המעבר לקפיטליזם רושש את אזרחי אוזבקיסטן, כמו את רוב תושבי ברית המועצות לשעבר. לתיירים מן המערב, לעומת זאת, הוא הקים לתחייה את גן העדן האוריינטלי: שווקים גדושים שטיחים, רקמות משי וזהב, ריקועי נחושת ופיתוחי עץ ומיניאטורות פרסיות מעודנות – והכל בעבור חופן דולרים. קטן.

לפנות ערב, כאשר החום התפוגג קצת, יצאו אנשי טשקנט לשוח בגנים. במדרחוב, שהם מכנים בחיבה "ברודוויי", הם התקהלו בדממה מוקסמת סביב קרקס נודד של אקרובטים קירגיזים. בפאביליונים הצבעוניים הם שתו קולה ואכלו שישליק. מאוחר יותר בלילה, בין המוני הרוכלים והלהטוטנים ומשביעי הנחשים, יזמרו קזחים ואוזבקים ורוסים ואוקראינים וטג'יקים וקראקלפקים, בעלי תווי פנים שמקורם בפסגות הרי טיבט ובערבות הוולגה, במרחץ הזיעה של הודו ובכפור הסיבירי, שירי פופ מערביים לתוך מיקרופונים של קריאוקי. ועוד יותר מאוחר, לפנות בוקר, במועדון היוקרתי "אלאדין", ירקדו יפים ויפהפיות בלבוש עדכני לצלילי טראנס. אולי בכל זאת עיר אגדית.

באבור, "הנמר", כתב את הדברים לאחר שכבש בראש צבא קטן את סמרקנד; כעבור פחות מ־100 ימים נאלץ לברוח מן העיר. על הקרב הראשון בחייו פיקד בגיל 12, מיד לאחר מות אביו, כאשר דודיו ניסו לגזול ממנו את הירושה של נסיכות עמק פרגנה (Fergana, מזרח אוזבקיסטן).

סמרקנד הישנה היא מבוך מאובק של סמטאות צרות, תעלות ביוב פתוחות ועשן של בשר נצלה, שמתוכו מזדקרים כמה מפלאי הארכיטקטורה של כל הזמנים. ביום הראשון הצירוף הזה היכה את חושי בשיתוק. ביום השני התחלתי לראות: את כיכר רגיסטאן הכבירה עם שלוש המדרסות (מדרשות ללימודי הדת) המפוארות שלה, בהן בית האולפנא של אולוג בג, הנאור בשליטים משושלת תימור, בעצמו מדען ואסטרונום מהולל; את קשת השער הכחול להפליא ואת כיפת חלילי הטורקיז של גורי אמיר, המאוזוליאום המעודן של תימור האכזר, הקבור עם מורו הרוחני וצאצאיו הקרובים בחלל נסתר מתחת למצבות סרק.

צריך להתרגל למשחקי הצבע והאור המשתנה כדי להעריך את האמנות הזו, שצמחה מתוך המדבר, ואת השחזור המעולה שלה, למשל במסגד יום השישי הנהדר, שאותו בנתה ביבי חאנום הסינית לבעלה תימור. מאז העצמאות, הספיקו האוזבקים לשחזר מספר לא ייאמן של אתרים שעמדו בהריסותיהם, ובנאמנות מעוררת כבוד.

שערי רחבת המסגד נפתחים לתוך אלף הצבעים, הריחות והקולות של הבזאר ההומה. מאות שנים היו המאמינים עוברים מהמולת השוק לשלוות התפילה, עד שהחינוךהקומוניסטי רוקן את המסגדים והפך אותם למוזיאונים מתים, שגם נשיא הרפובליקה בעל השם המטעה קצת, איסלאם קרימוב, מעדיף לשמר כאתרי תיירות, בלי תפילות ובלי מאמינים, כי הוא, כרוב בני עמו, חי בצל האיום של הפונדמנטליזם האיסלאמי המתפשט מן המדינות השכנות: אירן, אפגניסטן, טג'יקיסטן.

אחרי שיטוט בגן עלום שם על אם הדרך לטשקנט, רטובים עד לשד עצמותינו, הנחנו את עצמות הנביא דניאל לגורלן וחזרנו להתנחם בעיר של קברים – שאהי זינדה. אלו מצבותיהם של מלכי תימור, שהוקמו בצידי רחוב צר במעלה גבעה; סימפוניה נשגבת של גוני כחול־ירוק־סגול־צהוב, סימטריות גיאומטריות, קליגרפיות ופרחוניות, שמעליהן ריחפו כיפות הטורקיז בערפילי הגשם היורד ללא הרף.

באבור, אחרון שליטי שושלת תימור במרכז אסיה, לא נקבר כאן. הוא הפסיד וכבש ושב והפסיד את העמק הפורה פרגנה ואת סמרקנד לפולשים אוזבקים, מצא מפלט בקבול, ובסוף ימיו כבש את הינדוסטאן (צפון הודו) וייסד שם את אימפריית המוגולים הגדולים. כל חייו ניסה לשחזר את יופיה של הממלכה שאבדה לו, מעתיק את הגנים ואת הנדסת המים, משחזר את הארמונות והמשתאות והשירה ומסעות הציד, בהתחלה בהרי קבול ואחר כך במישורים המהבילים של הודו, שאותה תיעב. אפילו את טעם הפירות שאין דומה לו ניסה להעתיק, והיה מאושר כשעלה בידו לגדל מלונים "זהים כמעט" בטעמם לזכרונותיו. שותף לדעתו סנדלר בוכרי (שהוא, בעצם, סמרקנדי) בתל אביב. "את תאכלי פירות של סמרקנד", מלמל כשאמרתי לו שאני נוסעת לעירו. "אין כמו הפירות של סמרקנד בעולם".

הנצר החותם את קורות שליטי שושלת תימור, שהביאו תור זהב חדש לאמנות ולמדע, ובמקביל רקמו קנוניות ורצחו זה את זה עד אובדן, קרא לעצמו "המלך הקבצן" או "הדרוויש". רוב שנותיו עברו על באבור בדרכים, במלחמות גרילה, בניסיון להשיב לידיו את סמרקנד ופרגנה. לפרקי זמן היה פאדישאה, מלך המלכים או מפקד צבא אדיר, ולרוב הרפתקן נודד; כך או כך נהג לפרוש עם חברים לשבועות של סביאת יין וסמים, טיולים בטבע וחיבור שירה. הוא היה יוצא, מיד בשוך קרב עקוב מדם, לסקור בדקדקנות את מערכת ההשקיה של העיר שכבש; מפקח בעצמו על כל עץ שנשתל ב"ארבעת הגנים", שהקים בכל אחת מבירותיו; פותח במירוץ סוסים עם שני הניצולים היחידים מצבאו, לאחר ליל אימים שבו הפסיד ממלכה ונרדף על ידי אויביו, רק מפני שהדרך, לפתע, פרצה אל המישור המואר בשמש העולה; וחשוב מכל, הוא כתב את זכרונותיו, מסמך נדיר של שליט שישירות כתיבתו ועוצמת הכנות שלו מסלקות הצידה את מסכי המעמד והשלטון.

מאז חלפו יותר מאלף שנים; השושלת הסאמאנית הפרסית התחלפה בשליטים תורכים וסלג'וקים; ב־1219 החריבו המונגולים של ג'ינגס חאן, בתוך שנתיים של אימה, את כל הציוויליזציה המפוארת של האיסלאם במרכז אסיה; 150 שנה אחר כך הבהבה שושלת תימור לתור זהב קצר ושקעה שוב בפני שבטי הנוודים של האוזבקי שאיבאני; לבסוף הגיעו הרוסים. בבוכרה נותר רק מבנה אחד מזמנו של רודאכי – המאוזוליאום של האמיר איסמעיל הסאמאני. זהו המבנה האיסלאמי העתיק ביותר העומד על תילו במרכז אסיה, נשגב בפשטותו, בנוי מלבני חומר שרופות בתבניות שתי וערב משתנות, וירטואוזיות.

קשה להעריך את היקף השואה שפקדה את עולם האיסלאם בידי הפולשים המונגולים: ערים אדירות חרבו, יצירות אמנות שאין להן ערוך וספריות עשירות עלו באש. מפניני אדריכלות, גנים ואוספים בני מאות שנים של שירה והגות לא נותר זכר. ב־1258 נפלה בירת המוסלמים, בגדד, בידי הולגו חאן, נכדו של ג'ינגס. יש טוענים שהאיסלאם לא התאושש מן המכה שספג עד היום. בוכרה נשרפה לעפר, רבבות מתושביה נטבחו והאחרים נמכרו לעבדות. יופיה היום הוא רק צל חיוור של עברה.

מערכת התעלות שהשקו מימי קדם את בוכרה מתנקזת אל לאבי חאוז, בריכה המוקפת עצי תות, שמאות שנות חיים כופפו במאוזן עד פני המים. מסביב, בצל סוכות הגפנים, על מיטות עץ רחבות מחופות שטיחים, מוגשים קנקני תה ירוק. עשן השיש־קבב עולה מפתחיהם של בתי התה, מתערבל באבק ובאדי החום, וכשמוסיקת הפופ הרעשנית משתתקת לרגע, עד הקלטת הבאה, עוטפת את בוכרה שלווה שלא מן העולם הזה. החזיתות הכחלחלות של המדרסות, קמרוני פונדקים של אורחות הסוחרים, חצרות הבזארים, החרוט הדבשי של מינרט קאליאן, חומות הטיט המתעגלות סביב הארק (מצודת השלטון) – הכל נפרש על מרקע התכלת הדשן של השמים בהינף מכחול מרהיב, טווסי, עצל.

אחר כך התחילו הדמדומים. כאן, במדבר, הם נמשכים שעות ארוכות. בוהק האור הלבן מתחלף בזהב עמום, הרקמה הגאונית באריחי החזית של מדרסת מירי ערב הופכת לענן סגול, ומאוחר יותר, כשהצללים מתארכים, למשטח של כסף. אדריכלי המבנים האלה הכירו היטב את המדעים, מאסטרונומיה ומתימטיקה ועד לתורת האור. כמו משוררי הרנסאנס של חורסאן מהמאה העשירית עד המאה ה־12 – אנוורי ועומר אל־חיאם – שחקרו את הכוכבים והתעמקו בגיאומטריה כשלא חיברו שירי יין או חנופה בחצרות פטרוניהם; כמו המדענים, הרופאים, הפילוסופים – אבן סינא, אל־בירוני, אל־חווארזמי – שלא משכו ידם מן השירה, מבלשנות ומהיסטוריה ספרותית; כמו המיסטיקנים הגדולים – למשל, ג'אמי איש חורסאן – שיצקו את התיאולוגיה ואת יסודות האמונה הסופית בשירי אהבה.

בוכרה משמרת איזה יסוד עתיק, לא מתכלה. הוא עולה מחיוכיהם הסקרניים של הילדים המשוטטים בחוצותיה, מגזרתן הדקה וחן הילוכן של הנשים, מן הצבעוניות המשכרת של שמלות המשי והקטיפה, מן העיניים הפרסיות, מארגמן השטיחים הפרושים בשמש הצורבת, על רקע קירות החומר השרוף וכיפות המרחצאות, מגני הוורדים וסוכות הגפנים, ממיטת עץ צבועה תכלת בצל אילן ירוק. לא, אי אפשר לעשות צעד בבוכרה מבלי שהלב ייצבט וקריאה עתיקה תעלה בו מאליה: בוכרה היפה!

קשה להמליץ על שוק כזה או אחר; השווקים הם מוקדי משיכה עיקריים, בלעדיהם לא ייראו המקומות הללו כמו שהם ואווירת הקסם של המסע אליהם תשתנה או תיעלם. ובכל זאת, הנה כמה מהשווקים הנבחרים לטעמי.

אוזבקיסטן | שוק אוכל בטשקנט
בחורף האוזבקי צונחות הטמפרטורות מתחת לאפס, ובקיץ חם שם מאוד. לכן מומלץ לטייל שם באביב או בסתיו. אל השווקים מגיעים בקלות ובלי כתובת מדויקת; ממילא השמות ארוכים וכתובים באוזבקית או ברוסית, מי מבין.

רוב השווקים באוזבקיסטן נערכים במבני קבע מלבניים. לעתים המבנים מחוברים או סמוכים זה לזה, ואז תמצאו ליד שוקי המזון שוקי אומנות, מזכרות ופרטי לבוש אותנטיים.

השוק בבירה טשקנט (Tashkent) נראה מבחוץ כהיכל מפואר. מבנה עגול רחב ידיים, עם חלונות ענקיים ומקושתים, כיפת פסיפס בכחול ובטורקיז, ומעל לכל כיפת זהב ככתר. פנים השוק הוא כבר אופרה אחרת: פשטות במיטבה, עושר משכר של צבעים וריחות. תבלינים ריחניים באדום, כתום וצהוב נתונים בשקי חבל ענקיים וניצבים כחיילים במסדר, ולידם נח בשקיות בד קטנות הזעפרן הכתמתם. מוכרות כדורי היוגורט היבש ישובות על כריות ליד שקי הכדורים הלבנים מדיפי הריח החמצמץ. היוגורט האוזבקי המיובש נשמר חודשים ונאכל בימי חורף ובמסעות ארוכים. בסמוך נמצאות מוכרות היוגורט הטרי החביבות שמציעות לטעום מן הלָבן־הלָבן הזה. בהמשך יושבים מוכרי הלחם המקומי הטרי והריחני, ליפיוֹשְקָה. מחוץ לשוק מוכרים מקומיים פלוף, שהוא תבשיל של אורז, ירקות ובשר כבש המתבשלים יחד בחבית על גחלים. מעדן.

עוד שווקים טובים באוזבקיסטן: בסמרקנד (Samarkand), ברחבת מאוזוליאום שאחי זינדה, נמצא שוק של שטיחים אוזבקיים אוריגינליים שפתוח בזמנים שהמאוזוליאום פתוח, כלומר בכל יום מהבוקר עד הלילה. האיכות בדרך כלל טובה, והצבעים עמידים.
בבוכרה (Bukhara) מבני השוק עוצרים נשימה. שוק השטיחים והצורפים (הרבה זהב אדום) שוכן לא רחוק ממאוזוליאום סמניד, במבנה שמורכב מכיפות רבות המעטרות עמודים יפים, פשוטים ומדויקים, והוא פתוח כל יום מבוקר עד ערב.

בחיווה (Khiva) הסמוכה, עיר שנשתמרה במלוא הדרה מהמאה השמינית, עומדים מדי יום מבוקר עד ערב רוכלים המציעים בסמטאות החאנים והמדרסות מגוון עבודות יד, בעיקר צעיפים, נעלי בית סרוגות וכובעים מעורות ומפרוות.

תורכיה | שוק ספרים באיסטנבול
תורכיה שופעת שווקים, ובאיסטנבול לבדה יש עשרות. מלבד השווקים המוכּרים, שוכן באיסטנבול שוק הספרים סהפלאר צ'רשיסי (Sahaflar Çars¸isi) הנפרש בין כיכר ביאזיט (שבימי ראשון הופכת לשוק פשפשים ענקי) ובין השוק המקורה. בשוק הספרים תמצאו ספרים ישנים וחדשים, זולים ויקרים, חוברות וספרי קודש (לפני שקונים כדאי לבדוק שכל הדפים נמצאים). השוק פעיל יום יום עד רדת החשכה. לחובבי חנויות הספרים כדאי להגיע גם לרחוב איסתיקלאל מספרים 389 ו־469 ואל Mephisto, חנות ייחודית ספונת עץ באיסתיקלאל 173.

עוד שווקים בבירה התורכית: שוק עתיקות בבניין של חמש קומות שוכן ליד צומת הרחובות אתאתורכ ושיחזאדה באשי. השוק פתוח מדי יום, אך התנועה בו ערה בעיקר בשבתות. למבקשים לקנות ולא רק לראות כדאי להגיע בחודש הרמדאן, אז השוק ריק ואפשר להוריד מחירים בקלות. בשכונת אורטקוי (Ortaköy) מתקיים בסופי שבוע שוק אומנים שמזכיר באופיו את שוק נחלת בנימין שלנו, רק הסמלים המקומיים אחרים.

מחוץ לאיסטנבול כדאי להגיע לכמה ימים אל קאש (Kas¸), כפר נופש ציורי במרחק של כשעה וחצי מאנטליה שבו שוק מזכרות המאורגן סביב כיכר אחת ופועל בכל יום מבוקר ועד לילה. חרוזים כחולים, שטיחים, כלים יפים בצד ממתקי רחת לוקום הופכים את השיטוט כאן לחוויה נעימה וטעימה. מוקדם בבוקר מתקיים כאן שוק ירקות ופירות, בגדים וערסלים השזורים מחבלים בעבודת יד.

דוכן קרמיקה במקסיקו. כלי הקרמיקה שמיוצרים במקסיקו ידועים באיכותם בגבוהה

מרוקו | ג'מע אל־פנא במרקש
הפעילות בשוקי מרוקו נמשכת עד הלילה. הם מאופיינים בסמטאות צרות וארוכות, ולכל סמטה אופי ותוצרת משלה: קדרות ונגרות, חרושת ונפחות, תבלינים וממתקים, גלביות ובבוצ'ים (נעלי בית), תרופות מבעלי חיים חנוטים ומצמחים, פסיפסים וזכוכית משובצת, הכל.

יותר מכל אהבתי את שוקי מרקש ופאס. במרקש יש להגיע אל כיכר ג'מע אל־פנא ההומה מספרי סיפורים ומאלפי נחשים, קוסמים ונשים המציירות בחינה על הגוף (יש לסגור מחיר מראש). מהכיכר נכנסים לרחוב סוק א־סמארין (כיוון צפון־מזרח). תלי בדים רקומים, כפתנים וג'לביות מובילים אל סמטת העורות, סמטת הצמר, סמטת המתכות ועוד. נמכרים כאן שטיחים מכל רחבי מרוקו (זהירות: צבעיהם נוטים לדהות עד מהרה), מוצרי צורפות, נעליים, מאפים וגם קוסמטיקה מצמחים, פרחים וכלים. השוק פועל מהבוקר עד הלילה, אך בכיכר המוקד משתנה: עד הצהריים נמצאים שם בעיקר רוכלים ומאלפי נחשים, ולקראת הערב ממלאים את המקום דוכני אוכל.

בסמטאות שמסביב פועלים בשעות היום והערב גם שוק הקצבים, שוק התבלינים ושוק טנטוריאס שבו עדיין צובעים צמר בשיטות עתיקות. בכל פינה נראים כלי חרס צבעוניים והטאג'ין המסורתי (לרוכשי טאג'ין למטרת בישול: בדקו שאין בכלי סדקים).

בעיר פאס פועל מדי יום שוק צביעת העורות המיוחד. לא צריך לחפש את השוק – הריח הנורא הנודף מעורות בעלי החיים התלויים לייבוש נודף למרחוק. מומלץ לאחוז בעלי נענע או יסמין קרוב לאף. הילדים המשוטטים ברחובות האלה מומחים בלהגיש נענע לתיירים ולהובילם תמורת כמה מטבעות לגגות שמהם אפשר לצפות בבחורים ובילדים צעירים הצובעים את העורות בתמיסות צבע הנתונות בבורות.

מקסיקו | שוק אומנויות במקסיקו סיטי
במקום שבו החיים הם התוספת לצבע ולא הצבע הוא תוספת לחיים, אך טבעי הוא למצוא בשווקים, בכיכרות ובצדי הדרך שטיחים ואריגים, פסלים ומסכות, ערסלים ותיקים בשלל צבעים. בשונה ממדינות מוסלמיות, שבהן שולטים כחול, ירוק וטורקיז, במקסיקו ובגואטמלה מוצאים צמידים, חגורות, צעיפים, סריגים, אריגי קיר ורצפה, מפות ומגבות בצבעוניות העולה על כל דמיון (עם הסתייגות קלה לגבי בגדים מסורתיים: לכל שבט או כפר צבעים ודוגמאות אופייניים לו).

במקסיקו סיטי (Mexico City) מומלץ לבקר בשוק האומנים שפועל בכיכר הידלגו, קרוב למוזיאון פרידה קאלו, שם מציגים האומנים את מעשה ידיהם: בובות סרוגות, אריגים צבעוניים ורקומים, עבודות קרמיקה, מפות, מפיות ושָלים בשלל דוגמאות וצבעים. זהו שוק שבת בעיקר, אך הכיכר מלאה בכל ימות השבוע, ויש בה נגנים, פנטומימאים וליצני רחוב.

עוד שווקים יפים במקסיקו: בסן כריסטובל (San Cristobal) הקולוניאלית והצבעונית, ברחבה שלפני כנסיית סנטו דומינגו, פועל מדי יום שוק עבודות יד ומלאכת מחשבת תחת כיפת השמים. רוב הפריטים המוצגים כאן מובאים לשוק על ידי תושבי הכפרים הסמוכים.

בכפרים סן חואן צ'מולה (San Juan Chamula) וסן לורנסו סינקנטאן (San Lorenzo Zincantan) שבצ'יאפס (Chiapas) תמצאו אריגת יד איכותית, שטיחונים ארוגים, מפות צבעוניות ארוגות ועליהן רקמת פרחים בחוטי צמר, סרטים לשיער וחגורות ארוגות ורקומות. החומרים השולטים כאן הם חוטי צמר וכותנה בכל הצבעים. האורגות והמוכרות נמצאות ברחבות המרכזיות של הכפרים ובחצרות הבתים הסמוכים, ואין כל בעיה לאתר אותן.

בכפר נאצ'יק (Nachik) רוב הנשים הן אורגות. על יריעות בד כהה נרקמים פרחים בחוטי כסף וזהב, והתוצרת מוצעת למכירה בשעות היום בצדי הדרכים.

בכפר אמטננגו (Amatenango) התאגדו הנשים והקימו קואופרטיב יצרני של כלי קרמיקה שאותם הן מוכרות אחר כך בשוק מקורה במרכז הכפר.

גואטמלה | שוק עבודות יד בצ'יצ'יקסטננגו
בגואטמלה, מדינה של הרי געש, אמונות ואגדות, מקדשים ושווקים צבעוניים, החגיגה גדולה אף יותר. ריחות וצבעים משתוללים שם מן השעות שלפני זריחה ועד הערב הבא. בכל מקום התושבים מגיעים בלבוש המסורתי של הכפר שלהם – אנתרופולוגיה חושית במיטבה.
העיר צ'יצ'יקסטננגו (Chichicastenango) מפורסמת בשוק הירקות המקורה שלה השוכן בבניין בן שתי קומות, ובו כמות אדירה של ירקות ופירות מסודרים כגושי צבע. צמוד אליו, למרגלות כנסיית סנטו תומס, נמצא השוק הפתוח שמציע עבודות יד, מבחר מסכות עץ צבעוניות שגולפו ביד, נרות בגבהים ובצבעים שונים (לכל צבע משמעות משלו בעת בקשת משאלה בתפילה לאלים), אריגים, יריעות רקומות לכל מטרה, וגם אזור של מסעדות מאולתרות. השוק מתקיים בימים ראשון וחמישי, אך מעניין להגיע לכאן ערב קודם ולראות את הסוחרים שמגיעים עם מרכולתם ועם משפחתם להקים את הביתן שלהם. לאחר ההתמקמות הם מקימים סככה, מבשלים ואוכלים, ולקראת בוקר פורקים את הסחורה ומסדרים אותה.

עוד שווקים טובים בגואטמלה: בסנטיאגו אטיטלן (Santiago Atitlan) השוק הוא גן עדן רקום! כאן אפשר למצוא בימי ראשון שוק פירות וירקות בסמטאות הגבוהות, ולמטה מוכרים בעלי חיים ופרחים רקומים ביותר מ־300 דוגמאות וצבעים.

הכפר אלמולונגה (Almolonga) מספק את החוויה המעוררת ביותר מיד עם הזריחה, כשנשים לבושות בבגדים הייחודיים של הכפרים שלהן מגיעות לאחר נסיעת לילה מכפרי הסביבה ופורקות מהטנדרים ירקות ופירות שנקטפו זה עתה. זהו שוק צבעוני וריחני אמיתי: במהלך היום הרוכלים מבשלים מרק תירס ליד הסירים והמחבתות, האריגים, האורז וגרגרי התירס. כשמתקרבים לרחבה המרכזית מכה באף הריח הטרי של הנענע והפטרוזיליה. עד עשר בבוקר כבר לא נותר זכר לסחורות שנארזו לאגודות צבעוניות, ורק הניחוח הנעים עוד נותר אחריהם.