לעשות קורה (הקפה) סביב המקדש של הדלאי לאמה זה טוב פעמיים. פעם אחת, להתחיל את הבוקר בהליכה מול נופי ההימלאיה ועמק קאנגרה, לברך לשלום סהדואים הודים שיושבים בשבילים בודהיסטיים, לא להעיף מבט חודרני מדי בקופים המתגודדים והעלולים להיות לעיתים תוקפניים, ולהתהלך לצד טיבטים מבוגרים המגלגלים מאלות (שרשראות תפילה) בין אצבעותיהם – זה תמיד מחזה שאינו חוזר על עצמו וטוב לבריאות הפיזית והנפשית. ופעם שנייה, כך אומרים, הקפה של המתחם המקודש הזה, עטור דגלי תפילה, מנטרות חרוטות על אבני צפחה ומקדשים קטנים מעשיר אותנו בפוטנציאל זכות המשפיע על הקארמה שלנו.

כך או כך הקפה כזו עדיפה מהליכה טרודה ברחובות מקלוד גאנג', שהרי אם תישא ראשך מעלה ליהנות מהנוף – רבים סיכוייך לטבול את רגלך בעיזבון ריחני ורך שהשאירה אחריה אחת הפרות הנינוחות. ואם תשפיל מבטך להימנע מכך – רבים סיכוייך להידרס על ידי אחת מהריקשות או המוניות הדוהרות והמתמרנות את דרכן בינות לאנשים, בורות ודוכנים.

וכך, בהליכה בקורה, תוכל לסובב גלגלי תפילה קטנים ואימתניים, להחליף ברכות שלום עם ידידיך לדרך, לפתח נדיבות וחמלה ולהטיל את מטבעות כסף שנותרו בארנקך לקעריות הקבצנים. בשבילך אלה אגורות שכוחות, בשבילם תחילתה של ארוחה. מקלוד גאנג' היא מיקרוקוסמוס של קבצני הודו. אפילו כאן, בלב הגולה הטיבטית, טיבטים לא תמצא בהם, אלא הודים בלבד. הסהאדו השקט שיושב בפיתול השביל וקערתו מונחת לפניו והוא אינו אומר מילה. הקבצן השחום שלבושו מלוכלך ורק התחבושות המכסות את גדמיו צחורות ונקיות. ההוא שמתחנן ללא מילים ובוחן בלהיטות אצבעות חמדנית את המטבע שהוטלה לצלחתו. הילד בעל הקסם האישי והעיניים השחורות הגדולות שמבקש "רק חלב, לא כסף" ולא מרפה רחובות שלמים. אלה שהתמזל מזלם מניחים את פרוטזת הרגל נעולת הסנדל לצדם לעורר את רחמי העוברים והשבים. ובסוף המעלה התלול של הקורה יושב הסהאדו עטור הזקן, מסמן בידו תנועה רעבה אל פיו, ואם אין מעות בכיסך הוא מסובב ידו בתנועה סיבובית ורוטנת ופניו מופתעים ונרגנים.

דגלי תפילה טיבטיים על רקע רכס ההימלאיה באזור דהרמסלה | צילומים: אייסטוק

הקורה מקיפה את ביתו של הדלאי לאמה, את מנזר נמגיאל, את המקדשים בהם מקיים הדלאי לאמה תפילות ושיעורים לקהל הרחב, את מוזיאון העם הטיבטי ואת המכון לדיאלקטיקה בודהיסטית. את חזון הקמת המכון הדיאלקטי הגה אחד מחשובי המורים דאז, לובסנג גיאטסו. כשש עשרה שנות לימוד עוברים תלמידי המכון, נזירים ולא נזירים, במהלכן הם לומדים, מתדיינים, משננים, מתפלספים, נבחנים – בטיבטית. עם סיום לימודיהם, הכוללים את תכנית הלימודים של המנזרים הגדולים במסורת הגלוקפה, כמו גם את מסורות הנינגמה, הקאגיו והסאקיה, ובתום הבחינות המסכמות, מקבלים הבוגרים את התואר גשה רימה (Geshe Rime) המקביל לדוקטורט בפילוסופיה.

באפריל 2011 נקבע תקדים היסטורי, והתואר הוענק לראשונה לנזירה. ולא זו בלבד שהיא נזירה, אלא גם נזירה מערבית. וכך, בבוקרו של יום הטקס, נסענו אל הכפר סרה, מרחק של כחצי שעת נסיעה מדהרמסלה. בשלוחת המכון בסרה מתאספים נושאי משרות טיבטים, מורים, נזירים ואורחים רבים באולם רחב ידיים. לאחר תפילה הוגש לכולם, כמקובל, תה טיבטי מלוח וקערית אורז עם צימוקים ושקדים. על קיבה מלאה קל יותר להכריז על שמות הבוגרים ועל המצטיינים הכיתתיים. הנזירה קלסנג וונגמו, גרמניה במוצאה, מקבלת את התואר גשה-מה (וגם מצטיינת כיתתית שנייה) ומודה לכולם בנאום מרגש וצנוע.

מחלוקות ודעות שונות ליוו את ההחלטה להעניק תואר גשה לנזירה, מאז סיום לימודיה כשנה קודם לכן. מסיבות היסטוריות נזירות אינן מקבלות נדרי נזירות מלאים, ולפיכך אינן יכולות לקבל את התואר גשה. הדלאי לאמה הפעיל את כובד משקלו בנושא, יחד עם מורי רוח חשובים נוספים, הפתרון נמצא על אף ההסתייגויות, והתקדים ההיסטורי הפך לאבן דרך חשובה שתאפשר לנזירות רבות אחרות להשלים את לימודיהן במלואם.

עוד קצת נאומים, וגם שר החינוך הטיבטי לא מבייש את המגמות הפרלמנטאריות ונושא נאום ארוך מאוד, וכולנו יוצאים אל הדשא לקייטרינג טיבטי נדיב וטעים. האורחים מגישים קאטות (צעיפי משי לבנים) כברכה לבוגרים הטריים ואנחנו ניגשים אל גשה וונגמו ומברכים אותה בחום. לוונגמו יש עבר ישראלי – בדרכה אל המזרח לפני כשני עשורים ביקרה בישראל, עבדה בקיבוץ ובחנות פיצה והיא אפילו זוכרת מספר מילים בעברית. אחרי הגעתה למזרח התוודעה לבודהיזם, התנזרה והחלה ללמוד במכון הדיאלקטי. גשה וונגמו לימדה תלמידים רבים עוד לפני תום לימודיה בדהרמסלה, ומאז שסיימה אותם היא מלמדת גם בישראל.

קלסנג וונגמו, הנזירה הראשונה שקיבלה תואר גשה

הגיע הזמן לחזור לארץ. רכבת הג'אמו אקספרס מסיעה אותי מצ'אקי בנק משך שעות ארוכות, מצע נוח להתבוננות מעמיקה בשותפי לקרון. מגש האלומיניום הכסוף עם ארוחת הצהרים שהזמנתי מוגש לי ובתוכו אורז בריאני. אני מכניס לפי כמה כפיות אורז ומרגיש איך כל חום גופי עולה ומתרכז בראשי, מנסה להשתחרר דרך אוזני. כמה חריף יכול להיות חריף? אם בכל פעם מחדש אני מתפלא כיצד שרדתי את מסעותיי בהודו ללא טפיל מעיים אחד הרי התשובה ברורה וקצרה – אוכל חריף. כל מנה מצליחה להיות חריפה יותר מקודמתה, ואין סיכוי לשום טפיל להישרד בחומצה המתובלת והמאכלת הזו. הטפיל וחבר מרעיו ימצאו עצמם נשטפים בזרם חריף ובלתי עמיד אל מחוזות תחתונים ולסועד ירווח בטווח הארוך. אך ברגעים אלה, של הטווח הקצר, כשאוזניי ארגמניות וקרחתי מעלה עשן, אין תודעתי מכילה ולו בדל אחד של מחשבה על רגע עתידי. אני יודע בחושים של מי שכבר חווה גיהינום חריף, שכל לגימת מים רק תעצים את הבעירה. כחזיון תעתועים אני מרגיש איך השומנים והכולסטרול בעורקי ובשסתומי מתפרקים (מה שמסביר בוודאי מדוע הודים רבים שאוכלים חריף הם גרומים ודקים) ומולי צפה דמותה של רופאת המשפחה שלי, כולה הודיה וברכה, ואז אני מתפרק אל מושבי בעלפון חושים שמסתיים בעל כורחי בתחנתי הסופית בדלהי. אכן, הודו יש רק אחת.

לקריאת הפרקים הקודמים במסע:

הודו יש רק אחת >>

רישיקש – הדרך אל האושר >>

הדרך לדהרמסלה >>

מקלוד גאנג' – כוחה של תפילה >>

עוד על טיולים להודו כאן

הפוסט דרמסלה – בין קודש לחול הופיע ראשון במסע אחר

ביום השישי לוויפאסנה ישבתי בשקט מוחלט בתנוחת מדיטציה ושאלתי את עצמי, כמו בכל אחד מהימים האחרונים, למה לעזאזל אני עושה את זה. גזרתי על עצמי עשרה ימים של חיי נזירות: בלי לדבר, בלי לקרוא, בלי מוזיקה, בלי יוגה, בלי צ'פאטי עם נוטלה. ועשר שעות מדיטציה בכל יום. עוד אחד מהדברים האלו שאנשים עושים בהודו, ואז חוזרים הביתה כמאסטר רוחני עם תשובות להכל. אבל רציתי לנסות.

הכאבים שוב התחילו: מהגב לרגליים, מהעורף עד לישבן, עדים לשעות של ישיבה ממושכת. הכאב הוא רק בראש, הזכרתי לעצמי, ובהתאמה התחיל לכאוב לי גם הראש. אבל היתה לי תחושה שהכאב רוצה לומר לי משהו, ונשארתי קפוא בלי תזוזה, נאבק בעצמי.

ואז זה קרה: זכרונות ילדות מגיל ארבע עלו אל פני השטח, מפלסים את דרכם בין רגשות שהתחבאו עמוק. אירועים קושרו, מסקנות הוסקו, תובנות חלחלו פנימה והחוצה. פתאום קלטתי מה מעכב אותי בחיים, ואיך אני מנטרל את העיכוב הזה. עכשיו הבנתי מה אני עושה פה. הבנתי למה הקורס הזה טוב בשבילי, טוב לכל אחד.

למידע נוסף:

• מידע וכתבות על צפון הודו
• דרום הודו – מדריך מסע אחר
• הודו – מדריך מסע אחר

אחד המתנדבים מצלצל בפעמון לארוחה

שבוע לפני הקורס גרתי בבקתה ביער סמוך לכפר דרמקוט, דרמסלה, מדינת הימאצ'ל פרדש. ידידה שלי בדיוק סיימה את המחזור הקודם, והיה לה הרבה מה לספר. בחיוך קורן היא סיפרה על תובנות בנוגע לאירועים מחייה ועל שינויים ברורים שהיא צריכה לעשות כדי לשפר אותם. היא למדה לסמוך על עצמה ולהעניק לעצמה יותר. הקשבתי, הפנמתי ונרשמתי. זה נשמע לי נהדר, ולא יזיק לי לחקור קצת את מעמקי תת המודע שלי. ומי יודע, אולי סוף סוף אמצא את הסוד לחיים רגועים ושלווים יותר.

ויפאסנה היא טירונות למדיטציה, מחנה אימונים לחיים. פירוש השם הוא "לראות את הדברים כמו שהם", ומטרת הקורס היא ללמד אותך את טכניקת המדיטציה המקורית של בודהה ככלי לאיזון ורוגע בחיי היום יום. הקורס מוצע בחינם (ורק אם סיימתם את כולו ניתן לתת תרומה) במרכזי ויפאסנה ברחבי העולם, כולל בישראל. בכל מרכז הלו"ז זהה: 10 ימים, 10 שעות מדיטציה בכל יום.

הפקדתי את המצלמה והטלפון, ועמדתי בתור לחתום על הצהרה בה אני מתחייב לשמור על חמישה כללים, בהם לא להרוג, לגנוב או לשקר – כדי לטהר את הנפש. למרות שהקורס עוד לא התחיל, השתיקה כבר נתנה אותותיה: מלבד מלמולי שיחות מבוכה בהודית לא נשמע כל קול.

הדרך לאולם המדיטציה

השתיקה היא אמצעי, לא מטרה. יש לכך חסרונות רבים, כמו למשל כשזיהיתי כלב רב עם קוף, ולא יכולתי לשתף את הרגע היקר הזה עם אף אחד. היתרונות קיימים גם הם: מדיטציה עובדת הכי טוב כשיש שקט, והמוח חושב פחות כשאין דיבורים. כשאין לך עם מי לדבר חוץ מעם עצמך, נוצרות בינך לבינך שיחות מאוד מעניינות. וחוץ מזה, במקום כמו הודו, שקט הוא מצרך יקר, נדיר ונהדר.

רוב התלמידים הם הודים שבאו מכל קצוות המדינה. איתי בחדר הבסיסי גר בחור ישראלי בשם שחר ובחור הודי בשם נאקול. האווירה נינוחה ושמחה, והמילים האחרונות שלנו עוסקות ב(חוסר) תרבות הנהיגה בהודו. וזהו – הקורס התחיל, האווירה התמלאה בעטיפה של שקט, והמחשבות התחילו לרוץ לכל כיוון.

ההשכמה היא בארבע בבוקר. בכל מקום שלטים עם מילות מוטיבציה, והתחלתי להבין שאני זקוק לכל אחת מהם. היום מתחיל בשעתיים של מדיטציה מונחית, ואחר כך ארוחת בוקר. שאר היום כולל גם הוא מדיטציות, הפסקות קצרות וארוחת צהריים וערב, כשאת כולם מכתיב צליל הפעמון, שקורא לכולם לחזור לאולם. את הלו"ז ניהלו מתנדבים, ואת המדטציות ניהל המורה, אליו גם היה ניתן לגשת בסוף כל יום כדי לשאול שאלות רלוונטיות.

ארוחה פשוטה בחדר האוכל

בסוף היום השני הייתי מותש: הישיבה המעיקה והניסיון הנואש להתרכז בנשימה, בלי לסטות למחשבות עלהעבר והעתיד, עייפו אותי עד מוות. המדיטציות האלו הגיעו לי עד כאן, והחלטתי לפרוש. אבל אז לקחו אותנו לאולם אחר והקרינו לנו סרט. בטלוויזיה הופיע ס.נ גוינקה, הוא המורה הדגול שהפיץ את הויפאסנה ברחבי העולם. האווירה שהוא השרה היתה של סבא שמספר סיפור לנכדים צעירים, וגרם לי לרצות לרוץ לבורמה עכשיו ולבקש שיאמץ אותי. בכל יום חיכיתי לסיכום שלו, בועה של צחוק וחמימות ביום של שקט עוין וקר. בין סיפורי זן חביבים לעקרונות בודהיסטים הוא התוודה שתלמידים רבים, והוא ביניהם, רצו לפרוש כבר ביום השני.

"אם הייתם נכנסים לניתוח כדי להיפטר ממחלה, באיזשהו שלב המנתח היה מתחיל לחדור לעומק וזה מתחיל לכאוב. לא נראה לי שהייתם אומרים לו שיפסיק עכשיו ונחזור אולי פעם אחרת… אתם עכשיו נכנסים לניתוח של התודעה שלכם. אתם גם הרופא וגם החולה. לא תפסיקו את עצמכם באמצע, נכון?" לא ידעתי מה לענות לו. אז החלטתי להישאר עוד יום.

שחר ואני עושים מדיטציה בחדר שלנו

מה עושים כשאין מה לעשות? אחרי ארוחת בוקר וערב יש הפסקה של שעה. אסור להתאמן, אסור ליצור אינטראקציה עם תלמיד אחר (גם לא קשר עין, חיוך או מגע), אסור לעשות כל מה שהייתי עושה בדרך כלל כדי למלא את הזמן.

המרכז הוא ביער מקסים, שחוסם את הנוף ותורם לאווירה של התכנסות פנימה. אז חזרתי להיות ילד, לכל הדברים שהייתי עושה פעם, אבל היום אני כבר לא מוצא זמן לעשות: לצאת לטיול, לשים סטופר לחילזון ולבדוק כמה זמן לוקח לו להגיע לעלה הבא, לצפות בקופים קופצים מעץ לעץ, ופשוט להירגע, להתבונן. אם מישהו היה מסתכל מלמעלה על הרחבה המרכזית זה היה נראה לו כמו משחק פקמן: גברים בצבעים שונים מסתובבים בעצלתיים, נמנעים מלהיתקל אחד בשני, וביניהם לפעמים קוף או כלב מצטרפים למעגל.

בינתיים, במדיטציות המוח נודד. בכל יום התחלתי להתגעגע לכל דבר אפשרי: מהשניצל של סבתא ועד לחופים של תל אביב. "בטח שמתם לב שהמוח שלנו משוגע", אמר בערב גוינקה בטלוויזיה, "הוא חושב על כל דבר חוץ ממה שקורה ברגע הזה. ברוכים הבאים לבית המשוגעים".

שביל ביער שבו נמצא המרכז. המיקום עוזר לאווירה של התכנסות פנימה

באולם המדיטציה ניסיתי לא להשתגע מהשקט היחסי. נכון, אף אחד לא מדבר, אבל גוף האדם הוא מכונת קולות טבעית. מדיטציה של שעה באולם עם ארבעים אנשים היא סימפוניה של עיטושים, גירודים, השתעלויות ובהודו כמו בהודו, גם גרעפסים. המבחן הוא לא להתעצבן מזה, אלא להפנים לעומק את המסר של הקורס: לקבל את המציאות כמו שהיא, בלי פרשנות. גם סבל, לפי הבודהיזם, הוא פרשנות אישית, לא אמת אובייקטיבית. אדם אחד יתעצבן מרעשי המעיים של האולם, בעוד אדם אחר יקבל את זה בצחוק.

במדיטציית הויפאסנה מתרכזים בתחושות שבגוף, ומתייחסים אליהם בנטרליות. כל תחושה סופה לעבור, ולכן אין סיבה לאהוב אותה או לשנוא אותה. כנשארים מאוזנים ביחס לתחושות כואבות שנמצאות עכשיו, תחושות כואבות מהעבר נידונו לגלות את ראשן המכוער. ואז קורה שאנשים נזכרים באירועים רחוקים רחוקים, קולות שחשבנו ששכחנו אבל הם עדיין שם, בחלק הלא מודע של המוח. עצם העובדה שאנחנו זוכרים אותם, מראה שהם עדיין שולטים בחיים שלנו. ואז מגיעות התובנות: אז בזמן המדיטציה אתה לפתע מבין מה עליך לעשות כדי לשחרר.

קוף בתנוחת התכנסות. הקורס מלמד להבונן אחרת בדברים יום-יומיים

בימים האחרונים אני מבין שהכל הולך להסתיים, ואני עדיין פה. ביום התשיעי כבר יכולתי לשבת שעה שלמה בלי לזוז, מתייחס לכאבים בשלווה יחסית. המוח שלי הרגיש נקי, המחשבות היו פעוטות, ומסקנות בנוגע לחיים שלי עד עכשיו כבר התיישבו אצלי היטב, טבולות בשמחה צרופה. "הניתוח עומד להסתיים בהצלחה",אמר הרופא לחולה שהוא גם הרופא, "אל תזוז, אנחנו תופרים את הפצע".

כשאתה מאוזן, שום דבר לא מאוד: לא רעב מאוד, לא כועס מאוד, לא דחוף מאוד. אתה פשוט בשליטה, ברוגע. את האוכל אתה אוכל לאט, נותן תשומת לב לכל ביס. כל צעד נעשה בשלווה, כל מחשבה שעוברת בראש עוברת בשקט.

סיום הקורס ביום העשירי. למדתי להסתכל אחרת על מה שעובר לי בראש

ביום העשירי שחררו את לשוננו. נתתי לשחר חיבוק של מנצחים, ולאט לאט התחלתי לחקור את כולם, ולבדוק אם הסיפורים שהמצאתי בראש אכן נכונים. היה את היפני שמתנדב במרכזי ויפאסנה בכל העולם, את המיליונר ההודי שמכר את החברה שלו אבל עדיין סובל מלחץ וכעסים, את הישראלי שעשה כבר ויפאסנה חמישית, וישב בכל יום על ערימת כריות כמו מהרג'ה.

יצאתי לאוויר העולם עם חיוך. אלו היו עשרת הימים שעברו הכי לאט בחיים שלי, אבל את מה שקיבלתי שם לא הייתי מחליף בעד שום דבר בעולם. בטווח הארוך אני מרגיש יותר רגוע, יותר מרוכז, יותר החלטי. למדתי להסתכל אחרת על כל מה שעובר לי בראש. אחרי הכל, אחרי 100 שעות בעיניים עצומות, נפקחות העיניים.

מידע נוסף על סדנאות ויפאסנה ברחבי העולם (גם בישראל) ניתן למצוא באתר האינטרנט.

עוד מידע על טיול להודו

הפוסט סדנת ויפאסנה בהודו הופיע ראשון במסע אחר

אין כמו המרפסת במסעדת קונגה בעיירה מקלוד גאנג'. שחר של יום בהיר כבר הפציע מזה כמה שעות, וישיבה על הטראסה של קונגה מגלה את בתי מקלוד השרועים על המדרונות הנמוכים של ההימלאיה, בגובה של כ-1800 מ'. למטה נפרש לו עמק קאנגרה הירוק והחם, למעלה פסגות שעדיין נושאות עליהן שלג בסוף אפריל. מי שלא טעם עוגת לימון וגבינה בקונגה לא טעם שמחה מימיו, ומי שלא לעס תוך שהוא נועץ מבט אל הנוף של הודו ואל בעלי הכנף הדואים בגובה העיניים, שמחת בית השואבה ראויה לו והוא ראוי לה, אבל לכאן לא כדאי שיגיע שוב.

סטופה וגלגלי תפילה במקלוד גאנג' | צילום: John Hill, GFDL

מכאן, בצפון הודו, ניתן לפצוח בחגיגה טיבטית המשלבת מזרח ומערב. חנויות ודוכנים צבעוניים מוכרים ערב רב של אריגים ומלבושים טיבטיים ואחרים, מחרוזות ותכשיטים, חפצי קדושה ופולחן, ספרי דהרמה, מוצרים ממוחזרים ועוד. מסעדות עם אוכל יפני, טיבטי, הודי, קוריאני, איטלקי ומה לא. קורסי בישול, מדיטציה, יוגה, מסאז'ים, וכמובן שלל בתי קפה, שבמרביתם רשת אלחוטית לאלה מבינינו שלא יכולים להיפרד מהציוויליזציה הביתית באשר היא.

וכך אני יושב ב-coffee talk ומפריח יבבות עונג זעירות אל תוך ספל קפה הפוך עטור רסיסי קינמון, מתנסה גם ברוחבי הפס האינטרנטיים של קפה להמו, אחת שתיים קפה ואחרים. בהחלט עבודה קשה ומייגעת. מילא לי, אבל בעיקר לאלה שסיימו לטפס על רכס הטריאונד או לטייל במכון נורבולינגקה היפהפה המשמר את התרבות הטיבטית, או לפסוע בשבילי הכפר הסמוך דהרמקוט ולהתרשם מהאימפריה הישראלית חובקת העולם, או להתרשם ממפלי בהגסו, או להשתתף בקורס מבוא לבודהיזם בטושיטה המוקפת יערות וקופים, או לעשות את כל הדרך לבית חב"ד כדי להרגיש קרוב.

אבל מקלוד היא מקום מושבם של הדלאי לאמה ושל מורים טיבטים רבים וחשובים, ולכאן, כך נדמה לי, כדאי להגיע כדי להכיר את המקום ואורחותיו ולא את סודות הפלאפל הישראלי.

תהלוכה של נזירים טיבטיים ברחובות מקלוד. כדי להכיר את אורחות המקום, רצוי לוותר על הפלאפל הישראלי | צילום: Kiran Jonnalagadda, flickr

בערב אנחנו לוקחים מונית למרכז טושיטה. למוניות בהודו יש תכונה מצערת שתוכן כברן. כשם שהן נראות קטנות מבחוץ, כך הן קטנות אפילו יותר מבפנים. יש להזיז את המושב הקדמי מעט לאחור, על רגלי היושבים בספסל האחורי, לקחת שאיפה עמוקה, להכניס את הבטן פנימה ולהעלות את הברכיים אל החזה. בתנוחה הזו נוסעים כרבע שעה עד לפתחו של המרכז הקסום, ואז אנחת התפעלות יוצאת מהגרון. אין ספק שזרימת הדם המחודשת לרגליים מפעימה ומרנינת לב, אך גם מיקומו של המרכז והאווירה שלו עושים את שלהם.

כחמישים נשים וגברים מתיישבים על כריות באולם ונושאים תפילה לשלומו של לאמה זופה רינפוצ'ה, אחד מחשובי המורים הבודהיסטיים בני ימינו, שבעת מסע הרצאות באוסטרליה לקה בקריש דם וצדו הימני משותק. כמה נאה יכולה להיות תפילה לשלום אדם בכל מקום ובכל דת. ועוד יותר, כאשר היא לובשת חמלה אמיתית ומשאלת לב למען כולם, של החיים על מלבושיהם השונים, של החולים והסובלים, של אלה שכבר אינם.

לאלאטף, ידידי הקשמירי, יש דוכן עם צעיפים ומזכרות. אחיו מפוזרים בדלהי ובקשמיר, והוא עצמו טורח להסתיר מאביו את העובדה שרובה של הסחורה כורסם והושחת על ידי עכברים. גם כך הוא אינו בקו הבריאות. אנחנו יושבים ושותים צ'אי, כשטיבטי עם מגפון עובר וכורז ברחוב. "מה הוא אומר?" אני מתעניין.
"סתם, מישהו מת ומבקשים לסגור את החנויות", הוא עונה.
"מישהו חשוב?" אני חופר.
"כל העשירים הם חשובים", הוא משיב בחכמת חיים מנצחת.

דגלי תפילה תלויים ביער | צילום: Kiran Jonnalagadda, flickr

אבל הפעם לא מת מישהו עשיר. בטיבט הכבושה על ידי הסינים זה כ-62 שנה, שקרביה נבטשו על ידם, מנזריה הוחרבו ונזיריה ונזירותיה נרצחו, נאנסו ונשלחו למחנות כפייה, הוסיפו הסינים לשנות את פניה לבלי הכר. נזיר טיבטי שהצית את עצמו במחאה על הכיבוש הסיני הביא לתגובה אגרסיבית מיידית. גדודי צבא סיניים פוזרו באזורים השונים, חופש הפולחן והתנועה נשלל, האצבע על ההדק הפכה קלה במיוחד וכ-300 נזירים ממנזר קירטי נלקחו למקום לא נודע. לא, הפעם לא מת עשיר הודי בדהרמסלה. הפעם מפגינים הטיבטים בהודו כנגד מעשי הסינים בטיבט ולמען שחרור אחיהם.

למחרת מתקיימת פוג'ה, תפילה, במקדש המרכזי של מקלוד. גם הדלאי לאמה משתתף בה. המוני טיבטים ומערביים גודשים את המקום. צבעי גלימות הבורדו של הנזירים והנזירות מתערבבים עם גווני הירוק, התכול והחום של השמלות הטיבטיות ועם שאר צבעי הג'ינס והטריקו. כולם יושבים בשקט מכבד ומכובד על המזרנים והכריות, וממתינים. התגלמותו של הבודהה של החמלה, הדלאי לאמה, נכנס אל רחבת המקדש וגלי הגוונים מתרוממים ועומדים לכבודו ומשלבים כף אל כף. כף החמלה נצמדת אל כף החכמה, ויחד הן מברכות ומזכירות את הדרך לחירות ולהארה.כשעה ורבע נמשכת התפילה בטיבטית, ובסופה יוצא הדלאי לאמה אל הקהל, לוחץ ידיים, מוקף באהבה רבה וגדולה.

לקריאת פרקים קודמים במסע:

הודו יש רק אחת >>

רישיקש – הדרך אל האושר >>

הדרך לדרהרמסלה >>

עוד מידע על טיול להודו

הפוסט מקלוד גאנג' – כוחה של תפילה הופיע ראשון במסע אחר