אמו לא היתה בקרבת מקום ואף הענישו אותו על מעשיו כאשר היה צורך בכך. השימוש בשם "אמא" מחייב אותו להתייחס לכל אחת ואחת מהן כאילו היתה אמו הביולוגית ומחייב אותן להתייחס אליו כאילו היה בנן. בכפר חיים גברים רבים שאותם הוא מכנה "אבא", המשתייכים לקלן ולקבוצת הגיל של אביו, וגם לא מעט בנות שאותן הוא מכנה "אחות". עם בנות אלה, המשתייכות לקלן שלו ושהן פחות או יותר בנות גילו, אסור לו לקיים יחסי מין ולהתחתן.

לשחק באבא ואמא
עד גיל חמש בערך מבלים הילדים את מרבית זמנם בחיק בני משפחתם ובמשחקים עם בני גילם. חלק מהמשחקים נועדו להכין אותם לתפקידים שהם ימלאו בעתיד, כמבוגרים. כאשר בנים ובנות מבלים יחד, הם בדרך כלל משחקים ב"להיות נשואים".

הבנות מרבות לשחק ב"להיות אמא" ו"לטפל בתינוק". אצל בנות שבט הקָרימוֹג'וֹנג (Karimojong) במזרח אוגנדה מלוהק לתפקיד התינוק פרי גדול ומוארך של אחד העצים הגדלים באיזור. בחברות של רועים נוודים נוהגים הבנים ללוש מחומר דמויות של פרות, המשמשות אותם במשחקיהם ב"להיות רועים". בנים לשבט פיגְמי (Pygmy), החיים בכל אגן הקונגו במרכז אפריקה, מרבים לטפס על עצים ולהתנדנד על ענפים ארוכים, שבאמצעותם הם עוברים מעץ לעץ. משחק זה מפתח את התיאום בין איברי גופם ואת מיומנות הטיפוס שלהם, תכונות שישרתו אותם היטב בעתיד, כשיהפכו לציידים.

ילדה משבט הקרימוג'ונג מנסה לכרוך פיסת בד מסביב לפרי הנמצא על גבה, דרך להתאמן בנשיאת תינוק

כאשר הילדים מגיעים לגיל שש בערך, הם מתחילים לקחת חלק בעבודות הבית השונות. הבנות מתחילות לטפל באחיהן הקטנים, עוזרות בהכנת המזון, מקוששות עצים וגם מטפלות בבעלי חיים קטנים. הבנים מקדישים את מירב זמנם לטיפול בבעלי החיים. הם מטפלים בטלאים ובגדיים וחולבים את הצאן. בגיל שמונה בערך הם מתחילים לטפל בעגלים או בבכרים. מאוחר יותר, לקראת גיל עשר, מוטל עליהם גם להוציא למרעה את הפרות הבוגרות או את הגמלים – הרכוש היקר והחשוב ביותר במשפחה.

המשחקים השונים של הילדים והתפקידים השונים שהם ממלאים במסגרת המשפחתית נועדו, בין השאר, להכין אותם לשלב שבו הם עצמם יינשאו ויהפכו הורים לילדים.

בעולם של טבע שרירותי מספק מקום העבודה המסודר את האיזון, ובמדינה צפופת אוכלוסין ותחרותית, משרה המקום הקבוע תחושה של ביטחון

טיול בית ספר למקדש בקיוטו. כל ילד יודע כמה קשה להגשים את ציפיותיה של אמא. אבל כשאמא הקדישה עבורך את החיים, זה עלול להפוך לקטלני. אחוז המתאבדים בקרב בני נוער ביפן הוא מהגבוהים בעולם | צילום: טל גליק

אני שמחה שלא נולדתי ילדה יפנית, שלא גדלתי להיות אשה יפנית, ושאני לא נאלצת ללכת בתלם היפני הנוקשה

יום חול באיזור המקדשים בקיוטו. הגברים עברו לחליפות מערביות ולמפעלי התעשייה המודרניים, הנשים קפאו על שמריהן והפכו למשמרות המסורת | צילום: משה שי