בקצה השוק ניצב תנור עצים גדול שאליו מוכנסים מגשים עגולים עם בלילה נוזלית שהופכת עד מהרה בחום האש לסוקה (socca), מעין פנקייק ענק ממדים שעשוי מקמח חומוס, מים ומלח. כל סוקה שיוצאת מהתנור מקבלת מנה הגונה של פלפל ומלח ונחתכת למשולשים שנחטפים מיד על ידי הממתינים בתור. בין מגש למגש, אשתו של אופה הסוקה, שאמונה על מלאכת הפלפול והחיתוך, מקרבת ידיים לאש הבוערת בתנור ורוקדת ריקוד קטן וחינני כדי להתחמם.

צנוניות בשוק של אנטיב | צילומים בכתבה: רותם בר כהן

אושר גדול ממלא את הלב למראה הערמות הסדורות של הירקות הכי טריים ויפים שאפשר לדמיין, ולמרות שזה עתה סיימתי ארוחת בוקר דשנה אני לא מתאפקת וטועמת גבינה ועוד אחת, קרקר עם ממרח אנשובי טיפוסי לאזור, פיסת לחם עם ריבת תותים ובזיליקום ("אשתי מכינה"), עוד כמה גבינות בדוכן הבא, ואיך אפשר בלי משולש סוקה שגורם לי לרצות לפצוח בריקוד קטן וחינני, כאילו גם אני הייתי מוכרת בשוק איכרים בדרום צרפת.

חוף התכלת: במלון של סקוט וזלדה

סוף שבוע חורפי בעיירה אנטיב (Antibes) שבריביירה הצרפתית, או בשמה הצרפתי חוף התכלת, Cote d'Azure, הוא בפירוש אחת החוויות המענגות שאפשר לחוות, והכל במרחק טיסה ישירה וקצרה מישראל (סאן דור מפעילה טיסות ישירות לניס במהלך כל השנה במחירים טובים).

כבר כשהמטוס מתחיל להנמיך לנחיתה בנמל התעופה של ניס המראה מסחרר, רמז למה שמחכה על הקרקע. השעה שעת לילה מאוחרת למדי וניס מוארת באינספור אורות, משל היתה עיר האורות המקורית. חשבתם שתל אביב נראית חיה ותוססת מהאוויר? חכו עד שתראו את ניס. אבל אנחנו לא מתעכבים, לניס נגיע בהזדמנות אחרת, הפעם פנינו מועדות לאנטיב, פנינה חבויה במפרץ קסום בין ניס לקאן.

כף אנטיב. צבע הים מצדיק את שמה של הריביירה הצרפתית – חוף התכלת

כל קלישאה לתאר את הנוף הנשקף מגינת המלון שבו אנחנו מתארחים במהלך סוף השבוע מחווירה מול המציאות. מפרץ תכלת, שמצדיק את שמו של החוף, רובץ למרגלותינו כמו אגם רחב ורגוע, מוקף בקו חוף מתעקל שבמרכזו בוהקים הבתים של קאן, והכל ממוסגר בהרים מרשימים. כמה סירות לבנות מתנדנדות קלות במים, משלימות את התמונה. הנשימה נעתקת מכל היופי הזה (וגם קצת מקנאה…).

גינת המלון Belles Rives, שממנה נשקף נוף מופלא של הים

המלון, Hotel Belles Rives, נמצא בז'ואן לה פאן (Juan-les-Pins, "מפרץ האורנים"), עיירה יוקרתית על חוף הים, שצורפה לאנטיב וכיום היא חלק אינטגרלי ממנה. בעבר המלון הזה היה וילה פרטית שהורחבה בטוב טעם, תוך שמירה על הסגנון המקורי. זה היה המקום החביב בריביירה על סקוט וזלדה פיצג'רלד כמו גם על שורה ארוכה של סופרים, משוררים, מוזיקאים ושחקנים. קל מאוד להבין אותם. אוהבי מלונות נוצצים ומודרניים אולי יתאכזבו, אבל אם אתם מחפשים מלון יוקרתי, ייחודי, בוטיקי, באווירה של פעם – הגעתם למקום הנכון.

המרפסת של סקוט וזלדה פיצג'רלד. אם הם היו מזמינים אותי לא הייתי זזה מכאן לעולם

חלונות הענק במסעדה היפה של המלון משקיפים על המפרץ, כשמזג האוויר מתחמם אפשר לשבת בגינה, לנשום את ניחוח האורנים ולא לשבוע ממראה הים וההרים. מעל הגינה נמצאת מרפסת החדר של סקוט וזלדה. לו חייתי בתקופתם והם היו מזמינים אותי לבקר, הייתי נשארת לשבת במרפסת הזאת במשך ימים, חודשים ואפילו שנים בלי לזוז כלל.
מלון Belles Rives, כתובת: Edouard Baudoin 33, Juan-les-Pins.

רחוב בעיר העתיקה של אנטיב. אינספור תענוגות קולינריים ואחרים מצפים מי שישוטט כאן

אם בכל זאת הצלחתם להזיז את עצמכם, אנטיב מציעה שלל תענוגות מסוגים שונים – אמנותיים, תרבותיים, היסטוריים וכמובן קולינריים. יש בה רובע עתיק רב קסם, אינספור חנויות ייחודיות, בתי קפה קטנים, מאפיות, מעדניות וכיכרות נעימות. סמוך לחומות העיר העתיקה יש נמל יאכטות ענקי, שמבצר מרשים מתנוסס מעליו. במילה אחת: שלמות. וזה עוד לפני שהתחלנו לאכול…

פינת חמד בעיר העתיקה של אנטיב

אגס באשליה: מה אוכלים בריביירה?

בצרפת, כמו בצרפת, קולינריה היא חלק בלתי נפרד מהנאת הטיול, על אחת כמה וכמה כשמטיילים בריביירה הצרפתית. אם כסף לא מהווה שיקול ואתם רוצים להתנסות בפרשנויות שונות למטבח הצרפתי העילי, באנטיב יש מסעדות מעולות, בהן כאלה המעוטרות בכוכב מישלן. כזאת, למשל היא La Passagère, המסעדה במלון Bell Rives  שבו התארחנו. על התפריט אחראי השף Aurélien Véquaud ולצדו השף פטסייה (שף הקינוחים) Steve Morracchini, האוחז בציון לשבח מטעם מדריך גו מיו הנחשב.

הבר במלון בל ריבס. לפני האוכל מומלץ לשתות פה אפרטיף

לפני שאנחנו מתיישבים לשולחן, שף מוראצ'יני מזמין אותנו למטבח לראות את תהליך הכנת מנת הדגל של הקינוחים – אגס באשליה. הוא מנפח בצק סוכר לצורת אגס לבן מושלם, חותך את התחתית שלו ומניח אותו בזהירות מעל קינוח קטן ואלגנטי העשוי משכבות של עוגת ספוג עם אגוזים, מוס אגסים קליל וסורבה של פר וויליאמס. אחרי שהיצירה המרהיבה מורכבת על הצלחת, הסועד מכה עליה בכף, שובר את האגס הלבן ומתענג עד בלי סוף מהקינוח שבתוכו.

אגס באשליה, חלק 1: השף פטסייה מוראצ'יני מעטר את אגסי הסוכר שניפח

אגס באשליה, חלק 2: אחרי ששוברים את אגס הסוכר מגלים קינוח קטן ומושלם עם טעמי אגס עדינים

אחרי שהתמוגגנו מהקינוח במטבח, אנחנו חוזרים למסעדה עצמה. בקיץ אפשר לשבת באחד השולחנות שמוצבים ממש על קו המים, בחורף אנחנו ספונים במסעדה החמימה, מוארת ובהירה, עם נברשות בעיצוב מודרני וצלחות קרמיקה מצוירות – הומז' לפיקאסו שיצר לא רחוק מכאן את עבודות הקרמיקה המפורסמות שלו. הארוחה מורכבת ממנות נדיבות בגודלן (לא נפוץ במסעדות מהסוג הזה). בכל פעם שאני מבשלת פתיתים בבית אני נזכרת במנה הראשונה שהוגשה לנו – גרסת גורמה לפתיתים ברוטב כמהין, עם נגיסי פרמזן קריספיים מעל. תענוג.

גרסת הגורמה לפתיתים. שום קשר למנה הצנועה מהבית

את הארוחה מלווים הלחמים של ז'אן פול ויזיאנו, האופה המיתולוגי של אנטיב, שאת הלחמים העשירים ומלאי הטעם שהוא אופה, לצד מבחר מצומצם אך איכותי של מאפים, תמצאו במאפייה הקטנה שלו, Boulangerie Veziano, בעיר העתיקה של אנטיב.
בולנז'רי ויזיאנו, כתובת: Rue de la Pompe 2, Antibes

בבולנז'רי של ז'אן פול. מה שנראה כריבועי פיצה זה למעשה מאפה עם ממרח אנשובי, המעדן המקומי של אנטיב

לארוחת פיקניק נהדרת, שלבו את הלחמים של ז'אן פול עם גבינות וירקות שקניתם בשוק של אנטיב והוסיפו ממרחים ובקבוק יין מהחנות הנושקת לשוק, Balade en Provence. וגם אם אתם לא מתכוונים לקנות דבר בחנות שבקומת הרחוב, אל תוותרו על ירידה בגרם מדרגות צר ומתפתל אל קומת המרתף. במרתף מסתתר בר פלאים, שכולו מוקדש למשקה האניס אבסינט, חביבם של אמנים וסופרים בראשית המאה הקודמת. למשקה, עם 55% אלכוהול וטעם ייחודי, נקשרו שלל סיפורים – אמרו שהוא גורם להזיות, שהוא מגביר את היצירתיות ואת החשק המיני ושהוא ממכר כמו סם. האיסור שהוטל על מכירתו ושתייתו באירופה ובארצות הברית בשנים ההן רק הגביר את התשוקה אליו.

בר אבסינט. האיסור על שתיית אבסינט בראשית המאה ה-20 רק העצים את התשוקה למשקה

בבר שבמרתף מקומר התקרה תשלמו 7 אירו לשוט של אבסינט, שאותו מוהלים במים שמטפטפים דרך קוביית סוכר. אהבתם ואתם רוצים עוד? כדאי שתדעו שלא ימכרו לכם יותר משלוש כוסות בערב – המטרה היא ליהנות מהמשקה, לא להשתכר עד אובדן חושים, מסביר לנו פרדריק רוזנפלדר, בעלי המקום. במשך היום הבר לרוב ריק, אבל בלילות, בעיקר בסופי שבוע, בחדר הקטנטן נערכות מסיבות פרועות עם עשרות צעירים שקופצים, שרים ומניפים ידיים במרץ.
בר אבסינט, כתובת: Cours Masséna 25, Antibes

תאנה קדושה וערמונים מסוכרים

ערב אחד במהלך השהות שלכם באנטיב הרשו לעצמכם להתפרע בדרך אחרת לגמרי, במסעדה של השף כריסטיאן מוריסה בעיר העתיקה. המסעדה, Le Figueir de Saint Esprit, אף היא מעוטרת בכוכב מישלן, שונה בתכלית מזאת שבמלון בל ריבס. בבניין עתיק עם קירות אבן חשופים ועץ תאנה קשיש שצומח במרכזו (על שמו נקראת המסעדה, Figuer בצרפתית פירושו תאנה), האווירה אפלולית ויוקרתית. אחרי שסופגים את העיצוב החינני, אפשר להתחיל לבחון את הסועדים מסביב: נראה שחלקם נמצאים בפרק ב' או ג', עם בת זוג צעירה ונוצצת, אחרים נראים כמי שחיים יחדיו לא מעט עשורים, מדושנים ממנעמי החיים ולא זקוקים לשוחח זה עם זה, ויש גם כמה זוגות צעירים שמן הסתם חסכו לאורך זמן כדי לחגוג ערב מיוחד. ביניהם מסתובבים בלאט אינספור מלצרים, שכל אחד אחראי על תחום אחר – הלחם, המים, היין, הבאת המנות לשולחן, הרמת הקלושים מעל כל המנות בבת אחת ובתזמון מושלם. והכל בשקט ובאלגנטיות, בלי להעיק על הסועדים.

מסעדת Le Figueir de Saint Esprit. עץ התאנה הקשיש שעל שמו היא נקראת מקושט לכבוד חג המולד

מוריסה, השף לבן השפם, עוצר לטפוח על השכם של ז'אן פול האופה, שעצר להגיד שלום. אנחנו אוכלים מתוך תפריט טעימות, עם מנות קטנות, מעוצבות בקפידה, שניים-שלושה ביסים מושלמים למנה. בולטת במיוחד מנת הדגל של השף – כבש אפוי במעטפת חימר. כל כבש שכזה ממוספר והמלצר מניח לצד הצלחת את מלבן החימר שעליו חרוט מספר המנה. כך אני מגלה שאכלתי את הכבש ה-29,393 שהשף מוריסה הכין. מנה קטנה ומושלמת, ובעיקר טעימה מאוד.
Le Figueir de Saint Esprit, כתובת: rue Saint-Esprit 14, Antibes

אחד משלושת הקינוחים בתפריט הטעימות שלנו ב-Le Figueir de Saint Esprit

ביום אחר מומלץ לקפוץ לארוחת צהריים במסעדת La Cloiserie של השף כריסיטאן קוטאר (Christian Cottard) ואשתו אנדראה. השניים שיפצו בחלק המודרני של העיר בית מידות מקסים מוקף בגינה קטנה, שם הם מגישים ארוחות צהריים קלות וטעימות בקומת הקרקע ומפעילים בית ספר לקינוחים בקומה העליונה (קורס של שעתיים וחצי עולה 60 אירו, ארבע שעות – 100 אירו). בוויטרינה שבקצה המסעדה תגלו קינוחים מפתים מעשה בית, המחירים לא זולים, אבל הטעמים – גן עדן. כיוון שביקרנו בחורף, לא התאפקתי וקניתי חבילה של ערמונים מסוכרים, כל ערמון עולה כמו מטיל זהב קטן וטעים כמו חלום.
Pâtisserie Cottard, כתובת: Boulevard Dugommier 8, Antibes

אם הקינוחים של השף כריסיטאן קוטאר מפתים אתכם, בקומה מעל מתקיימות סדנאות קינוחים

ומה עם קצת רוח? אמנות באנטיב

בטירה מרשימה שחולשת מראש גבעה על מרחבי הים הנפלאים נמצא מוזיאון פיקאסו, שאוצר בתוכו ציורים, רישומים ועבודות קרמיקה של האמן מהתקופה שבה התגורר בריביירה ובילה שעות רבות בטירה הזאת, שהיתה שייכת למכר משותף. ביאטריס, המדריכה הנמרצת שלנו מלשכת התיירות של אנטיב, עבדה בעבר במוזיאון והיא מספרת בחיוך שבמהלך מיון תמונות בארכיון נתקלה בצילומים של פיקאסו מקפץ בעירום בגן הטירה. לשאלות העוסקות בנושאים אינטימיים שאנחנו ממטירים עליה, היא מסרבת בנימוס לענות…

מוזיאון פיקאסו ממוקם במצודה מרשימה החולשת על הים | צילום: Mairie d'Antibes

זהו מוזיאון מרשים ביותר, הן מבחינת המבנה המאסיבי שבו הוא ממוקם והן בשל האוסף המרתק, עם עבודות מעניינות על בד ועל עץ ואסופת צילומים מרגשת המוקדשת לפיקאסו – בין השאר, יש כאן צילום מהפנט של האמן מחזיק בידו ינשוף צעיר, ונראה כאילו שניהם עוקבים אחרי הצופה באשר ילך. מגן הפסלים שמאחורי הטירה-מוזיאון נשקף נוף מהסוג שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים. עם נוף כזה, אין פלא שהיצירתיות פרצה כאן גבולות.
מוזיאון פיקסו, כתובת: Place Mariejol, Antibes

גן הפסלים במוזיאון פיקאסו

אמנות מסוג אחר, שמתחברת גם לרוח הפיזית שנושבת בחוץ, תגלו בסופו של טיול רגלי על חומות העיר העתיקה. מתחילים את הטיפוס בכניסה לנמל היאכטות, סמוך למקום שבו הדייגים שחזרו מוקדם בבוקר ממסע דיג לילי שוטפים את הדגים הטריים (המראה של דייגים במגפי גומי שוטפים ערמת דגים עומד בניגוד מקסים ליאכטות הלבנות המתנדנדות באלגנטיות על המים).

בפתח נמל היאכטות דייגים מנקים את שלל הבוקר

הטיול על החומות מומלץ בחום – מצד אחד פרוש המעגן עם אינספור יאכטות, חלקן גדולות כמו אחוזה כפרית, מהצד השני הים הכחול מנוקד במפרשיות לבנות (באנטיב נראה שאין גבול לציוריות), מלפנים – הרי האלפים שבזמן הביקור שלנו היו מכוסים בשלג, ניגוד נפלא לים הכחול. אם מסתכלים אחורנית רואים את כף אנטיב, רצועת אדמה צרה וארוכה הנכנסת אל הים, מכוסה בצמחייה צפופה. בקצה החומה, הפתעה משמחת – פסל לבן ויפהפה של האמן הקטלוני Jume Plenza, שמורכב מאותיות ודרכן נשקפים השמיים הכחולים ללא רבב והים הכחול לא פחות.

פסל של Juame Plensa על חומות העיר העתיקה

מבט מתוך הפסל אל השמיים הכחולים

בשביל המכס ויתרונות העושר המופלג

בקיץ החופים של אנטיב הומים ברוחצים וכל סנטימטר תפוס בשמשיות ומיטות שיזוף. אבל בחורף, כשקר מדי לרדת לחוף, אנטיב עומדת כולה לרשותנו, יפה ואלגנטית, ועם זאת פראית ומשוחררת. את הצד הפראי אנחנו פוגשים בשביל החוף, המכונה "שביל המכס" (Chemin des Douaniers), על שום המוכסים שהיו אורבים כאן לסירות הפיראטים על מנת לגבות מהם מס. השביל, שאורכו כחמישה קילומטרים וההליכה בו אורכת כשעתיים וחצי, נמתח לאורך קו החוף המצוקי של כף אנטיב. זהו שביל צר ומתפתל, תלול לעתים, חלקו עובר במדרגות לא מסותתות, בקטעים מסוימים הוא נצמד לשפת המצוק ורסס הגלים שמתחת מרטיב את ההולכים. בגלל כל אלה, בימים גשומים או כשיש רוח חזקה השביל נסגר. התמזל מזלנו ולמרות שיום קודם היה גשום, השמש ייבשה את השלוליות והשביל היה פתוח.

בין סלעים לים: שביל המכס שעובר לאורך חופי כף אנטיב

ההליכה המעט מאתגרת מטיבה עם מי שזה עתה סיים יומיים של אכילה לא מבוקרת במסעדות אנטיב. המדריכה שלנו, ביאטריס, מצביעה על צמחים אנדמיים שנמצאים בסכנת הכחדה ומסבירה למה חשוב כל כך לא לרדת מהשביל, אבל העיניים מתקשות להתמקד בצמחייה צמודת הקרקע, כשמכל עבר נשקפים מצוקים, ים, עצי אורן שטוחי צמרת וסחופי רוחות. פה ושם, גבוה מעל השביל, מבצבצת פיסת וילה לבנה – עשירי אירופה הוותיקים והמתעשרים החדשים שילמו הון עתק עבור בית שממנו נשקף הנוף שאנחנו נהנים ממנו עכשיו בחינם. ועוד יתרון יש להון הזה מבחינת המטייל המרושש – כולם רוצים לגור גבוה ככל האפשר, בראשי הגבעות, וכך אפשר ללכת בטבע היפהפה בלי בניינים שיקלקלו את המראה.
נקודת ההתחלה של השביל: Cap d’Antibes – Garoupe beaches.

שביל המכס. 5 ק"מ של נופים מופלאים

את הביקור באנטיב אנחנו מסיימים ב-Chapelle de la Garoupe, קפלה יפה שניצבת בנקודה הגבוהה ביותר בכף, משקיפה על יערות אורנים, על החופים והים, על אנטיב, ניס וקאן, ומעבר להם – על האלפים. בקפלה נמצא פסל של מריה, הפטרונית של הימאים, המשגיחה שכולם יחזרו הביתה בשלום. עוד שעה קלה גם אנחנו נחזור הביתה, באוויר ולא בים. רגע לפני שאנחנו יורדים בחזרה אל החוף אנחנו מבטיחים לעצמנו שעוד נשוב אל ההר, אל האורנים, אל הים הכחול ואל הנוף שצובט את הלב ביופיו.

קפיצה קטנה מחוץ לעיר

• במרחק נסיעה קצרה מאנטיב, בכפר Villeneuve-Loubet, בבית שבו נולד וגדל אוגוסט אסקופייה, השף המיתולוגי שהפך את המטבח הצרפתי למה שהוא, יש מוזיאון קטן המוקדש לפורץ הדרך הקולינרית ולפועלו. מלבד תפריטים וכלי מטבח מראשית המאה שעברה, תמצאו כאן גם חדר מקורר ובו פסלי שוקולד מורכבים וגדולי מידות – הזוכים בתחרות השוקולד השנתית של אנטיב. כתובת:  rue Auguste Escoffier 3.

• על הגבעות מצפון לקאן נמצאת העיר גראס (Grasse), שנחשבת לבירת הבשמים העולמית. בין עושי הבשמים הצרפתיים שבעיר פועלת גם ישראלית אחת, קיטי שפירר, שהבשמים שהיא רוקחת סוערים ומסעירים, עם ריחות שייקחו אתכם בחזרה לריביירה ולגבעות של פרובאנס בכל פעם שתשמשו בהם. לעסק שלה קוראים Bissomine והוא נמצא בכתובת: Auguste Renoir 24, Grasse.

בתמונה הפותחת: העיר העתיקה של אנטיב, ברקע – האלפים המושלגים | באדיבות לשכת התיירות של אנטיב, צילום Claude Piot

מפת אנטיב:

_____
הכותבת היתה אורחת של Atout France בישראל, לשכת התיירות של אנטיב – Office de Tourisme d'Antibes Juan-les-Pins, חברת בריזה, המארגנת סיורי תרבות וקולינריה בצרפת, וחברת התעופה סאן דור, המציעה טיסות סדירות לניס שבריביירה הצרפתית, בחורף פעמיים בשבוע ובקיץ שלוש פעמים בשבוע.

תודה מיוחדת ליעל הרמלין, שליוותה אותנו ברוב חן ובכישרון, ולביאטריס דה ויטה (Beatrice Di Vita) שהובילה אותנו בשבילים ובסמטאות של אנטיב בהתלהבות ובאהבה – Merci beaucoup

הפוסט אנטיב, הריביירה הצרפתית: תענוגות חורף הופיע ראשון במסע אחר

פרובאנס, שבצרפת הים־תיכונית, הוא חבל ארץ של ניגודים והשלמות. הוא מצוי בין ים להרים. באותו בוקר עצמו אפשר להשתזף על החוף ולהשתזף על השלג שבאתרי הסקי. ישנה פרובאנס התיירותית, ה"רשמית", שאין כוונתי לזלזל בה. היא מוזכרת לעייפה בכל מדריך תיירות: אתרים עצומים, פנינים של ארכיטקטורה, היסטוריה ואמנות; למשל, התיאטרון הרומי באוראנז'; אוויניון עם ארמון האפיפיור והגשר ההרוס משירי הילדים, והעיר ארל (ARLES); הגשר הרומי הדו־קומתי מעל נהר הגאר; הכפר בו־דה־פרובאנס המדהים, העיר אקס־אן־פרובאנס האלגנטית; ואפילו טרסקון, עירו של הגיבור הספרותי טרטארן מספריו של אלפונס דודה, וטירתו של המלך רנה,  חולשת על נהר הרון.

גם זו פרובאנס שלי. אך לעולם אעדיף תגליות קטנות בנוף כפרי, על פני מימוש ודאויות בנוסח אוויניון, ואחפש לא את "מה שחייבים לראות", את מה ש"חשוב", אלא את מה שיפה על פי דרכו הצנועה. המסע שלי בפרובאנס עוקף, בכוונה, אותם "נכסי צאן ברזל" לטובת הצאן שבשדות, נקיקי הנחלים והכפרים התלויים על הגבעות.

טיול בפרובאנס הוא במידה רבה מסע של העיניים; בין הצבעים הנהדרים – גוני הים בעיקר תכלת עמוקה, הסלע האדום של רכס אסטרל הצונח לתכול המים, האדום של רוסיון, הלבן הבוהק של בו־דה־פרובאנס, גוני הירוק של הגבעות, הסגול של האזוביון והצהוב של עצי השיטה.

הכפר העתיק אורל. לא תיירותי, לא מפורסם, פשוט יפה כמו תמונה

פרובאנס היא אכן מחוז היופי והאמנים. לא פעם נעתקה נשימתי נוכח אתר טבע, או יצירה מעשה ידי אדם. בעיקולה של דרך טיפוסית, צרה ופתלתלה, בין כפרים ועיירות קטנות, ראיתי, לפתע, אנשים בשדה. עצרתי בחטף: מה הם עושים שם? הם ישבו וציירו, איש איש לפני כן הציור שלו. מולם, לנגד שמי התכלת, נגזרה צלליתו הנהדרת בפשטותה של כפר עתיק, אורל (AUREL) שמו. אני בטוח ש־95 אחוזים מהצרפתים אינם יודעים על עצם קיומו של אורל. יש בו כמה בתים עתיקים, צללית של טירה וכנסייה בראש תל. לא נכנסתי לרחובות הצרים, המטפסים על צלע הגבעה. ייתכן שאורל, כמו הרבה כפרים אחרים ברחבי פרובאנס, הרבה יותר יפה מבחוץ, כמו תמונה.

פרובאנס יפה כמו ציור של ואן גוך, שישב בארל והשתגע שם, אולי מרוב יופי; או שהיא יפה כמו ציור של סזאן, שהעדיף את אקס־אן־פרובאנס. גם מאטיס, שאגאל ופיקאסו היו שם. מאות ואולי אלפי ציירים בחרו לחיות, ולעבוד, דווקא בפרובאנס. מוזיאונים המוקדשים ליצירות של הבולטים בהם פזורים כאן בערים ובכפרים.

פרובאנס היא גם ניחוח. ריחות השום, הרוזמרין ובעיקר ניחוחו המשכר של האזוביון (לבנדר), המשמש כבושם אך גם לבישול. האזוביון, צבעוני בוהק וכה עז ניחוח, אך גם מעודן, הוא בעיני אחד מסמליה המובהקים של פרובאנס. הריחות עולים בקנה אחד עם הקולות, עם מבטא המתנגן כמו שיר, והמותאם ללהגם של מספרי המעשיות, עם קולניותם של משחקי הפטאנק האינסופיים, עם שקשוק גביעי הפאסטיס המלווים את משחקי ה"בלוט" בבתי הקפה, עם ה"בלגאן" הדרומי האגדי – שצמח דווקא על רקע שרידיה של תרבות רומית, שידעה להשליט סדר בכל דבר.

הריביירה הצרפתית. שילוב מושך של חופים ומצוקים | צילום: אייסטוק

פינוקים ומותרות
פרובאנס זו גם הריביירה, רצועת חוף צרה, כמעט בלתי קיימת, בין הים להרים. השילוב הזה, של חוף ומצוקים, הוא אחד הסממנים שעושים את הקוט ד'אזיר (חוף התכלת) למושך מבחינה נופית ותיירותית. יופיה של הריביירה מתמצה ברובו בנופים הנשקפים משלושת ה"קורנישים" – הכבישים המקבילים לים – כל כביש בגובה אחר, ומהדרכים הצרות המתפתלות ביניהם. בכל גיחה, מכל זווית, מתגלות פנים חדשות לריביירה.

גם הכפרים הקטנים, חלקם תלויים על מצוקים, עם כיכר קטנה וכמה עצים סביבה, וכנסייה עתיקה ואכסניה פשוטה ושרידי טירה או מבנה רומי ונוף מהמם, גם הם מסממניה הבולטים של פרובאנס. למשל סן־פול, כמה קילומטרים מהחוף. בכיכר הראשית, בבית הקפה הגדול של הכפר, שדירתו היתה צמודה אליו, היה איב מונטאן משחק פטאנק עם החבר'ה הוותיקים מהכפר. והחבורה הצעקנית – אי־אפשר לגלגל את כדורי הפטאנק בלי לצעוק ובלי פאסטיס –  היתה מוקפת כל העת תיירים שצילמו בלי הרף. במסעדת לה קולומבה (LA COLOMBE) הסמוכה הכיר מונטאן את סימון סניורה.

כפר שני, יפה עוד יותר ותלוי על צוק, הוא אזה (EZE). כל אוכל־גבינה יודע, שעז בצרפתית זה CHEVRE. בכניסה לכפר יש שלט, שבו כתובות זו לצד זו המלים EZE-CHEVRE. ובאמת, הדרך כה תלולה לעיתים, שרק עז יכולה לטפס בה: הכפר שוכן בראש מתלול שגובהו 400 מטרים, והוא "צולל" אל הים.

זר פרחי לבנדר למכירה בשוק מקומי בפרובנס | צילום: פדיווה מרינה

במודעות תיירותיות, הריביירה הצרפתית היא שם נרדף למותרות, זוהר ועינוגים יקרים. די למנות את נסיכות מונאקו, בתי ההימורים המפוארים, פסטיבל קאן והכוכבים, מלונות הפאר הקלאסיים, הטיילות המפורסמות – לה קרואזט בקאן, לה פרומנאד דז אנגלה בניס – קרנבל הפרחים של ניס. אפשר להוסיף את ההילה של סן טרופה בימי בריז'יט בארדו; החופים, שכבר בראשית שנות השבעים התחילו בחורות להתערטל על חולותיהם; הג'ט סט (חוג הסילון) שבחר באיזור זה כאתר בילוי ונופש; כל האמנים שבאו לחיות כאן – כל אלה הם חומרי המיתוס. ולשם שינוי, המיתוס אמיתי: בשום איזור אחר בצרפת אין ריכוז כזה של פינוקים יקרים וזוהרים.

אבל פרובאנס, פירושה גם מטבח שונה. וזה מתחיל בשוק הפרובאנסלי. שלל של ריחות, מראות, צבעים, טעמים, חפצים למישוש, תנועות, שפת גוף, קולות – חגיגה לכל החושים, לרבות החוש השישי, המאפשר להבחין בדג הטוב, בגבינה המעולה, בפטריות הנדירות, בחפץ יוצא הדופן. באמצעות השוק חשים את רוח הפרובאנס, וסופגים אותה.

"הדג נולד במים ומת בשמן זית" הוא פתגם ישן־נושן הנפוץ בין גבול איטליה למרסיי. והשמן הוא אמנם שמן זית בלבד. היסוד החשוב השני הוא השום, והשלישי – צמחי התבלין הצומחים בר על הגבעות: ריחן, מרווה, דפנה, אורגנו, מנתה, רוזמרין, מיורן, קורנית הבר, המכונים כולם "עשבי פרובאנס".
בשלושת היסודות האלה – שמן זית, שום ועשבים – עושים שימוש בלתי מוגבל, אך מעודן. בנוסף לכך, מתבלים במחית של אנשובי או זיתים, בזעפרן אמיתי ובלימונים, בעגבניה בשלה ובשומר שטעמו כאניס. הרוטב השליט לליווי מרקים ודגים הוא האיולי ("אי" – שום, ו"אולי" – שמן) או רויי ("חלודה") שום, שמן זית ורסק תפוחי אדמה. כל אלה הם פרובאנס, בעיני.

מרסיי. סמל של הים-תיכוניות הצרפתית | צילום: ג'ין גיל

בטלנות ודגים
ואולם, כשאני מנסה לברר לעצמי מה הם, בעיני, סממניה של הים־תיכוניות הצרפתית, עולה באחת מקבץ של צלילים, טעמים, מראות וריחות הקשורים כולם כאחד למרסיי, עיר נעורי. חייתי בה שנתיים, למדתי בה צרפתית, שדיברתי תחילה במבטא המתנגן של העיר והאיזור; המבטא של מרסל פאניול וגיבורי ספריו.

מרסיי, עיר נמל ענקית עם נמל ענקי, וזה ייחודה בפרובאנס שמקנה לה עוד סממנים, לא כולם חיוביים. מרסיי הוא עיר הבלוט (BELOTE – משחק הקלפים), הפטאנק, הפאסטיס (המשקה האלכוהולי המקומי) וסיפורי הגוזמה על הסרדין שחסם את פתח הנמל. מרסיי עיר המאפיה הקורסיקאית, שאנשיה ישבו בברים שסביב בית האופרה. מרסיי היא העיר היחידה שמתחרה בנאפולי במיתוסים על העצלות והבטלנות כאורח חיים.

מרסיי היא עיר בינלאומית. יש בה יהודים, ערבים, מאלטזים, צוענים ושחורים. קלסתרי פנים מכל העולם, בליל של שפות, כולל סאביר, ה"יידיש" של ספני הים התיכון ונמליו. מרסיי היא גם העיר של המיסטראל, הרוח הנוראה המחייבת חלונות כפולים בבתים הפונים לים, המצריכה כוחות משותפים של שני גברים על מנת לסגור חלון. זו שהטביעה סירות – וכאשר היא עטה על הדוור שלנו, שהילך על המדרכה, הוא נאבק בה ולא הצליח להתקדם, ונראה כפנטומימאי ההולך במקום, עד שנכנע ונהדף לאחור.

מרסיי של לה קאניבייר (LA CANEBIERE), הרחוב הראשי היורד אל הנמל הישן ומשמש מחסה למאות יאכטות וסירות דיג. נמל ציורי כל כך עם הדייגים והדגים הנמכרים היישר מספינות הדיג. ובצפון הנמל עדיין ניצב בית העירייה העתיק, המבנה היחיד שלא פוצץ בידי הנאצים, ובדרומו של הנמל המבנים העתיקים, בתי הקפה ההדורים, המסעדות. פעם חצינו אותו במעבורת, בחצי פראנק, אך זה כמה שנים עוברת מתחתיו מנהרה. זה הנמל שעל מבואותיו שומרים שני מבצרים עתיקים, שאחד מהם היה בסיס הגיוס של לגיון הזרים.

וכמובן, מעל העיר, על הצוק, מתנשאת במלוא הדרה נוטר־דאם דה־לה־גארד, "גבירתנו השומרת", המגוננת על יורדי הים; כנסייה ענקית עם פסל של מריה מעליה. ומהרחבה שלפניה נשקף נוף מדהים.

מרסיי, שפייסה אותי עם הדגים. מול ביתנו, על לשון סלע המשתרבבת לתוך הים, שכנה מסעדת דגים ותיקה, ל'אפואיזט (L'EPUISETTE), שפירושה חרם, רשת קטנה. גדלתי בתקופת הצנע, שדגיה האופייניים היו הקרפיון בריח טין, פילה הבקלה והסרדין בשמן. אין פלא שבנעורי תיעבתי דגים. והנה, הוזמנו לל'אפואיזט. רק לא דגים, אמרתי. הוגש לי משהו שנראה כבשר עגל, וביקשתי עוד מנה. כשחיסלתי גם אותה, התבשרתי שאכלתי דג סחוסי בשם בודרואה (BAUDROIE). מאז, בזכות מרסיי, אני חובב מושבע של  פירות ים.

מרסיי עיר הבויאבס, שאוכלים זה עשרות שנים אצל פונפון האגדי, המסעדה הקטנה שבנמל הדייגים הזעיר. ברובע אנדום התלול נמצא אלון־דז־אוף, מפרצון בתוך העיר, לצד אנדרטת הנופלים בקרבות הים, לצד ביתי שצפה אל הנמל ואל מרחבי ים. מרסיי היא גם העיר של האי שאטו ד'איף, המבצר שבו היה כלוא "מסיכת הברזל", גיבורו אלכסנדר דומא האב.

הבית, המפרצון, האנדרטה ומסעדות הדגים שעל המים היוו מקטע אחד לאורך הטיילת הארוכה שלאורך הים, הפרומנאד דה לה קורניש (היום, פרומנאד קנדי). החול בחופי הסלע של מרסיי, שיש המכנים אותה מר־סלע, נדיר. הטיילת יצאה מקצה הנמל הישן והגיעה עד צומת הפראדו, שם ניצב פסלו של דוד המלך, וכאשר המשכנו דרומה ומערבה לאורך הים, יצאנו אל הפרברים, אל הגימנסיה שבה למדתי בלב איזור הבתה, ה"גאריג". בהמשך, מעבר לרכס לא גדול, בקצה חוף מפורץ ויפהפה, ניצבה קאסיס (CASSIS), עיר נמל ונופש ציורית, שביקרנו בה תדיר.

ממרסיי יצאנו, שוב ושוב, לשיטוטים בכל רחבי פרובאנס, באיים הקטנים שבים התיכון ובקניונים של נהר הוורדון (VERDON), מגבול איטליה ועד לקאמארג ולאוויניון ולשיפולי הרמה המרכזית. כך הפכה מרסיי עבורי לצומת מרכזי של פרובאנס, מפגש של ניגודים והשלמות.

קערת בויאבס עם קרוטונים ואיולי. את הדגים שנותרו שלמים מגישים בצד |  הצילום באדיבות לשכת התיירות של מרסיי

לפני פרידה – כמה מלים על בויאבס
מקור השם בויאבס במלה הפרובאנסלית בויאבסו, קיצור של "להרתיח" ו"להנמיך". בויאבס היא איפוא צורת בישול מהירה על אש עזה, ולא מתכון ממש. לכן יש בכל כפר – ליתר דיוק, בכל מסעדה – מתכון ייחודי, שכל טבח נשבע שרק הוא האמיתי.

בראשיתו היה הבויאבס מאכל דייגים, שמבשלים על החוף לאחר הדיג, בסיר גדול השפות על מדורה. להתקנתו השתמשו בדגים הפחות ראויים למכירה, ובעיקר בדגי סלע שבשרם קשה (לא מתפוררים מהר בהרתחה). מדי פעם התפרסמו כללים לגבי מה מותר ומה אסור בבויאבס, והפולמוסים הקולניים בהיגוי הדרומי נמשכים זה עשרות שנים. אבל אלה נוגעים למרכיבים המשלימים. לגבי העיקר אין ויכוח: בבויאבס חייב להיות RASCASSE, דג תפל עם ראש ענקי, קוצני, וגבשושי עור מעל העיניים וקוצים רעילים על סנפיר הגב – מפלצת שכינויי החיבה שלה הם "קרפד", "שטן" ו"עקרב הים". בבויאבס חייבים להיכלל גם שמן זית וזעפרן משובח, המקנה לבויאבס גוון זהוב. עגבניות כתושות, בצל וכרשה, שום, שומר ועשבי תבלין הם כמה מיסודות הטעם (יש היוצקים כוסית של פאסטיס) המוסיפים למגוון הדגים המרכיבים את המרק.

תחילה, מרתיחים עשר דקות את הדגים הקשים ואת הסרטנים, ומוסיפים לשבע דקות נוספות את הדגים העדינים יותר. התוצאה היא ארוחה מלאה. את הדגים, שאינם אמורים להתפרק, מגישים על מגש, ואת המרק המסונן מגישים במרקיות עם קרוטונים ממורקים בשום. אין לשכוח את האיולי, והרבה יין לבן יבש או רוזה של פרובאנס, מקוררים היטב.

לקריאה נוספת:

הפוסט פרובאנס: אהבות גלויות ופינות נסתרות הופיע ראשון במסע אחר

סנט אנימי. שוכנת על גדת הנהר

כבוד האדם וחירותו: יין לבן או אדום?

הנימפות של טארן

טירת לה קאז, נודעה בשל שמונה העלמות היפות שהתגוררו בה

ארמן, איש המערות
ביש D29 יוצא דרומה מלה רוזייה אל מונפלייה לה וייה (Montpellier le Vieux) – שמורת סלעים מפעימה ביופייה ובשלל תצורותיה. "אנחנו ניסע מזרחה לאורך הז'ונט, בכביש D996", אומר לי ז'ילבר, ואחרי שבעה קילומטרים מחנה את הרכב סמוך למרכז המבקרים. אנו נכנסים אל המבנה, שרובו נמצא מתחת לפני הקרקע. תצוגתו מוקדשת לנשרים ולשאר בעלי הכנף המקננים באזור. שלוש מצלמות וידאו מציגות לפנינו בזמן אמת את קני הנשרים על יושביהם – הגוזלים. מהמבנה יוצאת טיילת נאה שמתמזגת בנוף לאורך הנהר ומתצפתת על מצוקי רמת מז'אן ועל עשרות הנשרים החגים מעלינו ומושכים שוחרי טבע רבים אל המקום.

מהעיירה מייריאה (Meyrueis) הנמצאת במעלה נהר ז'ונט יוצא צפונה כביש D986 אל אחת ממערות הנטיפים המרשימות באזור, אוון ארמן (Aven Armand). בספטמבר 1897, תוך כדי עבודת משלחת מדעית, גילה החוקר לואי ארמן ברמת מז'אן פיר אנכי בעומק 75 מטרים. מעיין תת־קרקעי ומי גשמים המסו במשך אלפי שנים את שכבת הסלע ויצרו חלל קמרוני ענקי מתחת לפני השטח. במשך השנים התמוטטה תקרת המערה ונוצר פיר ופתח אל פני הקרקע, ודרכו נכנס ארמן אל מסעו.

בשנת 1927, שנה לאחר שהחלה הכשרת המערה, היא נפתחה לביקורי הקהל הרחב. המבקרים נכנסים לקרונית ממונעת שמורידה אותם במנהרה באורך של כ־200 מטרים, לעומק של כ־75 מטרים מתחת לפני הקרקע, סמוך לארובת הפיר. משם יוצא סיור של כשעה לאורך שביל מואר בתאורת חשמל עדינה, הסובב את מכמני המערה. ממדי המערה – 60 מטרים על 100 מטרים – וגובהה המגיע ל־45 מטרים, כגובה פסל החירות, מרשימים כשלעצמם, אך התצורות שנוצרו בסלעים, הזקיפים והנטיפים העצומים – הם השובים את העין.

ז'ילבר מחזיר אותנו בידיים בטוחות אל מייריאה, ומארגן את לינתנו. ושוב סעודת טעמים וארומות מרוכזת, נדיבה במידותיה עד כדי רצון לוותר על מנת הקינוח. אבל בעלת הבית לא מוותרת, מאיצה בי באצילות ומעניקה לי לכאורה את החירות לברור את בחירותי הקולינריות – "גבינות, טארט דה פום, טארט סיטרון…" בעיניים בוהות ובגרון חנוק אני מהמהם את התשובה. "הו, מצוין. טארט דה פום", היא מנידה את ראשה בהערכה ומושכת את ה"פום" בניגון ארוך, המשבח את בחירתי הנבונה.

עיני כבדות. המלנכוליה של הגסטרונומיה. "ומחר", אני שואל את ז'ילבר, "מחר ניסע להר איגואל?". "הו, מון שרי", מחייך ז'ילבר בזחיחות של מנצחים ומניף ידיו כלפי מעלה, "האיגואל זה עולם אחר. רק בצרפת יש דבר כזה". מה שנכון. 

מפת המסלול

להגדלת המפה לחץ כאן
למפה בקובץ PDF

הפוסט דרום צרפת: נופים ופינוקים הופיע ראשון במסע אחר

ארבעה גלגלים והגה משלכם הם, ללא כל ספק, הדרך המומלצת לסיור מעמיק בנפתוליה של דרום צרפת. הקוקטייל הדרום צרפתי העשיר מציע מיזוג מושלם של חופים זהובים הטובלים בשמש חמימה, טירות עתיקות יומין, ארמונות פאר, נהרות זורמים ושלווה מבורכת. לצד אלה תמצאו כאן הרבה יין משובח, מסעדות גורמה ובתי קפה כמיטב המסורת הצרפתית. אז נכון, לא תמצאו כאן את אורות פריז המנצנצים ואת המולת הבירה השוקקת, אבל קרואסונים טובים יש גם כאן, ואת צרפת האמתית והאותנטית תמצאו, יותר מכל, דווקא כאן. אספנו כאן מקבץ נקודות מומלצות לסיור עצמאי ברכב בדרום צרפת. אין ספק שתיהנו מכל רגע!

קבלו הצעה להשכרת רכב בדרום צרפת >>

אייג מורט
אייג מורט (Aigues-Mortes) ממוקמת בפטיט קאמרג, במרכז אזור קאמרג. העיר היפה מאכלסת כ-6,000 תושבים שפרנסתם מבוססת על זרם התיירים הבלתי פוסק הפוקד את המקום. מקורות הכנסה בולטים אחרים הם שיווק יינות, מלח ואספרגוס. ראשיתה של העיר נעוצה במושבה יוונית קדומה המתוארכת למאה החמישית שלפני הספירה. החומה העתיקה המקיפה את העיר מאוחרת יותר והיא נבנתה בימי המלכים פיליפ השלישי ופיליפ הרביעי והבנייה הסתיימה בתחילת המאה ה-14. נמל העיר המרשים הורחב על ידי המלך לואי התשיעי, אשר שקד על הרחבת הנמל היחיד בצרפת דאז. ואם כבר הזכרנו את הנמל, ההיסטוריה שלו קשורה במסעי הצלב, שכן הוא שימש את ספינות הצלבנים במסע הצלב השביעי והשמיני.

החומה המרשימה של אייג מורט, שבנייתה הושלמה בתחילת המאה ה-14

בתוך העיר עצמה תוכלו לנוע אך ורק ברגל. אז הניחו לרכב לנוח קצת וצאו לדרך: הכניסה אל העיר היא דרך השער Porte de la Gardette. משם, המשיכו אל הכיכר אנטול פרנס ודרך רחוב Grand Rue Jean Jaures תגיעו אל הכיכר השוקקת Place St Louis אשר תקדם אתכם בשפע בתי קפה ומסעדות טובות. אם תרצו לסייר מעט על חומתה העתיקה של העיר עליכם לשוב על עקבותיכם אל שער הכניסה ממנו הגעתם, וכשמונים מטרים משמאלכם תמצאו מבנה דרכו תוכלו לעלות למגדל קונסטנס אשר שימש במקור כבית כלא (הביקור כרוך בתשלום).

גגות הרעפים של הרובע העתיק באייג מורט

ואם כבר הגעתם לאייג מורט, מומלץ שלא לוותר על סיור בספינה העובר בין התעלות והאגמים הציוריים המקיפים את העיר, להשלמת החוויה. לחילופין, אם אתם מעדיפים להזדרז ולהספיק על גיחה לעיר נוספת על הדרך, ותרו על השייט וקפצו לביקור בעיר מונפלייה, המרוחקת כ 30 ק"מ מכאן ומציעה זווית ראייה חיננית נוספת על האזור כולו. העיר נים, המרוחקת כ-35 ק"מ, מהווה גם היא אופציה מומלצת.

גשר מיו
בגשר הגבוה בעולם כבר ביקרתם? סיור לדרום צרפת הוא עילה מצוינת לגיחה לגשר מיו (Le Viaduc de Millau) המרשים המתנוסס לגובה של 343 מטרים ומאפיל בגובהו אפילו על מגדל אייפל! אגב, החברה שהקימה את המגדל הפריזאי המפורסם אחראית גם להקמתו של גשר זה. הנסיעה על הגשר היומרני כרוכה בתשלום. מלבד זאת, ניתן לבקר במרכז המבקרים הסמוך ולסייר על הגשר.

גשר מיו. החברה שבנתה את מגדל אייפל אחראית גם להקמתו של הגשר הזה, שנחשב לגבוה בעולם

קרקסון
העיר היפהפייה קרקסון (Carcassonne) ממוקמת בחבל לנגדוק-רוסיון, על הציר המוביל מהים התיכון אל האוקיינוס האטלנטי. העיר מתאפיינת בביצורים שחלקם נבנו במאה הרביעית לפני הספירה, אז ניסו הרומאים להתגונן מפני פלישת הוויזגותים, ומרביתם נבנו במאה ה-11. העיר, אשר הוכרזה כאתר מורשת עולמית, מחזירה בסערה את המטייל בה לימים רחוקים, עשירים בהיסטוריה. גם כאן, אגב, תאלצו להשאיר את הרכב מאחור ולהתנייד ברגל. אבל, לכל הדעות, החוויה מצדיקה את המאמץ, ובגדול.

קרקסון, עיר מבוצרת שמחזירה את המטייל בה אלפי שנים אחורנית

אביניון
העיר אביניון (Avignon) ממוקמת על הגדה השמאלית של נהר הרון. קורותיה, כמו של ערים רבות בדרום צרפת, שזורות עמוק בדפי ההיסטוריה. אביניון הייתה מיושבת בראשית ימיה על ידי קלטים ובהמשך על ידי פינקים ורומאים, אשר תרמו את חלקם בפיתוח ניכר שלה. לאורך ההיסטוריה חוותה העיר תהפוכות לא מעטות, פלישות וכיבושים, ובמהלך השנים הייתה נתונה גם תחת שלטונם של הכנסייה הקתולית ושל רוזנים צרפתיים למיניהם. מאות שנים מאוחר יותר, עם פרוץ המהפכה הצרפתית, נכבשה אביניון על ידי מהפכנים צרפתים ופתחה פרק חדש בדברי ימיה. העברת הקוריה האפיפיורית אל העיר במהלך המאה ה- 14 נחשבת לאחת מציוני הדרך הבולטים ועד היום חשיבותה העיקרית נעוצה בהיותה מקום מושבם של האפיפיורים הגולים.

ארמון האפיפיורים באביניון

החומה המקיפה את העיר העתיקה מאפשרת להתרשם מניחוחות העבר הניכרים כאן מכל עבר. אל החומה, המשתרעת לאורך ארבעה קילומטרים, ניתן להיכנס באמצעות השערים העתיקים, גם הם שריד למאה ה-14. ברחובות העיר העתיקה עדיין שורה אווירת ימי הביניים, כך שאם אתם מבקשים לעצמכם פסק זמן איכותי מהמולת החיים המודרנים, הגעתם למקום הנכון… אתר שלא מומלץ להחמיץ הוא הגשר הבלתי גמור מעל נהר הרון. הגשר, שבנייתו החלה אי שם במאה ה-12, התנוסס במקור מעל 22 קשתות מרשימות. אולם מיקומו היה בעוכריו, וזרם המים הרס אותו פעם אחר פעם. במאה ה-17, לאחר ניסיונות שיקום לא מעטים, התייאשו תושבי העיר והגשר נותר על כנו כאטרקציה תיירותית בלבד.

גשר אביניון. הגשר, שאינו חוצה את הנהר מגדה לגדה, הוא אתר פופולרי למטיילים המבקרים בעיר 

אורנג'
הצצה נוספת אל העבר מציעה העיר אורנג' (Orange) הממוקמת במחוז ווקלוז הדרומי. העיר מפורסמת בעיקר בזכות התיאטרון הרומי, ששרד את תלאות ההיסטוריה באופן מרשים למדי, והוא נחשב לתיאטרון הרומי השמור ביותר ב צרפת. באורנג' יש גם קשת ניצחון מרשימה, הניצבת על תילה מזה 2,000 שנה ומנציחה ימים רחוקים שהיו ואינם.

למידע נוסף על השכרת רכב בצרפת – לחצו כאן >>

הפוסט דרום צרפת ברכב הופיע ראשון במסע אחר

"בקמארג מסיירים עם כיסא", אמר פרדריק מיסטרל (1830־1914), המשורר הלאומי של חבל פרובאנס. ואכן, באיזור הנמוך והשטוח הזה מעניקה תלולית בגובה מטר תצפית למרחוק. תנאי השטח המיוחדים גם יוצרים נוף וסביבה טבעית לצמחים ולבעלי חיים ייחודיים.

חבל קמארג (Camargue) שבדרום־מערב פרובאנס הוא הדלתא של נהר הרון (Rhône). בקצה דרכו אל הים מתפצל הנהר הרחב לכמה ערוצים, שמספרם ואפיקיהם השתנו מאוד במרוצת הדורות. שניים מהם, הרון הגדול (Le Grand Rhône) במזרח והרון הקטן (Le Petit Rhône) במערב, תוחמים את האיזור, והים סוגר עליו מדרום. בעצם, כך אומרים בקמארג, אנחנו אי.

הלנדרובר של אריק קולה (Eric Coulet), מנהל שמורת קמארג, עולה על שביל העפר שעל הסוללה המפרידה בין הפארק לים. אגמים וביצות מצפון, ים מדרום. עוד מכוניות נוסעות: החלק הזה עדיין שייך לפארק והוא פתוח לציבור. הכביש מוזנח. מגיעים לשער ליד מגדלור. אנחנו עוברים, שאר המכוניות נשארות מאחור. נכנסים לשמורה. בבת אחת הדרך מתוחזקת – עבודה של מתנדבים, בעיקר סטודנטים.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד פרובנס,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

לאורך 12 קילומטרים פוגשים מעט מאוד אנשים. רק הולכי רגל ורוכבי אופניים, שני הזנים היחידים המותרים בשמורה. אין קיוסקים, אין נקודות מים, אין מחסות ואסורה כל פעילות מסחרית. אין כלום, חוץ משקט ויופי ומרחבים עצומים. מי שנכנס, על אחריותו נכנס. עליו לבוא מצויד במים, נעלי הליכה נוחות, תכשיר נגד יתושים, כובע, בגדים ומשחות שיגנו עליו מהשמש הקופחת רוב ימות השנה, ולזכור לא להיכנס לשטח השמורה בימים שבהם מנשבת רוח המיסטרל (Mistral, רוח צפונית עזה ויבשה).

בעבר הציף הרון את הקמארג כל שנה כמעט. כך נוצרו הביצות והאגמים המכסים את רוב השטח. את המלריה, למרבה המזל, כבר ביערו. לא כן את היתושים. במאה ה־20 בנו סכרים רבים לאורך אפיקי הנהר וסוללה לאורך החוף, כך שהקמארג הוא בבחינת קופסה סגורה עם פתחים מוסדרים לוויסות כניסתם של המים. כיום מזרימים אותם בלא הרף כדי לשמר את אופיו הביצתי של האיזור. הגשמים מועטים וההתאדות מרובה עקב החום הגבוה והרוחות העזות, וללא תוספת מים סדירה, הכל יתייבש. ואם הכל יתייבש, יקיץ הקץ על צמחיית מים ייחודית ועל עושר עצום של בעלי חיים: חזירי בר, נוטריות, שועלים, חמוסים ושאר מרעין בישין, חלקם טורפים מוצצי דם, ותיעלם סביבה טבעית יחידה במינה ואחרונה מסוגה לאורך חופי הים התיכון המזוהם והגווע.

הכל סובב סביב המים
הקמארג הוא משחק של איזונים. בין אילוצי האדם לצורכי הטבע, בין יובש ללחות, בין מליחות למתיקות. הכל סובב סביב המים, איכותם, כמותם, מיקומם. הקמארג מוגן, אך אינו נקי. המים עוברים ממקום למקום, ולכן זיהומים מתפשטים. חקלאות האורז השתמשה בעבר בחומרים רעילים כמו אבץ, שקטלו דגים באגמים. הפיקוח הוגבר, וכעת השתפר מצב המים בביצות.

ממזרח לרון, גובל הקמארג באיזור של תעשייה פטרוכימית כבדה, נמל נפט ובתי זיקוק, שהשפעתם אינה מן המבורכות. הרון עצמו גורף עימו דרומה כל מה ששופכות לתוכו החקלאות המתועשת והתעשייה הכבדה, בעיקר הכימית, של איזור ליון (Lyon). הכנסת מי נהר הרון לקמארג לצורך שימור הביצות מזהמת – אבל אין ברירה, יש צורך במים גם אם הם מזוהמים.

סוסי בר דוהרים בקמארג. בשמורה חיים כאלף סוסים | צילום: טל גליק

הקמארג מתחלק לפארק אזורי, רוב רובו של השטח, ולשמורת טבע לאומית, הפועלת מתוקף חוק מדינה. בעצם, מסביר קולה, זו שמורת מים. שטחה 130 קילומטרים רבועים, ורובה ככולה אגמים וביצות. רק לחמישה עד עשרה אחוזים ממנה מותר להיכנס, וגם זאת בתנאים מגבילים מאוד.

השמורה נוסדה ב־1927. היא ממוקמת על החוף, מופרדת מהים בסוללה ארוכה. מדרום־מזרח לה משתרעים אזורי תעשיית המלח, שמקורה עוד בימי הרומאים, אבל גם מלכי צרפת המשיכו בה – המלח הקנה להם שליטה והרבה מאוד מיסים. הלאה משם מצוי איזור תעשיית הנפט שליד מארסיי. במערבה שמורת טבע מחוזית שמנהלת העיר סנט מארי דה לה מר (Saintes Maries de la Mer). "השמורה היא קודם כל סמן של התפתחות טבעית, נקודת אפס, ללא בני אדם", אומר קולה. "המעקב מאפשר להשוות בין מה שקורה כאן בהתפתחות טבעית, למה שקורה באזורים שבהם חי האדם. המטרה השנייה היא יצירת איזור מקלט, המעניק הגנה מוחלטת לבעלי חיים. לא רק שלא צדים אותם, גם כמעט שלא באים לצפות בהם".

המרכז המנהלי של השמורה נמצא בטור דה ואלה (Tour de Vallat) שבדרום־מזרח החבל. למבקרים מותר להיכנס עם רכבם רק לשטח הקטן שמסביבו. יש שם מרכז מידע ומוזיאון קטן, ובו ממצאים ארכיאולוגיים, מינרליים, בוטניים וזואולוגיים שנמצאו בשמורה. שביל טיולים רגלי באורך קילומטר וחצי, העובר במעין ג'ונגל קטן, מאפשר תצפית על הביצות ועל סוסים ופרים, אך בעיקר על עופות רבים, כמו אווזים, ברווזים, חסידות ובזים, ועל חיות מים, כמו הנוטריות, שמקצתן מסתובבות בין הרגליים, ולפתע צוללות  במים ואינן.

פלמינגו בשמורת קמארג | צילום: Jeremy Shapiro, GFDL

מה עושים בשמורת טבע, שלאדם אין כמעט דריסת רגל בה? "מנהלים אסטרטגיה של ניטור רצוף על מנת לדעת מה המצב בכל זמן נתון, בכל עניין ובכל נקודה בשטח", אומר קולה. "הניטור בודק כ־100 משתנים, ממספר בעלי החיים למיניהם ועד לרמות זיהום ומליחות. המעקב הוא כמו ספירת דם. בכל סעיף נקבעו סף עליון וסף תחתון. לפי התוצאות, מתקנים סטיות מהתקן – אך לא בהשפעה על משתנים פנימיים, אלא בוויסות גורמים חיצוניים". למשל, כשמגלים עלייה במליחות, מכניסים עוד מים מתוקים, וכשרוצים להעלות את רמת המליחות – מזרימים מי ים.

הפארק האזורי פתוח ברובו למבקרים, אבל גם בו מנסה העמותה המנהלת אותו להקים מעין שמורה קטנה באיזור חיץ השוכן מדרום לרצועת האורז, ליד וקארס (Vaccarès), האגם הראשי בקמארג, ששטחו 60 אלף דונם. האגם הוא חלק מן השמורה, פרט לרצועת מים צרה שבה מותר הדיג. בשנים שבהן השמורה סובלת מעצירת גשמים, שטחי ביצות מתייבשים ורצועות אדמה מפרידות בין המים. המים הרדודים שורצים חסילונים, צלופחונים ודגים. העופות ניצבים על רגל אחת, כל אחד בגומת האכילה שלו, וחוגגים על השלל.

אורז ביצות וסוסי בר
בשטח הפארק חיים 7,500 אנשים. 5,000 מהם מרוכזים בשתי ערים קטנות, סנט מארי דה לה מר וסאלן דה ז'ירו (Salin de Giraud). מחוץ להן חיים עוד 2,500 בני אדם, בצפיפות של שלושה אנשים לקילומטר רבוע, ביישובים ששמותיהם מתייחסים למלח (Salin) ולקדחת (Palud). התושבים כפופים לתקנות מחמירות, בעיקר בתחום הבנייה: מיקום, סגנון, גובה. העמותה המנהלת את הפארק מפקחת על הבנייה, ועל אף שאפשר לראות פעילות רבה של בנייה, מדובר בבנייה נמוכה, בעיקר לצורכי תיירות המונים.

ההגנה על הפארק התפתחה מתוך קונצנזוס ולא מכורח חוק מיוחד כמו בשמורה. הקרן והעמותה האוטונומיות המנהלות אותו כוללות נציגים מהמשרד לאיכות הסביבה וממועצת איזור פרובאנס, מדענים, בעלי קרקעות המנצלים את השטח לפעילות כלכלית ואפילו נציגי אגודות של ציידים ודייגים. לכולם עניין משותף לשמר את הטבע, המהווה אוצר בלום ומקור הכנסה. כחלק מהפעולות שננקטות בפארק, נוהגים האחראים לווסת את גובה מקווי המים שבו, משום שכל מין של עופות דבק במפלס מים מסוים, ואם רוצים בנוכחותו, חייבים להכשיר לו "רצפת מים" מתאימה.

תושבי איזור הקמארג משקיעים מאמצים מרובים בשימור הטבע, אך עיקר עיסוקם הוא בחקלאות, בציד ובגידול בקר. אורז הביצות האדום הוא שם דבר, ובצידו מגדלים את מה שמתאים ונמכר: יותר ויותר חיטה קשה לפסטות.

בצפון הקמארג מגדלים מעט גפנים, שחלקן גדל בחול רווי מלח. כרמי הקמארג היו כמעט היחידים בצרפת, שמגפת הפילוקסירה (Philloxera, כנימה התוקפת שורשי גפנים) של אמצע המאה ה־19, אשר הרסה את חקלאות הגפנים בארץ היין, פסחה עליהם, וזאת בזכות החול והמלח השנואים על כנימות אלה.

בפארק מפקחים על גידולם של כאלף סוסי בר קטנים הנודעים בשם "סוסי קמארג", שאותם מאלפים לרכיבה, ושל 5,000 פרים קטנים, שנועדו לעבודה ולבשר. הבהמות, הגדלות בתנאים טבעיים, ניזונות מעשב בלבד והתוסף היחיד למזונן הוא תפוחי עץ, כך שבשרן הוא דל שומן.

בפארק פועלים בהיתר מספר זעום של חקלאים ודייגים, וכמה סוסות וסייחיהן חיים בו בתנאי פרא למחצה. הסוסים, החיים בביצות עם הפרים, הם כלי העבודה של הגארדיאן, הגרסה הפרובאנסלית לקאובוי האמריקאי. הסוסים הנמוכים הם בעלי מזג טוב וקלים לאילוף, ומשמשים, במסגרת הפולקלור האזורי, גם לתהלוכות בחגיגות העממיות של קמארג.

נוף טיפוסי – מים, צמחייה ייחודית ושקט | צילום: Bernard Lepretre, GFDL

צדפות טלין ועקבות שועל
חוף הים של השמורה – רצועה של 17 קילומטרים – הוא חוף החול השומם הגדול ביותר והפחות מזוהם בכל עברי הים התיכון. "רצועת החוף האחרונה שאין בה כביש ובנייה", מדגיש קולה. מותר להיכנס ברגל, על אופניים או על סוס. אסור לעלות על הדיונות. מי שצד בשמורה נקנס בסכום גבוה ורכבו ורוביו מוחרמים. גם מי שנכנס עם רכב – משלם קנס לא מבוטל.

אבל הנה, על החוף הענקי, שאפילו שביל לא ניכר בו, חרוצים סימני צמיגים של כלי רכב, הבאים מהסוללה ויורדים למים. עבריינים מועדים? לא, מסביר קולה. "לחמישה דייגים יש רשיון לדוג בשמורה את הצדפות הקטנות של קמארג, הנקראות טלין (Tellines). זו עבודה קשה של דיג במגרפה, ואין עליה קופצים רבים. אנחנו הולכים לקראת אלה שמוכנים להתאמץ".

חוף בקמארג. רצועת החוף הנקייה ביותר בים התיכון | צילום: אייסטוק

את החוף תוחמות דיונות נמוכות עם שרידי בונקרים גרמניים. הרוחות הרסניות, ואנשי השמורה הציבו גדרות נמוכות המגוננות על הצמחייה הדלה.  קולה אומר שמעולם לא ראה אותה הנקודה באותה הצורה. "ברגע שהדבר יקרה, אפרוש", הוא מבטיח, ומעיר את תשומת ליי למשתנים על ציר הזמן: בעוד שעה יהיה האור שונה, ובעלי החיים שאנו מבחינים בהם יתחלפו באחרים. הרוח תשתנה, האדווה וגוני המים לא ידמו לנוכחיים. בעזרתו, רואים דברים הנסתרים מעין המבקר המזדמן, רואים מעבר לדברים. למשל, מה מספרים עקבות בעלי החיים על החול, שנשמרים היטב כי איש אינו דורך באיזור? פה עקבות שועל, שם מירוץ של ציפור וכאן התוועדות של בעלי כנף אחדים, ואפילו דרמה קטנה: ציפור שניסתה להמריא ונתקלה בחברתה, והסימנים בחול מעידים על התאונה.

הרון הגדול נשפך לים ממזרח לשמורה, וזרם ימי נושא מערבה את מה ששופך הנהר לים. עצי ענק, שנפלו לנהר מאות קילומטרים צפונה, מוטלים אל היבשה בימי סערה, והחוף נראה כבית קברות לגזעים. החוף מסוכן, וכבר בימי קדם טעו יורדי ים בבחירת מעברים ובהבנת מתארו של החוף על פי מיקום המגדלור. חשבו שהגיעו למארסיי, פנו צפונה – ועלו על שרטון. במים הרדודים נחות 400 ספינות טרופות, חלקן עוד מימי היוונים. לעיתים, בימי סערה, נזרקים אל החול חרסים, כדים ומטבעות.

"אנשים באים לים בשעות הערב ונתקפים פחד", מספר קולה. "לא מבריונות, אלא מהריק. בני האדם הסכינו לחיות בתוך ההמון, בצפיפות. כאן, כשלרשותו של כל מתרחץ קילומטר רבוע, פוחדים מהריקנות". בפתח החוף המותר־אסור, מאפשרת גדר עץ מעבר להולכי רגל, אופניים וסוסים. "את הפטנט הזה, שצריך לא רק לאסור אלא גם להתיר, למדתי מעמית ישראלי בשמורה בנגב. מי שעושה פעילות מותרת ייאבק במי שהוא תופס בפעילות אסורה. למשל, רוכבי אופניים ייאבקו בפולשים עם רכב".

השמש נוטה מערבה, הצבעים השתנו, האדוות התחלפו, ואנו נעים ליד אגם ובו סכר כלונסאות בן 200 שנה. מעליו נאבקים בקולי קולות שני שודדים, עיט דייגים ושחף, על זכויות דיג משניות. שועל חולף בשדות, מעיף מבט אל הניצים בשמים. המאבק מוכרע. אחד מהם נס בבהלה, השני צולל אל ארוחת הערב. תזכורת גם לנו, המשוטטים בקמארג מאז שעות הבוקר, שהגיעה השעה לשוב אל הציוויליזציה.

הפוסט שמורת קמארג: שיר הלל לטבע הופיע ראשון במסע אחר