דתות - מסע אחר

באמונה שלמה – מקומות קדושים בעולם

Sun, 23 Mar 2014 09:30:06 +0000

כמו הרבה דברים שקשורים לאמונה, גם אתרים קדושים אינם עשויים מקשה אחת. מה שנראה כאתר טבע מרשים בעיני האחד, יכול להיות קודש הקודשים עבור האחר. הר יכול להיות קדוש, וכך גם אגם או נהר, אפילו סלע. את מסענו בעקבות אתרים קדושים נתחיל קרוב לבית – בירושלים, הקדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות, וממנה נצא לרחבי תבל בעקבות מקומות מקודשים לעמים ולדתות אחרות.

ירושלים, ישראל
העיר, הקדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות – יהדות, נצרות ואסלאם, היא מוקד עלייה לרגל לבני שלוש הדתות, אבל גם מוקד לסכסוכים ומלחמות, הנובעים בין השאר ממיקומם של המקומות הקדושים לכל דת. עבור היהודים, זוהי העיר הקדושה ביותר, ובספר תהילים היא אף מכונה "עיר האלוהים". ירושלים היא מקום משכנם של בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. הכותל המערבי, אחד מארבעת קירות התמך שמקיפים את הר הבית, נחשב לקדוש במיוחד, וברחבה שלפניו מתקיימות תפילות ונערכים טקסי בר מצווה וטקסי השבעה של חיילי צה"ל.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

תפילה בכותל המערבי

לירושלים יש חשיבות עליונה גם עבור הנוצרים, שכן על פי האמונה, ישו מת בירושלים ונקבר בכנסיית הקבר. הכנסיייה נמצאת ברובע הנוצרי בעיר העתיקה, בסופה של ויה דולורוזה (דרך הייסורים) – הדרך שבה צעד ישו מהמקום בו נגזר דינו לצליבה ועד לגבעת הגולגולתא בה נצלב. כנסיית הקבר היא מוקד עלייה לרגל לצליינים מכל העולם. לירושלים חשיבות רבה גם עבור האסלאם, והיא נחשבת למקום השלישי בקדושתו אחרי מכה ואל-מדינה. על פי המסורת המוסלמית, ממסגד אל אקצא, שנמצא במתחם הר הבית, עלה מוחמד לשמיים כדי לקבל את מצוות התפילה.

טקס האש הקדושה ("שבת אור") בכנסיית הקבר בירושלים

מפת העולם מהמאה ה-16 כשירושלים נמצאת במרכז

הר קאילש, טיבט
הר קאילש (Mount Kailas) ההר השחור והעגול ששוכן במערב טיבט, מקודש במידה שווה לארבע דתות: בודהיזם, ההינואיזם, הג'אין והבון. בני כל הדתות הללו רואים אותו כטבורו של העולם, כמקום שבו השמים נושקים לארץ וחכמת השמים עוברת לאדמה. הם מאמינים שהקפתו ברגל 107 פעמים עשויה לחולל ניסים.

סטופה בודהיסטית, כשברקע פסגתו המעוגלת של הקאילש

למרגלותיו של ההר שוכנים שני אגמים, שמהווים את המקור לארבעת הנהרות הגדולים של הודו: הגנגס, האינדוס, הסטלג' והברהמפוטרה. ההינדואים מאמינים שההר הוא מקום מושבו של לורד שיווה, הבודהיסטים הטנטרים מאמינים שההר הוא ביתו של בודהה דמצ'וג, שמייצג את האושר הנצחי, ואילו הג'ייניסטים מאמינים שזהו המקום בו הג'ייניסט הראשון הגיע לנירוונה. הבון, דת שקדמה לבודהיזם הטיבטי, רואה באזור שבו נמצא ההר את המרכז הרוחני הקדוש ביותר. למרות קדושתו של הקאילש, רק אלפי מאמינים מגיעים אליו מדי שנה, בשל בידודו והמסע הרגלי המפרך בדרך אליו.

עולי רגל בודהיסטים מקיפים את הר קאילש בזחילה, אות להתמסרות מוחלטת (הבד על העיניים כנגד בוהק השלג)

בודגאיה, הודו
העיר הקטנה שבצפון-מזרח הודו מושכת אלפי מאמינים בשנה, שמגיעים לראות את המקום בו נולד הבודהיזם. כאן, בבודגאיה (Bodhgaya), תחת עץ הבודהי (פיקוס הודי), במהלך מדיטציה ארוכה הגיע הנסיך סידהרתה להארה על מקור הסבל בעולם וגיבש את התורה הבודהיסטית. בעיר שוכן מקדש מהאבודהי, מקדש מרשים דמוי פירמידה שהוקם במקום במאה השלישית לפני הספירה ונחשב למקדש החשוב ביותר לבודהיסטים. ליד המקדש ניצב עץ פיקוס, שהוא צאצא של העץ המקורי תחתיו ישב סידהרתא.

מקדש מהאבודהי בעיר בודגאיה

ציור משנת 1810 המראה את עץ הבודהי, שתחתיו סידהרתא הגיע להארה (מאוסף הספרייה הבריטית)

נהר הגנגס, הודו
נהר הגנגס, שזורם לאורך 2,525 ק"מ מהרי ההימלאיה ועד שהוא נשפך למפרץ בנגל, נחשב לבעל קדושה מיוחדת בדת ההינדית. ההינדים מאמינים שברהמה, האל בורא היקום לפי האמונה ההינדית, אסף את הזיעה מרגליו של וישנו (אחד משלושת האלים החשובים בדת ההינדית, יחד עם ברהמה ושיווה) ויצר את הגנגס. אגדה אחרת מספרת שאת הנהר יצרה האלה גנגה כדי לטהר את בני האדם מחטאיהם. ואכן, ההינדים מאמינים שטבילה בנהר שוטפת את החטאים, ושפיזור אפר המת בנהר משפר את החיים בגלגול הבא.

תפילה על גדות הגנגס, ורנסי, צפון הודו

לאורך הנהר יש כמה מקומות קדושים במיוחד, כמו מקורות הגנגס בהרי ההימלאיה, שכן לפי האמונה האלים שוכנים בפסגות ההרים. יש גם כמה ערים קדושות במיוחד, כמו הארידוור, שנחשבת לשער הכניסה לממלכת ההימלאיה, אללהאבאד, נקודת החיבור הקדושה של הנהרות הגנגה, היאמונה והסרסווטי, וורנאסי, עירו של האל שיווה שנחשבת לקדושה ביותר. אחת לשלוש שנים מתקיים על נהר הגנגס פסטיבל קומבה מלה, בכל פעם בעיר קדושה אחרת, כשאחת ל-12 שנים מתקיית קומבה מלה גדולה במיוחד באללהאבאד – ההתכנסות הדתית הגדולה בעולם.

שקיעה צובעת את הגנגס בכתום מרהיב

בזיליקת פטרוס הקדוש, ותיקן
הוותיקן, המדינה העצמאית הקטנה ביותר בעולם, שמשתרעת על פחות ממחצית הקמ"ר בליבה של העיר רומא, היא מקום מושבו של הכס הקדוש ושל האפיפיור ומרכז הנצרות הקתולית בעולם. בוותיקן חיים רק 800 אנשים, אבל מדי שנה מבקרים בה למעלה מארבעה מיליון אנשים, רבים מהם עולי רגל קתולים, אבל התיירים שמגיעים להתרשם מהאסתטיקה ומאוצרות האמנות של המקום מהווים חלק משמעותי לא פחות. המבנה המרכזי בוותיקן הוא בזיליקת פטרוס הקדוש, הכנסייה הגדולה בעולם, וגם אחד האתרים המקודשים ביותר לנצרות. לפי המסורת, בבזיליקה קבור פטרוס הקדוש שהיה אחד משניים עשר השליחים של ישו וגם הבישוף הראשון של רומא, שהיה הראשון בשושלת האפיפיורית.

בזיליקת פטרוס הקדוש בשעת בין ערביים. הכנסייה הגדולה בעולם ומרכז הנצרות הקתולית

אולורו, אוסטרליה
אולורו (Uluru), המוכר גם בשם איירס רוק, הוא סלע עצום מימדים שהפך לאחד מסמליה של אוסטרליה. הסלע, שעשוי מאבן חול אדומה, מתנשא לגובה 348 מטר מעל סביבתו והיקפו 9.4 ק"מ. זהו לא רק אתר טבע מרשים, אלא גם אתר מקודש לאבוריג'ינים, תושביה המקוריים של היבשת. במערות שבאזור לראות ציורי סלע מרשימים של האבוריג'ינים, חלקם מייצגים רוחות קדמוניות בעלי משמעות דתית. בסביבות הסלע ובמערות מתקיימים גם בימינו טקסים דתיים. למרות שרבים מהמטיילים נוהגים לטפס על הסלע, האבוריג'ינים שחיים באזור מבקשים מהמבקרים לכבד את קדושת המקום ולהימנע מטיפוס עליו. הסלע האדום מרשים תמיד, אבל בזריחה ובשקיעה, כשהוא נצבע בקרניים הזהובות, קל מאוד להבין מדוע מיוחסת לו משמעות רוחנית. לסרטון מרהיב המראה את האולורו בין זריחה לשקיעה לחצו כאן >>

אולורו, אתר מקודש לאבוריג'ינים

מסגד אל-חראם, מכה, ערב הסעודית
העיר הקדושה ביותר לאסלאם היא מכה שבערב הסעודית, עיר הולדתו של הנביא מוחמד, והעיר אליה כל מוסלמי פונה בזמן התפילה. במכה נמצא מבנה הכעבה, שבו נמצאת האבן השחורה, שהמסורת אומרת כי היא ירדה מהשמים והשחירה בגלל חטאי האדם. סביב מבנה הכעבה נמצא מסגד אל-חראם, המסגד הקדוש ביותר למוסלמים והמבנה הדתי הגדול בעולם. על פי המסורת האסלאמית, הכעבה הראשונה נבנתה בידי מלאכים, ואדם היה האדם הראשון שבנה אותה מחדש.אחת המצוות החשובות ביותר באסלאם היא מצוות החאג', לפיה על כל מוסלמי לעלות ברגל לפחות פעם בחייו למכה, להקיף את הכעבה שבע פעמים ולגעת באבן השחורה. בסך הכל עולים לרגל למכה כשלושה מיליון מוסלמים מדי שנה.

עולי רגל מוסלמים מקיפים את האבן השחורה בכעבה שבמכה. ברקע – צריח של מסגד אל-חארם, הגדול בעולם

הר פוג'י, יפן
הר פוג'י (Fuji), הר הגעש דמוי החרוט המושלם שמתנשא לגובה 3,776 מטר במרכז האי הונשו שביפן, לא רק מרהיב ביופיו, הוא גם אתר מקודש ליפנים. כשמתבוננים בהר, שכיפתו מכוסה בשלג, קל להבין מדוע נקשרו בשמו אגדות רבות. אחת מהן מספרת כי קיסר יפן הורה לשרוף בפסגת ההר את סם החיים שקיבל מאהובתו, נסיכה בת הירח, ולכן ההר מסמל עבור היפנים חיי נצח. פיג'י, עם הלוע המעשן, נחשב כמשכנו של אל האש, ולפי דת השינטו הוא מקום משכנם של האלים פוג'י-הימה וסאקויה-הימה. הבודהיסטים מאמינים שבהר מתגורר Dainichi Nyorai, הבודהה של כל החוכמה. החל מהמאה ה-15 הפך פוג'י לאתר עלייה לרגל, אבל נשים לא הורשו לטפס עליו עד לשנת 1868. כיום מטפסים על ההר כ-400,000 איש מדי שנה, כמחציתם נשים.

הפסגה המושלגת, בצורת חרוט מושלם, של הר פוג'י ממסוגרת בענפי דובדבן פורח

מגדל השטן, וויומינג, ארה"ב
המונולית המרשים המכונה מגדל השטן (Devil's Tower) מזדקר לגובה של 386 מטר מתוך הערבות השטוחות במדינת וויומינג. מעבר להיותו אתר טבע מרשים, שאפילו הופיע בסרט "מפגשים מהסוג השלישי", מגדל השטן נחשב אתר קדוש לבני שבט הלקוטה ושבטים אינדיאנים נוספים מאזור המישורים הגדולים.

מגדל השטן. את החריצים שלאורכו, כך כל פי אגדה, חרצו דובים, שניסו להגיע לילדות שהיו בראש הסלע

האגדה מספרת שכמה ילדות בנות הלקוטה שיחקו כאן כאשר כמה דובים גדולים החלו לרדוף אחריהן. בניסיון לחמוק מהדובים הילדות טיפסו על סלע, ירדו על ברכיהן והחלו להתפלל לרוח הגדולה שתציל אותן. זו גרמה לסלע להתרומם מן האדמה מעלה-מעלה, כדי שהדובים לא יוכלו להגיע לילדות. הדובים ניסו להיאחז בטופריהם בצדי הסלע (מה שהותיר בו סימנים). כשהילדות הגיעו לשמיים הן הפכו לחלק ממערך הכוכבים. ישנן גרסאות רבות נוספות לסיפור הזה, כמספר השבטים שמאמינים בקדושת המקום. כך או כך, גם בימינו מתקיימים באתר טקסים ופולחנים, תפילות, ריקודי שמש, מתן מנחות ועוד.

צילומים: אייסטוק, פליקר – תמונה פותחת (אישה בגנגס): André Mellagi, בודגאיה: Carol Mitchell, הגנגס: maurizio.barchi, Nicki Howie, אולורו: runmonty, מגדל השטן: Tim Pearce

הפוסט באמונה שלמה – מקומות קדושים בעולם הופיע ראשון במסע אחר

קומבה מלה: הדרך אל האלים

גיל אל עמי — Wed, 08 May 2013 15:33:10 +0000

הארידוואר, צפון הודו. בלילה השארתי במכוון את חלון החדר במלון פתוח. המלון יושב על הכביש היורד מהעיירה רישיקש אל הארידוואר. במשך כל הלילה צועדים עולי רגל בשקט על הכביש לכיוון הארידוואר, אל הגהאטים (המדרגות) המשתפלים אל "גאנגה מאטה", אמא גנגס, הנהר שמסעו, מהרי ההימלאיה, מושב האלים והקדושים, עד לדלתא של מפרץ בנגל, מסמל את מסע חייו של האדם.

הארידוואר היא השער לאלים. זוהי אחת משבע הערים הקדושות בהודו. המונים-המונים, קבוצות-קבוצות, מכל רחבי הודו, הם צועדים בשקט, אבל אני שומע, או מדמיין מבעד לשינה את רגליהם היחפות טופפות על הכביש. עטופים בבד דק לכסות מקור הלילה, נושאים ביד כד מתכת ריק או ג'ריקן מפלסטיק לקחת עמם במסע חזרה אחרי הטבילה מעט מהמים של גאנגה מאטה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד צפון הודו,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

קומבה מלה. זרם אדיר של עולי רגל | צילום: אייסטוק

בשלוש לפנות בוקר אני קם ומצטרף אל הזרם האינסופי, שימנה במהלך היום המיוחד הזה של מולד הירח, חצי מיליון עד מיליון איש, ואני נבלע בתוכו חסר חשיבות, כמו שצריך. פני כולם אל הטבילה, כמו שעשו אבותיהם ואבות-אבותיהם מזה מאות בשנים. פני כולם אל הגהאט החשוב ביותר, גהאט האר-קי-פאורי, המקום שבו האל וישנו השאיר טביעת כף רגל, המקום שלפי המסורת נפלה בו טיפה מהכד עם שיקוי האלמוות. ומכאן "חג הכד", הקומבה מלה.

המלחמה בין האלים לשדים
הסיפור מאחורי הקומבה מלה הולך אל המיתוסים ההינדואיים הקדומים ביותר, אל תחילת היווצרות העולם, כאשר היו בו רק אלים ושדים, כולם ממין זכר בלבד. וכך הוא מסופר: במלחמה הגדולה בין האלים והשדים, כשנטתה הכף לטובת האחרונים, ביקשו הטובים עזרה מברהמה. זה פנה לווישנו, שהורה לשני המחנות לחבוץ את ים החלב באמצעות הר גדול שעמד על וישנו בגלגולו כצב, וסביבו הנחש ואסוקי. הרבה דברים צפו ועלו אז מהים הזה: עץ הניחוחות, הפיל הלבן של אינדרה, הרעל ששתה האל שיווה, האלה לאקשמי, וגם כד קטן שהכיל שיקוי אלמוות. הרעים קפצו עליו, אבל האל וישנו נהפך לנערה יפה בשם מוהיני, שלמראיה שכחו הרעים את הכד. האל ברהמה חטף את הכד והתעופף במשך 12 שנים מסביב לעולם. טיפות אחדות מהנוזל היקר נפלו בדרך, וקידשו ארבעה מקומות: אוג'אין, נאסיק, הארידוואר ופראיאג, היא אלאהבאד של היום. מדי שלוש שנים מתקיימת מלה גדולה לכבוד הכד באחד מארבעת המקומות, שהחשוב בהם הוא אלאהבאד (Allahabad).

טובלים בגנגס בזמן הקומבה מלה. מי שלא מכיר את הודו, יתקשה להבין איך בתוך ההמונים אפשר לשמור על פינה פרטית לקדושה | צילום: אייסטוק

הקומבה מלה נמשכת כחודשיים, אבל התאריכים החשובים ביותר בה הם אלו של מולד הירח, שכן אלו הם תאריכי הטבילה החשובים. בתאריכים אלו נוהרים לטבילה מסדרי הסאדהו הגדולים, המסדרים של קדושי הודו, שבימים רגילים פזורים להם בהתבודדות בהרי ההימלאיה, או עולים לרגל למקומות קדושים אחרים, או מסתודדים סביב הגורואים שלהם.

חלק מסאדהואים מתערטלים לקראת הטבילה בגנגס, אליה יצעדו עירומים, כדי לזכות ולעטות על גופם מעטה של שיקוי האלמוות. אלו הם הנאנגה, מילה שמשמעותה העירומים. גרעין ה"הארד קור" של קדושי הודו. בימים רגילים הם עטופים בבד או לובשים את הבגד הכתום של הפרישות. רק פה הם משילים את בגדיהם וצועדים עירומים בסך אל הטבילה.

חלק מהסאדהואים, שבימים רגילים מתבודדים בהרים או עולים לרגל למקדשים, משילים בקומבה מלה את בגדיהם וצועדים לנקודת הטבילה בעירום מלא

כולם נוהרים אל הנהר, מכוונים אל פרוזדור ענק עשוי כלונסאות עץ המתפתל כנחש סביב עצמו ומתקרב לאט אל הנהר. עולי הרגל באים ממחנות אוהלים רבים, שהוקמו בכל מקום. קשה לתאר את השקט המדהים שעוטף את כולם. מפעם לפעם נשמעת שירת המנונות של הצועדים או קריאה ברמקול על ילדה שאבדה. הדבר הצורמני היחיד הוא צרצור המשרוקיות של השוטרים הרבים הנמצאים כאן.

ליד הגאנגה כולם שווים
אני עומד בגהאט, שהוא אי קטן בתוך הגנגס. אלפים-אלפים, משפחות, בודדים, קבוצות של אנשים נוהרים וטובלים. הרגע הכי המוני מסביב, הרגע הכי פרטי בפנים. קשה להסביר למי שלא יודע את הודו, איך בתוך כל ההמונים אפשר לשמור על הפינה הפרטית לקדושה. אני רואה זאת באור שבעיניים, בזריחה שעל הפנים, בשיניים הנוקשות מקור המים, בהתעלמות מהסובב. ליד הגאנגה כולם שווים, עשיר ועני, ברהמין ומצורע.

ליד נהר הגנגס כולם שווים – עשיר ועני, ברהמין ומצורע

אני מנסה לברר מתי שעות הטבילה של הסאדהואים. כל שוטר נותן מידע אחר. רק כאשר מתחילים לפנות את האזור, ברור שזה יקרה עוד מעט. אחרי שעות של קיפאון והתרוממות רוח, הרגע מתקרב. כולם נדחקים אל הגדרות, כל ההמון רוצה לראות את הקדושים צועדים וחוזרים מן הטבילה. ואז הם מופיעים, מסדר, מסדר, בראש – הרכבים מעוטרים בפרחים שעליהם יושבים הגורואים החשובים, לאחר מכן תזמורת, סוסים ואז מתחילים לצעוד הסאדהואים עצמם.

אני מוצא פינה ליד הדרך בה יחזרו מהטבילה. מקום שבו אהיה הכי קרוב להרגיש. כשהם מתחילים לעבור, בהמונים עובר רעד של התרגשות עמוקה, נשמעות צעקות עידוד לאל שיווה, שהם נציגיו עליו אדמות.

הסאדהואים צועדים לידי. אחרי הטבילה הם מרוחים באפר הקדוש מהמדורה של שיווה. הם עירומים לגמרי, גברים רזים עד אימה, אחרים מפוטמים, זקנים שיורדים עד מתחת לברכיים, ראשים קרחים לגמרי או עטורי שיער שאסוף בראסטות ענקיות. משהו ראשוני וקדום קורן מהם.

ממראות הקומבה מלה: אלפים-אלפים צועדים בסבלנות ובשקט בדרך אל הנהר

אני צועק, בדיוק כמו ההמון סביבי, שהולך ונדחק יותר ויותר אל הגדרות, רוצה שיברכו אותו, רוצה לגעת ברגל של סאדהו עירום, רוצה להעניק להם מנחה של עשר רופיות. אני לא קיים. הגרון שלי ניחר מהצעקות לשיווה שאני צועק יחד עם כל הקהל. אנחנו קרובים, והם רואים את הלבנבן אחוז ההיסטריה, כלומר אותי. מפעם לפעם מישהו מהם נעצר ומתבונן בי, לוקח שאכטה מסיגרית הגאנג'ה שבידו או סתם מחייך. עבורי זה הרגע שבו הקדושה והפוקוס במצלמה מתחברים ביחד.

עוד מידע על טיול להודו

הפוסט קומבה מלה: הדרך אל האלים הופיע ראשון במסע אחר

דתות בהודו

Wed, 13 Feb 2013 12:52:01 +0000

ההינדואיזם היא הדת הנפוצה ביותר בהודו. למעלה משמונים אחוז מתושבי הודו הם הינדואים החיים בשיטת הקאסטות (כתות) ומאמינים בגלגול נשמות. שאר אוכלוסיית הודו מתחלקת לאיסלמים, נוצרים, בודהיסטים וג'ייניסטים. (צילום: באדיבות שגרירות הודו)

הפוסט דתות בהודו הופיע ראשון במסע אחר

אינדונזיה: פאזל אנושי תחת לחץ

Sat, 08 Nov 2008 19:13:34 +0000

רק לפני מאה שנה, על גדותיו של נהר הסולו (SOLO) בג'אווה (JAVA), גילה הפליאונטולוג יוג'ין דובואה גולגולת של יצור שנראה אנושי. גילה של הגולגולת הוערך ב־600,000 שנים. דובואה האמין כי יצור זה הוא החוליה החסרה בסולם האבולוציה של צ'ארלס דארווין, בין האדם־קוף לאדם. את היצור כינה דובואה פיתקאנתרופוס ארקטוס (PITHECANTHROPUS ERECTUS), שפירושו: אדם קוף ההולך זקוף; והוא ידוע גם בכינויו "איש ג'אווה". מאז התפתח המדע, וממצאים חדשים ממקומות שונים בעולם סיפקו מידע נוסף על מוצא האדם.
ועדיין אין זה רעיון מוזר לחפש אחרי "החוליה החסרה" בארץ כמו אינדונסיה, שבין גבולותיה אפשר גם היום להבחין בכל השלבים של האבולוציה האנושית. באיריאן ג'איה (IRIAN JAYA) בונים בני קבוצות אתניות כמו קורוואי
(KOROWAI) וקומבאי (KOMBAI) את בתיהם על עצים וחיים בתנאים דומים לאלה שחיו אבותיהם בראשית האנושות. הם חיים כציידים לקטים, בלי מגע בינם לבין חברות מודרניות. התרבות הזו עומדת בסכנת היעלמות, ממש כמו האוראנג־אוטאנים, המתגוררים אף הם בגובה העצים שביערות הגשם של צפון סומטרה וקלימנטאן (KALIMANTAN), שבאינדונסיה.
קשה להאמין כי בעוד בן הקומבאי מטפס לביתו שעל העץ, יושב אדם צעיר בקומה העשרים של בניין משרדים בג'קרטה, הבירה של אותה מדינה, ומתקשר בעזרת רשת המחשבים העולמית עם אנשי עסקים בעולם כולו.
למרות שנראה כאילו חייו של הצייד הקומבאי ושל הפקיד הג'אוונזי מתנהלים בעולמות שונים – האחד מתגורר בימים הקדומים של האנושות ואילו השני בסוף המאה ה־20 – יש להם מן המשותף: תמונת עולם ומבני חיים ארכיטיפיים, כמו המשפחה המורחבת (CLAN), העולם הספיריטואלי, האבות, ויחסם של כל אלה אל הטבע והיקום. שלא כמו אנשים במערב שאיבדו את הקשר עם השורשים הטבעיים שלהם, עשו דה־מיתולוגיזציה לטבע סביבם וראו בו דבר שיש לכובשו ולנצל אותו, חשים האינדונסים קשר בסיסי עם אמא אדמה ועם העולם הרוחני, האבות הקדומים והאלים. הפקיד הג'אוונזי והצייד הקומבאי חוֹוים ומטפחים אותה תמונת עולם, על אף שהם עושים זאת בצורה שונה.

התחלה רחוקה
כדי להבין טוב יותר את דרך החיים והחשיבה האינדונסיות, יש לחזור לתקופה הניאוליתית, כאשר נוצרה התרבות המקורית של אינדונסיה. באותה תקופה נדדו שבטים רבים מאיזור יונאן (YUNAN) שבדרום סין לאינדונסיה. הם נדדו תחילה להודו, ולאחר מכן נעו דרומה לחצי האי המלאי. הם הגיעו לחלקו המערבי של הארכיפלג האינדונסי ברגל ובכלי שיט ונעו לכיוון מזרח. נתיב נוסף של הגירה יצא מסין והגיע למזרח אינדונסיה דרך הפיליפינים. הגירה זו התרחשה לאט ובהדרגה, בין 3,000 ל־1,500 לפני הספירה.
כשהגיעו בני שבטים אלה לאינדונסיה הם חדלו לנדוד, התיישבו ובנו בתים מרובעים. הם פיתחו חקלאות פשוטה וגידלו חזירים, ייצרו בגדים מקליפת עצים וכלי קיבול מחומר. במקום היו הרבה מינים של במבוק, והם השתמשו בקנים שלהם ככלי קיבול וכלי שיט, ולפיכך הוגבלה הקדרות לטכניקות מסוימות בלבד. את האש הם הבעירו בטכניקות פשוטות, למשל על ידי שפשוף פיסת עץ במיתר. האינדונסים הקדומים השתמשו בגרזני אבן לעבוד בשדות וכדי לייצר מוצרים מעץ. בראשם לא עמד מנהיג או מלך, והזקנים הם שהדריכו בדרך כלל את הצעירים.
כל קהילה היתה עולם בפני עצמו, ישות שהמודל שלה הוא היקום שבו הכל קשור בכל. קשר זה של איחוד מיסטי עדיין קיים, ובדרך כלל מכנים אותו מאנה
(MANA). תנאי ראשוני והכרחי להבטיח את המשך חיי הקהילה הוא שליטה במאנה. כדי להשיג שליטה זו, יש לבצע שורה של פעולות, הכוללות שימוש בסמלים המכונים "פולחני כישוף" (MAGIC RITUAL).
ברבים מהכפרים היה ועדיין יש דוקון (DUKUN) – המרפא או המתווך בין העולם הזה לעולם שמעבר. הוא אחד האנשים החשובים בקהילה ומבצע את טקסי הכישוף.
יישובים וקבוצות חברתיות אלה התפתחו במשך הזמן למגוון רב של קבוצות אתניות, אותן אפשר למצוא באינדונסיה של היום. בארכיפלג מדברים כ־250 שפות. למרות שבין הקבוצות הללו יש הבדלים תרבותיים והן פיתחו אמנות, לשון ומסורת שונות – במה שנוגע לדת ולחיי היומיום יש דמיון רב שמקורו בתקופה הניאוליתית.
שני מושגים אינדונסיים החשובים צמחו באותה תקופה: אומה (UMA), בית המשפחה המורחבת, ומוסיאווארה (MUSYAWARAH), הגעה להחלטה לא בהצבעת הרוב, אלא בתמימות דעים שאליה מגיעים בדרך כלל לאחר דיון. המשפחה הגרעינית זכתה תמיד לדרגת חשיבות פחותה מזו של המשפחה המורחבת.
באינדונסיה המודרנית קשה לנסוע ממקום למקום במהלך הלבראן (LEBARAN), סוף תקופת הצום האיסלאמית, משום שבזמן זה נפגשים כל בני המשפחה המורחבת. הם מגיעים מכל אזורי הארכיפלג ומחוץ לארץ אל בית המשפחה המורחבת. עלייה לקברי האבות היא חלק מהטקס, וכן בקשת סליחה מהמבוגרים במשפחה על כל חטאי השנה הקודמת.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אינדונזיה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

המוסיאווארה הוא עיקרון העומד עד היום בבסיס הפעילות של ה־MMR

(MAJELIS PERMUSYAWARATAN RAKYAT) – האסיפה המייעצת של העם. למרות שבידי האסיפה כוח רב, למעשה אינה אלא חותמת גומי בצורת פרלמנט, האומר הן אחר כל החלטות הנשיא.

השפעות זרות
במהלך שתי המאות הראשונות לספירה החל מסחר בין הודו וסין לבין כמה מהאזורים האינדונסיים. הסוחרים הזרים הביאו טכניקות ורעיונות חדשים לארכיפלג. רוב המסחר היה סחר חליפין. תמורת משי, מוצרי קדרות, חרסינה וסחורות אחרות שהובאו מסין שילמו בתבלינים כמו פילפל, ציפורן וקמפור.
בעקבות התפתחות המסחר שיגשגה גם התרבות. ג'אווה, הידועה כאסם האורז של האיזור, נעשתה מרכז כוח כלכלי ופוליטי, ואחד האזורים היותר מאוכלסים בדרום־מזרח אסיה. החברה שהתפתחה שם היתה פיאודלית. האצילים שלטו, וכוחם ניתן להם בירושה או על ידי כוח אלוהי, אותו מכנים הג'אוונזים וואהיו"
(WAHYU) או "וואהיו קאקראנינגראט". כל זמן שהאלים תמכו בשליט – נשמר כוחו; כל דבריו נחשבו אמת ופעולותיו היו צודקות. אך כאשר איבד את התמיכה האלוהית, איבד גם את זכותו לשלוט.
המלך נתפס כאל למחצה ולחפציו האישיים – בגדיו, חרבותיו, הקריס (הפגיון הטקסי) וסוסיו – היה כוח פלאי. עם זאת, הותירו השליטים לכפרים ולמשפחות המורחבות מידה רבה של עצמאות. כל עוד שילמו הכפריים מיסים בצורת מוצרי מזון, או מילאו את חובותיהם כחיילים בזמן מלחמה, הניחו להם השליטים לנפשם.
הממלכות ההינדואיות והבודהיסטיות הראשונות בג'אווה ובסומטרה הן מתחילת המאה הרביעית. הן הותירו אחריהן מונומנטים כדוגמת המקדש של רמת דיינג (DIENG), שהוא מקדש לאל שיווה שנבנה במאה השביעית. הבורובודור (BOROBUDUR) שבמרכז ג'אווה הוא מקדש בודהיסטי מהמאה התשיעית (ראה מאמרו של יעקב רז).
ההינדואיזם השפיע רבות על מבנה החברה. השליטים זיהו בו את העקרונות החברתיים־כלכליים של החברות האינדונסיות הקדומות: החיפוש אחרי הרמוניה של המיקרוקוסמוס – האדם – עם המאקרוקוסמוס – העולם המקיף אותו. ציות לאדאט (ADAT), החוקים הכתובים של המיקרוקוסמוס, הוא הוכחה לחיים בהרמוניה עם המאקרוקוסמוס.
ההינדואיזם רואה את היקום כמו יבשת גדולה מוקפת בארבעה איים הממוקמים בארבע רוחות השמים. במרכז היבשת נמצא ההר הקוסמי מרו (MERU) ועליו כיסאו של אינדרה (INDRA), המוקף ב־32 אלים. אם האדם רוצה לחיות בהרמוניה עם היקום, עליו להמיר את עולמו למאקרוקוסמוס. הקרטון
(KRATON) – הארמון בתרבות ההינדואית ג'אוונזית – הוא דוגמה להמרה זו. המלך בעל הכוחות האלוהיים נמצא במרכז ומוקף בארבעה שרים ובארבעה מושלים, שכל אחד מהם מייצג את אחת מרוחות השמים. דוגמה נוספת היא האופן בו ממוקמים הכפרים הג'אוונזיים: אחד במרכז וארבעה מסביב, לפי אותה תבנית.

כוחו של ההרס
ההינדואיזם והבודהיזם הובאו לאינדונסיה, כנראה, על ידי כוהנים שהוזמנו לחצרות הסוחרים, כדי לעבוד כפקידים יודעי קרוא וכתוב. וכך הפכו לדתות של הארמון והמעמדות השולטים. לעיתים הן נכפו על הכפריים שסירבו לקבל אותן עליהם במלואן. בעיקר התקבלו במאור פנים הכיתות הברהמיניות שסגדו לשיווה – אל ההרס והטיהור, היוצר חיים חדשים. תושבי אינדונסיה שחיו בצל ההתפרצויות הגעשיות התכופות ראו בכוח ההרס של האש חלק בלתי נפרד מהמציאות. הם גם ידעו כי ההתפרצויות של הרי הגעש משפרות את איכות האדמה. לכן אין פלא ששיווה הפך לאל פופולרי.
בתבליטים שבמקדשים הבודהיסטיים וההינדואיים הראשונים ניכרות השפעות אדריכליות הודיות. במקדשים המאוחרים יותר, מהמאה ה־11 עד המאה ה־14, התבליטים בסגנון אינדונסי. רובם נבנו בג'אווה המזרחית, לאחר שהמרכז ההינדואי נמלט למזרח מפני ההשפעה הגוברת של האיסלאם.
בתרבויות אינדונסיות רבות אפשר לראות השפעות הינדואיות גם כיום. התרבות הבאלינזית היא התרבות ההינדואית האחרונה שנותרה באינדונסיה. האמונות שהתפתחו בה התערבו באמונות מקומיות עתיקות – מה שמעניק להינדואיזם של באלי אופי מיוחד. אך גם בתרבות של הג'אוונזים המוסלמים יש הד לאפוסים הינדואיים. רוב הצגות התיאטרון, הופעות הריקוד ומופעי תיאטרון הבובות
(WAYANG) המסורתיים מבוססים על המהבהרטה והרמאיאנה – אפוסים הינדואיים.

בואו של האיסלאם
הראשון שהזכיר את הופעת האיסלאם באינדונסיה היה מרקו פולו, שביקר ב־1297 בסומטרה, בדרכו חזרה מסין; אבל סוחרים ממוצא ערבי הגיעו לאינדונסיה כבר במאה הרביעית לספירה. למעשה, רק לאחר שכבשו הפורטוגלים את מלאקה (MALAKA) ב־1511 הגיעו לאיזור סוחרים מוסלמים שהפיצו את אמונתם במזרח אסיה. האיסלאם נקלט באינדונסיה בעיקר באזורים שבהם היתה השפעת התרבות ההינדואית מעטה יחסית.
אצ'ה (ACEH) ומינאנגקבאו (MINANGKABAU) שבסומטרה, באטן (BATEN) במערב ג'אווה והחוף הצפון־מרכזי של ג'אווה היו האזורים הראשונים בהם נקלט האיסלאם. ההתאסלמות של תושבי העיר דמאק (DEMAK) מ־1477 ואילך, תחת שלטונו של המוסלמי הסיני ראדן פאטה (RADEN PATAH), השפיעה רבות על הפצת הדת בג'אווה.
אבל מי שתרם בעיקר להתפשטות הדת החדשה באינדונסיה היה המנהיג הדתי סונאן קאליג'אגה (SUNAN KALIJAGA). לפי המסורת, הוא השתמש בתיאטרון צלליות (WAYANG KULIT) כדי ללמד את ההמונים את האיסלאם והשתמש במוסיקה כדי למשוך אנשים למסגדים. עירוב האמנות ההינדואית־ג'אוונזית הטיפוסית וחגיגות הארמון כמו גרבג (GREBEG) וסקאטן (SEKATEN) עם האיסלאם היה סוד ההצלחה. בלוח השנה המוסלמי של אינדונסיה חוגגים גם היום את הגרבג בג'וגג'קרטה, סולו, צ'ירבון (CIREBON) ודמאק במהלך חגיגת הקורבן שבסוף צום הרמדאן.
הרעיון האיסלאמי השוויוני – בעיני אללה, כל בני האדם נעשו מאותו חומר – שיחרר את האנשים מהמעמד הנמוך מהקשר ההינדואי־פיאודלי. לא היו פולחנים מסתוריים או טקסי חניכה, ולא היה מעמד של כוהנים: היחסים בין אלוהים לאדם הפכו לאישיים וישירים. האיסלאם הורה לאדם להתרחץ ולשמור על נקיונו, עודד אותו לנסוע לראות את העולם (העלייה לרגל למכה) והביא לאינדונסים רוח דמוקרטית, מודרנית ותרבותית.

האחדות שבמגוון
העמים האינדונסיים הסתגלו היטב להשפעות הזרות. תמיד הם נטו להפנים את ההיבטים האהובים עליהם ולדחות את השאר. כך התאפשר להם לשמור על ייחודם גם תחת שלטון קולוניאלי: הם לקחו מהכובשים את מה שהיה בעל חשיבות עבורם אך המשיכו לחיות את חייהם כמאז ומעולם. תמיד הם מסרו את עצמם לידי הכוחות האלוהיים, בין אם היו כוחות טבע זרים או מקומיים, ולמרות זאת לא ויתרו על ערכיהם החשובים ביותר.
כמה מהתרבויות האינדונסיות שהתפתחו באיים מבודדים או בחלקים הפנימיים של הארץ, שהופרדו מן השאר על ידי הרים, נהרות, אגמים וכדומה, נותרו בלתי נגועות כמעט על ידי השפעות זרות. בני החברות הללו חיים כמעט כמו שחיו לפני אלפי שנים. תרבויות אחרות עברו שינויים והתפתחות; לדוגמה: הג'אוונזים והבאלינזים עם תרבותם המעודנת, הכוללת ביטויים אמנותיים ייחודיים כמו ריקוד, תיאטרון, מוסיקה, ארכיטקטורה, ספרות, פיסול ועוד. לא ידוע על איזו תרבות אינדונסית, שהתמסרה לחלוטין לכוחות הזרים ומחקה את כל מורשתה.
החברה המוסלמית במינאמגקבאו שבמערב סומטרה עדיין מטריאכלית. הטורג'אנים (TORAJANS) שבדרום סולאווסי (SULAWESI) שימרו טקסי קבורה מיוחדים, למרות שהמירו את דתם לנצרות. הבריתות הארכאיות – הפלה (PELA) – של בני המאלוקו (MALUKU) עדיין מתקיימות בבסיס חברה זו בקרב הנוצרים והמוסלמים. מדי שנה מקיימים הסולטאנים המוסלמים של ג'וגג'קרטה וסולו טקסים בפונדן קרנדוואהונו (PUNDEN KRENDOWAHONO) שבאוקיינוס ההודי לכבוד מלכת הים הדרומי, ניאי לורו קידול (NYAI LORO KIDUL). הים, בהקשר זה, משמש למגורי השדים והוא סמל הרשע. כל שמונה שנים הם שולחים מתנות להרי הגעש מראפי (MERAPI) ולאוו (LAWU), שכן הרים אלה משמשים למגורי האלים והאבות, ומסמלים דבר חיובי. בפלורס (FLORES) מרבית התושבים קתולים, וכל יום ראשון הם הולכים לכנסייה. אך אם נערך באותו יום טקס להחלפת הגג של בית המשפחה המורחבת – נאלצת הכנסייה לחכות.
אחת העוגות הפופולריות באינדונסיה מכונה קווי לאפיס (KWEE LAPIS) והיא מורכבת משכבות המונחות זו על זו. אפשר לתאר את התרבויות כאן כשכבות של עוגה זו, כאשר ההשפעות השונות מונחות זו על גבי זו: אנימיזם או אמונה ארכאית כבסיס מוצק, ועליו שכבה של הינדואיזם, מעט בודהיזם, שכבת איסלאם, השפעה פורטוגלית, טעם אנגלי, שכבה של שלטון קולוניאלי הולנדי וכיבוש יפאני. כך נוצר מעדן אינדונסי טיפוסי.
בשנת 1945, לאחר שהקולוניאליזם ההולנדי העניק לאינדונסיה איחוד גיאוגרפי שנשמר היום, בחרה הרפובליקה החדשה את הכרזה המילולית – HINNEKA TUNGGAL IKA – כסמל למדינה המתהווה, והעניקה בכך למטעם האינדונסי את שמו: האחדות שבמגוון.

הפוסט אינדונזיה: פאזל אנושי תחת לחץ הופיע ראשון במסע אחר