קטלוניה מוכרת לרוב הישראלים בעיקר בזכות ברצלונה, שהפכה בשנים האחרונות לאחד מיעדי הנסיעות האהובים והפופולריים ביותר, עד שלעיתים נדמה שהיא ממש עיר ואם בישראל (די לראות את כמות האוהדים הישראלים של קבוצת הכדורגל ברסה כדי להבין את גודל החיבור). אבל קטלוניה היא הרבה יותר מברצלונה. היא הרים פראיים יפים עד כאב, חופים מפורצים יפים כמו חלום, ערים עתיקות וכפרים זעירים, תרבות ייחודית וגאווה מקומית, אפילו השורשים היהודים נטועים כאן בחוזקה למרות שעברו יותר מ-500 שנים מאז גירוש ספרד.

במהלך שבוע גדוש ומגוון גמאנו קילומטרים רבים לאורכה ורוחבה של קטלוניה, רובם היו בהרים ומיעוטם לאורך החוף. שוב ושוב במהלך אותו שבוע הלב הוצף באהבה, העיניים לא שבעו מהמראות, הריאות התרגלו לנשום אוויר צלול ונקי, הרגלים למדו להכיר שבילים הרריים ורחובות מתפתלים. החלטה לחזור לטייל כאן בעונות שונות ובקצב איטי ורגוע התחזקה עם כל פיתול של הכביש, בכל ירידה לעמק צר וירוק מוקף בהרים אדירים, מול כתמי שלכת באדום, כתום וצהוב שזהרו בלבם של יערות מחטניים ירוקים, בכל לילה במלון כפרי מבודד, בכל מפגש עם אנשים חמים וצחקניים. אהבה ממבט ראשון, שרק הלכה והתחזקה עם כל מבט נוסף.

קדאקס שבצפון קוסטה בראווה. בתים צבועים לבן משתפלים אל המפרץ

עמק ארן: טבע שופע ופראי
תקלה באוטובוס גרמה לכך שאת הדרך אל ויאלה (Vielha), בלבו של עמק ארן (Val d'Aran), בפינה הצפונית-מערבית של קטלוניה, עשינו בחשכה מוחלטת. את פיתולי הדרך, שירדו במורד ההרים בתלילות מבהילה, אפשר היה להרגיש גם מבלי לראות דבר, והאורות היחידים שנצנצו מדי פעם, מלבד מיליוני הכוכבים בשמים, היו אורות אקראיים של כפר קטן על צלע ההר. כך קרה שהגענו לעיירה המקסימה, שרחובותיה מרוצפי אבן ונחל רחב שוצף במרכזה, בלי לדעת איך נראה האזור מסביבנו. למרות הבידוד והמרחק ממרכזים עירוניים גדולים, ויאלה מציעה כל מה שמטייל בפירנאים צריך – ממלונות נעימים, דרך חנויות לבגדי ספורט וסקי ועד למסעדות מצוינות, ברים ובתי קפה. ההפתעה הגדולה ציפתה השכם בבוקר, כשקרניים ראשונות האירו את הפסגות מסביב ואפשר היה לגלות עד כמה קרובים ההרים הגבוהים החובקים את העיירה מכל עבר.

מידע שימושי: מלון נחמד בוויאלה – Hotel Eth Pomer, כתובת: Ctra. Gausac, 4, אתר אינטרנט; מסעדה מומלצת: Restaurant Era Lucana, כתובת: Avda. Alcalde Calbetó Barra, אתר אינטנרט.

מה אפשר לעשות בעמק ארן: בחורף – סקי ופעילויות שונות בשלג, בשאר עונות השנה – מסלולי הליכה, רפטינג, רכיבה על סוסים, ביקור בפארק ארן (Aran Parc), שבו מטיילים בשבילי עץ בין מתחמים טבעיים ורחבי ידיים בהם נמצאים בעלי חיים שזהו אזור מחייתם הטבעי (תוכלו לראות כאן אפילו דובים!), אתר אינטנרט.

נופים בעמק ארן. פסגות ירוקות ומעוגלות מתחלפות בפסגות משוננות וטרשיות

מעבר לגובה המרשים ולטבע השופע, יופיים של הפירנאים הוא בעיקר בפראות שלהם. פסגות מעוגלות ורכות שמתחלפות בפסגות משוננות וטרשיות וחוזר חלילה, ואלה וגם אלה סוגרות על עמקים עמוקים. פה ושם נראה כפר קטן שבתי האבן האפורים שלו עם גגות הצפחה השחורים תלויים בקצה מצוק או על צלע של הר, ולפעמים פזורים בתחתיתו של עמק. אבל מעבר לכך, נראה כאילו יד אדם לא נגעה באזור. כמו שנוצרו ההרים, כך נותרו. עוצמתיים, בעלי נוכחות, נטולי עידון או מצועצעות. מי שמחפש כפרי תיירים מפונפנים עם חנויות מזכרות ומסעדות שמגישות "תפריט בינלאומי", טוב יעשה אם ייסע למקומות אחרים. כאן פרוע ופראי וכמעט ריק מאדם ומהשפעותיו. ועם זאת, יש לציין לטובה את הכבישים ההרריים. נכון שהם צרים (נתיב אחד לכל כיוון, ללא שוליים) ומתפתלים באופן שלעיתים הופך את הקיבה, אבל הם מתוחזקים להפליא, בלי בור, חור או מכשלה כלשהי, עם קווי הפרדה ברורים, כאילו צבעו אותם זה עתה, ומנהרות חצובות בהר במקומות שתלילות ההרים נראתה מוגזמת אפילו עבור סוללי הכבישים המקומיים.

באשר לתענוגות הגשמיים: לא התקשנו למצוא מסעדות מצוינות שבהן הגישו מנות בשריות משובחות, מרקים עשירים, רובם נקראים "קרם", כלומר מכילים שמנת, יינות מקומיים טובים עד טובים מאוד וקינוחים נהדרים – לפחות פעם אחת התפנקו עם מנה של קרם קטלן, הגרסה הקטלונית לקרם בורלה. ומה עם לינה? בהרים התארחנו במלונות כפריים של שלושה כוכבים, כולם היו נקיים מאוד, עם חדרים נעימים (חלקם נעימים להפליא), שירות טוב וארוחות בוקר שכללו מגוון נאה של גבינות ונקניקים מקומיים, לצד טורטיה (חביתה-פשטידה עמוסה בבצל) ומאפים טריים. כמנהג המקום, לצד הלחמים תמצאו תמיד ראשי שום ועגבניות – לעיתים מרוסקות, לעיתים שלמות ולצדן פומפיה קטנה – שנועדו להכנה עצמית של המעדן הקטלוני: לחם קלוי, מרוח בשום וברסק עגבניות. נפלא.

ויאלה, עיירה מקסימה מוקפת הרים מכל עבר

שמורת איגואסטורטס: מים מכל עבר
אני עומדת בקצה השביל, בגובה של 2,000 מ', מולי פסגות קרחות, משוננות באופן לא הגיוני, חובקות אגם תכול מוקף בעצים. איגואסטורטס, או בשם המלא – הפארק הלאומי איגואסטורטס ואגם סנט מאוריסי (בקטלונית, Parc Nacional d'Aigüestortes i Estany de Sant Maurici), הוא אחד המקומות היפים שטיילתי בהם אי פעם. מעבר לכל פיתול בשביל, מעל צמרות העצים, לצד מפלים שזולגים על אבנים וסלעים – נגלים מראות שאין מילים לתאר את יופיים. טבע פראי ובלתי נגוע, גם בזכות שורה של איסורים שחלים על המטיילים כאן – מאיסור על הבערת אש, דרך איסור על דיג באגמים ועד איסור על לינה בשטח (לרשות המטיילים עומדות בקתות לינה פשוטות שבפשוטות הפזורות בשמורה). ומים, כמה מים יש כאן! באגמים גדולים וקטנים (200, לא פחות), בנחלים, במפלים. לא במקרה פירוש השם איגואסטורטס בקטלונית הוא "מים מתפתלים".

נקודת תצפית בשביל הליכה בפארק הלאומי איגואסטורטס

יש כמה כניסות לשמורה רחבת הידיים, אנחנו נכנסנו אליה מהכפר אספוט (Espot), שבצדה המזרחי. היתרון בכניסה הזאת הוא שבכפר פועל שירות של מוניות-ג'יפים שייקחו אתכם עד אגם מאוריסי היפהפה, מעבר למקום שבו מותר למכוניות פרטיות לנסוע. בדרך זו תחסכו הליכה בדרך תלולה למדי ותשמרו כוחות לטיול בשמורה עצמה.

בשמורה יש לא מעט מסלולי הליכה מסומנים, מטיול של שעה-שעתיים ועד טרקים של כמה ימים. המסלולים עוברים באזורים שונים ומציעים מגוון מרשים של נופים. אנחנו נעזרנו בהדרכה המצוינת של מעין בן-דע, ישראלית שחיה באזור שנים רבות ומכירה אותו כאת כף ידה. מעבר לשבילים היפים בהם היא הובילה אותנו, הידע שלה על החי והצומח, התרבות וההיסטוריה, השפה והמנהגים, כל אלה העשירו את הטיול בשמורה וקרבו אותנו עוד יותר לקסם של קטלוניה.

מידע שימושי: הדרכה בעברית בפארק הלאומי איגואסטורטס וברחבי הפירנאים: מעיין בן דע, מייל mayanbenda@gmail.com, טלפון 0034-680-671838. מלון ממולץ בכפר אספוט, למרגלות השמורה – Hotel Roca Blanca. מסעדה טובה, במרחק צעדים אחדים מהמלון – Juquim Restaurant בכיכר Sant Marti. מהכפר גם יוצאים הג'יפים שמובילים לתוך השמורה, פרטים והזמנות בלשכת התיירות המקומית בלב הכפר. עוד מידע על אספוט והסביבה תמצאו באתר האינטרנט.

אגם באיגואסטורטס. ברחבי הפארק פזורים לא פחות מ-200 אגמים

עמק נוריה: שקט על פני תהום
עמק ארן היפהפה, שבו פתחנו את הטיול, נמצא בפינה הצפונית-מערבית ביותר של קטלוניה, עמק נוריה (Vall de Nuria) נמצא בפינה הצפונית-מזרחית ביותר, נושק לגבול עם צרפת. גם כאן המילים נגמרות כשמנסים לתאר את יפי המקום. נתחיל בדרך ההגעה לעמק הגבוה, המוקף פסגות שמתנשאות ל-3,000 מ'. אין כביש גישה לכאן והדרך היחידה להגיע לעמק היא ברכבת זיזים – rock railway, שיוצאת מהעיירה Ribes de Freser. הרכבת מטפסת על מסילה צרה בתלילות מסמרת שיער, צוברת במהלך 12.5 ק"מ גובה של 1,000 מ'. הנוף שנגלה מהחלונות הגדולים יגרום לכם לצעוק, מי מהתרגשות ומי בבהלה.

עמק נוריה. שלווה אינסופית לרוצים להתנתק מהכל

המסע מסתיים בלבו של העמק המבודד. כל מה שיש פה זה כנסייה מרשימה ובית מלון גדול שחובק אותה משני צדדיה. ואגם. והרים. ומסלולי סקי. ומסלולי הליכה. ונופים, איזה נופים! בלילה ענן ירד על העמק, כיסה אותו ואותנו בשמיכה צוננת ורטובה, שמרחה את אורות המלון לזוהר מסתורי. ומסביב שקט, שקט בלתי הגיוני, לא אפשרי בעולמנו התזזיתי. אין מה לעשות כאן בלילות, אין לאן ללכת או איפה לבלות. אפשר רק לנשום את האוויר הדליל, להתבשם בשלווה האינסופית ולהצטער שיש כאן אינטרנט אלחוטי – בלעדיו, הניתוק היה מושלם.

בבוקר שמיכת הערפל מתפוגגת והנופים גורמים ללב להחסיר פעימה. הנמרץ שבינינו מגלה שביל הליכה קצר שמוביל אל תצפית מדהימה בקצה מצוק, משם אפשר לראות את הצד השני של ההר ואת העמקים שמעבר לו. מהמצוק נראית גם הרכבת הקטנה מטפסת בעוז במעלה ההר, וממול, על שביל חמורים עתיק, זוג הורים ושני ילדים קטנים, ארבעתם לבושים בבגדי ספורט ומצוידים במקלות הליכה, צועדים בשביל התלול בקלילות מעוררת הערכה. מי שמתחיל לצעוד בהרים בגיל כזה, אין גבול לאן שיגיע בבגרותו.

שביל הליכה בעמק נוריה. בחורף, כשההרים מתכסים שלג, פועל כאן אתר סקי קטן

מידע שימושי: בעמק נוריה יש רק מלון אחד, גדול מאוד, שאגף אחד שלו מציע חדרים סטנדרטיים ובאגף השני, החדש יותר, יש חדרי משפחה עם חדר הורים וחדר ילדים ודירות בעלות שני חדרי שינה, מטבח וסלון. כיוון שאין בעמק דבר פרט למלון ולכנסייה, את הארוחות אוכלים במסעדת המלון – בסגנון בופה (אפשר גם להזמין מנות מהתפריט), לא מסעדת גורמה אבל בהחלט סבירה. בעיירה Ribes de Freser, שממנה יוצאת הרכבת לעמק יש מסעדה מצוינת, Restaurant Els Caçadors, במלון בעל אותו שם, בכתובת Carrer Balandrau, 24, (לבעלי חיך הרפתקני, נסו את גלידת החומץ הבלסמי – פחות מוזר ממה שהשם מרמז, אבל בהחלט מנה מאתגרת ומעניינת מאוד). לפני שאתם שוקעים בארוחה נינוחה וארוכת שעות, בדקו את לוח השעות של הרכבת, שכן אם תחמיצו את הרכבת האחרונה, לא תוכלו להגיע לעמק נוריה.

מה אפשר לעשות בעמק נוריה: קודם כל, נרגעים, נחים, נושמים את האוויר הצלול, שוכחים את הלחצים היום-יומיים. בחורף פועל אתר סקי ממש מחוץ למלון. בשאר העונות יש אינספור מסלולי הליכה מסומנים באזור, ממסלולים קצרצרים ועד כאלה שאורכים כמה ימים. אפשר גם לחצות את הגבול ולטייל בצד הצרפתי של הפירנאים. בנוסף, לצד המלון יש חוות סוסים ואפשר לצאת לטיול רכיבה, וליד האגם הקטן יש אזור משחקים ושעשועים לילדים.

קוסטה ברוואה: כשדאלי פגש את גאלה
חשבנו שנפרדנו מההרים כשירדנו אל עבר החוף, אבל למרבה השמחה התברר שאין זה כך. הפרה-פירנאים (Pre-Pyrenees), שנמתחים במקביל לפירנאים, מגיעים עד סמוך לקו החוף. פסגותיהם אינן גבוהות, פראיות או טרשיות כפסגות הפירנאים, אלו הרים מעוגלים, רכים, ירוקים ויפים מאוד, והם ליוו אותנו ביום וחצי שבילינו בקוסטה בראווה (Costa Brava, החוף האמיץ או הפראי), רצועת חוף יפהפייה המתחילה מצפון לברצלונה ומסתיימת בגבול הצרפתי.

רגע לפני הים עצרנו בעיירה הימי ביניימית בסאלו (Besalú), שגשר מסיבי מהמאה ה-12 מוביל אליה. בסאלו היא עיירת בונבוניירה, משופצת להפליא, עם חנויות קטנות ומקסימות ומסעדות מצוינות והיא מושכת אליה תיירים רבים. במקום היפה הזה, כמו בעיירות נוספות בסביבה, נמצאים שרידים מרגשים לחיים היהודים שהיו פה לפני האיקוויזיציה וגירוש ספרד ב-1492. מקווה הטהרה של באסלו, שהתגלה במקרה על ידי קבלן שעבד באזור, חפור עמוק באדמה ומדרגות צרות מובילות אל בריכת המים.

בסאלו, עיירה ימי ביניימית מקסימה

מידע שימושי: אם תרצו לטייל ברובע היהודי של בסאלו, תזהו אותו על פי סמל מיוחד שטבוע במדרכה (הסמל מופיע ברבעים יהודיים בערים ועיירות נוספות בקטלוניה) – אותיות מעוצבות בעברית מאייתות את המילה "ספרד", אם מסתכלים טוב, אפשר לראות כאן גם את המילה "זכור" ואפילו "מפה" בעברית. מידע נוסף על בסאלו ועל החיים היהודיים שהיו כאן אפשר לקבל בלשכת התיירות המקומית שממוקמת סמוך לכניסה לגשר המוביל אל העיר. כיאה לעיירה תיירותית, בבאסלו יש מסעדות מרובות, אנחנו אכלנו ארוחה מצוינת במסעדת La Cúria Reial, ב-Plaça Llibertat 8 אתר אינטרנט, עם מרפסת יפה המשקיפה על הגשר העתיק ועל הנהר. בבסאלו יש כמה מלונות, אנחנו העדפנו לישון על שפת הים, בעיירה רוזס (Roses) במלון ארבעה כוכבים (היחיד בטיול שלנו) ממש על טיילת החוף, עם נוף מקסים של הים. Hotel Terrazza, בכתובת Av. de Rhode, 32, אתר אינטרנט

הגשר העתיק המוביל לבסאלו

אם יש לכם רק יום אחד לבלות בקוסטה בראווה, מומלץ להקדיש אותו לאמן הסוריאליסטי, יליד קטלוניה, סלבדור דאלי. חובבי אמנות מכל העולם מגיעים למוזיאון דאלי בעיר הולדתו פיגראס (Figueres), אבל אם אתם רוצים להכיר יותר לעומק את רוחו הפרועה והבלתי מרוסנת של דאלי, כדאי לכם להרחיק אל פורט ליגט (Port Lligat) המבודדת, לבית שבו גר עם אהובתו גאלה עד יום מותה. לבקתת הדייגים הקטנה במפרץ קטנטן ומבודד הגיעו דאלי וגאלה אחרי שאביו של האמן זרק אותו מביתו, כשזה סירב להיפרד מאהובתו המבוגרת ממנו בעשור. השניים הפכו את הבקתה הצבועה לבן לביתם, ועם השנים הוסיפו לו קומות, רבדים, נדבכים, כוכים, מסדרונות, גרמי מדרגות, חצרות פנימיות, מטעי זיתים.

המפרץ בפורט ליגאט כפי שהוא נשקף מגינת ביתו של סלבדור דאלי

מבחוץ, ביתו של דאלי נראה עדיין קטן וצנוע. בפנים מצפה למבקר חוויה מיוחדת הכוללת טיפוס במדרגות צרות שמובילות לחדרים לבנים, חלקם עם חלונות המשקיפים על המפרץ, אחרים נטולי חלונות ועמוסים בציורים וחפצים שונים ומשונים. מדי פעם נפתח פתח לחצר פנימית כזאת או אחרת, כשגולת הכותרת מגיעה בדמותה של בריכת שחייה הזויה, המזכירה אבר מין גברי, מוקפת ברהיטי גן בעיצובו של דאלי, מוזרים והזויים לא פחות.

מידע שימושי: הביקור בביתו של דאלי בפורט ליגאט דורש היערכות מוקדמת. לא רק שיש להזמין את כרטיסי הכניסה זמן רב מראש, הם מיועדים לשעה מסוימת ויש להגיע לפחות עשרים דקות לפני הזמן הנקוב, אחרת מפסידים את הכניסה לבית, גם אם חיכתם בסבלנות לרגע הזה חודשיים תמימים. הסיור בבית נעשה בקבוצות קטנות בלווית מדריך מקומי. פרטים נוספים באתר האינטרנט.

בריכת השחייה, בעלת הצורה הפאלית, בחצר ביתו של דאלי בפורט ליגאט

לאחר הביקור בבית של דאלי מומלץ לחצות את ההרים ולרדת בצדו השני של המפרץ, לעיירה קאדקס (Cadaqués), ממנה "גלה" דאלי לפורט ליגאט. זוהי עיירה מתוקה להפליא, עם סמטאות צרות ומתפתלות ובתים צבועים בלבן, כנסייה מרשימה בראש גבעה ושלל בתי קפה ומסעדות על הרציף שנמתח לאורך המפרץ. ישיבה נינוחה על כוס קפה ובירה בשולחן המשקיף על המים הכינו אותנו לקראת ארוחת צהריים נינוחה לא פחות במסעדה שאף היא משקיפה על המים. מכאן נמשיך לג'ירונה (כך הקטלונים קוראים לעיר שהספרדים קוראים לה חירונה), לסיור מרתק בעקבות המורשת היהודית – ברחוב היהודים, דרך בית הכנסת שעובר שיפוץ מאסיבי, ובמוזיאון היהודי שבו מוצגים רבים ומעניינים. הרמבלה של ג'ירונה, בדומה לזו של ברצלונה, מציעה שלל חנויות ואפשרויות שופינג למי שצריך קצת תענוגות עירוניים לצד הטבע שלו.

ג'ירונה, שהספרדים קוראים לה חירונה, היא עיר יפהפייה ומסתורית

הדרך מג'ירונה לשדה התעופה של ברצלונה אורכת קצת יותר משעה, זמן מספיק כדי להתחיל להתגעגע לנופי קטלוניה אפילו לפני שעזבנו.

___

הכותבת היתה אורחת של לשכת התיירות של קטלוניה

מפת המסלול המתואר בכתבה:

הפוסט טיול בקטלוניה – בין הפירנאים לקוסטה בראווה הופיע ראשון במסע אחר

ברצלונה, בירת קטלוניה, היא עיר נהדרת, מלאת חיים ותוססת, ואפשר בקלות לבלות בה כמה ימים מוצלחים ומהנים מאוד. אבל אם יש לכם זמן, מומלץ מאוד לשכור רכב ולצאת לטיול צפונה, דרך לבה של קטלוניה, אל החלק המזרחי של הפירנאים. הטיול הזה משלב טבע יפה להפליא וביקור בכמה ערים עתיקות, עם קפיצה קטנה לחוף הים. גם מקומה של אמנות לא נפקד בטיול הזה ואפילו צד יהודי מרגש יש בו. המסלול שלפניכם עובר כולו בקטלוניה, קהילה אוטונומית שאת שאיפותיהם של תושביה לעצמאות אפשר לראות בכל עיירה ובכל כפר נידח בדמות דגלי קטלוניה. גם ספרדית כמעט שלא תשמעו כאן, קטלונית זאת השפה השלטת.

אם שכרתם רכב לפני שאתם מתכוונים לעזוב את ברצלונה, שימו לב שהאזורים המותרים לחניה בעיר הם האזורים הכחולים – Zona Azules, האזורים הירוקים מיועדים לתושבים בלבד. התשלום עבור החניה נעשה באמצעות מדחנים ומכונות אוטומטיות, יש להשאיר את הקבלה במקום בולט על שמשת הרכב.

• מדריך מסע אחר לברצלונה
• מדריך מסע אחר לספרד

פארק גואל בברצלונה. אחרי כמה ימים בעיר הנהדרת, כדאי לצאת לטיול אל האתרים היפים של קטלוניה

מברצלונה לג'ירונה
היציאה מברצלונה צפונה נעשית דרך הכביש החצי-טבעתי Ronda Literal, הנקרא גם B10. בצומת הדרכים Nudo de la Tinitatעוברים לכביש המהיר AP-7 , שבחלקו הוא כביש אגרה, לכיוון ג'ירונה (Girona), ההגייה הקטלונית לעיר שהספרדים מכנים חירונה. אחרי כשעה נסיעה בכביש המהיר, יורדים ביציאה 7 לכביש C65 המוביל בתום כעשר דקות נסיעה אל ג'ירונה.

ג'ירונה יושבת בהצטלבות של כמה נהרות, ונחצית על ידי נהר אונייר (Onyar). משאירים את הרכב בחלק המודרני של העיר וחוצים את הנהר על אחד הגשרים היפים אל הרובע העתיק, מומלץ לעשות זאת על גשר Palanques Vermelle, שנבנה בשנת 1827 על ידי חברת אייפל, שבנתה את המגדל הפריזאי המפורסם. באמצע הדרך עצרו והסתכלו על הבתים הצבעוניים הנושקים לנהר ומתעקלים לאורך הגדה שלו – זוהי אחת התצפיות המפורסמות על העיר וצילום חובה לכל מבקר.

הבתים הצבעוניים של ג'ירונה לאורך הנהר

הרחוב המקביל לנהר, מיד אחרי שחציתם אותו, נקרא Rambla de la Libertat . זהו מדרחוב עמוס בחנויות יוקרתיות, בתי קפה, גלדריות ובקצהו מתקיימים ירידים, פסטיבלים ועוד. מכאן מטפסים דרך מבוך של רחובות צרים וסמטאות-מדרגות אל הרובע היהודי, המכונה קאל (Call), מהמילה העברית "קהל". לפני גירוש ספרד, במאה ה-15, היתה כאן קהילה יהודית משגשגת, שבנה המפורסם ביותר היה הרמב"ן. למרות שכבר מאות שנים אין בג'ירונה קהילה יהודית, הרובע העתיק עבר שיפוץ מאסיבי, מרגש בהיקפו, ושרידים מהעבר הזוהר אפשר לראות גם במוזיאון היהודי, שבו גלריות שונות וחצר פנימית מרשימה.

רחוב-מדרגות ברובע היהודי של ג'ירונה, הנקרא קאל (מהמילה העברית קהל)

עוד בעיר: הקתדרלה העתיקה המרשימה להפליא שנמצאת ב-Placa de la Cathedral והחומות מהמאה ה-13 שמהן אפשר להשקיף על העיר.

פיגראס ומוזיאון דאלי
מג'ירונה נוסעים בכביש המהיר AP-7 צפונה, ביציאה 4 עוברים ל- N-IIa, המוביל אל פיגראס. עיקר פרסומה של העיר פיגראס (Figueres) בא לה בזכות האמן הסוריאליסטי סלבדור דאלי, שנולד כאן בשנת 1904. כשראש העיר הציע לדאלי בשנות השישים להפוך את התיאטרון העירוני הישן למוזיאון ליצירותיו, התגובה היתה נלהבת: "אני רוצה שהמוזיאון שלי יהיה מבוך, יצירה סוריאליסטית גדולה… האנשים שיבואו לכאן יעזבו בתחושה שחוו חלום תיאטרלי", אמר ועשה. מוזיאון התיאטרון של דאלי (Teatre-Museu Dalí) אינו דומה לשום מוזיאון אחר בעולם. מהבניין יוצא הדופן, עם הפסלים על הגג, דרך האוסף המקיף בעולם של עבודותיו של דאלי ועד לארון הקבורה שלו שאף הוא נמצא כאן – אין ספק שהביקור במקום הוא חלום תיאטרלי שלא יישכח במהרה.

המוזיאון של דאלי בפיגארס מבחוץ

חדר במוזיאון. דאלי עיצב את הפריטים שבו כך שמזווית מסוימת הם מזכירים את פניה של השחקנית מאי וסט

מפיגארס אפשר להמשיך צפונה אל רכס הפירנאים. אבל אם תזמינו כרטיסים מספיק זמן מראש, כדאי להקדיש לדאלי עוד קצת זמן ולהמשיך לפורט ליגט (Fort Lligat), מפרץ קטן ונחבא בצפונה של רצועת החוף של קטלוניה – קוסטה בראווה (Costa Brava, "החוף הפרוע" בקטלונית). כדי להגיע לכאן מפיגארס, סעו בכביש C-260 וממנו ב-GI-614 החוצה את רכס ההרים שיורד מהפירנאים אל חוף הים. הנוף בדרך מקסים וכך גם המפרץ המבודד של פורט ליגט.

במקום הזה הפך דאלי בקתת דייגים צנועה לבית חלומות לו ולאשתו גאלה, שהיתה מבוגרת ממנו בעשר שנים וחייתה חיים פרועים לא פחות, ואולי יותר, מבעלה המפורסם. כאמור, הביקור בבית דאלי מצריך הזמנת כרטיסים מראש והכניסה היא על פי הזמן שנקבע לכם. חשוב להגיע לכאן לפחות 20 דקות לפני הזמן הנקוב על הכרטיס כדי לוודא שאתם מורשים להיכנס אל הבית (בסיור מודרך בלבד).

ביצה ענקית משקיפה מגג ביתו של דאלי אל המפרץ היפהפה בפורט ליגט

בדומה לבעלי הבית, כך גם המבנה – פרוע, מוזר ובלתי צפוי. מבחוץ הבית הצבוע לבן נראה צנוע מאוד, מבפנים מתגלה מבוך בלתי אפשרי של גרמי מדרגות צרים המובילים לסדרה הזויה של חדרים וכוכים, חלקם חסרי חלונות, אחרים משקיפים על המפרץ היפהפה. החדרים עמוסים באינספור פריטים שבני הזוג אספו או יצרו – תמונות, פסלים, בובות וחפצים שונים ומשונים. אבל גולת הכותרת מצפה בחוץ, בסדרה של חצרות פנימיות, גן רחב ידיים, מטע זיתים ובריכת השחייה, שאף אחד מהם אינו מה שציפתם שיהיה.

כיוון שבמפרץ שבפורט ליגט אין דבר פרט לבית של דאלי ולחנות מזכרות קטנה, אם תרצו לאכול ארוחה של ממש או ליהנות מכוס קפה או מבירה טובה, סעו אל צדו הדרומי של המפרץ, אל העיירה קאדקס (Cadaqués). בעיירה המקסימה יש סמטאות צרות ומתפתלות ובתים צבועים בלבן עם גגות רעפים, כנסייה מרשימה בראש גבעה, משם יש תצפית נהדרת על בתי העיר והמפרץ, והרבה בתי קפה ומסעדות לאורך הטיילת הארוכה לצד המפרץ.

העיירה קאדקס. מומלץ לשבת מול המפרץ ולשתות בירה או לאכול ארוחה טובה

אם תתקשו לעזוב את אזור החוף, תוכלו ללון בקאדקס או בעיירת הנופש רוזס (Roses), מדרום-מערב לקאדקס, בה יש בתי מלון מודרניים על קו המים.

אל הפירנאים
בין אם הוספתם יום או יומיים ליד הים בקוסטה בראווה או העדפתם להמשיך במסלול ישירות מפיגארס, הגיע הזמן להיכנס אל האזור ההררי, עם נופים פראיים מהיפים באירופה. כל מילה שתיבחר כדי לתאר את הפירינאים מתגמדת מול המציאות המחכה לכם כאן. רכסי הרים מיוערים, שמשנים את צבעם בהתאם לעונות השנה, כפרים קטנטנים שתלויים על מורדות ההרים או נחבאים בעמקים הצרים והעמוקים, עיירות עתיקות עם בתי אבן וסמטאות צרות ואוכל מקומי עשיר ומלא טעמים.

סעו בכביש N260, אבל עוד לפני שאתם מתחילים לטפס בהרים, כדאי מאוד לעצור בבסאלו (Besalú), עיירה ימי ביניימית מרשימה, שגשר מסיבי מהמאה ה-12 מוביל אליה. העיירה המשופצת להפליא מושכת אליה תיירים רבים והדבר ניכר ברחובות המצוחצחים ובריבוי החנויות היפות שמציעות למכירה מלאכות יד מקומיות ובמסעדות המצוינות, שחלקן צופות על הנהר. בבסאלו, כמו בערים ובעיירות רבות בקטלוניה, נותרו שרידים לקהילה היהודית המשגשגת שהושמדה במהלך האינקוויזיציה ובגירוש ספרד. את הרובע היהודי העתיק תזהו על פי סמל מיוחד שטבוע במדרכות ובו המילה "ספרד" רשומה באותיות עבריות מעוצבות. בין השאר, התגלה כאן מקווה טהרה החפור עמוק באדמה, שמדרגות צרות מובילות לבריכה שבו. במשרדי לשכת התיירות המקומית, שממוקמים בכניסה לגשר המוביל אל העיירה, תוכלו לקבל מידע כתוב (גם בעברית) על האתרים היהודיים באזור.

באסלו, עיירה ימי ביניימית מקסימה, שגם בה נותרו שרידים לעבר היהודי המפואר של קטלוניה

אחרי העצירה בבסאלו המשיכו בכביש N260 עד העיירה ריבס דה פרזר (Ribes de Freser). זוהי עיירת הרים טיפוסית, שאמנם מספקת שירותים לתיירים (יש כאן כמה מלונות ומסעדות), אבל היא שומרת על אופי מקומי קשוח. השאירו את הרכב במגרש החנייה ליד תחנת הרכבת וצאו להרפתקה נהדרת – נסיעה ברכבת זיזים אל עמק נוריה (Vall de Nuria). הנסיעה עצמה מדהימה: הרכבת נוסעת על מסילה צרה, שמטפסת בתלילות רבה על צלע ההר – במהלך כ-12 ק"מ הרכבת צוברת גובה של 1,000 מ'. מבעד החלונות הגדולים נשקף נוף דרמטי, שקשה לתאר את יופיו. אם אתם סובלים מפחד גבהים, הישארו לשבת בכיסא ואל תביטו החוצה, כל השאר ישמחו לרוץ בהתלהבות מצד אחד של הקרון לצדו השני, בהתאם לנוף המשתנה.

הרכבת הקטנה שמובילה לעמק נוריה. מהחלונות נשקף נוף מדהים של הרים תלולים ועמקים צרים

בסופה של הנסיעה, שאורכת כ-40 דקות, תגיעו לעמק נוריה המבודד. כיוון שאין כביש המוביל לעמק, הדרך היחידה להגיע היא ברכבת הקטנה (בדקו היטב את לוח הזמנים כדי שלא תפספסו את הרכבת האחרונה, עם רדת החשכה שירות הרכבות פוסק ומתחדש רק למחרת בבוקר). כל מה שיש בעמק הגבוה, המוקף בפסגות בגובה של יותר מ-3,000 מ', זאת כנסייה מרשימה ובצמוד לה בית מלון גדול. מעבר לכך, יש כאן אגם מלאכותי קטן, שבילי הליכה מקסימים, אוויר הרים צלול והמון שלווה. אם תרצו להישאר ללון כאן אין לכם אפשרויות בחירה בין מלונות, אבל המלון האחד בעמק גדול מספיק ומכיל הרבה סוגי חדרים, חלקם קטנים ופשוטים, אחרים – באגף החדש – הם דירות המתאימות למשפחות. הפעילות העיקרית בשעות הערב היא מנוחה והתמכרות לשקט מסביב. ביום אפשר לצאת לטיולים רגליים במסלולים באורכים שונים, החל במסלול קצרצר המקיף את האגם, דרך שביל הליכה תלול אך קצר המוביל לראש צוק עם תצפית נהדרת על האזור ועד לטיולי הליכה מאתגרים יותר שמטפסים על צלע ההר. אפשר גם לצאת לטיול רכוב על גבו של סוס (לצד המלון יש אורווה קטנה).

עמק נוריה. בעמק המבודד, המוקף פסגות גבוהות, יש רק כנסייה, מלון, אגם קטן, שבילי הליכה הרריים ושקט מבורך

מעמק נוריה חוזרים ברכבת למקום בו השארנו את הרכב ונוסעים בכביש N260 דרומה עד ריפול (Ripoll), שם ממשיכים דרומה בכביש C17 ואז בכביש C33 שמוביל חזרה לברצלונה.

מפת המסלול:

הפוסט מסלול טיול מברצלונה – בין חופים להרים הופיע ראשון במסע אחר

לבירתה של קטלוניה יש המון להציע, אבל במרחק קצר ממנה נמצאים אתרים ששווה לפרוץ מעט בעבורם את גבולות ברצלונה. מנזר מונסראט היפהפה, למשל, ששוכן במרחק של שעה מהעיר, או החופים הפראיים של קוסטה בראבה. משם אפשר להמשיך לסיור אמנותי בפיגראס, עירו של סלבדור דאלי, ולשיטוט נעים בעיר העתיקה של ג'ירונה. לצאת מהעיר, להשלים את החוויה.

מידע נוסף, כתבות והמלצות על ברצלונה, קטלוניה, ספרד

מנזר מונסראט: קולות מן השמים

במרחק של לא יותר משעת נסיעה מברצלונה, מוקף בכתר פראי של הרים משוננים, שוכן מנזר מונסראט (Montserrat), המרכז הדתי והתרבותי החשוב ביותר בקטלוניה ואחד המנזרים הבנדיקטיים החשובים בעולם.

מבקרים אמנם אינם מורשים להיכנס ממש לתוך המנזר, אך אפשר לבקר בכנסייה (המבנה הראשי במקום), בזיליקה אפלולית ומקושטת מהמאה ה-16. מעל למזבח הראשי, בגומחה קטנה, נמצא קודש הקודשים של המקום: פסל המדונה השחורה, פטרוניתה של קטלוניה. המסורת מספרת שפטרוס הביא לכאן את מריה, לאחר צליבתו של ישו, ולימים היא התגלתה בדמות המדונה השחורה. אלפי עולי רגל מגיעים מרחבי אירופה כולה לסגוד לדמותה של המדונה המונצחת בפסל עץ צבוע מהמאה ה-12, שלפי האגדה התגלה במערה על ידי רועי צאן.

מנזר מונסראט נבנה ב-1025, אך מאז גדל מספר הנזירים שחיים בו, והוא הורחב שוב ושוב כדי להתאימו לצורכיהם. התוצאה – המנזר הפך למצגת של יצירות אדריכליות וסגנונות בנייה מתקופות שונות. עולי הרגל שבאו מצרפת לכיוון עיר הצליינות סנטיאגו דה קומפוסטלה עברו באיזור והותירו אף הם חותם אדריכלי: בעוד שכנסיות קסטיליה ואנדלוסיה מהמאה ה-12 נבנו בדרך כלל בסגנון גותי, המשיכה קטלוניה לדבוק בסגנון הרומנסקי. חיל המצב הצרפתי שהגיע לאיזור בתחילת המאה ה-19 בזז קשות את המקום, ורוב המבנים הנראים כיום הוקמו לאחר מכן.

המנזר ריכז כוח עצום, וראשיו היו דמויות מפתח בכנסייה הקתולית. אחד מהם, ג'וליאנו דלה רוֹבֶרֶה, איש משכיל ואמן, היה לימים האפיפיור יוליוס השני ונודע כפטרון אמני הרנסאנס האיטלקים. במוזיאון המנזר, הסמוך לכנסייה, אפשר להתענג על יצירות שונות, בהן של אמנים מפורסמים כמו אל גרקו וקרוואג'ו.

חוויה נדירה מצפה גם לחובבי המוזיקה: מדי יום ראשון בשעה 11:00 נערכת במקום המיסה השבועית. את המיסה שרה האֶסְקולָניה, מקהלת ילדים מהעתיקות באירופה, המתמחה בשירה גרגוריאנית. במיוחד נודעה שירת הברכה "סַלבֶה רגינה". בשעות הצהריים של יום ראשון, ולעתים גם מאוחר יותר, מתקיימים ברחבת הכנסייה ריקודי סַרְדָאנָה, המחול הלאומי הקטלאני. בשוק שנערך במקום יציעו לכם איכרי האזור לפנק גם את חיככם בגבינות מעשי ידיהם.

אזור המנזר: צריחים ומתבודדים

הרי המונסראט עוטפים את המנזר כאצבעות גרומות של סלע המזדקרות בהתרסה. לא בכדי בחר וגנר באזור זה כתפאורה ליצירתו המוזיקלית פּרסיפַל. צורתו המשוננת של קו הרכס, עם צוקיו התלולים עטורי הצריחים הקטנים בפסגותיהם, העניקה לרכס את כינויו "הר שיני המשור". אופיו של המקום מושך אליו מטפסי צוקים מכל רחבי קטלוניה, ובסופי שבוע אפשר לראות עשרות מהם, תלויים בין שמים וארץ.

מטיילים רגילים שרוצים להלך בשבילי הרכס ולבקר בקאפלות הקטנות שמעל למנזר יעלו ברכבל (שנקרא פוּניקוּלַר ופועל רק לפעמים) או ברכבת הרים (פוּניקוּלַארְסֶה). לפני הגעת כוחותיו של נפוליאון לאזור התקיימו בהרים 13 מנזרי מתבודדים (הרמיטים). מאז הם ננטשו, אך ההליכה בשבילים והתצפית על המנזר שוות כל רגע.

הטיול הפופולרי ביותר הוא אל המצפור של סנט ז'רוני (Sant Jeroni), הנמצא במרחק חצי שעת הליכה מהתחנה העליונה של הפוניקולארסה. תצפית יפה על האזור אפשר לערוך מהמצפור, המשקיף מגובה 1,240 מטר מעל פני הים על הנוף הנפרש מהרי הפירנאים ועד לאיים הבַּלֶאַריים. מראה יפה של עמק ליוברגאט (Llobergat) נשקף ממערת סנטה קוֹבָה (Santa Cova), שבה, כך מספרת המסורת, התגלה פסלה של המדונה השחורה. במרחק עשרים דקות מתחנת הרכבל העליונה של סנט ז'ואן (Sant Joan) נשקף נוף פנורמי יפה, ובכללו מנזרי המתבודדים של סן אונופרה (San Onofre).

אל מנזר מונסראט, הנמצא כשישים קילומטר מצפון-מערב לברצלונה, מגיעים בדרך העוברת בעיירה ליידה (Lleida) ופונה לעיירה מוניסטול (Monistol), שממנה מתפתל כביש לאורך כעשרים קילומטר עד למנזר. הגישה הנוחה למנזר היא מכיוון מערב. אפשרות נוספת היא לצאת ברכבת מפלאסה ד'אספאניה (Plaça d’Espanya).

קאדאקס. עיירה קסומה הבולטת למרחוק בבתיה הלבנים ובגגות הרעפים האדמדמים שלה | צילום: סימי שאואר

קוסטה בראווה: גן עדן כחול

שלוחות של הרי הפירנאים, שיורדות אל מי הים הצלולים, יוצרות רצועת חוף סלעית לאורך 150 קילומטר. המתאר המפותל הזה העניק לכל רצועת החוף של פרובינציית ג'ירונה את שמה: קוסטה בראבה (Costa Brava), שמשמעו החוף הפראי. לשונות הים הכחולות שחודרות ליבשה והמפרצים הקטנים בחיק ההרים שמעליהם תלויים כפרי דייגים זעירים הוציאו לחוף שם עולמי.

קוסטה בראווה משתרעת מהעיירה בלאנס (Blanes), הנמצאת כ-55 קילומטר מצפון לברצלונה, ועד לעיירה פורט באו (Port Bou), שלה נמל דייגים. בביקור ברצועת החוף מומלץ לעצור בליורט דל מאר (Lloret del Mar), עיירה הידועה בטיילת המרשימה שלה ובשדרת הדקלים שלאורכה; בעיירת נופש טוסה (Tossa), שמארק שאגאל כינה אותה "גן עדן כחול"; בווילות ובגנים של העיירה ס'אגרו (S’Agaro), שם גם נמצא מלון גאווינה (Gavina), היוקרתי ביותר בכל האזור.

כמו כן כדאי לבקר בנמל פאלאמוס (Palamos), שממנו הפליג הצי הקטלאני בדרכו לכבוש את סרדיניה, ובו יש מונומנט ושוק דגים ציורי; בקאפה רויג (Cape Roig), עיירה עם גנים בוטניים הבנויים על טרסות; בכפר תמריו (Tamariu) הרומנטי להפליא ובקאדאקאס (Cadaques), עיירה קסומה הבולטת למרחוק בבתיה הלבנים ובגגות הרעפים האדמדמים שלה.

זו אפילו לא רשימה צנועה של המקומות הראויים לביקור, אלא רק קצה חוט המאפשר תחילתו של טיול מהנה. כדי לראות את כל קטע החוף, כולל יציאה לשיט קצר, דרושים לפחות יומיים. מטיילים רבים שאין להם הזמן הדרוש לביקור בכל האזור נוסעים באוטוסטרדה לג'ירונה וחוזרים לברצלונה דרך הקוסטה בראבה, עד שנגמר היום. אפשר להגיע לכל האתרים באופן עצמאי במכונית, באוטובוס או ברכבת, או להצטרף לסיור מאורגן היוצא מברצלונה.

מוזיאון סלבדור דאלי. האטרקציה העיקרית בפיגראס | צילום: אנה אמורים

פיגראס: עולם הגחמות של דאלי

פיגראס (Figueras), בירתו של מחוז אמפורדה עילית (Alt-Emporda), היא מרכז עסקים על הדרך המסחרית בין ספרד לצרפת. היא נמצאת כשלושת רבעי שעה נסיעה מברצלונה על האוטוסטרדה לכיוון צפון וסמוכה לגבול הצרפתי. האטרקציה העיקרית ואולי היחידה במקום היא מוזיאון סלבדור דאלי, האמן הסוריאליסטי הידוע שנולד בעיר זו.

בקטלוניה התפתחה תנועתם של האמנים המודרניים בספרד. קיים קשר בין הבדלנות הקטלאנית, המלווה בתחושת הקיפוח של תושביה על שהחמיצו את ההיסטוריה שלהם (כתוצאה מאיחוד ספרד במאה ה-15), לבין העובדה שדווקא כאן התפתחה תנועת המוֹדרניסְמֶה באמנות, התשובה לסגנון הניאו-קלאסי שרווח בספרד של המאה ה-19.

בברצלונה מבקרים במוזיאונים של פיקאסו ומירו וצופים ביצירות האדריכלות של גאודי. מוזיאון סלבדור דאלי (Teatro-Museu Dali) שבפיגראס משלים את התמונה. המוזיאון ממוקם במבנה התיאטרון העירוני לשעבר, שנבנה ב-1850, נשרף במלחמת האזרחים ושוקם ב-1966. דאלי עיצב את המוזיאון כך שלא ייראה כמבנה רגיל, אלא כאובייקט סוריאליסטי ענקי. הוא הוסיף לו כיפת זכוכית ענקית ופאטיו נרחב וקישט כל פינה בחפצים הזויים. המוזיאון מציג עולם של גחמות, שמהלך קסם על הצופים או מעורר בהם דחייה, אך בשום פנים לא משאיר אותם אדישים.

אפשר להמשיך כשלושת רבעי שעה נוספים, עד לעיירת הגבול פורט באו (Port Bou). בבית הקברות של העיירה יצר האמן דני קרוון מחווה אדריכלית מרתקת לפילוסוף היהודי וולטר בנימין, שהגיע לספרד בעת שברח מפני הנאצים. לאחר שמפקד המשטרה איים עליו כי יגרש אותו לצרפת, שלח הפילוסוף יד בנפשו.

כל מה שצריך כדי ליהנות מג'ירונה זה להקדיש כמה שעות לשוטטות איטית ומהנה ולצפות בבתים הכתומים הנושקים לקו המים

ג'ירונה: עיר אלף הכיבושים

ג'ירונה (Girona), אחת הערים המעניינות בחבל קטלוניה, שוכנת במיקום נהדר – על מצוק מעבר למפגש הנהרות טר (Ter) ואוניאר (Onyar). מיקומה האסטרטגי קסם לכובשים רבים, מה שהעניק לה לבסוף את הכינוי "עיר אלף הכיבושים". חומות ההגנה שלה נהרסו ונבנו פעמים רבות על ידי עמים שונים – האיברים, הרומאים וגם גדודיו של נפוליאון לא פסחו עליה בהתקפותיהם.

בניגוד לערים רבות בספרד, ג'ירונה הינה עיר ימי ביניימית בעלת חזות אירופית, ללא חותם מוּרי (מוסלמי) כמעט. מהמרפסות והחלונות שסורגי ברזל מסולסלים מעטרים אותם נשקפות סמטאותיה הצרות של העיר העתיקה (Ciutat Antiga), חלקן שומרות עדיין על עיצובן מהתקופה הרומית. כל מה שצריך כדי ליהנות מהעיר זה להקדיש כמה שעות לשוטטות איטית ומהנה, למשל לאורכו של נהר אוניאר החוצה את העיר, או לרוחבו – על הגשרים להולכי הרגל – ולצפות בבתים הכתומים הנושקים לקו המים.

אל תחמיצו את הקתדרלה, ששוכנת במרכז העיר, ובה אפשר לראות את אולם התווך הגותי הרחב באירופה ואת חדר האוצר העשיר, השומר על אוסף יוצא מן הכלל של אמנות דתית.

שורשים יהודיים בעיר ישנם ולא מעט: הקהילה היהודית של ג'ירונה התרכזה ברובע העתיק שסביב רחוב פורסה (Forsa) ונודעה בחכמיה, שלשמם נוסף הכינוי "ג'ירונדי". בג'ירונה, שנודעה כמרכז התנגדות לרמב"ם, נוסד המרכז הראשון ללימודי הקבלה בראשותו של הרב יצחק סגי נהור (המוכר בכינויו "יצחק העיוור"). המרכז הגיע לשיא פריחתו בימי הרמב"ן.

כדאי להתהלך ברחוב קונדארו (Cundaro) היפה וברחוב סן ליורנק (San Llorenc), שבו שוכן מרכז איסאק אל סק (Centro Isaac el Cec), המוקדש לתולדות יהודי העיר, וכמובן ברחוב פורסה, שבחלק מבתיו העתיקים התגוררו יהודים עד גזרות קנ"א (1391) וגירוש יהודי קטלוניה. במוזיאון הארכיאולוגי השוכן בכנסיית סנט פרה דה גאליגאנטה (Sant Pere de Galligante) מוצגות מצבות יהודיות עם כתובות בעברית וכן אבן הפינה של בית הכנסת מהמאה ה-14.

אל ג'ירונה, הנמצאת על הכביש המהיר במרחק כ-95 קילומטר מברצלונה, אפשר להגיע ברכב בכביש המהיר או ברכבת.

הפוסט סביב ברצלונה: ים, הר וסוריאליזם הופיע ראשון במסע אחר

"לצערי, בברצלונה מדברים ספרדית, לא קטלאנית", אמרה קטי, בעלת הבית שבו התגוררנו בשהותנו בקטלוניה, והכריזה: "אנחנו קטלאנים המדברים בשפתנו וגאים בה ובתרבות שלנו". ואני חשבתי לתומי שברצלונה היא מרכז התרבות הקטלאנית.

אל הבית של קטי הגענו אחרי שהות של חמישה ימים בצד הצרפתי של מזרח הפירנאים, כדי להמשיך את הטיול באזור הקטאלני – אלא שהפעם מן הצד הספרדי של הרכס. הבית שלה נמצא בכפר קטן בשם לה פונטטה (La Fonteta), לא רחוק מג'ירונה (Girona), העיר הגדולה באזור. מיד כשהגענו לשם נתקלנו בלאומיות הקטלאנית, והיא נראתה בולטת בצד הספרדי הרבה יותר מאשר באחיו הצרפתי. הדגלים, השפה, החמור – סמל קטלאני אופייני שמופיע על סטיקרים ברבות מן המכוניות – וגם דברים שאמרו לי המקומיים, כל אלה שכנעו אותי שלפחות מבחינה תרבותית, ספרד נהדפה מחבל ארץ זה.

לחופו של הים התיכון
קטי המליצה להתחיל בשעות אחר הצהריים בביקור בנמל הדיג של פלמוס (Palamos), וטיפ של מקומי מאמצים בלי התלבטות. הנמל הצבעוני ומלא החיים הוא האזור ההומה ביותר של העיר פלמוס היושבת לחופו של הים התיכון. אחר הצהריים הדייגים שבים מן הים, מתקנים את רשתותיהם ומוכרים את שללם. בתוך זמן קצר מגיעים הקונים: בעלי חנויות ומסעדות שרוכשים את הדגה הטרייה. שעת ערב הגיעה והתיאבון גבר. התיישבנו באחד המזנונים שבהם מוכרים ארוחות דגים במחיר סביר ונהנינו ממאכלי ים טריים.

לשכת מידע בפלמוס נמצאת ב-Paseo del Mar, טלפון: 34-972-600550

למחרת נסענו אל ג'ירונה, עיר המחוז הגדולה. אבל לפני שיצאנו לדרך, עצרנו מוקדם בבוקר בבר לה מורנטה (La Moreneta) שנמצא בין לה ביסבל (La Bisbal) ופונטטה. מרתה, הרוח החיה של המקום, מגישה שתייה ומזון קל לחקלאים, לשוטרים ולעובדי חברת החשמל שעוברים בבר מדי בוקר לפתוח בו את היום. כאן שתיתי לראשונה קוֹרְטָדוֹס, קפה חזק וטעים במיוחד שמוגש עם הרבה חלב.

ג'ירונה. עיר נעימה המציעה הליכה נינוחה לאורך נהר, חנויות נאות וגם מורשת יהודית נכבדה | צילום: Infernalfox, GNU FDL

הבית של הרמב"ן
ג'ירונה היא עיר עתיקה ונעימה המציעה הליכה לאורך נהר, חציית גשרים, חנויות נאות וגם מורשת יהודית נכבדה. בעיר התקיימה קהילה יהודית מפותחת, עם בית מדרש שהיה אחד ממרכזי הקבלה החשובים בעולם ושממנו יצא רבי משה בן נחמן – הרמב"ן. על שמו הוקם בלב האזור שהיה הרובע היהודי של העיר מרכז בונאסטרוק סה פורטה (Bonastruc ça Porta, שמו של הרמב"ן בקטלאנית), הכולל מוזיאון ששם לו למטרה להציג את אורח חייהם ומורשתם של היהודים בקטלוניה.

כשעומדים בשעריו של המבנה (הנקרא גם בית יצחק סגי נהור) לא רואים את ייחודו, אך בפנים זהו מבנה אדריכלי מעניין, ובו עליות, ירידות ויציאה לחצר מרכזית יפה מעוטרת בצמחייה ופתוחה לשמים, שברצפתה מצויר מגן דוד גדול. במקום יש גם אוסף מרשים של מצבות עם כתובות יהודיות.

מרכז בונסטרוק ספורטה, כתובת: C/ Força 8, טלפון: 34-972-216761

בחלק העתיק של העיר, בכיכר Plaça de la Catedral, נמצאת הקתדרלה ובה יצירות אמנות יפות, בהן שטיח קיר עם רקמה מעודנת להפליא המתארת את הבריאה. היצירה מוצגת בתאורה מיסטית שגרמה לי לתחושה של ניתוק מהעולם.

לפי התכנון היינו אמורים לבקר בג'ירונה רק שעתיים-שלוש ולברוח חזרה אל הטבע, אבל נשאבנו לאווירה המיוחדת של העיר, ובסופו של דבר בילינו בה יום שלם. מצד אחד זו עיר עתיקה (ואני מת על ערים עתיקות), מצד שני זו עיר חיה ונושמת ומלאת חיים, עם מדרחוב, ילדים, חנויות מלאות כל טוב ומזנונים עשירים. פינה מתוקה שאהבתי היא חנות השוקולד המסוגננת גלוקי (Gluki) ברחוב סנטה קלרה (Santa Clara 44), המציעה מיני שוקולדים מצוינים במחירים לא גבוהים – מקום מעולה להצטייד בו במתנות הביתה ובתענוגות קטנים להמשך הדרך.

טיפ קטן בעניין אוכל: המסעדות, בעיקר בערים, יקרות להחריד. אבל כמו בכל ספרד, גם בקטלוניה פזורים ברים רבים, ובהם מצאנו ארוחות קלות וזולות – טוסטים מלחם לבן טרי שלידם מונחות עגבניות טריות ובקבוק יין מקומי. לפי המנהג הקטלאני מורחים את העגבניות במשיכות קלות על הלחם הקלוי, כבסיס לגבינה או לבשר שיבואו אחר כך. קצת מלח ופלפל שחור, וקיבלתם מעדן.

בסאלו. עיירה ימיביניימית מרשימה | צילום: Rafael Lluis Comamala

אומרים שהיה פה שמח
עיירה, נהר וגשר הם סיבה טובה לביקור. אז יצאנו לדרך שמתפתלת בנוף הררי מיוער ובין עיירות עתיקות וציוריות. ראשונה היתה בסאלו (Besalú), עיירה ימי ביניימית שבתיה ורחובותיה מטופחים. בכיכר החופש (Plaça de la Llibertat) נמצאת כנסיית סנט פרה (Església de Sant Pere) שאת חזיתה מקשטים אריות מגולפים. קינון הסנוניות בשולי המבנה היה מראה מרענן. בכיכר נמצאת גם לשכת המידע של העיירה, שם אפשר להצטייד במפה ומידע תיירותי.

בבסאלו יש גם מקווה ששימש את היהודים בימי קדם. 36 מדרגות מוליכות אליו, ותקרתו קמורה. מן הרחבה הסמוכה למקווה יש תצפית נאה על הגשר ועל נהר פלובייה (Fluvià).

יום לפני שהגענו אל בסאלו נסענו לברצלונה להשתתף בחג הלאומי הקטלאני לה מרסה (La Merce) המתקיים בסוף השבוע האחרון של ספטמבר. חגגנו שם עם המון רב, אולי רב מדי. כשהגענו לבסאלו, העיירה היתה מעוטרת עדיין בדגלי קטלוניה, זכר לחגיגות האתמול. לו ידענו שחוגגים את החג גם בעיירות הקטנות כדוגמת העיירה בסאלו, היינו מעדיפים להישאר בהן; מן הסתם קל יותר להגיע בהן קרוב אל הריקודים, אל המופעים, אל הדוכנים ואל מגדלי האנשים המטפסים זה על זה כמנהג הקטלאנים בזמנים של שמחה. אנחנו בבסאלו ראינו רק את האפטר פארטי. נראה שהיה פה שמח.

ריפול. דגל קטלוניה מתנוסס בגאווה | צילום: Antonio De Lorenzo, GNU FDL

בין הרים ובין כפרים
מבסאלו המשכנו בדרך הנופית לאולוט (Olot), עיירה שוקקת ומלאת חיים, אולי בגלל קרבתה לשמורה של הר הגעש גרוטשה (Garrotxa). אמנם אין בה אתרים ייחודיים, אך היא מצאה חן בעינינו בגלל החיוניות שלה; רחובותיה מלאי אדם, חנויות, מאפיות ובתי קפה שהזכירו לנו את השכנה מצפון.

מאולוט המשכנו בנסיעה לעיירה שונה ממנה, חביבה ומנומנמת, סנט ז'ואן דה לס אבדסס (Sant Joan de les Abadesses). הכנסייה הרומנסקית שלה ידועה בעבודות אמנות ייחודיות, ובעיקר בפסל העץ "ההורדה מן הצלב". שעה הספיקה לנו לסייר ברחובותיה, להלך על הגשר היפה שעובר מעל לנהר טר (Ter) ולהשקיף בניחותא על החלקות החקלאיות שלרגליו.

מכאן המשכנו לריפול (Ripoll), עיירה שייחודה במנזר הבנדיקטיני שנמצא בכיכר .Plaça Abat Oliba. את המנזר בנה רוזן ברצלונה במאה התשיעית לספירה כפנתיאון למלכים ולאצילים מן האזור. הכנסייה העומדת שם היום נבנתה במאה ה-19 במתכונת הכנסייה הקדומה. השריד המקורי היחיד מן המנזר החשוב הוא שער הכנסייה. השער מתוארך למאה ה-12, וקבועים בו תבליטים נאים ששיני הזמן ניכרות בהם. כדי להבין מה רואים בהם אפשר להיעזר במדריך מישלן ספרד המפרט את כל חלקי התבליט, ובעזרתו ההתבוננות נעשית משעשעת ומחכימה. חלקים רבים מהתבליט מוקדשים לתנ"ך, למשל ליציאת מצרים ולסיפורי דוד ושלמה.

מריפול המשכנו בדרכנו דרך אזור מיוער ונפלא, וחלפנו על פני העיירה קמפרודון (Camprodon). העיירה יושבת על מפגש הנהרות ריטורט (Ritort) וטר, ובלטו בה הבתים הצבעוניים והגשר הקשתי היפה. ברווזים שטו בנהר, וילדים האכילו אותם.

הדרך המשיכה ולקחה אותנו אל הכפר בג'ט (Beget). הכביש אל הכפר מפותל, לעתים צר מאוד, מפחיד אפילו לנוכח התהום שנפערה לרגלינו, ובשילוב עם מראות הנוף ההררי והמיוער היה אזור זה לאחד מהיפים שראינו. בקצה הכביש היה מונח הכפר הקטן, יושב בעמק ומוקף נוף ירוק, ובו בתי אבן בעלי גגות רעפים. כנסיית הכפר הרומנסקית בנויה בסגנון מלא קסם ולא מצועצע. היא והגשר הקטן שמעל לנהר מוסיפים לכפר חן רב. בדרך חזרה, מרחק קילומטרים אחדים, עצרנו לצד הכנסייה ברוקברונה (Rocabruna). בסביבתה מצאנו שיחי פטל עמוסים בפרי עסיסי. בסוף ספטמבר היו פירות הפטל אדומים, שחורים כמעט, וטעמם טעם גן עדן.

עונה מומלצת לטיול: אביב וסתיו, אם כי בשל הקרבה לחוף גם בקיץ נעים.
משך הטיול: לג'ירונה הקדשנו יום ולטיול בין העיירות יומיים.

הפוסט מזרח הפירנאים, הצד הספרדי: צהוב-אדום עולה הופיע ראשון במסע אחר